הדפסה

מ.א. 9002361(עציר) ואח' נ' משרד הפנים

  1. עלי במבה
  2. קייט נקה אוצ'ו

ע"י ב"כ עו"ד טל שטיינר
העותרים
נגד

משרד הפנים
באמצעות פמ"ד ע"י עו"ד יערה קליינברגר
המשיב

פסק דין
ערעור על החלטות בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין בסהרונים מיום 2.4.15, 28.4.15 ו - 27.5.15 אשר דחו בקשת המערער 1, עלי במבה, לשחררו ממשמורת.

המערער, עלי במבה ( להלן - " המערער"), יליד 15.3.76, הינו אזרח חוף השנהב. בדצמבר 2002 עזב את חוף השנהב וביום 20.1.08 הסתנן לישראל. ביום 15.2.08 פנה לנציבות האו"ם לפליטים בבקשה למקלט מדיני. ביום 22.10.08 נערך למערער ראיון ראשון וביום 1.2.09 נערך למערער ראיון נוסף. במסגרת העברת הסמכויות בין נציבות האו"ם לפליטים לבין יחידת מבקשי המקלט של רשות האוכלוסין וההגירה ( להלן – " המשיבה"), הועבר הטיפול בבקשת המערער לטיפול המשיבה. ביום 6.5.12 נערך למערער ראיון, בסיומו הוחלט על דחיית בקשתו למקלט, מאחר והסכסוך המשפטי לו טען אינו מצדיק מתן מעמד של פליט ולאור ההערכה לפיה לאור השיפור במצב הכללי בחוף השנהב אין עוד מניעה להשבת נתיני ארץ זו לארצם ( נספח 22 ו- 23 לתגובת המשיבה). ביום 7.5.12 נשלח למערער מכתב שהודיע לו על דחיית בקשתו למקלט וניתנה לו הוראה לעזוב את ישראל תוך 7 ימים, המערער לא עשה כן ונעצר ביום 30.7.12 . המערער שוחרר לאחר שהתחייב לעזוב את ישראל תוך 7 ימים, אולם לא עשה כן והוסיף לשהות בישראל שלא כדין.

המערערת, קייט נקה אוצ'ו ( להלן - "המערערת"), ילידת 1.10.70, הינה אזרחית ניגריה. ביום 18.6.09 נכנסה המערערת לישראל במסגרת טיול צליינות מאורגן וביום 25.6.09 פנתה בבקשה למקלט מדיני. בראיון שנערך לה ביום 25.10.09 סיפרה, כי משפחתה ביקשה לאלץ אותה להינשא לגבר מוסלמי המבוגר ממנה באופן ניכר ולו שלוש נשים, על מנת שזה יסייע כלכלית למשפחתה; כאשר סירבה, איים עליה החתן המיועד וגרם להרס המספרה בבעלותה. עוד טענה המערערת, כי לאחר שמצאה מקלט בכנסיה במקום מגוריה, איים החתן המיועד, כי יהרוס את הכנסיה ובעצת הכומר שלה, נסעה לישראל ( נספח 3 ו - 4 לתגובת המשיבה). ביום 20.11.11 נמסר למערערת כי בקשת המקלט שלה נדחתה, שכן אין בסכסוך המשפחתי המתואר להצדיק מתן מעמד של פליט בנסיבות בהן עברה חצי שנה בין האיום לבין עזיבת ניגריה ומשלא הוכח, כי ניסתה להיעזר במשטרה או לשנות את מקום מגוריה טרם נסיעתה לישראל ( נספח 7 לתגובת המשיבה). ביום 1.12.11 הגישה המערערת ערר על דחיית בקשת המקלט.

