הדפסה

מושקוביץ ואח' נ' בראון ואח'

לפני כב' השופטת תמר בר-אשר צבן

התובעים והנתבעים שכנגד

  1. דוד מושקוביץ
  2. פיקוד דוד בע"מ
  3. קופי אנד ברד בע"מ

נגד

הנתבעים והתובעים שכנגד

  1. אברהם בראון
  2. סיטיפארק בע"מ
  3. יניב חניונים – גבעת שאול בע"מ
  4. יניב חניונים – כנפי נשרים בע"מ
  5. יניב חניונים – שרונה בע"מ

באי-כוח התובעים והנתבעים שכנגד: עו"ד איתן הברמן, עו"ד אורי הברמן
בא-כוח הנתבעים והתובעים שכנגד: עו"ד ראובן יהושע

פסק דין

בין הצדדים נכרת הסכם בעל-פה, הקובע כי צד אחד (הנתבעים והתובעים בתביעה שכנגד, שלהלן יכונו גם – הנתבעים) מפעיל עסק (הפעלת חניונים) ומשלם לצד השני (התובעים והנתבעים בתביעה שכנגד, שלהלן יכונו גם – התובעים) תשלום חודשי קבוע (20,000 ₪ בחודש) בתמורה לוויתורו של הצד הראשון להפעיל את העסק בעצמו. לאחר שבשלב מסוים הפסיק הצד השני את התשלום החודשי האמור, הגיש הצד האחד תביעה (התביעה העיקרית), שבה עתר לחייב את הצד השני להמשיך ולשלמו עבור התקופה שבגינה לא שילם (660,000 ₪). הצד השני מצדו, הגיש תביעה (היא התביעה שכנגד), שבה עתר לקביעה כי ההסכם שקבע את התשלום החודשי ששולם, נבע ממצג שווא שהציג לו הצד הראשון וכי מטעם זה נפלו פגמים בכריתת ההסכם, המצדיקים את ביטולו. לפיכך תבע את השבת כל התשלומים ששילם לצד האחד (1,666,647 ₪).

זו אפוא, תמציתן של התביעה ושל התביעה שכנגד נושא פסק-דין דין זה, אשר במסגרתו נידרש להכרעה בעניין העובדות השנויות במחלוקת בכל הקשור בנסיבות כריתת ההסכם – אם אמנם היה מצג שווא ואם נפל פגם בכריתתו – וכן נידרש לשאלת תקופת תוקפו של ההסכם ולסעדים הנתבעים.

א. עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים

2. חרף היקפו של התיק הנדון, עיקרו של הרקע העובדתי אינו שנוי במחלוקת. המחלוקת מתמקדת במספר מצומצם של עובדות, גם אם מהותיות. לפיכך, תחילה נעמוד על עיקרי העובדות אשר ברובן אינן שנויות במחלוקת, תוך ציון העובדות שלגביהן הצדדים חלוקים.

עובדות רקע והמסמכים הרלוונטיים לנושא הזיכיון להפעלת החניונים

3. התובע 1, מר דוד מושקוביץ (להלן – מושקוביץ), היה מנכ"ל החברה הכלכלית לירושלים בע"מ (הנקראת היום, כלכלית ירושלים בע"מ) להלן – החברה הכלכלית או החברה) במשך כשלוש-עשרה שנה, מיום 1.10.1988 ועד יום 31.12.2001. החברה הכלכלית היא חברה ציבורית, שמניותיה נסחרות בבורסה, העוסקת בתחום הנדל"ן. בעבר הייתה חברה זו חברה ממשלתית. מאוחר יותר, במהלך השנים שבהן כיהן מושקוביץ בתפקיד מנכ"ל החברה, רכש אותה מר אליעזר פישמן (להלן – פישמן), שהפך להיות בעל השליטה היחיד בה, והוא גם יו"ר דירקטוריון החברה. באותן שנים, הייתה החברה הכלכלית חברת הנדל"ן הגדולה בישראל, שהיקף פעילות נכסיה היה במיליארדי שקלים. הצדדים לתובענה והעדים שהעידו במסגרתה העידו כי בכל השנים שבהן מושקוביץ היה מנכ"ל החברה, הוא היה בעל כוח, השפעה ועוצמה רבה בניהולה והיה ביחסים קרובים עם פישמן, אשר נמשכו גם בשנים שלאחר פרישתו מניהול החברה.

עם פרישת מושקוביץ מניהול החברה הכלכלית נערך עמו ביום 30.10.2001 הסכם פרישה, שכלל תנאי פרישה מועדפים שכללו הטבות רבות (עותק לא חתום של הסכם הפרישה – נספח 3 של תצהיר מושקוביץ). בכל הקשור בהפעלת שירותי הניקיון והשמירה ובהפעלת החניונים של החברה הכלכלית לאחר פרישת מושקוביץ מניהולה – נושא העומד במוקד התביעות הנדונות – נאמר (שם (נספח 3), פסקה ח'), כי הנושא יוסדר עם המנכ"ל החדש, מר עודד שמיר (להלן – שמיר).

בחודש נובמבר 2001 נערכו שני מסמכים להסדרת הסכמות שונות בעניין תנאי הפרישה של מושקוביץ מהחברה הכלכלית, שעליהם, חתום מושקוביץ ומטעם החברה הכלכלית חתומים פישמן ומר אוהד שפירא, שהיה אז סמנכ"ל הכספים של החברה הכלכלית (להלן גם – שפירא). מסמך אחד, עניינו "הסכם לסיום יחסי עובד ומעביד וגמר התחשבנות", הכולל את תנאי הפרישה של מושקוביץ (שם, נספח 6). המסמך השני – שאף הוא עומד במוקד המחלוקות – הוא מכתב של החברה הכלכלית אל מושקוביץ בעניין הפעלת שירותי הניקיון והשמירה והפעלת החניונים בנכסיה של החברה הכלכלית באמצעות חברה של מושקוביץ, לאחר פרישתו (שם, נספח 7).

4. התובעים (מושקוביץ) כינו את המסמך השני הנזכר, "הסכם הזכאות" ואילו הנתבעים (בראון) כינו אותו בשם "מסמך" או "נספח 7" וכל כיוצא באלו הגדרות (כדי שלא לחטוא בהגדרה מחייבת ואף לא לנקוט בשם מסרבל לתיאור תוכנו, להלן יכונה מסמך זה על-פי שנת עריכתו – מכתב 2001).

מפאת חשיבותו לתובענות הנדונות, נביא את תוכנו של מסמך זה במלואו:

"נובמבר 2001
לכבוד
מר דוד מושקוביץ

הרינו לאשר בזה, לבקשתך, כלהלן:

1. חברה בבעלותך ושליטתך תוכל לקבל לתפעול את שרותי הניקיון והשמירה שהחברה מבצעת כיום באמצעות קבלני משנה (וביצועם כיום בידי חברת 'מיקוד') לתקופה של 5 שנים החל מיום 12/02 וזאת לפי התנאים הקיימים בהסכם עם חברת 'מיקוד' מיום 30.11.99 ובכפוף לכך שתציג התארגנות למתן השירותים הללו באיכות ורמה מספקים והתנאים דלעיל ישקפו בכל עת תנאי שוק.

2. לאחר שנת פעילות לשביעות רצון החברה בתחום שרותי הניקיון והשמירה, תובא לדירקטוריון החברה הצעה כי חברה בבעלותך ושליטתך תתפעל את חניוני החברה (שירות המבוצע כיום ע"י 'יניב'), בכפוף לכך שתציג התארגנות למתן השירותים הללו באיכות ורמה מספקים ובמחירים ותנאים שישקפו תנאי שוק.

3. האמור לעיל כפוף לחתימת הסכמים מלאים לשביעות רצון החברה ולאישור דירקטוריון החברה.

4. החברה באמצעות יושב ראש החברה תהיה רשאית להפסיק את מתן שירותי הניקיון, השמירה ותפעול החניונים לפי שיקול דעתה ומבלי לנמק זאת בהודעה מראש של 60 ימים.

( - )
חברה כלכלית ירושלים בע"מ
אני מאשר:
( - )
דוד מושקוביץ"

בישיבת דירקטוריון החברה הכלכלית מיום 26.11.2001 נמסרה הודעתו של מושקוביץ על פרישתו מניהול החברה ופישמן, יו"ר הדירקטוריון, הציג את תנאי הפרישה של מושקוביץ, שפורטו בהצעת הסכם הפרישה, כפי שאושרו בידי ועדת הביקורת. לא הייתה מחלוקת על כך שדובר בתנאי פרישה מועדפים וטובים, שאותם כינו הצדדים בין השאר, "מצנח זהב".

עוד אמר פישמן בישיבת הדירקטוריון, כי "בנוסף, ניתנה הצעה למנכ"ל שהעתקה מצורף ... לתפעול שירותי ניקיון, שמירה וחניונים". הצעה זו, היא מכתב 2001, וכעולה מפרוטוקול הדיון ומהחלטת הדירקטוריון, תנאי הפרישה של מושקוביץ אושרו במלואם ומכתב 2001 צורף אל פרוטוקול הישיבה (החלק הרלוונטי מתוך פרוטוקול ישיבת הדירקטוריון, בצירוף מכתבה של עו"ד רות לוי, המבהיר את הדברים וכן מכתב 2001, שכונה "ההצעה למנכ"ל ... לתפעול שירותי ניקיון, שמירה וחניונים" – נ/1).

5. במכתב נוסף של החברה הכלכלית אל מושקוביץ מיום 17.12.2002, שעליו חתום בין השאר, המנכ"ל החדש שמיר, ניתנה למושקוביץ ארכה למימוש האמור במכתב 2001 (נספח 8 של תצהירו של מושקוביץ והוא יכונה להלן – מכתב 2002), וכך נאמר בו:

"17 בנובמבר, 2002
לכבוד
מר דוד מושקוביץ

בהמשך למכתבנו מנובמבר 2001 (להלן: 'המכתב') ההנו לאשר בזאת, לבקשתך, הסכמת חברה כלכלית לירושלים בע"מ כי תשמר לך הזכות לקבל לתפעול את שירותי הניקיון והשמירה, בתנאים המפורטים במכתב עד ליום 1.12.03.

החל מיום 1.12.02 ועד ליום 1.12.03 תוכל לקבל לתפעול את שירותי הניקיון והשמירה בהודעה מראש ובכתב של 20 יום, ומניין התקופה בת 5 השנים יחל ממועד תחילת תפעול שירותי הניקיון והשמירה בפועל.

בכל מקרה תוכל להביא בקשתך להפעלת החניונים, בהתאם למכתב הנ"ל, לאחר שנת פעילות בתחום שירותי הניקיון והשמירה.

ביתר סעיפי המכתב לא יחול כל שינוי.

( - )
חברה כלכלית ירושלים בע"מ
אני מאשר:
( - )
דוד מושקוביץ"

הפעלת שירותי השמירה והניקיון

6. בכל הקשור בשירותי הניקיון והשמירה, נחתם ביום 14.8.2003 הסכם בין החברה הכלכלית לבין חברת פיקוד דוד בע"מ (התובעת 2), חברה בשליטתו של מושקוביץ (להלן – חברת פיקוד דוד)), המסדיר את שירותי הניקיון, האחזקה והשמירה בנכסי החברה הכלכלית, כמפורט בהסכם (ההסכם בין חברת פיקוד דוד לחברה הכלכלית – נספח 9 של תצהיר מושקוביץ). כעבור כחודש, ביום 12.9.2003, נחתם הסכם בין חברת פיקוד דוד לבין חברת מיקוד אבטחה, שמירה, שירותים וניקיון בע"מ (להלן – חברת מיקוד), אשר עד אותה עת סיפקה את שירותי השמירה והניקיון לחברה הכלכלית באותם נכסים, מכוח הסכם שהיה בינה (מיקוד) לבין החברה הכלכלית (ההסכם בין חברת פיקוד דוד לחברת מיקוד – שם, נספח 10). כך נמצא שחברת פיקוד דוד (של מושקוביץ) סיפקה לחברה הכלכלית את שירותי השמירה והניקיון האמורים באמצעות חברת מיקוד וזאת עד יום 31.12.2008. הפסקת הספקת שירותי השמירה והניקיון הייתה בהתאם למכתבו של שמיר מיום 21.12.2008 (מכתב זה – שם, נספח 11).

הפעלת החניונים וההסכם בעל-פה בעניין זה

7. בעניין הפעלת החניונים – הנושא העומד במרכז תביעה זו – התנהלו הדברים אחרת. מאז שנת 1991 הנתבע 1, מר אברהם בראון (להלן – בראון), היה מי שניהל את החניונים של החברה הכלכלית. בראון החל את עיסוקו בתחום זה עוד בשנות השמונים של המאה הקודמת, אז ניהל את החניון במגדל העיר, שהיה אז בבעלות חברת א' איילון בע"מ. בשנת 1991, לאחר שהחברה הכלכלית רכשה את מגדל העיר, שב בראון לנהל את החניון בבניין זה באמצעות חברה בבעלותו, חברת א' בראון חניונים בע"מ, אשר שכרה את החניון והפעילה אותו (להלן – חברת א' בראון). חברת א' בראון נקלעה לקשיים כלכליים ולחובות כבדים לרשויות ובין השאר חובות ארנונה לעיריית ירושלים, והתקשתה להמשיך ולהפעיל את החניון במגדל העיר. בעזרת קשרי חברות של בראון עם מושקוביץ, שבאותה עת היה מנכ"ל החברה הכלכלית ועם עו"ד מיכאל שניידר (להלן – עו"ד שניידר), היועץ המשפטי של החברה הכלכלית, שאף ייצג את בראון בענייניו המשפטיים, הסכימה החברה הכלכלית לשנות את תנאיי ההתקשרות בינה לבין בראון בכל הקשור בהפעלת החניון. לעניין זה יוער, כי לא הייתה מחלוקת על כך שבמהלך כל השנים הרלוונטיות, אשר קדמו לסכסוך נושא התביעות הנדונות, היו השלושה בקשרי חברות קרובים.

על-פי תנאיי ההתקשרות החדשים שנקבעו אותה עת, החברה בניהולו של בראון לא שכרה עוד את החניון ולא נשאה בהוצאות הפעלתו, אלא רק הפעילה את החניון תמורת דמי הפעלה שהחברה הכלכלית שילמה לה. בדרך זו נשאה החברה הכלכלית בכל הוצאות הפעלת החניון, לרבות הוצאות ארנונה, מים, חשמל, ניקיון ושכר העובדים, שאותן החברה שניהל בראון לא נדרשה להוציא. בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, נוספו לחברה הכלכלית עוד שלושה חניונים, שאף אותם הפעיל בראון באותה מתכונת. כך בראון הפעיל את כל אחד מארבעת החניונים באמצעות חברה בניהולו והחברה הכלכלית נשאה בכל הוצאות הפעלת החניון ושילמה לחברה בניהולו של בראון דמי הפעלה תמורת הפעלת החניון. כל אחד מהחניונים הופעל באמצעות חברה אחרת, אשר כאמור, בראון היה מי שניהל אותה, אך בשל חובותיו לרשויות השונות, הוא לא היה בעל המניות באותן חברות, אלא אשתו או בתו. חברות אלו הן הנתבעות 5-2 (סיטיפארק בע"מ, יניב חניונים – גבעת שאול בע"מ, יניב חניונים – כנפי נשרים בע"מ, ויניב חניונים – שרונה בע"מ. ארבע החברות יכונו להלן – חברות יניב חניונים) (הסכמי הפעלת החניונים בין החברה הכלכלית לבין יניב חניונים – נספח א' של תצהיר בראון (ההוראה בעניין דמי הפעלה – בסעיף 5 בהסכמים; ההוראה בעניין נשיאת החברה הכלכלית בהוצאות – בסעיף 10 בהסכמים); תדפיסי רשם החברות (לעניין בעלי המניות בחברות) – שם, נספחים ב'-ה')). אין מחלוקת על כך שדובר בהסדר רווחי לבראון, שכן בדרך זו הוא לא נשא בסיכונים כלשהם ואף נשא ברווחים נאים, שהסתכמו בסכומים של כ-80,000 ₪ עד 100,000 ₪ בחודש. כך אפילו בתקופה מסוימת נגרמו הפסדים בשל הפעלת חניון זה או אחר (עדות בראון – עמ' 73-72 ו-77). גם אין כל מחלוקת על כך שכאמור, את מתכונת הפעלת החניונים בדרך האמורה הסדיר מושקוביץ לבראון, וכי מושקוביץ היה מי שקבע את תנאי ההתקשרות בין בראון וחברות יניב חניונים לבין החברה הכלכלית (כך גם העיד מושקוביץ עצמו, בעמ' 25 שורות 7-5).

הפסקת ההתקשרות בין חברות יניב חניונים, בניהולו של בראון, לבין החברה הכלכלית הייתה ביום 31.7.2013, בעקבות הודעת החברה הכלכלית שנשלחה אל בראון ביום 22.5.2013 על החלטתה לקצר את תקופת הסכמי הפעלת החניונים (בהתאם להוראת ההסכם שקבעה אפשרות זו) (הודעה זו וההתכתבות בעקבותיה – ת/2). הצדדים לא חלקו על כך שהפסקת ההתקשרות הייתה על רקע החלטת החברה הכלכלית, משיקולים כלכליים, להעביר את הפעלת החניונים לחברת מונטרוז' בבעלות פישמן.

8. בסוף שנת 2003 נכרת הסכם בעל-פה בין מושקוביץ לבין בראון בעניין הפעלת החניונים, שעל-פיו בראון ימשיך בהפעלתם באמצעות חברות יניב חניונים, אך ישלם למושקוביץ מידי חודש סכום של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ (להלן – התשלום החודשי), בתמורה לכך שמושקוביץ ויתר על מימוש זכאותו להפעיל את החניונים באמצעות חברה מטעמו (להלן – ההסכם בעל-פה או ההסכם). בהתאם להסכם זה, שילם בראון לתובעות 2 ו-3 (חברת פיקוד דוד וחברת קופי אנד ברד בע"מ), שתיהן בבעלות מושקוביץ, את התשלום החודשי, מידי חודש מאז חודש ינואר 2004 ועד חודש מארס 2009 (למעט תקופה קצרה, שבמהלכה הופחת התשלום החודשי בהסכמה, לסך של 17,000 ₪ בתוספת מע"מ). ההסכם, אשר כאמור, נכרת בעל-פה וכל הקשור בו, עומדים בבסיסן של התביעה והתביעה שכנגד.

תמצית טענתו של מושקוביץ בעניין ההסכם בעל-פה היא, שמכתב 2001 היווה "הסכם זכאות" שנכרת בינו לבין החברה הכלכלית, אשר העניק לו זיכיון להפעלת החניונים במקום בראון, שהפעיל אותן באמצעות חברות יניב חניונים. מטעמים חבריים וכדי שלא לפגוע בפרנסתו של בראון, הסכים מושקוביץ לוותר על מימוש הסכם הזכאות להפעלת החניונים בתמורה לתשלום החודשי, שבראון ישלם לו. מנגד, תמצית טענתו של בראון היא, כי ההסכם בעל-פה נכרת על יסוד מצג שלפיו אמנם ישנו "הסכם זכאות" כנטען, וכי בשל ויתור מצד מושקוביץ על הפעלת הזיכיון לטובת בראון, שילם לו בראון את התשלום החודשי. אולם לטענת בראון, בדיעבד התברר לו, כי המצג האמור לא היה אלא מצג שווא וכי מטעם זה נפלו פגמים בכריתת ההסכם בעל-פה המצדיקים לחייב את מושקוביץ להשיב לבראון את סכום כל התשלומים החודשיים ששילם. טענות הצדדים ביתר פירוט, יובאו אפוא, בהמשך הדברים.

9. אין מחלוקת על כך שקודם לכריתת ההסכם בעל-פה נועץ בראון בעו"ד שניידר, אשר שמע עוד קודם לכן ממושקוביץ על הצעתו, לאחר שאף הוא התייעץ בעניינה עם עו"ד שניידר. על-פי גרסתם של מושקוביץ ושל עו"ד שניידר, הצעת מושקוביץ להסדר שעוגן בהסכם בעל-פה, נבעה מיחסי החברות של מושקוביץ עם בראון ומכך שמושקוביץ לא רצה לגדוע את פרנסתו של בראון, שפרנס משפחה עם חמישה ילדים (עדות שניידר – עמ' 59 ואילך; פסקאות 24-23 בתצהיר מושקוביץ). לדברי עו"ד שניידר, בעת שנועץ בו, העלה מושקוביץ שתי אפשרויות, האחת, בהתאם לזיכיון שניתן למושקוביץ, הוא יהיה מי שיפעיל את החניונים, אבל ישלם לבראון תשלום חודשי בסך של 20,000 ₪. השנייה, בראון ימשיך בניהול החניונים וישלם למושקוביץ את התשלום החודשי בתמורה לוויתורו על מימוש הזיכיון. לדברי עו"ד שניידר, מושקוביץ שאל לדעתו, אם מדובר בהצעות הוגנות ועו"ד שניידר הביע את דעתו שההסכם המוצע אכן, "מאד הגון". עו"ד שניידר הוסיף, שהוא ייעץ לבראון לבחור באפשרות השנייה, כפי שאף הוסכם בסופו של דבר, שכן בדרך זו הוא יוכל להמשיך בניהול החניונים מבלי לאבד את פרנסתו, גם אם רווחיו החודשיים יפחתו מסך של כ-80,000 ₪ בחודש בממוצע לסך של כ-60,000 ₪ (עדות עו"ד שניידר, שם).

10. עם זאת, אין מחלוקת על כך שבעת ההתייעצויות וחילופי הדברים שקדמו לכריתת ההסכם בעל-פה, מושקוביץ לא הציג לעו"ד שניידר או לבראון את מכתב 2001 או כל מסמך אחר שעל-פיו החברה הכלכלית העניקה לו זיכיון להפעלת החניונים. מושקוביץ מסר את מכתב 2001 לעיונם של השניים רק במועד מאוחר לכריתת ההסכם בעל-פה, בנסיבות שאף הן לא היו שנויות במחלוקת, אשר תוארו בין השאר, בעדותו של עו"ד שניידר (עמ' 62-61). מעמד מסירת המסמך היה לטענת בראון כשלוש שנים לאחר כריתת ההסכם בעל-פה (הערך בשנת 2006), ואילו עו"ד שניידר העריך שהיה זה כשנה וחצי עד שנתיים לאחר כריתת ההסכם (עמ' 61, שורות 19-18).

עיקרי העובדות בעניין זה הן, כי מאז נכרת ההסכם בעל-פה פנה בראון מספר פעמים אל עו"ד שניידר בעניין ההסכם ובעניין התשלום החודשי אל, בהיותו גם חבר משותף וגם היועץ המשפטי של החברה הכלכלית. בפניותיו אלו ביקש לברר אם יש ממש בטענת מושקוביץ, כי ניתן לו זיכיון לניהול החניונים, שאל עד מתי יידרש לשלם את התשלום החודשי וכן ביקש שיוצגו לו המסמכים בעניין הזיכיון. עו"ד שניידר אמר לבראון כי אין ברשותו מסמכים והוא אף לא הכיר אותם, אך הסביר לבראון מדוע לדעתו, הפסקת התשלום החודשי תהיה "גם טעות לוגית בהגינות מסחרית וגם טענות עסקית" (עמ' 62 שורות 9-1). במילים אחרות, הפסקת התשלום החודשי מצד בראון עשויה לגרום למושקוביץ לפנות לפישמן ולהביא לכך שניהול החניונים יועבר אל מושקוביץ.

עו"ד שניידר סיפר למושקוביץ על חילופי הדברים האמורים עם בראון ובעקבות זאת הועבר מכתב 2001 לעיונם של עו"ד שניידר ובראון בנסיבות שלא היו שנויות במחלוקת וכך תוארו בעדותו של עו"ד שניידר: "אני סיפרתי את זה [את תוכן השיחה הקודמת] למושקוביץ שהוא מאד התרגז והוא אמר לי שהוא ישלח לי עכשיו בפקס את ההסכם, או נייר שיש לו עם החברה הכלכלית, הוא אמר שאני רשאי לקרוא, לתת לאבי בראון לקרוא ואחרי שבראון יקרא, ואסור לו לרשום ואסור לו לצלם, התבקשתי לקרוע ולהשמיד את המסמך. קיבלתי את הפקס, קראתי לבראון, אני קראתי, הוא קרא, אני מאמין שקראנו את זה בחטף, גם הוא וגם אני, לא התרשמתי שיש משהו שונה ממה שידענו. ולאחר מכן קרעתי את המסמך ולאחר מכן הנושא נשכח. עברנו לסדר היום והכל המשיך כדרכו. היו עוד פעם או פעמיים שאדון בראון פנה אליי, זה היה כבר אמוציונאלי לא לשלם למושקוביץ והוא שאל אותי למה הוא חייב לשלם ואני אמרתי לו, כל הזמן הפניתי אותו לשיחתנו הקודמת" (שם, שורות 17-10).

11. בראון שילם את התשלום החודשי למושקוביץ כאמור, מאז חודש ינואר 2004, סמוך לאחר כריתת ההסכם בעל-פה ועד חודש מארס 2009. אז נודע לבראון שהופסקה הפעלת שירותי הניקיון והשמירה באמצעות חברת פיקוד דוד, בבעלות מושקוביץ. לכן, לטענת בראון, הוא הניח שגם הזיכיון שניתן למושקוביץ להפעלת החניונים הופסק באותה עת, ולכן חדל מלשלם את התשלום החודשי. ניסיונות ליישוב המחלוקות בין הצדדים גם בסיועם של עו"ד שניידר ומכר משותף נוסף בשם משה שרייבר, לא צלחו.

עיקרי ההליכים במסגרת התובענות הנדונות (התביעה העיקרית והתביעה שכנגד)

12. ביום 3.1.2012 הגיש מושקוביץ את התביעה העיקרית הנדונה, שבה תבע, כאמור לעיל, סך של 660,000 ₪ מבראון, מחברת יניב חניונים בע"מ ומחברת סיטיפארק בע"מ. סכום זה, על-פי הנטען, היווה את חובם של הנתבעים עבור התשלום החודשי לכל התקופה שממחודש אפריל 2009 ועד מועד הגשת התביעה. כן נתבעה אכיפת ההסכם בעל-פה עד חודש ינואר 2014, אך משיקולים הנעוצים בסכום אגרת המשפט שהיה על התובעים לשלם, הועמדה התביעה על הסכום האמור.

ביום 2.2.2012 הגישו הנתבעים (בראון וחברות יניב חניונים) את כתב ההגנה לתביעתו של מושקוביץ וכן הגישו נגדו תביעה שנגד, שבה תבעו את השבת מלוא הסכומים ששילמו במסגרת התשלום החודשי ובסך הכול 1,666,647 בתוספת מע"מ, משוערך ליום הגשת התביעה (בעניין הסכום הנתבע, ראו גם החלטה על תיקון התביעה שכנגד מיום 28.2.2012 וכן כתב תביעה שכנגד מתוקן, מיום 5.3.2012). את כתב ההגנה לתביעה שכנגד הגיש מושקוביץ ביום 26.3.2012.

ברשות בית המשפט (החלטת כבוד השופטת מלכה אביב מיום 8.4.2013) ולאחר שהוחלפו באי-כוחו של מושקוביץ, תוקנו כתבי הטענות, כך שכתב התביעה המתוקן, שהוגש מטעם מושקוביץ ואליו נוספו גם חברת פיקוד דוד וחברת קופי אנד ברד בע"מ, הוגש ביום 21.5.2013. כתב הגנה מתוקן מטעם הנתבעים (בראון וחברות יניב חניונים) הוגש ביום 26.6.2013 ובמועד זה הגישו גם כתב תביעה שכנגד מתוקן. כתב הגנה מתוקן לתביעה שכנגד הוגש מטעם התובעים (מושקוביץ) ביום 3.10.2013.

13. סמוך לאחר הגשת כתב ההגנה והתביעה שכנגד (המקוריים), ביום 6.2.2012, הגישו הנתבעים גם בקשה למתן צו לעיקול זמני של זכויותיו של מושקוביץ בנכס מקרקעין, ובאותו יום נתן רשם בית המשפט צו עיקול זמני, כפי שהתבקש.

ביום 16.4.2012 הגיש מושקוביץ בקשה לביטול העיקול הזמני. לנוכח הסכמות שונות לא קוים דיון בבקשה, וביום 9.10.2013 ניתנה החלטת בית המשפט (כבוד השופטת מלכה אביב), המותירה את העיקול הזמני על כנו. מושקוביץ הגיש בקשת רשות ערעור אל בית המשפט המחוזי בירושלים על החלטה זו (רע"א 15990-11-13) וביום 23.12.2013 ניתנה החלטת בית המשפט (כבוד השופט רפאל יעקובי), המחייבת לקיים דיון בבקשה לביטול העיקול הזמני. בעקבות החלטה זו ובהתאם להחלטת בית המשפט, הוגשו הודעות הצדדים בעניין הצורך בקיום דיון בעניין זה.

14. ביום 29.1.2014 נשלחה אל הצדדים הודעת מזכירות בית המשפט, שלפיה בשל צאת כבוד השופטת מלכה אביב לשבתון ארוך לקראת פרישתה, יועבר התיק למותב אחר. מאז הגישו הצדדים עוד בקשות רבות, הודעות ותגובות בעניינים שונים ובעיקר בעניין ההליכים המקדמיים ורק ביום 19.5.2014 הועברה התובענה הנדונה להמשך שמיתה לפניי. בהחלטה מאותו יום נקבע שיתקיים קדם משפט ביום 3.7.2014.

בקדם המשפט שהתקיים במועד שנקבע, נדונו כל בקשות הצדדים שלגביהן טרם ניתנה החלטה ושמי מהצדדים ביקש הכרעה בעניינה (איש מהצדדים לא ביקש שיקויים דיון בעניין הסעד הזמני, כך שעניין זה לא נדון). כך נדונו בין השאר הבקשות מטעם שני הצדדים בעניין גילוי המסמכים והעיון בהם ובקשות למתן תשובות לשאלונים. בהחלטה מאותו יום ניתנו החלטות בעניין הנושאים האמורים (לרבות מסמכים ספציפיים שהעיון בהם התבקש ובין השאר, נדחתה בקשת בראון לעיון במסמכי בוררות שמושקוביץ היה צד להם), וכן נקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית ושני מועדי הוכחות בחודש נובמבר 2014.

15. מטעם התובעים הוגש ביום 16.9.2014 תצהיר עדות ראשית של מושקוביץ ותצהיר עדות ראשית של מר משה שרייבר (הוגש ביום 18.11.2014), והתקבלה בקשתם לזמן את עו"ד שניידר למתן עדות, מבלי שיוגש תצהיר מטעמו (החלטה מיום 28.9.2014). לשלמות הדברים נוסיף, כי בתחילה ביקשו התובעים לזמן לעדות גם את מר אהוד שפירא, סמנכ"ל הכספים של החברה הכלכלית בתקופה הרלוונטית, אך הודיעו על חזרתם מהבקשה (הודעה מיום 13.10.2014).

מטעם הנתבעים הוגשו ביום 11.11.2014 תצהיריהם של בראון, של אשתו, אסתר בראון, וכן של רו"ח פרידמן.

בעניין התצהירים נעיר עוד, כי ביום 9.11.2014 הגישו הנתבעים בקשה למחיקת פסקאות מתוך התצהירים שהגישו התובעים, אך בהחלטה מאותו יום נקבע כי הבקשה לא תידון בשלב זה וכי הצדדים יהיו רשאים לטעון טענות בעניין משקל הראיות וקבילותן וטענות בעניין הרחבת חזית או שינויה, במסגרת סיכומי טענותיהם.

העדים מטעם התובעים העידו בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 24.11.2014, שבמהלכה העידו מושקוביץ (עמ' 34-19; עמ' 56-41) ומר משה שרייבר (עמ' 41-34) ובישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 9.12.2014, שבמהלכה העיד עו"ד שניידר (עמ' 64-57). העדים מטעם הנתבעים העידו בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 15.12.2014, שבמהלכה העידו רו"ח יעקב פרידמן (עמ' 69-66) ובראון (עמ' 84-69). הגב' אסתר בראון לא נחקרה, מאחר שבא-כוח התובעים ויתר על חקירתה (עמ' 84).

לבקשת הצדדים, סיכומי טענותיהם הוגשו בכתב. מטעם התובעים (מושקוביץ) הוגש ביום 15.1.2015, מטעם הנתבעים (בראון) הוגש ביום 3.3.2015 וביום 6.4.2015 הוגשה תשובת התובעים.

ב. עיקרי טענות הצדדים

עיקרי טענות התובעים (מושקוביץ)

16. תמצית טענות התובעים היא, כי לאחר פרישתו של מושקוביץ מניהול החברה הכלכלית, העניקה לו החברה זכאות להפעלת החניונים במקום בראון וחברות יניב חניונים וזאת ללא הגבלת זמן. מושקוביץ ויתר על מימוש הזכאות לטובת בראון ובתמורה הוסכם ביניהם, במסגרת ההסכם בעל-פה, שבראון ישלם למושקוביץ את התשלום החודשי כל עוד יפעיל את החניונים. למרות שבראון הפעיל את החניונים עד חודש יולי 2013, הוא שילם את התשלום החודשי רק משנת 2004, עת נכרת ההסכם בעל-פה, עד חודש מארס 2009, אז הפסיק את התשלומים ללא כל הודעה על ביטול ההסכם. בכך לטענת התובעים, הפר בראון את ההסכם בשנת 2009 ועליו לשלם את יתרת סכום התשלומים החודשיים עבור התקופה מחודש מארס 2009 ועד חודש יולי 2013.

17. בכל הקשור בעובדות טענו התובעים, כי תנאי הפרישה המועדפים שניתנו למושקוביץ עם פרישתו מניהול החברה הכלכלית, היו ביטוי להערכת פועלו בעת ניהולה ועל כך שהיה מהגורמים שהובילו לצמיחתה. תנאים אלו הוסכמו בין מושקוביץ לבין פישמן, בעל השליטה בחברה הכלכלית, וכללו את הזכאות להספקת שירותי שמירה וניקיון ולהפעלת החניונים בנכסי החברה הכלכלית. הסכמות אלו תועדו כמתואר לעיל בשורה של מסמכים ובהם מכתב 2001, שעליו חתומים פישמן ואוהד שפירא, סמנכ"ל הכספים של החברה הכלכלית, ולטענת התובעים, מכתב זה מהווה הסכם זכאות, המעניק למושקוביץ את הזיכיון להפעלת כל השירותים האמורים.

בפסקה 2 במכתב 2001 (שתוכנו הובא לעיל), נאמר במפורש, כי חברה בבעלות מושקוביץ תפעיל את החניונים, וכי מדובר ב"שירות המבוצע כיום ע"י חברת 'יניב'". כך שלטענת התובעים, היה ברור כי מדובר בהסכם זכאות שלפיו מושקוביץ, באמצעות חברה בבעלותו, יחליף את הנתבעים (בראון וחברות יניב חניונים) בהפעלת החניונים. הסכם הפרישה המעניק למושקוביץ את תנאי הפרישה המועדפים, אושר כאמור בישיבת דירקטוריון החברה הכלכלית מיום 26.1.2001 (נ/1), שבמהלכה הודיע פישמן על ההצעה שניתנה למושקוביץ בעניין הזכאות למתן שירותי הניקיון, השמירה והחניונים (מכתב 2001), שצורפה אל פרוטוקול הישיבה. מכאן טוענים התובעים, כי תוכנו של מכתב 2001 נחתם כדין ואושר בישיבת הדירקטוריון. בהתאם לכך ולטענתם, הוענקה למושקוביץ הזכאות להפעלת שירותי הניקיון והשמירה למשך חמש שנים ואילו בעניין הפעלת החניונים, הוענקה לו הזכאות להפעלתם מבלי שנקבעה הגבלת זמן.

בשל מחלתו של מושקוביץ, לא מומשה זכאותו באופן מיידי כפי שהוסכם, ולכן תקופת זכאותו הוארכה במכתב 2002, שעל-פיו, מימש את זכאותו להפעלת שירותי הניקיון והשמירה בשנת 2003. בהתאם לכך וכאמור, נחתמו ההסכמים למתן שירותים אלו בין פיקוד דוד, בבעלות מושקוביץ, לבין החברה הכלכלית ובין פיקוד דוד לבין מיקוד, שבאמצעותה ניתנו השירותים בפועל במשך תקופה העולה במעט על חמש שנים, מאז חודש ספטמבר 2003 עד סוף שנת 2008.

18. באשר להפעלת החניונים טענו התובעים, כי כמתואר לעיל, בשנים שקדמו לפרישת מושקוביץ מניהול החברה הכלכלית ובעת פרישתו, ניהל בראון באמצעות חברות מטעמו את החניונים של החברה הכלכלית. כמתואר לעיל, לאחר כישלונו הכלכלי של בראון בניהול חניון בדרך של שכירתו וניהולו, שונו תנאי ההתקשרות ואף הורחבה פעילותו מהפעלת חניון אחד להפעלת ארבעה חניונים. על-פי התנאים החדשים שנקבעו, אשר לא הייתה מחלוקת כי מושקוביץ היה אחראי לקביעתם וכי איפשר זאת בשל קשרי החברות בינו לבין בראון, החברה הכלכלית נשאה בכל הוצאות הפעלת החניונים ולחברות יניב חניונים, בניהולו של בראון (ובבעלות אשתו ובתו), שולמו דמי הפעלה. דמי ההפעלה שולמו בכל מקרה, גם במצבים שבהם חניון צבר הפסדים. התקשרות זו בין בראון וחברות יניב חניונים לבין החברה הכלכלית נמשכה עד סוף חודש יולי 2013 (לאחר הגשת התביעות הנדונות), אז הופסקה משיקולים כלכליים של החברה הכלכלית, שבחרה להעביר את ניהול החניונים לחברה בבעלות פישמן, כמתואר לעיל.

התובעים טענו אפוא, כי לאחר שמושקוביץ מימש את מה שלטענתם, היווה הסכם הזכאות ביחס להפעלת שירותי הניקיון והשמירה, יכול היה לממשו גם ביחס להפעלת החניונים ובכך להחליף את חברות יניב חניונים של בראון שהפעילו את החניונים. לטענתם, גם היה ברור שהפעלת החניונים באמצעות מושקוביץ תזכה לתמיכתו של פישמן, שעמד מאחורי תנאי הפרישה המועדפים שבהם זכה והיה חתום עליהם, ובהם הזכאות שניתנה לו להפעלת שירותי הניקיון, השמירה והחניונים. התובעים הפנו לכך שאף בראון עצמו היה מודע לכך שלמושקוביץ הוענקו תנאי פרישה מועדפים, שכונו "מצנח זהב", וכי לאחר שראה שמושקוביץ הפעיל את שירותי הניקיון והשמירה, היה סביר בעיניו, שגם הפעלת החניונים ניתנה לו (עדות בראון – עמ' 77 שורות 26-18). כך גם בראון היה מודע לכך שבהתאם להסכמי ההתקשרות לניהול החניונים, ניתן היה להביא לקיצור תקופת הפעלת החניונים באמצעות החברות שניהל.

לנוכח המציאות האמורה בכל הקשור בהפעלת החניונים, התגבש ההסכם בעל-פה, שעניינו כאמור, ויתור מצד מושקוביץ על ניהול החניונים לטובת בראון ובתמורה ישלם בראון את התשלום החודשי. כל זאת, כפי שתואר לעיל ובין השאר, בעדותו של עו"ד שניידר (עמ' 59 ואילך). התובעים טענו עוד, כי כפי שהבהיר עו"ד שניידר בעדותו, בראון עצמו אישר לו, כי אילו היה מושקוביץ עורך את ההסכם בכתב, היה בראון מסכים לכך שיעמוד בתוקף כל עוד בראון מנהל את החניונים (עמ' 62, שורות 30-28). מכאן טענת התובעים, כי תוקפו של ההסכם בעל-פה היה למשך כל התקופה שבמהלכה ניהל בראון את החניונים. כך במיוחד לנוכח העובדה שבהתאם למוסכם במכתב 2001 וכאמור, הפעלת החניונים באמצעות חברות של מושקוביץ לא הוגבלה בזמן (בשונה משירותי הניקיון והשמירה, שהוגבלו לחמש שנים).

19. התובעים טענו, כי לנוכח ההסכמות עם בראון שעוגנו בהסכם בעל-פה, לא פעל מושקוביץ למימוש זכאותו להפעלת החניונים. הוא לא קידם התארגנות מתאימה לשם כך ולא הביא לדירקטוריון החברה הכלכלית הצעה להפעלת החניונים באמצעות חברה מטעמו. כך אמנם נותרה הפעלת החניונים בידי בראון והחברות שניהל (הנתבעים), במתווה שנקבע בהסכמים בינם לבין החברה הכלכלית ובהתאם להסכם בעל-פה בין בראון לבין מושקוביץ. כך בראון וחברות יניב חניונים המשיכו בניהול החניונים עד חודש יולי 2013, החברה הכלכלית נשאה בכל הוצאות הפעלת החניונים ואילו בראון והחברות שניהל קיבלו מהחברה הכלכלית דמי הפעלה בסכום של כ-80,000 ₪ עד כ-100,000 ₪ בכל חודש. לצד זה שילם בראון למושקוביץ את התשלום החודשי, אך הפסיק לשלם בחודש אפריל 2009. אז הופסקו שירותי הניקיון והשמירה שהעניק מושקוביץ, באמצעות חברות שבבעלותו, לחברה הכלכלית וזאת לטענתה משיקולים כלכליים, כפי שעולה מהמכתב בעניין הפסקת התקשרות זו ומדברי עו"ד שניידר בעדותו (עמ' 63 שורות 10-5). בהקשר זה ביקשו התובעים לדחות את טענות הנתבעים, כי הפסקת שירותים אלו נבעה מאי סדרים.

20. באשר להסכם בעל-פה טענו התובעים, כי בראון הסכים לו לאחר התייעצות, שיקול ומחשבה וכי לא נפל כל פגם ברצונו בעת ההתקשרות וכי אף לא נפל כל פגם בכריתת ההסכם. כך שלטענתם, חל העיקרון העומד ביסוד דיני החוזים, כי חוזים יש לקיים. לטענתם, בראון ושאר הנתבעים הם שהפרו את ההסכם וכי הפסקת התשלום החודשי כמתואר, נעשתה ללא הודעה או התראה מוקדמת. שכן אין מחלוקת על כך שביטול ההסכם נעשה לראשונה במסגרת התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים (שם, פסקה 72).

מאחר שבעת הגשת סיכומי התובעים טרם הוגשו סיכומי הנתבעים, טענו התובעים כי קשה לחלץ מכתבי הטענות של הנתבעים את עילות ביטול ההסכם שלהן טענו, מעבר לכך שהן נשענו על טענות בדבר מצגים כוזבים לכאורה, מצד מושקוביץ, ועל טענות שעניינן "סחיטה" לכאורה. בכל מקרה טענו, כי את הפגמים הנטענים בכריתת ההסכם יש לבחון לנוכח המציאות בעת כריתתו, בעוד שהנטל להוכחת פגם בהתקשרות המצדיק ביטול הסכם, מוטל על הטוען לקיומו של פגם זה ובענייננו, על הנתבעים.

בכל הקשור בנסיבות כריתת ההסכם טענו התובעים, כי החלטת בראון להתקשר בהסכם בעל-פה הייתה על יסוד שורה של עובדות שהוכח כי היו ידועות לו בסוף שנת 2003, בעת כריתתו, שהן אלו: הנתבעים (בראון) ניהלו ארבעה חניונים של החברה הכלכלית תמורת דמי הפעלה בסכום גבוה של כ-80,000 ₪ עד 100,000 ₪ בכל חודש, בעוד החברה נשאה בכל עלויות ניהול החניונים לרבות שכר העובדים; ההסכם עם הנתבעים מיום 18.6.2001 להפעלת החניונים הסתיים בסוף שנת 2003 ואמנם הסכם נוסף נחתם רק בשנת 2005; בראון אישר שידע על תנאי הפרישה המועדפים שקיבל מושקוביץ בעת פרישתו מהחברה הכלכלית; בראון ידע על כוחו של מושקוביץ בחברה הכלכלית, לרבות יחסיו עם פישמן והיה מודע לכך שמושקוביץ יוכל להביא להפסקת ההתקשרות עם הנתבעים להפעלת החניונים; בראון ידע שכחלק מתנאי הפרישה של מושקוביץ, הוא החל בהפעלת שירותי הניקיון והשמירה באמצעות חברת מיקוד, ששימשה קבלן משנה; עו"ד שניידר, עורך דינו של בראון והיועץ המשפטי של החברה הכלכלית, ייעץ לבראון להסכים לתוכנו של ההסכם.

על יסוד כל העובדות המתוארות, טענו התובעים, כי בראון החליט החלטה עסקית שקולה, לאחר קבלת ייעוץ, שלא לסכן את הכנסותיו מהפעלת החניונים ובתמורה לשלם למושקוביץ את התשלום החודשי. בראון עצמו הסביר את החלטתו בעדותו, כהחלטה אשר "כל אחד היה בוחר" (עמ' 77 שורות 15-12).

עוד טענו התובעים, כי אף לאחר שבשנת 2006, כשלוש שנים לאחר כריתת ההסכם, נחשף בראון לתוכנו של מכתב 2001 במשרדו של עו"ד שניידר, הוא המשיך לשלם את התשלום החודשי עוד כשלוש שנים, עד שנת 2009. מכאן שגם בראון וגם עו"ד שניידר, שבו נועץ, לא סברו שהיה במסמך זה עובדה כלשהי השונה מן העובדות שהוצגו בעת כריתת ההסכם. בעניין זה הפנו התובעים לדברי עו"ד שניידר, שהעיד שהוא ובראון אמנם קראו את המכתב "בחטף", אך לאחר קריאתו, לדברי עו"ד שניידר, "לא התרשמתי שיש משהו שונה ממה שידענו" (עמ' 62 שורות 15-13). מכאן טענו התובעים, כי עובדות אלו עומדות בסתירה לטענות בראון והנתבעים, כי נפל פגם בכריתת ההסכם לנוכח מצג שווא, שלכאורה הציג מושקוביץ על סמך מכתב 2001.

עוד טענו התובעים, כי בכל מקרה, על-פי הוראת סעיף 20 בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים), ביטול חוזה בשל פגם בכריתתו המצדיק את ביטולו, "יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול". בענייננו, אפילו היה בחשיפת המידע במכתב 2001 כדי להקים עילת ביטול, הרי שהנתבעים לא ביטלו את ההסכם ובוודאי שלא עשו כן "תוך זמן סביר" מאז שנודעה להם עילת הביטול הנטענת. מכאן טענו התובעים, כי הודעת ביטול ההסכם, שבאה רק במסגרת התביעה שכנגד, לא באה אלא כדי לחמוק מתשלום הסכום שנתבע בתביעה העיקרית שהגיש נגדם מושקוביץ. כן טענו, כי העובדה שבראון המשיך לשלם את התשלום החודשי במשך למעלה משנתיים מאז נחשף למכתב 2001, אף מנתקת את הקשר הסיבתי בין עילת הביטול הנטענת לבין תוצאותיה.

התובעים אף טענו כי יש לדחות את טענתו של בראון כי לכאורה, קרא את מכתב 2001 תחת לחץ. לטענתם, בראון קרא את המכתב במשרד עורך-דינו ואף לא הראה שביקש שיתאפשר לו להוסיף ולעיין במכתב לפני שעו"ד שניידר קרע אותו וזרק אותו, כפי שביקש מושקוביץ שיעשה. כן טענו התובעים, כי לא הוכח שהפסקת התשלום החודשי בשנת 2009 הייתה קשורה בחשיפת בראון למכתב 2001, אלא להפסקת ההתקשרות של החברה הכלכלית עם מושקוביץ בקשר לשירותי הניקיון והשמירה ולהיחלשות כוחו של מושקוביץ בחברה הכלכלית (כפי שהדבר עולה בבירור מהאמור בתצהירו של בראון, בפסקה 55).

21. התובעים טענו כאמור, כי בעת כריתת ההסכם בעל-פה בראון היה מודע לכל העובדות הרלוונטיות. אולם אפילו לא כך היה, הרי שהדבר נבע מעצימת עיניים מצדו ולא מכך שהעובדות הרלוונטיות הוסתרו מפניו. בעניין זה טענו התובעים, כי בראון בחר במודע שלא לעיין במכתב 2001, וכי הוא אף אישר בעדותו שלמרות שהתבקש לשלם למושקוביץ תשלום חודשי בסך של 20,000 ₪, כלל לא ביקש ממושקוביץ או מעו"ד שניידר שיתאפשר לו לעיין במכתב זה (עדות בראון – עמ' 76 שורות 21-6). כך הגם שבמועד מאוחר יותר, כשבראון ביקש לעיין במכתב האמור, הדבר התאפשר לו. עוד טענו התובעים, כי בראון היה בהתקשרות עסקית עם החברה הכלכלית במשך למעלה מעשרים שנה, ועל-פי עדותו, אף היה בקשר עם גורמים בכירים, בהם עו"ד רותי לוי, היועצת המשפטית של החברה הכלכלית ממשרדו של עו"ד שניידר, שמיר, המנכ"ל, אוהד שפירא הסמנכ"ל ואחרים. למרות זאת, לא פנה אל גורמים אלו או אל גורמים אחרים בחברה הכלכלית, כדי לברר את העובדות בעניין הסכם הזכאות עם מושקוביץ. זאת, למעט עו"ד רותי לוי שלטענת בראון, פנה אליה אך סירבה להשיב (שם, עמ' 81 שורה 14 עד עמ' 82 שורה 3). לפיכך טענו התובעים, כי מאחר שבראון עצם את עיניו ואף הסתכן במודע בכך שעשויה הייתה להתרחש טעות מצדו בהערכת העובדות בעת ההתקשרות, הרי שבכל מקרה, לא עומדת לו אפשרות ביטול ההסכם.

22. התובעים טענו עוד, כי בראון לא הוכיח קשר סיבתי בין ההטעיה הנטענת, לבין ההתקשרות בהסכם, כך שאילו ידע את העובדות שלטענתו, התגלו לו מאוחר יותר, לא היה מתקשר בהסכם. לא רק שקשר סיבתי זה לא הוכח, אלא שלטענת התובעים אף הוכח, כי אפילו קיבל בראון את מכתב 2001 בעת כריתת ההסכם, היה נוהג באותו אופן שבו נהג ומתקשר בהסכם. בעדותו נשאל בראון כיצד היה נוהג אילו הוצג לו המכתב בטרם נכרת ההסכם, והוא השיב כי היה מנהל משא ומתן עם מושקוביץ ואף אינו יודע כיצד היה נוהג, אך לא שלל את אפשרות ההתקשרות (עדות בראון – עמ' 78 שורות 23-17; עמ' 80 שורות 31-25). הסיבה לכך, לטענת התובעים, היא שמימוש הזכאות מצד מושקוביץ להפעלת החניונים כבר הייתה בהישג יד, לאחר שהוא כבר החל בהפעלת שירותי הניקיון והשמירה באמצעות חברת פיקוד דוד וכל שנותר היה להתארגן להפעלת החניונים. חלק זה לא היה מורכב, לנוכח העובדה שמושקוביץ יכול היה להתקשר עם חברות אחרות המפעילות חניונים, כפי שבראון עצמו אישר זאת בעדותו (עמ' 80 שורות 19-3). לפיכך טענו התובעים, כי בחירת בראון להתקשר בהסכם הייתה סבירה והגיונית ולכן לא מתקיים קשר סיבתי בין ה"טעות" שלה הוא טוען עתה לבין ההתקשרות בהסכם.

23. לבסוף טענו התובעים, כי בכל מקרה, בראון מושתק מלטעון נגד זכאותו של מושקוביץ להפעלת החניונים. לטענתם, אין מחלוקת על כך שמושקוביץ הציע לבראון לבחור בין שתי חלופות, האחת, שמושקוביץ יממש את זכאותו להפעלת החניונים וישלם לבראון תשלום חודשי בסך של 20,000 ₪, והשנייה, שבה בחר בראון ועוגנה בהסכם, שבראון ימשיך בהפעלת החניונים וישלם למושקוביץ את התשלום החודשי (עדות עו"ד שניידר – עמ' 59 שורות 22-17; עדות בראון – עמ' 76 שורות 30-26). בכך בראון היה זה שבחר באפשרות הבטוחה יותר מבחינתו, שלפיה מושקוביץ לא מימש את הסכם הזכאות להפעלת החניונים, ובראון המשיך בניהולם במשך שנים רבות נוספות. בשל ההסכם עם בראון, לא יכול היה מושקוביץ לממש את זכאותו להפעלתם ולכן אין לקבל את טענת בראון, כי הזכאות שהייתה למושקוביץ הייתה ערטילאית בלבד. בכל מקרה, לאחר שבראון נהנה מפירות ההסכם, אין הוא יכול לטעון כי הוא זכאי להשבת התשלומים ששילם מכוחו. מאחר שהוא בחר בחלופה שעוגנה בהסכם, הוא אף מושתק ומנוע מלטעון כי למושקוביץ לא הייתה זכאות להפעלת החניונים אך בשל כך שלא מימש זכאות זו.

