הדפסה

מרשי נ' דבור

בפני
כבוד ה שופטת נבילה דלה מוסא

תובע

ריצ'ארד מרשי, ת.ז. XXXXXX219

נגד

נתבעת

ספא דבור, ת.ז. XXXXXX981

פסק דין

לפניי תביעה לפי פרק ט"ו לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לפינוי הנתבעת מדירת מגורים, הממוקמת ברחוב 135/5 בנצרת והידועה כחלק מחלקה 32 בגוש 16579 , מאדמות נצרת ( להלן: "דירת המוגרים").

1. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 15.5.13, נחתם הסכם שכירות בין התובע לבין הנתבעת, שלפיו השכיר התובע את דירת המגורים שבבעלותו לנתבעת לתקופה שמיום 1.7.13 ועד ליום 31.12.13. בתמורה לכך הוסכם כי הנתבעת תשלם דמי שכירות חודשיים על סך של 1,500 ₪ ( להלן: "הסכם השכירות האחרון").

2. לטענת התובע, למרות שתקופה השכירות הסתיימה, הנתבעת לא התפנתה מהדירה וזאת על אף פניותיו החוזרות והנשנות בעניין. מה גם, היא לא שילמה את דמי השכירות מתחילת שנת 2014, זאת בנוסף לחוב ישן שהצטבר. בכך היא הפרה את חוזה השכירות הפרה יסודית ודין חוזה השכירות שממילא הסתיים, להתבטל.
לאור כל האמור, הגיש התובע תביעתו זו שבמסגרתה עותר הוא לקבלת צו לפינוי הנתבעת מדירת המגורים.

3. מנגד, טענה הנתבעת בכתב הגנתה כי תחילה היא אומנם שכרה את דירת המגורים מהתובע, אולם לאחר שני חודשי שכירות, הגיעו הצדדים לידי הסכמה שלפיה היא רכשה את הדירה תמורת תשלום סך של 300,000$ כשבחודש 7/06 שולם לתובע על חשבון התמורה סך של 250,000 ₪ ולגבי היתרה סוכם כי היא תשולם באמצעות תשלומים חודשיים, כאשר מידי חודש תשלם הנתבעת סך של 8,000 ₪. 1,500 ₪ מהסכום החודשי הנ"ל ייחשב כדמי שכירות והשאר כחלק מהתמורה בגין רכישת הדירה. עוד הוסכם, לטענת הנתבעת, כי אם היא לא תעמוד בתשלום התמורה או תבוטל העסקה, שכר הדירה יחושב לפי 3,000 ₪ לחודש במקום 1,500 ₪ ושאר הסכומים אשר שולמו לתובע יוחזרו לנתבעת. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי לאחר תשלום מרבית התמורה ובהתאם למוסכם בין הצדדים, נערך הסכם בכתב ביום 16.11.13 ולפי בקשת הנתבעת הוחלט לרשום את הדירה על שם בנה ( להלן: "הסכם המכר"). עוד טענה הנתבעת, כי הסכם השכירות האחרון שנחתם הינו הסכם פיקטיבי שנעשה למראית עין בלבד עד לתשלום מלוא תמורת הרכישה.

4. התובע הגיש כתב תשובה וטען, כי הינו הבעלים של דירת המגורים וכי מעולם לא מכר את הדירה לא לתובעת ולא לבנה. הסכם המכר הינו הסכם מזויף אשר לא נערך ולא נחתם על ידו והחתימה המתנוססת על ההסכם והמתיימרת להיות חתימתו הינה חתימה מזויפת. הנתבע הוסיף , כי גם הקבלות , שצורפו על ידי הנתבעת לתצהיר מטעמה , אינן קבלות שהוא הנפיק, לא נכתבו על ידו ולא נחתמו בחתימתו. לכתב תשובה צורפה חוות דעת, שנערכה על ידי, גב' דניאלה גבעון, מומחית בתחום הגרפולוגיה, אשר חיוותה דעתה בשאלת זיוף החתימות הנ"ל.

התובע הוסיף, כי הנתבעת שכרה את דירת המגורים החל מחודש 4/06 לתקופה של שנה. מידי שנה שבו הצדדים וחתמו על הסכם שכירות חדש לתקופה של שנה, למעט שני הסכמי השכירות האחרונים שהיו לתקופה של חצי שנה. התובע טען עוד, כי הסכם השכירות האחרון היה לחצי שנה בשל כוונתו להוסיף בניה לדירת המגורים ולשנות את מבנה הדירה וכי דברים אלו נרשמו במפורש בהסכם השכירות (סע' 2 להסכם השכירות האחרון). כמו כן, בחודש 2/2015 וכחלק מהתנאים לקבלת היתר בניה הוא הרס שני מחסנים וחלקים נוספים בדירת המגורים וזאת בידיעת הנתבעת ובנוכחותה וזאת בתקופה שבה היא מחזיקה בדירת המגורים.

5. מטעם התובע העידו: הגרפולוגית-גב' דניאלה גבעון והתובע. מטעם הנתבעת העידו: הנתבעת ובנה יאמן שאהין.

דיון
6. למעשה, אין חולק בין הצדדים כי הנתבעת שכרה את הדירה מהתובע , כשמצד אחד לטענת הנתבעת היא רכשה את הדירה אך המשיכה לשלם דמי שכירות עד לסיום תשלום מלוא התמורה הכספית בגין רכישת הדירה, ומצד שני הכחיש התובע כי הדירה נמכרה בשלב כלשהו לנתבעת וטען כי הסכם המכר מזויף ואין הוא חתום עליו.

7. אקדים ואציין, כי שאלת הבעלות בדירת המגורים הינה שאלה שהתעוררה כשאלה שבגררא, על כן, בית משפט זה מוסמך להכריע בה וזאת ככל שהיא דרושה לצורך בירור התובענה. אזכיר שהסעד המבוקש הינו פינוי מושכר כך שהתביעה הינה בסמכותו של בית משפט זה.

8. להוכחת טיעוני התובע הוגש מטעמו נסח רישום (נספח א' לתצהיר התובע ת/3). בנסח הרישום נרשם, כי התובע הינו הבעלים של שני חלקים במגרש שעליו בנויה הדירה. בנוסף, צירף התובע הסכמי שכירות שונים שחתמו עליהם שוכרים קודמים, אשר שכרו את הדירה לפני הנתבעת, (נספחי ג' ו-ו' לתצהיר התובע ת/3) וכן הסכמי השכירות השונים שנחתמו, לטענתו, בינו לבין הנתבעת משנת 2005 ועד לשנת 2013 (נספחי ז', י', יא', יג', טז', כ', כב', ו-כח' לתצהיר התובע ת/3).

כאן המקום לציין, כי לפי הסכם השכירות הראשון, מיום 23.3.06, שכרה הנתבעת תחילה שטח של 225 מ"ר מהדירה. לאחר מכן, ולפי הסכם השכירות מיום 3.11.06 , שכרה שטח נוסף של 75 מ"ר, כך שבסה"כ, שכרה הנתבעת שטח כולל של 300 מ"ר.
חשוב לציין, כי בכל אותם ההסכמים, החתומה עליהם הנתבעת, נכתב באופן מפורש כי התובע הינו הבעלים של הדירה.

9. אומנם, במהלך חקירת התובע, ב"כ הנתבעת ניסה להביע את הסתייגויותיו מתוכן הסכמים אלו כשלדבריו הנתבעת אינה מכחישה שהיא חתמה על ההסכמים, אך לטענתו " אין הוא יודע מי חתם מטעם התובע".
בהחלטת בית המשפט, מ יום 20.7.15, ולאור הסתייגות ב"כ התובע, נקבע כי טיעוני הנתבעת בכל הנוגע לתוקף החתימה או לתוקף החוזה, למעט הטענה שנטענה בסעיף 7 לכתב ההגנה המתוקן, הינם בבחינת הרחבת חזית אסורה שיש להתעלם ממנה.

10. בסעיף 7 לכתב ההגנה המתוקן, טענה הנתבעת כי הסכם השכירות האחרון, שנחתם ביום 15.5.13 (נספח לט' לתצהיר התובע ת/3), הינו פיקטיבי ואינו תקף והוא נערך למראית עין בלבד עד לתשלום מלוא תמורת המכר ולצרכי תשלום הארנונה.
בהמשך טען ב"כ הנתבעת כי הסכם כזה לא נחתם. גם כאן, נקבע על ידי בית המשפט כי מדובר בהרחבת חזית אסורה.

11. ניסיון נוסף, שבמסגרתו ניסתה הנתבעת לטעון כנגד תוקפו של הסכם השכירות האחרון ובכך לנסות ולהתנער מתוכנו, כשהפעם טענה הנתבעת כי היא אומנם חתמה על אותו הסכם, אך היא חתמה עליו מבלי לקרוא אותו תוך שהיא נותנת את מלוא האימון בתובע (עמ' 36, ש' 21-32) וסעיף 12 לתצהירה ( נ/1)).
לא רק שבגרסתה זו הותירה הנתבעת רושם של מי שמנסה לירות את כל החצים ולהעלות את כל הגרסאות האפשריות שאף סותרות אחת את השנייה, וזאת במטרה לפגום בתוקפו של הסכם זה, אלא שגם אם נתעלם מכך ונשאר עם הגרסה האחרונה שלפיה היא חתמה על הסכם השכירות מבלי לקרוא אותו ולהבין את תוכנו, הרי שגם בכך היא לא עמדה בנטל ההוכחה ולא ביססה את טענתה בעניין זה, שכן חזקה ידועה היא כי מי שחתם על מסמך, מוחזק כמי שקרא והבין את תוכנו (ע"א 325/88 טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק, פ"ד מ"ד(1) 241). הנטל לסתירת חזקה זו מוטל על הנתבעת.

12. בנסיבות המקרה שלפנינו, לא הצליחה הנתבעת להפריך חזקה זו. מעדותה לא ניתן לדלות כל ראיה שלפיה היא סברה אחרת ממה שהוסכם בהסכם עצמו ופעלה בניגוד למה שהוסכם. אדרבא, דווקא מהראיות שהוצגו ע"י התובע עולה, כי ביום 1.12.13 התובע פנה לנתבעת מכוח אותו הסכם ודרש את פינויה (נספח מג' לתצהיר התובע ת/3), והנתבעת לא הביעה כל הסתייגות לגבי תוכן ההסכם עצמו או אף לגבי זכויותיו הקנייניות של התובע, כפי שלא העלתה כל דרישה שבמסגרתה טענה לחזקה או לבעלות בדירה.

13. בנוסף, באותו הסכם שכירות, נקבעה תקופת השכירות לשישה חודשים בלבד תוך הדגשה, כי לא ניתן להאריך את תקופת השכירות מעבר לתקופה האמורה וכי לא תינתן תקופת אופציה, וזאת משום שהתובע, כפי שנכתב בהסכם עצמו, "מעוניין לבנות על הנכס המושכר וכי המשכיר נמצא בשלב מתקדם של הוצאת היתר בניה, וכי לא ניתן לבנות מבלי לפנות את הנכס המושכר" (סעיפים 2( א) ו-(ב) להסכם).
בהסכם זה אף הוכנס סעיף נוסף, שלא הופיע בהסכמים הקודמים, ואשר לפיו הצהירה הנתבעת כי התובע הודיע לה על החלטת הוועדה המקומית לתכנון ובניה של עיריית נצרת שלפיה מתן היתר הבניה מותנה בהריסת מחסן הנמצא מאחורי הדירה וכן הריסת תקרת הרעפים של המרפסת האחורית של הדירה וכי הנתבעת לא תהיה רשאית להתנגד לביצוע הריסות אלו (סעיף 2( ג) להסכם).

14. דבר זה כשלעצמו יש בו, ללא ספק, כדי לחזק ולתמוך בגרסת התובע. מנגד, כשעומתה הנתבעת בחקירתה עם עניין זה, טענה כי התובע רצה לבנות עוד קומה על הבית בשבילה כי בנה רצה להתחתן ולהקים משפחה, לכן, סיכמה איתו שהוא יגיש את התוכניות לעירייה ואם התוכניות " ימצאו חן" בעיניה, לאחר שתשלם את מלוא התמורה בגין רכישת הדירה, היא תשלם לו כל ההוצאות שנאלץ להוציא בגין קבלת היתר הבנייה (עמ' 38, ש' 3-5).

15. עינינו הרואות, כי למעשה התובע ציין ואף הדגיש, ברחל בתך הקטנה, את עניין הבניה והפעולות הכרוכות בכך: הוצאת היתר בניה והריסת חלק מהדירה תוך שהוא אף מבליט גם את עניין אי הבעת התנגדות כלשהי מצד הנתבעת. דבר זה יש בו כדי לחזק את גרסת התובע לעומת גרסת הנתבעת שלא רק לא נמצא לה כל עיגון בהסכם עצמו, אלא שגם אינה מתיישבת עם השכל הישר. כאן ישאל השואל, אם גרסת הנתבעת נכונה, איזה אינטרס יהא לתובע לפעול בשם הנתבעת להגיש את כל התוכניות ואף לפעול לשם הריסת חלק מהנכס ולא יבהיר עניין זה בהסכם, וכל זאת מבלי שיקבל את מלוא התמורה הכספית בגין מכירת הדירה כטענת הנתבעת.

16. יתירה מזאת, אף אם נניח שהנתבעת הצליחה להפריך את החזקה בדבר ידיעת תוכן הסכם השכירות האחרון שעליו היא חתומה, עדיין אין בכך כדי לקבל את גרסתה ולהסביר מדוע היא חתמה בכל זאת על כל אותם ההסכמים שקדמו לו, ובפרט ההסכם מיום 19.3.12 (נספח כח' לתצהיר התובע ת/3) וההסכם מיום 25.3.11 (נספח כב' לתצהיר התובע ת/3) שגם בהם נרשם עניין הוצאת היתר הבניה וכוונת התובע לבנות על הדירה (סעיף 2( ב) לנספח כב' לתצהיר התובע ת/3). וזאת מבלי להביע כל הסתייגות מטעמה, גם לעניין זכויותיו הקנייניות של התובע אשר כאמור צוינו בגוף ההסכמים עצמם.

17. הנתבעת הציגה גרסה בלתי עקבית העטופה בסתירות ואי בהירות. בסוגיות מסוימות היא אף לא ידעה לתת כל מענה והותירה רושם של מי שמנסה לסלף את המציאות, הכל כפי שיפורט להלן.

18. מטעם הנתבעת הוגשו רק שתי ראיות בכתב: הסכם המכר, מיום 16.11.13 , שלטענתה נחתם בין התובע לבין בנה ושלפיו מכר התובע את הדירה לבנה (נספח ג' לתצהיר הנתבעת נ/1). כמו כן, צירפה הנתבעת 5 קבלות, שלטענתה, היא קיבלה מהתובע וזאת תמורת התשלומים ששילמה לו עבור רכישת הדירה (נספחי ב'1-ב'5 לתצהירה נ/1):
א. קבלה מיום 20.7.06 על סך של 250,000 ₪ במזומן.
ב. קבלה מיום 3.4.07 על סך של 120,000 ₪ במזומן.
ג. קבלה מיום 20.4. 08 על סך של 170,000 ₪ במזומן.
ד. קבלה מיום 10.8. 09 על סך של 82,000 ₪ במזומן.
ה. קבלה מיום 15.4.12 על סך של 72,000 ₪ במזומן.

מנגד, טען התובע כי מדובר במסמכים מזויפים ולתמיכה בטענתו זו הגיש את חוות דעתה של דניאלה גבעון, מומחית בתחום הגרפולוגיה (ת/1).

19. בהסכם המכר נרשם, בין היתר, כי הדירה תימכר לבנה של הנתבעת תמורת תשלום סך של 300,000$ שישולם באופן מידי במעמד החתימה על ההסכם . עוד סוכם, כי המוכרים ישלמו מס שבח ואילו מס הרכישה ישולם ע"י הקונים. כמו כן, הקונים ירשמו הערת אזהרה על הדירה.

20. בתצהירה, טענה הנתבעת כי היא שילמה בחודש 7/06 לתובע סך של 250,000 ₪ על חשבון התמורה וסוכם כי תמשיך לשלם את היתרה באמצעות תשלומים חודשיים בסך של 8,000 ₪ מתוכם 1,500 ₪ בגין שכירות והיתרה כחלק מהתמורה. עוד טענה, כי לאחר תשלום כמעט מלוא התמורה, מלבד סכום של 30,000 ₪, הוחלט לרשום את הבית על שם בנה.

21. הלכה ידועה היא כי נטל ההוכחה לטענת זיוף הינו על המסתמך על החתימה והוא זה אשר חייב בהוכחת אמיתותה. במילים אחרות, כאשר צד מכחיש את חתימתו, על הצד השני מוטל הנטל להוכיח את אמיתות החתימה (ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' רחמים, פ"ד מז(3) 240 (1993)).
האם הנתבעת עמדה בנטל זה?

22. אפתח בדבריו של כבוד הנשיא ( בדימוס) שמגר:
"קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח, כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה – היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה ... שנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן ... והשלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון." (ע"א 5293/90 (שם))
ועוד:
"המכנה המשותף לדרכי הוכחה אלה הוא קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, השופכים אור על זהות עורך המסמך או החתום עליו. הווי אומר, כאשר מתגלעת מחלוקת בכגון דא, אין די במסמך עצמו כדי ללמד, ולו לכאורה, מיהו החתום עליו, והצד אשר עליו מוטל נטל השכנוע חייב להניח נדבכים ראייתיים נוספים, אשר ביחד עם המסמך יהיה בהם די כדי להרים את הנטל האמור. מכיוון שכך, אין לקבל את התיזה לפיה בעצם הגשת המסמך הרים הבנק את הנטל להראות, כי לכאורה החתימה המופיעה בו שייכת למשיבה השלישית."

23. בענייננו, הנתבעת הסתפקה, בנוסף לעדותה ועדות בנה, בהצגת ההסכם עצמו וחלק מהקבלות שלטענתה הוצאו ע"י התובע, וזאת מבלי להציג ראיות חיצוניות כלשהן שהיה בהן כדי לשפוך אור על המחלוקת סביב שאלת אמיתות חתימת התובע עליו. אדרבא, דווקא מי שכן דאג להציג ראיה חיצונית הנוגעת באופן ישיר לשאלת אמיתות חתימתו של התובע, הינו התובע עצמו אשר כאמור הציג חוות דעתה של הגרפולוגית גבעון.

24. בחוות דעתה התייחסה המומחית לחתימת התובע שמתנוססת על הסכם המכירה וכן התייחסה לשאלת אמיתות הקבלות שהונפקו, לטענת הנתבעת, ע"י התובע.

לגבי החתימה שמופיעה על הסכם המכר, קבעה המומחית כי קיים דמיון צורני כללי בין חתימות אלו לבין חתימותיו של התובע, למעט שוני בצורת הקו המסיים את החתימה. לגישתה, קיים הבדל מובהק בין החוזה שבמחלוקת לבין החוזים האחרים, שכן כל החוזים נושאים את אותו הפונט שיש בו כותרת מודגשת ועריכה קבועה ואילו חוזה הרכישה נכתב בפונט שונה והודפס במדפסת אחרת. לגישתה מדובר בהסכם השונה באופן מובהק, בתוכנו, באורכו, בצורת העריכה שלו ובפונט שלו, מיתר החוזים שנערכו ע"י התובע לאורך השנים שעברו.
עוד קבעה המומחית, כי בפניה הוצג אך ורק העתק מאותו הסכם ולא הוצג ההסכם המקורי כשלגישתה, בהעדר הצגת ההסכם המקורי, לא ניתן לקבוע מי חתם על הסכם המכר, שכן הוצג בפניה צילום בעל איכות גרועה המכיל שתי חתימות בלבד. עם זאת לגישתה, הדמיון בצורה הכללית בחתימה אינו מעיד על כך שהחתום הוא התובע, כפי שגם לא ניתן לשלול את האפשרות של העתקה והדבקה של החתימה על גבי המסמך המצולם.

25. לגבי הקבלות, לגישתה קיים שוני ברור ומובהק בין מאפייני הכתב שעל גבי הקבלות שבמחלוקת לבין כתב ידו של התובע. השוני ניכר בצורת האותיות והספרות וכן בנטיית הכתב, באופן רישום התאריך והסכום, והעיצוב הגרפי. זאת בנוסף לכך שהן נושאות מספרים שקיימים כבר על קבלות אחרות של התובע ואשר נערכו בתאריכים שונים. לפיכך, קבעה המומחית כי אין כל ספק שמדובר בקבלות מזויפות.

26. מנגד, הנתבעת כאמור לא הגישה חוות דעת נגדית בעניין וזאת על אף ההארכות שניתנו לה ועל אף שהנטל להוכיח אמיתות חתימתו של התובע מוטל כאמור על כתפיה היא.

27. המומחית נחקרה בפניי וחזרה על ממצאיה. בעניין הקבלות שהינן כאמור, פועל יוצא מהסכם המכר הנטען, קבעה המומחית באופן שלא משתמע לשני פנים כי מדובר בקבלות מזויפות.

לגבי טענת הנתבעת אודות ביסוס ממצאי הנתבעת על העתקי הקבלות ולא על הקבלות המקוריות, אדגיש כי ההסברים המעמיקים אשר ניתנו על ידי המומחית ואשר לפיהם קבעה היא את ממצאיה הינם הסברים הגיוניים ומקובלים על הדעת ואשר ללא ספק ניתן להבחין בהם בעין רגילה (עמ' 4-6 לחוות הדעת). מה גם, להבדיל מההסכם עצמו, בקבלות עצמן נרשמו מספר מילים ומשפטים אשר ללא ספק מהווים בסיס טוב לצורך ההשוואה ובדיקת כתב ידו של התובע.
בנוסף, וככל שהיו לנתבעת הסתייגויות סביב עניין זה, היה עליה להעלותן קודם לכן בשלב שמיעת הראיות ואף להציג בעצמה את אותן קבלות מקוריות אשר היא בעצמה נמנעה מהצגתן למומחית. משלא עשתה כן, אין לה אלא להלין על עצמה. מה גם, לא ניתן להתעלם מכך כי הנתבעת בחרה שלא להגיש חוות דעת נגדית אשר היה בה כדי להתמודד בצורה מקצועית עם הסתייגויותיה הנ"ל.

28. כאן המקום לציין, כי אומנם לצורך הוכחת תוכנו של מסמך, יש להציג את המסמך המקורי שהינו בגדר " הראיה הטובה ביותר" לצורך הוכחת האמור בו. אולם, עם השנים כלל זה רוכך וכיום, מקובלת הגישה שלפיה אין ענייננו בקבילות הראיות, אלא במשקלן, כך שבהעדר חשש לאמינות ההעתק, לא יהיה באי הבאת המסמך המקורי כשלעצמו כדי לכרסם בתשתית הראייתית של בעל הדין העושה בו שימוש (ע"א 9622/07 הולין נ' קופת חולים כללית של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל (30.5.2010) ו-ע"א 1172/13 שרוט נ' וינר (15.03.2015)) .

29. בענייננו, דווקא עולה חשש בדבר אמינות ההעתקים ומתעוררת מחלוקת בדבר אותנטיות המקור שממנו נלקחו העתקים אלה. על כן, אין ספק, ולאור נסיבות המקרה שלפנינו, לא ניתן להתעלם ממחדלה הנ"ל של הנתבעת ולא לייחס לו כל משקל, ולו דווקא לאור הסתייגויותיה מממצאי המומחית.

30. בעניין ההסכם, אומנם קבעה המומחית כי לא ניתן לקבוע מי חתם על ההסכם, אולם הסיבה לכך נעוצה בעצם אי הגשת ההסכם המקורי בפניה . מחדל זה נגרם באשמת הנתבעת אשר נמנעה מלהציג אותו. על כן, אין לה אלא להלין על עצמה, וזאת במיוחד כשהנטל להוכיח אמיתות חתימתו של התובע מוטל על כתפיה היא ולא על התובע.

31. בנוסף, המומחית לא פסלה את האפשרות של העתקה והדבקת חתימת התובע תוך שהיא קובעת כי הדמיון בצורה הכללית בחתימה אינו מעיד על כך שהחתום הוא התובע. היא התייחסה גם לעניין השוני המהותי בהסכם עצמו בהשוואה להסכמים האחרים שנעשו, וזאת מבחינת העיצוב, העריכה, הפונט והתוכן.
לא ניתן להתעלם מסממנים אלו שבולטים לעין ואשר הנתבעת בעצמה אף לא מצאה לנכון להתמודד איתם ולנסות להסביר את קיומם.

32. יתירה מזאת, גם אם נשלול את אפשרות העתקת והדבקת חתימת התובע, עדיין לא ניתן לקבל את גרסת הנתבעת שהציגה גרסה מעורפלת, בלתי ברורה שלעיתים אף סתרה את עצמה ואת האמור בהסכם עצמו, וזאת בכל הנוגע לחישוב התשלומים, דרך תשלומם, יתרת החוב שנותרה, מקורות גיוס הכספים וכו'.

33. כך למשל, בעוד שעל פי הסכם המכר עצמו, נרשם כי סכום התמורה, שעמד על סך של 300,000$ , ישולם באופן מיידי עם חתימת ההסכם כשהחתימה על ההסכם מהווה אישור לתשלום סכום זה, מנגד טענה הנתבעת בתצהירה כי בחודש 7/2006 היא שילמה לתובע סך של 250,000 ₪ על חשבון התמורה ואת היתרה סוכם כי תשולם באמצעות תשלום חודשי על סך של 8,000 ₪ מתוכם סך של 1,500 ₪ בגין השכירות, כשיתרת החוב שנותרה עומדת לטענתה על סך של 30,000 ₪.

דברים אלו לא רק שסותרים את האמור בהסכם, אלא שגם לא נמצא להם כל אזכור או עיגון כלשהו, הן בהסכם עצמו והן במסמכים אחרים כלשהם. כך שגם אם נניח שהנתבעת הוכיחה אותנטיות הסכם המכר, מדובר בטענות בעל פה נגד מסמך בכתב.

34. בהמשך עדותה, העלתה הנתבעת גרסה נוספת, שלא נטענה קודם לכן, ואשר לפיה במועד חתימת ההסכם שילמה לתובע סך של 317,000 ₪ במזומן (עמ' 30, ש' 9-10). גרסה זו עומדת בסתירה לגרסת בנה של הנתבעת, החתום על הסכם המכר, אשר העיד בתחילת חקירתו כי במועד חתימת ההסכם, הוא שילם לתובע סך של 300,000$ ( בשקלים) במזומן. בהמשך חקירתו, הוא חזר מכך וטען כי אין ביכולתו לזכור מה הסכום ששילם לתובע במועד חתימת ההסכם (עמ' 40, ש' 20-32 ועמ' 41, ש' 1-6).

35. נוסף על כן, בחקירת הנתבעת התקבלה תמונה השונה מזו שניסתה הנתבעת לתאר בתצהירה אודות יתרת החוב שנותרה. הרי אף אם נאמץ את גרסתה שהועלתה בתצהיר ונערוך את החישובים בהתאם למה שהוצהר על ידה, חישוב מתמטי פשוט מגלה כי יתרת החוב שנותרה עולה בהרבה על זו שנטענה בתצהיר (30,000 ₪).
כשעומתה הנתבעת בנוגע לעניין זה, נאלצה היא לשנות את גרסתה ולהודות בכך כי בהתאם לחישובים אלו יוצא כי יתרת החוב שנותרה עולה על זו שהוצהרה בתצהירה :
"ש: סך כל התשלומים לפי טענתך, הקבלות ומה ששולם בעת חתימת החוזה, וזה 1,011, 000 ₪, כשזה כולל גם את ה-1,500 ₪ החודשיים. למעשה לא שולמה מלוא התמורה?
ת: נכון אמרתי שיש יתרה.
ש: מה היתרה?
ת: אני צריכה לערוך חישוב.
ש: אני אעזור לך. לא צריך לעשות חישוב. בתצהיר שלך את כותבת שעשית את החישוב והיתרה היא 30,000 ₪. זה לא מסתדר עם החישוב שהצגת, כיוון שיש לכל הפחות 100,000 ₪.
ת: אני יודעת שיש יתרה שהיא מעל ל-30,000 ₪" (עמ' 35, ש' 7-14)

36. הנתבעת גם לא יכלה לתאר תמונה מלאה ומפורטת אודות מנגנון התשלום עצמו, כך למשל היא לא יכלה לתת כל מענה בעניין משך תקופת התשלומים:
"ש: עד מתי היית אמורה לשלם את הכסף על הבית?
ת: לא זוכרת בדיוק. אני מבקשת לעיין במסמך שאני ערכתי, כי אני נהגתי לרשום במחשב שלי את כל הדברים האלה, מתי שילמתי מתי עלי לשלם" ( עמ' 26, ש' 11-13)
מסמך חשוב זה שעל פי טענת הנתבעת עצמה מתעד את מועדי התשלום, תקופת התשלום וכו', נמנעה הנתבעת מלהציגו, בטענה שהוא נמצא בבית והיא מורחקת מביתה.
אין המדובר בהסבר משכנע שיש בו כדי להצדיק את אי הצגת המסמך. ללא ספק, יכלה הנתבעת לפנות בבקשה מתאימה, לבית המשפט המוסמך, לצורך קבלת אישור לכניסה לביתה או לפחות לציין במסגרת תיק זה קיומה של ראיה חשובה זו שבשלב זה אינה נמצאת ברשותה, אולם, היא בחרה לשבת בחיבוק ידיים ולחשוף קיומו של מסמך זה במהלך שמיעת הראיות. אין ספק שמחדל זה נזקף לחובתה .

37. יתירה מזאת, הנתבעת גם לא זכרה נסיבות ומקום ביצוע תשלום חלק מהתמורה הנטענת. למשל, סך של 120,000 ₪ אשר שולם לטענתה, לתובע, במזומן. מה גם, מעדותה עולה גם כי בנה השני, שאהין, נכח אף הוא לעיתים במעמד העברת התשלומים (עמ' 28, ש' 4-8) ולמרות זאת היא נמנעה מלהביאו לעדות ללא כל הסבר המניח את הדעת. מדובר בעדות שהיה בה, ללא ספק, כדי לשפוך אור על המחלוקת שלפנינו ועל כן יש לזקוף גם מחדל זה לחובתה.

38. גם אם נקבל את גרסת הנתבעת, תוהה אני מדוע היא לא דאגה להחתים את התובע או לציין עניין התשלומים בהסכם עצמו או בכל מסמך אחר. כשבמקום זאת, היא בחרה לתעד את המכירה הנטענת בהסכם כתוב כעבור כ-7 שנים מיום הסיכום, למרות שעסקינן בעסקה שהנתבעת מבצעת אל מול אדם זר אשר נפגשה איתו לראשונה בחייה, חודשיים לפני ביצוע העסקה:
"ש: את באה באפריל 2006, חותמת על חוזה שכירות ומספרת שאחרי חודשיים את קונה ממנו את הבית, והכל בעל פה בלי מסמך בכתב?
ת: נכון.
.........
ש: את נותנת לאדם רבע מיליון ₪ במזומן, כשאותו אדם את מכירה אותו בקושי במשך 3 חודשים, וסומכת עליו שעוד חודשיים-שלושה יתן לך קבלה?
ת: אני אסביר לך: כשנתתי לו את הכסף, הייתי בחנות אצלו. הוא אמר לי, מחר או מחרתיים אני מביא את הקבלה. אני רגילה, כשאני קונה סרטים. סרט עולה כמה אלפי דולרים, אז אני שולחת את הכסף ואחר כך הם שולחים את הקבלות. זה בעסקים אצלנו, הרבה עשיתי את זה.
..........
ש: הבאת לו 250,000 ש"ח ולא ביקשת זיכרון דברים?
ת: אמרתי לך שהסכמנו שלאחר שאסיים את התשלומים, נעשה את החוזה ונעביר את הבית" (עמ' 25, ש' 19-21, 30-31 ועמ' 26, ש' 1-4, 9-10)

בהקשר זה הוסיפה הנתבעת וטענה, בהמשך חקירתה, כי לא נערך הסכם בכתב וזאת על מנת לשמור על זכותו של התובע לבטל את המכר במידה והיא לא תעמוד בתשלומים.
הסבר זה אינו הגיוני ואינו מתקבל על הדעת. הרי אין ספק כי התובע יכל לשמור על זכותו לבטל את ההסכם גם במקרה ובו נערך הסכם בכתב.
לא זו אף זו, הנתבעת גם לא פעלה לשם הבטחת זכויותיו של בנה בדירה על ידי רישום הערת אזהרה כמתחייב אף על פי הוראות ההסכם עצמו – סעיף 3.3 להסכם:
"רישום הערת אזהרה ו/או רישום משכון ברשם המשכונות על שם הקונים יחול על הקונים ןישולם על ידם" (הטעות במקור-נ.ד.מ.)
הוא הדין גם לגבי תשלום מס הרכישה כמתחייב על פי ההסכם (סעיף 3.2 להסכם).

39. תהייתי מתגברת לאור התרשמותי, כי אין המדובר בנתבעת שאינה מבינה עניין וחסרת השכלה או ניסיון חיים, אלא באישה משכילה, למדה הפקות קולנוע ואשר יזמה ופתחה את הסינמטק הראשון במגזר הערבי, קיבלה מלגות ואף הרצתה בחו"ל (עמ' 21, ש' 24).

40. גם בשאלת המקורות הכספיים שבאמצעותם היא הצליחה, לטענתה, לגייס את הכסף לתשלום התמורה בגין רכישת הדירה , היא הציגה גרסה מעורפלת ולא ברורה. כך למשל, בתחילת חקירתה היא טענה כי את הכסף היא הצליחה לגייס מהפיצויים שקיבלה בעקבות פטירת בעלה בתאונת דרכים, וכן מהתמורה שהתקבלה בגין מכירת הדירה שבה גרה עם בעלה ומירושה מאביה וכן מחסכונותיה (עמ' 26, ש' 27-29). בהמשך, טענה כי בעקבות פטירת בעלה היא קיבלה בערך סך של 120,000 ₪ שהופקד בבנק מרכנתיל ונמשך בשנת 2002 והיא השתמשה בכל הסכום הנ"ל לצורך רכישת הדירה (עמ' 27, ש' 2-4).

לא רק שהנתבעת לא הציגה כל מסמך בכתב המאשש את טיעוניה הנ"ל, לרבות, מסמכים בנקאיים כלשהם, אלא שבהמשך חקירתה, וכשנתבקשה לפרט כיצד גייסה את הסך של 250,000 ₪, היא היססה ולא יכלה לספק כל תשובה בעניין:
"ש: ספרי לנו מאיפה הבאת את כל ה-250,000 ₪?
ת: תן לי הזדמנות. אני צריכה זמן, כמה ימים, אוכל להגיד לך מאיפה הבאתי כל שקל.
ש: התביעה כאן הוגשה ב-2014, מאז ועד היום לא היה לך מספיק זמן לבוא ולהראות מהיכן הכסף?
ת: אף אחד לא ביקש ממני את זה" (עמ' 27, ש' 5-9)

41. אין המדובר בפרט שולי שהנתבעת אמורה להתקשות בלזכור אותו ולהימנע מלספק מענה מפורט לגביו. עסקינן בעסקה לרכישת דירת מגורים, עסקה שהינה בדרך כלל, "עסקת חייו" של אותו אדם מהיישוב אשר עמל ועבד במהלך כל שנות חייו לצורך הגשמת מטרה זו. לפיכך, ובמיוחד כשמדובר בסכומים כדוגמת הסכומים שלפנינו, צפוי הוא מאותו בעל דין אשר קונה את הדירה לפרט את מקורות הגיוס ללא כל היסוס. אחרת, הדבר עלול לפגוע במהימנות עדותו, כדוגמת המקרה שלפנינו.

דברים אלו מקבלים משנה תוקף כשבמקביל לכל האמור מרחף הענן בדבר קשייה הכספים והידרדרות מצבה הכלכלי של הנתבעת והעמותה שנוהלה על ידה ואשר הנתבעת ערבה בערבות אישית לחובותיה.

42. נוסף לכל האמור לעיל שמצביע על הבעייתיות בגרסת הנתבעת ובראיות שהוצגו על ידה, לא ניתן להתעלם ממחדל הנתבעת בהבאת ראיות ועדים מטעמה. הרי מעבר למה שצוין לעיל בנוגע למחדל זה, מחקירת הנתבעת ומחקירת בנה, עולה כי בידי הנתבעת ראיות נוספות חשובות שיש בהן ללא ספק כדי לשפוך אור על המחלוקת שלפנינו. עם זאת, הנתבעת בחרה שלא להביאן בפני בית המשפט. הן התובעת והן בנה העידו כי השכנים ידעו כי התובע מכר את הדירה לנתבעת חרף זאת אף שכן לא הוזמן למתן עדות. וכך באו הדברים מפי בנה של התובעת :
"ש: מפנה אותך לתצהיר שלך בסעיף 9 אתה מספר על אנשים ששמעו שרכשת בית, מי האנשים האלה?
ת: חתמנו על הסכם אז כבר כל האנשים ידעו שסגרנו עסקה. השכנים ידעו.
ש: תן לי שמות.
ת: משפחת ג'בארין.
ש: אתה אומר ששמעו מהתובע שהוא מכר את הבית?
ת: אתה יכול להביא את מוסא ולשאול אותו כי מוסא אמר לתובע שהוא רוצה לקנות את הבית והתובע ענה לו שהנתבעת כבר קנתה אותו" (עמ' 44, ש' 11-18)

למרות חשיבות עדויותיהם של עדים אלו, לא הובא מטעם הנתבעת ולו עד אחד מהעדים הנ"ל . כידוע, אי הבאתו של עד רלוונטי העשוי לתרום לגילוי האמת, יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, לפיה עדותו הייתה עלולה לחזק את עמדת הצד שכנגד (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991)).

43. ראיה נוספת, חשובה לא פחות מכל הראיות והעדים שצוינו לעיל, הינה ההקלטה אשר לדברי בנה של הנתבעת נשמע בה התובע מאשר את העסקה ומאשש את גרסת הנתבעת (עמ' 41, ש' 21). לטענת בנה, הקלטה זו נמצאת בידי ב"כ הנתבעת. חרף האמור, ההקלטה, ככל שקיימת, לא הוצגה בפני בית המשפט.
ללא ספק מדובר בראיה חשובה ביותר אשר הנתבעת נמנעה מלהביא אותה ללא כל הסבר סביר, ומכך ניתן להסיק שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת נגדה.

44. כל זאת, כשמנגד, התובע העיד בפניי, גרסתו הייתה אחידה ועקבית. הוא ידע להסביר בצורה מאורגנת ומסודרת את השתלשלות האירועים שנוגעים למחלוקת שלפנינו והציג ראיות שונות ומגוונות שמחזקות ומתיישבות עם גרסתו: חוות הדעת, נסח רישום מקרקעין, הסכמי שכירות, קבלות, אישורי הפקדות לחשבון הבנק, צילומי שיקים, תמונות, מסמכים שונים הקשורים להוצאת היתר בניה כולל הסדרת ותשלום חובות מול עיריית נצרת לצורך קבלת היתר בניה, פרסומים שונים בעניין הבניה, מכתבי התראה ודרישות לפינוי וכו'.

45. מן המקובץ לעיל מתקבלת המסקנה כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה ולא הוכיחה אמיתות חתימת התובע על הסכם המכר הנטען. אדרבא, דווקא מהעדויות שהוצגו על ידי התובע, מחוסר העקביות והסתירות שעלו בגרסת הנתבעת והימנעותה מהבאת ראיות, הכל כמפורט בהרחבה לעיל, עולה כי מדובר בהסכם מזויף, ובכך לא הצליחה הנתבעת להוכיח כי כי הבעלות בדירה הועברה לבנה.
עוד עולה, כי הנתבעת לא הצליחה לפגום בתוקפו של הסכם השכירות האחרון אשר נחתם עימה והיא לא הצליחה להפריך את החזקה שלפיה מי שחתם על מסמך, מוחזק כמי שקרא והבין את תוכנו.
מנגד, התובע הצליח לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש ממנו במשפט האזרחי ולהוכיח כי הנתבעת החתומה על הסכם השכירות האחרון מחויבת לפנות את הדירה וזאת לאור סיום תקופת השכירות אשר הסתיימה כבר ביום 31.12.13. לפיכך, עליה לפנות את הדירה.

46. לפני סיום אציין, כי לגבי טענת הנתבעת שלפיה ראוי היה כי תביעה זו תתברר לפי סדר דין רגיל, חשוב להדגיש כי הצדדים הגיעו להסדר דיוני, שקיבל תוקף של החלטה ביום 11.5.15. בהסדר זה נקבעה דרך ניהול תביעה זו ובוטל פסק הדין שניתן, קודם לכן, בהעדר הגנה נגד הנתבעת. על כן, אין כל מקום לחרוג מההסדר הנ"ל. מה גם, ככל שסבר ב"כ הנתבעת שהיה מקום לבקש הבאת ראיות כלשהן, היה עליו לפנות לבית המשפט, כפי שהובהר בהחלטת בית המשפט מיום 8.7.15. הוא הדין גם לגבי טענת הנתבעת בדבר אי קיום הליכים מקדמיים (ראו החלטה מיום 20.7.15 בעמ' 18, ש' 32-36).
בהקשר זה יש לשוב ולהדגיש, כי מדובר בתביעה לפינוי מושכר שהוגשה בחודש 4/14, הנתבעת לא הגישה כתב הגנה למרות שכתב התביעה הומצא לידיה כדין , נגדה ניתן פסק דין בהעדר הגנה וזאת בחודש 5/14, כמו כן נפתח נגדה תיק הוצל"פ לביצוע פסק הדין ורק בחודש 3/15 הגישה בקשה לביטול פסק הדין. התובע התנגד לביטול פסק הדין אולם, קיבל את המלצת בית המשפט והסכים לביטולו על מנת לתת לנתבעת יומה בבית המשפט, וזאת במסגרת הדיון שהתנהל ביום 11.5.15. ישיבת ההוכחות התנהלה ביום 20.7.15, כך שאין ספק שהיה בידי הנתבעת די והותר זמן להתכונן לניהול ההוכחות והצגת כל הראיות בפני בית המשפט ואין ספק שהתובע התאזר בסבלנות בניהול התביעה משך יותר משנה למרות שמדובר בתביעה לפינוי מושכר, לפי פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אותה יש לנהל בפרק זמן קצר ביותר, כפי שנקבע בתקנות הנ"ל.

סיכום
47. לאור כל האמור, הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לפנות את הדירה, שברחוב 135/5 בעיר נצרת, והידועה כחלק מחלקה 32 גוש 16579, מכל אדם וחפץ, וזאת תוך 20 יום מיום קבלת פסק הדין .

הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך של 6,000 ₪ וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ₪ (כולל מע"מ כחוק), אשר ישולמו תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

הסכום המופקד בקופת בית המשפט יועבר על ידי מזכירות בית המשפט לתובע ויקוזז, לאחר העברתו, מההוצאות שנפסקו לעיל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ח' תשרי תשע"ו, 21 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.