המערער והמערערת הכירו זה את זו בשנת 2010 ומזה ארבע שנים הם מנהלים, לטענתם, אורח חיים זוגי. ביום 30.12.14, במסגרת פעילות אכיפה יזומה של המשיבה, נעצרו המערערים ( נספח ו' לעתירה). המערערת שוחררה לאחר שימוע ( נספח 9 לתגובת המדינה) ואילו המערער הועבר למשמורת לאחר שהסתבר, כי הוא שוהה בישראל שלא כחוק ובקשת המקלט שהגיש נדחתה על הסף ( נספח ז' לעתירה). בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין בסהרונים ( להלן - " בית הדין למשמורת") האריך מעת לעת את מעצרו של המערער.
ביום 7.1.15 הגיש המערער בקשה למתן מעמד בישראל מכוח השוואת מעמדו למעמדה של המערערת, כמבקשת מקלט השוהה בישראל כדין ( נספח ט' לעתירה). ביום 8.1.15 נדחתה הבקשה מאחר וסעיף 12( ג) לנוהל הטיפול במבקשי מקלט קובע, כי לא ניתן לאשר השוואת מעמד כאשר בני הזוג הכירו זה את זה בישראל. בקשה לעיון מחדש בהחלטה זו נדחתה אף היא ביום 25.1.15 ( נספח י"ד לעתירה). כנגד ההחלטות להותיר את המערער במשמורת ולדחות את הבקשה להשוואת מעמד למערערת, הוגש ערר לבית הדין לעררים בתל אביב ( ערר ( ת"א) 1402-15).
ביום 4.3.15 נמסר למערערת כי בקשת העיון מחדש בבקשת המקלט שהגישה נדחתה, מאחר ולא הועלה בה מידע חדש רלוונטי אשר יש בו כדי לשנות מההחלטה הקודמת ( נספח 14 לתגובת המשיבה). בעקבות החלטה זו הורה בית הדין לעררים בתל אביב על מחיקת הערר ( נספח 15 לתגובת המדינה). בקשה נוספת להשוואת מעמד למערער שהוגשה לאחר החלטת בית הדין נדחתה אף היא ביום 19.3.15 ( נספחים כ"א – כ"ב לעתירה).
המערערת הוסיפה והגישה ערר לבית הדין לעררים בירושלים, בו עררה על דחיית בקשת המקלט שהגישה ( ערר ( י-ם) 1775-15). ערר זה עודנו תלוי ועומד בפני בית הדין לעררים, ובמסגרתו הוצא צו האוסר על הרחקת המערערים מישראל עד להכרעה בערר. בקשה שהוגשה במסגרת אותו ערר לשחרור המערער ממשמורת נדחתה ביום 29.4.15 בשל העדר סמכות ( נספח כ"ד לעתירה).

ביום 2.4.15 דחה בית הדין למשמורת, פעם נוספת, את בקשת המערער לשחרור ממשמורת, וקבע, כי אינו רואה עילה לשנות מהחלטותיו הקודמות בעניין זה. ההחלטה נסמכה בעיקר על החשש, כי המערער לא יעזוב את ישראל בכוחות עצמו במידה וידרש לכך, אלא ימנע מקשר עם הרשויות ויטמע בציבור השוהים הבלתי חוקיים בישראל באופן שיסכל את הרחקתו. חשש זה נשען על ניסיון העבר, שכן על אף שבקשת המקלט של העורר נדחתה והוא שוחרר ממשמורת בתנאי שיעזוב את ישראל תוך 7 ימים, המערער לא עשה כן והובא למשמורת רק בעקבות פעולת אכיפה יזומה של המשיבה. ביום 28.4.15 ויום 27.5.15 הוחלט שוב כי המערער יוותר במשמורת.
מכאן הערעור.

