הדפסה

מנור נ' שמירה ובטחון הצפון בע"מ

בפני כבוד ה שופטת יעל אנגלברג שהם
- דן יחיד -

התובע:
יניר מנור ( ת.ז. XXXXXX901)
ע"י ב"כ עו ה"ד גיא אבני
-
הנתבעת:
ש.ב.ה שמירה ובטחון הצפון בע"מ ( ח.פ. 511025751)

פסק דין

תביעה זו עניינה תשלום זכויות בגין תקופת עבודה וסיומה.

רקע עובדתי

1. הנתבעת היא חברה בע"מ העוסקת במתן שירותי שמירה ואבטחה ברחבי הארץ.

2. הנתבעת התקשרה בחוזה עם חברת "מקורות" לאבטחת אתר מקורות "שמחה" המצוי בסמוך לקיבוץ דורות ולעיר שדרות (להלן - "שמחה" ).

3. התובע עבד אצל הנתבעת כמאבטח באתר "שמחה" מיום 1.2.08 ועד ליום 1.8.10. שכרו של התובע שולם על בסיס יומי בשיעור שכר המינימום הקבוע בחוק. עם קבלתו לעבודה נמסרה לתובע הודעה על תנאי העסקה והוא חתם על גביה (להלן - "ההסכם").

4. בהתאם להנחיות משטרת ישראל, מידי רבעון היה התובע נשלח על ידי הנתבעת לריענון שבמסגרתו מבוצעים מבחני כושר וירי כאשר עמידה במבחני הכושר מהווה תנאי להמשך העבודה בנתבעת.

5. ביום 9.2.10 נכשל התובע במהלך הריענון ונדרש לשפר את כושרו הגופני ולהיבחן פ עם נוספת. התובע עבר את המבחן השני והמשיך בעבודתו.

6. ביום 13.7.10 נשלח לתובע מכתב שבו ציינה הנתבעת כי נתקבלה במשרדיה תלונה על התרשלות התובע בתפקידו בכך שבמהלך ביקורת שנערכה באתר "שמחה" ביום 12.7.10 נכח במקום שומר אחד בלבד. במסגרת המכתב הותרה התובע על ידי הנתבעת (להלן - "מכתב ההתראה"). לאחר מכן, טענה הנתבעת כי התובע לא עבר ריענון כנדרש ועל כן נשלח התובע בחודש יולי 2010 לבצע ריענון במשך שלושה ימים בקיבוץ ניר-עם. התובע נכשל בריענון זה וביום 1.8.10 הודיעה הנתבעת לתובע על פיטוריו. מכתב הפיטורים נשלח לתובע רק ביום 8.8.10.

7. על הצדדים חל צו ההרחבה בענף השמירה והאבטחה.

8. התובע הגיש תביעה לתשלום זכויות סוציאליות שלא שולמו לו במהלך עבודתו ועם סיומה , וכן לתשלום הפרשי שכר ופיצויים בגין פיטורים שלא כדין. התובע העמיד את תביעתו על סך כולל של 43,732 ₪.

טענות הצדדים

9. לטענת התובע, הוא פוטר על ידי הנתבעת ללא עילה ומבלי שניתנה לו כל הזדמנות לטעון טענותיו בפניה. לדבריו, לא היה מקום לשלוח לו את מכתב ההתראה שכן הוא כלל לא שובץ לעבודה באתר "שמחה" במועד הביקורת ואין הוא אחראי להעדר עובד אחר. לדבריו, הנתבעת טענה כלפיו ללא כל עילה ותוך ניסיון פסול להטיל בו דופי.

באשר ליתר הזכויות הנתבעות טען התובע כי הנתבעת לא שילמה לו את כל הזכויות שלהן הוא זכאי בגין תקופת עבודתו וסיומה.

10. לטענת הנתבעת, התובע היה משובץ לעבודה באתר "שמחה" ביום 12.7.10 אך משלא התייצב, שובץ עובד אחר במקומו ועל כן אין תיעוד לכך שהתובע נעדר מהעבודה באותו היום. לגופו של עניין, טענה הנתבעת כי כישלונו של התובע במבחני הריענון וביטול תעודת מאבטח כמוה כהתפטרות משאין הנתבעת רשאית להעסיקו. לגופן של הזכויות הנטענות, טענה הנתבעת כי התובע קיבל את כל זכויותיו על פי דין ו על פי צו ההרחבה החל על הצדדים למעט הפרשים קטנים אשר בקיזוז חלף ההודעה המוקדמת שהתובע חב לנתבעת ותשלום דמי חופשה ביתר, זכאית היא להשבת סך של 1,072 ₪ מהתובע.

11. מטעם התובע העיד הוא עצמו ואילו מטעם הנתבעת העיד מפקח בנתבעת מר מרק מוצ'לוב (להלן - "מר מוצ'לוב").

היקף המשרה והשכר הקובע

12. לטענת התובע, עמד היקף משרתו על ממוצע של 77.5%. הנתבעת טענה מנגד בכתב הגנתה כי היקף משרתו של התובע עמד על 68% ואילו בסיכומיה טענה כי היקף משרתו עמד על שיעור של 58%.

13. משקיים פער משמעותי בין היקף עבודתו של התובע בשנה הראשונה לעבודתו לבין השנה ומחצה שלאחריה, יש לבחון את היקף המשרה ביחס לכל תקופת העבודה ולא ניתן להסתמך על חישובי הנתבעת המבוססים על התקופה האחרונה בלבד (ראו הוראות תקנה 7 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב פיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964). עם זאת, לא מצאתי בסיס לחישובי התובע.

על יסוד שעות עבודתו הרגילות של התובע בימי החול והשבת, מצאתי כי היקף משרתו הממוצע לכל תקופת עבודתו עומד על שיעור של 71% משרה ועל בסיס זה יש לחשב את זכויותיו.

לאור האמור, משעמד שכר התובע על שכר המינימום השעתי, היינו על הסך של 20.7 ₪ לשעה, שכרו הקובע לחישוב זכויותיו של התובע עומד על הסך של 2,733.6 ₪.

פיצויי פיטורים

14. לטענת התובע, משפוטר מעבודתו אצל הנתבעת זכאי הוא לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 7,457 ₪ וכן לפיצויי הלנה בגינם.

לטענת הנתבעת, משנכשל התובע במבחני הריענון, בוטלה תעודת המאבטח שברשותו ומשאין הוא כשיר לעבודה, כמוהו כמי שהתפטר מהעבודה ואין הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים.

15. בחקירתו הנגדית הודה התובע, כי נכשל שלוש פעמים במבחני הריענון. עוד הודה התובע כי כל עוד לא עבר את הריענון, אין הוא יכול לעבוד כמאבטח באתר (עמ' 6 לפרוטוקול) .

16. הלכה פסוקה היא כי משנדרש תנאי לביצוע העבודה והמניעה לקיומו של התנאי מקורו בעובד, הרי שיש לראות את העובד כמי שמפר או מסכל את הסכם העבודה. במקרים מעין אלו, תיתכן אפשרות שיראו באובדן הרישיון כהשעיה זמנית של הסכם העבודה ותיתכן האפשרות שיראו באובדן רישיון משום הפרת ההסכם או סיכולו. הדברים יבחנו בהתאם למכלול העובדות הרלוונטיות של המקרה הנדון.

בענייננו, אכן, לידי התובע נמסר מכתב שלפיו פוטר בשל עבירות משמעת ולפיכך הנטל להוכיח כי התובע התפטר מוטל על כתפי הנתבעת, אלא שאין מחלוקת שהתובע נדרש לעבור ריענון על מנת שרישיונו יהא תקף והוא לא עמד בתנאי זה. משאין מחלוקת כי לא ניתן להמשיך להעסיקו ללא רישיון ומשאין מחלוקת כי בעבר נכשל התובע בריענון וניתנה לו הזדמנות נוספת ואילו בחודש 7/10 נכשל שלוש פעמים , מצאתי כי המחדל רובץ לפתחו של התובע והאחריות לאי עמידה בתנאי הרישיון מוטלת על כתפיו (ראו בהתאמה ע"ע (ארצי) 1344/00 מועצה מקומית ערערה - טאהר אבו הזיים, ניתן ביום 6.3.05 והפסיקה המובאת שם; ע"ע 3-294/97 ראאד טאהה - שלמה אבנר, ניתן ביום 2.3.00).

בנסיבות אלה, משלא עמד התובע בתנאים לקבלת הרישיון, גרם הוא להפרת ההסכם שבינו לבין הנתבעת ויש לראותו כמי שהתפטר מעבודתו. משכך, אין התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים ודין תביעתו ברכיב זה - להידחות.

הודעה מוקדמת

17. לטענת התובע, משפוטר לא לתר בכך שהנתבעת הפסיקה לשבץ אותו לעבודה ולא הציעה/מצאה עבודה חלופית בעבורו, זכאי הוא לתשלום דמי הודעה מוקדמת בשיעור של 3,080 ₪.

לטענת הנתבעת, לא זו בלבד שאין התובע זכאי לדמי הודעה מוקדמת, אלא שאף יש לה זכות לקזז מכל סכום המגיע לתובע בגין אי מתן הודעה מוקדמת וזאת משלא נמצא כשיר לעבודה ויש לראותו כמתפטר מבלי שנתן כל הודעה מוקדמת.

18. לאור המסקנה שאליה הגעתי בעניין נסיבות סיום עבודתו של התובע, אין התובע זכאי לתשלום דמי הודעה מוקדמת. מנגד, בנסיבות העניין שבפניי, משההתפטרות מקורה בנסיבות חיצוניות לצדדים ולא בהחלטה שבידי התובע, לא מצאתי כי ניתן היה לדרוש מהתובע לתת הודעה מוקדמת לסיום עבודתו. לפיכך גם טענת הנתבעת בעניין זה דינה - להידחות.

דמי הבראה

19. לטענת התובע זכאי הוא לקבל דמי הבראה בעבור 14 יום בגין כל תקופת עבודתו בשיעור של 340 ₪ לכל יום הבראה ובהתאם להיקף משרתו סך כולל של 3,689 ₪. מששילמה הנתבעת לתובע 1,903 ₪ זכאי הוא להפרש בסך של 1,786 ₪.

לטענת הנתבעת, היתרה שלה זכאי התובע בגין השנתיים האחרונות לעבודתו, בהתאם להיקף עבודתו ולסכומים ששולמו לו בחודשים 6/09 ו-2/10, עומד על סך של 941 ₪.

20. הנתבעת הודתה כי התובע היה זכאי לקבל תשלום בגין 14 ימי הבראה על בסיס יומי של 340 ₪. הצדדים אף לא חלקו על התשלום שניתן לתובע בחודשים 6/09 ו-2/10 והפע ר ביניהם מקורו במחלוקת בעניין חישוב היקף משרתו בלבד. משקבעתי כי היקף משרתו של התובע עומד על שיעור של 71% ובקיזוז הסכום שקיבל התובע, זכאי התובע לסך של 1,476.6 ₪.
(340 ₪ (שווי יום הבראה) * 14 (ימים) * 71% (היקף משרה) = 3,379.6 - 1,903 ₪ ( סכום שקיבל)).

הפרשי שכר לצד ג'

21. לטענת התובע, בהסכם ההתקשרות של הנתבעת עם חברת מקורות התחייבה הנתבעת לשלם לתובע ולכלל המאבטחים במתקן סך של 23 ש"ח לשעת עבודה רגילה וכך הובטח לו עם קבלתו לעבודה . לטענתו, משבפועל שילמה התובעת עבור כל שעה סך של 20.70 ₪ בלבד הפרה את החוזה עם מקורות ואת ההתחייבות לשלם לתובע כמוטב על פי החוזה וזאת בסך כולל של 8,618 ₪. לטענת התובע, יש לצרף לסכום זה תשלום פיצויי הלנת שכר כקבוע בחוק.

לטענת הנתבעת, עם קבלתו לעבודה נמסרה לתובע הודעה לגבי שיעור שכרו, כך שולם לו ומשבחר התובע להמשיך ולעבוד בשכר מוסכם זה, יש לדחות את התביעה ברכיב זה.

22. עיון בחוזה מיום 6.3.08 שנחתם בין הנתבעת לבין התובע הנושא כותרת "הודעה על תנאי עבודה" מעלה, כי נרשם שהשכר השעתי יעמוד על סך של 19.95 ₪ (שכר המינימום במועד הרלוונטי), אלא שהתובע טען כי הובטח לו ששכרו יעמוד על סך של 23 ₪ לשעה וכי חתם על ההסכם תחת לחץ ואף הוסיף את האותיות "ת.ל." לחתימתו. לעמדתו, בשל מצבו הכלכלי ומעמדו כסטודנט לא הייתה לו ברירה כי אם לקבל את העבודה בהתאם לתנאים שהוכתבו לו. אין לקבל את טענת התובע.

ככלל, מקום שמסכימים צדדים כי שכרו של אדם לא יפחת מסכום מסוים, הרי שמדובר בחוזה לטובת צד ג' שהוא בר אכיפה (ראה סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג -1973). ואולם, בפניי הוצג החוזה שנכרת בין הנתבעת לבין מקורות ולא מצאתי את שטוען לו התובע. על הסכם העבודה שעליו חתם התובע צוין שכר שעתי בשיעור שכר המינימום ועד למועד הגשת התביעה לא פנה התובע ולא טען כנגד השכר השעתי ששולם לו. בפנינו לא הוצגה כל ראיה שיש בה כדי להעיד על סכומים אחרים שהובטחו לתובע ואשר אינם תואמים את הרשום בהסכם שעליו חתמו הצדדים והתובע אף לא פירט מי לטענתו הבטיח לו תשלום בשיעור אחר מהנקוב בהסכם. הרישו ם "ת.ל." ליד חתימת התובע, אין בו כדי להקים כל זכות לתובע משלא ברור הרקע להוספת רישום זה ו משהטענה הועלתה כשנתיים לאחר חתימת המסמך ורק לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים.

בנסיבות אלה, דין תביעת התובע להפרשי שכר לצד ג' - להידחות.

פדיון חופשה

23. לטענת התובע, כעולה מתלושי השכר, זכאי הוא ליתרת 4 ימי חופשה העומד ים על סך כולל של 513 ₪ .

לטענת הנתבעת, בהתאם להיקף משרתו היה זכאי התובע לתשלום בסך של 3,630 ₪, מששולם לו סך של 4,282 ₪, הרי נמצא כי קיבל ביתר סך של 652 ₪ שאותם יש לקזז על חשבון דמי הבראה שלהם זכאי התובע.

24. עיון בתלושים מעלה כי לתובע שולם בחודש 12/08 בעבור 10 ימי חופשה (1,650 ₪), בחודש 7/09 בעבור 7 ימי חופשה (1,155 ₪), בחודש 12/09 סך של 960 ₪ ובחודש 3/10 סך של 479 ₪ . סה"כ קיבל התובע סך של 4,244 ₪ בגין ימי חופשה. משעבד התובע 30 חודשים, זכאי היה ל-30 ימי חופשה בהתאם להיקף שכרו. מתלושי השכר עולה כי בגין יום עבודה קיבל התובע סך של 166 ₪. לפיכך, ובהתאם להיקף משרתו, זכאי היה התובע בגין כל תקופת עבודתו לסך של 3,535.8 ₪. יוצא אפוא, כי הסכום שקיבל התובע בגין ימי חופשתו עולה על הסך שלו הוא זכאי, ומכאן שאין התובע זכאי לתשלום בגין פדיון חופשה ודין תביעתו ברכיב זה - להידחות.

דמי חגים

25. לטענת התובע, זכאי הוא לתשלום בגין 10 ימי חג לשנת 2008, ל-9 ימי חג לשנת 2009 ול-4 ימי חג בגין שנת 2010. לטענתו, משלא שילמה הנתבעת עבור דמי חגים ואף אילצה את התובע לעבוד בחלקם זכאי הוא לתשלום דמי חג בסך של 2,951 ₪.

26. לטענת הנתבעת, עיון בתלושי השכר מלמד כי התובע קיבל תשלום בגין החגים כאשר לא עבד בימי ה חג, ואילו כאשר עבד בח גים קיבל תשלום בתעריף של יום חג ועל כן אין הוא זכאי להפרשי תשלום.

טענת הנתבעת נסמכת על הוראות ההסכם הקיבוצי החדש בענף השמירה אשר הורחבו בצו ביום 14.7.09. בסעיף 20 לצו זה נקבע כי:

"20.1 עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (כלומר יום לפני ויום אחרי החג) אלא בהסכמת המעסיק, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג כדלקמן: 2 ימי ראש השנה, 1 יום כיפור, 2 ימי חג סוכות, 2 ימי חג הפסח, 1 יום העצמאות, 1 חג השבועות, ובכל חגי המדינה או שבתון שיוכרז עליו כחוק ויחול עליו תשלום שכר עבודה; עובד יומי לא יהיה זכאי לתשלום בגין יום חג החל בש בת.
20.2 ...
20.3 עובד שיועסק בחג כאמור בסעיף 20.1 או 20.2 יהיה זכאי לגמול בגין עבודתו בשיעור של 50% תוספת לשכרו הרגיל (להלן - תוספת החג) וליום מנוחה חלופי בלא תשלום, וכן לתשלום מלוא הגמול בגין עבודה בשעות נוספות, נוסף על תוספת החג כאמור, אם וככל שהעובד הועסק מעבר ליום עבודה רגיל, והכל בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה" (להלן - " צו ההרחבה החדש"; הדגשה שלי - י.א.ש.).

עולה מעמדת הנתבעת כי יש לפרש את צו ההרחבה החדש כקובע שעובד שעבד ביום החג יהא זכאי רק לתשלום בגין עבודתו ללא קבלת תמורת החג.

27. אין לקבל טענה זו. הלכה פסוקה היא כי תשלום בגין יום החג הוא "עקב העבודה ולא בגין העבודה" בהנחה כי עובד אינו עובד בחג. עוד קובעת ההלכה הפסוקה כי מקום שהעובד עבד בחג, זכאי הוא לתשלום שכר בצירוף גמול עבודה בחגים וזאת מבלי לפגוע בזכותו לתשלום בגין החג מכח ההסכם הקיבוצי (דב"ע מג/3-91 מולה נוהד - חב' אל-וו בע"מ, פד"ע טו, 163, 167).

קבלת פרשנות הנתבעת שלפיה ביטל צו ההרחבה החדש את זכות העובד שעבד ביום החג לקבל תשלום תמורת החג, מרֵעה את מצבו של עובד האבטחה ביחס ל הוראות צו ההרחבה הקודם מיום 31.12.07 (להלן - " צו ההרחבה הקודם") שבו לא הייתה הסתייגות מתשלום ימי חג שחלו ביום שבת וכן לא הייתה הגבלה ליום מנוחה חלופי בלא תשלום. פרשנות זו אף חותרת תחת תכלית חובת תשלום ימי החג לעובד יומי.

28. על פי צו ההרחבה הקודם, עובד בענף השמירה היה זכאי לקבל תשלום בגין החג (100%) ובמקרה שבו עבד ביום החג היה זכאי לקבל את תמורת יום החג בתשלום (100%) בנוסף לשכר עבודתו בגין יום החג (150%). היינו, עובד שעבד ביום החג זכאי לקבל בסך הכל תשלום בשיעור של 250%. איני מוצאת כי הוראות צו ההרחבה החדש מרֵעות את מצבו של העובד ומאיינות את זכאותו לתשלום תמורת חג. להיפך, הוראות סעיף 20.3 באות להוסיף על הוראות סעיף 20.1 והן מעניקות ל עובד יום מנוחה נוסף ללא תשלום.

מתן פרשנות אחרת להוראות הצו מביאות למעשה לתוצאה אבסורדית שלפיה, עובד שלא עבד בחג מקבל תמורת חג בשיעור של 100% ואילו עובד שעבד בחג, התוספת שיקבל למעשה בגין עבודתו עומדת על שיעור של 50% בלבד. הווי אומר, שהתמורה בפועל בגין עבודתו עומדת על שיעור נמוך מזו שלה הוא זכאי בגין יום עבודה רגיל.

29. זאת ועוד, על הצדדים חלות גם הוראות ההסכם הקיבוצי כללי (מסגרת) לתנאי השכר במשק הפרטי (להלן - "הסכם המסגרת ") אשר הו רחב בצו מיום 1.7.00 והוראותיו הוחלו על כל העובדים בישראל למעט עובדים שלגביהם נקבעו בהסכמים קיבוציים תנאים עדיפים. הוראות סעיף 7 להסכם זה קובעות זכאות לתמורת חג בעבור תשעה ימי חג למעט ימים שחלו ביום שבת וזאת ללא קשר לתמורה המשולמת בגין עבודה בימי החג.

הוראות סעיף 23 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, קובעות כי "היו חלים על עובד יותר מהסכם קיבוצי אחד, הולכים אחר הוראה שהיא לטובת העובד". משהוראות הסכם המסגרת מורות על תשלום תמורת החג ללא קשר לתשלום הניתן בגין עבודה ביום החג, ואף אם היתה מתקבלת פרשנות הנתבעת, הרי שהוראות הסכם המסגרת המטיבות עם העובד גוברות על הוראות צו ההרחבה החדש - יש לקבוע כי גם עובד שעבד ביום החג יהא זכאי לתמורת החג בנוסף לשכר עבודתו.

30. הנטל להוכיח כי שולמה לתובע תמורת החג מוטל על המעביד. הנתבעת לא פירטה באי לו ימים קיבל התובע תמורת חג, להבדיל משכר בגין עבודתו בימי החג. עיון בתלושי השכר אף הוא לא מעלה כי לתובע שולמה תמורה זו, גם בגין ימי חג שלא עבד בהם. בנסיבות אלה, משלא נסתרה טענת התובע, ובהתחשב בהיקף משרתו, זכאי הוא לתשלום תמורת חג בשיעור של 2,593 ₪ (22 (ימי חג) * 166 ₪ (שכר יומי) * 71% (היקף משרה)).

הפרשות לפנסיה וזיכוי מס

31. לטענת התובע, על פי צו ההרחבה, לאחר 6 חודשי עבודה היה על הנתבעת לפתוח בעבורו קרן פנסיה במבטחים ולזכותו למפרע מתחילת עבודתו בסך של 6% משכרו. לטענת התובע, משעבד בכל תקופת עבודתו סך של 3,745 שעות זכאי היה כי יופרש בעבורו סך של 4,651 ₪.
לטענתו, משהפרישה הנתבעת לזכותו סך של 1,797 ₪ בלבד , זכאי הוא לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לתגמולים בשיעור של 2,854 ₪. עוד טוען התובע, כי הוא זכאי לקבל פיצוי בגין זיכוי ממס בשיעור של 35% בסך כולל של 998 ₪.

לטענת הנתבעת בכתב ההגנה , החלה להפריש בעבור התובע בחודש 10/08 ואכן היא חייבת בגין 8 חודשי עבודתו הראשונים סך של 1,257 ₪. בסיכומיה טענה הנתבעת כי שילמה בעבור התובע לקופת מבטחים סכום כולל של 4,857.26 ₪.

32. לאחר שבדקתי את שעות העבודה של התובע שיש לקחת בחשבון, מצאתי כי הן אף עולות על מספר השעות שבהן הוא נקב בתביעתו. ממכתבה של חברת מנורה מבטחים עולה כי הנתבעת הפרישה בעבור התובע לפנסיה סך של 3,876.26 ₪ ועל כן ההפרש שלו זכאי התובע בגין הפרשות לפנסיה עומד על סך של 775.29 ₪.

משישולם הסכום ישירות לידי התובע עוד בטרם הגיעו לגיל פרישה , אין מקום לפסיקת פיצוי בגין הפסד זיכוי מס ודין התביעה ברכיב זה - להידחות.

דמי נסיעות

33. לטענת התובע, הודיעה הנתבעת כי תשלם לו בכל חודש 200 ₪ בעבור דמי הנסיעות וזאת באופן גלובאלי ללא קשר לשעות עבודתו בפו על. ואולם , הלכה למעשה לא שילמה הנתבעת בכל החודשים את הסך המובטח וההפרש שלו הוא זכאי עומד על סך של 970 ₪. לטענתו לא ניתן היה להגיע למקום העבודה בתחבורה ציבורית והוא נעזר ברכב פרטי או במוניות.

לטענת הנתבעת, שילמה לתובע בגין נסיעותיו בפועל ואם נדרש התובע להוצאות גבוהות יותר ויוכיחן, תשלם לו כנדרש.

34. אין לקבל טענת הנתבעת. כעולה מההסכם בין הצדדים התחייבה הנתבעת לשלם בעבור נסיעות סך של 200 ₪ לחודש (אף שכתוב לשעה). עיון בתלושים מעלה, כי התשלום שבוצע על ידי הנתבעת, אינו תואם את הימים או את שעות העבודה ולא ברור כיצד נקבע הסכום ששולם בפועל. בנסיבות אלה ומשלא סתרה הנתבעת את חישובי התובע, על הנתבעת להשלים לתובע את הסך של 970 ₪.

שעות נוספות גלובאליות

35. לטענת התובע, עם קבלתו לעבודה נמסרה לידיו הודעה על תנאי עבודתו בהתאם לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב-2002 ובה נקבע כי לשכרו יתווסף תשלום בשיעור 9% וזאת במקום תשלום שעות נוספות על פי החוק. לטענת התובע, תשלום השעות הנוספות הגלובאלי שולם רק בחלק מחודשי עבודתו וההפרש שלו הוא זכאי עומד על סך של 3,719 ₪.

לטענת הנתבעת, שילמה לתובע גמול שעות נוספות בשיעור 9% רק בחודשים שבהם עבד שעות נוספות ואילו בחודשים שבהם לא עבד שעות נוספות אין הוא זכאי לתשלום זה ודין תביעתו - להידחות.

36. הוראות צו הרחבה בענף השמירה והאבטחה מאפשרות לצדדים לבחור בדרך חלופית של תשלום גמול שעות נוספות כדלקמן:

"א. בעד כל שעת עבודה נוספת ביום חול, שלאחר 8 שעות עבודה ליום למעט בימי מנוחה שבועית כמפורט בסעיף 10.5 להלן, ועד לתקרת מכסת שעות העבודה המותרת על פי חוק, ישלם המעסיק גמול עבודה בשעות נוספות בהתאם להוראות הכלולות בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951; על אף האמור בסעיף זה, המעסיק רשאי, בהסכמת העובד בכתב, להוסיף על שכרו של העובד בעד יום עבודה פלוני תוספת כוללת בשיעור של 9% לפחות משכר העבודה הרגיל המשתלם בעד כל שעות העבודה, באותו היום; במקרה כזה יהיה המעסיק פטור מלשלם לאותו העובד גמול עבודה בשעות נוספות בעד עבודה שבוצעה באותו יום עבודה.
ב. ...
ג. הושג הסכם שכר כולל כאמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב) לעיל, וכל עוד עומד ההסכם בתוקפו לאור הוראות סעיף קטן (ב) לעיל, תשולם לעובד התוספת הכוללת הנזכרת בסעיף קטן (א) לעיל גם אם לא עבד העובד באותו יום יותר מ-9 שעות" (הדגשה שלי - י.א.ש).

37. בהסכם שעליו חתמו הצדדים נקבע במפורש כי משכורתו של התובע תכלול "תוספת של 9% בגין שעות נוספות". כעולה מהוראת סעיף ג' לעיל , התוספת תשולם גם אם לא עבד העובד באותו היום יותר מ-9 שעות. מכאן , כי יש לשלם את התוספת בגין כל שעות העבודה של העובד. מטרתו של ההסדר שאליו הגיעו הצדדים להסכם הקיבוצי, הינו תשלום תוספת כוללת בגין כל שעות העבודה. משאין מחלוקת שהנתבעת לא שילמה לתובע בגין כל שעות עבודתו את התוספת בשיעור של 9%, ומשלא נסתרו חישובי התובע, על הנתבעת לשלם לתובע בגין שעות נוספות גלובאליות סך של 3,719 ₪.

הפרשי שכר בגין ימי ריענון

38. לטענת התובע, בחודש 2/10 ביצע שני ימי ריענון, בראשון נכשל ואילו את השני עבר בהצלחה. בחודש 7/10 ביצע שלושה ימי ריענון שבסופם נכשל. לעמדתו, על פי צו ההרחבה זכאי הוא לתשלום בגין השתתפותו בימי הריענון והנתבעת חייבת לו בעבורם סך של 828 ₪.

לטענת הנתבעת, שילמה לתובע בגין כל ימי הריענון כמפורט בתלושי השכר. בסיכומיה העלתה הנתבעת טענה חדשה שלפיה לא השתתף התובע בימי הריענון באופן מלא אלא רק חצי שעה או שעה ביום ועל כן אין הוא זכאי לתשלום בגין ימים אלה.

39. עיון בתלושי השכר מעלה כי בחודש 2/10 קיבל התובע תשלום בגין יום ריענון אחד, בחודש 6/10 קיבל בעבור יום ריענון נוסף. איש לא הציג את תלוש השכר לחודש 7/10 ומכאן לא ניתן היה להוכיח האם שולם לתובע בגין ימים אלה, אם לאו. טענת הנתבעת, כי התובע לא השתתף בימי הריענון באופן מלא, נטענה אף היא בשלב מאוחר ולא נתמכה בכל ראיה שהיא וזאת לאור עדותו של מר מוצ'לוב שלפיה אין הוא יודע מדוע לא קיבל התובע בגין ימי הריענון.

משהנטל להוכיח את התשלום מוטל על כתפי הנתבעת ומשלא מצאתי כי הנתבעת הרימה את הנטל המוטל עליה לסתור את טענת התובע ולהוכיח את התשלום או את העדר זכאות התובע לתשלום זה, חייבת הנתבעת בתשלום בעבור 3 ימי ריענון סך של 498 ₪.

הפרשי שכר בגין מינימום ענפי

40. לטענת התובע, על פי צו ההרחבה מיום 21.6.09 נקבע שכר מינימום ענפי בשיעור של תוספת של 2.5% משכר המינימום במשק במתווה של פריסה. לטענת ו, החל מחודש 1/10 היה על הנתבעת לשלם לו תוספת ש ל 1.5% הן לשעות עבודתו הרגילות והן לעבודתו בשעות נוספות כאשר ההפרש שלו זכאי התובע בגין שכר זה, עומד על שיעור של 286.85 ₪ שאותם יש לשלם בצירוף פיצויי הלנת שכר.

לטענת הנתבעת, היא שילמה לתובע את התוספת לשכר המינימום ואף בשיעור העולה על הקבוע בצו ועל כן אין התובע זכאי לתשלום ברכיב זה.

41. עיון בתלושי השכר החל מחודש 7/09 ואילך מעלה כי לתובע שול מה תוספת ענפית . משכך דין התביעה ברכיב זה - להידחות.

החזר ניכויים וקנסות

42. לטענת התובע, פעלה הנתבעת בחוסר תום לב עת ניכתה משכרו של התובע דמי טיפול ארגוני בשיעור כולל של 140 ₪ (10 ש"ח בחודש) וכן בקיזוז 3 ימי עבודה בחודש 10/08 ו-80 ₪ בחודש 5/09. סך הכל עותר התובע להחזר ניכויים וקיזוזים שיעור של 718 ₪. בצירוף פיצויי הלנת שכר.

לטענת הנתבעת, פעלה על פי הסכמות בכתב שעליהן חתם התובע ואשר התירו לנתבעת לגרוע משכרו את הקנסות שנוכו ואילו דמי הטיפול נגבו מכוח ההסכם הקיבוצי הקיים.

43. באשר לניכוי דמי טיפול ארגוני - בהסכם בין הצדדים חתם התובע על הסכמתו לניכוי דמי טיפול להסתדרות העובדים הלאומית (סעיף 12 להסכם) . נוכח הסכמת ו זו אין מקום לתביעת התובע להשבת הכספים והיא נדחית.

44. באשר לקיזוזים האחרים - הנתבעת לא הציגה כל מסמך עליו היא מסתמכת בטענה כי התובע הסכים לקיזוז ואף העד מטעמה לא ידע להסביר את מהות הקיזוזים. טענת הנתבעת היא כי הקיזוז נעשה בהתאם להוראות סעיף 13 להסכם ובהתאם לדיווח של הקב"ט שמאבטח לא התייצב למשמרתו.

הוראות סעיף 13 להסכם קובעות:

"הצדדים מסכימים שעזיבת עמדת השמירה ע"י העובד ללא קבלת אישור מראש מהמפקח באזור הינה עבירת משמעת חמורה.
העובד מסכים שבכל מקרה שבעמדת השמירה שלו תיערך ביקורת ע"י מי שהמעסיק הסמיכו לכך והעובד לא נמצא בעמדת השמירה, תהיה החברה רשאית לקנוס את העובד בהורדה של 4-8 שעות עבודה (הכל לפי העניין) משעות העבודה החודשיות של העובד.
העובד נותן בזאת הרשאה בלתי חוזרת להפחית (במקרים כנ"ל) משכרו או מכל סכום שיגיע לו את סכום הקנס כאמור לעיל".

45. דא עקא, אין בפני כל ראיה המוכיחה כי התובע נעדר מעבודתו בחודשים שבהם נעשו הקיזוזים . הנתבעת לא הציגה כל יומן עבודה שיש בו כדי להעיד כי התובע שובץ לעבודה במשמרות שאליהן לא התייצב בחודשים 10/08 ו-5/09 ואף מר מוצ'לוב לא יכול היה ליתן הסבר למהות הקיזוזים. ו כדבריו בחקירתו:

"ש. בתלוש 10/08 כתוב קיזוז שלושה ימי עבודה למה קיזזו לו שלושה ימי עבודה בחודש זה?
ת. אתה שואל אותי שאלה שאני לא יכול להשיב כרגע.
ש. גם לגבי 5/09 קיזוז 80 ₪ אותו תשובה?
ת. כן" (עמ' 15 שורות 3-6 לפרוטוקול).

לאור האמור, ולאור העובדה ששיעור הקנס אף הוא לא היה מוכח וקצוב כנדרש על פי הוראות סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, לא מצאתי כי הנתבעת הרימה את הנטל להוכיח כי זכאית הייתה לקזז משכרו של התובע ועליה להשיב לידיו את הסך של 578 ₪.

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין

46. לטענת התובע, פוטר על ידי הנתבעת מבלי שנערך לו שימוע ומבלי שנבדקו לו והוצעו לו אופציות לעבודות אחרות. לדבריו, פוטר שלא בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים, מבלי שנערך כל משא ומתן בין הנתבעת להסתדרות העובדים הכללית ובשל כך זכאי הוא לפיצויי בגין פיטורים שלא כדין בגובה של 3 משכורות בשיעור כולל של 8,949 ₪.

לטענת הנתבעת, איבד התובע את תעודת המאבטח ומשכך דינו כמתפטר ואין כל בסיס לתביעה זו.

47. משהגעתי למסקנה, כי הפסקת עבודתו של התובע מקורה בעובדה שהתובע לא עבר את הריענון שנדרש לצורך קבלת היתר להמשיך ולהעסיקו, ועל פי עדותו של מר מוצ'ולוב ממנה עולה כי בכל האתרים של מקורות נדרש מאבטח חמוש (עמ' 12 לפרוטוקול) - תנאי שהתובע לא עמד בו, ומשלא הצביע התובע על מקום עבודה אחר רלוונטי שבו יכול היה להיות מועסק, לא מצאתי כי נסתרה טענת הנתבעת שלפיה לא ניתן היה להמשיך ולהעסיק את התובע. מכאן שהתובע לא הוכיח את זכאותו לתשלום פיצוי בגין פיטורים שלא כדין.

משכך, דין התביעה ברכיב זה - להידחות.

קיזוז

48. לטענת הנתבעת, זכאי היה התובע להפרשי הבראה ולהפרשים בגין הפרשות למבטחים בשיעור כולל של 2,198 ₪ מהם יש לקזז תשלום בגין פדיון חופשה ביתר ובגין אי מתן הודעה מוקדמת ובסך של 3,270 ₪ ועל כן חב התובע לנתבעת סך של 1,072 ₪.

משנדחתה טענת הנתבעת, כי יש לחייב את התובע בתשלום חלף הודעה מוקדמת אין מקום לקיזוז בגין רכיב זה ואולם משמצאתי כי לתובע שולמו דמי חופשה ביתר ומשהעמידה הנתבעת את טענתה לקיזוז רכיב זה על הסך של 652 ₪, יש לקזז סכום זה מהסכומים שלהם זכאי התובע.

אחרית דבר

49. לאור כל האמור, תשלם הנתבעת לתובע כדלקמן:

א. דמי הבראה בסך של 1,476.6 ₪.
ב. הפרשות לפנסיה בסך של 775.29 ₪ .
ג. דמי נסיעות בסך של 970 ₪.
ד. שעות נוספות גלובאליות בסך של 3,719 ₪.
ה. הפרשי שכר בגין ימי ריענון בסך של 498 ₪.
ו. החזר ניכויים וקנסות בסך של 578 ₪.
ז. תמורת חג בסך של 2,593 ₪.

מסכומים אלה יקוזז הסך של 652 ₪ ששולמו ביתר בגין חופשה.

סכומים אלה ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.10 ועד לתשלום המלא בפועל.
התביעות בגין פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת, הפרשי שכר לצד ג', פדיון חופשה, זיכוי מס, תוספת ענפית ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין - נדחות.

הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,000 ₪ וזאת תוך 30 יום שאם לא כן ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ז חשון תשע"ד, (31 אוקטובר 2013), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .