הדפסה

מרגלית רובין נ' קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות

ניתן ביום 02 אפריל 2015

מרגלית רובין
המערערת
-

קרן הגמלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות
(בניהול מיוחד)
המשיבה

לפני: סגנית הנשיא ורדה וירט ליבנה, השופטת לאה גליקסמן, השופט אילן איטח
נציג ציבור (עובדים), מר יוסף קרא, נציג ציבור (מעסיקים) מר אורן שחור

בשם המערערת – עו"ד יובל אלון
בשם המשיבה – עו"ד יורם סימון ועו"ד תומר אלטוס

פסק דין

השופטת לאה גליקסמן:

ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט שמואל טננבוים ונציגת הציבור גב' חנה נאמן גלאי; ק"ג 3340-10), שבו נדחתה תביעתה של המערערת למתן פסק דין הצהרתי שלפיו היא ידועה ציבור של מר שמעון בן שמעון ז"ל (להלן – המנוח), וכפועל יוצא מכך היא זכאית לקצבת שאירים מהמשיבה.

הרקע לערעור:
המשיבה (להלן – קג"מ או הקרן) היא קרן פנסיה ותיקה, ופועלת בהתאם לתקנון קרן הפנסיה, שהותקן מכוח חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א – 1981, כפי שיהיה בתוקף מעת לעת. התקנון הרלוונטי להליך זה הינו תקנון הפנסיה שנכנס לתוקפו בחודש אוקטובר 2003 (להלן – התקנון האחיד).
המנוח היה פנסיונר של המשיבה החל מחודש יולי 1999 עד מועד פטירתו ביום 20.11.2009.
המערערת הכירה את המנוח בשנת 1984 והם ניהלו מערכת זוגית משותפת.
בשנת 2007 אירע קרע בין המערערת לבין המנוח, והמערערת הגישה כנגד המנוח תביעה לחלוקת רכוש (תמ"ש 19890/07) ותביעה לתשלום מזונות (תמ"ש 19891/07) בבית משפט לענייני משפחה בכפר סבא.
ביום 7.8.2007 שלח המנוח מכתב לקג"מ ובו הודיע כי הוא מבקש לבטל את חתימתו לעניין קצבת שאירים ולמתן דמי קבורה למערערת, עליה חתם ביום 24.4.1995.
ביום 12.8.2007 שלח המנוח מכתב לקג"מ ובו הודיע כי "איני חי בשותפות עם הגב' רובין ..מרגלית .. אני והגברת מרגלית איננו ידועים בציבור".
ביום 20.4.2009 ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אשר נתן תוקף של פסק דין להסכמות בין המערערת לבין המנוח (להלן – ההסכם או פסק הדין), כמפורט להלן:
"מבלי להודות באף טענה מטענות הצד שכנגד, מוסכם כדלקמן:

  1. הצדדים הגיעו להסכמות והם מעוניינים להעלות אותם על הכתב וליתן להן תוקף של פסק דין. הסכמות אלו הינן לסילוק כל תביעותיה ודרישותיה הכספיות ו/או מכל סוג אחר של מרגלית [המערערת] כלפי שמעון [המנוח].
  2. הסכמותיהם של הצדדים הינן מבלי שאף צד מודה בטענות משנהו העולות מכתבי הטענות.

מוסכם בין הצדדים כי היו ידועים בציבור במשך שנים רבות. ובהמשך לכך, התובעת [המערערת] תהיה זכאית לקבל קצבת פנסיה מקג"מ שהינה קרן הגמלאות של הנתבע [המנוח] וזאת לאחר אריכות ימיו של הנתבע.
3. תשלום עתידי זה מהווה סילוק כל תביעותיה הפנסיוניות של התובעת מהנתבע, והנתבע לא יזום ולא יעשה כל פעולה כדי לסכל את הזכות העתידית הזו של התובעת.
4. כמו כן, מוסכם כי לאחר קבלת תוקף של פסק דין להסכם זה יומצא פסה"ד אל קרן הגמלאות וכמוהו כהוראה בלתי חוזרת של הנתבע כלפי הקרן כצו מחייב של ביהמ"ש.
5. בהמשך לאמור לעיל ומכח היותם של הצדדים ידועים בציבור, תקבל התובעת מהנתבע סך של 100,000 ₪, אשר ישולמו ב- 9 תשלומים שווים ורצופים ללא ריבית והצמדה החל מ- 1.8.09 וכל 1 לחודש.
6. ....
7. מוסכם בין הצדדים שסכום זה משקף את מזונותיה של התובעת לעבר (יום הגשת התביעה) ולעתיד (עד אריכות ימיו ושנותיו של הנתבע) לאחר היוונם.
8. בנוסף לאמור לעיל מצהירה מפורשות התובעת כי בכפוף לקבלת הסכומים הנזכרים בהסכם זה, אין לה ולא יהיו לה שום זכויות רכושיות ו/או אחרות מכל סוג שהוא ולא תהיינה לה שום דרישות וטענות או תביעות מכל סוג שהוא כלפי הנתבע, לרבות מכח מעמדה בעבר כידועה בציבור.
להסרת ספק היה וקיימת זכות כלשהי לתובעת, חרף הצהרתה לעיל, הרי היא מוותרת על כל זכות כזו לרבות זכויות ירושה, וויתורה הינו סופי ומוחלט וללא זכות חרטה והיא מצהירה כיום כי הצדדים נפרדו ואינם חיים יחד יותר.
...
11. עם מתן תוקף של פסק דין להסכם זה יבוטלו כל העיקולים וצווי הביניים שהוטלו במוסדות השונים, התביעות תימחקנה והתיקים יסגרו".
(ההדגשה הוספה – ל.ג.)
ביום 8.5.2009 הגישה קג"מ הודעה לבית המשפט, שנשלחה גם לב"כ המערערת בהליך בבית משפט לענייני משפחה. קג"מ הודיעה כי הוראות הדין אינן מאפשרות לה לפעול על פי האמור בסעיף 2 להסכם אשר ניתן לו תוקף של פסק דין. זאת, נוכח חובתה לפעול כלפי מבוטחיה אך ורק על פי הוראות התקנון, ונוכח העובדה כי במצב הדברים נכון למועד מתן פסק הדין, על פי תקנון הקרן המערערת לא תהיה זכאית לפנסית שאירים. קג"מ הוסיפה וטענה כי ההסכם אליו הגיעו הצדדים הינו "הסכם שגוי, שכן אינו יכול לחייב את קג"מ בחיובים הנוגדים את הוראות הדין, לא כל שכן כאשר קג"מ אינה מהווה צד לו". קג"מ הבהירה בהודעתה כי "לא יהיה ניתן לשלם" למערערת פנסיה לכל ימי חייה, נוכח העובדה כי המערערת אינה מנהלת משק בית משותף עם המנוח ואינה עומדת בקריטריונים הקבועים בתקנון. בהודעתה, ביקשה קג"מ כי בית המשפט יבטל את פסק הדין וינחה את הצדדים בהתאם.
בהחלטה מיום 24.6.2009 קבע בית המשפט לענייני משפחה כי "מקומו של הויכוח בין הצדדים אינו בבית משפט זה ואינו במסגרתו כי במסגרת בית הדין לעבודה. בנסיבות אלה נדחית בקשת המבקשת [קג"מ] בנוסחה".
ביום 20.11.2009 נפטר המנוח.
בתגובה לבקשת המערערת מיום 20.12.2009 לקבלת קצבת שאירים מקג"מ נענתה המערערת כי עליה להמציא לקג"מ פסק דין של בית הדין לעבודה המכיר בה כידועה בציבור של המנוח.

הוראות התקנון האחיד הרלוונטיות:
בתקנון האחיד שהיה בתוקף במועד פטירתו של המנוח נקבעה זכאותה של בת זוגו של פנסיונר לקצבת שאירים כמפורט להלן:
"בת זוגו של פנסיונר ביום שבו נפטר, ובלבד שהתקיימו בה אחד משני אלה:
(1) הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לפני חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנה אחת ורצופה עד ליום בו נפטר;
(2) הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך לפחות שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר ובלבד שביום בו נפטר הגיעה בת הזוג לגיל קצבת זקנה;
לעניין תקופת המגורים תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת.
"בת זוג" הוגדרה בתקנון כאחת משתי אלה –
(א) אשתו של מבוטח או פנסיונר;
(ב) מי שהוכרה כידועה בציבור כאשתו של מבוטח או פנסיונר בהחלטה של ערכאה שיפוטית מוסמכת.

(ההדגשה הוספה – ל.ג.).
פסק דינו של בית הדין האזורי:
לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי מאז שנת 2007, המועד בו הגישה המערערת את תביעותיה לבית המשפט לענייני משפחה, המערערת והמנוח לא התגוררו יחדיו. לכן, עיקר המחלוקת הייתה אם התקיימה במערערת החלופה למגורים משותפים, דהיינו האם יש לראות בתקופה משנת 2007 ואילך "תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג, לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת".
המערערת טענה כי בשנת 2007 הודיע לה המנוח לאחר 23 שנות זוגיות כי אין הוא מתכוון להותיר לה דבר מלבד דמי קבורה. בהיותה סמוכה על שולחנו של המנוח ותלויה בו כלכלית נאלצה להגיש תביעה להכרתם כידועים בציבור ופסיקת מזונותיה; לאחר הליך ארוך בבית משפט לענייני משפחה שב המנוח והכיר בחיי השיתוף הארוכים של הצדדים באופן שהתקבלה תביעתה למזונות; הסכום של 100,000 ₪ אותו חויב המנוח לשלם על פי פסק הדין משקף את מזונותיה לעבר ולעתיד; פסק הדין הפך חלוט לאחר שנדחתה בקשת קג"מ לביטולו וקג"מ חייבת לפעול על פיו; המזונות שנפסקו לה עומדים הן בהגדרה המצומצמת של מזונות כ"דמי מחיה" והן בהגדרה המרחיבה, שכן נועדו לספק את צרכיה האמיתיים בחיים כגון פרנסה, אכילה וכיו"ב.
קג"מ טענה כי הסכום אותו התחייב המנוח לשלם למערערת במסגרת ההסכם ביניהם שקיבל תוקף של פסק דין אינו מהווה תשלום מזונות למערערת אלא תשלום במסגרת חלוקת רכוש בין בני הזוג.
בית הדין האזורי דחה את תביעתה של המערערת. זאת, מנימוקים שיפורטו להלן.
תשלום מזונות הוא תשלום עתי הנקבע כאחוז מסוים מההכנסות, ואילו במקרה הנדון שילם המנוח למערערת סכום חד פעמי, כאשר הכנסתו לא היוותה קריטריון לקביעת גובה התשלום.
מן הבחינה המהותית אין מדובר במזונות אישה על פי הדין האישי. כאשר מדובר בבני זוג יהודיים מחויב בן הזוג בתשלום מזונות האישה ממועד הקרע ועד למועד מתן הגט. לאחר מועד מתן הגט, אין חובת תשלום מזונות לאישה כי אם לילדים בלבד. במקרה הנדון, יש לראות במועד הגשת תביעה לבית משפחה לענייני משפחה כמועד הקרע ובמועד מתן פסק הדין כמועד מתן הגט, וממועד זה לא הייתה המערערת זכאית למזונות מהמנוח.
הסיבה היחידה שהתשלום אותו התחייב המנוח לשלם למערערת כונה "מזונות" הייתה רצונו של המנוח להשתמש בקצבת השאירים ככלי לאיזון משאבים, דבר שהביא לסיומה של התביעה הממונית בין הצדדים. למסקנה זו הגיע בית הדין האזורי על יסוד התרשמותו מעדות המערערת, שלפיה הסכימה להתפשר עם המנוח במסגרת התובענה לחלוקת רכוש ולקבל 100,000 ₪ למרות שתבעה 500,000 ₪, משום שרצתה שהמנוח יבטיח את זכאותה לקבל קצבה מקרן הפנסיה וזאת באמצעות כינוי התשלום כ"מזונות"; על יסוד התרשמותו מעדותה של באת כוח המנוח בבית משפט לענייני משפחה, שלפיה המערערת עמדה על כך שהסכום יכונה "מזונות" כדי להבטיח את זכותה לקצבת שאירים, וכי בסעיף 7 להסכם נעשה שימוש בביטוי "עד אריכות ימיו ושנותיו של הנתבע" כדי שהמערערת תהיה זכאית לקצבת שאירים בכל מועד בו ילך המנוח לבית עולמו, גם אם המנוח היה נפטר שנים רבות לאחר סיום תשלום הסכום על פי ההסכם; בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי המערערת הייתה מודעת להוראות התקנון האחיד וביקשה לעשות התאמה מקסימאלית על מנת להיכנס בגדר תנאי הוראות התקנון, וזאת על מנת להבטיח זכאותה לקצבת שאירים.
נוכח כל האמור, מבחינה מהותית אין מדובר במזונות אישה. לפיכך, אין להיתפס למונח המילולי שבהסכם, ולתת יד להסכמות אשר מעניקות למערערת זכויות על חשבון עמיתי הקרן, מקום בו כלל לא מתקיימת התכלית שלשמה מוענקת קצבת השאירים. הסכמתו של המנוח לכנות את התשלום ששולם למערערת על פי ההסכם ביניהם כ"מזונות" אינה בת תוקף משפטי לעניין זכאותה של המערערת לקצבת שאירים מקרן הפנסיה. גם אם המנוח רצה להעניק למערערת קצבת שאירים הרי שאין המנוח יכול להעניק למערערת זכות אשר אין היא זכאית לה מכוח התקנון האחיד.
בית הדין האזורי הוסיף וקבע כי המערערת אינה בגדר "אלמנת פנסיונר" נוכח העובדה שלא התגוררה עם המנוח ולא ניהלה עמו משק בית משותף בסמוך לפטירתו, והמנוח אף לא תמך בה כלכלית לאחר הגשת התביעות לבית משפט לענייני משפחה. מעבר לכך, בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה נאמר במפורש כי המערערת והמנוח נפרדו ואינם חיים עוד יחדיו.
בית הדין האזורי דחה גם את טענתה של המערערת כי היא זכאית לקצבת שאירים נוכח פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין רוזנשטראוך [ע"א 7654/06 רוזנשטראוך נ' קרן הגמלאות של חברי אגד (31.12.2007)]. בית הדין האזורי קבע, בהסתמך על פסק דינו של בית דין זה בעניין בר און [ע"ע (ארצי) 496/09 ורדה בר און – קופת הפנסיה לעובדי הדסה ואח' (1.7.2010)] כי ההכרעה בעניין רוזנשטראוך מוגבלת ל"מקרה קצה", והנסיבות במקרה הנדון שונות. ראשית, הוראות התקנון האחיד שהיו בתוקף עת חתמו הצדדים על ההסכם שניתן לו תוקף של פסק דין זהות להוראות התקנון האחיד במועד פטירת המנוח; שנית, המערערת לא הוכיחה כי הייתה סמוכה על שולחנו של המנוח בעת פטירתו.

טענות הצדדים בערעור:
המערערת מיקדה את ערעורה בטענה שיש לראות בה כמי שהתגוררה עם המנוח עובר לפטירתו, שכן יש לראות בתקופה משנת 2007 ואילך כ"תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג, לפי פסק דין של ערכאה מוסמכת". המערערת טענה כי לבית הדין האזורי אין סמכות לשנות החלטה שיפוטית של בית המשפט לענייני משפחה, אשר היא הערכאה המוסמכת לקבוע את המערערת כזכאית למזונות, וכפועל יוצא מכך כאלמנת פנסיונר; לגופו של עניין, שגה בית הדין האזורי בקביעתו כי התשלום על פי פסק הדין הוא בגדר איזון משאבים, כאשר המערערת הגישה גם תביעת מזונות לבית המשפט לענייני משפחה ולא רק תביעה לאיזון משאבים; בית הדין האזורי שגה בכך שהפך את קביעות בית המשפט לענייני משפחה באופן שהמערערת נותרה עומדת בפני שוקת שבורה לאחר הסתמכותה על פסק הדין של ערכאה שיפוטית מוסמכת אשר משמעותו היא כי המערערת היא אלמנת פנסיונר; אין "להפיל על כתפיה הדלות" של המערערת את כשל הוראות תקנון הקרן, אשר "מעודדות" בני זוג אשר בערוב ימיהם ברצונם להיפרד לדבוק בקשר שכן פרידה משמעותה אי תשלום קצבת שאירי בן הזוג והותרת הקשיש לעת זקנה ללא ביטחון כלכלי לאחר עשרות שנות זוגיות כפי שהיו בין המערערת לבין המנוח; התוצאה שלפיה המערערת זכאית לפנסיה היא תוצאה צודקת, גם על פי מסקנות ועדת שוחט, אשר התכנסה לפתור את כשלי הוראות התקנון; שגה בית הדין האזורי בכך שלא התייחס לזכאות המערערת לתשלום הקצבה כמקור נפרד לתשלום מזונות כפי שנקבע בעניין רוזנשטראוך, כאשר הנסיבות במקרה הנדון ובעניין רוזנשטראוך דומות – הגדרת התחייבות תשלום קצבה כתשלום מזונות כפי שהוסכם בין הצדדים.
קג"מ טענה כי לכל הפחות שנתיים עובר לפטירתו של המנוח עלו יחסיהם של המערערת והמנוח על שרטון והם לא ניהלו משק בית משותף ולא היה ביניהם קשר זוגי; בית המשפט לענייני משפחה קבע כי המחלוקת בין הקרן לבין המערערת היא בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה; אין להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי, שלפיה התשלום בהסכם בין המערערת לבין המנוח כונה "מזונות", משום שהמנוח ביקש להשתמש בקצבת השאירים ככלי לאיזון המשאבים, אולם היה לאמיתו של דבר הסכם לאיזון משאבים ולחלוקת הרכוש בין בני הזוג; הסכמת המנוח אינה מעידה כי התשלום על פי פסק הדין הוא בגדר "מזונות", שכן היה למנוח אינטרס להפחית את התשלום שהוא ישלם למערערת במסגרת איזון המשאבים ולהטילו על הקרן על חשבון העמיתים בקרן הפנסיה; ההסכם בין המערערת לבין המנוח לתשלום מזונות הוא הסכם למראית עין, וההסכם האמיתי שנערך הוא הסכם איזון משאבים; הזכויות הצבורות בקרן אינן יכולות לשמש ככלי לאיזון משאבים בין המערערת לבין המנוח עת האיזון נעשה בניגוד להוראות התקנון, ולכן ההסכם אינו מקנה למערערת זכויות כלשהן בקרן; קביעה שלפיה יש לראות את הסכום ששולם בהסכם כמזונות מנוגדת לאינטרס הציבורי ולתקנת הציבור, כיוון שמשמעותה היא מתן אפשרות לעמיתי הקרנות המצויים בהליכי פירוד מבנות זוגם לבצע תכנון מלאכותי שבו תשלום בעד איזון משאבים יכונה "מזונות", כך שקרן הפנסיה, ובעצם העמיתים האחרים, תשלם במקומם לבנות זוגם את חלקן ברכוש המשותף; המערערת אינה יכולה לטעון להסתמכות על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה נוכח הודעת הקרן לבית משפט לענייני משפחה בסמוך לאחר שפסק הדין הומצא לה; נסיבות המקרה הנדון שונות מנסיבות המקרה שנדונו בפסק דין רוזנשטראוך.

הכרעה:
לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק אנו קובעים כי דין הערעור להידחות.
אין מחלוקת, כי למעלה משנתיים לפני פטירתו של המנוח חדלו המערערת והמנוח להתגורר יחדיו ולנהל משק בית משותף. בהסכם, עליו סומכת המערערת את תביעתה, הוצהר כי המערערת והמנוח היו ידועים בציבור בעבר, והמערערת אף הצהירה כי היא והמנוח נפרדו ואינם חיים יחדיו. נוכח האמור, אין צורך לבחון אם המערערת הייתה בגדר ידועה בציבור של המנוח עובר לשנת 2007, המועד בו חל הקרע בין המערערת לבין המנוח.
אולם, טענתה של המערערת היא שעל פי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, שבו ניתן תוקף של פסק דין להסכם בינה לבין המנוח, התשלום בסך של 100,000 ₪ ששילם לה המנוח הוא בגדר "מזונות", ולכן מתקיימת בה החלופה למגורים משותפים על פי תקנון הקרן, ולכן היא זכאית לפנסיית שאירים. טענה זו של המערערת מורכבת משני ראשים: האחד – בית המשפט לענייני משפחה הוא הערכאה המוסמכת לקבוע את זכאותה למזונות ובית הדין האזורי אינו מוסמך לבחון את מהות התשלום; השני – לגופו של עניין, התשלום ששולם למערערת על פי ההסכם הוא בגדר "מזונות". אין בידינו לקבל את טענותיה של המערערת, מנימוקים שיפורטו להלן.
על פי סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969, לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון במערכת הזכויות והחובות שבין קרן הפנסיה לבין עמיתיה או התובעים זכויות מכוח חברותם של העמיתים. כפועל יוצא מכך, לבית המשפט לענייני משפחה אין סמכות לקבוע את זכויותיה של המערערת כלפי הקרן, ובכלל זה אינו מוסמך לקבוע אם היא בגדר "בת זוג" וזכאית לקצבת שאירים על פי תקנון הקרן. כפועל יוצא מכך, אין לפסק דינו תוקף מחייב כלפי הקרן. אכן, על פי תקנון הקרן, עליה להכיר בתקופה בה חויב הפנסיונר בתשלום מזונות של בת הזוג לפי פסק דין בערכאה מוסמכת כתקופת מגורים לצורך ההכרה באלמנה או בידועה בציבור כבת זוג של פנסיונר. חיובה של הקרן הנובע מפסק הדין נגזר מהוראות התקנון בלבד. לפיכך, מוסמכת הקרן לבדוק אם פסק הדין עונה על הוראות התקנון, ובכלל זה לבדוק אם התשלום שכונה "מזונות" הוא אכן במהותו תשלום "מזונות" כמשמעו בתקנון. זאת, במיוחד עת מדובר בפסק דין שנתן תוקף של פסק דין להסכם ולא בפסק דין המשקף הכרעה של בית המשפט בתביעה למזונות. ואכן, גם בית המשפט לענייני משפחה הבהיר עניין זה, בקובעו בהחלטתו מיום 24.6.2009 כי המחלוקת בין המערערת לבין הקרן מצויה בסמכותו של בית הדין לעבודה.
אין בידינו גם לקבל את הטענה כי בית דין האזורי לא היה מוסמך לבחון את מהותו של התשלום ששולם למערערת, שכונה בהסכם בין המערערת לבין המנוח "מזונות". לעניין זה יש להזכיר מושכלות ראשונים: הקרן מחויבת לפעול אך ורק בהתאם להוראות תקנון הקרן, ואינה רשאית להעניק למי מעמיתיה (או התובעים זכויות מכוח חברותם של העמיתים) זכויות החורגות מהוראות התקנון [ע"ע (ארצי) 629/97 אליאב – קרן מקפת, פד"ע לו 721 (2002)]. הענקת זכויות בחריגה מהתקנון משמעותה הפליה בין עמיתים, כאשר זכויות הניתנות לעמית בחריגה מהתקנון באות על חשבון העמיתים האחרים בקרן. לפיכך, מוטלת חובה על הקרן לבחון אם מי שתובע זכויות אכן זכאי להם על פי תקנון הקרן. ככל שמתעוררת מחלוקת בין הקרן לבין עמית הקרן או חליפו, על בית הדין לעבודה לבחון אם אכן אותו עמית או חליפו זכאי לזכויות הנתבעות על ידו, על פי תקנון הקרן. במסגרת הבחינה אם המערערת זכאית לקצבת שאירים על פי תקנון הקרן, היה על בית הדין האזורי לבחון, בין היתר, אם אכן התשלום ששילם לה המנוח על פי ההסכם היה בגדר "מזונות", כך שמתקיימת בעניינה החלופה למגורים משותפים. נוכח העובדה כי תשלום לעמית בחריגה מהתקנון בא על חשבון עמיתים אחרים, יש מקום לבחון אם בהסדרים שנערכו בין בני זוג או בני משפחה נעשה ניסיון לעשות שימוש בניגוד להוראות התקנון בזכויות העמית או שאיריו מהקרן כתחליף לזכות לאיזון משאבים או לזכויות ירושה.

אין מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי שלפיה התשלום ששולם למערערת על פי ההסכם לא היה בגדר "מזונות". קביעתו של בית הדין האזורי בעניין זה היא בעיקרו של דבר קביעה עובדתית, על יסוד התרשמותו מהעדויות ומהראיות לפניו. מקובלת עלינו מסקנתו של בית הדין האזורי כי מעדות המערערת ומעדות באת כוח המנוח בבית משפט לענייני משפחה, עלה באופן ברור כי התשלום שכונה "מזונות" היה לאמיתו של דבר חלק מאיזון משאבים שנערך בין המערערת לבין המנוח, וכונה "מזונות" רק כדי להקנות למערערת זכאות לקצבת שאירים מקרן הפנסיה.
לנימוקיו של בית דין האזורי נוסיף כי עיון בתביעות שהגישה המערערת לבית המשפט לענייני משפחה מעלה כי התביעה העיקרית הייתה התביעה לאיזון משאבים, במסגרתה עתרה המערערת ליתן פסק דין הצהרתי כי היא זכאית למחצית מהזכויות הרכושיות והכספיות הרשומות על שם המנוח. למרות האמור, לא נערך הסכם איזון משאבים בין המערערת לבין המנוח, ומעבר לתשלום בסך של 100,000 ₪ על פי ההסכם לא קיבלה המערערת תשלום כלשהו בגין חלקה בזכויות הרכושיות והכספיות שהיו רשומות על שם המנוח. יתר על כן. עיון בתביעת המזונות מעלה כי המערערת תבעה "מזונות שיקומיים" לתקופה קצובה בת חמש שנים ולא למשך כל ימי חייו של המנוח, וזאת מכוח ההלכה הפסוקה המקנה בנסיבות מסוימות זכות למזונות לידועה בציבור לאחר פרידה. מכאן, כי התביעה למזונות לא הייתה, כפי שנקבע בהסכם, תביעה למזונות עד לפטירתו של המנוח.
כללו של דבר: הסמכות הייחודית להכריע בזכויותיה של המערערת כלפי הקרן מוקנית לבית הדין האזורי לעבודה, ובמסגרת זו בית הדין האזורי היה מוסמך וחייב לבחון את מהות התשלום שכונה בהסכם "מזונות". צדק בית דין האזורי בקביעתו כי התשלום ששולם למערערת על פי ההסכם לא היה בגדר "מזונות". לפיכך, לא התקיימו במערערת התנאים שנקבעו בתקנון האחיד המזכים בקצבת שאירים.
להלן, נתייחס לטענותיה הנוספות של המערערת.

לטענת המערערת, היא הסתמכה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה אשר משמעותו שהיא "אלמנת פנסיונר", ואין לפגוע באינטרס ההסתמכות שלה. אין בידינו לקבל טענה זו. ראשית, כמובהר לעיל, מדובר בפסק דין שאין לו תוקף מחייב כלפי הקרן על פי הדין, שכן כאמור בית המשפט לענייני משפחה אינו מוסמך לדון במערכת הזכויות והחובות שבין הקרן לבין עמיתיה או חליפיהם. שנית, כאמור לעיל, לאחר כשבועיים בלבד ממועד חתימת ההסכם, לאחר שהומצא לקג"מ פסק הדין, הבהירה הקרן כי על פי תקנון הקרן אין תוקף להסכם בין המערערת לבין המנוח וכי לא תוכל לפעול על פיו, וביקשה לבטלו ולהנחות את הצדדים בהתאם. בית המשפט לענייני משפחה אמנם דחה את בקשת הקרן "בנוסחה", אולם הבהיר כי הערכאה המוסמכת לדון בחילוקי הדעות בעניין תוקפו של ההסכם במערכת היחסים שבין המערערת היא בית הדין לעבודה. לאור האמור, הקרן לא יצרה כלפי המערערת מצג כי היא תפעל על פי פסק הדין. נהפוך הוא: הקרן הבהירה למערערת כי היא כופרת בחובתה לפעול על פי ההסכם, אולם המערערת בחרה שלא לנקוט צעד כלשהו, כגון הגשת תביעה לביטול ההסכם או הגשת תביעה לבית הדין לעבודה לבירור המצב המשפטי. בנסיבות אלה, בהן הקרן הבהירה את עמדתה זמן קצר לאחר חתימת ההסכם, והמערערת בחרה שלא לנקוט צעד כלשהו, אין לקבל את טענת המערערת כי התוצאה שלפיה אינה זכאית לקצבת שאירים פוגעת שלא כדין בהסתמכותה על פסק הדין.
לטענת המערערת, התוצאה שלפיה אינה זכאית לקצבת שאירים, לאחר שהייתה ידועה בציבור של המנוח במשך 23 שנה מהווה "כשל" בתקנון האחיד ואינה צודקת.
אכן, עד לחקיקתו של חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, התשע"ד – 2014 (להלן – חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני), הייתה קיימת בעיה עקרונית בעניין זכויות הפנסיה של הגרוש או הגרושה, וזאת לנוכח ההתנגשות בין הקביעה כי זכויות הפנסיה הן נכסים בני איזון, שהגרוש או הגרושה זכאי לחלקן, לבין תקנוני קרנות הפנסיה או הוראות החוק בדבר תשלום פנסיה תקציבית. הבעיה של זכויות בן הזוג לשעבר בפנסיה התעצמה עת מדובר בפנסיית שאירים, נוכח העובדה שעל פי תקנוני הקרנות הגרוש או הגרושה אינם בגדר "בן זוג" או "בת זוג" הזכאים לפנסית שאירים. [ראו בעניין זה: בג"צ 2673/06 אביבה שאוה – שוע נ' בית הדין הארצי לעבודה (21.4.2009); בג"צ 4193/04 שרה אודיה גרנטר – גולדשמיט נ' בית הדין הארצי לעבודה (20.6.2010); ע"ע (ארצי) 496/09 ורדה בר און – קופת הפנסיה לעובדי הדסה בע"מ (1.7.2010)].
נושא זכאות בן או בת הזוג לשעבר בזכויות הפנסיה נדון בדו"ח הוועדה הציבורית לחלוקת חסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו (להלן- הוועדה לחלוקת זכויות פנסיה) בראשותו של השופט שאול שוחט. בהמשך לעבודתה של הוועדה, נחקק חוק לחלוקת חיסכון פנסיוני שנועד לפתור בעיה עקרונית זו. על פי ההסדר הקבוע בחוק, מתן זכויות פנסיה לבן הזוג מותנה, בין היתר, בהפחתת זכויות הפנסיה של העמית בקרן. אין בחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני כדי להועיל למערערת, נוכח העובדה שהמנוח נפטר שנים רבות לפני כניסתו של החוק לתוקפו. במצב המשפטי שקדם לחוק חלוקת חיסכון פנסיוני המערערת לא הייתה זכאית לפנסית שאירים, גם אם הייתה ידועה בציבור של המנוח במשך תקופה ממושכת בת 23 שנה. לא ניתן להחיל על המערערת את ההסדר הקבוע בחוק לזכויות בן זוג לשעבר בקרן הפנסיה, שכן לא ניתן להפחית בדיעבד את זכויותיו של המנוח בקרן, הפחתה שהיא תנאי למתן זכויות פנסיה לבן הזוג לשעבר של העמית בקרן, וכן לא ניתן למלא אחר התנאים האחרים הנדרשים בחוק, בדיעבד לאחר פטירתו של המנוח.
המערערת ביקשה להסתמך על פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין רוזנשטראוך. גם בעניין זה מקובלת עלינו הנמקתו של בית הדין האזורי שלפיה יש שוני מהותי בנסיבות, נוכח העובדה כי התקנון האחיד היה בתוקף הן במועד הפרידה בין המערערת לבין המנוח והן במועד חתימת ההסכם, להבדיל מהנסיבות בעניין רוזנשטראוך שבהן פסק הבוררות ופסק הדין ניתנו שנים רבות טרם שינוי תקנון הקרן. בפסיקה מאוחרת יותר הובהר כי הפסיקה בעניין רוזנשטראוך חלה ב"מקרה קצה", ועניינה של המערערת אינו בגדר "מקרה קצה" [ראו: עניין בר – און, סעיף 13 לפסק הדין].
סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, אין מנוס מלדחות את הערעור.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ה (02 אפריל 2015), בהעדר הצדדים וישלח אליהם .

ורדה וירט-ליבנה,
סגנית נשיא, אב"ד

לאה גליקסמן,
שופטת

אילן איטח,
שופט

מר יוסף קרא,
נציג ציבור (עובדים)

מר אורן-צבי שחור,
נציג ציבור (מעסיקים)