הדפסה

משהיד נ' המוסד לביטוח לאומי

לפני: השופט צבי פרנקל

המערער:
אלי משהיד, ת.ז.-XXXXXX671
ע"י ב"כ: עו"ד בעז דרנס

-
המשיב:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד אילנית גדקר אהרוני

פסק דין

הועדה רפואית לעררים (נפגעי עבודה) בהחלטתה מיום 28.8.13, דחתה את ערר המערער וקבעה כי לא חלה החמרה במצבו הרפואי (להלן: "הוועדה").

רקע עובדתי

1. המערער הוכר כנפגע עבודה בגין ליקוי שמיעה וטנטון.

2. ועדה רפואית אשר דנה בענינו של המערער, התאימה למערער נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% בגין טינטון.

3. ביום 13.12.12 הגיש המערער תביעה להחמרת מצב על פי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות").

במסגרת התביעה להחמרת מצב, טען המערער כי במהלך השנים חלה החמרה במצבו הרפואי היות והטנטון גרם לו גם לפגיעה נפשית.

4. ועדה רפואית מדרג ראשון אשר התכנסה לדון בעניינו של המערער ביום 27.2.13 קבעה כי לא חלה החמרה במצבו של המערער מבחינת השמיעה וכי היא לא דנה בנושא הנכות הפסיכיאטרית היות והפגיעה הנפשית לא הוכרה על ידי פקיד התביעות כ"מחלת מקצוע".

5. על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון, הגיש המערער ערר לוועדה רפואית לעררים.

במסגרת הערר טען המערער כי פגיעתו הנפשית אכן אינה מחלת מקצוע, אלא החמרת מצב שנגרמה כתוצאה מפגיעה הטנטון שהוכרה על ידי המשיב כפגיעה בעבודה.

בנסיבות אלה, טען המערער כי יש לזמנו לבדיקת פסיכיאטר מטעם הוועדה מהדרג הראשון ולחילופין לזמנו לוועדה רפואית לעררים.

6. הוועדה הרפואית לעררים אשר התכנסה לדון בעררו של המערער ביום 6.6.13 ואשר סיכמה את דיוניה ביום 28.8.13 קבעה כי "אין קשר סיבתי בין הבעיות- התלונות על בעיה נפשית ולבעית ליקוי השמיעה והטנטון" וכי בנסיבות אלה, לא חלה החמרה במצבו הרפואי של המערער.

טענות הצדדים

7. עיקר טענות המערער

א. הוועדה טעתה משלא השיבה את עניינו של המערער לוועדה הרפואית מהדרג הראשון על מנת שתבדוק את הקשר הסיבתי שבין פגיעתו הנפשית לבין הטנטון ממנו הוא סובל.
העובדה שהמערער לא הופנה ליועץ פסיכיאטרי על ידי הדרג הראשון, גרמה לפגיעה בזכותו היסודית שעניינו ידון בפני שתי ערכאות.

ב. פסק הדין בבר"ע 53955-02-13 אליו מפנה המשיב אינו רלוונטי למקרה הנדון היות ובאותו מקרה דובר במבוטח אשר הגיש לבית הדין תביעה כנגד החלטת הוועדה מהדרג הראשון ועל כן, לבית הדין לא הייתה סמכות לדון בעניינו.

ג. הוועדה טעתה כשקבעה כי לא קיים קשר סיבתי בין פגיעתו הנפשית של המערער לבין הטנטון ממנו הוא סובל ללא כל נימוק לגופו של עניין.
הוועדה נפלה לכלל טעות בדרך הבנתה את המסמכים הרפואיים לעניין מועד הנכות הנפשית ומועד ההחמרה בטנטון.
הוועדה התעלמה, למעשה, מקביעת שלושה מומחים בתחום האף אוזן גרון, הפסיכיאטריה ותעסוקה אשר קבעו כי כתוצאה מההחמרה בטנטון חלה אצל המערער החמרה במצב הנפשי.

ד. המערער אינו צריך להוכיח החמרה בטנטון כדי להכיר במצב הנפשי כנובע מהעבודה והיה על הוועדה לבחון האם הטנטון גרם למצב הנפשי ללא קשר להחמרה בטנטון.

בנסיבות אלה, לטענת המערער, יש להשיב את עניינו לוועדה הרפואית מהדרג הראשון, על מנת שתתייעץ עם פוסק בתחום הנפשי באשר לשאלת הקשר הסיבתי שבין הטנטון לבין הנכות הנפשית.

8. עיקר טענות המשיב

א. המערער, באמצעות בא כוחו, ציין בכתב הערר שהוגש על קביעת הוועדה מהדרג הראשון כי יש לזמנו בפני ועדה מדרג ראשון לבחינת התחום הנפשי על ידי פסיכיאטר ולחילופין לזמנו לוועדה רפואית לעררים.
משהוועדה הרפואית התכנסה לפי בקשת המערער בכתב הערעור, יש לדחות את טענת המערער לפיה יש להשיב את עניינו לוועדה מהדרג הראשון.

ב. בעת הדיון בוועדה, המערער ובא כוחו לא ביקשו מהוועדה להחזיר את עניינו של המערער לוועדה מהדרג הראשון. המערער גם התייצב עם בא כוחו אצל יועץ בתחום הנפשי אליו הפנתה הוועדה.
בעת שהמערער התייצב בפני הוועדה וטען את טענותיו, הוא הכשיר את עבודת הוועדה.

ג. מפסק הדין שניתן בבר"ע 53955-02-13 עולה כי שעה שהוועדה מדרג ראשון לא מעמידה מבוטח בפני בדיקה של מומחה בתחום עליו התלונן, הרי שמדובר בהחלטה אשר הינה בשיקול דעתה של הוועדה מהדרג הראשון ועל כן, האפשרות אשר עומדת בפני מבוטח במקרה כזה הינה הגשת ערר לוועדה רפואית לעררים לצורך תיקון הפגם.

ד. הסכמת המשיב בתיק עב"ל 842-08-12 לב דינקין נ' המוסד, ניתנה בנסיבותיו המיוחדות של אותו מקרה ולפנים משורת הדין.

לאור האמור, לא נפלה כל טעות משפטית מהחלטת הוועדה ועל כן, דין הערעור להידחות.

דיון

הטענה בדבר "איבוד ערכאה"

10. מבוטח הנפגע בעבודה אכן זכאי כי עניינו ייבחן על ידי שתי ועדות רפואיות; ועדה רפואית מדרג ראשון וועדה רפואית לעררים.

11. סעיף 122 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ח – 1995 קובע:

"122 (א) הרואה עצמו נפגע מהחלטה של רופא או של ועדה רפואית, רשאי, בתנאים שנקבעו לערור עליה בפני הוועדה הרפואית לעררים.
(ב)       ...".
12. גדר סמכותה של הוועדה לעררים קבוע בתקנה 30 לתקנות ולפיה:
"הוועדה לעררים רשאית לאשר החלטת הוועדה, לבטלה או לשנותה, בין שנתבקשה לעשות זאת ובין שלא נתבקשה, בין שהמערער הוא הנפגע ובין שהוא המוסד".
13. הוועדה הרפואית לעררים הינה הסמכות לדון על החלטות הוועדה הרפואית שקיבלה בערכאה ראשונית, ובמסגרת סמכות זו נתונות לוועדה הרפואית לעררים מלוא הסמכויות הנתונות לוועדה הרפואית כערכאה ראשונה (ראו בג"צ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי – בית הדין הארצי)
14. הוועדה הרפואית לעררים מבצעת לבד מביקורת מנהלית על החלטות הוועדה מדרג ראשון, גם בדיקה מחדש . בדיקה זו, נעשית לפי מיטב שיקול דעתם המקצועי של המומחים היושבים בוועדה- שהם בבחינת דרג רפואי בכיר יותר- ולאור מסכת הנתונים הרפואיים כולה (ראו בג"צ 296/83 וייס נ' הוועדה הרפואית לעררים ).
באופן טבעי בתוקף הרכב הוועדה המורחב, שלושה רופאים, בעלי שטחי מומחיות שונים, ניתן לצפות שבדיקתה הרפואית תהא מקיפה ומעמיקה. (ראו עב"ל 155/99 המל"ל – אשר לוי ואח', פס"ד מיום 31/10/11, סעיף 9 לפסק הדין).
15. הוועדה לעררים מוסמכת לדון ולהכריע בעניינים העולים בפניה במסגרת הערר, אף אם לא נדונו ולא הוכרעו בוועדה הרפואית מדרג ראשון (ראו בג"צ 1082/02 הנ"ל).
16. בסוגייה העומדת לדיון , משהמערער טען כי נפלה טעות בערכאה הראשונה אשר לא מצאה כי יש מקום לכלול בהרכבה רופא מתחום הפסיכיאטריה ומשהוועדה הרפואית דנה בטענותיו ואף ביקשה לקבל חוות דעת מומחה בתחום הפסיכיאטריה, הרי שהוועדה פעלה בהתאם לסמכותה.
17. אני לא מקבל את טענות המערער לפיה היה על הוועדה להשיב את עניינו לוועדה מהדרג הראשון על מנת שהיא תדון בשאלת הנכות הפסיכיאטרית.
לנוכח הסמכות הרחבה שהוענקה לוועדה לעררים, אין מקום להציב בפניה מחסום הקובע כי היא תהא רשאית לדון בתחום רפואי מסויים (בענייננו בתחום הפסיכיאטרי), רק במידה שהוועדה הרפואית מהדרג הראשון כבר דנה באותו עניין.
מרגע שהוגש ערר לוועדה רפואית לעררים, נתונות לוועדה הרפואית לעררים מלוא הסמכויות הנתונות לוועדה הרפואית כערכאה ראשונה ובכלל זה קביעת נכות בתחום אשר לא נדון על ידי הוועדה מהדרג הראשון.
18. בעב"ל 464/99 המוסד לביטוח לאומי נ' ארבל הורה בית הדין הארצי על החזרת הדיון לוועדה מדרג ראשון , אולם אין ללמוד ממקרה זה לענייננו.
באותו מקרה, קבע בית הדין הארצי כי בהחלטתה של הוועדה מדרג ראשון נפל פגם מהותי (הוועדה מדרג ראשון הייתה מורכבת מאותו רופא אשר טיפל במשיב במרפאה המקצועית של קופת החולים) שאינו עומד באמות המידה הבסיסיות של המשפט המנהלי וראשונה להם פגיעה במראית פני הצדק.
בענייננו, העובדה שלא ישב פוסק רפואי מהתחום הפסיכיאטרי בוועדה מדרג ראשון אינו בגדר פגם מהותי המצדיק את פסלותה של הוועדה מהדרג הראשון. אכן, מדובר בטעות בעבודת הוועדה, אך מדובר בטעות הניתנת לתיקון על ידי הוועדה הרפואית לעררים, אשר שבה ודנה בעניין.
19. לאמור לעיל יש להוסיף כי קבלת טענת המערער לפיה יש מקום להשיב את עניינו לוועדה הרפואית מהדרג הראשון, תביא להתמשכות מיותרת של ההליך ולסרבול ההליכים בפני הוועדות הרפואיות.
20. אין בידי לקבל את טענות המערער בדבר "איבוד ערכאה".
ראשית, עניינו של המערער נדון בפני ועדה רפואית מדרג ראשון אשר טעתה בכך שלא העמידה אותו לבדיקה אצל רופא בתחום הפסיכיאטריה ותפקידה של הוועדה לעררים היה לתקן טעות זו וכך עשתה.
שנית, מדובר בנימוק פורמאלי אשר אין בו כדי לקדם באופן מהותי את עניינו של המערער. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה כי המערער כבר נבדק על ידי מומחה בתחום הפסיכיאטריה על ידי הוועדה הרפואית לעררים וכבר ניתנה החלטה בעניינו בתחום זה.
21. אני מקבל את טענת המשיב כי משהמערער ביקש במסגרת הערר שהגיש כי הוא יוזמן לבדיקת פסיכיאטר מטעם הוועדה מהדרג הראשון ולחילופין כי הוא יוזמן לוועדה הרפואית לעררים, ומשהוא הוזמן לוועדה בהתאם לבקשתו, הרי שהטענה כי היה מקום להעמידו בפני ועדה מדרג ראשון בשנית, אינה יכולה לעלות בשלב זה.
משוועדה רפואית לעררים קבעה כי לא קיימת נכות נפשית הקשורה לתאונה, הרי שאין כל טעם בהחזרת עניינו של המערער, בשלב זה, לוועדה מדרג ראשון, אשר קביעותיה אינן מחייבות את הוועדה הרפואית לעררים.
22. לאור האמור לעיל, מצאתי כי הוועדה היתה מוסמכת לדון ולהכריע בשאלת נכותו הנפשית של המערער, על אף שלא ישב מומחה בתחום הפסיכיאטריה בוועדה מהדרג הראשון ועל אף שלמעשה, שאלת הקשר הסיבתי בין הטנטון לבין הנכות הנפשית לא נדונה ולא הוכרעה על ידי הוועדה מהדרג הראשון. לפיכך, אין מקום להשיב את הדיון לוועדה הרפואית מדרג ראשון.
הטענה בדבר העדר הנמקה
23. אני לא מקבל את טענת המערער שלפיה הוועדה לא נימקה כראוי את קביעתה לפיה לא קיים קשר סיבתי בין פגיעתו הנפשית של המערער לבין הטנטון ממנו הוא סובל.
24. המומחה היועץ בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר יהודה ברוך (להלן: "המומחה") ציין בחוות דעתו כי הוא עיין בחוות דעתם של ד"ר גורדון אלה (רופאה התעסוקתית) מיום 28.6.12, בחוות דעתו של ד"ר רזניק (פסיכיאטר) מיום 2.2.13 ובמכתבו של ד"ר שפירא (אף אוזן גרון) מיום 17.6.12.
המומחה קבע כי הוא מקבל את חוות דעתו של ד"ר רזניק לעניין גובה הנכות הנפשית- 20% לפי סעיף 34 א (3) ואולם קבע כי "אין קשר בין החמרה בטנטון לבעיה הנפשית".
המומחה הסביר כי בהתאם לחוות דעת ד"ר רזניק ההפרעה הנפשית נמשכת מספר שנים עם הפוגות קצרות בלבד ואילו לפי חוות דעת ד"ר שפירא (אף אוזן גרון) ההחמרה בטנטון חלה רק לאחרונה, ולכן, סבר המומחה (והוועדה אימצה את מסקנתו) כי אין קשר ס יבתי בין ההחמרה בטנטון לבין הבעיה הנפשית.
25. מהאמור לעיל עולה, כי החלטתו של המומחה בדבר שלילת הקשר הסיבתי שבין המצב הנפשי לבין הטנטון הינה החלטה מנומקת ומפורטת.
26. טענת המערער לפיה הוועדה נפלה לכלל טעות בדרך הבנתה את המסמכים הרפואיים לעניין מועד הנכות הנפשית ומועד ההחמרה בטנטון, דינה להידחות.
קביעות המומחה בדבר מועדה של הנכות הנפשית ושל ההחמרה בטנטון מבוססת על מסמכים רפואיים אשר הוגשו לוועדה. הפרשנות אותה מבקש המערער ליתן לאמור במכתבו של ד"ר שפירא מיום 17.6.12 ולפיה מדובר בהחמרה הדרגתית שהגיעה לכדי החמרה ניכרת לאחרונה, אינה עולה מהמסמך עצמו ובנסיבות אלה, אין מקום לקבל את טענות המערער לפיהן קביעות המומחה הינן בניגוד לאמור במכתבו של ד"ר שפירא.
27. לאור האמור לעיל, ומשלא עולה טעות משפטית מהחלטת הוועדה, דין הערעור להידחות.
28. משמדובר בערעור מתחום הביטחון הסוציאלי, לא מצאתי מקום לחייב בהוצאות.
29. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור תוך 30 יום לנשיא בית הדין הארצי לעבודה, לסגניתו או לשופט שהתמנה לכך ע"י הנשיא.

ניתן היום, י"ב תמוז תשע"ד, (10 יולי 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.