הדפסה

מנחם נ' בן אהרון

לפני:
כב' השופט שמואל טננבוים, סגן נשיא

התובעים

  1. עזבון המנוח מנחם אלברט ז"ל
  2. מנחם עדינה

ע"י ב"כ עו"ד אלי נחום
-
הנתבע
מיכאל בן אהרון
ע"י ב"כ עו"ד דן לפידור

פסק דין
זוהי תביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה, לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, פדיון חופשה שנתית ודמי הבראה.

רקע עובדתי
1. המנוח מנחם אלברט ז"ל הועסק על ידי הנתבע החל מיום 1.10.03 ועד למועד פטירתו ביום 14.1.10. לטענת הנתבע המנוח הפסיק לעבוד, מפאת מחלתו כבר בחודש נובמבר 2008, אך הוא המשיך לשלם לו את שכרו כהלוואה עד למועד פטירתו. כמו כן מתוך רצון לסייע למנוח ולמשפחתו הותיר את רכב העבודה בידי המנוח.

2. עיקר עיסוק הנתבע בתחום המדגרות בענף הלול. אין מחלוקת, כי על יחסי העבודה בין הצדדים חל צו ההרחבה בענף החקלאות (י"פ 4966, ה' באדר התשמ"א , 28.2.01).

3. פיצויי פיטורים בסך 37,500 ₪ שולמו ליורשי המנוח ביום 14.3.11.

4. ביום 30.5.10 שילם הנתבע לתובעת סך של 5,000 ₪ (נספח 6 לכתב ההגנה).

טיעוני התובעים
5. לטענת התובעים חרף העובדה כי לא היה חולק בדבר זכאות המנוח לפיצויי פיטורים, אלה שולמו ליורשיו רק לאחר ניהול דין ודברים ביום 14.3.11. בנסיבות אלה זכאים היורשים לפיצויי הלנת פיצויי הפיטורים בסך 109,093 ₪.

6. התובעים טוענים כי היה על הנתבע, מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות, לבטח את המנוח למן היום הראשון לעבודתו, בקרן פנסיה מקיפה (הכוללת ביטוח נכות ושאירים). הנתבע לא עשה כן ובמחדלו מנע משאירי המנוח זכאות לפנסיית שאירים.

לטענת התובעים ובהתאם לחוות דעת אקטוארית שצורפה לכתב התביעה, בשל אי ביצוע הפרשות לקרן הפנסיה כמתחייב בצו ההרחבה, נגרמו להם נזקים בסך 958,022 ₪ ועל הנתבע לפצותם בסכום זה.

7. עוד לטענתם במועד ניתוק יחסי העבודה בין הנתבע למנוח נותר הנתבע חייב למנוח כספים בסך 13,104 ₪ פדיון חופשה שנתית וסך של 4,900 ₪ בגין דמי הבראה.

טיעוני הנתבע
8. לטענת הנתבע הזכות לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים התיישנה זה מכבר.

לחילופין טוען הנתבע כי אין לחייבו בפיצויי הלנה שכן אי התשלום נבע מטעות כנה ו/או חילוקי דעות של ממש לגבי עצם החוב, זאת נוכח טענתו כאמור, כי החל מחודש ינואר 2008 המנוח לא עבד וקיבל ממנו תשלום כהלוואה, לאחר שמיצה את כל ימי המחלה שלו.

לפיכך טוען הנתבע כי על התובעים להשיב לו את סכום ההלוואה העומד ע"ס 48,000 ש"ח וכי יש לקזז סכום זה מכל סכום שייפסק לזכות התובעים במידה שייפסק.

הנתבע מוסיף כי העיכוב בתשלום הפיצויים נעוץ גם בסירוב התובעים להמציא תעודת פטירה לפי דרישת קופת הפיצויים.

9. הנתבע טוען כי על פי צו ההרחבה הוא לא היה חייב לבטח את המנוח בקרן פנסיה ולחילופין עובד במעמדו של המנוח היה אמור להיות מבוטח בתכנית פנסיית יסוד בלבד.

לשיטת הנתבע על פי הוראות הרשויות המוסמכות לא ניתן היה לבטח עובדים בתכנית פנסיית יסוד ולכן לכל היותר זכאים התובעים לקבל את הסכום שהיה מצטבר כחסכון בתכנית פנסיית היסוד. כמו כן בהתחשב בגילו של המנוח ומצב בריאותו לא ניתן היה לבטחו בביטוח שאירים ונכות

10 הנתבע מוסיף כי ככל שייקבע כי היה עליו לבטח את המנוח בתכנית פנסיה מקיפה אזי הסכום המהוון של פנסיית שאירים, בהתאם לחוות דעת אקטוארית שצורפה לכתב ההגנה הינו לכל היותר 125,065 ₪. לפי צו ההרחבה הכללי במשק לביטוח פנסיית חובה מיום 1.1.08 הסכום המהוון הוא 46,717 ₪.

כמו כן, בחישוב האקטוארי לא נלקחה בחשבון תקופה שהתיישנה.

11. הנתבע שולל את טענות התובעים בדבר זכאותם להפרשי פדיון חופשה ודמי הבראה. לטענתו המנוח היה נכה צה"ל והוא יצא לחופשות מטעם משרד הביטחון כאשר קיבל את מלוא שכרו מהנתבע. כמו כן שילם הנתבע לאחר פטירת המנוח לתובעת סך של 5,000 ₪ ע"ח חופשה שנתית ודמי הבראה.

בנוסף טוען הנתבע כי המנוח עבד בהיקף של 50% משרה בלבד.

דיון והכרעה
פיצויי הלנת פיצויי פיטורים

12. סעיף 20 לחוק הגנת השכר התשי"ח – 1958 קובע:ס"ח תשע"ד מס' 2459 מיום 15.7.2014 עמ' 603 ( ה"ח 535)
19ג. הוראות סעיפים 19א ו-19ב לא יגרעו מזכויותיו של עובד כלפי מעביד מעסיק או קופת גמל על פי חיקוק, הסכם או תקנון קופת הגמל, או מחובות וזכויות הדדיות של מעביד מעסיק וקופת גמל על פי הסכם או תקנון קופת הגמל.
"(א) בסעיף זה, "המועד לתשלום פיצויי פיטורים", לגבי עובד או מי שזכאי לפיצוי פיטורים מכוחו – המאוחר שבין המועדים האלה:
(1) יום הפסקת יחסי עבודה;
....
(ד) הוראות סעיפים 17א, 18 ו-19 יחולו, בשינויים המחויבים, לגבי הלנת פיצויי פיטורים כאילו היא הלנת שכר, ואולם בית דין אזורי יהיה מוסמך להפחית או לבטל פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, כאמור בסעיף 18, אף אם פיצויי הפיטורים לא שולמו עקב אחד מאלה:
(1) חילוקי דעות בדבר עצם הזכות לפיצויי פיטורים, שיש בהם ממש לדעת בית הדין;
(2) חילוקי דעות בדבר המועד שבו נפסקו יחסי עבודה;
(3) הזכאי לקבלת פיצויי הפיטורים לא מסר למעסיק לפי דרישתו פרטים הנוגעים לעובד או לזכאי כאמור והדרושים לעניין קביעת הזכות לפיצוי".

13. סעיף 17א לחוק הגנת השכר הדן בהתיישנות הזכות לפיצויי הלנת שכר קובע כדלקמן:
"הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969 (להלן – בית דין אזורי) תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים".

במקרה שלפנינו הזכות לפיצויי הלנה התיישנה הן מאחר והתביעה הוגשה למעלה משנתיים לאחר היווצרות העילה (המנוח נפטר ביום 14.1.10 אז התגבשה זכות היורשים לפיצויי פיטורים ואילו התביעה הוגשה ביום 16.9.12), והן מאחר וחלפה תקופה העולה על 150 ימים מאז שולמו הפיצויים בפועל (פיצויי הפיטורים שולמו ביום 14.3.11).

לפיכך לא מצאתי מקום לדון בטענותיו החלופיות של הנתבע לעניין חילוקי הדעות והדרישה להמצאת תעודת פטירה אשר לטענתו גרמו לעיכוב בתשלום.

