הדפסה

מריסאת נ' אחים יקוטי בע"מ

לפני:

כב' השופטת עפרה ורבנר
נציג עובדים - עמי בריל
נציג מעסיקים - אלי אליהו

התובע
עומר מריסאת ת.ז. XXXXXX600
ע"י ב"כ עו"ד אבו אלהיג'א ועו"ד פיראס
-
הנתבעת
אחים יקוטי בע"מ ח.פ. 513057703
ע"י ב"כ עו"ד יער בר

פסק דין

1. התובע אשר עבד אצל הנתבעת כ-10 שנים, הגיש בסמוך לתום עבודתו אצל הנתבעת תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, שכר עבודה עבור חודש 5/11, פדיון חופשה , דמי הבראה, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקופת גמל, פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן השתלמות, תוספת מקצועית הקבועה בצו הרחבה בענף ההובלה, וגמול עבור עבודה ב שעות נוספות.
כן, תבע התובע פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, או לחלופין הפרשי הצמדה וריבית.

2. ואלו המוסכמות בין הצדדים כעולה מהדיון לפני כב' הרשמת שי גרינברג מ- 17/1/12 :
א. התובע הועסק בנתבעת מ תאריך 13.7.01 ועד לסוף חודש מאי 2011.
ב. התובע הועסק כנהג.
ג. שכרו של התובע שולם לו בהתאם לתלושי שכר שהנפיקה הנתבעת.
ד. בין הצדדים לא נחתם הסכם עבודה בכתב.
ה. התובע פנה לנתבעת במכתב דרישה מתאריך 27.4.11, לתשלום זכויותיו הסוציאליות (נספח א' לכתב התביעה), בעקבות המכתב התקיימה שיחה בין התובע לבין סעיד, שהינו מבעלי הנתבעת.
ו. התובע פנה לנתבעת ב-2 מכתבים נוספים, מהתאריכים 1.5.11 (נספח ב' לכתב התביעה), ו- 8.5.11 (נספח ג' לכתב התביעה).

טענות הצדדים בתמצית

3. בכתב התביעה טען התובע, כי הועסק בנתבעת כנהג משאית בהובלת מטענים. לטענת התובע, עיקר עיסוקה של הנתבעת, הינ ו במתן שירותי הובלה, ועל כן חלות על הנתבעת הוראות ההסכם הקיבוצי בענף ההובלה , או לחלופין הוראות צו ההרחבה בענף ההובלה.
לטענת התובע, הנתבעת לא שילמה לו את המגיע לו על פי הוראות צווי ההרחבה בענף ההובלה, ובכלל זה, הנתבעת לא ביצעה הפרשות לתובע בגין קרן פנסיה. משכך, פנה התובע לנתבעת במכתב מ-27.4.11, בדרישה שתשלם לו את זכויותיו הסוציאליות כדין, אחרת יתפטר בדין מפוטר, תוך 30 יום מיום 27.4.11.
עוד טען התובע, כי פנה לנתבעת בשנית, ב מכתב מ-1.5.11, בו הגיב על טענות הנתבעת לפיהן, לא חל ות על הנתבעת הוראות צו ההרחבה בענף ההובלה, ודרש לחלופין , כי הנתבעת תשלים חובותיה כלפיו על פי הוראות צו ההרחבה בענף הבניה והעבודות הציבוריות.
התובע פנה לנתבעת בשלישית במכתב מ-8.5.11, שם טען, כי הנתבעת נוהגת להלין את שכרו, אשר משולם לו לאחר היום הקובע, ובניגוד לחוק הגנת השכר. במכתב זה דרש התובע , כי הנתבעת תשלם את שכר עבודתו במועדים הקבועים בחוק הגנת השכר, ולא יאוחר מהיום התשיעי לחודש.

לטענת התובע, הנתבעת לא פעלה ל"תיקון המחדלים", ולא טיפלה בדרישותיו. במצב דברים זה, נאלץ התובע להתפטר מעבודתו ב תאריך27.5.11, וטען כי התפטרותו הינה בדין מפוטר, על פי הוראות סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, ומזכה את התובע בתשלום מלוא פיצויי הפיטורים המגיעים לו כחוק. לטענתו, הנתבעת לא שילמה לו פיצויי פיטורים. בנוסף, הנתבעת לא שילמה לו את שכר עבודתו האחרון לחודש מאי 2011.

4. הנתבעת טוענת, כי היא עוסקת במתן שירותים שונים בענפי החקלאות לקיבוצים ולמושבים .
שירותים אלה כוללים - ניקיון לולים, פינוי פסולת ועפר, עקירת מטעים, הטמנת הפסולת באתרי הטמנה וכן, עבודות הובלה שונות.
לטענת הנתבעת, לאור מגוון העבודות בהן היא עוסקת, לא חלות עליה הוראות צווי ההרחבה ו/או ההסכ מים הקיבוצי ם בענף ה הובלה, או בענף הבניין.

לטענת הנתבעת, התובע התפטר, מאחר והיה מעוניין לעבור לעבוד אצל מעסיק אחר - חברת אחים אנטון בע"מ, ולא בשל סיבות הקשורות לעבודתו אצלה.

הנתבעת הכחישה קיומו של חוב כלפי התובע. בנוסף, טענה הנתבעת, כי קיזזה משכר ו האחרון של התובע סך 10,000 ₪ , בגין הלוואה אשר ניתנה ל ו, והוא לא החזירה.

הנתבעת לא המציאה לתיק בית הדין מכתבי תשובה שנשלחו על-ידה לתובע בטרם התפטר, והמכתב הראשון שצורף על-ידה לכתב ההגנה נושא תאריך 20.6.11, ובו, לראשונה, מוזכר עניין הלוואה, מבלי לציין את סכומה.

הראיות שהובאו ע"י הצדדים לבית הדין

5. התובע הגיש תצהיר מטעמו (ת/1) , וצירף לתצהירו נספחים שונים.

בתאריך 25.11.12 הוגשו תצהירי הנתבעת הכוללים את תצהיר מנהל הנתבעת מר סעיד יקוטי (נ/5) (להלן - " סעיד"), תצהירו של מר עמנואל יקוטי (נ/6) (להלן - "עמנואל") תצהירו של מר סאבר עיאשי (נ/3) (להלן - " עיאשי"), ותצהירו של מר מנסור אחמד עלי (נ/4) (להלן - " עלי").

בתאריך 9.6.13 הגישה הנתבעת הודעה מטעמה על החלפת ייצוג, וכן בקשה להגשת תצהירים משלימים מטעמה, ובכלל זה תצהירו של רו"ח הנתבעת מר יוסף לוי (נ/1) (להלן - " לוי").
לתצהירים אלו ביקשה הנתבעת להוסיף מסמכים נוספים, אשר לא צורפו בהליך גילוי המסמכים, כגון יומני העבודה של התובע.

בהחלטה מתאריך 2.7.13, קבענו , כי אין אנו רואים לנכון לקבל תצהיר נוסף של סעיד - מנהל הנתבעת, המבקש להוסיף את יומני העבודה של התובע, מבלי שהנתבעת תוסיף, לכל הפחות , את תצהירה של פקידת הנתבעת אשר ערכה יומנים אלו, וכן מבלי ליתן הסבר ראוי , מדוע מסמכים אלו לא צורפו בהליך גילוי המסמכים. כמו כן, קבענו , כי מנוסח תצהירו של ר ו"ח הנתבעת, אין עדות אישית של לוי, לפיה פנה לתובע על מנת לצרפו לקופת גמל, ואין אזכור לתשובת התובע. משכך, הוחלט על דחיית בקשת הנתבעת לצרף תצהירים משלימים.

בתאריך 17.7.13 הגישה הנתבעת בקשה חוזרת להגשת התצהירים ולהוספת ראיות, תוך צרוף תצהירה של הגב' לבנת וייס (להלן- "וייס") (נ/2)- אשר עובדת כמזכירה בנתבעת וניהלה את הרישומים אשר צורפו לתצהירה.

לאור החלטת סגנית הנשיא, השופטת וירט ליבנה בבר"ע 2247-09-13 , אשר ניתנה בהתאם להסכמת הצדדים, התקבלו גם תצהיריהם של לוי ווייס כחלק מחומר הראיות, בכפוף לכך שהנתבעת שילמה הוצאות לתובע, לאור עיתוי הגשת התצהירים.

האם חלות על הצדדים הוראות ההסכמים הקיבוציים, או צווי ההרחבה, בענף ההובלה, או בענף הבניה והעבודות הציבוריות

6. השאלה, האם הנתבעת הינה "מפעל הובלה" אם לאו, תוכרע על יסוד מבחן עיקר העיסוק של הנתבעת (דב"ע נג ' 125- 3 אלכס שרר - רהיטי דימור בע"מ , (פד"ע כ"ז 158, 161).
משכך, על מנת להכריע בעניין זה, יש לבחון, מהו עיקר עיסוקה של הנתבעת.

7. נטל ההוכחה לעניין תחולת צו הרחבה על יחסי העבודה בין הצדדים, מוטל על התובע , ע"ע 18/99 אפרימי – עבד, (9.7.10).

8. בסיכומיו, התובע אינו טוען לתחולת הסכם קיבוצי כלשהו על הנתבעת, אלא טוען, לתחולתו של צו ההרחבה בענף ההובלה, או לחלופין, של צו ההרחבה בענף הבניה והעבודות הציבוריות

התובע פירט בתצהירו (ת/1), כי ברשות הנתבעת מזה שנים רבות ,4 משאיות המשמשות, בעיקר , להובלת מכולות כגון תוצרת חקלאית, פסולת בניין, הובלות דגים וכיו צ"ב, בנוסף יש לנתבעת כלים מסוג "שופל" ו-"באגר".
התובע צרף תעודות משלוח/שטרי מטען, המפרטים את שמות החברות להן הנתבעת נתנה שירותי הובלה, באמצעות התובע.
עוד העיד התובע בתצהירו, כי רק בשנה באחרונה לעבודתו בנתבעת, התחיל להתפתח אצל הנתבעת העיסוק בעבודות עפר, ובשנה זו רכשה הנתבעת כלים נוספים - "מחפרון" ו"בובקט".

התובע צרף להוכחת טענתו תדפיס מאתר האינטרנט של בזק, הנותן מידע טלפוני ומידע קצר באשר לתחום עיסוקה של החברה. מתדפיס זה (נספח א' לת/1), עולה , כי הנתבעת רשומה כחברה הובלה וכן , כקבלנית עבודות פינוי עפר.

עוד עולה מתצהירו של התובע, כי התובעת מעסיקה מפעיל אחד או שניים לכל היותר , לכלים כגון מחפרון, שופל וכד', שעובדים בנתבעת לסירוגין, לעומת העסקתם של ארבעה נהגי משאיות המועסקים בנתבעת באופן שוטף.

9. מתצהירו של לוי עולה, כי החברה מספקת שירותים לקבלנים, מושבים וקיבוצי הגליל המערבי בתחומים הבאים (ס' 5 לנ/1) :

"עבודות עפר קטנות, עבודה יומית של ציוד הנדסי כבד, ניקוי לולים ופינוי פסולת, פינוי אשפה, הטמנתה באתרי הטמנה מורשי ם, וביצוע הובלות."

עוד מפרט לוי בתצהירו, כי פעילות ההובלות בחברה הינה פעילות נמוכה ביחס ליתר פעולות הנתבעת.
מחקירתו הנגדית של לוי עולה, כי הנתבעת מבצעת גם עבודות ניקוי לולים, באמצעות עובדיה, ולא רק פינוי הפסולת מהלולים, כי הנתבעת מבצעת עבודה של עקירת מטעים, פיזור קומפוסט, סלילת דרך וניקוי תעלות.
כן העיד לוי, כי לא ניתן לומר שעיקר הכנסות החברה הנתבעת, הינן מביצוע עבודות הובלה (עיין עמ' 14, 15 לפרוטוקול).
עוד הצהיר לוי, כי מתוקף תפקידו כרו"ח החברה, ידוע לו שבבעלות החברה הנתבעת לצורך ביצוע העבודה, 6 כלי רכב מסחריים ופרטיים, שופל, מפלסת, מכבש, בגר, מחפרון, מיני באגר, 3 יחידות בו בקט, משאית שטח (דמפר), 3 משאיות רמסע, עגלות ומכלי רמסע. בנוסף, לנתבעת כ-11 עובדים המוכשרים לבצע עבודות שונות, על כלי עבודה שונים, בהתאם לצורך.

10. בפרוטוקול הדיון המוקדם מתאריך 17.1.12 , הצהיר סעיד על פעילותה של הנתבעת (עמ' 1, ש' 21-26) :

".. אני עושה מספר עבודות חקלאיות, מתקן להם דרכים, עקירת מטעים של בננות, אבוקדו. כדי לפנות אני משתמש במשאיות שלי. בחורף אני מוביל את האבוקדו. מדובר בארבעה חודשים בשנה. יש לי ציוד כבד. מדובר ב-15 כלים ולמעלה מכך. המכולות שיש לי הם מכולות של אשפה אותם ממלאים ואני מפנה אותם כשהם מתמלאות. במסגרת הקיבוץ שאני עובד יש שם בריכות דגים ואני סוגר עם מנהל החווה שייתן לי לעסוק בהובלות".

11. כעולה מעדותו של התובע בבית הדין, מספר העובדים אשר הועסקו בנתבעת השתנה. התובע אישר בעדותו, כי ברשות הנתבעת הכלים אשר פורטו בתצהירו של לוי, עם זאת, סייג והעיד, כי חלק מהכלים, ובכלל זה, מפלסת, בו בקט ומחפרון, נרכשו על ידי הנתבעת, רק בשנת עבודתו האחרונה (פרוטוקול עמ' 11 ש' 1-8).
בנוסף, כאשר נשאל התובע על מספר העובדים המועסקים בנתבעת, השיב (פרוטוקול, עמ' 11 ש' 8-9).:

"..אני לא מחשיב עובדים שעובדים אולי 5 ימים בשבוע, אני פרטתי את העובדים שעבדו על משאיות".

זאת ועוד, אין בתדפיס מאתר בזק שצרף התובע לתצהירו (נספח א' ת/1), כדי לקבוע, מהו עיקר עיסוקה של הנתבעת, ואין מחלוקת, כי הנתבעת עוסקת בתחומים מגוונים.

מפסקי הדין שצרף התובע לתצהירו, אשר ניתנו בהתייחס לנתבעת, בתביעות שונות בבית משפט השלום, עולה כי התביעות מתייחסות לעבודות פינוי פסולת, להשלכת פסולת ליד חממות ואף מתעודות המשלוח/שטרי המטען שצרף התובע לצהירו, עולה כי מרבית החשבוניות מתייחסות לפינוי אשפה ופסולת, לרבות פסולת בנין ומיעוט החשבוניות התייחסו להובלת דגי קרפיון.
דהיינו, גם כאשר ביצע התובע הובלות, עיקר הנסיעות היו לצורך פינוי אשפה ופסולת בנין. הובלות מוצרים , במקרה זה - דגים, היו מיעוט.

12. הננו קובעים, כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח את טענתו, באשר לעיקר העיסוק של הנתבעת, כחברת הובלות.
אף מעדות התובע עולה, כי גם במהלך תקופת עבודתו, ביצעה הנתבעת עבודות שונות המצריכות כלים הנדסיים כבדים, ולא רק עבודות הובלה.

בהוראות צו ההרחבה בענף ההובלה נקבע, כי זה יחול "על כל המעבידים בעלי מפעלי הובלה". משכך, התובע אינו יכול להסתפק בעובדה שעבד בפועל כנהג משאית בכדי להרים את הנטל להוכחת תחולת צו ההרחבה, אלא שעליו להראות כאמור לעיל, כי מקום העבודה הינו בגדר "מפעל הובלה".

13. זאת ועוד, כאשר נשאל התובע בחקירתו הנגדית, האם עבד באתרי בניין, השיב כי עבד ופינה פסולת של בניין, וכי כל הפעילות של התובע ככל הנוגע לאתרי בניה הינה פינוי פסולת בניין בלבד (פרוטוקול עמ' 12 ש' 17-19).
גם לו היינו מוצאים, כי עיקר פעילותה של הנתבעת הינה פינוי פסולת, ולא כך עולה מהראיות שהובאו לפנינו, אין בכך, כשלעצמו , כדי להחיל את צו ההרחבה בענף ההובלה על הנתבעת [ראו לעניין זה ע"ב (ב"ש) 6765/05 איסקוב - דשא איכות הסביבה בע"מ (29.4.08), בפסק דין זה קיימת, אף הפ נייה לכך שפינוי פסולת מסווג בענף השירותים הקהילתיים, ולא בענף ההובלה].
מבין הפעילויות שמבצעת הנתבעת, הפעילות של הובלת אבוקדו או דגים, יכולה להיכלל בהובלה, גם בהתאם לסיווג האחיד של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שכן המדובר בהובלת מטענים (סיווג 6020).
מאידך, כל הפעילויות של הובלת פסולת, שהן עיקר עבודת ההובלה אצל הנתבעת, אינן נכללות בשירותי הובלה, אלא בשירותים קהילתיים - סילוק שפכים ואשפה ושירותי תברואה (סיווג 9000), בהתאם לסיווג האחיד של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הכולל:

"איסוף אשפה ופסולת ממשקי בית או מיחידות תעשייתיות או מסחריות, הובלתם וסילוקם על ידי שריפה או באמצעים אחרים ... איסוף אפר, איסוף פסולת ממקומות ציבוריים, סילוק פסולת בנייה, פריקת אשפה ביבשה או בים, קבורת אשפה; הרקה וניקוי של בורות שפכים ..."

14. טענתו החלופית של התובע היתה, כי על הנתבעת חלות הוראות צו ההרחבה בענף הבניה והעבודות הציבוריות (להלן: " צו ההרחבה בענף הבניה") - דין טענה זו להדחות.
על פי סעיף ההגדרות ב צו, הצו חל בענף הבניה על מעבידים בתחומי הבינוי ו/או תשתית ו/או עבודות ציבוריות ו/או שיפוצים ו/או צמ"ה.
התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו, להוכיח שעיקר עיסוקה של הנתבעת הינו בעבודות הקשורות לענף הבניה ו/או העבודות הציבוריות.
פירוט סוגי העבודות השונות שמבצעת הנתבעת, כעולה מהאמור בסעיף 5 לתצהיר לוי, וכעולה מהצהרת סעיד לפרוטוקול בדיון המוקדם, לא נסתר.
התרשמותנו הינה, כי הנתבעת עוסקת במגוון פעילויות שונות, וכי אין בסיווגן כדי לחסות תחת הגדרת "מפעל הובלה" , או לחלופין חברה העוסקת בבניה, תשתית או עבודות ציבוריות.
אשר על כן, הננו קובעים, כי צווי ההרחבה בענף ההובלה, או בענף הבניה והעבודות הציבוריות, אינם חלים על הנתבעת.

במאמר מוסגר יצויין, כי אין ממש בטענת הנתבעת, כפי שעולה מסיכומיה, שטענותיו החלופיות של התובע, באשר לצו ההרחבה החל על הנתבעת, מהוות טענות עובדתיות חלופיות וסותרות .
קביעת צו ההרחבה אשר יחול על מעסיק, הינה שאלה משולבת של עובדה ושל קביעה משפטית, באשר לסיווג עסקו של המעסיק. לכן, אין אנו מוצאים פסול בהעלאת טענות משפטיות חלופיות בעניין זה .

זכאות התובע לפיצויי פיטורים

15. לטענת התובע, כפי שפורט לעיל, הוא פנה לנתבעת במכתב מ- 27.4.11 , בדרישה שתשלם לו את זכויותיו הסוציאליות כדין, ובכלל זה , תבצע הפרשות לקרן פנסיה, תוך 30 ימים, אחרת יראה עצמו כמתפטר בדין מפוטר .
בתצהירו, פרט התובע, כי לאחר שהנתבעת קיבלה מכתב זה, התקשר אליו מנהל הנתבעת סעי ד, כשהוא כועס וצועק על כך שהתובע העיז לשלוח אליהם מכתבים כאלה; בשיחה זו הבהיר לו סעיד, כי לא חלות על הנתבעת הוראות צווי ההרחבה בענף ההובלה, אלא החברה עוסקת בעבודות עפר. בעקבות דברים אלו, פנה התובע לנתבעת במכתב מ-1.5.11, ודרש את המגיע לו על פי הוראות צווי ההרחבה בענף הבניה.
בתאריך 8.5.11 שלח התובע מכתב נוסף לפיו, הוא דורש מהנתבעת לשלם לו את שכרו לחודש 4/11, לא יאוחר מיום 9.5.11, וכן ששכרו, ככלל, ישולם במועדים הקבועים בחוק.

משראה התובע, כי הנתבעת אינה פועלת לתיקון ההפרות הנטענות על ידו, החליט לסיים את עבודתו בנתבעת. בתאריך 27.5.11, פנה התובע פנה לעמנואל והודיע לו, שהוא מסיים את עבודתו בנתבעת, בהתאם לאמור במכתביו. עמנואל ביקש שהתובע יבצע הובלה אחת נוספת. התובע ביצע הובלה זו, ולאחריה החזיר את המשאית לחצר ביתו של עמנואל, ומסר את מפתחות המשאית לאישתו של עמנואל.

לאור השתלשלות דברים זו, טוען התובע כי התפטר בדין מפוטר, בהתאם להוראות סעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים.

16. הנתבעת בכתב הגנתה טוענת, כי מכתבו של התובע מ- 27.4.11, נשלח על יד ו בעקבות דרישתה , שהתובע יחזיר הלוואה בסך 10,000 ₪ , שניתנה לו על יד ה. לטענתה, התובע הסביר , במהלך פגישה שנערכה עם סעיד ובנוכחות עדים נוספים, כי המכתב, נכתב על ידי עורך דינו, אשר ייעץ לו, שאולי בדרך ז ו, תחדל הנתבעת לדרוש את החזר ההלוואה שניתנה לו.
לטענת הנתבעת, התובע הדגיש לפניה, כי המכתב אינו על דעתו, וכי הוא חוזר בו מ הדברים שנכתבו במכתב.

עוד טענה הנתבעת, כי לאחר שקיבלה את מכתבו של התובע מ-1.5.11, זומן התובע לשיחה נוספת, במהלכה הבהיר התובע, בשנית, כי המכתבים לא נשלחו על דעתו, ואף הסביר כי הוא אינו חתום על יהם, אלא עורך דינו.
לטענת הנתבעת, המכתבים נוסחו ונשלחו על מנת להוות בסיס לטענות התובע כי התפטר בדין מפוטר, בעוד שהסיבה האמיתית לרצונו של התובע לסיים עבודתו אצלה, היתה כי מצא מקום עבודה אחר, בחברת אחים אנטון בע"מ. הנתבעת תומכת טענותיה בעדותו של עלי (ת/4), ממנה עולה שהתובע הצהיר בנוכחות עלי, כחודשיים לפני שסיים עבודתו אצל הנתבעת, שהוא מצא מקום עבודה אחר - אצל האחים אנטון.

17. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי לא הייתה הרעת תנאים כלשהי כלפי התובע, אשר בגינה היה התובע זכאי להתפטר בדין מפוטר.
לטענתה, התובע הוא זה שסירב לחתום על טפסים הנדרשים לפתיחת קרן הפנסיה. כמו כן, טענה הנתבעת, כי שכרו של התובע שולם לו במועד.

דיון והכרעה

18. טענת הנתבעת, כי פניותיו של התובע אליה, באשר לאי קבלת תנאים סוציאליים שונים, נעשתה רק לאחר דרישתה כי יחזיר הלוואה, לא הוכחה.
הנתבעת לא הוכיחה קיומו של מכתב דרישה להחזר הלוואה, הקודם בתאריכו למכתב התובע מחודש 4/11, ואף לא הביאה עדים על מנת להוכיח, שבנוכחותם דרשו סעיד או עמנואל מהתובע, החזר הלוואה, במועד הקודם ל-27.4.11.
נציין, כי ב"כ התובע הצהיר לפרוטוקול, עוד במעמד הדיון המוקדם מ-17.1.12, שסדר הזמנים היה הפוך, ודרישת הנתבעת להחזר כספי נולדה, רק לאחר מכתב ההתראה ששלח התובע (עיין עמ' 1, ש' 28 לפרוטוקול).
בנסיבות אלה, וככל שהיה ברצון הנתבעת להוכיח, שהסיבה לכל המכתבים ששלח התובע, הינה דרישה להחזר הלוואה ע"ס 10,000 ₪, היה עליה להביא ראיות בעניין.
נוסיף ונציין, כי ספק רב בעינינו, אם אדם אשר עובד במשך כ-10 שנים באותו מקום עבודה, יודיע על הפסקת עבודתו, רק מאחר ודורשים ממנו החזר הלוואה של 10,000 ₪, אם הוא אכן קיבל הלוואה כזו, כאשר המדובר בסכום שהינו נמוך משווי שתי משכורות שלו.
כמו כן, לא הוכח לבית הדין, שבמקום עבודתו של התובע, לאחר שסיים את עבודתו אצל הנתבעת, הוא השתכר שכר גבוה יותר, שיש בו כדי להצביע על מוטיבציה לעזיבת מקום העבודה אצל הנתבעת.

19. ככלל, מקום בו לא שולמו זכויותיו של עובד על פי חוק, או הסכם קיבוצי או צווי ההרחבה, אין העובד חייב להמשיך להשלים עם התנהגות זו של המעסיק, ועומדת לו הזכות להתפטר בדין מפוטר, גם אם לא חל שינוי, או הרעה , בסמוך למועד התפטרותו מהעבודה, דהיינו, כאשר המדובר בזכויות שלא שולמו לו לאורך זמן, ולא בהרעה שחלה רק בעת האחרונה.
לעניין זה, יש לראות באי כיבוד זכויותיו של העובד כ"נסיבות אחרות" שביחסי עבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו. [ ר' לעניין זה ע"ע 26706-05-11 חיים שבתאי נ' טכנובר בע"מ טרם פורסם].

20. אין חולק כי הנתבעת לא הפרישה עבור התובע לקופת גמל, או לקרן פנסיה, כפי שהיה עליה לעשות מאז שנת 2008, בהתאם לצו ההרחבה לפנסית חובה, אשר הרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי (מסגרת), לביטוח פנסיוני מקיף במשק שבין לשכת התיאום של הארגוניים הכלכליים לבין ההסתדרות.
יש לזכור, כי הנתבעת מקבלת שירותים מרואה חשבון ולא ניתן לבית הדין הסבר כלשהו, מניח את הדעת, מדוע הנתבעת לא הפרישה עבור התובע לקרן פנסיה עד חודש 5/11, ואף אין אינדקציה כלשהי כי הנתבעת החלה להפריש עבור עובדיה לפני חודש זה.
רואה החשבון של הנתבעת-לוי, העיד לפנינו כך (עיין עמ' 12, ש' 6-15 לפרוטוקול):

"פנסית חובה החלה ב-1/08. בעקבות המכתב הראשון של התובע מיום 27.4.11 התחילו לשלם לו את הפנסיה. לנו רואי החשבון ברורה החובה להפרשה לפנסיה. אין לי תשובה, מדוע לתובע אין הפרשה לפנסיה משנת 2008, אך מיד לאחר המכתב הראשון של התובע פנינו למבטחים והתחלנו להפריש מ-1/11... יש פה עובדה שעד המכתב של העובד לא בוצעה הפרשה לפנסיה.
נכון שהביטוח שנעשה לעובדים כיסה את התקופה מ-1/11 והלאה ...".

עינינו הרואות, כי הנתבעת, המעסיקה מספר עובדים, לא הפרישה עבור עובדיה לקרן פנסיה מאז 2008, ורק בעקבות מכתב הדרישה של התובע, היא החלה להפריש עבור העובדים האחרים, וגם זאת רק מחודש 1/11.

21. הנתבעת טענה, כי התובע סירב לחתום על טפסי ההצטרפות למבטחים, אולם
גם היא לא המציאה ראיה, כי הודיעה לתובע שהיא מתחייבת להשלים לו את כל ההפרשות לתקופה הרטרואקטיבית מאז שנת 2008, או שהיא נותנת לו פיצוי כספי בגין התקופה הרטרואקטיבית שעליה לא ניתן להפריש למבטחים.
למעשה, רק לאחר תום שמיעת ההוכחות בשנת 2014!!! נזכרה הנתבעת לשלוח לתובע פיצוי בגין אי ההפרשה לקרן הפנסיה.

22. כעולה מתמלול השיחה בין התובע לסעיד, אמר סעיד לתובע (נספח ט' שיחה ג' ת/1, עמ' 8 שורות 13-14):

"סעיד: אני לא חייב לתת, אתה יכול לתבוע אותי על הפנסיה אתה (צריך להיות "אני") לא חייב לתת לך! כשאתה עוזב בעוד עשר שנים, תבע אותי עשר שנים אחורה זהו זה".

מדברים אלו עולה, כי הנתבעת לא ביצעה הפרשות לקרן הפנסיה עבור התובע, שכן לא ראתה עצמה מחויבת לעשות כן.
סעיד לא התייחס לדבריו אלו בתצהירו, הגם שתמלול השיחה צורף כנספח לתצהירי התובע, ואף לא ניסה ליתן הסבר לדבריו אלה.
נדגיש, כי החובה להפריש לקרן פנסיה, הינה חובה קוגנטית, אשר אינה ניתנת לויתור.

23. התובע פנה, מספר פעמים, לנתבעת בטרם התפטר, בדרישה כי יופרש עבורו לקרן פנסיה, וכן העלה במכתבי הדרישה טענות בנוגע לימי החופשה וההבראה.
הנתבעת אינה חולקת, כי קיבלה מכתבים אלה, ולא הובאה ראיה להוכחת טענת מנהל הנתבעת, כי התובע חזר בו ממכתבי דרישה אלה.

עולה, שהתובע העמיד את מעסיקתו על הטעון תיקון, ולא ראינו מכתב תשובה של הנתבעת ממנו עולה, כי השלימה, בטרם נכנסה התפטרות התובע לתוקפה, את הטעון תיקון, ולכל הפחות, את כל ההפרשות לקרן פנסיה, מאז 1/08.
24. התובע פנה לנתבעת במספר שיחות טלפוניות, ומנה את הגורמים הבעיתיים בתנאי העסקתו, וכן את דרישותיו לתיקון הפגמים בהעסקתו [תמלול שיחות אשר צורפו כנספחים ח1-ט ת/1]. כעולה מתמלול השיחות, דרישותיו של התובע נדחו ב"לך ושוב", ולא ניתן לו מענה.
בנוסף, ממכתבו של התובע לנתבעת מתאריך 27.4.11, עולה כי התובע דרש מהנתבעת לתקן את המפורט להלן, תוך 30 ימים, אחרת יראה עצמו כמתפטר בגין מפוטר.

25. טענת הנתבעת , הינה, כי עם פנייתו של התובע בדרישה לביצוע הפרשות לקרן הפנסיה עבורו, פנתה לתובע בבקשה שיחתום על הטפסים לפתיחת חשבון על שמו. עוד טענה הנתבעת, כי התובע סרב לעשות כן, והעדיף להתפטר.

וייס-פקידת הנתבעת העידה בחקירתה הנגדית , כי התובע סרב לחתום על טפסים לפתיחת קרן הפנסיה , למרות שפנתה אליו בעניין שלוש פעמים באותו היום. לפי עדותה, התובע אמר שהוא צריך לראות את הטופס (פרוטוקול עמ' 18 ש' 18-25)

מבדיקת תאריך הטופס שצורף לתצהירה של וייס, עולה כי הוא מתאריך 25.5.11 , דהיינו בסמיכות זמנים מתמיהה בת יומיים בלבד לפני התפטרותו של התובע, שאת מכתב הדרישה שלח לנתבעת עוד ב-27.4.11.

26. מתצהיר לוי, כמו גם מעדותו לפנינו, כפי שפורטה לעיל, עולה , כי הנתבעת כלל לא התכוונה להשלים את מלוא חובה בגין הפרשות שלא בוצעו משנת 2008, וכי הפרישה עבור יתר עובדיה רק החל מחודש 1.1.11, כאשר ההפרשות החלו בחודש 5/11, ובוצעו רטרואקטיבית רק לגבי אותה שנה.
הנתבעת, כפי שציינו לעיל, לא ניסתה לתקן באמת את הטעון תיקון ולפצות את התובע בגין אי ההפרשות לשנת 2008, גם כאשר זה פנה אליה בשנת 2011,
בנוגע לכך, שלא מפרישים עבורו כדין.
הנתבעת סברה, כי די בכך שתתחיל להפריש עבור עובדיה, מבלי שהבהירה לתובע מה בכוונתה לעשות לגבי כל חוב העבר, מאז 1/08.

27. הצטברות תשובתו של סעיד לתובע, בשיחתם הטלפונית, כמו גם העדר הודעה, או מעשה כלשהו, על מנת לתקן את העיוות של אי הפרשה לקרן פנסיה מאז 1/08, יש בו כדי להצדיק את התפטרות התובע בדין מפוטר.

הנתבעת קיבלה מספר פניות מהתובע, ואם לאחר בדיקתן הגיעה למסקנה, שרק פנייתו בנוגע להפרשות לקרן פנסיה, מוצדקת - היתה הנתבעת צריכה להשיב לו באופן מפורט, מדוע היא סבורה, ש יתר טענותיו אינן מוצדקות, ומה בכוונתה לעשות באשר לאי הפרשה מאז 1/08, והיא לא עשתה כן.

תובע שמעסיקו לא מפריש עבורו במשך שנים לקרן פנסיה, וגם כאשר באה דרישה, כל שמוכן המעסיק לעשות, זה רק להפריש מכאן ואילך, ולא לפצות על החוסר בשנים עברו, זכאי להתפטר ולקבל פיצויי פיטורים.

השכר הקובע לפיצויי פיטורים

28. כעולה מתלושי השכר המצורפים לתצהירו של סעיד (נספח ה-2 נ/5), החל מחודש אוקטובר בשנת 2008 , שכרו של התובע עמד על סך 7,564 ₪ ברוטו, (6,500 ₪ נטו), כאשר רכיבי שכרו של התובע חולקו באופן משתנה בין רכיבים אשר הוגדרו כ-בונוסים, פרמיות, אחזקת טלפון ואש"ל, וכן רכיבים משתנים אחרים.
הפסיקה דנה בשאלה, אילו מרכיבי השכר נכללים לצורך תשלום פיצויי פיטורים לעובד, בהתאם להוראות תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים ) תשכ"ד- 1964.

בע"ע 300370/97 אברהם זבדי - אידי איי טכנולוגיות בע"מ פד"ע לז 201, קבע כב' הנשיא אדלר, כדלקמן:

"תקנה 1 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964 (להלן – התקנות) קובעת את הרכיבים שיובאו בחשבון לצורך חישוב פיצויי פיטורים. אף לא אחד מרכיבי השכר, מושא הערעור שבפנינו, נכלל במפורש בין רכיבים אלה והשאלה העומדת לדיון היא, האם הם נחשבים "שכר יסוד" על-פי תקנה 1(א)(1) לתקנות?
"השם" בו נקרא התשלום כגון "תוספת" או "פרמיה" אינו קובע לעניין ההכרעה בשאלה, האם הוא מהווה חלק משכר היסוד, המשמש בסיס לחישוב פיצויי פיטורים [ראה: דב"ע נו/3-174 צ'ייקובסקי – "שלב" - הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ [1]; דב"ע מב/3-36 מקורות חברת מים בע"מ – קריב [2]]. מי שטוען, כי תשלום הנקרא "תוספת" או "פרמיה" הינו חלק משכר היסוד, עליו נטל הראיה [ דב"ע מט/3-141 בלבול – מפעלי מאיר בע"מ [3]; דב"ע לד/3-68 ארגמן, מפעלים לצביעת טקסטיל בע"מ – קורניצקי [4] .

המבחן בסוגיה זו הוא, האם התשלום היה פיקציה ושולם עבור עבודתו הרגילה של העובד או לאו? על כך נאמר:
"העובדה שמכנים סכום הכלול בשכר עבודה בשם 'תוספת' אינה קובעת מהותו של אותו סכום, אם אכן מהווה הסכום 'תוספת' לעניין חוק פיצויי פיטורים והתקנות לפיו, כך שאם אינו נמנה במפורש עם התוספות הנקובות בתקנות לפי החוק, אין הסכום מובא בחשבון לעניין חישוב סכום פיצויי הפיטורים... על מנת שסכום המשתלם כשכר עבודה יהווה 'תוספת' ולא חלק מהשכר הכולל המשמש לחישוב פיצויי פיטורים, צריך שהתשלום יהיה מותנה בתנאי או במצב, כך שאם אין מתקיים התנאי או משתנה המצב – חדל התשלום " [דב"ע מב/3-44 גולדברג – עירית בת -ים [5], בעמ' 341-340; ראה גם דב"ע מג/4-2 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י – מדינת ישראל [6]; בג"ץ 5580/94 מירוז נ' בית הדין הארצי לעבודה [7]; דב"ע נז/4-59 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – מדינת ישראל [8]; וגם בג"ץ 5572/92 זכאי נ' בית הדין הארצי לעבודה [9]; בג"ץ 6080/94 גפני נ' בית -הדין הארצי לעבודה בירושלים [10].

מבחן זה, לבדיקת מהותה של "תוספת", יערך בכל מקרה ומקרה, תוך בדיקת הנסיבות הקשורות לתשלום הספציפי [דב"ע נו/3-22 פני-גיל - טכנולוגיה מתקדמת בע"מ [11] ." [ההדגשות אינן במקור]."

29. כעולה מתצהירי הצדדים, אין חולק כי סוכם בין הצדדים, ששכרו של התובע ישולם לו על בסיס שכר נטו של 6,500 ₪ (7,480 ₪ ברוטו, לערך). כך עולה מסעיף 33 לתצהיר התובע ( ת/1), וכך גם עולה מתצהירו של סעיד (סעיף 12 נ/5). [יאמר כעת , כי התובע העיד בתצהירו, כי הסיכום באשר לשכר עבודתו היה בערכי נטו, והתחיל משכר של 5,000 ₪ (נטו) אשר הועל ה ל סך6,000 ₪ (נטו), ומסוף שנת 2008 החל לקבל שכר בסך 6,500 ₪ (נטו)].

כמו כן, מתמלול שיחה בין התובע לעמנואל (נספח ט'(א) ת/1, עמ' 4 ש' 1-15), אשר תוכנו לא נסתר, נשאל עמנואל על ידי התובע בדבר החלוקה אשר נערכה בתלושי שכרו, כדלקמן:

"עומר: למה רושם לי פרמיה? אני עובד פרמיה?
מני: אני אגיד לך למה... במקום לשלם מס הכנסה 30 אלף
שקל יותר, סתם לדוגמא. (שם, ש' 1-2)
....
"מני: במקום שאני אשלם מס הכנסה, למה אני רושם לך
טלפון? יש פלאפון שמה? פלאפון רשום?.. (שם, שורה 8-9).
...
תגיד לי מה אכפת לך מה אני רושם בתלוש? (שם, שורה 15).
(ההדגשה לא במקור)

בנוסף, כשנשאל לוי, רו"ח הנתבעת, על מבנה השכר של התובע, השיב (פרוטוקול עמ' 11 ש' 1-2):

"השכר של התובע היה שכר חודשי קבוע, והיו משנים רק את ימי עבודתו, אם היו חסרים כאלה, או אם יש הבראה וחופש".

די באמור לעיל, כדי להוכיח שרכיבי השכר שנרשמו בתלוש השכר של התובע , הינם רכיבים פיקטיביים, אשר מהווים , למעשה , חלק משכרו הרגיל והקבוע של התובע. יש לחשב את גובה פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע על פי שכר עבודתו האחרון.

כאמור לעיל, וכן על פי תלושי שכרו של התובע, משסוכם בין הצדדים כי שכרו של התובע יהא בערכי שכר נטו, שכרו של התובע (ברוטו) השתנה מפעם לפעם. כך, החל מסוף שנת 2008 שכרו של התובע (ברוטו) עמד על 7,480 ₪ ברוטו (המהווים 6,500 ₪ נטו כפי שסוכם בין הצדדים).

בסעיף 21(ה) לכתב התביעה תבע התובע את פיצוי הפיטורים על בסיס שכר קובע של 7,480 ₪.
הננו קובעים, כי שכר היסוד של התובע (ברוטו), אשר ישמש כבסיס לתשלום פיצויי הפיטורים הינו 7,480 ₪ (להלן:" שכר היסוד").

כפי שפורט לעיל, התובע הועסק בנתבעת מתאריך 13.7.01 ועד לתאריך 27.5.11. קרי 9 שנים ו-10.5 חודשים (118.48 חודשי העסקה). לפיכך, הנתבעת תשלם לתובע פיצויי פיטורים בסך 73,553 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מ תאריך 2 8.5.11 ועד לתשלום המלא בפועל.

לא מצאנו מקום לחיוב בפיצויי הלנת פיצוי פיטורים עד למועד פסק הדין, שכן חלק מדרישותיו של התובע במכתבים ששלח, עובר להתפטרותו, היו מבוססות על הוראות צווי הרחבה שקבענו , כי אינם חלים , והיתה מחלוקת של ממש בין הצדדים בעניין. יחד עם זאת, וככל שסכום פיצויי הפיטורים לא ישולם לתובע בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה ע"י הנתבעת, ישא סכום הפיצויים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ- 28.5.11 , ועד למועד מתן פסק הדין ופיצוי הלנה ממועד מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה

30. אין חולק, כי הנתבעת לא ביצעה הפרשות לקרן פנסיה עבור התובע. על הנתבעת חלות הוראות צו ההרחבה הכללי במשק לפנסיית חובה. משהתובע החל עבודתו בנתבעת ב תאריך 13.7.01 , הוא זכאי להפרשות מכח הצו החל מתאריך 1.1.08 בשיעורים הקבועים בסעיף 6ד. לצו ההרחבה לפנסיה חובה.
סעיף 6ב. לצו ההרחבה לפנסיה חובה קובע:

"השכר המבוטח של העובד לצורך ביצוע ההפרשות, הינו שכר העובד ורכיביו כמשמעם בחוק ובתקנות פיצויי פיטורים".

משכך, ומשקבענו, ששכרו של העובד לצורך חישוב פיצויי הפיטורים המגיעים לו, כולל את יתר הרכיבים אשר צוינו בתלוש שכרו של התובע, ובכלל זה - פרמיה, בונוסים וכיו צ"ב, אנו קובעים, כי יש להכליל תוספות אלו , גם בחישוב השכר הקובע לגמל.

כפי שנקבע לעיל, שכרו הקובע של התובע לפיצויי פיטורים הינו 7,480 ₪, ועל כן ילקח בחשבון סכום זה כבסיס לעריכת החישוב באשר לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות כחלק המעסיק בתגמולים.

לאור דברים אלו, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע סך של 5,726 ₪, כפיצוי בגין אי הפרשה לקרן הפנסיה. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית ממחצית התקופה, דהיינו מ-1.10.09 ועד התשלום המלא בפועל.

הנתבעת, צרפה לסיכומיה הודעה כי שלחה לתובע שיק בסך 8,474 ₪ בגין תשלום חלף גמל מעביד. וכן צרפה צילום שיק בסך 8,474 לפירעון ליום 15.5.14. התובע אישר בהודעה מטעמו מיום 1.7.14 כי שולם לו סכום זה.

מתחשיב אשר צורף להודעה, נראה כי הנתבעת הכלילה בחישוביה את חלק גמל המעביד וכן את רכיב הפיצויים, (אשר הנתבעת מחויבת לבצע הפרשות בגין זה, בסכומים הקבועים בצו ההרחבה, וכן יחולו על הפרשות אלו לפיצויי פיטורים הוראות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים).

אשר על כן, מהסכומים שנפסקו לתובע כפיצוי פיטורים וכפיצוי בגין אי הפרשה לקופת גמל, יש להפחית סכום 8,474 ₪ וזאת בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מ- 15.5.14 , ועד התשלום בפועל של אותם סכומים המהווים פיצוי פיטורים ופיצוי על אי הפרשה לגמל.
הזכאות לפיצויי הלנה כאשר המדובר בחוב לקופת גמל הינה לקופת הגמל בלבד ולא לעובד (עיין לענין זה בדב"ע נא/2/3 שיפרה צח נ. דחף בע"מ פד"ע כב' 462 ועיין גם בפד"ע לא' 449).

קרן השתלמות ותוספת מקצועית

31. התובע טוען, כי הנתבעת לא ביצעה עבורו הפרשות בגין קרן השתלמות, וכן טען לזכאות לתוספת מקצועית . התובע ביסס זכאותו לעילות תביעה אלה על הוראות צווי ההרחבה בענף ההובלה .

משקבענו, כי על הנתבעת לא חלות הוראות צווי ההרחבה בענף ההובלה או בענף הבניה, לא מצאנו מקור לחיובה של הנתבעת לביצוע הפרשות לקרן השתלמות עבור התובע, או לתשלום תוספת מקצועית.
משכך, דין התביעה ברכיבים אלה - להדחות.

תשלום שכר עבודה לחודש מאי 2011

32. טוען התובע בכתב התביעה, כי הנתבעת לא שילמה לו שכר עבודה בגין חודש מאי 2011 - חודש עבודתו האחרון. לטענת התובע, בחודש זה הועסק עד ליום 27.5.11 (כולל), ולפיכך זכאי לשכר עבודה בסך 6,732 ₪ ברוטו.

טענת הנתבעת , הינה ששכרו של התובע לחודש האחרון לעבודתו קוזז כנגד הלוואה בסך 10,000 ₪ (ס' 29 לכתב ההגנה) .
בכתב ההגנה אין פירוט, מתי נטל התובע את הלוואה הנטענת בסך 10,000 ₪, אין פירוט מה היו תנאי ההחזר שלה, ומאידך גיסא, הנתבעת מציינת, כי אין המדובר בהלוואה יחידה שקיבל התובע במהלך קיומם של יחסי עובד ומעביד, וכי התובע קיבל ממנה הלוואות נוספות.
הנתבעת אף לא צרפה לכתב ההגנה פניה כלשהי ממנה לתובע, שעניינה דרישה להחזר ההלוואה, בטרם סיום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים.

כראיה לביצוע קיזוז השכר, צרפה הנתבעת להודעה מטעמה מתאריך 18.4.12 , את תלוש שכרו של התובע לחודש מאי 2011 , בו נרשם, ששכרו ברוטו של התובע בגין חודש זה, הינו 6,472 ₪. מהתובע קוזז סכום של 10,000 ₪ , בגין ה הלוואה, ולפיכך נותר התובע ביתרת חוב בסך 3,879 ₪ לנתבעת.

33. נטל הראיה להוכיח, כי התובע קיבל הלוואה, מתי קיבל אותה, ומה היה שיעורה - מוטל על הנתבעת.
הנתבעת לא הציגה כל רישום בחתימת התובע, כי הלוותה לתובע את הסכום הנטען.
הנתבעת גם לא הציגה תדפיס כרטיס מהנהלת חשבונות שממנו ניתן ללמוד, שבתאריך מסוים ניתנה לתובע הלוואה, וכי זו נרשמה לחובת התובע בכרטסת הנהלת החשבונות.
34. התובע העיד בתצהירו, כי לא נותר חייב לנתבעת סך 10,000 ₪, בגין מקדמה, או מפרעה, אולם לא הזכיר בתצהירו את המילה "הלוואה".
מכל מקום, התובע טוען, כי אותה "הלוואה" המכונה על-ידו "מקדמה", עלתה, לראשונה, כטענה מטעם הנתבעת, רק לאחר ששלח את מכתבי ההתראה מטעמו.

35. התובע בחקירתו הנגדית, העיד ש נהג לקחת הלוואות מהנתבעת, ואלה נוכו משכרו (פרוטוקול עמ' 13 ש' 1-9). כמו כן, העיד התובע (פרוטוקול עמ' 13 ש' 6):
"ש: כמה הלוואות קיבלת?
ת: אני לא זוכר, כל זמן שהייתי צריך. הכל היה רשום, קיבלתי את ההלוואות רק בשיקים, והיה מוריד לי אח"כ מהמשכורת".

36. ומהן הראיות שיש לנתבעת בנוגע למתן ההלוואה, כאשר אין המדובר בהלוואה המתועדת במסמך, ואף לא צורף צילום שיק המתייחס למתן ההלוואה?
הנתבעת הביאה להוכחת טענתה עדויותיהם של שניים מעובדיה, אשר המשיכו לעבוד אצלה גם לאחר עזיבתו של התובע והיו עובדיה, אף במועד מתן עדותם - עלי ו עייאשי, אלא שעדותם, כפי שיפורט בהמשך, איננה באשר לעצם מתן ההלוואה.

עמנואל העיד בתצהירו (סעיף 21 לנ/6), כי הודיע לתובע על קיזוז השכר המגיע לו בגין עבודה בחודש 5/11, מחובו "בגין יתר ההלוואה" בסך 10,000 ₪. אין בתצהירו של עמנואל פירוט, מתי ניתנה הלוואה, מה היה סכום ההלוואה המקורי, באיזה אופן החזיר התובע חלק מההלוואה, וכיצד הגיעה הנתבעת לכך, ש "יתר ההלוואה" עומד על סך של 10,000 ₪.
גם בתלוש שכר 5/11, שצורף לתיק בית הדין, לא מצוין, מה היה שיעור הלוואה המקורי, ורק צוין ניכוי של 10,000 ₪, כהלוואה (והמדובר בתלוש שכר שהודפס ב-22.1.12, למעלה מחצי שנה לאחר עזיבת התובע, ולאחר שהגיש תביעה לבית-הדין).
מכל מקום נציין, כי הנתבעת יכולה היתה לרשום בתלושי השכר, ובוודאי בתלוש השכר האחרון, שהוצא לאחר עזיבת התובע, כל שברצונה, אלא שאין ברישום זה כדי להוות הוכחה שהתובע אכן קיבל הלוואה, ושהוא נותר חייב 10,000 ₪, בגין הלוואה זו.
37. סעיד בתצהירו העיד אף הוא על אותו קיזוז של "יתר הלוואה" (ס' 21 לנ/5).
איננו סבורים, כי עדויותיהם של עייאשי ועלי, יש בהם כדי להרים את נטל הראיה הנדרש על מנת להוכיח את סכום הלוואה שניתנה לתובע, את מועד מתן ההלוואה, את האופן בו הוחזרה הלוואה, או חלקה, ואת היתרה שטרם הוחזרה.

38. כאשר נשאל עייאשי בחקירתו הנגדית, מתי ניתנה ההלוואה לתובע, השיב (פרוטוקול, עמ' 21 ש' 6-12) :

"לא זוכר ולא זוכר גם את הסכום שהוא ביקש. אני זוכר שהוא ביקש כדי לחדש את רכבו לדגם חדש יותר. אחרי זה הוא סיפר כי חייב עוד 10,000 ₪ לסעיד, אני לא זוכר מתי זה היה, אולי כ-3 שנים לפני שהתובע גמר לעבוד
....
"ת:.. נכון שלא ראיתי שסעיד נתן לו כסף, ואני גם לא יודע כמה כסף סעיד נתן לו, אבל אח"כ שמעתי את התובע אומר שהוא חייב לסעיד 10,000 ₪." (שם, ש' 18-19).

מאחר והתובע עצמו, כמו גם עמנואל וסעיד, מאשרים כי לתובע ניתנו מספר הלוואות במהלך תקופת עבודתו, הרי לא ברור כלל, אם הלוואה שניתנה לתובע שנים מספר לפני סיום עבודתו, היא ההלוואה שבגינה טוענת הנתבעת, כי התובע נותר חייב סכום כלשהו.

עדותו של עייאשי, הינה כוללנית ואף לא עולה ממנה מתי ובאיזה הקשר הוא שמע את התובע אומר כי הוא חייב כסף לסעיד; וככלל, אין בעדות זו כדי להוכיח את טענת הנתבעת.

מחקירתו הנגדית של עלי עולים הדברים הבאים (פרוטוקול עמ' 24 ש' 14-17):

"ש: ראית שסעיד יקוטי נותן לתובע כסף, סכום של 10,000 ₪?
ת: לא ראיתי, אבל התובע אמר לי שהוא לקח מסעיד 18,000 ₪ והחזיר 8,000 ₪ ונשאר חייב לו 10,000 ₪. התובע אמר את הדברים יומיים או שלושה לפני שהוא סיים את עבודתו בנתבעת. התובע אמר שאם יקבל פיצויים יחזיר לסעדיה את הכסף הזה."

גם עדותו של עלי אינה עדות ישירה על מתן ההלוואה.

אמנם, בית הדין לעבודה אינו כבול לדיני הראיות, ויכול להכשיר קבלתה של עדות מפי השמועה. עם זאת, אנו מוצאים , כי אין להכשיר עדות מפי השמועה, כאשר זו מהווה את כל הראיות להוכחת הטענה, כי התובע נטל הלוואה מהנתבעת, החזיר חלק ממנה ונותר חייב בגינה.

יתר על כן, לא ניתן לבית הדין הסבר כלשהו מניח את הדעת, מדוע מתן ההלוואה לא נתמך במסמך בכתב, ומדוע מתן ההלוואה אינו מתועד בכרטיס הנהלת החשבונות בהתייחס לתובע, ככל שההלוואה ניתנה במסגרת יחסי עובד ומעביד, מאת החברה הנתבעת, ומדוע כל עניין ההלוואה "צץ" רק לאחר תום יחסי עובד ומעביד.

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט איטח בע"ע 55167-12-13 גלעד סער נ' מרום מינוף [(16.6.14), בעמ' 11 לפסק הדין]:

"נדגיש כי העובדה שבית הדין לעבודה אינו קשור בדיני הראיות, והוא עשוי להכשיר קבלתה של "עדות שמיעה", אין משמעה כי בית הדין לעבודה לא יפעל לפי עקרונות דיני הראיות, ובכלל זה, ובמיוחד, שימוש בחזקות שהן פרי השכל הישר וניסיון החיים. העובדה כי בית הדין רשאי "לקבל" עדות שמיעה, אין משמעה כי בית הדין מחויב ליתן לה משקל זהה כפי שניתן לעדות ישירה. על בית הדין לעבודה לנהוג משנה זהירות בעדות שמיעה, לא כל שכן כאשר זו עומדת ב"גרעין הקשה" של המחלוקת ולא כל שכן כאשר היא מהווה "ראיה" מרכזית ועיקרית מטעם הצד שהביאה ".

39. סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח- 1958 קובע:
"על אף האמור בסעיף קטן (א), חדל עובד לעבוד אצל המעביד, רשאי המעביד לנכות משכרו האחרון של עובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות".

בעיקרון, ניתן לקזז משכר אחרון חוב שחייב העובד למעסיקו, על סמך הלוואה שקיבל, אלא שצריך להיות מדובר בסכום קצוב ומוכח, ובלתי שנוי במחלוקת.
לעניין זה נפסק בדב"ע נד 3/101 יעקב עמנואל - שופרסל בע"מ, פד"ע כח' 241, 258:

"כוונת המילים "יתרת חוב ולרבות מקדמות" היא, לסכום קצוב ומוכח, או בלתי שנוי במחלוקת, שהרי לא יעלה על הדעת כי יאפשר המחוקק למעביד לעשות דין לעצמו להחליט מה חייב לו העובד, כמה חייב, ומדוע חייב, ולנכות כל סכום משכרו, כישר בעיניו. אלא על מעביד הסבור כי נותרו 'יתרת חוב' שחב לו העובד, להתכבד ולהגיש תביעה נגדית, או בהתקיים נסיבות לקיזוז, לטעון לקיזוז בכתב הגנתו – ולהוכיח את טענתו."

40. נוסיף ונדגיש, כי בתצהירו של עלי (נ/4), אין אזכור לעדותו , לפי ה התובע הודה כי קיבל מה נתבעת הלוואה ע"ס 18,000 ₪, וכי החזיר רק 8,000 ₪ . המדובר בגרסה שעלתה, רק במסגרת החקירה הנגדית.

כמו כן, לא פרט עלי בתצהירו, כי שמע מהתובע שישלם את חובו לנתבעת (בסך 10,000 ₪), רק אם הנתבעת תשלם לו את פיצויי הפיטורים להם זכאי. כל שהצהיר עלי, כעולה מסעיף 7 לתצהירו (נ/4) , הינו:

"הריני להצהיר כי בשיחתי עם התובע, הוא אמר לי כי אין בכוונתו לחזור וכי אין לו כעת להחזיר לנתבעת את הסך של 10,000 ₪ שאותו הוא נותר חייב בגין הלוואה שקיבל מהנתבעת לרכישת רכב מסוג בי אם ווי, כך לדבריו".

התייחסותו של עלי להלוואות ניתנו לו מהנתבעת, היתה שהמדובר בהלוואות אישיות ממנהלי הנתבעת, ולא בהלוואות מהנתבעת עצמה, ולכן לא היה רישומים על הלוואות אלה בתלושי השכר (עיין עמ' 24, ש' 18-20 לפרוטוקול).

אם המדובר בהלוואות שניתנו מהנתבעת, הרי אלה היו אמורות להיות רשומות בכרטסת הנהלת החשבונות, ומתועדות בצורה מסודרת בנתבעת, אחרת, וככל שהמדובר בהלוואות שניתנו בגין חברות אישית, ומסיבה זו לא נרשמו ע"י החברה הנתבעת, הרי אין מקום לקזז אותן משכר עבודתו של התובע ומסכומים שהנתבעת צריכה לשלם לתובע, והגורם שנתן לתובע את הלוואה באופן אישי על בסיס יחסי חברות, הוא זה שיכול לגבות ממנו את החזר ההלוואה.

41. לאור כל האמור לעיל, הננו קובעים, כי הנתבעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי ניתנה הלוואה לתובע במסגרת יחסי עובד ומעביד . הנתבעת לא פרטה, כיצד ניתנה ההלוואה הנטענת לתובע, לא הציגה רישומים מספרי חשבונותיה, באשר למתן הלוואה זו, ואף לא צ ירפה צילום שיק שניתן לתובע המתעד הלוואה זו .
לפיכך, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע את שכר עבודתו בגין חודש 5/11.

42. סעיף 26ב. לחוק הגנת השכר (תיקון מס' 24), ס"ח 2162, שתחולתו מיום 1.2.09 (להלן: "תיקון 24 לחוק הגנת השכר"), קובע, כי בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, תהא חובת ההוכחה על המעביד .
הנתבעת צרפה לתצהיר וייס (נ/2), רישומים הנוגעים לימי עבודתו של התובע לחודש מאי 2011. כעולה מרישום זה, בתאריך 9.5.11, שהה התובע בחצי יום חופש, ועבד עד ל תאריך 27.5.11 (יום ו') (כולל). בחודש זה, חל אף יום העצמאות, אשר עבורו זכאי התובע לתשלום יום עבודה.
כפי שקבענו לעיל, שכר התובע עבור חודש מלא, הינו 7,480 ₪.
התובע הועסק 6 ימים בשבוע.
לפיכך, התובע זכאי לתשלום שכר עבודה בסך 6, 732 ₪ , ברוטו, כפי שתבע, וזאת בגין חודש עבודתו האחרון - 5/11.
אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובע סך 6,732 ₪, בצרוף הצמדה וריבית מ תאריך 1.6.11, ועד ליום התשלום בפועל.

זכאות התובע לפדיון חופשה

43. בכתב התביעה טען התובע, כי בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף ההובלה, הוא זכאי לצבירת 91 ימי חופשה שנתית, במהלך שלוש שנות עבודתו האחרונות, בצרוף שנת עבודתו השוטפת.
לטענת התובע, הוא לא מימש את ימי החופשה השנתית שצבר, ולא שולם לו על ידי הנתבעת תמורת חופשה שנתית. עוד טען התובע, כי הרישומים של הנתבעת ש מופיעים בתלושי שכרו, באשר לניצול ימי החופשה השנתית , הינם רישומים פיקטיביים.
בהקשר זה נציין, כי התובע לא טען בכתב התביעה שניצל רק חלק מימי החופשה המגיעים לו, אלא טען (סעיף 23ג') , כי מעולם לא ניצל ימי חופשה במהלך תקופת עבודתו מ-7/07 ואילך.
עוד נטען ע"י התובע, כי היו פעמים שלנתבעת לא הייתה עבודה לספק לו, והוא נדרש לשהות בכוננות בקרבת המשאית. הנתבעת החשיבה ימים אלו כימי חופשה שנתית, למרות ש ימים אלה אינם עונים על הגדרת חופשה, על פי החוק.
משכך, טען התובע, כי הוא זכאי לפדיון חופשה שנתית בסך 40,950 ₪.
התובע הפחית מתביעתו את ימי החופשה השנתית אשר, לטענתו , התיישנה תביעתו לגביהם.
התובע אף העלה טענה חילופית אשר אף היא מתבססת על הוראות צו ההרחבה בענף ההובלה, ועל פיה גם אם יקבל בית הדין את רישום ניצול החופשה המפורט בתלושי השכר, הרי ששוויו של יום חופשה כפי ששולם לו אינו בהתאם לצו ההרחבה.
בהתבסס על הטענה החילופית העמיד התובע את תביעתו לפדיון חופשה על סך 23,250 ₪.

44. הנתבעת צירפה לתצהיר וייס (נ/2) את רישומי ימי החופשה השנתית של עובדי הנתבעת, ובכללם של התובע, מחודש 6/10 ועד לחודש 5/11 . כמו כן, טענה הנתבעת לנכונות רישומי ניצול ימי החופשה השנתית, כפי שעולה מתלושי שכרו של התובע.
הנטל להוכיח את מימוש ימי החופשה השנתית של העובד כמו גם תשלום עבור ימי החופשה שמומשו , מוטל על המעסיק, כעולה מסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951, המחייב את המעסיק לנהל פנקס חופשה שנתית על פי תקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), תשי"ז-1957.

45. טענת התובע בסעיף 56 לתצהירו (ת/1), אינה מקובלת עלינו והננו קובעים כי הרישומים אשר צורפו לתצהירה של וייס מהווים רישומי פנקס חופשות כדין. כמו כן, הסברה של וייס באשר לאופן ביצוע הרישומים, משכנע. כך, פרטה וייס בחקירתה הנגדית- (פרוטוקול עמ' 15 ש' 29-32).

"את יומן העבודה אנו מנהלים בצורה ממוחשבת. כל יום אני שואלת את עמנואל, היכן כל עובד באותו יום, ואני מציינת ביומן. בסוף החודש אני כותבת את ימי העבודה של כל עובד, את החופשות, אם יש בונוסים, או מפרעות ומעבירה את הנתונים האלו לרואי החשבון".

46. בנוסף, הנתבעת צ ירפה לתצהירו של סעיד מסמך אשר כותרתו "דוח העדרויות שנתי מפורט".
בדו"ח זה אין פירוט תאריכים קלנדריים בכל חודש בהם קיבל התובע חופשה. בניגוד להסברה של וייס, באשר לרישומי ההיעדרויות של התובע ממקום עבודתו, סעיד לא הסביר בתצהירו את אופן עריכת רישומי דוחות ההיעדרות בהתייחס לתקופה לפני חודש 06/10 . רישומים אלו כוללניים, אין בהם פירוט בדבר התאריכים המדויקים בהם שהה התובע בחופשה שנתית, ולדידנו אין ברישום זה כדי לענות על דרישת ניהול פנקס חופשה שנתית, על פי החוק והתקנות .
לפיכך, הנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את ימי החופשה השנתית אשר לטענתה ניצל התובע בשנים אלו, וכל שהנתבעת הוכיחה הינו את ימי החופשה אשר ניצל התובע ב תקופה 6/10-5/11 על פי רישומיה של וייס בלבד.

47. על פי חוק חופשה שנתית, פדיון חופשה ניתן ל קבל עבור 3 השנים האחרונות, בצירוף הימים הצבורים בגין השנה השוטפת. בע"ע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה, נפסק:

"לפי העולה מהוראתו של סעיף 7, ניתן לצבור חופשה לכל היותר בגין שלוש שנים. לפיכך, ובהתאם להוראת סעיף 7 לחוק, בעת שנסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, נצברו לזכות המשיב לכל היותר ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת. נדגיש, כי לא נעלמה מעינינו פסיקתו של בית דין זה מן הזמן האחרון (ע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב – עמישב שירותים בע"מ ,ניתן ביום 27.6.06, להלן- פסק דין עמישב), לפיה אפשרית צבירת ימי חופשה בגין שלוש שנות עבודה. קביעת בית הדין בפסק דין עמישב נסמכת על הוראתו של סעיף 7 לחוק חופשה שנתית התשי"א- 1951, הקובע מקסימום אפשרות צבירה של ימי חופשה. אין בהוראת הסעיף (כמו גם בפסק דין עמישב), התייחסות לימי חופשה שהצטברו לעובד בשנת העבודה השוטפת, עובר לסיום העסקתו. אלו ודאי עומדים לזכותו עם תום תקופת העסקתו".

משכך, יש לבחון את זכאותו של התובע לחופשה שנתית מתאריך 1.1.08 ועד למועד סיום העסקתו ביום 27.5.11.

48. הדין הוא, כי המעביד הוא המאשר את ימי החופשה השנתית, או הקובע אותם. עם זאת, על המעביד להתחשב בצרכי העובד תוך תיאום מוקדם עימו. [ע"ע 1496/06 נשואה זנקס ואח' נ' גל ארז, לא פורסם].

אנו מקבלים את טענתו של התובע, לפיה כאשר לנתבעת לא הייתה עבודה לספק לו, הנתבעת נהגה להוציאו לחופשה, על חשבון הצבירה על פי צרכי הנתבעת, ובהתאם לעומס העבודה. אנו מוצאים תימוכין לכך דווקא מאופן רישום ימי החופשה השנתית, כפי שהוצג בפנקס החופשה השנתית אשר צרפה הנתבעת לתצהירה של וייס. מרישומי וייס עולה כי ימי החופשה השנתית אשר נוצלו על ידי התובע אינם רצופים .

יחד עם זאת, איננו מקבלים את עדות התובע, כי לא היה פנוי לעיסוקיו בימי החופשה שניתנו לו וכי על ימי חופשה אלה לא הודיעו לו מבעוד מועד. המעסיק רשאי להוציא את העובד לימי חופשה בהתאם לצרכיו, בכפוף לכך שלפחות 7 ימים ממנה יהיו רצופים ולגבי אותם ימים רצופים, תינתן הודעה על תחילת החופשה לפחות 14 ימים מראש.

49. התובע הועסק בנתבעת 6 ימים בשבוע. התובע התחיל לעבוד אצל הנתבעת בתאריך 13.7.01, ומשכך זכאי לצבירת 21 ימי חופשה שנתית עבור שנת העבודה השביעית, 22 ימי חופשה שנתית עבור שנת העבודה השמינית, 23 ימי חופשה שנתית עבור שנת העבודה התשיעית ו-9.9 ימי חופשה שנתית עבור החלק משנת העבודה העשירית .

לכן, על פי החוק זכאי התובע, בגין 3.41 שנים אשר לא התיישנו ל- 75.9 ימי חופשה שנתית קלנדריים , בהפחתת מנוחה שבועית אחת לכל 7 ימי חופשה, היה על הנתבעת לשלם לו עבור 65 ימי חופשה.

כאמור לעיל, הנתבעת צירפה פנקס חופשה שנתית הנוגע לחודשים 6/10 ועד 5/11. משכך, הנתבעת הוכיחה, כי התובע ניצל ימי חופשה שנתית על פי רישומיה, נכון למועדים אלו בלבד, מרישומים אלו עולה , כי התובע שהה בחופשה שנתית במשך 19 ימים שאינם רצופים. כפי שקבענו לעיל, איננו מקבלים את הרישומים הקודמים לחודש 06/10, בהעדר פירוט כנדרש בהתאם לחוק ולתקנות.
לא ניתן לקזז את כל אותם 19 ימים משנת עבודתו האחרונה של התובע שכן, לתובע הגיעו לפחות 7 ימים רצופים מתוך 24 ימי החופשה עבור השנה האחרונה (21 ימי חופשה בהפחתת מנוחה שבועית) . אשר על כן, מתוך 65 ימי פדיון חופשה יש מקום לקזז רק 14 ימי חופשה, כך שהתובע זכאי לפדיון חופשה של 51 יום.

50. על בסיס שכר חודשי של 7,480 ₪, ברוטו, שווי יום חופשה הינו 299 ₪, ברוטו, ומשכך על הנתבעת לשלם לתובע סך 15,249 ₪, ברוטו, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך 1. 6.11 ועד ליום התשלום בפועל.

דמי הבראה

51. בכתב התביעה תבע התובע דמי הבראה בסך 7,722 ₪, שכן לטענתו, דמי ההבראה שולמו לו בחסר , במהלך שנות עבודתו.
תביעה זו ביסס התובע על זכאות לדמי הבראה בהתאם לצו ההרחבה בענף ההובלה.
לחילופין, וככל שבית הדין יקבע , שצו ההרחבה בענף ההובלה אינו חל עליו, העמיד התובע את תביעתו לדמי ההבראה על סך 4,212 ₪, כיתרה עבור השנתיים האחרונות לעבודתו, שכן, לטענתו, הוא זכאי ל-19 ימי הבראה בתשלום עבור שנתיים אלה, בעוד שקיבל בפועל תשלום עבור 7 ימים בלבד.

52. הנתבעת בכתב הגנתה טענה, כי לתובע שולמו דמי ההבראה במלואם, והיא אינה חייבת לו דבר בגין רכיב זה, אם כי, הנתבעת לא פרטה מה הם הסכומים ששילמה לתובע כדמי הבראה, בשנתיים האחרונות לעבודתו.

53. בהתאם לצו ההרחבה הכללי במשק, בנוגע לדמי הבראה, זכאי התובע לפדיון דמי הבראה בהתייחס לשנתיים האחרונות לעבודתו, ככל שלא קיבל בשנתיים אלה את מלוא דמי ההבראה להם הוא זכאי.

54. על פי צו ההרחבה, דמי ההבראה לשנת 2011 ( בתוקף מ- 7/11), עמדו על סך 365 ₪ ליום;
לשנת 2010 (בתוקף מ- 7/10), 351 ₪ ליום;
ולשנת 2009 (בתוקף מ- 7/09) סך 340 ש"ח.
בהתחשב בוותק התובע אצל הנתבעת בשנתיים האחרונות לעבודתו, זכאי התובע לתשלום עבור 14 ימי הבראה .
נציין, כי התובע לא השלים 10 שנות עבודה, כך שהוא זכאי ל-7 ימי הבראה בתשלום, עבור כל אחת מהשנתיים האחרונות.

55. יש לבחון, מה סכום דמי ההבראה שקיבל התובע בהתייחס לשנתיים האחרונות לעבודתו , שהינן מחודש 5/09 ועד חודש 5/11.
בנספח ה/1 לתצהיר סעיד, מעיד סעיד, כי הנתבעת שילמה לתובע בחודש נובמבר - 2009 סך 2,380 ₪;בחודש יולי 2010 - סך 2,457 ₪; חודש מאי 2011 - סך 1,018 ₪.
עם זאת, מבדיקת תלושי שכרו של התובע לחודש מאי 2011, נמצא, שהנתבעת לא שילמה את הסכום הנטען לחודש זה.
בהתייחס לתשלום ששולם בחודש 11/09 , הרי שזה יכול לכסות את התקופה מ-5/09 ועד 11/09, שכן תשלום דמי ההבראה הינו עבור השנה הקודמת ואינו צופה עתיד.
בהתייחס לתקופה מ-11/09 ועד 5/11, שילמה הנתבעת לתובע דמי הבראה בסך 2,457 ₪ בלבד, בעוד שהיתה צריכה לשלם לו סך 3,861 ₪, כך שהנתבעת נותרה חייבת לתובע סך 1,404 ₪ וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מתאריך 1.6.11 , ועד לתשלום המלא בפועל.

גמול עבור עבודה בשעות נוספות

56. התובע טען בכתב תביעתו, כי עבד אצל הנתבעת במתכונת שעות עבודה קבועות. לטענתו, בימים א'-ה' עבד במשך 9 שעות ביום לפחות, ובימי שישי עבד במשך 7 שעות לפחות (להלן: "מתכונת עבודה קבועה"). טוען התובע כי שכרו אשר שולם לו הינו בגין שעות עבודתו הרגילות בלבד.
לפיכך, טען התובע, כי על הנתבעת לשלם לו סך 162,120 ₪ , בגין השעות הנוספות אשר עבד במסגרת מתכונת עבודתו הקבועה.

התובע צ ירף להוכחת טענתו, כרטיסי טכוגרף ל-3 חודשי עבודתו האחרונים, וטבלה המסכמת את השעות הנוספות אשר בוצעו בהתאם לרישומים בכרטיסי הטכוגרף. בנוסף, התובע צירף תמלול הקלטת שיחה אשר נערכה בינו לבין עמנואל, הנוגעת לתלונותיו המרובות של התובע כלפי הנתבעת בנוגע לשעות עבודתו כנהג משאית העולות על 12 שעות ביום, והחורגות מהמותר בחוק.

57. לטענת הנתבעת בכתב הגנתה, התובע קיבל מלוא השכר בג ין ביצוע שעות נוספות בנתבעת, וכך גם העיד סעיד בתצהירו , בלא פירוט של מסגרת שעות עבודתו של התובע ובלא הצגת כרטיסי נוכחות.

58. בחקירתו העיד סעיד (עמ' 27, ש' 6-12 לפרוטוקול) :

"ש: יכול להיות שנהג משאית עובד אחרי השעה 16:00?
ת: יכול להיות
ש: ואם יש מצב כזה, אתה משלם עבור השעות הנוספות?
ת: תמיד, אני עובד על הרישום בסוף חודש ולפי זה אני קובע את המשכורת.
ש: איך אתה קורא לתשלום הזה בתוך התלוש?
ת: תמריץ או תוספת קיץ- מושג בהנה"ח שקוראים לו, בקיץ עובדים עבודות עפר כי יבש, ועובדים בזה יום יום, ולכן זה נקרא תוספת קיץ"

59. הסברו של סעיד לפיו השעות הנוספות הוגדרו בתלושי שכרו של התובע ברכיבים כגון "תוספת קיץ" - לה ידחות, שכן הדבר מנוגד להוראות סעיף 26(ג) לחוק הגנת השכר (אשר נכנס לתוקפו בתאריך 1.2.09, כאמור לעיל) הקובע כדל קמן:

"בתובענה של עובד שעילותיה השנויות במחלוקת הן אי-תשלום גמול שעות נוספות, גמול עבודה במנוחה השבועית, דמי חופשה, תמורת חופשה או פדיון חופשה, דמי הבראה או דמי נסיעות, והמעביד שחייב במסירת תלוש שכר לפי הוראות סעיף 24, לא מסר לעובד תלוש שכר, או מסר לעובד תלוש שכר שלא נכללו בו הרכיבים האמורים, חזקה היא כי נקבע לעובד שכר כולל בניגוד להוראות סעיף 5, ככל שהוא חל עליו, ויראו בשכר ששולם לו כשכר רגיל, שהרכיבים האמורים אינם כלולים בו, אלא אם כן הוכיח המעביד אחרת". (ההדגשות אינן במקור)

(קביעתנו זו רלוונטית, אף לתקופת עבודתו של התובע, לפני כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת שכר (1.2.09), גם מתוקף סעיף 5 לחוק הגנת שכר).
60. טענה זו, אף נסתרת מעדותו של סעיד לפיה שולם לתובע שכר חודשי קבוע, בסך 6,500 ₪ (נטו) בחודש, וכפי שקבענו לעיל, רכיבי השכר אשר מופיעים בתלושי השכר והמכונים בשמות שונים כגון: פרמיה, בונוס, תוספת מאמץ וכדומה, הינם פיקטיביים, ונועדו לצורכי מס, על מנת ששכרו של התובע ישתלם לו כשכר נטו, וממילא לא מצאנו כי התובע קיבל שכר העולה על סכום זה. לא מצאנו אף שוני רלוונטי במרכיבי השכר בין החורף לקיץ לעניין השעות הנוספות, וככל שיש שינוי משמעותי בשכר, הרי שינוי זה הינו בגין תשלום דמי הבראה.

מעיון בתלושי שכרו של התובע , עולה , כי רק החל מחודש 01/11 , מופיע בתלוש השכר מרכיב המכונה "שעות נוספות גלובליות", מרכיב אשר לא הופיע קודם לכן, ובכל מקרה השכר נטו עמד על סך 6,500 ₪ ,כפי שסוכם, ורק המרכיבים שינו את שמם, דהיינו במקום "פרמיה" ו"בונוס" שהופיעו בתלושים הקודמים, הרי בתלושים לאחר 01/11 הופיעו המרכיבים של "פרמיה" ו"שעות נוספות גלובליות".

61. הנתבעת לא צירפה מצידה כל ראיה ו/או רישום באשר לשעות העבודה אשר ביצע התובע בפועל על מנת לסתור טענותיו, הנתבעת לא צירפה את כרטיסי הטכוגרפים של המשאית עליה עבד התובע, ליתר תקופת העסקתו, למרות שסעיד אישר בעדותו בחקירתו הנגדית כי אלה מצויים בידי החברה ו הוא לא צירפם - כי לא התבקש, הגם שקצין הבטיחות של הנתבעת מחזיק בהם (פרוטוקול עמ' 27, ש' 26-27). הימנעותה של הנתבעת להביא ראיה אשר ברשותה, לסתור טענותיו של התובע באשר לביצוע שעות עבודתו בפועל, יש בה כדי להצביע על כך, ש הצגת הראיה תשמש לרעת הנתבעת.

כרטיסי הטכוגרף

62. על מנת להוכיח תביעתו, צירף התובע כרטיסי טכוגרף לחודשים 3/11 ועד 5/11 (כולל). יוסבר, כי הטכוגרף הינו מעין דיסקית נייר, עליה משורטט ים בקו הזמנים בהם המשאית בעצירה או בנסיעה.

הנתבעת לא התייחסה לקבילות הטכוגרפים, ו/או לרשום בהם, בכתב הגנתה ו/או בתצהיריה. בשלב הסיכומים בלבד, העלתה הנתבעת טענה לפיה "עולה מהטכוגרפים כי קיימים בהם פגמים ואי בהירויות מרובים, כגון - הפסקה בת שלוש שעות באמצע יום העבודה, זמני הנסיעה במשאית מבית התובע לעבודתו ובחזרה שיש לנכותם (פרוטוקול עמ' 16 ש' 14-18). (סעיף 71ג. לסיכומים).
משטענה זו הועלתה, לראשונה , בסיכומים, המדובר בהרחבת חזית. לתובע לא ניתנה האפשרות להגיב על טענות אלו, ולכן, אנו מוצאים כי דין הטענות להדחות.
עם זאת, נציין כי , מ מילא, אין ביד ינו לקבל את טענת הנתבעת, לפיה התובע יצא עם המשאית מביתו לעבודה, ולכן יש לנכות משכרו בגין זה. אכן, הכלל שנקבע בפסיקה, הוא שזמן הנסיעה לעבודה וחזרה ממנה, אינו נחשב לזמן עבודה.
לא למותר לציין, כי גם קודם לתיקון 24, נקבע בפסיקה , שכאשר הנתבעת לא קיימה את החובות הרישומיות המוטלות עליה בהתאם לחוק, העובדה שלא הציגה הנתבעת גרסה מפורטת בעניין זה ולא הביאה עדויות, או ראיות , באשר לשעה שבה החל התובע עבודתו בפועל, לשיטתה, פועלת אף היא לחובתה [השוו: ע"ע 1359/04 מיכאל לוטן - החברה מרכז רפואי הרצליה בע"מ, ( 28.11.06); ע"ע 145/07 גדיק אוגוסטין - אהרון המל ( 9.12.07)]. משכך, הנטל על הנתבעת להוכיח את מקום תחילת עבודתו של התובע בכל יום ואת מקום סיום עבודתו , על מנת להוכיח כמה זמן יש להפחית מזמן עבודת המנוע של המשאית, כמפורט בטכוגרפים, כדי שזמן הנסיעה מהבית לעבודה או ממקום סיום העבודה לבית יופחתו. משלא עשתה כן, אנו דוחים טענתה זו של הנתבעת.

63. בנוסף, אנו קובעים, כי יש בטכוגרפים כדי להוות ראיה באשר לרישומי שעות העבודה של התובע. סימוכין להתבססות על הטכוגרפים, ניתן ללמוד מע"ע 469/08 דניאל אלמליח ואח' נ' הורן את ליבוביץ בע"מ (3.5.11), שם נקבע , כי רישומי הטכוגרפים שהציג המעביד , ישמשו להוכחה לסתור את טענות העובדים , באשר לשעות העבודה אשר בוצעו על ידי העובדים.

64. הנתבעת טענה כי כאשר המשאית היתה בעצירה של שלוש שעות, כעולה מהטכוגרפים, יש בכך כדי להוכיח שהתובע לא עבד בשעות אלה.
איננו מקבלים טענה זו של הנתבעת, שכן התובע העיד כי בעת שהמשאית לא היתה בתנועה, מדובר בעצירות לצרכי פריקה וטעינה.
הנתבעת לא הביאה ולו יום או יומיים לדוגמא מתוך הימים שלגביהם המציא התובע את הטכוגרפים על מנת להראות מה היה סידור העבודה שלו לאותו יום, היכן היה צריך לפרוק ולהעמיס, מה משך הפריקה וההעמסה בכל מקום.

אנו מקבלים את עדותו של התובע באשר לזמני העבודה הכוללים פריקה וטעינה של המשאית. ככל שהנתבעת טוענת אחרת, היתה הנתבעת צריכה להראות ברישומיה, מתי סיים התובע פריקת משאית במקום אחד, ומתי החל נסיעה למקום אחר , על מנת להיווכח שהמדובר בהפסקה שאינה מהווה חלק משעות העבודה.

משכך, יש בטכוגרפים כדי לשמש ראיה מטעם התובע, המשקפ ת את שעות עבודתו של התובע אצל הנתבעת.

ביצוע שעות נוספות במתכונת עבודה קבועה

65. התובע, מבקש לבסס זכאותו לגמול עבור עבודה בשעות נוספות על מתכונת עבודה קבועה, בהתאם לטכוגרפים שצרף ו הנוגעים לחודשי עבודתו האחרונים אצל הנתבעת (1.3.11-27.5.11). הרישום כפי שהוצג בטכוגרפים, שצורפו לתצהיר התובע, מעיד כי בחודשים אלו הועסק התובע מעל ל-9 שעות עבודה ליום בימים א'-ה', ומעל ל-7 שעות ביום ו'.
בטרם כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, הנטל להוכיח עבודה בשעות נוספות היה מוטל על העובד, אם כי ניתן היה להוכיח מתכונת עבודה קבועה.
עיין לעניין זה בפסק דינה של כב' השופטת גליקסמן בע"ע 212/06 , 209/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ- אלי אפרים ואח' (12.11.08) , שם נפסק:
"מגמת הפסיקה היא הגמשת הכללים בדבר נטל הראייה שיחול על עובד התובע גמול שעות נוספות, בנסיבות שונות: מקרים בהם שוכנע בית הדין כי העובד עבד במתכונת עבודה קבועה הכוללת עבודה בשעות נוספות; מקרים בהם קיימת תופעה של העבדה בשעות נוספות ללא תשלום גמול שעות נוספות כמתחייב מהדין; מקרים בהם הדרישה להוכחה מדויקת של שעות העבודה אינה הולמת את נסיבות יחסי העבודה."

כן נפסק, כי כאשר קיימת מסגרת שעות קבועה, ואין טענה שהעובד עבד עבודה חלקית בלבד, ההנחה הינה, שהעובד עבד באותן שעות, והנטל על המעסיק להוכיח ימי היעדרות מהעבודה, וכן להוכיח תשלום גמול עבור עבודה בשעות נוספות.
לעניין זה, עיין בדב"ע לז' 2-1 תאופיק חלד מחמוד – דקל מרקט שותפות, פד"ע ח' 343.
ראה גם עד"מ 19/06 מנשה מואס– אייל חדד ( 2.1.2007 ).

66. בכתב ההגנה, וכן בתצהירי הנתבעת, אין התייחסות מפורטת לתחשיבים שהוצגו על ידי התובע, המתבססים על רישומי הטכוגרפים שצורפו לתצהירו של התובע, ואין טענות מפורטות בנוגע ל נכונות התחשיבים.
מעדותו של סעיד עולה , כי התובע עבד שעות נוספות, כאשר סעיד טוען, כי התובע קיבל גמול עבורן, וכי הגמול הוגדר בכינוי אחר, ולא במילים
"גמול שעות נוספות".
סעיד העיד (עמ' 27, ש' 6-14 לפרוטוקול):

"ש. יכול להיות שנהג משאית עובד אחרי השעה 16:00?
ת. יכול להיות.
ש. ואם יש מצב כזה אתה משלם עבור השעות הנוספות?
ת. תמיד, אני עובד על הרישום בסוף חודש ולפי זה אני קובע את המשכורת.
ש. איך אתה קורא לתשלום הזה בתוך התלוש?
ת. תמריץ או תוספת קיץ ...
ש. היכן זה כתוב בתלושים?
ת. אני לא מבין בתחום של תלושים...".

מעדות זו של סעיד עולה, כי סעיד מודה בביצוע שעות נוספות ע"י התובע, וכן עולה, כי, לפחות לכאורה, נערך רישום כלשהו של השעות אותן עבד התובע, אשר על בסיסו, החליט סעיד, בסוף כל חודש, מה הגמול המגיע לעובד עבור שעות נוספות.

גם מעדות עמנואל עולה, כי התובע עבד במסגרת עבודה קבועה, שכללה שעות נוספות, וכך העיד עמנואל (עמ' 28, ש' 30-31 לפרוטוקול ).

"ש: מה היו שעות עבודתו של התובע?
ת: כולם מתחילים בשעה 6:00-7:00 בבוקר, ומסיימים בשעה 16:00 – 17:00".

גם רישומי וייס, אינם רישומים של שעות עבודה, אלא של ימי עבודה וימי חופשה, ומה עשה העובד באופן כללי בכל יום, בלא פירוט של שעות עבודתו.
העובדת היחידה שלגביה מופיע רישום של מספר שעות עבודה, הינה וייס עצמה.

67. על כל האמור לעיל, המצביע על מתכונת עבודה קבועה מינימלית של 9 שעות עבודה בימים א'-ה', בנוסף לעבודה ביום ו', נציין, כי החל מ-1.2.09, נכנס לתוקפו תיקון 24 לחוק הגנת השכר, המחייב את המעסיק ברישום שעות העבודה של עובדיו.

מעדות סעיד, כמפורט לעיל, עולה, לכאורה, כי נערכו רישומים כלשהם על-ידו, בהתייחס לשעות עבודתו של התובע, אלא שרישומים אלה לא צורפו לתצהירי הנתבעת, והם, אף אינם מפורטים ב תלושי השכר, כך שלא ניתן ללמוד, מה היו מספר שעות העבודה הרגילות של התובע, מה היו מספר השעות הנוספות בתעריף של 125%, ומה היו מספר שעות הנוספות בתעריף של 150%.
אשר על כן, בכל הקשור לתקופה שלאחר כניסתו לתוקף של תיקון 24, הנתבעת, וודאי, לא הרימה את הנטל המוטל עליה.

68. לפיכך, הננו קובעים, כי התובע הוכיח ש הועסק בחודשים 3/11-5/11, מעל ל-9 שעות עבודה בימים א '-ה', וביום ו' מעל ל-7 שעות.
הנתבעת לא טענה שחודשי העסקתו האחרונים של התובע, שלגביהם הובאו הטכוגרפים, היו חודשים חריגים, ומתכונת זו עולה , אף מעדותו של עמנואל, ומשכך, הננו קובעים, כי המדובר במתכונת העסקה קבועה.

באשר לסכומים הנתבעים

69. כעולה מהטבלה שצורפה לתצהיר התובע (נספח י-ז, בהתאם לס' 83 לתצהיר), פורטו השעות הנוספות שביצע התובע בחודשים 3/11 ועד לחודש 5/11 (כולל), על פי רישומי הטכוגרפים המקובלים עלינו.
הנתבעת לא הציגה כל תחשיב נגדי, ואף לא ה צביעה על ליקויים בתחשיב התובע.
לכן, אנו מקבלים את תחשיבו של התובע לעניין חודשים אלו, וקובעים, כי שעל הנתבעת לשלם לתובע סך 7,225 ₪, כגמול עבור עבודה בשעות נוספות, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 1. 6.11, ועד ליום התשלום בפועל.

70. התובע הצהיר, כי נהג לעבוד חודשים מלאים, וכי עבד בימי ו', באופן קבוע. משכך, טען התובע בסיכומיו, כי מחודש 6/04 ועד 2/11 , היו לו בסה"כ 1,701 ימי עבודה רגילים, וכי הוא זכאי להפרשי שכר וגמול שעות נוספות בגין ימים א'-ה' בסך 85,050 ₪.
עוד טען התובע, כי עבד במשך 324 ימי ו' בגינם הוא זכאי להפרשי שכר וגמול שעות נוספות בסך 71,280 ₪. התובע בסיכומיו, העמיד תביעתו בגין רכיב זה על סך 156,330 ₪ (שהינו סכום הנמוך מהסכום הנתבע בס' 27ה' לכתב התביעה).
התובע לא לקח בחישוביו ימי חופשה, ולא הפחיתם.
בהתייחס לשנים האחרונות לעבודתו של התובע, קבענו, כי בהתאם לרישומי וייס, ניצל התובע 19 ימי חופשה, כך שלפחות ימים אלה, יש להפחית מחישוביו.

71. אשר על כן, אנו קובעים, כי מתכונת העבודה הקבועה של התובע, כפי שצויינה לעיל, תלקח בחשבון בהפחתת 19 ימי חופשה.
הנתבעת, כמפורט לעיל, לא הגישה תחשיב שונה מתחשיבו של התובע המבוסס על שכר שעתי של 40 ₪ (שכר חודשי של 7,480 ₪ מחולק ב-186 שעות) , כך שגמול עבור שעה נוספת בשווי 125% הינו בשיעור 50 ₪ וגמול עבור שעה נוספת בשווי 150% הינו בשווי 60 ₪.
מאחר ולפי מתכונת העבודה הקבועה, בכל יום, בימים א-ה , הוספה שעה נוספת בשווי 125%, יש להפחית מהסכום הנתבע ע"י התובע סך של 950 ₪.
אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובע גמול עבור עבודה בשעות נוספות, בהתייחס לתקופה מ-6/04 ועד 2/11, לאור מתכונת עבודה קבועה, כמפורט לעיל, בסך של 155,380 ₪ וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ-1/6/11 ועד לתשלום המלא בפועל.

הובלות דגים

72. לטענת התובע, הוא ביצע הובלות דגים מיוחדות, שבוצעו בשעות הלילה בלבד, וזאת מעבר לעבודתו הרגילה.
הובלת הדגים בוצעה, בממוצע, 4 פעמים בחודש, במשך 10 חודשים בשנה ; כל הובלה ארכה 8 שעות, לכל הפחות.
לטענת התובע, במהלך 7 שנות עבודתו האחרונות, ביצע 280 הובלות דגים מיוחדות, אשר לא שולם לו בגינן, משכך, תבע סך 134,400 ₪, בגין הובלות אלו.

בעניין הובלות הדגים הנטענות, העיד התובע בתצהירו, כי נדרש לבצע הובלות אלו כהמשך ליום עבודתו, וכמשמרת נוספת. התובע פנה פעמים רבות לנתבעת בדרישה לקבל שכר בגין ביצוע הובלות אלו, אך הנתבעת לא עמדה בהבטחתה ולא שילמה לו. משכך, החל מחודש 2/11 התובע עזב עבודתו מיד לאחר תום ביצוע הובלות הדגים, מבלי להמשיך את משמרת הבוקר.

לעניין זה, התובע לא הרים את הנטל להוכיח מתכונת עבודה קבועה באשר להובלות הדגים. התובע לא הראה כל רישום ולא הביא עדים שיכולים להעיד על מתכונת קבועה של הובלת דגים, ואף ניסוחו של התובע, לפיו ביצע "בממוצע" 4 הובלות דגים בחודש, מעיד כי הובלות אלו היו עניין שאינו במתכונת קבועה, החוזרת על עצמה - ולכן נדרש התובע לחשב ממוצע, הגם שלא הוסבר על בסיס אילו נתונים חושב ממוצע זה. התובע מבקש לתמוך תביעתו ברכיב זה על תמלול שיחות הטלפוניות אשר נערכו בינו לבין עמנואל, ובהם נשמע התובע מתלונן על שעות העבודה הרבות בגין ביצוע הובלות הדגים.

73. בחקירתו הנגדית, העיד עמנואל:

"ש: עבודות הדגים מתבצעות בלילה?
ת: יש הובלה שמגיעים לקיבוץ בשעה 7:00 ויוצאים ב-10:00 ויש הובלה שמגיעים לקיבוץ ב-4:00 לפנות בוקר ויוצאים ב-7:00 בבוקר".

דהיינו, עדותו של עמנואל אינה תומכת בגרסת התובע באשר לביצוע הובלות תמיד באותן שעות.
בנוסף, אין בתלונותיו של עובד על שעות עבודה מרובות, כדי להוות ראיה העומדת בפני עצמה לביצוע שעות אלו.
אשר על כן, הננו קובעים כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח טענתו כי הובלות הדגים בוצעו על ידו במתכונת קבועה, ואף לא הוכיח את השעות בהן נדרש לבצע הובלות אלו.
בנוסף, על התובע להראות כי "הובלות הדגים" אינן חופפות את שעות עבודתו הרגילות אשר כבר נפסק לו בגינן פיצוי לעיל, התובע לא הראה כן.

74. עם זאת, הננו מוצאים, כי יש הבדל בין התקופה בטרם כניסתו לתוקף של תיקון 24 לבין התקופה לאחר כניסתו לתוקף של תיקון זה.
על הנתבעת מוטל הנטל להוכיח את שעות עבודתו של התובע, לרבות בהתייחס להובלות הדגים, החל מתאריך 1.2.09 , המועד בו נכנס ו לתוקפ ן הוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר, ו זאת עד לתאריך 27.5.11 , מועד בו סיים התובע עבודתו. כאמור לעיל, הנתבעת לא הוכיחה את שעות עבודתו של התובע לתקופה זו.

סעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר קובע:

"על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעביד כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות".

כלומר, על פי חוק הגנת השכר, ככל שהתובע טוען לביצוע שעות נוספות החורגות מ-60 שעות נוספות חודשיות או 15 שעות שבועיות, נטל ההוכחה יהא על התובע להוכיח ביצוע עבודה בשעות אלו.

75. כפי שקבענו לעיל, על הנתבעת לשלם לתובע בגין 36 שעות נוספות בחודש. (5 שעות נוספות בימי א' עד ה', ו-4 שעות נוספות בימי ו'). משכך, על הנתבעת לשלם לתובע בגין יתרת השעות הנוספות, אשר לא הרימה את נטל ההוכחה לגביהם, עד 24 שעות נוספות בחודש.
התובע טען בתביעתו, כי ביצע ארבע הובלות בחודש בממוצע, אשר כל הובלה נמשכה 8 שעות נוספות לפחות. עוד טען התובע, כי הובלות אלו בוצעו לאחר שעות העבודה הרגילות, וכולן שעות נוספות.
משכך, טען התובע כי יש לשלם לו בגין 32 שעות נוספות, כאשר רק לגבי 24 שעות מתוכן, חל הקבוע בסעיף 26(ב) לחוק הגנת השכר.
כאמור לעיל בסעיף 71 לפסה"ד, ציינו כי תחשיב התובע מבוסס על שכר שעתי של 40 ₪, כך ששווי שעה נוספת בתעריף של 125%, הינו 50 ₪, ושווי 24 שעות נוספות, הינו 1,200 ₪.
כך שעבור 28 חודשים, זכאי התובע לסך 33,600 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מ -28.5.11, ועד התשלום המלא בפועל.

הלנת שכר

76. לטענת התובע, הנתבעת נהגה לשלם לו את שכרו באיחור קבוע ולא לפני ה-15 לחודש שלאחר החודש בגינו משולם השכר. משכך, טען התובע להלנת שכר.
לטענת התובע, הנתבעת הלינה את שכרו למעלה משלוש פעמים בשנה, ועל כן, תקופת ההתיישנות לעניין פיצויי ההלנה הינה 3 שנים, בהתאם לסעיף 17א(ב) לחוק הגנת השכר.
התובע צרף להוכחת תביעתו, דפי חשבון הבנק בו הופקדה משכורתו ( בנק מזרחי טפחות - נספח יח ' ת/1). מתדפיסים אלו עולה , כי התובע הפקיד את השיקים אשר נמסרו לו על ידי הנתבעת, בתאריכים שונים , אשר ברובם הינם ה-15 בכל חודש.
טענת התובע הינה, שיש בכך להוכיח, כי הנתבעת מסרה את השיקים לידיו באיחור ניכר מהמותר בחוק, וכי התובע נהג להפקיד את השיקים מיד בסמוך לקבלתם מהנתבעת.
הוסיף התובע וטען, שמתדפיסי חשבון הבנק ניתן לראות שחשבונו היה ביתרת חובה, ועל כן המסקנה המתבקשת, הינה שאם היה מקבל את השיקים, המהווים את משכורתו, במועד מוקדם יותר, הוא היה מפקיד את השיקים מידית.
77. בדיון המוקדם מ-17.1.12 ביקש התובע להורות לנתבעת בצו להמציא צילומי שיקים המעידים על מועד תשלום שכרו. הנתבעת סירבה להמציא שיקים אלו, שכן, לטענתה, צילום שיקים אינו רלוונטי עבור שלוש שנים והתובע יכול לפנות לבנק שלו (פרוטוקול עמ' 3 ש' 18). בהחלטת כב' הרשמת שי- גרינברג, נקבע, כי התובע ינסה לאת ר מסמכים אלו באמצעות הבנק תחילה (עיין עמ' 4 ש' 28-29 לפרוטוקול).

78. סעיד העיד בתצהירו , כי שכר העבודה היה משולם לתובע , ולכלל עובדי הנתבעת , ע ד יום ה-9 לכל חודש. שכר העבודה היה נמסר בצרוף ספח השיק ותלוש שכרו של העובד.

79. התובע לא הלין כנגד החלטת הרשמת, ככל שהוא סבר שהיא שגויה, ואף לא הגיש לאחר מכן בקשה נוספת בה פירט, כי פנה לבנק וכי נמסר לו שהשיקים אינם נמצאים בבנק שלו, והבנק שבו מתנהל חשבון הבנק של הנתבעת, סירב להמציא לו צילום של מספר שיקים לדוגמא, על מנת להוכיח כי השיקים נשאו תאריך המאוחר ל-9 לחודש.

בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע, בבירור, מתי קיבל התובע את השיק מידי הנתבעת, מה היה התאריך לפרעון השיק, והאם המדובר בשכר ששולם בזמן עד 9 לחודש, או באיחור של יום, או יומיים, או מעבר לכך.
אשר על כן, גם לא ניתן לקבוע, מה שיעור האיחור, וכיצד יש לחשב את ההלנה ולגבי אלו חודשים.

80. זאת ועוד, מחקירתה של וייס, עולה, כי עפ"י רוב, השכר שולם ב-9 לחודש, כעדותה (עמ' 16, ש' 19 -24):

"ש: זכור לך מה מועד תשלום המשכורות?
ת: ב-9 לכל חודש. נכון אפשר לראות מצילומי השיקים את התאריך, ואולי זה לפעמים גלש ביום או יומיים, אם זה יצא בשבת או חג".
ש: מדוע לא צרפתם את צילומי שיקים?
ת: אני אמורה לצרפם? יש אותם במשרד."

סיכום

81. תביעת התובע, בהתייחס לתחולת צו ההרחבה בענף ההובלה או בענף הבנייה - נדחית, וכפועל יוצא מכך, נדחתה התביעה לתשלום בגין אי הפרשות לקרן השתלמות , והתביעה לתוספת מקצועית.

יתר תביעות התובע - התקבלו, כדלקמן:
זכאותו לפיצויי פיטורים (ס' 29 לפסה"ד);
פיצויי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה (ס' 30 לפסה"ד);
שכר חודש 5/11 (ס' 42 לפסה"ד);
פדיון חופשה (ס' 50 לפסה"ד);
דמי הבראה (ס' 55 לפסה"ד);
גמול עבור עבודה בשעות נוספות (ס' 69 ו-71 לפסה"ד);
תשלום שעות נוספות בגין הובלת הדגים (ס' 75 לפסה"ד).

82. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך 2,239 ₪; ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪ , וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

83. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה.

ניתן היום, י"ב אלול תשע"ד, (7 ספטמבר07 ספטמבר 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

עמי בריל
נציג עובדים

עפרה ורבנר - שופטת

אלי אליהו
נציג מעסיקים