טענות הצדדים
המערערים טוענים, כי בפועל לא מתקיים הליך להרחקת המערער, בשל האיסור להרחיקו מישראל שניתן במסגרת הערר שהוגש לבית הדין לעררים בירושלים. בהעדר הליך להרחקה אין כל תכלית למשמורת ויש לאפשר את ניהול הערר כאשר המערער משוחרר. במקרים רבים אחרים שוחררו שוהים לא חוקיים שניהלו הליכים משפטיים להסדרת מעמדם בישראל, גם כאשר הפרו בעבר את תנאי שחרורם. בית הדין למשמורת אף לא נתן משקל לשהותו הארוכה של המערער במשמורת ולכך שהערר שהוגש צפוי להתברר במשך שבועות ארוכים, וסרב לשקול חלופות מעצר מידתיות יותר.
עוד נטען, כי אין ראיה לכך שהמערער הפר בעבר את תנאי שחרורו, שכן אין אסמכתא לטענה כי נמסר למערער שבקשתו סורבה, או כי הוא נעצר ביולי 2012 והתחייב לצאת מישראל. על כל פנים, מאחר וכיום המערער מנהל הליך משפטי להסדרת מעמדו בישראל, אין הצדקה לנתינת משקל גורף להתנהלות העבר, ויש לו כיום אינטרס לשתף פעולה עם ההליך הקיים ועל כן אין עוד חשש כי ינתק מגע עם רשויות החוק.
המערערים מדגישים, כי לאור הוראות סעיף 13 ו(א)(4) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952 ( להלן - " חוק הכניסה לישראל"), יש לשחרר את המערער ממשמורת מאחר וחלפו זה מכבר 60 יום מאז מעצרו; לא ניתן לטעון לקיום החלופה לפיה אין לשחרר שוהה לא חוקי שאינו משתף פעולה עם הרחקתו, שכן מיצוי הליכים משפטיים לצורך קבלת מעמד בישראל אינו מהווה חוסר שיתוף פעולה המצדיק הותרה במשמורת.
המערערים טוענים, כי יש לשחרר את המערער גם נוכח החשיבות הנודעת לאחדות התא המשפחתי. לעמדתם, סעיף 12( ג) לנוהל הטיפול במבקשי מקלט המתנה מתן מעמד לבן זוג של מבקש מקלט בכך שמערכת היחסים נוצרה טרם הגעתם ארצה הינו בעייתי ביותר, וממילא אינו מונע הפעלת שיקול דעת וחריגה מהוראותיו בעת הצורך. עוד מפנים הם למקרים בהם שוחררו ממשמורת בני זוג של מבקשי מקלט עד למיצוי ההליכים בבקשת המקלט. לטעמם, דחיית בקשת המקלט אינה אינדיקציה לסיכויי הערר שכן הניסיון מעיד כי במקרים נדירים בלבד ניתן מעמד של פליט ללא התערבות משפטית.

המשיבה טוענת, כי דין הערעור לסילוק על הסף מפאת עשיית דין עצמי, שכן המערער הפר את חוקי מדינת ישראל בכך שהסתנן לישראל והוסיף לשהות בה שלא כדין גם לאחר שנעצר ושוחרר תוך התחייבות כי יצא מישראל בתוך 7 ימים. גם המערערת אינה באה לבית המשפט בידיים נקיות שכן נכנסה לישראל כצליינית על אף שמלכתחילה כוונתה הייתה לבקש מקלט בישראל, מה גם, שבערר שהגישה שינתה את גרסתה העובדתית לחלוטין בניסיון להישאר בישראל בכל מחיר. כמו כן, המערערים לא כתבו בעתירתם כי לאחר דחיית בקשת המקלט של המערער הוא התחייב לעזוב את ישראל תוך 7 ימים; העלמת העובדות המהותיות מהווה חוסר ניקיון כפיים אשר יש בו כדי להצדיק את דחיית הערעור על הסף ומחזק העובדה שהמערער אינו לוקח אחריות על מעשיו ועל כן לא ניתן ליתן בו אמון כי יעזוב את ישראל מרצונו.
המשיבה מדגישה, כי הכלל הוא כי שוהה בלתי חוקי יורחק מישראל ויוחזק במשמורת עד יציאתו. החריגים המאפשרים שחרור אינם מתקיימים בענייננו מאחר וקיים חשש ממשי כי שחרורו של המערער ממשמורת יסכל את הרחקתו מישראל, ומאחר והרחקתו מתעכבת בשל העדר שיתוף פעולה מצידו, שכן בעבר התחייב לצאת מישראל ולא עשה כן. המערער גם לא פעל להסדרת מעמדו ונעצר רק בעקבות פעילות יזומה של פקחי המשיבה.
המשיבה טוענת, כי למי ששוהה שלא כחוק בישראל, גם אם בת זוגו הינה מבקשת מקלט, אין זכות לחיי משפחה בישראל דווקא, ולכן אין בזוגיות זו כדי להקנות לו חסינות מהרחקה. הדברים נכונים בפרט ביחס למערער שכן בקשת המקלט של המערערת נדחתה וסיכויי הערר שהגישה הינם נמוכים ביותר מאחר ובקשתה למקלט נסמכת על סכסוך משפחתי בלבד ועל כן ודאי שאין ביכולתה להקנות מעמד גם למערער. כמו כן, סעיף 12 (ג) לנוהל מבקשי מקלט קובע, ממילא, כי בן זוג של מבקש מקלט אינו זכאי לעיכוב הרחקתו מישראל כאשר בני הזוג הכירו בישראל. ההכרעה בערר שהוגש על ידי המערערת צפויה להיות קרובה וככל שהערר יתקבל - על אף הסיכוי הקלוש לכך - תוכל המערערת להזמין את המערער לשוב לישראל; ככל שידחה, יוכלו המערערים להתאחד באחת ממדינות נתינותם.

דיון
המערער, שוהה בלתי חוקי בישראל השוהה במשמורת מאז יום 30.12.14, סבור כי יש להורות על שחרורו ממשמורת מאחר ולא ניתן ממילא להרחיקו מישראל לאור הצעדים המשפטיים בהם הוא נוקט על מנת להסדיר את מעמדו בישראל כבן זוגה של המערערת, מבקשת מקלט שעניינה תלוי ועומד בפני בית הדין לעררים.
דין הערעור להידחות.

סעיף 13 ו. לחוק הכניסה לישראל קובע, כי על אף ברירת המחדל המוצגת בסעיף 13 לחוק, לפיה שוהה שלא כדין בישראל יורחק מישראל בהקדם האפשרי, אזי בנסיבות מסוימות מצוי בידי הממונה על ביקורת הגבולות שיקול דעת לשחרר שוהה בלתי חוקי ממשמורת:
"(א) ממונה ביקורת הגבולות רשאי לשחרר בערובה שוהה שלא כדין בהתאם להוראות בסעיף זה; לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אלא אם כן התקיים בו אחד מאלה:
(1) השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי שהייתו הבלתי חוקית יסודה בטעות או בתקלה שבתום לב, וכי יצא מישראל במועד שקבע לו;
(2) השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי יצא מישראל בעצמו בתוך מועד שקבע לו, וכי לא יהיה קושי באיתורו אם לא יצא בעצמו במועד שנקבע;
(3) השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי מחמת גילו או מצב בריאותו החזקתו במשמורת עלולה לגרום נזק לבריאותו, או שקיימים טעמים הומניטריים מיוחדים אחרים המצדיקים את שחרורו בערובה, לרבות מקום שעקב החזקה במשמורת ייוותר קטין בלא השגחה;
(4) הוא שוהה במשמורת יותר מ-60 ימים ברציפות.
(ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), לא ישוחרר בערובה שוהה שלא כדין אם התקיים אחד מאלה:
(1) הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל העדר שיתוף פעולה מלא מצדו, לרבות לענין הבהרת זהותו או להסדרת הליכי הרחקתו מישראל; (..)"

התנאים שנקבעו בחוק נועדו, בין היתר, לוודא כי מטרת ההחזקה במשמורת לא תהיה עונשית, אלא תשמש אך ורק כלי, שמטרתו הפסקת השהיה הבלתי חוקית בישראל:
"מטרתה של החזקת נתין זר השוהה בישראל שלא כדין במשמורת לפי חוק הכניסה לישראל היא כפולה: הבטחת ביצועו של גירוש, והפסקה מיידית של השהיה הבלתי חוקית; אין המדובר בסנקציה עונשית ( ראו הצעת חוק הכניסה לישראל ( תיקון מס' 8), התשס"א-2000 (הצעות חוק 2931 ( תשס"א) 108, 108); ראה גם הדיון בפסקאות 24-19 לפסק דינה של השופטת ארבל בעניין אדם). המחוקק קבע, בסעיף 13 ו(א)(4) לחוק הכניסה לישראל, כי – ככלל – יש להורות על שחרור ממשמורת של שוהה בלתי חוקי, המיועד לגירוש, בחלוף 60 יום. עם זאת, הניח המחוקק ( בסעיף 13ו(ב)), כי יתכנו מקרים, שבהם... יהא צורך, או שמא הכרח, להאריך את פרק הזמן האמור" ( עע"מ 4496/13 הבטום נ' משרד הפנים, עמ' 8 (12.11.13)).
החוק מבהיר, כי הממונה על ביקורת הגבולות " רשאי", אך לא חייב, לשחרר שוהה שלא כדין אשר בעניינו מתקיימות אחת החלופות שבסעיף קטן א'. מכאן, כי גם בהתקיים אחת מהחלופות בסעיף א', יכול הממונה על ביקורת הגבולות לשקול אינטרסים ציבוריים, אשר יש בהם כדי להצדיק את הותרת השוהה הבלתי חוקי במשמורת ( בר"ם 173/03 מדינת ישראל נ' סלאמה ( פורסם בנבו) (9.5.05)).

בענייננו, אין חולק, כי מתקיים התנאי המנוי בסעיף 13 ו(א)(4), שכן המערער שוהה במשמורת החל מיום 30.12.14 – דהיינו, כשמונה חודשים, הרבה מעבר לפרק הזמן של 60 יום המנוי בחוק. דא עקא, שלטענת המשיבה אין בכך כדי להביא לשחרורו שכן שחרור המערער יסכל את הרחקתו מישראל מאחר ונסיון העבר מלמד, כי לא ישמור על קשר עם הרשויות לאחר שחרורו ומאחר ובעבר סיכל את הרחקתו מישראל שעה שלא עזב את ישראל, עת התחייב לכך.

המערער טען כי המשיבה כלל לא הוכיחה כי בעבר הפר את תנאי שחרורו ולא עזב את ישראל כפי שהתחייב, כיוון שלא ידע שבקשתו למקלט נדחתה. דא עקא, שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם השימוע שנערך למערער עם מעצרו ביום 30.12.14, ממנו עולה כי המערער היה מודע לכך שבקשתו למקלט נדחתה ואף אישר כי נאמר לו כי עליו לצאת מישראל תוך שבעה ימים:
"ש. אתה מודע לזה שאין לך רישיון בתוקף?
ת. כן אני יודע שאני לא חוקי בישראל
(...)
ש. האם הגשת בקשה למקלט?
ת. כן הגשתי בקשה למקלט
ש. קיבלת תשובה מיחידת הrsd לגבי הבקשה שהגשת?
ת. לא קיבלתי מהם שום תשובה
ש. אבל אני רואה שרשויות ההגירה עצרו אותך בתאריך 30.7.2012 והסבירו לך שעליך לצאת מישראל עד התאריך 6.8.2012 למה לא יצאת מישראל?
ת. כן אני זוכר, אמרתי להם שאני לוקח עורך דין
ש. אתה מודע לכך שבקשתך למקלט מדיני נדחתה על הסף?
ת. לא. החברה מיחידת הפליטים אמרו לי לפנות לרשויות ההגירה ושם הם אמרו לי לעזוב את הארץ" (נספח ז' לעתירה).
מכאן ניתן ללמוד, כי המערער ידע גם ידע, כי בקשתו למקלט נדחתה ועל כן אין מקום להתערב במסקנה, לפיה המערער שהה בישראל שלא כחוק למעלה משנתיים, תוך שהוא מודע לכך כי הוא שוהה בישראל שלא כחוק ומבלי שטרח לקדם הליך כלשהו להסדרת מעמדו בישראל. המערער אף לא שמר על קשר עם רשויות אכיפת החוק, ונעצר לבסוף רק בשל פעולת אכיפה יזומה של הרשויות. גם ההליך הנוכחי, להסדרת מעמדו כבן זוגה של המערערת, החל רק לאחר מעצרו.
בנסיבות אלה, הוכח, כי המערער הפר בעבר את האמון שניתן בו, כי יצא מישראל מרצונו ועל כן לא ניתן ליתן בו אמון כיום, כי במידה וישוחרר, לא ינהג כן בשנית, באופן אשר לא יאפשר את הרחקתו ככל שהניסיון להסדרת מעמדו בישראל לא יצלח. על כן, אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין ממשמורת שלא לשחרר המערער, על אף חלוף ששים הימים, במסגרת שיקול הדעת הנתון לו, לאור בר"ם 1703/03, שלא לשחרר שוהה בלתי חוקי גם בהתקיים התנאים המאפשרים זאת.
המערער טוען, כי כעת אין חשש, כי ימנע מקשר עם הרשויות לאור ההליכים בהם הוא נוקט בימים אלה כדי להסדיר מעמדו בישראל. בטענה זו אין ממש, שכן החשש העיקרי במקרה זה אינו כי המערער ינתק קשר עם רשויות המדינה באופן מידי; החשש הינו כי אם ההליכים להסדרת מעמדו בישראל יכשלו ובעקבות זאת תבקש המשיבה להרחיקו מישראל, אזי לא יהיה למערער עוד אינטרס לשתף פעולה עם הרשויות - והוא יתחמק ממגע עם הרשויות ובכך יסכל את הרחקתו, ולחשש זה לא ניתן מענה.
עוד טוען המערער, כי גם אם בעבר התחייב לצאת מישראל ולא עשה כן, אין בכך כדי להצדיק החזקה במשמורת לתקופה כה ארוכה, בנסיבות בהן בפועל לא מתנהל הליך הרחקה אפקטיבי מישראל. אכן, אין להכחיש כי משמעות הותרת המערער במשמורת הינה כי הוא ישהה במשמורת תקופה ארוכה. עם זאת, אין בכך כדי להצדיק את שחרורו. אמנם, נקבע כי אין להרחיק את המערער מישראל בניגוד לרצונו; עם זאת, אין פירוש הדבר כי המערער אינו יכול לבחור להסכים לשוב לחוף השנהב ולהמתין שם לתוצאות הליך הסדרת מעמדה של המערערת בישראל. ככל שהליך זה יעלה יפה, תוכל המערערת להזמין את המערער להצטרף אליה בישראל, וככל שהליך זה יכשל, יוכלו המערערים להמשיך את חייהם המשותפים במקום אחר. משבוחר המערער להמתין לסיום ההליכים המשפטיים בעניינה של המערערת בישראל דווקא, המחיר של בחירה זו הינה הישארות במשמורת. על האמור יש להוסיף, כי המערער יכול היה לנסות ולהסדיר את מעמדו כבן זוגה של המערערת כבר בשנת 2012, עם דחיית בקשת המקלט שהגיש, שכן לגרסתו כבר באותה עת היה בן זוגה של המערערת, משבחר שלא לעשות כן במועד והחל בהליך זה רק לאחר מעצרו, אין לו להלין אלא על עצמו על כך שהוא נאלץ להמתין במשמורת לצורך מיצוי ההליך.

המערערים טוענים עוד, כי יש לשחרר את המערער ממשמורת לאור חשיבות הזכות לחיי משפחה בישראל, זכות הנתונה למערערת גם בעת שהערר בעניינה נידון בבית הדין לעררים בירושלים.
בכך, מבקש המערער להסתמך על הנוהל המאפשר מתן מעמד בישראל לבני משפחה קרובים של פליט מוכר:
"מדינת ישראל מאפשרת לבני משפחתו הקרובה של פליט מוכר ( בן/בת זוג וילדים קטינים), לבקש ולקבל בנסיבות מסוימות רישיון ישיבה בישראל. הנוהל קובע בסעיף 12 כי מי שהוכר כפליט על-ידי שר הפנים, וקיבל רישיון ישיבה מסוג א/5 יהיה רשאי להגיש בקשה לקבלת רישיון ישיבה עבור בן/בת הזוג וילדיו הקטינים. עוד קובע הסעיף כי בקבלת החלטה בבקשה כאמור, ייבחנו שיקולים שונים, ובהם: מועד נישואי הפליט המוכר; כנות הקשר בין בני-הזוג; מוצאו של בן הזוג; ככל שמדינת מוצאו של בן הזוג היא שונה מזה של הפליט, והיא צד לאמנת הפליטים, אם קיימת אפשרות להגר למדינת מוצאו של בן הזוג. עוד נקבע בסעיף 12( ג) לנוהל כי " מי שהגיעו לישראל כבני זוג והגישו בקשה למקלט מדיני, אין להרחיק את בן/בת הזוג שבקשתו למקלט נדחתה עד לתום בירור בקשתו של בן/בת-זוגו. עם זאת, הוראה זו לא תחול על בני זוג שמערכת היחסים ביניהם נרקמה בישראל". ( עע"מ 8908/11 אספו נ' משרד הפנים, עמ' 8 (פורסם בנבו) (17.7.12)).
דא עקא, כי הנוהל האמור - על אף שהוא מאפשר מתן מעמד לבן זוג של פליט מוכר - קובע במפורש, כי הזכות למתן מעמד בישראל בעת בירור בקשת מקלט – להבדיל ממצב בו מבקש המקלט הוכר כבר כפליט – נתונה רק לבני זוג שמערכת היחסים ביניהם החלה טרם הגיעם לישראל. המערערים טוענים, כי אין להשלים עם נוהל זה – עליו הובעה כבר ביקורת בפסיקה – וכי אין כל הגיון בבחירה שלא לאפשר קיום חיי משפחה למבקש מקלט עד תום הדיון בבקשתו רק מאחר והקשר עם בן זוגו נוצר בישראל. המדובר בשאלה כבדת משקל, אך איני רואה להכריע בה במקרה זה. אין להתעלם מכך, כי על אף שהערר בעניינו של המערערת עודנו תלוי ועומד - אין מדובר במצב שבו בקשת המקלט של המערערת טרם נידונה, אלא במצב בו היא כבר נדחתה פעמיים ובאמור יש כדי להשליך על סיכוייה של המערערת להסדיר את מעמדה בישראל. כמו כן, גם אם היה מקום לבקש את שחרורו של המערער בנסיבות רגילות של בן זוג למבקש מקלט, הרי שיש קושי רב לטעון כי יש מקום לעשות כן גם במצב הנוכחי, לאור החשד המבוסס, עליו עמדתי לעיל, כי המערער הוכיח שאין בדעתו לצאת מישראל.
אוסיף, כי אין חולק בדבר החשיבות הרבה הנודעת לזכות לחיי משפחה, הנמצאת במרכזה של הזכות לכבוד ואשר יש בה כדי לשקף את תמצית הווייתו והגשמתו העצמית של האדם ( בג"ץ 466/07 זהבה גלאון נ' היועמ"ש, עמ' 20 (פורסם בנבו) (11.1.12)). עם זאת, במוקד הדיון כאן לא עומדת זכותם של המערערים לחיי משפחה, אלא זכותם לקיים חיי משפחה בישראל דווקא, על אף שאיש מהם אינו אזרח או תושב קבע של מדינת ישראל ועל אף שבקשת המקלט של המערער נדחתה זה מכבר ובקשת המקלט של המערערת נדחתה ועניינה מצוי כעת בפני בית הדין לעררים. כמו כן, מדובר בפגיעה שהיקפה מוגבל, שכן ההכרעה בערר שהוגש לבית הדין לעררים אינה צפויה להיות רחוקה והמערערים יוכלו לשקול את צעדיהם בשנית לאור תוצאותיה.

משסברתי כי דין הערעור להידחות לגופו, איני רואה צורך לדון בטענות המשיבה לפיהן יש לדחות הערעור על הסף.

סוף דבר, הערעור נדחה.

ניתן היום, י"א אב תשע"ה, 27 יולי 2015, בהעדר הצדדים.

שרה דברת, שופטת,
ס.נשיא