באשר לטענת הנתבע לגבי ההלוואה שניתנה למנוח בסך 48,000 ₪ ודרישתו לחיוב התובעים בהשבת הסכום וקיזוזו מסכום התביעה, הרי שלא אוכל לקבלה.

הנתבע לא צירף כל אסמכתא או ראיה לכך שהתשלומים אשר שולמו כמשכורת לאחר חודש נובמבר 2008 (תלושי שכר צורפו כנספח ה' לכתב התביעה), ניתנו למנוח במסגרת הלוואה. כמו כן לא צורפו דוחות נוכחות או כל הוכחה אחרת להתחייבות המנוח להחזר הסכומים המדוברים לנתבע.

בהקשר זה, הכחישה התובעת – אלמנת המנוח, כי קיבלו הלוואה מה נתבע וטענה בחקירתה הנגדית כי כל התשלומים שולמו כמשכורת וכי הרכב הושאר בידי המנוח לצורכי עבודה (עמ' 5 ש' 20-23). לשאלת ב"כ הנתבע האם נכון כי מאז שהמנוח חלה הוא הפסיק לעבוד, השיבה התובעת בשלילה ועמדה בתוקף על כך שהמנוח המשיך לעבוד גם לאחר שחלה למעט מספר ימי מנוחה שנטל לאחר כל טיפול רפואי שקיבל (עמ' 6 ש' 2-7).

בנסיבות אלה, אין לקבוע כי הכספים ששולמו למנוח החל מחודש נובמבר 2008 ניתנו לו כהלוואה.

פדיון חופשה
15. לטענת התובעים נותר הנתבע חייב למנוח סך של 13,104 ₪ בגין פדיון חופשה.
מנגד הנתבע טוען כי המנוח היה נכה צה"ל והוא יצא לחופשות במסגרת זכויותיו כנכה צה"ל ובתקופת חופשותיו קיבל את מלוא שכרו.

בנוסף לטענתו המנוח עבד בהיקף משרה של 50%, עובדה שלא נלקחה בחשבון בחישובי התובעים ויתרה מכך, הוא שילם לתובעת ביום 30.5.10 סך של 5,000 ₪ ע"ח חופשה שנתית ו/או דמי הבראה.

16. אפתח בכך כי גרסת הנתבע באשר להקיף המשרה של המנוח קיבלה ביטוי במסמכים חיצוניים דוגמת תלושי שכר ואישור על העסקת עובד ושכר עבודה שהוגש למל"ל (נספח 1 לתצהיר הנתבע).

במסמכים הללו מצוין כי התובע עבד בהיקף משרה של 50% . בנוסף העיד הנתבע בחקירתו הנגדית כי המנוח עבד 4 שעות ביום (עמ' 7 לפרוט' ש' 11-16), גרסה אשר נתמכה בדברים שמסר המנוח עצמו כפי שמופיעים בגיליון רישום טיפול סוציאלי, מרכז רפואי זיו- צפת.

17. התובעים לא הביאו כל ראיה אובייקטיבית לסתור את הנתונים המפורטים בתלושי השכר ובמסמכים האחרים ולפיכך אנו מקבלים את גרסת הנתבע לעניין שיעור משרתו של המנוח.

18. בסיום העבודה זכאי עובד לפדיון חופשה בגין שלוש השנים המלאות האחרונות שקדמו לסיום העבודה, בנוסף לזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת (ע"ע 547/06 משה כהן נ' ויליאם אנויה , מיום 8.10.06).

עפ"י הוראות סעיף 26 ל חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 חייב מעביד לנהל פנקס חופשה, בו יירשמו ביחס לכל עובד פרטים שנקבעו בתקנות וביניהם מועדי החופשה, דמי חופשה ששולמו ותאריך תשלום.

ההלכה הפסוקה היא כי נטל ההוכחה בדבר ימי החופשה הוא על המעביד. (דב"ע לא/22- 3 צ'יק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג' 215. דב"ע נז/7-3 נחום לבון נ' מ.ת.מ מבני תעשייה ומלאכה בע"מ, פד"ע לב 584).

19. טענת הנתבע לפיה התובע ניצל ימי חופשה רבים לא נתמכה ברישום כלשהו. לא הוצג בדיון פנקס חופשה של התובע ואף לא תלוש שכר המתעד תשלום בעד ימי חופשה שנוצלו.

בהתאם לסעיף 36 לצו ההרחבה בענף החקלאות זכאי היה המנוח בהתאם לוותק שלו ל-3 שבועות חופשה בשנה. בגין ה-3 שנים האחרונות לעבודתו זכאי היה התובע 63 ימי חופשה. אין חולק כי התובע השתכר 6,000 ש"ח בחודש (כך שלשיטת הנתבע השתכר 64.5 ₪ לשעה ושכרו היומי עמד על 258 ש"ח). לפיכך היה זכאי לפדיון חופשה בסך 16,254 ₪ אלא שאין לפסוק מעבר לסכום שנתבע בכתב התביעה.

אשר על כן זכאים התובעים לפדיון חופשה בסך 13,104 ₪.

20. הנתבע הוכיח כי ביום 30.5.10 שילם לתובעת סך 5000 ₪ (נספח 6 לתצהיר הנתבע). לטענתו סכום זה שולם ע"ח פדיון חופשה או דמי הבראה. טענה זו לא נסתרה, על כן בניכוי סכום זה אותו אני מייחס לפדיון חופשה, ישלם הנתבע לתובעים הפרשי פדיון חופשה בסך 8,104 ₪.

דמי הבראה
21. התובע זכאי לדמי הבראה מכוח צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות ונופש ומכוח צו ההרחבה בענף החקלאות. אין בתלושי שכרו של התובע כל ראייה כי קיבל דמי הבראה במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבעת.

לפיכך זכאי התובע לדמי הבראה עבור תקופה של שנתיים לפי היקף של חצי משרה, קרי מחצית הסכום הנתבע בסך 2,457 ₪ .

פיצוי בגין אי הפרשות לפנסיה
22. התובעים טוענים כי היה על הנתבע, מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות החל עליו, לבטח את המנוח בקרן פנסיה, הכוללת ביטוח נכות ושאירים, למן היום הראשון להעסקתו. הנתבע לא עשה כן ובמחדלו מנע משאירי המנוח זכאות לפנסיית שאירים.

לאור האמור, נוכח אי ביצוע הפרשות לקרן פנסיה בגין תקופת המנוח משך כל תקופת העסקתו, על הנתבע לפצות ישירות את התובעים בתשלום מהוון של פנסיית השאירים.

לחילופין, טוענים התובעים כי לכל הפחות היה זכאי המנוח לביטוח פנסיוני בהתאם להוראות צו ההרחבה הכללי במשק בדבר פנסיית חובה.

23. הנתבע אינו מכחיש כי לא הופרשו עבור המנוח כספים לקרן פנסיה בתקופת עבודתו. אלא שלטענתו הוא לא היה חייב לבטח את המנוח על פי צו ההרחבה בענף החקלאות בקרן פנסיה הכוללת ביטוח נכות ושאירים (תכנית פנסיה מקיפה) ומכל מקום לטענתו, לא ניתן היה לבטח במועד תחילת עבודת המנוח עובדים בקרן הפנסיה הרשומה בצו ההרחבה.
בנוסף טוען הנתבע כי בהתחשב בגילו של המנוח ומצב בריאותו לא ניתן היה לבטחו בביטוח שאירים ונכות.

הנתבע מוסיף וטוען כי יש להפחית מהחישוב האקטוארי את התקופה עליה חלה התיישנות.

24. הן התובעים והן הנתבע צירפו לכתבי טענותיהם חוות דעת אקטוארית לחישוב הנזקים שנגרמו לתובעים בגין אי ביטוחו של המנוח בקרן פנסיה. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתו של האקטואר מר אבי עייש. מטעם הנתבע הוגשה חוות דעתו של האקטואר מר אליאור וייסברג.

