הדפסה

מזדה (מצדה) בע"מ נ' FASHION BOX INDUSTRIES S.P.A ואח'

בקשה מס' 6

בפני כב וד הרשם השופט דורון חסדאי

התובעת/המשיבה
מזדה (מצדה) בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד רענן בר זוהר

נגד

הנתבעות/המבקשות
1Fashion box Industries S.P.A. .
2. Fashion Box S.P.A.
ע"י ב"כ עוה"ד גור יהודה סביר, נועם רונן ותום אלקלעי

החלטה

רקע כללי וטענות הצדדים בתמצית
1. לפניי בקשת המבקשות-הנתבעות, לביטול היתר ההמצאה שניתן למשיבה-התובעת, בהתאם להחלטת בית המשפט , במעמד צד אחד, מיום 7.4.14.

כתב התביעה
2. המשיבה הגישה תובענה כספית כנגד המבקשות על סך של 8,823,159 ₪.
בתמצית ייאמר, כי עניינה הנטען של התובענה הפרה בוטה של הסכם ההפצה בין המשיבה לבין המבקשות, אשר במסגרתו הפיצה המשיבה את מוצרי המבקשות בישראל באופן בלעדי במשך כ- 17 שנה. לטענת המשיבה, המבקשות בחרו לבטל את ההסכם באורח פתאומי בניגוד להצהרות קודמות ולמצגים שהציגו בפני המשיבה בדבר המשך פעילותה כנציגתן הבלעדית בישראל.

3. כן נטען בכתב התביעה כי המבקשות הודיעו למשיבה במפתיע על הפסקת התקשרות ביניהן ונתנו לה הודעה מוקדמת בת כשנה וחצי, ובהמשך לאחר שכרתו הסכם עם מפיץ חדש אשר החל בהכנות נמרצות להפצה בישראל, החליטו המבקשות לחזור בהן מההודעה על מתן הודעה מוקדמת וסיימו את ההתקשרות לאלתר.
לטענת המשיבה, אי מתן הודעה מוקדמת הסב לה נזקים כספיים אשר על המבקשות לפצותה בגינן.

כן נטען בכתב התביעה כי המבקשות התעשרו על חשבון התובעת שלא כדין בכך שנהנו ועדיין הן נהנות, מן המוניטין הרב שהצמיחה להן המשיבה בשוק המקומי.

4. המשיבה מפרטת בכתב תביעתה את עילות התביעה, בין היתר מכוח דיני החוזים (ר' סעיפים 124 – 125), מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט (ר' סעיפים 126 – 127) ומכוח דיני הנזיקין (ר' סעיפים 128 – 132).

הבקשה דנן
5. בבקשתן מושא החלטה זו, מבקשות המבקשות כי בית המשפט יורה על ביטול ההיתר שניתן לתובעת להמציא להן את כתב התביעה אל מחוץ לתחום השיפוט, ולחלופין להורות על עיכוב הליכים בתובענה עד לאחר הכרעה בערעור, שהגישה המשיבה לבית המשפט לערעורים בוונציה על פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט בטרוויזו ביום 30.7.12, במסגרתו חוייבה המשיבה לשלם לריפליי סך של 74,293.16 יורו.

6. לטענת המבקשות, לא היה מקום להוציא היתר המצאה מחוץ לתחום על יסוד תקנה 500(5) או תקנה 500(7) מפני הטעמים הבאים:
א. בין הצדדים התקיים הליך משפטי באיטליה המבוסס על העובדות נשוא התביעה והליך זה לנוכח הערעור שהוגש על ידי המשיבה, תלוי ועומד בבית המשפט לערעורים בוונציה.
ב. בהליך שכבר התקיים באיטליה בערכאה הראשונה, נדונה שאלת סמכותו של בית המשפט האיטלקי לדון בנושאים נשוא הסכסוך ונתקבלה הכרעה בניגוד לעמדת המשיבה ובית המשפט האיטלקי קבע כי הסמכות לדון בסכסוך היא באיטליה וכי הדין החל על הסכסוך הוא הדין האיטלקי.
ג. לטענת המבקשות, בדין ראתה לנכון הערכאה הראשונה באיטליה לקבוע כי קיימת סמכות שיפוט באיטליה, שכן לפי הדין הישראלי וההלכות הפסוקות בענין, הפורום הנאות לדיון בסכסוך הוא איטליה וזאת לנוכח זהות הצדדים, מהות היחסים, לנוכח ציפיות הצדדים ואף לאור חתימת המשיבה על מסמכים הקובעים את סמכות השיפוט באיטליה, לאור זהות העדים ולנוכח שיקולי מדיניות משפטית ראויה.
ד. לטענת המבקשות, ככל שהמשיבה חפצה לממש את עילת תביעתה, מן הראוי שהיתה עושה כן באיטליה, שם היא כבר היתה מיוצגת על ידי עורכי דין איטלקיים ושם גם התנהל הליך המבוסס על אותן עובדות בדיוק אשר מצמיחות את עילת תביעתה.
ה. לא מתקיימות בענייננו הנסיבות הרלוונטיות להוראות תקנה 500(5) ו- 500(7), בין היתר מכיון שכבר נקבע על ידי בית המשפט האיטלקי שההסכם בעל פה שנערך בין
הצדדים באיטליה, לא הופר על ידי ריפליי ואם הופר, הרי שההפרה ארעה באיטליה ולא בישראל.

7. בהמשך בקשתן, מפרטות המבקשות טענתן כי אין בנמצא עילה למתן היתר להמצאה מחוץ לתחום (ר' בהרחבה סעיפים 24 – 52 ) תוך שהן מציינות בפני בית המשפט בין היתר כי לא מתקיימות בענייננו הזיקות המנויות בתקנות 500(5) ו- 500(7) לתקסד"א.
כמו כן טוענות המבקשות כי ישראל איננה הפורום הנאות לניהול ההליך וכי מירב הזיקות מובילות לכך שהפורום האיטלקי הוא הפורום הטבעי לדון בתובענה, הן משיקולי מדיניות משפטית ולאור הציפיות הסבירות של הצדדים (ר' בהרחבה סעיפים 53 – 94).
המבקשות טוענות כי קיים הליך תלוי ועומד בפני בית המשפט האיטלקי – ערעור שהגישה המשיבה. אין צורך שתהיה חפיפה מוחלטת בין העילות ואף עובדה זו תומכת במסקנה כי הפורום הישראלי איננו הפורום המתאים לדון בתובענה (ר' סעיפים 95 – 99).

תגובת המשיבה
8. המשיבה בתגובתה מציינת כי בקשת המבקשות מבוססת על הנחת יסוד מופרכת לפיה לכל סכסוך קיימת מדינה אחת בלבד שלה סמכות השיפוט לדון בו. לשיטתה, אין כל ממש בטענה כי משנקבע באיטליה כי לבית המשפט שם סמכות שיפוט לדון בתובענה שהגישו המבקשות בגין חוב של המשיבה כלפיהן, הרי שבהכרח אין לבית המשפט הישראלי סמכות לדון בתובענה דנן שעניינה הפרת החוזה ליתן הודעה מוקדמת בישראל ועשיית עושר ולא במשפט.

9. לטענת המשיבה, התביעה כאן הינה לפיצויים בגין אי מתן הודעה מוקדמת ועשיית עושר ולא במשפט לאור ביטול הסכם הפצה בלעדי בישראל והטענה כי לבית המשפט בישראל אין סמכות לדון בתובענה זו, או כי הוא מהווה פורום לא נאות, הינה טענה חסרת שחר.

10. המשיבה מציינת כי בקשת המבקשות מבוססת על הנחות עובדתיות שגויות, בין היתר כדלקמן:
א. המבקשות מתעלמות מהעובדה כי ההליך באיטליה נסב על תביעה שהוגשה על ידן בגין חוב של המשיבה כלפיהן ברכישת סחורה ובית המשפט שם כלל לא דן בשאלת ההודעה המוקדמת ובשאלת עשיית העושר ולא במשפט, שאלות שלא הועלו כלל בפניו.

ב. השאלה אם המבקשות היו רשאיות לסיים את ההסכם בין הצדדים בהודעה חד צדדית כלל לא היתה שנויה במחלוקת באיטליה והיא אינה שנויה במחלוקת בהליך

זה. לטענתה, שאלה נפרדת מזכותו של צד לביטול הסכם לתקופה בלתי קצובה היא שאלת ההודעה המוקדמת והפיצוי בגין אי נתינתה וכן השאלה בדבר עשיית עושר ולא במשפט.

ג. לטענת המשיבה, המבקשות מתעלמות לחלוטין מכך שבית המשפט באיטליה התייחס כעובדה שאינה שנויה במחלוקת לזכותן לסיים את החוזה בהודעה מיום 18.10.06 בלבד, במסגרתה ניתנה הודעה מוקדמת עד ליום 31.1.08 ובית המשפט באיטליה כלל לא התייחס להודעת המבקשות מיום 20.2.07 על ביטול תקופת ההודעה המוקדמת, שהיא העומדת בלב התביעה כאן.

ד. לטענת המשיבה, המבקשות מתעלמות לחלוטין מכך כי בענייננו היה המדובר בחוזה הפצה בלעדי בישראל וכי בנוסף ליחסי ההפצה הבלעדיים בישראל, המבקשות נתנו למשיבה זכות שימוש בלעדית בקניין רוחני של המבקשות בישראל – 13 סימני מסחר רשומים. לדבריה אף המבקשות לא טענו טענה לפיה אין לבית המשפט הישראלי סמכות שיפוט לדון בפיצוי בגין ביטול הסכם הר ישיון הבלעדי לקניין הרוחני בישראל.

ה. לטענת המשיבה, המבקשות מתעלמות לחלוטין מכך כי התביעה מבוססת גם על עשיית עושר ולא במשפט ביחס לקניין רוחני של המבקשות בישראל, עילת תביעה שהתגבשה כולה בישראל.

11. בתגובתה מפרטת המשיבה באשר לתביעת המבקשות נגדה באיטליה, שם לא עמדו לדיון שאלות של מתן או אי מתן הודעה מוקדמת והנזקים שנגרמו עקב כך ושל עשיית עושר ולא במשפט (ר' סעיפים 20 – 36).
לטענת המשיבה, אין רלוונטיות כלשהי להליכים באיטליה בקשר עם ההליך דנן, בית המשפט האיטלקי כלל לא הכריע במחלוקת כלשהי באופן שיצר השתק פלוגתא המקרין על תיק זה (ר' סעיפים 37 – 49).

12. לטענת המשיבה, התקיימו העילות למתן היתר המצאה מחוץ לתחום השיפוט ולבית המשפט בישראל, סמכות לדון בביטול חוזה הפצה בלעדי בישראל ובכלל זה מתן רשיון שימוש ל- 13 סימני מסחר רשומים בישראל.
לשיטת המשיבה, מתקיימות תקנות 500(5) ו- 500(7) (ר' סעיפים 50 – 87), בית המשפט בישראל הינו הפורום המתאים לדון בתובענה שעיקרה תביעה של מפיץ ישראלי נגד יצרן זר,

מירב הזיקות הן לפורום הישראלי באופן מובהק וכך גם מתקיים המבחן השני של ציפיות סבירה של הצדדים באופן שאין לקבל את טענת המבקשות לפיהן לא התקיימה ציפיה סבירה לניהול ההליך בישראל (ר' סעיפים 95 – 153).

13. המשיבה טוענת כי טענת המבקשות לפיה קיים הליך תלוי ועומד בבית המשפט האיטלקי הינה טענת סרק ולדבריה דוקטרינת הליך תלוי ועומד חל במקום בו מתבררות במקביל בשני הליכים "שאלה מהותית זהה". בענייננו השאלות העולות בהליך הערעור באיטליה שונות לחלוטין מהשאלות נשוא התביעה כאן ואין חשש להכרעות סותרות (ר' סעיפים 164 – 170).

המסגרת המשפטית
14. בעל דין אשר הומצא לו כתב בי-דין למדינה זרה, רשאי לעתור לביטולו של היתר ההמצאה בהתאם לתקנה 502(ב) לתקסד"א.
ברע"א 6403/13 שרות מזור א' לתיקון ולשיפוץ מוצרי חשמל ביתיים בע"מ נ' Whirlpool Eurpe S.R.L. Italy (פורסם בנבו, 7.1.2015), נפסק בין היתר, כי תקנה 500 קובעת רשימה של עילות המצאה, המאפשרות לבית המשפט להתיר את המצאתם של כתבי בי-דין אל מחוץ לתחום המדינה. המשותף לכל אותן עילות, הוא קיומה של זיקה מסויימת לישראל ( ר' רע"א 7102/10 רואים עולם החברה להגנת הטבע בע"מ נ' פרלמוטר, (פורסם בנבו, פסקה 6 12.4.2012)).

15. הנטל להוכיח כי יש להותיר את ההיתר על כנו, מוטל על מבקש ההיתר (ר' ע"א 4601/02 ראדא תעשיות אלקטרוניות בע"מ נ' Budstray Company Ltd., פ"ד נח(2) 465, 472 ; ע"א 9725/04 אשבורן חברה לסוכנויות ומסחר בע"מ נ' CAE Electronics Ltd.).
על המשיבה להוכיח כי מתקיימת אחת מהעילות להמצאה אל מחוץ לתחום כמפורט בתקנה 500, וזאת ברמת הוכחה של "תביעה הראויה לטיעון" וכן כי מתקיימת לכאורה "שאלה רצינית שיש לדון בה", כלומר שאין מדובר בתובענת סרק (ר' ע"א 98/67 ליבהר נ' גזית ושחם חברה לבנין בע"מ, פ"ד כא(2) 243, 249).
רמת ההוכחה הנדרשת בהקשר זה נמוכה, שכן אין להפוך את הדיון בהיתר המצאה לדיון מקיף בתיק לגופו (ר' ת"א (ת"א-יפו) 2534/07 אורט ישראל נ' World Ort ואח' (פורסם בנבו 21.12.09)).
בפרשת שרות מזור א' לעיל , נפסק בין היתר כי " רמת ההוכחה הנדרשת בעניין זה אינה גבוהה, ועל המבקש להראות כי עומדת לו "תביעה הראויה לטיעון", דהיינו שאין מדובר בתביעת סרק או בתביעה טורדנית. ... גם אם הוכחה עילת המצאה, על בית המשפט לבחון

גם את עילת התובענה עצמה, ועליו להשתכנע כי מתעוררת "שאלה רצינית שיש לדון בה", שגם הוא רף ראייתי קל למדי..."

16. מכל מקום, גם לאחר שמולאו תנאים אלו, עדיין נתון לבית המשפט שיקול הדעת האם להתיר את ההמצאה, ולבחון האם אכן הפורום בישראל הוא הפורום הנאות לדון בתובענה, בהשוואה לפורום אחר (ר' פרשת אשבורן לעיל פסקה 6 וההפניות שם); רע"א 2939/13 זיל פלדמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, (פורסם בנבו, פסקה ח, 19.5.2013) ; רע"א 1056/10 קווי אשראי לישראל שרותים פיננסיים משלימים בע"מ נ' אליעד (20.7.10)).

17. לצורך בחינת תחולתה של דוקטרינת הפורום הלא נאות" על בית המשפט לבחון האם הפורום המקומי הוא "הפורום הטבעי" או שקיים פורום טבעי זר בעל סמכות לדון בתובענה (ר': ע"א 4025/13 נייגל וויליאם נ' Deutsche Telekon ag, ( פורסם בנבו , 6.11.2014); ע"א 3999/12 אלצר בע"מ נ' LINAK A/S ( פורסם בנבו, 20.1.14 )).

ברע"א 1785/15 Alison Transport Inc. נ' Cosco Container lines co. Ltd. ואח' (פורסם בנבו, 15.7.20159)), נקבע בין היתר, כי לצורך הדיון בשאלת תחולתה של דוקטרינת הפורום הלא נאות, נהוג להידרש לשלושה מבחנים עיקריים: מבחן "מירב הזיקות"; מבחן ציפיותיהם הסבירות של הצדדים לגבי מקום ההתדיינות; ומבחן השיקולים הציבוריים (ר' רע"א 7342/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' INCOMACS LTD, (פורסם בנבו, 2.8.2012); רע"א 9328/12 נירימליק בע"מ נ' חברה באחריות מוגבלת סובורובה (פורסם בנבו, 21.4.2013); פרשת נייגל וויליאם לעיל).

18. לצורך הכרעה בשאלה אם הפורום המקומי הוא הפורום הנאות – "הטבעי" לדון בתביעה, נדרש בית המשפט לבחון אם קיים פורום אחר בו מתקיימות באופן מובהק מירב הזיקות והקשר המהותי ביותר למקרה.
"רק אם האיזון בין הזיקות לפורום הישראלי לבין הזיקות לפורום הזר נוטה בבירור, באופן משמעותי, לפורום הזר, יחליט (בית המשפט – ד.ח.) כי אין הוא הפורום הנאות".
(ר' רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co ואח ', פ"ד נב(1), 109, 114; ע"א 45/90 ש' עבאדה נ' ת' עבאדה, פ"ד מח (2) 77; רע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם נ' זריקאת, פ"ד מח (3) 265)).

ההלכה הפסוקה קבעה בהקשר זה את מבחן מירב הזיקות לפיו ככל שהעניין נושא אופי ישראלי רב יותר, כך תהיה הנטייה לקבוע שהפורום המתאים לדון בתובענה הינו בית המשפט בישראל והיפוכו של דבר ( ע"א 837/87 סרג'יו הוידה נ. דן הינדי, פ"ד מ"ד(4) 545). על המבקשת היה לשכנע את בית המשפט כי הכף נוטה לטובת פורום זר, יפים בהקשר זה דברי בית המשפט בפרשת עבאדה לעיל:
"נתבע המבקש להעלות לפני בית-משפט בישראל טענת פורום בלתי נאות", נושא בנטל לשכנע את בית המשפט כי בית-משפט זר קנה אף הוא סמכות לדון בתביעה, וכי ב"תחרות" זו שבין בית המשפט בישראל לבין בית המשפט הזר, ידו של אותו בית-משפט זר על העליונה: הוא הפורום הנאות לדון בתביעה, בעוד בית המשפט בישראל הינו 'פורום בלתי נאות'. המבחן לקביעה כי בית-משפט בישראל הינו "פורום בלתי נאות" אינו אך במאזן נוחות רגיל; על הטוען טענת "פורום בלתי נאות" לשכנע את בית המשפט בישראל כי המאזן נוטה בבירור ובמובהק אל עבר הפורום הזר" (שם, 82).

19. בפסיקה מסתמנת מגמה של צמצום ההיענות לטענת "פורום לא נאות", זאת בעקבות ההתפתחויות שחלו באמצעי התחבורה ובדרכי התקשורת המודרניות, אשר הפכו את העולם רחב הידיים ל"כפר גלובלי קטן" (ר': רע"א 9810/05 Martin J. Hecke נ' Pimcapco Limited), ( פורסם בנבו, 30.8.09 ); רע"א 9141/00 Franz Lang נ' ירון מרכוס (פורסם בנבו 2001) ; רע"א 2903/96 מסיקה נ' דולנס פ"ד נב(1) 817, 821), אך עם זאת דומה כי לא אבד עליה הכלח (ר': פרופ' מ. קרייני "שיקולי הפורום הנאות: מסעם אל תום האלף ומעבר", מחקרי משפט יט 67 תשס"ב).

דיון והכרעה
ההליך באיטליה- הליך תלוי ועומד?
20. באי כח הצדדים המציאו לבית המשפט כל אחד את כתב הטענות שהוגש על ידי שולחיו באיטליה.
המבקשות הציגו בפני בית המשפט את כתב התביעה לרבות תרגום שלו לשפה העברית.
בכתב התביעה נטען בין היתר כי התובעות עוסקות ביצור ושיווק של פרטי לבוש המזו הים עם המותג ריפליי, כי החל משנות התשעים המשיבה ניהלה יחסים מסחריים למטרת רכישת מוצרים עם חברת האם והחל משנת 2001 עם חברת תעשיות פשון בוקס ס.פ.א., כי במהלך השנים קיבלה המשיבה אישור נפרד מחברת האם (אז הבעלים של המותג ריפליי) לפתוח מספר חנויות למכירת מותג אחד.

במכתב רשום מיום 18.10.06 הודיעה חברת תעשיות פשון, גם בשם החברות השייכות לקבוצה, על כוונתה לסיים את היחסים המסחריים והודיעה על ההפסקה העתידית של היחסים ובנוסף הודיעה על הפסקת רשיון השימוש במותג ריפליי החל מיום 31.1.08.
נטען כי "זמני ההודעה מראש ניתנו באופן חד צדדי על ידי החברות המבקשות על מנת להקל על היבואן מצדה" (ר' סע' 3).
בסע' 7 סיפא צויין וזאת בהמשך למפורט בכתב התביעה והמחלוקות שהתגלעו בין הצדדים, כי החברות הורו על הסיום המיידי של יחסי האספקה הקיימים וסיום הרשיון עבור המותג וזאת בגין מעשיה ואשמתה הבלעדית של מצדה עצמה.
בסע' 8 לכתב התביעה נטען כי ההזמנות שנחתמו על ידי מצדה עבור עונת אביב – קיץ 2007 כוללות 18,597 פריטים בסך של 423,834.5 יורו. מדובר בפריטים המיוצרים במיוחד עבור מצדה, אותם לא ניתן היה למסור בגין הה פרות החמורות בסיום היחסים שארעה באשמתה.
פשון בוקס העריכה את הנזק שנגרם לה בגובה 70% מהמחיר הכולל בסכום שלא יפחת מ- 296,684.15 יורו.
כמו כן, טענה פשון בוקס לאי תשלום סכום של 74,293.16 יורו על פי חשבוניות שפורטו בסע' 8 סיפא.
בסיפת כתב התביעה ובפרק הסעדים נתבקש בית המשפט להכריז על סיום יחסי האספקה עקב אשמת מצדה, ועקב כך לחייבה לפצות את פשון בוקס בסך של 296,684.15 יורו ובסכום נוסף של 74,293.16 יורו בגין חשבוניות שהגיע מועד פרעונן ולהכריז על סיום יחסי הזכיון לשימוש במותג ריפליי.

21. מצדה בכתב הגנתה טענה בין היתר כי שיתוף הפעולה בינה לבין פשון בוקס החל בשנות השמונים, היא האמינה בפוטנציאל הטמון במותג ריפליי והחליטה להשקיע בפיתוחו ואף הפסיקה לשווק מותגים אחרים. הובטח לה כי בבוא העת מצדה תהיה החברה הראשונה והאחרונה שתפיץ את המותג ריפליי בישראל, על בסיס הבטחה זו החלה לפתוח את רשת החנויות שלה בישראל תחת המותג. מצדה מציינת כי הסתמכה על מצגיהם של מר בוזויל ולאחר מותו על דברי מר בורטולטי. אף התנהל משא ומתן ביולי 2006 באוסלו כאשר בעיצומו של המשא ומתן בחודש אוקטובר הודיעה פשון בוקס על ביטול קשר ההפצה ב- 31.1.08.
כמו כן מצויין כי במכתב מיום 20.2.07 הכריזה פשון בוקס בשנית על ביטול הקשר המסחרי בין הצדדים בגלל עילה צודקת ובאופן שיכנס לתוקפו מיד.
מצדה כפרה בסמכותו של בית המשפט האיטלקי לדון בתובענה ואף כפרה בסכומים שנתבעו בכתב התביעה.
פסק הדין האיטלקי
22. בפסק הדין אשר ניתן על ידי בית המשפט בטרוויזו ביום 30.7.12 (ר' נספח 4 לבקשת המבקשות), נקבע , כי מקריאת ההזמנה עולה כי העובדות שעל פיהן התובעת מבקשת ביטולו של החוזה, נובעות מביטולו של הקשר בעקבות פרישתה של התובעת מהחוזה באמצעות מכתב רשום מיום 18.10.06.
מדובר בפרישה חד צדדית שבית המשפט מניח כי בוצעה על פי סעיף של החוזה, אף כי במסמכים לא נכלל חוזה רשיון המכירה הנדרש.
כן נאמר כי ממכתב ההודעה על הפרישה מיום 18.10.06 וגם ממכתב התשובה של מצדה מיום 7.1.07 שבו היא מאשרת את קבלת ההודעה על הפרישה אך שומרת לעצמה זכות לפעול בכל אופן שייראה לה כדי להגן על האינטרסים שלה, לא ניתן להבין את הסיבה לפרישה מהחוזה.
עובדה כי היא במועד זה התובעת מתייחסת לפרישה מיום 18.10.06 כהנחה מוקדמת והנתבעת אינה מערערת על כך שהתקיימו, באופן תיאורטי ומעשי, התנאים שיאפשרו את הפרישה מהחוזה.
לדברי בית המשפט "אם כך הוא – אם ההנחה היא פרישה מהחוזה שאין לגביה עוררין בתביעה הנוכחית, הרי שיש בכך להוציא את הכלל שלאור העובדה שיש להניח את הפרישה האמורה, אפשר לפעול להשגת ביטול "קשרי האספקה" (קשר שכבר בוטל) בגלל מעשיה ואשמתה של הנתבעת הנוכחית... ואכן לא ניתן בו זמנית לפרוש ולבטל בגלל אי עמידה בהתחייבויות ... קשר חוזי שכבר בוטל בגלל פרישה". לפיכך בית המשפט דוחה את בקשת הביטול ואת בקשת הפיצויים הקשורה אליה.

23. בסופו של פסק הדין קבע בית המשפט באופן סופי, לאשר ולהכריז על סמכותו השיפוטית, לחייב את מצדה לשלם לחב' פשון בוקס סך של 74,293.16 יורו בלבד, בגין חשבוניות שחל מועד פרעונן וטרם נפרעו, בתוספת ריבית, ולדחות את כל תביעותיה האחרות של התובעת.

24. עיון בפסק הדין של בית המשפט האיטלקי מלמד כי בפני בית משפט זה לא הובאה מחלוקת מושא כתב התביעה בבית משפט זה. בית המשפט באיטליה כלל לא נדרש לשאלת מתן או אי מתן הודעה מוקדמת. בית המשפט שם מתייחס להודעת הביטול משנת 2006 ומשמעויותיה ואינו נדרש כלל למשמעות ההודעה המאוחרת אשר ביטלה את מועד ההודעה המוקדמת אשר ניתן עד חודש ינואר 2008.

25. בית המשפט באיטליה נדרש לתביעתה הכספית של המבקשת ולכך בלבד ולא הובאה בפניו כל מחלוקת באשר לסוגיית אי מתן הודעה מוקדמת או קיצורה באופן חד צדדי ובאשר לעילה
הנכללת בתביעת המשיבה כאן בגין עשיית עושר ולא במשפט כפועל יוצא מן המוניטין שהצמיחה המשיבה למותג ריפליי ולמוצרי המבקשות בישראל.

26. קריאת פסק הדין של בית המשפט האיטלקי אף מלמדת לכאורה, כי הוא לא יצר כל מעשה בי-דין (השתק פלוגתא או השתק עילה) , בסוגיות אשר הובאו לפתחו של בית משפט זה במסגרת תביעת המשיבה.
כידוע , מאחורי הכלל של "מעשה בית דין" עומד הרעיון של סופיות הדיון, והוא נועד לשים קץ לדיונים משפטיים בין הצדדים, ולמנוע הטרדתו של בעל דין יריב, על ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק. סוגיה שהוכרעה – נסתם עליה הגולל ובית המשפט לא ידון בה מחדש.
ׁ(ר': ע"א 9555/02 בג"צ 7704/02 זידאן ואח' נ' ברית פיקוח ואח' פ"ד נט (1) 538; ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי תק-על 2005 (3) 3036 ; נ. זלצמן, "מעשה בית דין בהליך אזרחי" (תל אביב, תשנ"א) עמ' 4 (להלן: "זלצמן")).
27. הכלל הדיוני של מעשה בית דין נועד לייעל את הדיון המשפטי, למנוע הכרעות סותרות והתמשכות ההליכים ואף למנוע הטרדת בעל דין בהתדיינויות חוזרות ונשנות.
לכלל זה שתי פנים: השתק עילה שלפיו התביעה הוכרעה כבר בעבר בין בעלי הדין על ידי בית משפט מוסמך; והשתק פלוגתא שלפיו המחלוקת העובדתית שבין בעלי הדין הוכרעה בהליך משפטי קודם ביניהם או חליפיהם. (ר': ע"א 219/87 רחמני ואח' נ' שמש ואח' , פד"י מג (3) 489, 9 – 498 ; רע"א 6498/05 צבעוני נ' בנק הפועלים (פורסם בנבו , 23.2.06 )).

28. עיון בפסק הדין האיטלקי, בנוסחו המתורגם לעברית, מלמד כי עילת התביעה שנדונה שם אינה זהה לעילת התביעה אשר הובאה לפתחו של בית משפט זה ולא ניתן לכאורה לומר כי במתן פסק הדין בבית המשפט האיטלקי, נבלעה עילת התביעה של התובעת כאן, באופן שמקים מחסום ומשתיק אותה לתבוע בבית משפט זה (ר' ע"א 246/66 קלוזנר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 501, 583 – 584).
כך אף לא ניתן לומר כי במשפט הראשון בבית המשפט האיטלקי , הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית אשר הוכרעה שם באופן שבעלי הדין או חליפיהם, מושתקים מלהתדיין לגביה בבית משפט זה, אף אם לא קיימת זהות בין העילות (ר' פרשת קלוזנר לעיל; ע"א 1650/00 זיסר נ' משהב"ש ואח', פ"ד נז(5) 166; זלצמן לעיל בעמ' 137).

יוער , כי יש לבחון האם פסק הדין הזר אכן יוצר השתק מחמת מעשה בי-דין ולענין זה יש לבחון האם פסק הדין מקים השתק על פי כללי המשפט במדינה בה הוא ניתן ועל פי הדין הישראלי (ר' ע"א 53/74 בריסטול מאיירס קומפני נ' ביצ'ם גרופ לימיטד, פ"ד כט(1) 372). יש אף הטוענים שהשאלה האם פסק דין זר יוצר מעשה בי-דין, צריכה להיות מוכרעת בעיקרה על ידי דין הפורום, היינו הדין הישראלי (ר' זלצמן לעיל 583 – 591; ע"א 3294/08 Goldhar Corporate Finance Ltd. נ' S.A. Klepierre ואח' (פורסם בנבו, 6.9.2010)).

29. סמכותו של בית המשפט לעכב הליך, כאשר מתקיים הליך אחר המעורר שאלות דומות, היא סמכות שבשיקול דעת, המופעלת תוך שקילת יעילות הדיון, יעילות המערכת השיפוטית, חסכון במשאבי זמן והוצאות, מניעת הכרעות סותרות, נוחות בעלי הדין, הכרעה מהירה, מאזן הנוחות וכיו"ב (ר' רע"א 3765/01 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' קפלן, (פורסם בנבו , 28.1.2002) (להלן: "עניין קפלן")(.

30.. זהות הצדדים בשני ההליכים אינה מהווה תנאי לעיכוב ההליכים. די בכך שפסק הדין האחר עשוי לצמצם ולעזור להכריע בשאלות התלויות ועומדות בהליך הנוסף. כפי שנקבע בעניין קפלן:
"... לא ראוי משום בחינה לאפשר ניהול מספר הליכים בו זמנית בשאלות דומות, בעילות דומות ובעניינים דומים שתשתיתם זהה. הדברים נכונים רק כאשר מדובר בין אותם צדדים בעילות דומות ובעניינים דומים שתשתיתם זהה. הדברים נכונים לא רק כאשר מדובר בין אותם צדדים בשני ההליכים אלא כאשר הצדדים אינם אותם צדדים אלא שהעניינים דומים, העילות זהות והאינטרס זהה".
(שם, פסקה 3ׂ (ר' גם: ע"א 9/75 שיך סולימאן אל עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל פ"ד כט (2) 481,477; רע"א 3054/14 דנטל סנטרל נ' חביב אריה (פורסם בנבו , 22.5.2014); עע"מ 11254/05 חב' פנינת אילת נ' עירית אילת (פורסם בנבו , 17.08.2006) ).

31. ב -רע"א 2812/13 קולומביה ציוד וצרכי צילום בע"מ נ' דלתה דיגיטל בע"מ (פורסם בנבו , 11.7. 2013) נקבע כי השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו להורות על עיכוב הליכים בשל הליך תלוי ועומד, חופפים לשיקולים בבסיס הדוקטרינה של 'מעשה בית דין', וביניהם זהות השאלות שבמחלוקת וזהות הצדדים , אך גם י עילות הדיון חיסכון בזמן שיפוטי, הימנעות מכפל התדיינות ומאזן הנוחות (ר': רע"א 5642/11 דובק בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף ומס קניה תל אביב, [פורסם בנבו] ; פסקה 6 להחלטת כב' השופט פוגלמן הנזכרת בעניין קולומביה (פורסם בנבו, 21.11.2011)].

עוד הודגש בעניין קולומביה כי לצורך בחינת ההצדקה לעיכוב הליכים בתובענה בשל הליך תלוי ועומד , ניתן להסתפק באפשרות או ב חשש שבהליך התלוי והעומד י יקבעו ממצאים היכולים להוות מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא בתובענה שעיכובה מבוקש, ואף השתק פלוגתא לא הדדי-הגנתי, קרי : פלוגתא שתשמש את הנתבע בהליך שעיכובו מתבקש נגד התובע , אף מבלי שהנתבע היה צד להליך התלוי והעומד (ר' גם : רע"א 1514/13 נאות בית וגן בע"מ נ' מועדון הכדורגל א.נ. ביתר ירושלים (2001) בע"מ (פורסם בנבו , 6.11.2013) .

32. לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים, מצאתי לדחות את טענת המבקשות כי פסק הדין האיטלקי יוצר השתק או מניעות כלשהי מהגשת התביעה בבית משפט זה. למעלה מכך, לא מצאתי כי יש מקום להורות על עיכוב ההליכים בתובענה כאן, מכוח הכלל של ענין תלוי ועומד.
סבורני כי פסק הדין האיטלקי כמו גם הערעור שהוגש על ידי המשיבה שם, אין עניינו במחלוקות אשר עתידות להידון בתובענה כאן, לא קיים חשש לכפל התדיינות או להכרעות סותרות ואף השיקול של חסכון בזמן שיפוטי נראה שולי בהקשר זה.

תחולת תקנה 500(5)
33. תקנה 500(5) מאפשרת היתר המצאה מחוץ לתחום, במקרה שבו "תובעים על הפרת חוזה בתחום המדינה – ואין נפקא מינה היכן נעשה החוזה – אפילו קדמה לאותה הפרה, או נלוותה אליה, הפרה מחוץ לתחום המדינה אשר שללה את האפשרות לקיים אותו חלק מן החוזה שצריך היה לקיימו בתחום המדינה ".

34. אין מחלוקת שמטרת הזיכיון שניתן, במועד הרלוונטי לתובענה, היה לצורך שיווק המוצרים במדינת ישראל. ביטולו של הזיכיון (אי מתן הודעה מוקדמת ראויה) עומד אף הוא במוקד התביעה.
מכאן אף עולה, כי תביעה בגין אי מתן הודעה מוקדמת על ביטול הזכיונות על ידי המבקשות, היא למעשה תביעה בגין הסכם שהופר (וקודם לכן בוצע בישראל) (השווה: בש"א (ת"א) 24623/07 Naish Int. נ' ע.ע. ענבר אחזקות (פורסם בנבו, 5.3.08)).

35. יש לכאורה ממש בטענת המשיבה, כי ההפרה הנטענת והמפורטת בכתב התביעה, באה לידי ביטוי באי מתן הודעה מוקדמת בישראל, במינוי מפיץ בלעדי חדש בישראל, בתקופה בה היה על המבקשות ליתן הודעה מוקדמת.
הפרה נוספת נטענת הינה במתן רישיון שימוש בסימני המסחר בארץ, לאותו מפיץ בלעדי בתקופת ההודעה המוקדמת. הפרות אלו לכאורה נעשו בתחום המדינה.

36. לצרכי תקנה 500(5) סבורני , שאין כל משמעות לעובדה שההודעה מיום 18.10.06 או המאוחרת לה, נשלחו מאיטליה. פועלן – מוצא ביטוי בתחומי מדינת ישראל, כאן פעל הזכיין (המשיבה) וכאן הופצו מוצרי המבקשות.

37. בשולי הדברים יצויין, כי יש טעם בטענת המשיבה לפיה העובדה שההודעה נשלחה מאיטליה, אין בה כדי להוציא את תקנה 500(5) מתחולה, וזאת אף בהסתמך על המובא ממאמרה של ט. קונפינו-שר בספרה (שם, סע' 59 לתגובה).
תחולת תקנה 500(7)
38. על פי תקנה 500(7) ניתן להתיר המצאת כתב בי-דין אל מחוץ לתחום השיפוט במקרה שבו התובענה מבוססת על מעשה או מחדל בתחום המדינה. תקנת משנה זו אינה חלה במקרה שבו הנזק התרחש בתחום המדינה, ככל שהמעשה או המחדל עצמם התרחשו בחו"ל (ר' רע"א 11119/05 Invensys Powerware Limited נ' אריה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 25.4.2006 ); רע"א 8195/02 שיטרית נ' שארפ קורפוריישן פ"ד נח(1) 193; ע"א 565/77 מזרחי נ' Nobel's Explosives; א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהד' 11, 452 – 453) ).

39. נראה כי אף תקנה 500(7) חלה בענייננו. אי מתן הודעה מוקדמת כמתחייב, מינוי של מפיץ חלופי חדש בתחומי מדינת ישראל ומתן רשיון למפיץ זה לעשות שימוש בסימני המסחר בישראל, עונים למעשה על יסודות התקנה.

40. לא למותר לציין כי המשיבה תבעה את המבקשות אף בעילות נזיקיות ובעילה של עשיית עושר ולא במשפט.
בפרשת שרותי מזור א' לעיל, ציין בית המשפט אגב אורחא, כי " יתכן והיה מקום למבקשות לטעון גם לחלופה של עשיית עושר ולא במשפט בגדרי תקנה 500(7)" (סע' 18 סיפא). שם לא נטענה הטענה ובית המשפט לא נדרש לה. בתובענה כאן נטענה הטענה מפורשות ואף מכוחה יש מקום להתיר ההמצאה (ר' רע"א 2939/13 פלדמן נ' בנק דיסקונט(פורסם בנבו , 19.5.13) ; קונפינו-שר לעיל, בעמ' 106 (סע' 85 לתגובה)).

נאותות הפורום
41. כאמור לעיל, לאור ההתפתחות הטכנולוגית והפיכתו של העולם למעין "כפר גלובלי", הולכת ופוחתת החשיבות שמייחס בית המשפט לטענת פורום לא נאות. בענין זה נפסק בין היתר:
"... תכליתה של דוקטרינת הפורום הלא נאות היא למנוע מהנתבע ומבית המשפט הליכים שאינם יעילים באופן בולט, עקב ניהול התביעה בפורום המקומי... יחד עם זאת, הגישה המסתמנת בפסיקתנו הינה כי הערכאות בישראל לא ייטו להיענות בקלות לטענת פורום לא נאות. הטעם לכך כפול: ראשית, כפי שכבר נאמר, הכלל הוא כי משקנתה ערכאה בארץ סמכות-שיפוט, עליה להפעיל סמכותה. סטייה מכלל זה לא תעשה כדבר שבשגרה. הטעם השני הינו כי נוכח ההתפתחויות שחלו בתקשורת ובדרכי התנועה המודרניים, יינתן פחות משקל לקשייו של נתבע לבוא עם עדיו לארץ אחרת. משכך – הנטייה להעתר לטענת פורום לא נאות, מצטמצמת..."
(ר'בג"צ 8754/00 עינת רון נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2) 625, עמ' 660 – 661 (2002); ע"א (ת"א) 53829-02-14 מנטפילד (1983) בע"מ נ' אליסון טרנספורט אינק. (8.2.15)).

42. הנחת המוצא היא שלבית המשפט הישראלי הסמכות לדון בעניין ורק נטייה ברורה לכיוון הפורום הזר, תוביל לקביעה שהפורום הישראלי איננו הפורום הנאות, ר ' רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' לוקפורמר, פ"ד נב(1) 109, 114 – 115 שם נפסק כי :
"כשבא בית המשפט בישראל, בפניו הוגש הליך, לשקול אם על פי מירב הזיקות יש לקיים את ההליך בפניו, או שמא עליו לקבוע כי הוא אינו מהווה את הפורום הנאות, עליו לצאת מההנחה שקנויה לו סמכות לדון בעניין. רק אם האיזון בין הזיקות לפורום הישראלי לבין הזיקות לפורום הזר נוטה בבירור, באופן משמעותי, לפורום הזר, יחליט כי אין הוא הפורום הנאות".
(ר' גם: רע"א 749/05 Insight Venture נ' טכנו הולד (פורסם בנבו , 11.4.05)).

43. בענייננו, קיימת זיקה ברורה לסכסוך ולמדינת ישראל, כך שלא ניתן לטעון כי ישראל אינה פורום נאות לדון בתובענה. המשיבה (התובעת) הינה חברה ישראלית, המנהלת את עסקיה בישראל והמוצרים הופצו בישראל. משכך גם ציפייתם הסבירה של הצדדים תומכת בקיום הדיון בישראל. בפרשת אשבורן לעיל נקבע בענין זה :
"... עוד בשנת 1967 אמר בית המשפט העליון את הדברים הבאים: "... יצרן של ציוד המבקש לשווק את תוצרתו ברחבי תבל חייב להשלים עם האפשרות שבאחד הימים הוא ייתבע לדין באחת הארצות שעימן הוא מבקש לסחור" (ענין ליבהר עמ' 251 (ראו גם ענין הגבס עמ' 115). משכך הסיכון שביום מן הימים תיקרא המשיבה למשפט בישראל, הינו סיכון טבעי וצפוי".

44. מבחינת הדין החל ובהינתן האמור, בשים לב שהסכם הזיכיון חל בארץ וכאן הופצו מוצרי המבקשות, נראה לכאורה ומבלי לקבוע מסמרות, כי הדין המהותי שיחול הינו הדין הישראלי.

45. בהיבט השיקולים המערכתיים, המהווים חלק ממבחן נאותות הפורום , נפסק בפרשת Martin נ' Pimcopco לעיל בין היתר כי :
"אשר לשיקול ה"מערכתי", ברי כי האינטרס של מערכת המשפט הישראלית בבירור תובענה מסוג זה שהוגש על ידי התובעות הינו קטן יחסית. המשאבים השיפוטיים הינם מוגבלים. קיום הליכים בבית המשפט הישראלי על אף היותם בעלי זיקה חלשה, אם בכלל, לישראל עשוי לבוא בסופו של יום על חשבונם של מתדיינים והליכים אחרים, שזיקתם לפורום הישראלי רבה הרבה יותר (השוו, רע"א 8327/05 צדיק נ' פנימי (לא פורסם, 14.9.2005); רע"א 3136/00 סלמאן נ' שוקייר, פ"ד נה(2) 97, 100 (2000); "שיקולי הפורום הנאות", בעמ' 88 – 89). זאת, גם בהתחשב בכך שהתובעות אינן חברות שהתאגדו בישראל, ומשכך לא קיימת הצדקה מהותית להקל עליהן את ההתדיינות בישראל (ראו, ענין אלביט, בעמ' 422)".

נראה כי למערכת המשפט בישראל יש אינטרס בבירור התובענה, מחמת זיקתו של הסכסוך לישראל ואף מחמת זיקת המשיבה לישראל.

46. בשלב זה של דיון בבקשה שבפניי, לא מצאתי להורות מכוחו של השיהוי הנטען בהגשת התובענה, על ביטול ההיתר. ענין זה יידון ויילקח בחשבון ע"י המותב המברר על פי שיקול דעתו בבוא היום. כענין שבעובדה התובענה לא התיישנה במועד הגשתה, ודי בכך לעת הזאת.

סוף דבר
47. באתי לכלל מסקנה כי מתקיימים תנאי תקנה 500(5) ו- 500(7) לתקסד"א. נראה כי מירב הזיקות העובדתיות קושרות את התביעה לפורום הישראלי.
בקשת המבקשות נדחית לפיכך.

48. לצרכי הבקשה שבפניי נקבע, כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח הן את עילת "ההמצאה" (תביעה הראויה לדיון") והן את "עילת התובענה" (שאלה רצינית") (ר' פרשת אשבורן לעיל).

49. המבקשות יגישו כתב הגנתן עד יום 18.12.15.

50. המבקשות, ביחד ולחוד, תישאנה בהוצאות הבקשה ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 15,000 ש"ח, אשר ישולם בתוך 30 ימים.

ההחלטה ניתנה על ידי בתפקידי כרשם בית המשפט.

ניתנה היום, ט"ז חשוון תשע"ו, 29 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.