הדפסה

מיליגרם נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ.

בפני
כב' השופטת סיגל רסלר-זכאי

תובעת

פרופ' רוברטה מיליגרם
באמצעות עו"ד יובל צלטנר

נגד

נתבעת

שלמה חברה לביטוח בע"מ
באמצעות עו"ד מ. שירין

פסק דין

לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי תאונת דרכים, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

התובעת, ילידת 17.08.1931, (בת 83) נפגעה בהתאם לנטען בתאונת דרכים מיום 06.06.2011, בעת שנהגה ברכב מ.ר. 3157623. ממקום התאונה פונתה התובעת באמבולנס לבית החולים "מאיר" כאשר היא סובלת מחבלות בראש, חבלות בפנים ובעין ימין. התובעת שוחררה לביתה ביום 08.06.11, אולם לבקשתה הועברה להשגחה לבית החולים "תל השומר". ביום 10.06.11 שוחררה התובעת מבית החולים "תל השומר".

ד"ר דניאל גוטליב, נוירולוג ומומחה בשיקום נוירוגריאטרי, מונה ביום 15.07.13 ליתן חוות דעתו לנכות הנוירולוגית, שנגרמה לתובעת כתוצאה מהתאונה. בחוות דעתו מיום 22.10.13 קבע כי נכותה הכוללת של התובעת, למועד כתיבת חוות הדעת, הינה בשיעור של 70% לפי סעיף 33(א)(6) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956. בהתאם לחוה"ד, למצב זה הגיעה התובעת כתוצאה משילוב של פגיעתה הנוירולוגית כתוצאה מהתאונה ומצבה הנוירולוגי הקודם והצפי שלו להמשיך ולהתקדם בשנתיים שחלפו מאז התאונה . 75% מהנכות , ייחס המומחה למצבה הרפואי של התובעת ללא קשר לתאונה ו- 25% מהנכות, ייחס למצבה כתוצאה מהתאונה, היינו כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובעת 17.5% נכות לצמיתות .

הצדדים חלוקים בשאלת נכותה התפקודית של התובעת כתוצאה מהתאונה והנזק הכספי שנגרם לה כתוצאה מכך.

התובעת הגישה במסגרת ראיותיה תצהיר עדות ראשית של בנה מר יונתן רימון (להלן: "הבן"), תצהיר עדות ראשית של ד"ר אריה לזר, ראש המחלקה למדעי התנהגות באוניברסיטת אריאל (להלן: "האוניברסיטה") מאוגוסט 2009 עד ליולי 2012 ותצהיר עדות ראשית של ד"ר יהורם בראב, ראש המחלקה למדעי התנהגות באוניברסיטה החל מ - 01.08.2012. לא הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת. התובעת התייצבה לישיבת ההוכחות ולבקשת בא כוחה מסרה עדות קצרה, מבלי שהוגש תצהיר מטעמה. הצדדים סיכמו טענותיהם בעלפה לאחר שמיעת העדים.

הראיות

בתצהיר עדותו של ד"ר לזר נטען כי התובעת הועסקה על ידי האוניברסיטה בהיקף של כחצי משרה. עבודתה כללה העברת סמינריון בתואר ראשון בנושא מחוננות ויצירתיות, השתתפ ות בוועדות מקצועיות של המחלקה וייצ וג האוניברסיטה בכנסים ארציים ובין לאומיים. עוד, נטען כי ה תובעת עסקה בריכוז נושא החינוך באריאל ואף זכתה לתגמול ייחודי בגין עיסוק זה. בנוסף, הצהיר ד"ר לזר, כי התובעת מוערכת ביותר ומוכרת כחוקרת בעלת מוניטין ברמה הבינלאומית וביצעה עבודתה ללא רבב.

בהתאם לנטען בתצהיר, לאחר שהתובעת נפגעה , במהלך חופשת הקיץ, הגיעו תלונות מסטודנטים באשר לתפקודה ובשל כך נאלצה האוניברסיטה לנקוט בפעולות מיוחדת, לרבות התערבות של מרצים וחוקרים נוספים , על מנת לאפשר לסטודנטים של התובעת לסיים את חובותיהם במסגרת תוכנית הלימודים. נטען, כי עם חזרתה של התובעת לעבודה באוניברסיטה, בסוף חודש אוקטובר 2011, ניכר היה שהיא מתקשה בביצוע משימותיה כחוקרת, מנחה ומרצה באוניברסיטה. בנסיבות אלו, ניתנה לה עזרה נוספת לשנת הלימודים 2011-2012.

בחקירתו הנגדית הבהיר ד"ר לזר כי, חרף בנסיבות המתוארות, התובעת הייתה צפויה להמשיך וללמד גם בשנת הלימודים תשע"ג, 2012-2013 "כיוון שהתובעת הייתה פנסיונרית היא הייתה מוגדרת כמרצה מן החוץ, מרצה מן החוץ דרוש חידוש כל שנה. במקרה שלה ודומים לה זה היה משהו מובן מאליו, אוטומטי. היה ברור שהיא ממשיכה לעבוד כל זמן שהיא יכולה לתפקד. הנושא טכנית עלה כל פעם לדיון אבל אוטומטית זה היה ברור מה התפקיד שלה. זה בעצם לא חוזה, מחדשים לה את המינוי שלה. היה ברור לכולם שהיא ממשיכה ... היה דין ודברים במהלך תשע"ב לקראת תשע"ג שעוזרת מחקר תסייע לה כי היא הייתה זקוקה לעזרה. היו תכתובות למיניהם שברור לכל המערכת כולל לרקטור שהיה מעורב בזה שהיא אכן תמשיך ללמד בתשע"ג." (עמוד 7 שורות 16-25).

ד"ר בראב, בתצהיר עדותו הראשית חזר על כך שהתובעת הייתה מוערכת ביותר במחלקה למדעי ההתנהגות באוניברסיטה והייתה חוקרת בעלת מוניטין בינלאומי. ד"ר בראב הצהיר כי ס מוך למועד כניסתו לתפקיד ראש המחלקה באוגוסט 2012, נודע לו שהתובעת מתקשה בביצוע משימותיה כחוקרת, כמנחה וכמרצה באוניברסיטה. לדבריו, התובעת התקשתה להעביר את שיעוריה הפרונטליים ולבצע משימותיה במסגרת הדרכת סטודנטים. ד"ר בראב הצהיר כי "בהסכמה הדדית סיימה התובעת את עבודתה הפעילה באוניברסיטה בסוף שנת הלימודים בחודש ספטמבר 2012".

בחקירתו הנגדית, טען ד"ר בראב, כי במסגרת האוניברסיטה מועסקים כמה עשרות מרצים מעל גיל 80, מתוך כ- 300 חברי סגל. ד" ר בראב טען, כי התובעת הייתה מתוכננת ללמד בשנת הלימודים שהחלה באוקטובר 2012. ל דבריו, היתה רשומה כמרצה בתוכנית הלימודים בסמסטר א' וב' ולא בסמסטר קיץ (עמוד 6 שורות 4-5 ושורה 20).

התובעת כאמור לא הגישה תצהיר, לבקשת בא כוחה העידה ופירטה כי עובר לתאונה הייתה עצמאית בכל פעולות היומיום, ניהול משק הבית, לרבות נהיגה ומשרת הוראה באוניברסיטה, שכללה הדרכת סטודנטים, שיעורים פרונטליים (בהיקף של 6 שעות שבועיות) ומחקר. לטענת התובעת, גם לאחר התאונה המשיכה לעבוד וללמד באופן רגיל. לדבריה , גם כיום היא מרצה, כותבת מחקרים ועונה לפניות סטודנטים. ל דבריה, גם כיום היא מוזמנת להרצאות, "כנראה" ללא תשלום אולם תוך מימון הוצאות הנסיעה במונית . בחקירתה הנגדית, טענה התובעת כי לא אושפזה אף פעם עובר תאונה וכי לא סבלה מאירועים מוחיים כל שהם עובר לתאונה. עוד, הבהירה כי לאחר התאונה הפסיקה לעבוד בשל עומס וקושי שנבע מגילה.

מתצהיר עדות הבן עולה, כי התובעת אלמנה, פרופ' לפסיכולוגיה של החינוך, למרות גילה עבדה כפרופ סור מן המניין, מרצה ורכזת חינוך בסגל הבכיר באוניברסיט ה עד לתאונה. נטען כי עבודתה הייתה כרוכה בשעות רבות , בהיותה רכזת מחלקת החינוך באוניברסיטה, לרבות שעות לימוד והרצאות ממושכות, קשר עם סטודנטים, הכוונה וניהול של פרויקטים, ביחד עם חברי הסגל הבכיר באוניברסיטה. בהתאם לנטען, שכרה עמד על סך של 11,667 ₪ (תלושי שכר צורפו כנספח א' לתצהיר הבן).

לטענת הבן, עד לתאונה תפקדה התובעת, למרות גילה, באופן מלא, הן במסגרת האוניברסיטה, במסגרת המשפחתית ובבית. נטען כי התובעת פרשה מעבודה באוניברסיטה לאחר התאונה כתוצאה מהפגיעה בתאונה, אשר הובילה להתדרדרות קשה במצבה הרפואי. נטען, כי כיום מתגוררת התובעת בביתה ומסתייעת במטפלת סיעודית צמודה. לטענת הבן, התובעת זקוקה לעזרה בכל הפעולות: קימה וישיבה, רחצה, אכילה, לבוש ונדרש לה ליווי צמוד. עוד, נטען כי כתוצאה מהתאונה החלה התובעת לסבול מבעיית זיכרון ובלבול ואובחנה כסובלת מדמנציה ומאלצהיימר ברמה נמוכה (סעיף 23 לתצהיר). בנסיבות אלו נטען, כי נכותה התפקודית של התובעת גבוהה מנכותה הרפואית.

בחקירתו הנגדית, שב וטען הבן כי התובעת עובר לתאונה הייתה "פעילה מאוד ובמצב טוב" (עמוד 12 שורה 33). לאירועים המוחיים מהם סבלה עובר לתאונה, הבהיר כי המדובר באירועים קלים "שעוברים תוך 6-7 שעות (TIAׂ) ... לקחנו אותה לבית חולים, בדרך כלל שחררו אותה תוך 7 שעות כי זה עובר, אין לזה המשך. הכל חוזר לנורמאלי אחרי כמה שעות. כיוון שהיו שני אירועים בתקופה קצרה, אשפזו אותה בחודש פברואר או מרץ של אותה שנה לבדיקה מקיפה." (עמוד 13 שורות 2-7). הבן הודה כי כבר בשנת 2009 התלוננה התובעת על מצב של עייפות, אולם היא טופלה בעניין זה "אבל היא עבדה היא לא פספסה שיעורים" (שם, שורה 19).

הבן, במענה לשאלת בית המשפט, לפירוט עדותה של התובעת , כפי שנמסרה באולם ביהמ"ש, ולפיה גם היום היא כותבת מאמרים, מרצה ומנחה סטודנטים, השיב "זה לא נכון. אולי אמא שלי ענתה ככה, לצערי זה לא המצב. היא לא מקיימת שום קשר עם אף סטודנט, היא לא מרצה באף מקום והיא לא עוסקת בעבודה מדעית ... היא אישה מאוד פקחית והיא מסתירה היטב את מצבה הנוכחי. יש לה בעיות קוגניטיביות בעיקר לזיכרון בטווח קצר והתמצאות וסדרה שלמה של דברים. היא יכולה לקרוא מיילים, היא לא יכולה להשיב למיילים." (שם, שורות 23-33). לאחר ששמעתי את עדות התובעת והתייחסותו של הבן, שוכנעתי כי דברי התובעת לתפקודה כיום אינם נכונים ואינם עולים בקנה אחד עם מצבה הבריאותי. גרסת התובעת, כפי שנמסרה באולם אינה תואמת את המסמכים שהוצגו לאשפוזים קודמים לתאונה בשל מצבה הרפואי הקודם. ככל הנראה , אופי עדותה והפרטים הבלתי נכונים שמסרה, נובעים מירידה במצבה הקוגנטיבי , על רקע מחלת האלצהימר ממנה היא סובלת.

עוד, הוסיף הבן כי אימו מתגוררת סמוך אליו וכי הוא יודע שהיא לא עצמאית ואין ביכולתה לחיות לבד. לטענתו התאונה גדעה את הקריירה של אימו. אמנם, לאחר הפגיעה, באוקטובר 2011 היא התאוששה וחזרה ללמד, מספר קורסים ובעיקר הדרכת סטודנטים, עד שהתגלו בעיות בתפקודה. בנסיבות אלו, חדלה להגיע לאוניברסיטה בסוף ינואר 2012.

לרישיון העובדת הזרה, אשר התקבל לטיפול בבעלה המנוח של התובעת, הבהיר הבן כי הרישיון התקבל בחודש אפריל 2011, בשל מחלה אונקולוגית ממנה סבל אב יו. לטענת הבן, הוריו סרבו להעסיק עובדת זרה בביתם ורק עשרה ימים לאחר התאונה ביום 15.06.2011 נוכח פגיעתה ומצבה של האם הובא עובד זר לעזרה סיעודית מלאה בבית ההורים .

ד"ר גוטליב, בחוות דעתו התייחס למצבה הרפואי של התובעת , לפני התאונה. עולה כי התובעת הייתה מטופלת תרופתית ליתר לחץ דם, ליתר שומני דם, למניעת קרישים בכלי הדם באספירין, להפרעת שליטה בשלפוחית ולבעיה המטולוגית. בתאריך 02.03.2001 אושפזה לראשונה במחלקה נוירולוגית לאחר "4 אירועים של הפרעה בדיבור", מלווים בשיתוק חולף של עצב הפנים וקושי בהפעלת יד ימין. אירועים נוספים אירעו כשנתיים לאחר מכן וב - 21.01.2003 אושפזה התובעת שוב ליממה באותה מחלקה. עולה, כי עובר לתאונה סבלה התובעת ממחלת כלי דם מוחית טרשתית שהתבטאה בארבעה אירועים מוחיים חולפים (TIA – TRANSIENT ISCHEMIC ATTACKS) שגרמו לקושי בדיבור, שיתוק ובלבול, כאשר האחרון בהם היה במאי 2011, כחודש לפני התאונה. התובעת אושפזה עקב דלקת ריאות, שככל הנראה לוותה בבלבול, אולם צוין שמצבה הנוירולוגי השתפר "ללא חסך נוירולוגי נוסף, ללא פציאליס וללא בלבול. "

אשר לפגיעה בתאונה, פירט ד"ר גוטליב כי התובעת נפגעה בעין ימין , בדיקת C.T מוח בחדר המיון דווחה ללא ממצא חבלתי. במהלך האשפוז דווח על "מספר אירועים של בלבול קל שחלפו" ובדיקתה הנוירולוגית "הגסה" דווחה כתקינה. בדיקת C.T נוספת הצביעה על ממצאים חשודים לדימום במעטפת המוח. בתאריך 21.06.2011, 20 יום לאחר התאונה, שבה התובעת לבית החולים בשל שינוי בהתנהגותה. בדיקת C.T מוח הצביעה על ספיגת הדימום במעטפת המוח וחשד לאוטם, ממצאים שכבר דווחו בבדיקות הקודמות. בדיקת מינימנטל ( MMSE) למצבה הקוגניטיבי הייתה 25/30 עם ליקוי בריכוז וזיכרון. בדיקת C.T מוח שללה אוטמים טריים. לסיכום, קבע המומחה כי התובעת סבלה מחבלת ראש משמעותית שהתבטאה קלינית כזעזוע מוח ומבחינה רדיולוגית כדימום שנספג במעטפת המוח.

ד"ר גוטליב, סיכם בחוות דעתו את תלונותיה של התובעת, הקשורות לדעתה ולדעת בנה לתאונה: ליקוי קוגניטיבי - היות ועד התאונה המשיכה בעבודתה כפרופ' לחינוך באוניברסיטה. נטען לפגיעה בתחומים של זיכרון ל טווח קצר, שפה מדוברת וכתובה. כמו כן, נטען כי התובעת זקוקה להשגחה ועזרה בתפקוד היומי המתקדם, זקוקה לעזרה סיעודית ואינה יוצאת מהבית ללא ליווי.

בבדיקה הגופנית נרשם על ידי המומחה "מצב כללי טוב". בבדיקה הנוירולוגית הגופנית נרשם על ידי המומחה "ללא ליקוי מוקדי... ללא ירידה בכוח גס... תחושה מופחתת באופן יחסי ביד ורגל מימין... מבחני רומברג להערכת שיווי משקל... לקויים". בבדיקה הנוירולוגית הקוגניטיבית נרשם "פרופ' מילגרום נבדקה על ידי מעל שעה כשהיא משתפת פעולה היטב ומנהלת שיחה שותפת ללא הפרעה משמעותית ביכולתה להתרכז או להבין המדובר או להתבטא. אולם, חלק מהפרטים ההיסטוריים שנמסרו על ידה היו בלתי מדויקים ותוקנו על ידי בנה. מבחן מינימנטל קיבלה ציון 24/30 שהוא ציון גבולי אולם באופן ברור נמוך מהצפוי למצבה הבסיסי כפרופ' לפסיכולוגיה...". מבחינה תפקודית נרשם כי התובעת "קמה ומהלכת בכוחות עצמה בתוך ביתה בעזרת הליכון גלגלים הנמצא אצלה בשימוש מאז נפלה לאחרונה וצעידתה בלתי יציבה ובלתי בטיחותית ודורשת ליווי מקרוב, היא נשכבת במיטה ומתרוממת ממנה בכוחות עצמה ולדבריה גם מתלבשת ללא עזרה, אולם היא זקוקה לעזרה ברחצה, במקלחת ולטיטול קבוע במשך היום. היא זקוקה לעזרה מרובה במשימות יומיומיות מתקדמות של ניהול משק הבית כולל נטילת תרופותיה".

מסקנותיו של ד"ר גוטליב היו כי אשפוזה של התובעת, שלושה שבועות לאחר התאונה, היה שילוב של מחלתה הנוירולוגית הקודמת ותוצאה של חבלת הראש ממנה סבלה בתאונה. "מבחינה תפקודית חלה הרעה משמעותית מאוד במצבה לאחר התאונה ... התאונה הנידונה גרמה לחבלת ראש משמעותית שהתבטאה קלינית כזעזוע מוח." לטענת המומחה, המחלה הנוירולוגית ממנה סבלה עובר לתאונה, של אירועים מוחיים חולפים חוזרים , ללא פגימה ביכולת הקוגניטיבית הקבועה קודם לכן, נוכח גילה המתקדם של התובעת , היתה גורמת לכך שתוחלת חייה העצמאיים של התובעת לאורך זמן הייתה מוגבלת. מאידך, בהיותה עצמאית לפני התאונה והירידה החדה והמשמעותית בתפקודה לאחר מכן מובילים להשלכה מהותית של התאונה על קצב ההתדרדרות במצבה של התובעת. לפיכך, קבע כי למצבה הנוכחי הגיעה התובעת כתוצאה משילוב של מצבה הנוירולוגי הקודם ומצבה הנוירולוגי הנוסף כתוצאה מהתאונה והצפי שלו להמשיך ולהתקדם בשנתיים שחלפו מאז התאונה אחראיים ל 75% מהנכות הנוכחית ואילו מצבה הנוירולוגי כתוצאה מהתאונה אחראי ל 25% ממצבה הנוכחי, כלומר ל 17.5% נכות. ד"ר גוטליב הבהיר כי מצבה של התובעת צפוי להחמיר וכי החמרה כזו הייתה נצפית גם ללא התאונה. התובעת לוקה בירידה קוגניטיבית ההופכת אותה "לתשושת נפש הזקוקה להשגחה וטיפול סיעודיים."

בהתאם לחוות דעתו של המומחה, הרי שמצבה הנוכחי הוא תוצאה משולבת של מחלת כלי הדם המוחית המשמעותית ממנה סבלה קודם לתאונה, בשילוב עם שטף הדם במעטפת המוח שנגרם לה כתוצאה מחבלת הראש המשמעותית בתאונה. כאשר ההתדרדרות החדה נבעה מהתאונה ופגיעת הראש. עוד, המליץ המומחה על מינוי מומחה ברפואת עיניים להערכת הנכות שנותרה לתובעת כתוצאה מהחבלה בעין ימין.

יוער כי, בא-כוח התובעת העדיף שלא לעתור למינוי מומחה בתחום העיניים, כדי לקדם סיומו של ההליך. בנוסף, טען ב"כ התובעת כי סבר שהצדדים הסכימו לנכות רפואית בתחום העיניים. במסגרת הסיכומים הובהר כי לא הושגה הסכמה דיונית כזו. בנוסף, בטרם נקבע התיק להוכחות, הודיע בא-כוח הנתבעת כי בכוונתו לחקור את המומחה, ד"ר גוטליב על חוות דעתו, אולם משנקבע התיק להוכחות חזר בו. לפיכך, המומחה, ד"ר גוטליב לא נחקר על חוות דעתו.

דיון והכרעה
נכות תפקודית כתוצאה מהתאונה:

הצדדים אינם חלוקים באשר לעובדה כי עד לתאונה עבדה התובעת כמרצה מן המניין וכרכזת חינוך בסגל הבכיר באוניברסיטת אריאל שבשומרון. מעדויות חבריה לאוניברסיטה, ראש המחלקה למדעי התנהגות עד יולי 2012 וראש המחלקה מאוגוסט 2012 ועד היום, עד למועד התאונה תפקדה התובעת באופן מלא, בהיקף של כחצי משרה. עבודתה כללה העברת סמינריונים ומחקר, לרבות הדרכת סטודנטים ושיעורים פרונטליים, השתתפות בוועדות מקצועיות של המחלקה, ייצוג האוניברסיטה בכנסים, לצד פעילות מחקרית שו טפת של כתיבה והרצאות. בעקבות כך, גם לאחר התאונה המשיכה התובעת ללמד ואף נכללה במסגרת תוכנית הלימודים לשנת תשע"ג 2012-2013 כמרצה בסמסטר א' ו- ב'.

מן העדויות עולה, כי בנוסף לתפקודה האקדמאי, במסגרת עבודתה, תפקדה התובעת באופן מלא ועצמאי במסגרת ביתה, לרבות החזקת הבית, ניקיון, סיוע וטיפול בבעלה, אשר חלה במחלה אונקולוגית, נהיגה עצמאית, לבוש ופעולות יומיומיות. זאת, חרף העובדה כי סבלה ממחלות, לרבות מחלת כלי דם מוחית וטופלה תרופתית, כפי שפורט במסגרת חוות דעת של המומחה ד"ר גוטליב . התובעת סבלה מאירועים מוחיים (TIA) כבר בשנת 2001, 2003, פברואר ומאי 2011. מחוה"ד, עדותם של ד"ר לזר, ד"ר בראב ועדותו של הבן השפעתם של האירועים המוחיים חלפה שעות או ימים ספורים לאחר הופעתם והתובעת חזרה לתפקוד מלא כפי שתואר לעיל. לאחר התאונה, באוקטובר 2011, שבה התובעת ללמד באוניברסיטה , אולם נוכח קשיים עליהם העידו בנה, חבריה לעבודה והתובעת עצמה, הפסיקה לפקוד את האוניברסיטה בסוף ינואר 2012, שכרה שולם במלואו עד לחודש ספטמבר 2012 (כולל).

התובעת ובנה מייחסים את הירידה התפקודית לתאונה נשוא הליך זה. גם המומחה מתייחס לירידה החדה והמשמעותית בתפקודה של התובעת, לאחר התאונה. נכון הוא כי המומחה מתבסס בעיקר על המידע שנמסר לו על ידי התובעת ובנה בעת הבדיקה, ברם לא ניתן להתעלם מהעובדה האובייקטיבית כי התובעת תפקדה באופן מלא ומרשים מאד, חרף גילה המתקדם, ולמרות המחלות מהן סבלה עובר לתאונה . יודגש, כי התובעת נפגעה בתאונת דרכים בעת שנהגה ברכבה ואף חזרה ללמד לאחר התאונ ה למספר חודשים . כושרה הקוגניטיבי, בעת בדיקתו של המומחה , למעלה משנתיים לאחר התאונה, היה גבולי גם נוכח נכותה הנוירולוגית, גילה והמחלות הנוספות מהן סבלה. לעניין זה יודגש, כי התובעת תוכננה ללמד בשנת הלימודים 2012-2013, גם בנסיבות תיפקודה החלקי , עליו דווח בעת חזר תה לעבודתה, לאחר התאונה , בחודשים אוקטובר 2011 עד ינואר 2012. בנסיבות אלו, ונוכח העובדה כי התאונה היא שגרמה להתדרדרות במצבה התפקודי של התובעת, אני סבורה כי יהיה נכון לקבוע שלולא התאונה התובעת הייתה ממשיכה לעבוד לפחות עוד שנה, מעבר לשנת הלימודים תשע"ב, היינו עד לסוף שנת הלימודים תשע"ג (2012-2013), בהתאם למתוכנן וכי התאונה הייתה בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל", לרבות הג ורם המכריע והמאיץ להתדרדרות במצבה ולכך שהתובעת נאלצה בסופו של דבר להתפטר מעבודתה כבר בספטמבר 2012.

עוד, לתפקודה של התובעת, הבן הבהיר כי הגם שאביו היה זכאי לעובד סיעודי במשרה מלאה החל מאפריל 2011, הרי שרק לאחר פגיעתה של התובעת בתאונה ונוכח הקושי התפקודי ממנו סבלו שני ההורים, הוחלט להעסיק עובד סיעודי במשרה מלאה עבור השניים. במועד בדיקתו של המומחה, כשנתיים לאחר התאונה, נקבע כי נכותה הנוירולוגית של התובעת הינה 70%. בפועל, עולה מחוה"ד ותשובותיו של המומחה, במסגרת חוה"ד, לשאלות שהופנו אליו על ידי ביהמ"ש בכתב המינוי , כי התובעת היתה במצב סיעודי המחייב עזרה והשגחה במשך כל שעות היממה (ראו תשובות המומחה בעמוד 8 לחוה"ד). לפיכך, נכותה התפקודית מבחינת כושרה להשתכר היה 100%.

המומחה בחוה"ד קבע כי ה התדרדרות במצבה של התובעת היתה צפויה, בשל מחלתה הנוירולוגית, בלי קשר לתאונה וזאת כשנתיים ממועד התאונה, וכי התאונה האיצה את ההתדרדרות. בפועל התובעת עבדה עד ינואר 2012 וקבלה שכר עד ספטמבר 2012. כפי שקבעתי, לולא התאונה התובעת היתה צפויה לעבוד שנה נוספת. יוער, כי גם אם התאונה האיצה את הירידה התפקודית במצבה של התובעת, הרי שבפועל המשיכה לקבל שכר עד לספטמבר 2012, 15 חודשים לאחר התאונה. לכן בנסיבות אלו, לאבדן השכר מעבר לתקופה נוספת זו, לתקופה של 12 החודשים הנוספים אייחס 25% מהפסד השכר לפגיעתה בתאונה.

הפסד שכר לעבר:

הבן בתצהיר טען כי שכרה של התובעת, עובר לתאונה עמד על סך של 11,667 ₪. בסיכומים הפנה, ב"כ התובעת לטופסי 106 שצורפו לתצהיר הבן, מהם עולה כי שכרה השנתי של התובעת, עובר לתאונה עמד על סך של למעלה מ- 400 אלף ₪. בדיון הובהר כי התובעת, הינה גם פנסיונרית של אוניברסיטת תל אביב ולכן הכנסותיה המדווחות והחייבות במס, כללו את כל ההכנסות ולא רק מאוניברסיטת אריאל והיו גבוהות יותר ובהתאם לנטען. לתצהיר הבן צורף טופס 106 המתייחס להכנסות התובעת מאוניברסיטת תל אביב וגם מאוניברסיטת אריאל (ראו עמ' 45 לקובץ שצורך לתצהיר הבן). לפיכך, מעיון בתלושי השכר וטופס 106 מאוניברסיטת אריאל בלבד, עולה כי התובעת קבלה שכר מאוניברסיטת אריאל עד ספטמבר 2012. שכרה השנתי (ברוטו), עד מועד זה עמד על סך של 104,219 ₪, בניכוי מס הכנסה בשיעור של 33,359 ₪, היינו שכר חודשי של 7,873 ₪ בלבד. בהתאם לתלוש נובמבר 2011, הכנסתה החודשית הממוצעת לשנת 2011 , עמדה על סך של 8,848 ₪. לפיכך, יועמד שכרה של התובעת , עובר לתאונה על ממוצע השכר בשיעור של 8,360 ₪ . בערכו להיום, כולל ריבית והפרשי הצמדה, הינו סך של 8,870 ₪ לחודש.

בהתאם לקביעתי לעיל, לולא התאונה, היתה התובעת ממשיכה לעבוד עוד שנה , מעבר לתקופה בגינה קבלה שכר, היינו עד לחודש ספטמבר 2013, בהתאם למתוכנן וללא סמסטר קיץ. הפסד השכר הינו לפיכך:

12X 8 ,870 X 25%= 26,610 ₪.

עזרת זולת לעבר ולעתיד:

לשאלת נכותה התפקודית של התובעת, עולה כי לאחר התאונה נדרשה התובעת למספר אשפוזים בביה"ח עד לייצוב מצבה ועד להתאוששותה באוקטובר 2011. המומחה לא התייחס לנכותה הזמנית, הצדדים התייחסו לצרכיה לאחר התאונה ועד בכלל ללא התייחסות לתקופות השונות .

ב"כ התובעת בתחשיב הנזק טען כי התובעת זקוקה ל- 6 שעות עזרה יומיות, בעלות של 40 ₪ לשעה (יוער, כי נכתב "שבועיות" ובוצע חישוב לפי 30.5 ימים. מהסכום עליו הגיע, אני סוברת כי המדובר בטעות דפוס),שהם כ-7,320 ₪ לחודש. ב סיכומיו, דרש פיצוי בשיעור של 5,000 ₪ לחודש, אף כי טען שעלותה של העובדת הזרה, המועסקת במשרה מלאה הינה 7,000 ₪ לחודש. ב"כ הנתבעת טען כי עלות עובדת זרה הינה 3,000 ₪ לחודש וכי יש לפצות התובעת רק ב- 25% מעלות העזרה. לא הובאו על ידי התובעת ראיות לעלות העובדת המועסקת על ידה.

לפי הקריטריונים המנחים שנקבעו בענין אקסלרד יש לחשב פיצוי בגין עלות עובד סיעודי במשרה מלאה, על בסיס שכר חודשי לעובד זר, ולא על פי תעריף של שעת עבודה. כמו גם, כי בהיעדר נסיבות מיוחדות, מהווה הסך של 12,000 ₪ לחודש, סכום הולם לתשלום עבור עזרה סיעודית, כשנדרשת לנכה (100%) גם עזרה פעילה במשך כארבע שעות ביום, בצירוף השגחה למשך שאר שעות היממה. סכום זה כפוף לעקרון הקטנת הנזק. עוד, נפסק זה מכבר כי גם בהעדר הוכחה ספציפית יעשה ביהמ"ש "התאמות" של צורכי הנפגע.

דרישת ב"כ התובעת, המתבססת על עלות עוב דת זרה, במשרה מלאה בסך של 5,000 ₪ לחודש הינה בנסיבות אלו סבירה ביותר. כאשר בהתאם לחו"ד המומחה התובעת הינה תשושת נפש הזקוקה להשגחה וטיפול סיעודיים, גם ללא הצגת אסמכתאות וקבלות. בוודאי כאשר מתווספות לכך עלויות של ביטוח, מחיה והוצאות מגורים עודפות.

לתקופת הפיצוי, טען ב"כ התובעת כי מאז הפגיעה ועד היום יש לפצות התובעת במלוא עלות העובדת הזרה. לעתיד - מהיום ועד תום תוחלת חייה של התובע – גיל 90 , עתר לפיצוי בשיעור של 25% מעלות העזרה בשיעור של 6,000 ₪. ב"כ הנתבעת טען מנגד, כי גם בעלה של התובעת נזקק לעזרה של עובדת סיעודית ולכן עד לחודש אוגוסט 2012, מועד פטירתו של הבעל, יש לזקוף לתובעת לכל היותר מחצית עלות העזרה ולפצותה ברבע מהעלות הזו, בהתאם לייחוס נכותה כתוצאה מהתאונה, היינו 1/8 מהעלות בסך של 3,000 ₪ סך של 375 ₪ לחודש בלבד. לעתיד, טען ב"כ הנתבעת כי אין לפצות התובעת בגין רכיב נזק זה, בשל תחלואיה בלי קשר לתאונה, לרבות מחלת האלצהימר ממנה החלה לסבול (בהתאם לגרסת הבן). סה"כ הוצע על ידי הנתבעת לתובעת פיצוי בגין עזרת זולת לעבר ולעתיד בסך של 10,000 ₪.

לעבר- אני קובעת כי ממועד התאונה ובתקופות האשפוז ועד לחודש אוקטובר 2011, נזקקה התובעת לעזרה סיעודית בהיקף מלא. נוכח מצבה התפקודי לפני התאונה, אני קובעת כי יש לפצותה במלוא עלות העזרה הנדרשת, שהרי עד לתאונה היתה עצמאית לחלוטין. שוכנעתי כי לולא התאונה , לא היו התובעת ובעלה המנוח שוכרים שירותיה של עובדת סיעודית לתקופה זו. הפיצוי בגין תקופה זו יעמוד לפיכך על סך של 20,000 ₪. ממועד חזרתה של התובעת לתפקוד חלקי באוניברסיטה ועד להפסקת העבודה (3 חודשים) יערך חישוב בהתבסס על נכות ה הרפואית של התובעת בשיעור של 17.5%, 5,000 ₪ X3X17.5% = 2,650 ₪. מאז חדלה לעבוד , ינואר 2012 וניכרה התדרדרות משמעותית במצבה ועד היום, יערך חישוב בהתאם לחלק היחסי של נכותה בשיעור של 25% מהעלות היינו 5,000 ₪ X 25%X 30.5 = 38,125 ₪.

סה"כ בגין העבר תפוצה התובעת בגין ראש נזק זה בסך של 60,775 ₪.

לעתיד – בהתאם ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה (גרסה 3.25) תוחלת חייה של התובעת הינה כ- 4 שנים מהיום. נכותה של התובעת, במועד עריכת חוה"ד המומחה, בלי קשר לתאונה הוערכה בשיעור של כ- 52%, ביחד עם נכותה כתוצאה מהתאונה הוערכה נכותה הרפואית בשיעור של 70%, בפועל נכותה התפקודית הינה של 100% והיא נזקקה מאז וכך גם היום לעזרה סיעודית מלאה וללווי צמוד. מאז מתן חוה"ד, חלפו כ- 9 חודשים, ניכר כי מצבה של התובעת, הקוגנטיבי והתפקודי החמיר והתדרדר. הגם שמצבה של התובעת היה צפוי להתדרדר בשל תחלואיה הנוספים, ההתדרדות הואצה בעקבות התאונה וגם הביאה אותה למצב של נכות מלאה. בשלב זה נראה כי נכותה כתוצאה מהתאונה "תבלע" בעתיד, כמעט באופן מלא בנכותה הכללית. לפיכך, בהתחשב בכל אלו, אני קובעת כי התובעת תפוצה בגין העתיד בפיצוי גלובאלי בשיעור של 20,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות:

התובעת מתגוררת בכוכב יאיר ומטופלת בתל השומר. לטענת ב"כ התובעת בסיכומים הוצאותיה לעבר בגין ראש נזק זה הן 20,000 ₪ ולעתיד בסך של 10,000 ₪. לטענת ב"כ הנתבעת אין לפסוק לתובעת הוצאות בגין ראש נזק זה, בהתאם לחוק ההסדרים נטען כי התובעת זכאית לקבל את כל הטיפולים ללא עלות. לדרישה לפיצוי בגין נסיעות, הוצע על ידי הנתבעת פיצוי בסך של 1,500 ₪.

לא הוצגו קבלות בגין ההוצאות שהוצאו כאמור. בנסיבות המפורטות והעובדה שהתובעת אינה ניידת לאחר התאונה ויש להסיעה לטיפולים. פיצוי גלובאלי בגין ראש נזק זה בסך של 15,000 ₪ לעבר ולעתיד יהלום ראש נזק זה.

כאב וסבל:

בהתאם לחוות דעת המומחה, כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובעת נכות נוירולוגית בשיעור של 17.5%. בהיעדר הסכמה לנכות בתחום העיניים, ומשלא מונה מומחה בתחום, תפוצה התובעת פיצוי בגין נכותה הנוירולוגית בלבד בצירוף 5 ימי האשפוז כפי שהוסכם בין הצדדים, בהתאם לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו – 1967. אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך של 18,208 ₪ (כולל ריבית מיום התאונה) בגין כאב וסבל .

סיכום

סך הפיצוי לתובעת:
כאב וסבל: 18,208 ₪ .
הפסד שכר לעבר: 26,610 ₪.
עזרת צד ג' לעבר: 60,775 ₪.
עזרת צד ג' לעתיד: 20,000 ₪.
הוצאות נסיעות עבר עתיד: 15,000 ₪.

סך הכל: 140,593 ₪.

סך נזקי התובעת הינם 140,593 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.5%. הנתבעת תישא גם בשכר העדים ובאגרה ששולמה על ידי התובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבת ממועד התשלום.

ניתן היום, י"ח תמוז תשע"ד, 16 יולי 2014, בהעדר הצדדים.

חתימה