ביום 30.11.14 , בהסכמת הצדדים, מונה מר גד שפירא כמומחה מטעם בית הדין בתחום האקטואריה (להלן – המומחה).

25. חוות דעתו של המומחה הוגשה לבית הדין ביום 8.1.15. המומחה התבסס, בין היתר, על הנתונים הבאים לצורך החישוב האקטוארי:
* בהתאם לצו ההרחבה בענף החקלאות – המסלול שהיה בוחר המנוח היה המסלול הכללי במבטחים החדשה כמוגדר בתקנון.
* שיעור הפרשות העובד לתגמולים 5.5%.
שיעור הפרשות המעסיק לתגמולים 6%.

המומחה קובע כי תוצאות החישוב האקטוארי לגבי הפסד פנסיות לשאירים הינו כדלקמן:
היוון הפנסיות בעתיד, ממועד ההיוון ואילך: 128,457 ₪.
שיערוך הפנסיות בעבר, עד מועד ההיוון: 39,452 ₪.
בניכוי שיערוך חיסכון הפרשות המנוח למבטחים : (20,717)
סה"כ הפסד בעבר ובעתיד: 147,192 ₪.

26. לבקשת הצדדים הועברו ביום 12.2.15 שאלות הבהרה למומחה כדלקמן :
" שאלות מטעם ב"כ התובעים
א. על פי חוו"ד האקטוארית שהוגשה לבית הדין הנכבד, נלקח בחשבון מסלול ברירת מחדל של קרן הפנסיה מבטחים החדשה. מדוע?
ב. לו היה המנוח יודע שבמידה והוא ילך לעולמו אלמנתו היתה מקבלת מעל 50% מהשכר המבוטח. האם לא סביר שהמבוטח היה מבקש להגדיל את פנסיית השאירים שלו?
ג. האם סביר בעיניך לקבוע (בוודאות של 100% כפי הנחות שהונחו בחוות הדעת) שהמבוטח היה בוחר באופן אקטיבי את הכיסוי לשאירים לפי הנמוך?
ד. האם נכון שישנם מסלולי ביטוח אחרים בהם יכול היה המנוח לבחור?
ה. בשנת 2005, נחקק חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל) התשס"ה – 2005, על פי סעיף 20 לחוק, עובד היה יכול לבחור את קופת הגמל לקצבה בה הוא יבוטח, שיעור הכיסוי הביטוחי בו הוא יבוטח.
מאחר והמנוח לא בוטח כלל בקרן פנסיה, מדוע לא התייחסת לחוסר האפשרות שלו לבחור מסלול בו הכיסוי למקרה פטירה היה גבוה יותר?

שאלות מטעם ב"כ הנתבע
א. אם ייקבע כי צו ההרחבה חייב את הנתבע לבטח את המנוח בפנסית יסוד בלבד, מה הסכום שזכאים לו התובעים?
ב. מהו הסכום שהתובעים זכאים לו אם ייקבע, כי הנתבע היה חייב לבטח את המנוח על פי צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק שפורסם בילקוט הפרסומים מספר 5772 ביום 29.1.08 ע' 1736?".

27. ביום 29.7.15 השיב המומחה לשאלות שנשאל כדלקמן:
"לשאלות ב"כ התובעים:
א. זו קרן הפנסיה הגדולה ביותר. המסלול הוא מסלול ברירת מחדל שרוב רובם של המצטרפים לקרנות בוחרים בו. לפי פרסומים בעיתונות המקצועית כ- 90%.
ב. לא בהכרח.
ג. סביר שהמנוח היה בוחר במסלול ברירת המחדל ולאו דווקא לפי הנמוך.
ד. כן.
ה. אילו היה מבוטח, היה רשאי לבחור. החישוב נערך בהנחה סבירה שאילו היה לו הסדר פנסיוני , היה בוחר במסלול ברירת המחדל.

לשאלות ב"כ הנתבע
א. בצו ההרחבה בענף הבנייה 2006 נכתב במפורש שהפנסיה מקיפה ולא-פנסיה. אם היה חבר בפנסיית יסוד היו השאירים מקבלים את ערך הצבירה.
ב. 28,753 ₪ במקום 147,192 שקבלתי בחוות דעתי".

28. בסיכומיהם טוענים התובעים כי חוות דעת המומחה הינה על הצד הנמוך ומקפחת את האלמנה באופן קיצוני. חוות הדעת נשענת על ההנחה שהמנוח היה מצטרף למסלול ברירת המחדל בשעה שבמועד תחילת עבודתו אצל הנתבע יותר מסביר שהמנוח היה בוחר במסלול מוטה שאירים (שכן היה אז כבן 55). לאור זאת מבקשים התובעים כי בית הדין יפעיל שיקול דעתו ויקבל חוות דעת האקטואר שמטעם התובע לעניין שיעור הנזקים בסך 958,022 ₪.

29. מנגד טוען הנתבע בסיכומיו כי חוות דעת המומחה עולה בקנה אחד עם חוות דעת האקטואר מטעם הנתבע, כאשר שניהם יוצאים מנקודת הנחה כי המנוח היה בוחר במסלול ברירת המחדל ומשאין כל ראיה המוכיחה אחרת. אלא שלטענת הנתבע נפלה שגגה בחוות דעת המומחה מטעם בית הדין אשר בתשובותיו לשאלות ההבהרה הפנה לצו ההרחבה בענף הבניה בעוד שעל פי צו ההרחבה בענף החקלאות היה צריך הנתבע לבטח את המנוח בתכנית פנסיית יסוד בלבד ולא בקרן פנסיה מקיפה.

הנתבע טוען לכן כי לכל היותר זכאים התובעים לפיצוי בגין אי ביטוח המנוח בסך של 28,753 ₪ וזאת מכח צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף מיום 29.1.08.

30. ולהכרעתי –
האם קיימת חובה על פי צו ההרחבה לבטח בתכנית פנסיה מקיפה?
סעיף 26 בצו ההרחבה בענף החקלאות קובע את ההפרשות שעל המעסיקים להפריש עבור העובדים :
"להבטחת הזכויות הסוציאליות לעובד החודשי, הזמני או עובד בניסיון הקבוע והעונתי-קבוע והחודשי - יפריש המעסיק ממשכורתו הכולל או משכרו הכולל של העובד לקרן הביטוח או לקרן הפנסיה שעליה יוסכם בין הצדדים להסכם זה וכן ינכה משכרו של העובד את השיעורים כדלקמן.... ".

הפרשת המעסיק בגין "פנסיית יסוד" נקבעה בשיעור 6%.

עיננו הרואות כי אין כל הוראה המחייבת את המעסיקים להפריש לביטוח פנסיוני בתכנית פנסיה מקיפה, זאת לעומת מקרים אחרים דוגמת צו ההרחבה בענף הבנייה (אליו מפנה המומחה מטעם בית הדין ככל הנראה בטעות), הקובע במפורש חובת הפרשה לפנסיה מקיפה.

על פי חוות דעת המומחה שמונה על ידי בית הדין במסלול של פנסיית יסוד היו השאירים מקבלים את ערך הצבירה.

31. האם יש לצאת מנקודת הנחה כי המנוח היה בוחר במסלול פנסיוני אחר?
במסגרת שאלות ההבהרה שהועברו אליו נשאל המומחה, מדוע הוא לקח בחשבון מסלול ברירת מחדל של קרן הפנסיה? המומחה השיב שזו קרן הפנסיה הגדולה ביותר וכי על פי פרסומים מקצועיים, מרבית המבוטחים המצטרפים לקרנות בוחרים במסלול ברירת המחדל. המומחה נשאל האם לא סביר כי המנוח היה מבקש להגדיל את פנסיית השאירים שלו, במידה והיה יודע כי אז אלמנתו תקבל מעל 50% מהשכר המבוטח, והשיב כי לא בהכרח. עוד הוסיף כי סביר שהמנוח היה בוחר במסלול ברירת המחדל ולאו דווקא לפי הנמוך. (יש לציין כי עמדת המומחה עולה בקנה אחד עם הנחת המוצא של האקטואר שנתן את חוות הדעת מטעם הנתבע).

32. הלכה היא, כי ככלל יסמוך בית הדין ידו על חוות דעתו של המומחה שמונה על ידי בית הדין לא יסטה מקבעותיו אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן ( עב"ל 345/06 המוסד לביטוח לאומי נ' מרדכי בוארון , מיום 15.5.07 עב"ל1035/04 דינה ביקל נ' המוסד לביטוח לאומי , מיום 6.6.05).

33. ברוח דברים אלה קבע בית המשפט העליון כי:
"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדין, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה, אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד – שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל את שיקול דעתו של בית המשפט. אך, כאמור, לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן" (ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי ואח' , מיום 31.12.88).

34. במקרה שבפנינו לא מצאתי הצדקה שלא לקבל את חוות דעת המומחה. התובעים לא הביאו כל ראיה לכך שהמנוח היה בוחר במסלול שונה ואין להתבסס על הנחות ספקולטיביות כאילו המנוח היה בוחר אחרת מכפי שבוחרים כ- 90% מהמבוטחים. מחקירת התובעת, אלמנת המנוח, עולה כי למנוח לא הייתה תודעה ביטוחית ובמשך כל השנים בהן היה עצמאי, לא דאג לעצמו לביטוח פנסיוני (עמ' 2 לפרוט' ש' 26-28, עמ' 4 ש' 1-2).

לפיכך אין בידי לקבל את טענת התובעים לפיה הם זכאים לפיצוי כאילו המנוח היה בוחר במסלול המיטיב עמם.

35. תקופת ההתיישנות
יש צדק בטענת הנתבע לפיה אין התובעים יכולים לתבוע פיצוי בגין אי ביטוח המנוח לתקופה שלפני חודש ספטמבר 2005 (7 שנים קודם להגשת התביעה).

בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר התביעה מופנית כנגד המעסיק בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה, המועד לתחילת תקופת ההתיישנות הוא המועד שבו היה על המעסיק לבצע את ההפרשות. כך נפסק על ידי בית הדין הארצי בע"ע1616/04 טיברמן נ' מקורות (ניתן ביום 8.1.2006):
" התביעה לפיצוי בגין הפסדי פנסיה
ההלכה הפסוקה בתביעות להפרשי פנסיה מבחינה בין תביעה כנגד המעסיק לבין תביעה כנגד קרן הפנסיה. באשר לתובענה כנגד קרן הפנסיה נפסק, כי העילה אכן מתחדשת מדי חודש בחודשו מאז שהעובד פרש לגמלאות. אולם, כאשר התביעה מופנית כנגד המעסיק בגין אי הפרשות לפנסיה בתקופת עבודתו, כי אז יש לבחון את המועד בו היה על המעסיק לבצע את ההפרשות ובהתאם לכך להחיל את כללי חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958".

36. סכום ערכי הצבירה לו היה המנוח מבוטח בתוכנית פנסיית יסוד בקרן הפנסיה מבטחים החדשה בהתחשב בתקופת ההתיישנות, היינו מיום 16.9.05 ועד למועד הפטירה, מגיע בחישוב מינימלי לסך של 18,720 ₪ (6,000 ₪ X 52 חודש X 6%).

משהודה הנתבע בחבות מכח צו ההרחבה לביטוח פנסיוני במשק שתחולתו מיום 1.1.08, הרי שבנסיבות הענין יש לחייבו בפיצוי בגין אי הפרשות על פי צו הרחבה זה.

על פי המצויין בחוות דעתו של המומחה, סכום זה הינו בסך 28,753 ₪. נוכח האמור, אני מחייב את הנתבע בסכום זה.

סיכום
37. הנתבע ישלם לתובעים את הסכומים הבאים:
פדיון חופשה שנתית בסך 8,104 ₪.
דמי הבראה בסך 2,457 ₪.
פיצוי בגין אי הפרשות לביטוח פנסיוני בסך 28,753 ₪.
סה"כ 39,314 ₪.

לסכומים דלעיל, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.1.10 ועד לתשלום בפועל.

הנתבע ישא בהוצאות התובעים ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪ תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"א כסלו תשע"ו, (03 דצמבר 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .