הדפסה

מנהל מקרקעי ישראל - חיפה נ' אגודה שיתופית.שדה אליאזר מושב עובדים של

בפני כב' השופט ערפאת טאהא

התובע / הנתבע שכנגד
מדינת ישראל - מנהל מקרקעי ישראל

נגד

הנתבע / התובע שכנגד
שדה אליעזר – מושב עובדים של העובד הציוני להתיישנות חקלאית שיתופית בע"מ

מטעם מנהל מקרקעי ישראל: עו"ד ארדמן
מטעם מושב שדה אליעזר: עו"ד רוגין ועו"ד מרום

פסק דין

לפני שתי תביעות, שהדיון בהן אוחד, לתשלום דמי חכירה שנתיים, שהנתבעת התחייבה לשלם לתובעת בהתאם להסכמים שנכרתו בין הצדדים.

ההליכים עד היום

התביעה בת"א 6184/06 הוגשה ביום 5.11.06 לתשלום סכום של 686,637 ₪, בגין חוב שנצבר לחובת הנתבעת, על פי הנטען, עקב אי תשלום דמי חכירה שנתיים עבור מקרקעין שהנתבעת שכרה מאת התובעת. תביעה זו הוגבלה לחוב שנצבר במשך שבע השנים האחרונות שקדמו להגשת התביעה, דהיינו בתקופה שבין 1.9.99 ועד 31.8.06, וזאת מחמת התיישנות התביעה בגין התקופה הקודמת.

הנתבעת הגישה כתב הגנה בו היא העלתה טענות רבות המחייבות, לשיטתה, דחיית התביעה. היא אף הגישה נגד המדינה כתב תביעה שכנגד על סך 1,500,000 ₪ בגין תשלום דמי חכירה שנתיים ביתר. הטענות בכתב התביעה שכנגד, המבססות לשיטת הנתבעת עילת תביעה נגד המדינה, זהות באופיין ובמהותן לטענות שהעלתה הנתבעת בכתב ההגנה.
במסגרת ניהול ההליכים בתביעה ובתביעה שכנגד כמפורט לעיל התקיימו מספר קדמי משפט בפני כב' השופט אשר קולה שמונה לבית המשפט המחוזי ולאחר מכן בפני כב' השופט אבראהים בולוס, שעבר לבית משפט השלום בעכו. במסגרת הליכים אלה השלימו הצדדים את ההליכים המקדמיים ואף הגישו תצהירי עדות ראשית.

בשלב מאוחר יותר, בשנת 2010, הגישה הנתבעת בקשה להתליית ההליכים בתיק זה בטענה, כי מתנהלים הליכים מקבילים בין המדינה לבין תושבים אחרים שהמחלוקות בהם דומות או זהות למחלוקות בתיק זה. למרות התנגדות המדינה קבע השופט בולוס בהחלטה מיום 21.6.10, כי קיימות שאלות של עובדה ומשפט המשותפות להליך דנן ולהליכים בתיקים האחרים ולפיכך הורה על התליית ההליכים בתיק זה, עד סיום ההליכים בתיקים המקבילים.

ביום 30.3.14 הגישה המדינה נגד הנתבעת תביעה כספית נוספת על סך 386,732 ₪ בגין אי תשלום דמי חכירה שנתיים עבור אותם מקרקעין נשוא התביעה הראשונה, וזאת בגין התקופה מיום 1.9.06 ועד 31. 12.09. בהסכמת הצדדים ניתנה לנתבעת רשות להתגונן מבלי שהוגשה על ידה בקשת רשות להתגונן ואף התאפשר לה להגיש כתב הגנה. ביום 26.6.14 הגישה הנתבעת כתב הגנה בו העלתה את אותן טענות שהעלתה בתביעה הראשונה.

ההליכים בתיקים האחרים הסתיימו בפשרה וללא הכרעה בסוגיות המשותפות ולפיכך, הגישה התובעת בקשה להחייאת ההליכים בתיק הראשון, והתיק הועבר לטיפולי בהתאם להחלטת כב' הנשיא אזולאי מיום 30.4.14.

ביום 31.7.14 הגישו הצדדים בקשה לאישור הסדר דיוני מוסכם, שלפיו ביקשו לאחד את הדיון בשני התיקים. במסגרת ההסדר הדיוני הודיעו הצדדים, כי אין צורך בקיום הליכים מקדמיים בתביעה החדשה שהוגשה, וכי תצהירי העדות הראשית שהוגשו במסגרת התביעה הראשונה ישמשו את הצדדים בתביעה החדשה. כמו כן הוסכם, כי הנתבעת תהיה רשאית להגיש תחשיב מתוקן מטעמה אשר יכמת את הטענות שלה בקשר לתקופת התובענה החדשה ואילו המדינה תהיה רשאית להגיש חוות דעת מטעמה לאחר קבלת אותו תחשיב. בהחלטה מיום 6.8.14 אישרתי את ההסדר הדיוני, נתתי לו תוקף של החלטה והריתי על איחוד הדיון בשני התיקים.

בתאריכים 6.7.14, 28.10.14, ו-22.12.14 שמעתי את הראיות מטעם הצדדים, וביום 12.2.15 שמעתי את סיכומי הצדדים בעל פה. הפער בין מועד סיום שמיעת הראיות מטעם הצדדים ומועד שמיעת סיכומי הצדדים נובע מכך שפעם אחת שהמועד המקורי שנקבע לשמיעת סיכומי הצדדים נדחה נוכח הודעת הצדדים, כי מתנהל משא ומתן מתקדם ביניהם, וכי קיימת אפשרות ממשית שהתיק יסתיים בפשרה. ואכן, מבקשה שהגישה הנתבעת, ושנמחקה בהמלצת בית המשפט, לקבוע שנכרת הסכם פשרה בין הצדדים עלה כי הצדדים הגיעו למתווה המסיים את המחלוקת, אך מתווה זה לא יצא אל הפועל בשל דרישת המדינה להכניס לתוך ההסכם שכמעט התגבש תניית שיפוי בלתי סבירה.

העובדות

בשנים 1955 ו-1956 החכירה החברה להתיישבות היהודים בארץ ישראל (להלן: "פיק"א") למתיישבים בשדה אליעזר קרקעות בתחומי המושב בהתאם להסכמים שנכרתו בין הצדדים (להלן: "הסכמי פיק"א"). ההסכמים היו משני סוגים: האחד, הסכם חכירה לפיו החכירה פיק"א למתיישב 34 דונמים למשך 44 שנים, לתקופה שמיום 1.8. 56 ועד 31.7.00. השני, הסכם חכירה ולפיו החכירה פיק"א למתיישב 34 דונמים לתקופה של 49 שנים, לתקופה שמיום 1.8.51 ועד 31.7.00. דמי החכירה בהסכם מהסוג הראשון נקבעו בסך 13.3 ל"י לכל שנה, לתקופה של 4 השנים הראשונות, כאשר לתקופה שלאחר 4 השנים הראשונות הוסכם שתערכנה הערכות חדשות בכל מחזור של 5 שנים. דמי החכירה בהתאם להסכמים מהסוג השני נקבעו אף הם בסך 13.3 ל"י לכל שנה, לתקופה של 9 השנים הראשונות, כאשר לגבי התקופה שלאחר 9 השנים הראשונות נקבע בהסכם שתערכנה הערכות חדשות בכל מחזור של חמש שנים.

חוכרי פיק"א שחתמו על הסכם מהסוג הראשון נדרשו לשלם דמי שכירות מראש בגין שנה אחת ולהפקיד בידי פיק"א 43 שטרי חוב להבטחת תשלום דמי החכירה ליתר התקופה. חוכרי פיק"א שחתמו על הסכם מהסוג השני, נדרשו לשלם דמי חכירה מראש בגין 4 השנים הראשונות, ולהפקיד בידי פיק"א 45 שטרי חוב להבטחת תשלום דמי חכירה עבור השנים הבאות. עוד הוסכם בשני סוגי ההסכמים, כי אם יחול שינוי בדמי החכירה במשך השנים והם יוגד לו, מתחייב החוכר להפקיד שטרי חוב נוספים לתשלום ההפרש בין סכומי השטרות המקוריים לדמי החכירה שיהא על החוכר לשלם.

בשלב מסוים הקרקעות שהוחכרו למתיישבים הועברו לקרן קיימת לישראל שנכנסה בנעלי פיק"א וניהול הקרקעות עבר למנהל מקרקעי ישראל מכוח חוק.

על אף התחייבותם לשלם דמי חכירה ולפרוע את השטרות כמתחייב מהסכמי פיק"א, המתיישבים או חלק מהם לא עמדו בחובתם זו, ולא שילמו למנהל את דמי החכירה שהיה עליהם לשלם בהתאם למוסכם. עובדה זו עולה, באופן שאינו משתמע לשתי פנים מנספחים ב1 עד ג 3 לתצהירה של גב' רחל גיטרמן מטעם המנהל. מסמכים אלה כוללים פניה של המנהל לועד הכפר במושב שדה אליעזר מתאריך 28.4.1960 המפרטת שמות של מתיישבים שלא שילמו דמי חכירה ושחלקם עזב את המושב, מזכר פנימי שתוכנו דומה לתוכן הפניה, מכתב מתאריך 24.12.64 למחלקת כספים וחשבונות המפרט את מספרי השטרות שלא נפרעו, מסמכים המפרטים שמות המתיישבים שעזבו את המושב ושאינם משלמים דמי חכירה, התראות שנשלחו למתיישבים שלא פרעו את השטרות ולא שילמו דמי חכירה, כתבי תביעה שהוגשו נגד חלק מהמתיישבים עקב אי תשלום דמי חכירה, פסקי דין שניתנו נגד אותם מתיישבים ו מסמכים נוספים המלמדים על הליכי גביה שפתח המנהל נגד אותם מתיישבים שנגדם ניתנו פסקי דין.

כתוצאה מהמצב שנוצר, החוב שהצטבר עקב אי תשלום דמי חכירה על ידי המתיישבים ועזיבת חלק מהמתיישבים את המקום, נוהל משא ומתן בין אגודת שדה אליעזר ובין המנהל להסדרת הנושא והמרת חוזי פיק"א בחוזה משבצת. בהקשר זה הוגשו על ידי המנהל מספר רב של מסמכים המפרטים את המגעים והפגישות שהתנהלו בין הצדדים להסדרת הנושא. מסמכים אלה צורפו לתצהיר עדותה הראשית של גב' רחל גיטרמן וסומנו ג3 עד ג10. אינני רואה צורך לפרט את תוכן כל המסמכים שצורפו, ואזכיר רק שניים מהם. לתצהיר גב' גיטרמן צורף סיכום ישיבה מיום 21.7.1971 (נספח ג6), שבה נכחו נציגי המושב שהודיעו שאין להם התנגדות שיערך חוזה כללי עם האגודה במקום הסכמי פיק"א, ולעניין החוב שהצטבר צוין כי העניין יוסד ר בהתאם למה שיוסכם עם הסוכנות היהודית. בעקבות אותה פגישה שלח המנהל למושב מכתב מיום 15.8.71, המפרט את חוב דמי החכירה שהצטבר בגין השנים תשי"א עד תשל"א (נספח ג'8).

בתאריך 5.3.1975 נחתם הסכם המשבצת הראשון בין מנהל מקרקעי ישראל לבין הנתבעת לתקופה של 3 שנים, החל מתאריך 1.10.1974 עד 30.9.77. הסכם זה התייחס ל-68 נחלות בשטח כולל של 2 ,553 דונם. החוזה השני נחתם ביום 12.12.1977, לתקופה של 3 שנים שהתחילה ביום 1.10.77 והסתיימה ביום 30.9.80, והתייחס להשכרת 70 נחלות. ההסכם השלישי נחתם לגבי 100 נחלות לתקופה מיום 1.10.80 ועד 30.9.83 ואילו חוזה המשבצת האחרון מתייחס לשטח של 3,106 דונם לתקופה מיום 1.10.97 ועד 30.9.00.

על אף שחוזה המשבצת לא חודש לאחר שתקופת ההסכם האחרון הסתיימה, המשיכו וממשיכים עד היום הנתבעת וחברי האגודה להחזיק ולהשתמש במקרקעין נשוא הסכמי המשבצת.

טענות הצדדים

בכתב התביעה ובסיכומיה טענה התובעת, כי החל מיום 1.9.93 לא שילמה הנתבעת כסדרם את התשלומים בהם מחויבת על פי הסכמי המשבצת בגין דמי חכירה שנתיים, לבד מסכומים קטנים, והצטבר לחובתה חוב בסך 997,531 ₪, נכון ליום 6.4. 06, כשסכום זה כולל הפרשי הצמדה וריבית כחוק. עקב קיומה של התיישנות דיונית, צימצמה התובעת את תביעתה לחוב שנצבר מיום 1.9.99 ועד ליום 31.8.06 ואשר עמד על סך 686,637 ₪, נכון ליום 7.9.06. בכתב התביעה הנוסף טענה המדינה, כי בגין התקופה מיום 1.9 .06 ועד 31.12.09 נצבר חוב נוסף בגין אי תשלום דמי שכירות, אשר עמד נכון ליום הגשת התביעה החדשה (30/03/14), על סך 386,732 ₪.

הנתבעת העלתה שלל של טענות אשר מחייבות, לשיטתה, דחיית התביעות העיקרי ות בשני התיקים וקבלת התביעה שכנגד. הטענה העיקרית שהעלתה הנתבעת מבוססת על החלטה 817 של מועצת מקרקעי ישראל שהתקבלה ביום 10.2.98 ושלפיה ניתן פטור מלא בהקצאת מקרקעין לבנייה למגורים, לתעשייה ומלאכה ולמסחר ותיירות ביישובי קו העימות בגזרת לבנון. לטענתה, פרשנות נכונה של החלטה זו מחייבת מתן פטור מלא, ולחלופי ן חלקי, לנתבעת שאף היא נמנית עם יישובי קו העימות בגזרת לבנון. לחלופין טענת הנתבעת , כי ההחלטה מפלה לרעה חוכרים למטרות חקלאיות ולפיכך יש להעניק פטור מלא גם לחוכרים שמחזיקים במקרקעין למטרות נחלה.

הטענה המרכזית השנייה שהעלתה הנתבעת נוגעת לזקיפת תשלומים שונים שנגבו עבור דמי חכירה על חשבון חובות שהתיישנו. לטענת הנתבעת, כאשר קיימים חובות שהתיישנו וחובות שלא התיישנו והחייב משלם חלק מהחוב, מבלי שייחד את התשלום לאחד החובות, כוונתו הברורה של החייב היא לזקוף את התשלומים על חשבון החוב שלא התיישן. נטען עוד כי לא הובאה כל ראיה שהתובעת הודיע ה למתיישבים שהיא זוקפת את התשלומים לחוב שהתיישן והחלוקה שנעשתה על ידי המינהל בין חוב שלא התיישן (סמל 8) וחוב שהתיישן (סמל 708) נעשתה רק ביום 6.9.06, לקראת הגשת התביעה הראשונה. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי כאשר המתיישב היה פונה למינהל לצורך תשלום דמי חכירה, פקידי המנהל היו מסבירים לו שהוא משלם על חשבון חובות האגודה באופן יחסי, עובדה המלמדת שהתשלומים לא נזקפו על חשבון החוב שהתיישן.

טענה מרכזית נוספת שהעלתה הנתבעת נוגעת לגובה דמי החכירה שהיא נדרשה לשלם. טענה זו מבוססת על החלטה 205 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 15.8.78 הקובעת מדרג לתשלום דמי חכירה. בהתאם לסעיף 2.2 להחלטה סווגו הישובים, לצורך תשלום דמי חכירה , לשלוש קבוצות: קבוצה 1 משלמת דמי חכירה מלאים, קבוצה 2 משלמת דמי חכירה בשיעור 75% וקבוצה 3 משלמת 50% מדמי החכירה המלאים. לטענת הנתבעת, אילו החלטה 205 הייתה מיושמת עליה באופן שיושמה על ישובים אחרים הנמצאים באזור בו נמצא ישוב שדה אליעזר, היא הייתה מסווגת בקטגוריה 3 המקנה לה הנחה בשיעור 5 0% מדמי החכירה. בהקשר זה הפנתה הנתבעת לישובים דוגמת ספסופה, דישון, ודלתון שסווגו בקטגוריה 3 או 2 ונהנו מדמי חכירה מופחתים, בעוד שהיא נדרשה לשלם דמי חכירה מלאים.

טענה נוספת שהעלתה הנתבעת בכתב ההגנה ובסיכומיה נוגעת לתשלום דמי חכירה כפולים. לטענתה, בגין 67 נחלות שהוחכרו למתיישבים בהתאם להסכמי פיק"א, שילמו המתיישבים עצמם את מלוא דמי החכירה שנדרשו מהם בגין מלוא התקופה עד 31.7.00. על כן, דרישת המנהל מהנתבעת לשלם דמי חכירה בגין התקופה מאז חתימת הסכמי המשבצת בשנת 1974 ועד שנת 2000 מהווה גבייה כפולה של דמי חכירה. על כן, כך נטען, יש לקזז מסכום החוב את דמי החכירה ששילמה הנתבעת בגין אותן 67 נחלות בתקופה מאז שנת 1974 ועד 31.7.00.

בכתב ההגנה ובתצהירי העדות הראשית העלתה הנתבעת טענות נוספות לעניין 33 נחלות שלא אוישו ולעניין חוב שאינו בר תביעה מכיוון שהוא נוגד, על פי הנטען, חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, תשנ"ב – 1992 (חוק גל) ועוד . טענות אלה נזנחו בסיכומיו של ב"כ הנתבעת ולפיכך לא אדרש אליהן במסגרת פסק דין זה.

כפי שניתן להיווכח מסיכום טענות הצדדים, אין מחלוקת על חישוב גובה החוב כפי שהובא בכתב התביעה ובתצהירי התובעת והטענות של הנתבעת נוגעות לקיזוז סכומים שונים, בין בדרך של מתן פטור מלא או חלקי מכוח החלטה 817, בין מכוח מתן הנחה בשיעור 50% מכוח החלטה 205, בין מכוח הטענה שלא היה מקום לזקוף את התשלומים ששילמו בתקופה אליה מתייחסת התביעות על חשבון חוב שהתיישן ובין מכוח הטענה בדבר תשלום כפול של דמי חכירה . ככל שתתקבל אחת הטענות שהעלתה הנתבעת, יהא צורך לערוך חישוב של יתרת החוב לאחר קיזוז הסכומים שיש להפחית בהסתמך על אותה טענה. ברם, ככל שטענות הנתבעת יידחו מבחינה עקרונית ומשפטית, לא יהא מקום להפחתת סכום כלשהו, ודין שתי התביעות להתקבל באופן מלא.

החלטה 817 ונפקותה לענייננו

החלטה 817 מעניקה פטור מלא בהקצאת מקרקעין ביישובי קו עימות ב גזרת לבנון למטרות בניה למגורים, תעשיה ומלאכה, מסחר ותיירות. טענתה הראשונה של הנתבעת בהקשר זה קובעת שמאחר שניתן פטור לכל ייעודי הקרקע, הרי שיש לפרש את ההחלטה באופן שהיא מעניקה פטור גם לייעוד שהוא נחלה, שכן הקצ את מקרקעין לצרכי נחלה כורכת בחובה שימושים נוספים כגון מגורים, מבני משק, מלאכה וחקלאות. היות והשימוש שעניינו נחלה הוא רב תכליתי ומכיוון שכל השימושים הכרוכים בהקצאת נחלה פטורים, הרי שגם ההקצאה למטרת נחלה צריכה להיות פטורה מתשלום דמי חכירה.

טיעון זה לא ניתן לקבל. השימוש הדומיננטי הכרוך בהקצאת קרקע לנחלה הוא שימוש חקלאי, שאינו נמנה עם השימושים שהחלטה 817 העניקה בגינם פטור מתשלום דמי חכירה. הפרשנות לה טוענת הנתבעת היא פרשנות מאולצת שאינה עולה בקנה אחד עם לשון ההחלטה ועם תכליתה. תכלית ההחלטה 817 כפי שעולה מתצהירה של גב' רחל גיטרמן, היא תמרוץ האוכלוסייה להתיישב ולהקים מיזמי תעשייה, מסחר ותיירות חדשים באזורי עדיפות לאומית. מטעם זה ובהתחשב בשיקולים תקציביים, נקבע בהחלטה כי הפטור יינתן להקצאות חדשות ולמטרות הנמנות בה. הטבות אלה לא כללו הקצאה למטרות חקלאיות מהטעם שמדובר, על פי רוב, בהקצאות ישנות כך שמתן פטור לא יעודד הקצאות חדשות למטרות חקלאיות והן מכיוון שדמי החכירה השנתיים שנדרש המתיישב לשלם עבור מקרקעין לנחלה הם סמליים (כ-700 ₪ לנחלה), כך שמתן או אי מתן הטבה בעניין זה אינו משפיע על המדיניות שביקשה הממשלה להנהיג.

יתרה מכך וכפי שהובא לעיל, החלטה 817 מעניקה פטור בהקצאות חדשות בלבד למטרות שצוינו בה, והיא אינה מעניקה פטור מתשלום דמי חכירה להקצאות שכבר נעשו לפני קבלת ההחלטה. על כן, גם אם הייתה מתקבלת הפרשנות לה טוענת הנתבעת, לא היה בכך כדי לסייע לה , בכפוף לטענת האפליה שאדרש לה בהמשך.

גם הטענה שמכוח תקנה 817 יש להעניק פטור חלקי להקצאות לנחלות דינה להידחות משני טעמים: הראשון, כפי שהובא בסעיף הקודם, ההחלטה 817 חלה על הקצאות חדשות ומאחר שהמקרקעין נשוא התביעה הוקצו הרבה זמן לפני שהתקבלה ההחלטה 817, הרי היא לא חלה על מערכת היחסים שבין התובעת לנתבעת. שנית, לא ניתן לפרק את הנחלה לשימושי לוואי ולסווג כל שימוש בנפרד ולהעריך את היקפו ביחס ליתר השימושים. גישה זו היא גישה מלאכותית, שאינה מתקבלת על הדעת, אינה ישימה ויש בה מידה רבה של שרירות. מקובלת עליי בעניין זה עמדת התובעת ולפיה השימוש הדומיננטי הוא הקובע, ומאחר שהשימוש הדומיננטי של נחלה הוא חקלאי, אין מקום ל"פרק" שימוש זה לשימושי לו ואי ולבדוק אם החלטה 817 חלה על כל שימוש לוואי שכזה. על כן, גם הטענה החלופית שיש להעניק פטור חלקי בהתבסס על החלטה 817 נדחית.

הטענה השנייה שהעלתה הנתבעת בנוגע להחלטה 817 נוגעת לאפליה. לטענתה, לא היה מקום להפלות את המתיישבים שחכרו נחלות לעומת מתיישבים אחרים שקיבלו הקצאות למטרות אחרות. בהקשר זה נטען כי ההחלטה 817 התקבלה בעתות רגיעה כאשר לא הייתה כל התדרדרות בטחונית באזור הצפון ולפיכך לא הייתה שום הצדקה לאפליית המתיישבים שקיבלו מקרקעין לשימוש חקלאי. נטען כי מאחר שתכלית ההטבה שנקבעה באותה החלטה היא חיזוק אזור קו העימות, הן מטעמים של ריחוק ממוקדי תעסוקה ועסקים והן מטעמים בטחוניים של קרבה לגבול, הרי שאין כל הצדקה להפלות מתיישבים שקיבלו קרקעות למטרות נחלה.

אין לקבל את הטענה. קביעת מדיניות כלכלית של רשות ציבורית המוסמכת לכך " היא מן הפונקציות המובהקות המצויות בתחום שיקול דעתה הרחב של הרשות המבצעת. התערבות שיפוטית במדיניות כזו היא חריגה ביותר ושמורה למקרים בהם המדיניות כרוכה בפגיעה בזכויות אדם " (סעיף 1 לחוות דעתה של השופט ת פרוקצ'יה בבג"צ 8803/06 גני חוגה בע"מ נ' שר האוצר (1.4.07). עוד נקבע באותה החלטה, כי " המשאבים הכספיים הציבוריים הנתונים בידי המדינה הם מוגבלים מעצם טיבם. יכולתה הכלכלית של החברה היא מוגדרת ומתוחמת בגבולות נתונים. בנסיבות אלה, כשהמציאות מחייבת הכוונה של כספי סיוע ציבורי לאזרחים שנפגע מאירועים בעלי משמעות לאומית, על הרשות לקבוע אמות מידה רציונאליות וסבירות לתיעולם של כספים אלה " (עמ' 3 לחוות דעתה של השופט ת פרוקצ'יה).

מכאן, קביעת גבולות וקבוצות של זכאות להטבה היא בלתי נמנעת, שכן אין אפשרות, נוכח אילוצים תקציביים, להעניק את ההטבה לכולם. בדרך כלל, הגבולות נקבעים לפי גבול גיאוגרפי, משקל, זמן או השתייכות לענף זה או אחר, אבחנות המבוססות על אמות מידה רציונאליות ושיקולים רלבנטיים. בקביעת גבולות כאמור, תמיד יהיו קבוצות שלא נכללו ההסדר. ברם, העובדה שההסדר אינו חל על אותן קבוצות על אף שגם הן נפגעו במידה מסוימת מהמצב השורר בצפון הארץ, אין משמעה שההסדר או הגבולות שנקבעו פסולים הם. בהקשר זה נקבע על ידי כב' השופט ד' חשין בפרשת גני חוגה שהובא לעיל:

" אכן, בכל מקום בו נקבעים גבולות ותחומין – יהיה זה גבול גיאוגרפי, משקל או זמן – תמיד יהיו שימצאו עצמם מחוץ לתחום. זהו קושי אינהרנטי שאנו מחויבים להכיר בו ולהשלים עמו...".

בפסק הדין שניתן בבג"צ 5193/99 קיבוץ יחיעם נ' ממשלת ישראל (7.2.00) נקבעו דברים דומים:

" בהצבתו של גבול להבדיל בין לבין, לעולם עשויה שתתעורר שאלה מדוע זה נקבע הגבול כפי שנקבע – כך ולא אחרת. קושי זה קושי מובנה הוא בכל נושא שעניינו זמנים, מישקלות ומידות. כך הוא באשר להתיישנות, כך הוא באשר לגיל וכך הוא באשר למישקל. לו נקבעה אמת מידה של עשרה ק"מ כי אז היו מעלים שאלה וטרוניה יישובי האחד-עשר ק"מ, ולו נקבע גבול של שמונה ק"מ, כי אז היו באים בטרוניה יישובי התשעה ק"מ ".

הצורך לקבוע גבולות ותחומין אינו מוגבל לגבול גיאוגרפי, משקל או זמן, ולפעמים נוצר צורך והכרח לקבוע גבולות ותחומין בין ענפים שונים, כמו בענייננו. כך הוא המצב שנידון בבג"צ 7189/06 גן אירועים תל מגידו בע"מ ו-24 אח' נ' שר האוצר, שבו נידונה סבירות האבחנה שנעשתה בין תחומי עיסוק שונים (עונתי לעומת לא עונתי) ובין תחומי עיסוק עונתיים בינם לבין עצמם. בהקשר זה קבע השופט רובינשטיין:

" משקבענו כי קיים פער מסוים בין רמות הפגיעה שנספגו על ידי ענפי החקלאות והתיירות ועל ידי ענף האירועים, נמצא כי עסקינן בסיטואציה לא נדירה, בה נאלץ גוף שלטוני לקבוע גבול, ולהכריע מי יזכה להטבה שלטונית ומי לא....
.....
ואולם, ההבחנה בין קבוצות שונות, אשר הפער ביניהן הוא עניין של דרגה, היא הכרח בל יגונה, הן דרך כלל, הן כאמור בענייננו, משיקולים תקציביים ואדמיניסטרטיביים.
.....
..... חשוב לענייננו לציין, כי לעתים מתעורר הצורך לקבוע גבולות ותחומין שלא באמצעות "גבול גיאוגרפי, משקל או זמן" אלא באמצעות הבחנה ממין אחר כגון ההבחנה דנא בין ענפי עיסוק שונים.

בהמשך קבע השופט רובינשטיין:

" במצב אשר כזה, בו קיימת "קשת" של הראויים או נזקקים במידות שונות להטבה, ועל השלטון להכריע למי מהם תוענק, באים לידי ביטוי, בבחינת כשרותה של החלטת השלטון, שיקולים השאובים מן הדוקטרינות המינהליות בדבר איסור על התחשבות בשיקולים זרים והחובה להפעיל את שיקול הדעת בסבירות, משום שעל ההחלטה לנבוע אך מן השיקולים העניינים, השייכים לעניין " .

בענייננו, לא ניתן להצביע על שיקולים זרים או חוסר סבירות בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל 817, באופן המחייב התערבות בת המשפט. כפי שהובא בהרחבה לעיל, התכלית שעמדה בבסיס ההחלטה, היא לתמרץ את האוכלוסייה להתיישב ולהקים מיזמי תעשייה, מסחר ותיירות חדשים באזורי העדיפות הלאומית. שיקול זה הוא שיקול ראוי שלא ניתן לומר לגביו כי הוא זר או שיקול הלוקה בחוסר סבירות. זאת ועוד, וכפי שהובא בתצהיר של גב' גיטרמן.

" הרקע לאי הכללת הקצאות של מקרקעין למטרות חקלאיות בהחלטת המועצה הוא המאפיינים הייחודיים של הקצאות מקרקעין למטרות חקלאיות, ובין היתר, משום שמדובר לרוב בהקצאות ותיק ות ומשום שממילא, דמי החכירה השנתיים שמשלם החוכר הינם סמליים (כ-700 ₪ לנחלה) וזאת בשונה מדמי החכירה הנגבים בגין קרקע עירונית " (סעיף 52 לתצהיר גב' גטרמן).

גם שיקולים אלה שלא נסתרו לא ניתן לומר עליהם כי הם שיקולים זרים או שיקולים הלוקים בחוסר סבירות המצדיק התערבות בית המשפט.

סיכומם של דברים, אינני סבור כי החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 817 שמבדילה בין הקצאה למטרות חקלאיות לבין הקצאה למטרות אחרות היא החלטה הלוקה בשיקולים זרים או בחוסר סבירות. כפי ש פורט בהרחבה, ההבדל בין ההקצאות השונות נובע משיקולים רלבנטיים שהרשות המוסמכת הייתה רשאית להביאם בחשבון, ועל כן, אין המדובר באפליה בין שווים. אשר על כן, הטענות שהעלתה הנתבעת לעניין החלטה 817 נדחות.

זקיפת תשלומים על חשבון חוב שהתיישן

כאמור, הנתבעת טוענת, כי במשך התקופה שבגינה הוגשו התביעות (1.9.99 ועד 31.12.99), שולמו לנתבעת תשלומים שונים אשר נזקפו על ידה על חשבון החוב שהתיישן. בהתאם לתצהיר עדותו הראשית של מר וויסאם עמר, העובד בתפקיד מרכז גביה מחוזי מטעם רשות מקרקעי ישראל במחוז צפון, מדובר בסכום מצטבר של כ-278,825 ₪, נכון ליום 1.1.07. סכום זה טוענת הנתבעת, יש לקזז מסכום התביעות, מאחר שהנתבעת לא רשאית הייתה לזקוף אותו על חשבון חוב שהתיישן. בעניין זה, מסתמכת הנתבעת על מאמרו של א' פורת, זקיפת תשלומים, דיני חיובים – חלק כללי (ד' פרידמן – עורך) (1994) (569, 598).

טענה זו על אף שנראית, לכאורה, שובה את העין אינה נכונה ואף יש בה מידה מסוימת של הטעיה. הבעיה שמציף פרופ' פורת במאמרו הנ"ל נוגעת למצב שבו קיים חוב שהתיישן וחוב שלא התיישן במועד התשלום והשאלה היא, הא ם לזקוף את התשלום לחוב שטרם התיישן או לחוב שהתיישן. בשאלה זו קיימת מחלוקת בספרות המקצועית, כאשר פרופ' פורת סבור שבמצב זה יש להעדיף את האינטרס של החייב ולזקוף את התשלום לחוב שלא התיישן ואילו פרופ' ז' צלטנר סבור שיש להעדיף את האינטרס של הנושה ולזקוף את התשלום לחוב שהתיישן (הפירוש הקצר לחוקים במשפט הפרטי בעריכת איל זמיר, מרדכי א' ראבילו וגבריאלה שלו, עמ' 204-203). מחלוקת זו טרם הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון וטרם נקבעה לגביה הלכה פסוקה.

הסיטואציה בענייננו שונה לגמרי. בענייננו מדובר בחשבון עובר ושב שניהלה התובעת על שם הנתבעת כאשר לחשבון זה נכנסים מדי פעם תשלומים ונעשים חיובים הן בגין צבירת ריבית והן בגין צבירת חובות נוספים. במצב זה, לא ניתן לקחת את כל התשלומים ששולמו במשך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה ולזקוף אותם לחוב שנוצר במשך אותן שנים, שכן במועד ביצוע כל תשלום ותשלום היו חובות נוספים שלא התיישנו באותו מועד ולא נכללו בכתב התביעה. גישתה של הנתבעת מתמקדת במועד הגשת התביעה ומתעלמת מגובה החוב
במועד כל תשלום ותשלום ומתעלמת מן העובדה שבמועד ביצוע התשלומים היו חובות נוספים שלא התיישנו אז ושלא נכללו בכתב התביעה בין מחמת שהתשלומים שימשו לפרעונם ובין מחמת העובדה שבינתיים הם התיישנו. על כן, בסיטואציה זו קבעה ההלכה הפסוקה, שכאשר מדובר בחוב עובר ושב " מייחסים כל תשלום שנכנס לחוב שנוצר קודם לכן, לפי סדר המועדים של החיובים והזיכויים " ( ע"א 359/68 משה הולצמן ואח' נ' בנק הפועל המזרחי פ"מ כב (2)824). על כן, תשלומים ששולמו למשל, בשנת 1999, נזקפו על חשבון חוב קודם, שטרם התיישן במועד התשלום, אך עד הגשת התביעה בשנת 2006 כן התיישן, אך אין לעובדה זו רלבנטיות. הוא הדין באשר לתשלומים שבוצעו בשנת 2000, 2001 וכן הלאה.

גם פרופ' פורת אינו חולק על גישה זו כאשר מדובר בחשבון עובר ושב כבענייננו, והוא מתייחס לכך בעמ' 620 למאמר שהובא לעיל, שם הוא מציין את הדברים שלהלן:

".... כאשר ישנו חשבון – חובות עובר ושב המורכב מפרטי חובות שונים, ולחשבון נכנסים מידי פעם תשלומים, ניזקפים הם, לפי סדר כניסתם לחשבון, קודם לחשבון החוב הישן ביותר, אחר כך לבא אחריו, וכן הלאה. בדרך זו החוב הנכנס ראשון לחשבון, הינו הנפרע ראשון.... "

בהתאם לכלל זה שאומץ במשפטנו בפרשת הולצמן, מקום שמתנהל חשבון עובר ושב, זוקפים את התשלומים על חשבון החוב שנוצר קודם מבחינת הזמן. פרופ' פורת אינו חולק על הלכה זו ואינו סבור שהיא מוטעית או לא ראויה.

נוכח כל המפורט, הנני דוחה את טענות הנתבעת שכביכול התובעת נהגה שלא כדין עת זקפה את התשלומים על חשבון חובות קודמים.

יישום החלטה 205

כזכור, החלטה 205 של מועצת מקרקעי ישראל קובעת מדרג לעניין גובה דמי החכירה שעל היישובים לשלם, כאשר קבוצה 1 נדרשה לשלם דמי חכירה מלאים, קבוצה 2 נדרשה לשלם דמי חכירה בשיעור 75% מדמי החכירה המלאים ואילו יישובים הנמנים עם קבוצה 3 נדרשו לשלם 50% מדמי החכירה המלאים. סיווג היישובים לקטגוריות נעשה בהתאם להחלטה מס' 52 הקובעת כדלקמן:

" (3) יישובים שלא הגיעו להכנסה הנקייה המתוכננת, כאמור בפיסקה א1 של החלטת המועצה מיום 31.7.67, משום שלא קיבלו את מלוא מכסת הקרקע או המים המגיעה להם, יהיו זכאים בהתאם לכך להנחה בדמי חכירה.
(4) רשימת הישובים שיהיו זכאים להנחה ושיעור ההנחה בהתאם לפיסקה (3) לעיל י יקבעו על ידי ועדה מיוחדת, שתמונה לצורך זה על ידי שר החקלאות ".

לטענת הנתבעת, סיווגה בקבוצה 1 וחיובה בדמי חכירה מלאים אינם תואמים את ההחלטה 205, וזאת נוכח קיצוץ במכסות המים של המושב בעש רות אחוזים, ואי ניצול מכסת הקרקע של המושב במלואה. בהקשר זה נטען בכתב ההגנה ובתצהירי העדות הראשית מטעם הנתבעת, כי בשנים 1999, 2001 ו-2003 קוצצו עשרות אחוזים במכסות המים של הישוב, עובדה המצדיקה, כשלעצמה, סיווג הישוב בקטגוריה 3. לטענתה, הקיצוץ במכסות המים לא גרם בהכרח לצמצום בכמויות המים הנצרכות, אך הדבר גרם לכך שהנתבעת נאלצה לשאת במימון עצמי בתעריף גבוה יותר לכמויות המים העודפות וכתוצאה מכך לפגיעה ברווחיות. נטען עוד כי גם ביחס למכסת הקרקע לה זכאי המושב, היה מקום לסווגו בקטגוריה 3. נטען כי תקן הנחלות של מושב שדה אליעזר עומד על 100 נחלות, בעוד שעד שנת 1997 הוקצו אמצעי יצור רק ל-70 נחלות מנחלות המושב.

בנוסף לטיעון בעניין ישומה השגוי של החלטה 205 טענה הנתבעת, כי ישומה של ההחלטה נגוע באפליה פסולה. לטענתה, ישובים אחרים הסמוכים למושב שדה אליעזר, כגון מושב דלתון, מושב דישון ומשוב ספסופה סווגו בקטגוריה (3) או (2) לצורך יישום החלטה 205 וזכו בהנחה על פיה, ואילו הנתבעת סווגה בקטגוריה (1). מאחר שאין שוני מהותי בין הישובים, יש לסווג גם את הנתבעת בקטגוריה (3), המזכה אותה בתשלום דמי חכירה בשיעור 50% מדמי החכירה המירביים.

אין בסיס לטענות הנתבעת. החלטה מס' 52 שעל פיה סווגו המושבים לקטגוריות קובעת, כי ישוב יהיה זכאי להנחה אם לא הגיע " להכנסה הנקייה המתוכננת.... משום שלא קיבלו את מלוא מכסת הקרקע או המים המגיעה להם ". בהתאם לכך, היה על הנתבעת להוכיח, כי היא לא קיבלה את מלוא מכסת הקרקע או המים המגיעה לה, וכי כתוצאה מכך לא הגיעה להכנסה המתוכננת. הנתבעת לא הביאה בדל של ראיה שיש בו כדי לתמוך בטענתה, כי היא לא הגיעה להכנסה הנקייה המתוכננת או שיש קשר כלשהו בין צמצום מכסת הקרקע או המים לבין צמצום בהכנסה הנקייה, ככל שהיה צמצום כאמור. כאמור, אין די בהוכחת צמצום במכסת הקרקע או המים כדי לזכות בהנחה, והיה על הנתבעת להוכיח שהצמצום גרם לכך שהיא לא הגיעה להכנסה הנקייה המתוכננת. משלא עמדה הנתבעת בנטל זה, דין טענתה להידחות.

מעבר לנדרש, אוסיף, כי בהתאם להחלטה 52, רשימת הישובים הזכאים להנחה ושיעור ההנחה, ייקבעו על ידי ועדה מיוחדת שתמונה לצורך זה על ידי שר החקלאות. ועדה כאמור מונתה והיא מורכבת מנציגי הרשות לתכנון ופתוח החקלאות, ההתיישבות והכפר, מינהל מקרקעי ישראל, המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית ועוד (החלטה מס' 462 של מועצת מקרקעי ישראל). על כן, ישוב הטוען כי הוא זכאי להנחה, צריך לפנות בזמן אמת לועדה ולבקש שהוא יסווג בקטגוריה המתאימה וככל שהחלטת הוועדה שגויה לטעמו, זכאי המושב לערער עליה בפני מנהל המינהל, בהתאם להחלטה 27. משום מה, במשך כל השנים, לא פנתה הנתבעת לוועדה ולא ביקשה ממנה לשנות את הסיווג. משנקבע מנגנון מיוחד לסיווג הישובים הכולל אפשרות ערר ומאחר שאין טענה כי המנגנון שנקבע לשם כך פסול או נגוע בחוסר סבירות, אין להתיר למושבים לערער אחר הסיווג בדיעבד ובחלוף שנים רבות ממועד הסיווג. עולה, אם כן, כי גם אם הנתבעת הייתה מוכיחה, כי לכאורה היא עומדת בתנאים המזכים אותה בהנחה, ואין הדבר כך בענייננו כמפורט לעיל, עדיין היא לא הייתה נהנית מאותה הנחה מאחר שלא פעלה בהתאם למנגנון שנקבע באותן החלטות שהעניקו את ההנחה.

גם הטענה שהנתבעת הופלתה לרעה לעומת ישובים אחרים דינה להידחות בהיותה נעדרת בסיס עובדתי או משפטי. אין מחלוקת כי החלטות 205 ו-52, הקובעות את הזכאות להנחה ואופן חישובה, חלות על כלל הישובים, לרבות על הנתבעת, ללא יוצא מן הכלל. העובדה שישוב פלוני זכה להנחה ואילו ישוב אחר לא זכה בהנחה אינה מעידה על קיומה של אפליה מקום שלא נטען ולא הוכח, כי הקריטריונים העומדים בבסיס ההחלטות מפלים בין הישובים השונים. מובן הוא שמקום שמושב מסוים פנה לוועדה שהוקמה מכוח החלטות 205, 52 ו-462 ונמצא זכאי להנחה קיבל את ההנחה המגיעה וסווג בקטגוריה (3) או (2) בעוד שמושב שכלל לא פנה או לא הוכיח זכאות להנחה , דוגמת הנתבעת, לא זכה להנחה וסווג בקטגוריה (1). אין לכך שום קשר לאפליה הפסולה הנטענת ואין בהתנהלות זו שמץ של אפליה פסולה. יש להניח כי אילו הנתבעת הייתה פונה לוועדה ומבקשת לשנות את סיווגה והייתה מוכיחה את זכאותה להנחה, היא הייתה זוכה בהנחה וסיווגה היה משתנה. ברם, משלא פנתה הנתבעת לוועדה ולא הוכיחה זכאות להנחה, אין היא יכולה לבוא בטענות לתובעת על כי היא דורשת ממנה לשלם דמי חכירה מלאים.

תשלום דמי חכירה כפולים

טענה נוספת שזכתה להתייחסות נרחבת מצד הנתבעת בכתב ההגנה, בתביעה שכנגד ובתצהירי עדותה הראשית, אך נדחקה לשוליים בסיכומים, נוגעת לתשלום דמי חכירה כפולים. על פי טענה זו, כפי שהועלתה בסיכומי ב"כ הנתבעת, הנתבעת נדרשה לשלם דמי חכירה מלאים בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל והסכמי המשבצת עבור כל הקרקע על אף שלגבי 48 נחלות נחתמו הסכמי פיק"א עם המתיישבים באופן אישי, ונמסרו בגינן שטרי חוב. בהקשר זה נטען, כי סכומי השטרות נשחקו עם הזמן וערכם הפך להיות אפסי, ולפיכך ובהתאם להסכמי פיק"א, דמי החכירה הפכו להיות סימליים. משכך, לא היה מקום לדרוש מהנתבעת לשלם דמי חכירה גם בגין 48 נחלות.

הטענה לגבי תשלום כפול עבור הנחלות שבגינן נחתמו הסכמי פיק"א שינתה צבע ולבוש במהלך שמיעת הראויות והסיכומים. בסעיפים 41 עד 53 לכתב ההגנה – התביעה שכנגד, טענה הנתבעת, כי החוכרים הפרטיים שחכרו את הנחלות בהתאם להסכמי פיק"א שילמו לפיק"א או למנהל את מלוא דמי החכירה שהיה עליהם לשלם עד שנת 2000, המועד שבו מסתיימת תקופת החכירה בהתאם לאותם הסכמים. על כן, כך נטען, דרישת התובעת מהמושב לשלם דמי חכירה בהתאם להסכמי המשבצת מהווה כפל תשלום. כך למשל, בסעיף 46 לכתב ההגנה נטען: " המייסדים החוכרים שילמו את מלוא דמי החכירה מכ וח חוזי פיק"א ". בסעיף 47 נטען, כי " החתמת המושב על חוזי המשבצת התבצעה.... על אף שממ"י כבר קיבל את מלוא דמי החכירה בגין 67 הנחלות נשוא חוזי פיק"א ". גם בסעיף 49 לכתב ההגנה נטען, כי " המייסדים, החוכרים שילמו את מלוא דמי החכירה על-פי חוזה פיק"א " וכי התובעת חייבה " בטעות את מושב שדה אליעזר, פעם נוספת – במסגרת חוזי המשבצת – בדמי חכירה שנתיים, בגין 100 נחלות המושב ; לרבות אותן 67 נחלות, שהוחכרו כב ר למייסדים-החוכרים ".

עולה, אם כן, כי טענת הנתבעת הייתה שהמנהל חייב אותה לשלם דמי חכירה שנתיים גם בגין אותן 67 נחלות שהוחכרו על ידי פיק"א למרות שבגין נחלות אלה שילמו המתיישבים דמי חכירה מלאים במסגרת הסכמי פיק"א. ברם, במהלך שמיעת הראיות, וכפי שפורט בהרחבה בפרק העובדות, התברר כי אין שום י סוד לטענות אלה, שכן החוכרים - המייסדים לא שילמו את דמי החכירה מראש, למעט בגין השנה הראשונה בהתאם להסכם מהסוג הראשון ובגין ארבע השנים הראשונות בהתאם להסכמים מהסוג השני. ע וד התברר, כפי שהובא בהרחבה לעיל, כי שטרי החוב שנמסרו לפיק"א והועברו למנהל לאחר מכן לא נפרעו ובשל כך נאלץ המינהל להגיש תביעות נגד החוכרים ולנקוט נגדם בהליכים גביה. עוד התברר, כי דווקא על רקע זה ועל רקע העובדה שהצטבר חוב משמעותי עקב אי תשלום דמי חכירה, נחתמו הסכמי המשבצת, שבמ סגרתם התחייבה האגודה לשלם דמי החכירה במקום המתיישבים עצמם, גם בגין אותן נחלות שלגביהן נחתמו הסכמי פיק"א. ראוי לציין בהקשר זה, כי התברר עוד במהלך שמיעת הראיות כי מדובר ב-48 נחלות שלגביהן נחתמו הסכמי פיק"א ולא 67 כנטען על ידי הנתבעת.

משהוכח באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי אין כל יסוד ובסיס לטענת התשלום הכפול או החיוב המוטעה בקשר לאותן 48 נחלות של פיק"א, שינה ב"כ הנתבעת את טיעוניו וטען בסיכומיו, כי ערך השטרות היה אפסי. גם טענה זו דינה להידחות, שכן גם על פי הסכמי פיק"א, משלא שולמו השטרות במועדן, התווספו להם הפרשי הצמדה וריבית. יתרה מכך, משנחתם בשנת 1974 הסכם משבצת והנתבעת התחייבה לשלם דמי חכירה בהתאם לאותו הסכם, אין עוד רלבנטיות, לעניין גובה דמי החכירה, להסכמי פיק"א, שכן ביחסים שבין התובעת לנתבעת, הסכמי המשבצת הם הקובעים לעניין גובה דמי החכירה וחישובם.

כפי שציינתי קודם, בכתב ההגנה – התביעה שכנגד העלתה הנתבעת טענות רבות נוספות שנזנחו על ידה במהלך ניהול התביעה ובסיכומים וטוב שהן נזנחו, שכן מדובר בטענות חסרות בסיס. מכל מקום, משלא חזר ב"כ הנתבעת על יתר הטענות ש הועלו בכתב ההגנה וזנח אותן, אינני רואה צורך להידרש לאותן טענות.

סוף דבר

(א) הנני מקבל את התביעה בת"א 6184/06 ומחייב את הנתבעת באותו תיק, שדה אליעזר-מושב עובדים של העובד הציוני להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, לשלם לתובעת סכום של 686,637 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 7.9.06 ועד התשלום המלא בפועל.

(ב) הנני מקבל את התביעה בת"א 58770-03-14 ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סכום של 386,732 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (3.3.14) ועד התשלום המלא בפועל.

(ג) בנוסף לסכומים הנ"ל, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 70,000 ₪.

ניתן היום, י"ד אדר תשע"ה, 05 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.