הדפסה

מנהל מקרקעי ישראל - נ' מפעלי נייר ירושלים ונאמן (2000) בע"מ

מספר בקשה:1
בפני
כב' הרשם הבכיר יניב בוקר

המבקשת

נהורא מעליא בע"מ

נגד

המשיב-התובע

מנהל מקרקעי ישראל

ובעניין

הנתבעת נייר לבן ירושלים (2000) בע"מ

החלטה

בפני בקשה שהגישה המבקשת, חברת נהורא מעליא בע"מ, לביטולו של פסק הדין שניתן בתיק זה, בהעדר הגנה, ביום 1/4/2009, על ידי כב' הרשמת עפרה גיא (כתוארה אז), כנגד הנתבעת, חברת נייר לבן ירושלים (2000) בע"מ (כשמה אז), לבקשת התובע-המשיב, מנהל מקרקעי ישראל, במסגרתו חייב בית המשפט את הנתבעת לסלק את ידה משטח הפלישה הידוע כחלק מחלקה 32, בגוש 5841, בקרית-גת (להלן: "השטח") – שטח הנמצא ממזרח לגבול חלקה 22, וסומן בצבע אדום במפה אשר צורפה לפסק הדין.
עוד חייב בית המשפט את הנתבעת לפנות את השטח האמור מכל אדם, חפץ, גידור ובנייה, ולהשיבו לידי המשיב-התובע, וכן לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 4,400 ₪.

תמצית הטענות בכתב התביעה
בכתב התביעה נטען כי המשיב-התובע, מנהל על פי דין את מקרקעי ישראל כמשמעותם בחוק יסוד: מקרקעי ישראל, והכוללים את המקרקעין שבבעלות מדינת, ישראל, רשות הפיתוח והקרן הקיימת לישראל. מכוח סמכויות אלה, לטענתו, מנהל הוא את השטח.

לטענת המשיב, כעולה מכתב התביעה, הנתבעת הייתה בעלת זכות חכירה לדורות, החל ממרץ 2003, של מגרש מס' 77/1, לפי תב"ע ד/13/292 המהווה חלקת משנה מס' 1, בחלקה 22, בגוש 5841, הנמצא בצמוד לשטח ועל המגרש האמור קיים מפעל של הנתבעת.
המשיב הוסיף וטען בכתב התביעה, כי בחודש יולי 2005 דיווח מפקח של המשיב כי הנתבעת פלשה לחלק מהשטח, ומשתמשת בו כחלק משטח מפעלה ואף נבנתה במקום גדר אבן ונוצקה רצפת בטון.

על פי כתב התביעה, ביום 5/3/2006 שלח המשיב לנתבעת מכתב התראה לסילוק ידה מהשטח, ובתאריכים 24/7/2006 ו- 27/12/2006 שלח שני מכתבי התראה נוספים, שלא נענו.

לפיכך, ובשל העובדה שהנתבעת, על פי הנטען בכתב התביעה, מחזיקה בשטח ללא הסכמת התובע-המשיב, עתר התובע-המשיב לסילוק ידה, כאמור לעיל.

ביום 18/3/2009 הגיש המשיב-התובע בקשה למתן פסק דין בשל אי הגשת בקשת רשות להתגונן על ידי הנתבעת, ולבקשה צורף אישור מסירה של דבר דואר בישראל, אשר נחזה להיות חתום בחותמתה של הנתבעת, ולפיו, לכאורה, נמסר לה כתב התביעה ביום 18/1/2009.

כאמור, פסק הדין ניתן ביום 1/4/2009.

תמצית הטענות בבקשה לביטול פסק הדין
ביום 22/4/2012 הגישה המבקשת את הבקשה שבפני, שכותרתה: "בקשה בהולה במעמד צד אחד להורות על עיכוב הליכי הוצאה לפועל של פינוי והריסה במסגרת תיק הוצל"פ 14-10412-11-1 ובקשה לביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד".

המבקשת טענה בבקשתה כי נודע לה שקיימת הוראה לביצוע פינוי והריסה של חלק ממפעל, שרכשה רק לאחרונה ביום 20.3.12, באישור ביהמ"ש המחוזי בבאר -שבע, זאת במסגרת כינוס נכסים ו בהתאם לסעיף 34 א' לחוק המכר.

לטענתה, על פי הודעה שנמסרה לה מתוכנן מועד הפינוי ליום 23/4/2012, ולפיכך ביקשה את עיכובם של הליכי הפינוי וההריסה.

עוד עתרה המבקשת להורות על ביטול פסק הדין שניתן במעמד צד אחד, ללא התייצבות וללא הגנה
מצד הנתבעת, שכן לטענתה פסק דין זה פוגע באופן קיצוני בזכויות המבקשת הנובעות מן המכר שאושר ע"י ביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע.
לחילופין עתרה המבקשת להורות על עיכוב ביצוע הוראת הפינוי למשך 6 חודשים לכל הפחות, זאת על מנת לאפשר לה לקבל את כלל החומר הרלוונטי, לקיים הידברות עם מנהל מקרקעי ישראל על מנת להגיע לעמק שווה ו/או להגיש תובענה מתאימה במסגרתה יתבקש צו מניעה זמני נוסף עד לבירור המחלוקות.

המבקשת הוסיפה כי פסק הדין שניתן בתיק דנן לא בוצע על ידי המשיב במשך למעלה מ- 3 שנים.

המבקשת טענה בבקשתה כי היא חברה בע"מ, אשר התקשרה עם כונס נכסים, עו "ד אמנון לורך, ממשרד יגאל ארנון ושות', שמונה לבקשת בנק דיסקונט לישראל בע"מ, ככונס נכסים זמני על נכסי הנתבעת, כל זאת במסגרת תיק פר"ק 10250-06-11 בביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע.

במסגרת תיק הפר"ק הנ"ל, על פי הנטען בבקשה, אושרה מכירת נכסיה המשועבדים של הנתבעת למבקשת, זאת בהתאם לסעיף 34 א' לחוק המכר.

עוד על פי הנטען בבקשה, ביום 22.3.12 , לאחר אישור המכר ע"י ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, שלח המשיב לב"כ כונס הנכסים מכתב, לפיו מחלקת הפיקוח של המשיב קבעה את מועד הפינוי ליום 23.4.12 ובמסגרת מכתבו ביקש כי כונס הנכסים יפעל לפינוי השטח. כונס הנכסים השיב למשיב כי עליו לפנות ישירות למבקשת ולנתבעת.

לטענת המבקשת, על פי הודעת עדכון של כונס הנכסים למגישי הצעות לרכישת נכסי הנתבעת, הנושאת תאריך 26.1.12, ושהגיעה לידי המבקשת, לדידה, בסמוך לאישור המכר ע"י ביהמ"ש המחוזי בב"ש, נודע למבקשת כי הכונס קיבל לידיו פסק דין, שניתן בהיעדר הגנה, לפינוי
חלק משטח המפעל בו החזיקה הנתבעת.

המבקשת ביקשה לציין כי עפ"י מכתב העדכון של כונס הנכסים, המשיב הסכים ב אותו שלב כי יש
לפעול בשיתוף פעולה ותיאום ולצורך כך יש להמתין לסיום הליכי הכינוס כך שניתן יהיה לפעול בתיאום מול הרוכש שיאושר ע"י ביהמ"ש המחוזי בב"ש.

הרציונאל של הסכמה זו, לטענתה של המבקשת, הינ ו כי הרוכש שיאושר ע"י ביהמ"ש וה משיב, יחד, יוכלו לנסות להסדיר את המחלוקת ביניהם בטרם יבוצע פסק דין הקובע סעד קיצוני של פינוי והריסה, כלשון הבקשה.

המבקשת ביקשה לציין כי קיבלה הוראה לביצוע הליך, אשר הושארה ככל הנראה בסוף חודש מרץ 2012 על שער המפעל, אך לא התקבל בידי גורם מוסמך של המבקשת או הנתבעת.

בשל דוחק הזמנים עתרה המבקשת לסעדים הדחופים המפורטים בבקשתה.

המבקשת טענה כי המגמה היא להיעתר לבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה או בהיעדר התייצבות, וזאת לאור זכות הגישה לערכאות ועל מנת ליתן לבעל דין את יומו בבית המשפט.

המבקשת הוסיפה כי בהיותה הרוכשת במסגרת הליך של כינוס נכסים, טרם זכתה לשיתוף פעולה מהמשיב, טרם עיינה בחומר הרלוונטי, טרם עלה בידה לעיין בתיק המינהל הרלוונטי ואף לא בחומר שבתובענה ככל שהיה, ולפיכך אינה יכולה לעמוד על סיכויי הגנתה ככל שקיימים כאלה בהליד דנן ולכן אין לייחס, לטעמה, למבחן סיכויי ההגנה כל משקל בעניינה בטרם יינתן ל ה יומה לעמוד על זכויותיה ולהביא את טענותיה בפני בית המשפט.

המבקשת אף הוסיפה כי אין לגלגל לפתחה כל מחדל להעדר הגנה מטעם הנתבעת, ומאחר שרכשה את הזכויות מכונס הנכסים רק ביום 20.3.12 - ואין לייחס לה ידיעה קודמת אודות ההליך המשפטי.

המבקשת הוסיפה וטענה כי לאור הוראות סע' 34א' לחוק המכר הרי שהנכס (המפעל כולו והשטח עליו נבנה) נמכר לרשותה ללא כל סייג או החרגה או זכות של צד ג', לרבות זכותו של המשיב.

עוד טענה המבקשת כי בית המשפט השלום כלל לא היה מוסמך, עניינית, ליתן צו הריסה במסגרת פסק הדין והוסיפה כי אין מדובר בסעד שהינו סעד טפל או סעד נלווה לסעד אחר, אלא כי , לדידה, סעד ההריסה והפינוי הם סעדים שלובים ואחד ה ם כאשר ה משיב תובע את פינוי המקרקעין מכל אדם, חפץ, גידור ובניה והחזרתו לחזקתו כאשר הוא ריק.

המבקשת הוסיפה כי פסק הדין ניתן ללא בירור עובדתי ומבלי שבית המשפט נכנס לעובי הקורה.

לבקשתה של המבקשת צורף תצהירו של מנחם זילברברג, שהינו הבעלים ומנהל המבקשת, אשר תמך בעובדות הנטענות בבקשה.

תמצית הטענות בתגובת המשיב לבקשה
בתגובת המשיב לבקשה, שהוגשה ביום 7/5/2012, טען המשיב כי דין הבקשה להידחות על הסף מן הטעם שהמבקשת איננה בעלת דין בתיק דנן, ואין לה כל מעמד או זכות עמידה.

עוד טען המשיב כי בקשה לביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד או בהעדר כתב הגנה צריכה להיות מוגשת ע"י בעל הדין בתוך 30 ימים מהיום שהומצאו לו פסה"ד, ולדידו, במקרה דנן, פסה"ד הומצא לנתבעת בסמוך לאחר הינתנו , במכתב מיום 16/4/2009.

המשיב הוסיף כי המבקשת לא טענה כל טענה לגופו של עניין, לא בשאלת סיכויי ההגנה ולא בשאלת סיבת המחדל להתגונן במועד.

המשיב טען עוד כי מעיון בהסכם רכישת המקרקעין שנחתם בין הנתבעת למבקשת ביום 20/3/2012, ואשר נוסח הימנו היה כבר בידיעת המבקשת לפחות מספר ימים קודם לכן, לטענת המשיב, צויין דבר קיומו של צו הפינוי נשוא תיק זה במפורש, והמבקשת אף הצהירה כי בדקה את הנכס ביסודיות לרבות בדיקה פיסית , תכנונית , משפטית וכל בדיקה אחרת, לרבות במינהל מקרקעי ישראל ועל יסוד הבדיקות שביצעה או בעצמה או ע"י מומחים מטעמה ידועים לה כל הפרטים הדרושים על מנת לקבל החלטה לרכוש את המקרקעין.

לפיכך, לטענת המשיב, מנועה המבקשת לפנות לבית המשפט ולבקש את ביטולו של פסק הדין.

המשיב טען כי מעולם לא הייתה כוונה להגיע להסכמה בין הצדדים, למעט באשר ל"פינוי עצמי" של השטח.

לעניין סמכותו העניינית של בית המשפט השלום הפנה המשיב להלכה לפיה הולך הטפל אחר העיקר, וטען כי סעד ההריסה הינו סעד נלווה וטפל לסעד הפינוי.

לתגובת המשיב צורף תצהירו של מר שלמה כהן, המשמש כמפקח במחוז ירושלים אצל המשיב, אשר תמך בעובדות שנטענו בתגובה.

תצהירו של מר כהן פירט את השתלשלות העניינים מיום הגשת התביעה, לרבות תכתובות שניהל המשיב עם כונס הנכסים בנוגע לביצוע הפינוי בפועל.

תמצית הטענות בתשובת המבקשת לתגובת המשיב
המבקשת טענה בתשובתה כי מעמדה אינו מוטל בספק לאור העובדה שרכשה את המקרקעין נשוא התובענה.

המבקשת הוסיפה כי המשיב מתעלם באופן מובהק מפניותיה ובקשות יה לקבלת החומר והמסמכים הרלוונטיים בתיק המינהל, לרבות תשריט מדידה קריא וברור חתום ע"י מודד מוסמך כנדרש, וכך מונע מן המבקשת את האפשרות, לפרט את טענות ההגנה העומדות בפניה ובכלל את סיכויי הצלחתה.

לטענת המבקשת, פנתה חדשות לבקרים, כלשונה, אל נציגי ה משיב ובאי-כוחו, בניסיון להסדיר את המחלוקת נשוא צו הפינוי מחוץ לכותלי ביהמ"ש, ואף לצורך בירור נסיבות מתן צו הפינוי, לרבות לאיזה חלק מן המקרקעין מתייחס הצו האמור, אולם המשיב, לדידה, נמנע בכל דרך שהיא מלגלות למבקשת מידע חיוני והכרחי זה, ואינו משתף פעולה בחוסר תום לב ובניגוד למוטל עליו כרשות ציבורית, זאת תוך פגיעה מהותית באפשרות של המבקשת למצות את זכויותיה, כלשון התשובה.

המבקשת טענה כי אינה מתכחשת לעובדה כי בעת חתימת הסכם המכר ידעה על צו הפינוי, אך אין בכך, לטענתה, להוות הסכמה לצו.

המבקשת הוסיפה וטענה כי יש לבטל את פסק הדין ולו מחמת הספק בדבר ההמצאה כדין של פסק הדין אל הנתבעת.

תשובת המבקשת נתמכה בתצהירו של מר מנחם זילברברג.

ביום 8/8/2012 הוריתי כי: "בנסיבות המיוחדות של בקשה זו, שהיא בקשה של צד שלישי להליך
לביטול פסק דין, הגעתי למסקנה כי יש לבקש גם את עמדתה של הנתבעת עצמה (באמצעות כונס הנכסים או הנאמן)" .

תמצית תגובת הנתבעת
ביום 6/11/2012 הוגשה תגובתה הלקונית של הנתבעת ולפיה ביום 15/11/2011 ניתן צו כינוס נכסי הנתבעת מכוח שיעבוד לטובת בנק דיסקונט, אך הנתבעת לא פורקה.

עוד טענה הנתבעת כי ביום 20/3/2012 נמכרו כלל נכסיה ופעילותה למבקשת, לרבות נכס המקרקעין נשוא תיק זה, ולפיכך אין היא רשאית עוד לבצע את צו הפינוי.

הנתבעת הוסיפה כי "אין לה התנגדות", כלשונה, לביטול פסק הדין, שכן המבקשת בלבד נושאת באחריות למקרקעין אשר הועברו אליה ממורקים מכל זכות של צד ג', לרבות זכות של הנתבעת עצמה.

ביום הגשת התגובה הוריתי למבקשת ולמשיב להשיב לנטען בתגובת הנתבעת בתוך 10 ימים.

תמצית תשובת המשיב לתגובת הנתבעת
המשיב טען בתשובתו כי אין כל נפקות להסכמתה או אי-הסכמתה של הנתבעת לבקשה לביטול פסק הדין, ומכל מקום, היה עליה להגיש בקשה לביטול פסק הדין ולנמק את העילות לכך. המשיב ציין כי הנתבעת היא חברה פעילה ולא פורקה.

הבקשה נקבעה לדיון בפני ליום 24/12/2012, אך הדיון נדחה לבקשת הצדדים, עד אשר התקיים ביום 11/3/2013.

מהלך הדיון בבקשה
בפתח הדיון נחקר מר זילברברג, מנהל המבקשת, על תצהירו.

בחקירתו אישר מר זילברברג כי על פי ההסכם בין הצדדים ידע על פסק הדין לפינוי בטרם רכש את נכסי הנתבעת, אך לטענתו, הבין מכונס הנכסים כי קיים נוהל לפיו עליו להיוועד עם מנהל מחוז המשיב והם "מכשירים את השרץ", כלשונו.

מר זילברברג טען עוד, בחקירתו, כי נועד עם מנהל המחוז אצל המשיב, מר חמי כסיף, וזה אמר לו כי קיימת בעיה עם רכבת ישראל, שקיבלה חלק מן השטח לצרכיה ולא עשתה בו שימוש לצרכיה, ולפיכך, על פי נוהל פנימי של המשיב על הרכבת לוותר על ההכרזה, ואז יבואו במו"מ עם המבקשת, לאחר מינוי שמאי.

מר זילברברג הוסיף כי טענתו בדבר אי-המצאת פסק הדין מבוססת על העובדה כי בעת סיור במפעל לא נאמר לו דבר אודות הפלישה הנטענת.

כאשר נשאל מר זילברברג: "אתה הודית שקיבלת בינואר מכתב מכונס שאמר שיש פסק דין?", השיב: "אין חילוקי דעות הבעייה תפתר בעוד כמה חודשים . אין ספק שיש שטח פלוש." (ההדגשה שלי – י.ב.).

לאחר חקירתו של מר זילברברג נשמעה חקירתו של מר שלמה כהן, המצהיר מטעם המשיב.

המצהיר מטעם המשיב לא ידע להשיב לשאלות בנוגע להמצאת כתב התביעה או פסק הדין לידי הנתבעת.

לגבי התשריט אשר הוצג לו טען המצהיר כי ביקר בשטח מספר פעמים, ערך דו"ח פיקוח מפורט והציג בפני אחד מנציגי המבקשת את שטח הפלישה.

המצהיר מטעם המשיב הבהיר כי בעבר עברו פסי הרכבת באמצע חלקה 32, קרוב לשטח המדובר.

המצהיר טען כי זיהה את הפלישה לראשונה בשנת 2006 או 2007.

לשאלה: "יש לך תשריט מודד?" השיב המצהיר מטעם המשיב: "אני ערכתי את התשריט שצורף לכתב התביעה ממ"י מקבלת ממפ"י את צילומי –האויר וקדסטר של השטח , במקרה זה הראיה זה צילום אויר שמולבש על גבי אוטופוטו מיושר שמונע סטיות וזה נערך על ידי מפ"י,זה במערכת ג'י.איי. אס של ממ"י וניתן להתרשם מהפלישה לתוך חלקה 32 ועל סמך זה הגשנו התביעה .".

הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

יש לציין כי הצדדים ביקשו, מספר פעמים, בהסכמה, להאריך את המועדים להגשת הסיכומים מטעמם.

תמצית סיכומי המבקשת
המבקשת טענה בסיכומיה כי השטח הופקע לטובת רכבת ישראל, אשר אינה עושה בו עוד שימוש, ולפיכך ההפקעה אינה עוד רלוונטית.

לטענתה, המו"מ בין הצדדים עלה על שרטון ויש לבטל את פסק הדין ולצרף את רכבת ישראל כצד להליך.

המבקשת טענה בסיכומיה, לראשונה, כי המקרקעין נשוא התובענה ממוקם על תשתיות האנרגיה של המפעל אותו רכשה, והותרת צו הפינוי בשלב זה ובטרם מוצו ההליכים המשפטיים כדבעי, מרוקן מתוכן את התכלית לשמה נרכש המפעל תוך פגיעה חמורה במבקשת עד לכדי הפסד כספי רב ומשמעותי.

לדידה, העובדה כי ידעה בעת הרכישה כי קיים צו פינוי אינה מעלה ואינה מורידה וזאת משום שלא ניתנה כל הסכמה מטעמה.

המבקשת חזרה בסיכומיה על טענותיה העובדתיות שהועלו בבקשתה, לרבות תיאור הליך רכישת המקרקעין במסגרת הליך כינוס הנכסים והוסיפה כי יש לבטל את פסק הדין על פי חובת הצדק או מחמת ספק בהמצאתו כדין לידי הנתבעת.

המבקשת חזרה על טענה כי בשלב זה, ובטרם קבלת המסמכים הדרושים מטעם המינהל ומרכבת
ישראל, היא אינה יכולה לעמוד על סיכויי הגנתה ומבקשת כי לא יינתן לשיקול זה משקל של ממש.

המבקשת חזרה על טענתה כי רכשה את הנכס כשהוא נקי מכל זכות של צד ג', לרבות זכותו של המשיב.

תמצית סיכומי המשיב
המשיב טען בסיכומיו כי מנהל המבקשת הודה כי ידע על פסק הדין עוד ביום 26/11/2012, וכי אף הודה שאין ספק שיש שטח פלוש.

המשיב טען כי ברור שאין כל נוהל ל"הכשרת שרצים", כלשונו, והוסיף כי, בניגוד לנטען על ידי המבקשת, העד מטעמו של המשיב (מר שלמה כהן) לא היה השליח שביצע את מסירות כתבי בי-הדין וכי, מכל מקום, אישור המסירה של כתב התביעה נמצא בתיק בית המשפט אחרת לא היה ניתן פסק דין.

המשיב הוסיף כי אין בקיומו של מו"מ (שהגיע למבוי סתום) כדי להצדיק את ביטולו של פסק הדין, וכי אין לקבל את הטענה כי הנכס נרכש כשהוא נקי מזכות על פי פסק דין לפינוי.

המבקשת הגישה סיכומי תשובה קצרים ובהם השיבה לחלק מטענות המשיב בסיכומיו.

דיון והכרעה
"שתיים הן, כידוע, העילות האפשריות לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד: 
ביטול מתוך חובת הצדק וביטול מכוח שיקול-דעתו של בית המשפט . מקום בו החליט בית המשפט בהיעדרו של מבקש הביטול אף שלא היה רשאי להחליט בהיעדרו, כגון שהמבקש לא הוזמן, קמה למבקש עילת ביטול מתוך חובת הצדק. הפגם שנפל בהליך, בשל מתן ההחלטה במעמד צד אחד, מהווה עילה מספקת לביטול ההחלטה; ובכגון דא אין בית המשפט רשאי לשקול אם ההחלטה שניתנה הינה נכונה, לגופו של עניין, אם לאו (ראה י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 696).
שונים פני הדברים מקום שבית המשפט מתבקש לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד, אף שבעצם קיום הדיון בהיעדרו של המבקש לא נפל פגם, כגון שהמבקש לא התייצב לדיון אף שהוזמן. 
במקרה כגון זה נתון דבר הביטול לשיקול-דעתו של בית המשפט. בבואו להפעיל את שיקול-דעתו, אם להיענות לבקשת הביטול אם לאו, יבדוק בית המשפט וישקול, לא רק אם יש בפי המבקש טעם להצדקת היעדרותו מן הדיון שהתקיים, אלא גם - ובעיקר - אם, לגופו של עניין, עשוי הביטול להצמיח לו תועלת; לאמור, אם שמיעת עמדתו בנושא המחלוקת אכן עשויה להוביל את בית המשפט למתן החלטה שונה מזו שניתנה (ראה זוסמן, שם, בעמ' 698)." 
(ע"א 5000/92 יהושע בן-ציון נ' אוריאל גורני, עו"ד הנאמן על נכסי י' בן-ציון, פורסם בפדאו"ר-גוגל – ההדגשות שלי – י.ב.).

בענייננו, לא מצאתי כי נפל כל פגם בהליך, המצדיק את ביטולו של פסק הדין מחמת חובת הצדק.

עיון בתיק בית המשפט מעלה כי בוצעה מסירה כדין של כתב התביעה, על ידי עובד הדואר מר אבי עטייה, לידי הנתבעת (אישור המסירה אף חתום בחותמתה) וזאת עוד ביום 18/1/2009.

טענתה של המבקשת בדבר "פגם בהליך" בכל הנוגע למסירת פסק הדין לידי הנתבעת, אינה מעלה ואינה מורידה לענייננו.

ראשית, משום שלא הוכחה כלל על ידי המבקשת. היה על המבקשת להגיש לעניין זה תצהיר של אורגן מן האורגנים הרלוונטיים של הנתבעת, אשר יצהיר כי לא קיבל לידיו, מעולם, את פסק הדין.

שנית, משום שאין המדובר בפגם בהליך מתן פסק הדין, שהרי הליך זה מסתיים בחתימתו של פסק הדין על ידי כב' הרשמת עפרה גיא (כתוארה אז) . לכל היותר יכולה "אי-מסירה" זו לשמש כבסיס לטענה כי הנתבעת או מי מטעמה אינם נ זקקים להארכת המועד להגשת בקשה לביטולו של פסק הדין (שהרי המועד הקצוב להגשת בקשה מעין זו הוא 30 יום מיום קבלת פסק הדין).

ההלכה בעניין ביטול פסק דין לפי שיקול דעתו של בית המשפט סוכמה בספרו של א' גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי (מהדורה תשיעית) בעמ' 355: 
"כאשר פסק הדין אינו פגום, סמכותו של בית המשפט לבטל את פסק הדין אינה סמכות שבחובה, אלא סמכות המסורה לשיקול דעתו. לעניין שיקול הדעת יש להציב את שני המבחנים הבאים: 
סיבת מחדלו של המבקש להתייצב או להתגונן; 
סיכויי הצלחה כי הגנתו תתקבל 
התשובה לשאלה השנייה חשובה יותר. 
אם המבקש מצביע על סיכויי הצלחה, הרי שבגין המחדל יסתפק בית המשפט, בדרך כלל, בהטלת הוצאות על המבקש (אפילו יזכה בבקשה לביטול).... 
אם ניתן לפצות את התובע בפסיקת הוצאות בגין הנזק והטירחה המיותרים שנגרמו לו ע"י הפיגור, וכאשר מגלה הנתבע-המבקש סיכויי הצלחה – יש להיענות לבקשה.". 
(ההדגשה שלי – י.ב.).

דא עקא כי מחקירתו של המצהיר מטעם המבקשת עולה כי אין כל סיכויי הצלחה, ולמעשה, אין בפי המבקשת טענות הגנה כלל.

המצהיר מטעם המבקשת הודה, בהגינותו, כי "אין ספק שיש שטח פלוש.".

המבקשת לא הציגה תשריט נוגד, מטעמה, לתשריט אשר צורף לכתב התביעה, ולא טענה דבר וחצי דבר לגופה של עילת התביעה.

טענת המבקשת, שנטענה באופן סתמי וכללי, לפיה אין היא יכולה להתגונן לאור העובדה ש"לא זכתה לשיתוף פעולה מאת המינהל", אינה יכולה לעמוד. המבקשת לא פירטה מתי, וכיצד פנתה למשיב בבקשה לקבל מסמכים הנוגעים להגנה אפשרית בפני התביעה, או מהם המסמכים הרלוונטיים לטעמה.
המבקשת לא הגישה בקשה במהלך הליך הדיון בבקשה זו (למרות הזמן הרב בו נוהלה הבקשה בפני), לגילוי מסמכים או לקבלת מסמכים כלשהם והעדיפה לשבת בחיבוק ידיים בעניין זה עד לסיום הדיון בבקשה .
המבקשת לא טענה כי פנתה לנתבעת (שכאמור, טרם פורקה) בבקשה לקבלת מסמכים שיסייעו בהגנתה.
וחשוב מכל, המצהיר מטעם המבקשת ממילא הודה בקיום הפלישה ובכך התמוטטה הטענה כי ייתכן שקיימות טענות הגנה עלומות בפני התביעה.

יפים לעניין זה הדברים הבאים מתוך ע"א 64/53 יששכר כהן נ' שלום יצחקי, פ"ד ח (1) 396: "...בהיעדר סיכוי להצליח במשפט, לא תצמח לנתבע כל תועלת אם ייעתר לו ביהמ"ש ויבטל את פסק הדין, שכן, אם אין הגנה בפני הנתבע, יפסוק ביהמ"ש, מיד לאחר ביטולו של פסק הדין, שוב נגד הנתבע. לפיכך רובץ על הנתבע העול לשכנע את ביהמ"ש, לכאורה, כי יש לו סיכויים להצליח במשפט, אם יוסר המכשול המונע ממנו את הגנה, היינו, פסק הדין אשר כבר ניתן, שאם לא כן, אין כל טעם לבטל את פסק הדין.".

בשולי הדברים אציין, כי לא מצאתי כל ממש בטענות המבקשת בדבר סמכותו העניינית של בית המשפט ליתן את הסעדים הנזכרים פסק הדין, וזאת לאור העובדה כי: "עפ"י הלכת קלקודה (ע"א 145/58 חיים קלקודה נ' "אגד" ואח', פ"ד יג 260, הלכת "העיקר והטפל", כאשר נתבעים סעדים שונים במקרקעין תחול הלכת העיקר והטפל, כך שהכלל הוא שביהמ"ש המוסמך לדון בסעד העיקרי ידון גם בסעד הטפל.
במקרה דנן וכאמור, הרי הסעד העיקרי הינו "סילוק ידו של המערער" המבוצע ע"י הסעד הטפל, סעד ה"הריסה". שוב אומר כי אין מטרת התביעה "הריסה", אלא מטרתה "סילוק יד", וזה מתישב היטב עם ההלכה הנ"ל בדבר הביטוי "שימוש במקרקעין".".
(מתוך ע"א (מחוזי חיפה) 2670/01 אחמד יוסף עתמאנה נ' תייסיר בדיע אבו מוך, פורסם בפדאור-גוגל – ההדגשות שלי – י.ב.).

במיוחד נכונים ויפים דברים אלה כאשר ממילא אין כל טענת הגנה לגופה של התביעה, ולפיכך, גם העברת הדיון לערכאה אחרת לא תשנה את התוצאה הסופית של הדיון.

כמו כן, אין כל ממש בטענות המבקשת בדבר רכישת המקרקעין כשהם "נקיים" מכל זכות (לרבות פסק הדין נשוא תיק זה), ולמעשה, ההיפך הוא הנכון.
המבקשת חתמה על הסכם רכישה במסגרתו רוכשת היא את המקרקעין כאשר היא מודעת לקיומו של צו הפינוי, וכלשון סע' 2.2 להסכם (בו המבקשת מכונה בלשון זכר "הקונה" – י.ב.): " בדק בעצמו את צו הפינוי ואת השלכותיו ולוקח על עצמו את כל הסיכונים הנובעים ממנו".
רוצה לומר, מן ההיבט החוזי (שצו המכר שנתן בית המשפט המחוזי אינו אלא ביטוי סופי שלו כלפי כולי עלמא) נרכש הנכס בכפוף לצו הפינוי ולא להיפך.

מאחר שהגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה לגופה, לא מצאתי לנכון לדון בטענות המשיב בדבר מעמדה או זכות עמידתה של המבקשת בהליך זה. אומר רק, מעבר לצריך, כי טענתו אינה נקייה מספקות, שהרי המבקשת יכולה להיחשב, לעניין הליך זה, כחליפתה של הנתבעת על פי דין, ואין היא בבחינת צד זר להליך, במיוחד לאחר שרכשה מקרקעין שניתן בעניינם (או בעניין חלק מהם) צו פינוי (ראה, באנלוגיה, החלטתה של כב' הרשמת שושנה לייבוביץ בע"א 7679/06 ראשד עבד אלקאדר אע'באריה נ' מדינת ישראל, פורסם בפדאור-גוגל).

סוף דבר – בקשת המבקשת לביטול פסק הדין שניתן בתיק זה בהעדר הגנה ביום 1/4/2009 – נדחית.

המבקשת תשלם למשיב את הוצאות הדיון בבקשתה ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪.

ניתנה היום, י' חשון תשע"ד, 14 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.