הדפסה

מ.י. ועדה ו מחז-דרום נ' אבו אלקיעאן ואח'

  1. ראתב אבו אלקיעאן- ב"ש 6928/03
  2. סברי אבו אלקיעאן – ב"ש 3613/03 ;6927/03; 6929/03
  3. נאג'ח אבו אלקיעאן- ב"ש 6613/03; 7690/03
  4. אבראהים אבו אלקיעאן – ב"ש 6614/03
  5. עבד אלרחמן אבו אלקיעאן- ב"ש 6616/03
  6. עלי אבו אלקיעאן- ב"ש6621/03; 8475/09; 8477/03
  7. עטווה אבו אלקיעאן – ב"ש 6623/03; 7688/03; 7844/03; 7845/03;8475/03
  8. ג'אסר אבו אלקיעאן – ב"ש 6925/03
  9. סלים אבו אלקיעאן- ב"ש 6926/03; 7687/03
  10. עאקלה אבו אלקיעאן – ב"ש 6931/03
  11. אמאל סעד – ב"ש 6932/03
  12. חסין אבו אלקיעאן – ב"ש 6934/03
  13. רמזי אבו אלקיעאן – ב"ש 7681/03
  14. אחמד אבו אלקיעאן – ב"ש 7686/03; 7843/03
  15. עזאת אבו אלקיעאן – ב"ש 7689/03; 8478/03
  16. יעקוב אבו אלקיעאן – ב"ש 7691/03; 8480/03
  17. תייסיר אבו אלקיעאן – ב"ש 8473/03
  18. מסעד אבו אלקיעאן – ב "ש 8479/03

ע"י ב"כ עו"ד חסן ג'בארין ושות'

המבקשים
נגד

מדינת ישראל
ע"י פרקליטות המדינה - המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין

ע"י ב"כ עו"ד לוטם כפרי
המשיבה

החלטה

לפניי בקשה לדחיית מועד כניסתם לתוקף של צווי הריסה שניתנו כנגד בתי המבקשים ואשר, לאחר דחיות קודמות, אמורים היו להיכנס לתוקף ביום 17.3.15. לבקשת המבקשים, עוכב ביצוע צווי ההריסה עד למתן החלטה בבקשה שלפניי.

רקע:
המבקשים הם חלק מבני שבט אבו אלקיעאן, אשר התיישב לפני עשרות שנים באיזור יער עתיר שבנגב והקים שני מקבצי בתים: "עתיר" ו"אם – אלחיראן". הבקשה שלפנ יי הוגשה על ידי משפחות אשר הקימו את בתיהם באם אלחיראן. כנגד בתי המבקשים קיימים צווי הריסה. הצווים ניתנו לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"). בקשות לביטול הצווים נדחו בשלוש ערכאות (הבקשות נידונו לפניי במסגרת תיק זה) . בעקבות בקשה שהגישו המבקשים לפני מספר חודשים, נדחה מועד כניסתם לתוקף של הצווים עד ליום 17.3.15 וביצועם מעוכב עתה, כאמור. עניינו של ההליך שלפניי, הוא בקשה נוספת של המבקשים לדחות דחיה נוספת את מועד כניסתם לתוקף של הצווים.

להכרת המחלוקות והבנתן, עלי ליתן סקירה קצרה, תמציתית עד כמה שהדבר ניתן, של ההליכים שעניינם צווי ההריסה והבקשות לביטולן. לא יהא זה מיותר אלא הכרחי גם להתייחס, במסגרת החלטה זו, להליכים "מקבילים" שהתנהלו גם הם בשלוש ערכאות, בעקבות תביעת פינוי שהגישה מדינת ישראל נגד המבקשים. אציין כי הליכים אלה הסתיימו , משאישר בית המשפט העליון, בפסק דין מיום 5.5.15 את תביעת הפינוי (רע"א 3094/11 איברהים פרחוד אבו אלקיעאן ואח' נ' מדינת ישראל – פורסם בנבו , להלן: "פסק הדין של בית המשפט העליון בתביעת הפינוי") .

הליכים קודמים - צווי ההריסה לפי סעיף 212 לחוק:
המבנים נשוא הבקשה נבנו ללא היתר ועל כך אין מחלוקת. בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2003, משלא עלה בידי המשיבה לאתר את הבעלים של המבנים השונים, ניתנו על ידי כב' השופט י. שפסר, בכהנו בבית משפט השלום בבאר שבע, צווי הריסה כנגד המבנים של המבקשים, לפי סעיף 212 לחוק. בשנת 2006, בסמוך לפני המועד בו תכננה המשיבה להוציא לפועל את צווי ההריסה, הגישו המבקשים בקשות לביטול הצווים. לאחר דיונים ארוכים, נדחו על ידי הבקשות, בהחלטה מיום 11.12.2011.
בית המשפט המחוזי (כב' השופט א. חזק) דחה ביום 17.3.14 את ערעורם של המבקשים על ההחלטתי שלא לבטל את צווי ההריסה. גם בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים לבית המשפט העליון נדחתה (כב' השופט א. שהם, החלטה מיום 14.9.14). בית המשפט העליון קבע כי בצדק הוחלט שלא לבטל את צווי ההריסה ושלא לקבל את ערעורם של המבקשים בבית המשפט המחוזי.

צווי ההריסה אמורים היו להכנס לתוקף ביום 17.12.14. ימים ספורים לפני כן, הגישו המבקשים את בקשתם הראשונה לפי סעיף 207 לחוק. כב' סגן הנשיאה השופט אור אדם, בהחלטתו מיום 17.12.14, דחה את מועד כניסתם לתוקף של הצווים ליום 17.3.15. עוד קבע כב' סגן הנשיא, בין היתר, כי בהעדר שינוי נסיבות, לא יהיה מקום להגיש בקשות נוספות לעיכוב ביצוע וכי ככל שהמבקשים חולקים על החלטתו, עליהם להגיש ערעור. ערעור כזה לא הוגש ועל כך – בהמשך הדברים. בסמוך לפני המועד שנקבע על ידי כב' סגן הנשיא ה לכניסתם לתוקף של הצווים, הוגשה הבקשה שלפניי.

הליכי הפינוי:
באפריל 2004 הגישה המדינה תביעת פינוי כנגד המבקשים. בית משפט השלום (כב' השופט גד גדעון), קיבל את תביעת הפינוי. בפסק דין מיום 28.2.11, דחה בית המשפט המחוזי (כב' סגנית הנשיא השופטת שרה דברת וכב' השופטים ר. ברקאי וא. ואגו) את ערעורם של המבקשים. המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון.

לאחרונה, ביום 5.5.15, ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון בתביעת הפינוי (כב' המשנה לנשיאה השופט א' רובינשטיין, כב' השופט נ. הנדל וכב' השופטת ד. ברק-ארז- בדעת מיעוט). בית המשפט העליון דחה את ערעורם של המבקשים, לאחר שניתנה להם רשות ערעור. התוצאה היא כי פסק הדין אשר קיבל את תביעת הפינוי אושר ועל המבקשים להתפנות מן המקרקעין עליהם נבנו בתיהם.

בעקבות פסק דינו של בית העליון בתביעת הפינוי, התייתר הצורך לדון בחלק מטענות המבקשים, לפיהן יש לדחות את מועד ביצועם של צווי ההריסה על מנת שלא תינתן החלטה שעלולה להיות סותרת את פסק הדין של בית המשפט העליון, היה ויקבל את ערעור המבקשים.

המצב התכנוני במקרקעין:
מספר מילים על המצב התכנוני של מקרקעין בו מצויים המבנים נשוא הבקשה. תוכנית מתאר מפורטת שהופקדה לאישור בשנת 2004, מייעדת את המקרקעין להקמת יישוב בשם "חירן". הישוב מיועד לאוכלוסיה כללית לבניית יחידות דיור צמודות קרקע. בשנת 2009 הוחלט שוב על הפקדת התוכנית, התנגדויות המבקשים לתוכנית נדחו ואף נדחה, בשנת 2012, ערר שהוגש על ידם לועדת המשנה להתנגדויות של המועצה הארצית לתכנון ולבניה. התוצאה היא כי התוכנית המפורטת בתוקף וברצון המשיבה ליישמה בשטח.

טענות המבקשים בבקשה שלפניי:
להלן, בתמצית, טענות המבקשים הנתונות להכרעה בהליך שלפניי, לרבות טענות אשר הוספו במהלך הדיון, לאחר שניתן פסק הדין של בית המשפט העליון בתביעת הפינוי:
א. קיים סיכוי להסדרת הבניה ומעמדו התכנוני של הכפר וזהו אחד השיקולים החשובים,
בבוא בית המשפט להכריע בבקשה לפי סעיף 207 לחוק. הריסת המבנים תהיה מעשה
בלתי הפיך.
ב. לא קיימות בידי המבקשים חלופ ות דיור והריסת המבנים פוגעת בזכות היסוד של
המבקשים למדור.
ג. לא ייגרם נזק לאינטרס הציבורי אם יידחה מועד ההריסה עד לאחר פסק דינו של בית
המשפט העליון בתביעת הפינוי. הואיל ופסק הדין של בית המשפט העליון כבר ניתן,
אתייחס בהמשך הדברים רק לעניין האינטרס הציבורי .
ד. פסק הדין של בית המשפט העליון בתביעת הפינוי, פותח אפשרויות אחרות מבחינה
תכנונית, לרבות קבלת מגרשים בחירן. בכוונת המבקשים להגיש בקשה לתיקון התוכנית המפורטת.
ה. אימרת כב' המשנה לנשיאה א. רובינשטיין בפסק הדין של בית המשפט העליון בתביעת
הפינוי, לפיה יש מגרשים ביישוב חורה, הינה אימרה אגבית. קיים מכתב של מועצת
חורה לפיה אין מקום למבקשים באותו היישוב.
ו. בית המשפט יפעיל סמכות לפי סעיף 207 לחוק, כאשר קיימים הליכים תכנוניים והם
לא הליכי סרק.

טענות המשיבה:
להלן, בתמצית, טענות המשיבה, בהתייחס לבקשה.
א. הארכת מועד לביצוע צווי הריסה תינתן מקום בו אך פסע מפריד בין המבקש
לבין היתר בניה, רק כאשר ההיתר בהישג יד מיידי.
ב. דחיית כניסתם לתוקף של צווי ההריסה צריכה להישמר למקרים חריגים, אחרת יהיה
בדבר כדי לפגוע בשלטון החוק.
ג. היתר בהישג יד משמעו כי על המבקש לדחות את מועד ההריסה, למלא רק אחר
תנאים טכניים. כאשר המבקש מצוי בשלב של שינוי ייעוד במקרקעין, אין ההיתר
בהישג יד.
ד. המבקשים לא טוענים כי היתר הבניה בהישג יד מיידי. התכנון במצב חלוט ואין
למבקשים סיכוי להכשיר את הבניה.
ה. מכל מקום, בקשתם של המבקשים כבר נדחתה על ידי כב' סגן הנשיאה אור אדם.
ו. טענת המבקשים לעניין העדר דיור חלוף הוכרעה כבר על ידי כלל הערכאות, תוך
קביעה כי למבקשים חלופות אחרות.
ז. הוא הדין לגבי הטענה בדבר העדר אינטרס ציבורי בקיום צווי ההריסה.

דיון והכרעה:
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.
ניתן היה להורות על דחייתה של הבקשה, ללא דיון בטענותיהם השונות של המבקשים, לאור החלטתו של כב' סגן הנשיאה השופט א. אור, מיום 15.12.14. כאמור, ההחלטה באה בעקבות בקשתם של המבקשים לדחות את מועד כניסתם לתוקף של צווי ההריסה, שניתנו כנגד בתיהם. נקבע באותה החלטה, כי המבקשים איחרו באיחור משמעותי בהגשת הבקשה וכי גם לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות ונרשם, בין היתר, כי אין לקשור בין הליך ההריסה להליך הפינוי וכי המדובר הוא בצווים אשר אושרו על ידי שלוש ערכאות. יחד עם זאת, לפנים משורת הדין, מצא לנכון כב' סגן הנשיאה "להאריך בפעם האחרונה את המועד שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי, בשלושה חודשים נוספים, היינו שנה ממועד פסק הדין בבית המשפט המחוזי וחצי שנה מפסק הדין בבית המשפט העליון, כך שיהיה על המבקשים לבצע את ההריסה עד ליום 17.3.15". לענייננו, חשוב להדגיש את פסקה 11 להחלטה, שם כתב כב' סגן הנשיאה: " יצוין כי בהעדר שינוי נסיבות משמעותי הנוגע לצווי ההריסה נשוא תיק זה, לא יהיה מקום להגיש בקשות נוספות לעיכוב ביצוע, וככל שהמבקשים חולקים על בקשה זו, עליהם להגיש ערעור לערכאה המתאימה".

במסגרת הבקשה שבפניי, לא הצביעו המבקשים על כל שינוי בנסיבות, לא כל שכן על שינוי משמעותי, הנוגע לצווי ההריסה נשוא תיק זה. ההיפך הוא הנכון, שהרי מאז הוגשה הבקשה, ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון בתביעת הפינוי, אשר אישר את פסק הדין המחייב את המבקשים להתפנות מן המקום. המבקשים לא מצאו לנכון להגיש ערעור על החלטתו של כב' סגן הנשיאה, וברי כי אינני יושב כערכאת ערעור על החלטתו.

די היה בכך כדי להורות על דחייתה של הבקשה שלפניי. יחד עם זאת, מצאתי כי גם לגופם של דברים, דין הבקשה להידחות.

סעיף 207 לחוק מסמיך את בית המשפט , בין היתר, להאריך מועד שנקבע לביצועו של צו ההריסה, אם ראה טעם לעשות כן.

בית המשפט העליון קבע לא אחת כי הסמכות לעכב ביצועם של צווי הריסה, צריכה להישמר למקרים חריגים ויוצאי דופן (רע"פ 1288/04 נימר נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פד נח (4), 385). עוד נקבע כי הותרתה של בניה בלתי חוקית לאורך זמן על דרך דחיה של מועדי ביצוע צווי הריסה שיפוטיים, פוגעת בשלטון החוק (רע"פ 5986/06 אהרון מלכיאל נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 25.7.06 – פורסם בנבו; ע"פ 6720/06 דהרי ואח' נ' מדינת ישראל, (פורסם בנבו); בג"צ 6309/06 הודיה אגודה שיתופית חקלאית ואח' נ' מנהל מקרקעי ישראל ואח' (פורסם בנבו). עוד הורה בית המשפט העליון, כי בקשה לדחיית מועד כניסתו לתוקף של צו הריסה, תיעתר רק במקרים חריגים ויוצאי דופן, כאשר הדגש המרכזי יינתן לשאלה, האם היתר הבניה נמצא בהישג יד מיידי של מבקש הדחיה (רע"פ 4007/14 ספיר קדמת עדן בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה שרונים – החלטה מיום 12.6.14). בעניין זה נקבע כי, הגשת תוכניות, לא ניתן לומר עליה כי בבחינת "היתר בהישג יד" (רע"פ 3146/07 ג'דיר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה (פורסם בנבו).

בפסק דינו של בית המשפט העליון בתביעת הפינוי אושר, ברב ד עות, פינויים של המבקשים מן המקרקעין. מכאן, כי הסיכוי שבתיהם של המבקשים יוכשרו מבחינת דיני התכנון והבניה, אינו קיים עוד. הכיצד יאושר הבינוי הקיים, אם אין למבקשים זכות, מסוג כלשהו, להמשיך ולהשהות בקרקע עליה הם בנו את המבנים? ראינו כי השיקול העיקרי שעל בית המשפט לשקול, בבואו לבחון בקשה לדחיית כניסתו לתוקף של צו הריסה, הוא האם ניתן יהיה, בטווח הזמן הקצר והמיידי, להכשיר את הבניה. ברי כי במקרה דנן, התשובה לכך שלילית.

המבקשים נאחזים באמירה כזאת או אחרת של כב' סגן הנשיאה ושל כב' השופטת ד. ברק-ארז, אשר כתבה את חוות דעת המיעוט בפסק הדין של בית המשפט העליון בתביעת הפינוי , וטוענים כי בכוונתם לבקש לשנות את התוכנית המפורטת באופן שניתן יהיה להכשיר במסגרתה את הבתים הקיימים. לטעמי, אין בפסק דינו של המשנה לנשיאה, אשר כתב את פסק הדין של הרב (עמו הסכים כב' השופט נ. הנדל) משום פתח לקיומה של אפשרות כזאת, כנטען על ידי המבקשים. לשיטתי, לאור השלב בו מצויים הליכי התכנון ונוכח ההליכים אשר נקטו בהם המבקשים בעבר ואלה אשר הם נמנעו מלנקוט בהם, הסיכוי כי מהלך של שינוי התוכנית המפורטת כיום, אשר יאפשר הכשרת המבנים, הוא אפסי, אם בכלל קיים הוא. לכן, ולאור מבחני פסיקתו של בית המשפט העליון כפי שהובאו לעיל, אין מקום להיעתר לבקשה שבפניי. גם אם קיים היה סיכוי כלשהו לתוכניתם של המבקשים, הרי המדובר הוא בהליך תכנוני אשר היה אורך זמן רב ובוודאי אין עסקינן בהיתר אשר הוא בהישג יד מיידי. למעשה, בנימוק עצמו, לפיו בכוונת המבקשים לנסות ולהכשיר את הבניה על ידי שינוי בתוכנית המפורטת, מצוי הנימוק לדחייתה של הבקשה.

אשר לאפשרות כי חלק מן המבקשים יקבלו מגרש , במתכונת כזאת או אחרת, ביישוב החדש "חירן", אפשרות אליה התייחסו השופטים הנכבדים בפסק הדין של בית המשפט העליון בתביעת הפינוי, הרי גם אם תצא לפועל, המדובר הוא בלוח זמנים ארוך ובוודאי לא בהכשרה מיידית של הבניה. לא זו אף זו, מי לנו יתקע כי הבתים השונים יאושרו במתכונת הבניה הקיימת כיום וכי זו מתאימה להוראות התקנונים של התוכניות השונות.

התוצאה היא כי לא עלה בידי המבקשים לשכנע כי זהו מקרה חריג ויוצא דופן, שבו יש להיעתר לבקשה לדחיית תוקפם של צווי ההריסה, וכי היתרי בניה מצויים בטווח מיידי נראה לעין.

עוד עלי לדחות את טענתם של המבקשים, לפיה דחיית הבקשה תהווה פגיעה בזכות היסוד שלהם למדור ובזכותם הקניינית, וזאת בהעדר פתרונות דיור חלופיים, כטענתם.

לרשות המבקשים עומד, מזה שנים, פתרון חלופי למגוריהם וזאת על דרך של מעבר ליישוב חורה, תוך קבלת פיצוי כספי ותנאים שונים כמקובל במקרים דומים. על קיומו של פתרון זה עמדו הערכאות השונות, אשר דנו בצווי ההריסה נשוא הבקשה שלפניי. אמנם, המבקשים הציגו במהלך הדיון מכתב לפיו לא מצוי עבורם מקום ביישוב חורה אך אין בכוונתי, ו ספק אם הדבר בסמכותי, לדון בשאלת תוקפו של המכתב מן הבחינה המנהלית או מכל בחינה אחרת. מכל מקום, בית המשפט העליון התייחס לקיומו של הפתרון החלופי, בפסק דינו בתביעת הפינוי.

כב' סגן הנשיאה ציין כי אין המדובר במקרה זה בגירוש של אנשים מן הקרקע, שכן הוצעו למבקשים פתרונות דיור חלופיים: " בנשימה אחת נאמר, שברי כי כאשר מדובר בפינוי מי שיושבים בשטח שנים רבות, אין המדובר לא בגירוש ולא בהפקעה, אלא הפינוי המוצע כרוך בהצעות שונות של מעבר, בינוי, פיצוי ואפשרות מגורים, אם בעיירה חורה אליה עברו מרבית יושבי הכפרים הלא חוקיים בהם מדובר, ואם ביישוב חירן העומד לקום, בתנאי רכישה "כלליים" אך תוך פיצוי, ככל הנראה, על השקעות בבניה (אף שזו היתה לא חוקית), בשל ה וותק" (פסקה כא' לפסק הדין וראה גם, בסיפא לפסקה כב' ).

הוסיף עוד כב' סגן הנשיאה וקבע: "אין, ולא קשה להלום כי לאחר שלבים תכנוניים שכל כולם בדיקת התנגדויות והסגות, ושהפכו להיות "חלוטים מנהלית", ואשר בהם לא הוגשו הסגות בעתירות בדין חרף יצוג מקצועי – יחל הכל מבראשית, כאילו לא היה. ציר התכנון אמר את דברו; התושבים אינם מפוקרים חלילה, ואינם מפונים את תחת כיפת השמים; תולדותיהם בשטח והינם אזרחי המדינה בעלי זכויות חובות, חייבו הצעת פתרונות לפינויים. ואכן, לעוברים לחורה הוצע, כפי שפורט בפנינו, מכלול זכויות הכולל מגרשים מפותחים והטבות נוספות " (פסקה לב' לפסק הדין).

עוד ציין כב' סגן הנשיאה כי המשיבה נהגה, לאורך שנים, בהגינות עם בני השבט, ובכללם המבקשים, ניהלה משא ומתן ובכך שהציעה פתרונות והטבות (ראה פיסקה לה' לפסק הדין).

הגם שהנושא לא עמד להכרעה בפניו, התייחס כב' סגנית הנשיאה השופט א. רובינשטיין לבנייה הבלתי חוקית של בתי המבקשים, באומרו כי הדרך הנכונה היא הדרך שבה נוהגת המשיבה והיא, אי השלמה עם הבניה הבלת י חוקית מחד, ומתן פתרונות מיוחדים, לאור הנסיבות המיוחדות, מאידך. כב' סגן הנשיאה הדגיש שוב, כפי שעשה בפסקי דין קודמים, את הצורך להילחם בבניה הבלתי חוקית אשר פוגעת פגיעה קשה בשלטון החוק ובמרקם התכנוני (פסקה לח' לפסק הדין) . בעניין זה לא למותר לציין כי כב' השופט רובינשטיין לא הסכים לחוות דעת המיעוט של כב' השופטת ד. ארז-ברק בהדגישו כי קבלת הערעור משמעו, דחייתה של הקמת היישוב חירן, באופן מהותי (פסקה מב' לפסק הדין) . מכאן גם כי יש לדחות את טענת המבקשים כי לא קיים אינטרס ציבורי באכיפת צווי ההריסה כיום. קיומו של האינטרס הציבורי גם נקבע כבר בשלוש הערכאות אשר דנו בבקשות לביטול צווי ההריסה.

התוצאה היא כי דין טענות המבקשים, לפיהן דחיית הבקשה משמעה הותרתם ללא פתרון דיור ופגיעה בזכותם למדור וכי אין אינטרס ציברוי בהריסה , דינן להידחות.

הפתרון החלופי למגורי המבקשים קיים, כך עולה גם מפסק דינו של בית המשפט העליון בתביעת הפינוי, כמו גם מן ההליכים, בשלוש ערכאות, שעניינן צווי ההריסה, מזה שנים לא מעטות. המבקשים מצאו לנכון, משיקוליהם, שלא לקבל את הפתרון ותחת זאת הם בחרו להתנגד להליכי הפינוי וההריסה, משך שנים, בבתי המשפט, על כל ערכאותיהם. מובן כי אין טרוניה כלל כלפי המבקשים על שכך בחרו, שהרי דלתות מערכת המשפט פתוחות בפני כל המבקש להיכנס דרכן. אין זאת כי המבקשים שקלו וערכו איזון של הסיכונים והסיכויים שבניהול ההליכים המשפטיים. אין ספק כי הם הביאו בחשבון גם את האפשרות שניסיונותיהם להתנגד לפינוי ולצווי ההריסה, לא יצלחו ותגיע העת להתפנות מן המקום.
המדובר הוא בצווי הריסה שניתנו בשנת 2003, לפני 12 שנים, ומכל השיקולים דלעיל, אין עוד מקום לדחות את מועד כניסתם לתוקף.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה.

כל אחד מהמבקשים ישלם למשיבה הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ .

זכות ערעור תוך 45 יום.

המזכירות תשלח החלטה זו לבאי כוח הצדדים, בכל ההקדם.

ניתנה היום, י"ג אב תשע"ה, 29 יולי 2015, בהעדר הצדדים.