עיקרי טענות הנתבעים (בראון)

24. טענת הנתבעים בתמצית היא, כי נאלצו לקבל על עצמם את ההסכם, שנכרת בעל-פה, המחייב אותם בתשלום החודשי למושקוביץ. זאת לטענתם, על-פי דרישת מושקוביץ, אשר לטענתם, הציג מצגי שווא כוזבים שלפיהם, מתוקף מעמדו בחברה הכלכלית, קיבל לידיו במסגרת תנאי הפרישה זיכיון בלעדי להפעלת החניונים של החברה. אלמלא אותם מצגי שווא, כטענתם, ואלמלא איומיו, לא היו מסכימים לדרישות שעוגנו בהסכם בעל-פה. עוד טענו, כי אפילו היה בידי מושקוביץ הסכם זיכיון, שהתובעים חולקים כי היה, הרי שבכל מקרה, מאז 2009, עת ניתקה החברה הכלכלית את כל קשריה עם מושקוביץ, לא נדרשו הם להמשיך בתשלום החודשי, אשר לטענתם, מלכתחילה לא היה זכאי מושקוביץ לקבל, אלמלא מצגי השווא שלטענת הנתבעים, הציג להם. לפיכך טענו, כי לא רק שיש לדחות את תביעתו של מושקוביץ, אלא שיש לקבל את התביעה שכנגד שהגישו, שבמסגרתה עתרו להשבת כל התשלומים ששילמו למושקוביץ מכוח ההסכם.

25. בהיבט העובדתי טענו התובעים, כי הוכח שמושקוביץ, שהיה "האיש החזק" בחברה הכלכלית, ניצל את עוצמתו ואת השפעתו לצרכיו האישיים, תוך ניצול מעמדו לרעה. התובעות 2 ו-3 (פיקוד דוד וקופי אנד ברד בע"מ), שימשו קופה לגביית התשלומים מהנתבעים, בעוד שלא היה כל קשר בין חברות אלו לבין הנתבעים ולכן ובהיעדר יריבות בינן לבין הנתבעים, יש מקום לסילוק תביעתן על הסף. מאחר שאף לא היו לנתבעות אלו הגנה מפני התביעה שכנגד, יש לקבלה נגדן.

באשר לנתבעות 5-2 (חברות יניב חניונים), הרי שהוכח שהן התקשרו במישרין עם החברה הכלכלית לשם הפעלת החניונים ושלא באמצעות מושקוביץ או בתיווכו. עם זאת, את הסכמי ההתקשרות בין חברות אלו לבין החברה הכלכלית ניהל מושקוביץ, שהכתיב את תנאי ההסכמים אשר נחתמו בפיקוחו.

באשר להסכם טענו, כי אין מחלוקת שנערך בעל-פה מבלי שמושקוביץ הציג לבראון מסמכים כלשהם להוכחת טענותיו ומצגיו בדבר זכאותו לניהול החניונים, הגם שעמדו ביסוד ההסכם. ההסכם קוים מחודש ינואר 2004 עד חודש מארס 2009 ובמהלכו שילמו הנתבעים את התשלומים על-פי ההסכם בהמחאות לחשבונות פיקוד דוד וקופי אנד ברד בע"מ, לשם הפקת חשבוניות מס. הוכח לטענתם, כי בחשבוניות נכתב כי התשלום הוא עבור שירותי ייעוץ וכדומה, הגם שאותן חברות לא העניקו לנתבעים שירות מעין זה.

עוד טענו הנתבעים, כי הוכח שמושקוביץ מעולם לא קיבל בפועל זיכיון להפעלת החניונים, אלא לכל היותר ניתנה לו הצעה עתידית, שאיפשרה לו בעתיד להגיש בקשה להפעלתם בכפוף לקיום תנאים מקדמיים. כך בעוד שמושקוביץ הציג לנתבעים מצג שלפיו קיבל זיכיון בלעדי להפעלת שירותי השמירה והניקיון ולהפעלת החניונים, וכי המשמעות היא שתופסק ההתקשרות עם הנתבעים להפעלתם. למרות זאת, מושקוביץ הציע לנתבעים את הסדר שעוגן בהסכם. לנוכח עוצמתו של מושקוביץ ומאחר שבראון ידע שמושקוביץ אמנם קיבלת את הפעלת שירותי הניקיון והשמירה, הוא לא הטיל ספק במצג שהציג מושקוביץ. כדי לשמור על פרנסתו הסכים להצעתו של מושקוביץ, לאחר שנועץ בעו"ד שניידר, שהיה חבר משותף והיועץ המשפטי של החברה הכלכלית. עו"ד שניידר, לא הטיל ספק בנכונות דברי מושקוביץ בדבר קבלת הזיכיון להפעלת החניונים, סבר שהצעתו לבראון הוגנת והמליץ לבראון לקבלה. מחוסר ברירה הסכימו בראון והנתבעות לתנאי ההסכם. למרות זאת, במהלך השנים פנה בראון אל עו"ד שניידר פעמים רבות להציג לו את המסמכים המאמתים את טענות מושקוביץ שעל בסיסן נכרת ההסכם, אך עו"ד שניידר השיב שהוא עצמו אינו מכיר את המסמכים והוא מסתמך על דברי מושקוביץ. עוד הוסיף, כי תהיה זו טעות מצד בראון לחדול מלשלם את התשלומים, וכי הדבר יביא לנישול הנתבעות מהמשך ניהול החניונים. רק בחלוף כשלוש שנים, התאפשר לבראון לעיין בחטף במכתב 2001, שאותו כינה בראון מסמך הזכאות, אך על-פי הנחיית מושקוביץ המסמך הושמד בטרם הספיק בראון להבין את תוכנו. גם לאחר מכן, לנוכח הצעת עו"ד שניידר שלא לחדול מהמשך התשלומים, המשיך בראון לשלם אותם.

בעניין אופן הצגת מכתב 2001 טענו הנתבעים, כי כבר בכך יש כדי להוכיח כי מושקוביץ לא היה מעוניין בחשיפתו באופן שיגלה כי אין בו כדי להעניק לו זיכיון להפעלת החניונים. בראון מצדו, חשש לערוך בירור יסודי בעניין המכתב האמור, תוכנו ומשמעותו, בשל חששו שלנוכח זעמו של מושקוביץ, הוא יגרום לנישול הנתבעים מהפעלת החניונים. גם לאחר שנת 2009, לאחר שהנתבעים הפסיקו לשלם את התשלומים, לא הצליחו הם לברר בחברה הכלכלית את נכונות טענותיו של מושקוביץ בעניין הסכם הזיכיון. עם זאת, לאחר שבמהלך בסוף שנת 2008 ותחילת 2009 נודע לבראון כי על רקע סכסוך בין מושקוביץ לבין החברה הכלכלית, על רקע אי סדרים, הופסקו כל ההתקשרויות בין החברה הכלכלית לבין מושקוביץ, הסיק כי בוטל גם הזיכיון שלכאורה, ניתן למושקוביץ להפעלת החניונים וכי הדבר מבטל את ההסכם בין השניים ומסיבה זו הפסיקו הנתבעים לשלם את התשלומים החודשיים. בעניין זה טענו הנתבעים, כי הייתה זו פרשנות סבירה מצדם להסכם, מהטעם שהסכם לא נערך לצמיתות.

לאחר שהנתבעים הפסיקו לשלם את התשלומים, נעשו ניסיונות ליישוב המחלוקות בין בראון למושקוביץ, בין השאר בפגישה עם עו"ד שניידר ומשה שרייבר, אך בראון לא הסכים לחדש את התשלומים. בתגובה, שלח מושקוביץ מכתב איומים אל בראון (נספח י"ב של תצהיר בראון). לאחר קבלת מכתב זה פנה בראון אל שמיר, מנכ"ל החברה הכלכלית באותה עת, אשר לטענת הנתבעים, הגיב בתדהמה ואמר שאינו יודע דבר על הזיכיון שלקיומו טען מושקוביץ. בעניין זה נעיר, כי שמיר לא הוזמן למתן עדות ואין לטענה זו כל תמיכה מעבר לדבריו של בראון עצמו. מכל מקום, משלא עלה בידי מושקוביץ לשכנע את בראון להמשיך ולשלם את התשלומים, הוגשה התביעה הנדונה.

26. הנתבעים טענו בסיכומי טענותיהם כי מושקוביץ שינה את גרסתו בין התביעה המקורית לבין כתב התביעה המתוקן וכן טענו לשינויי חזית פסולים בטענותיו של מושקוביץ. לא ראיתי צורך לפרט טענות אלו או לעסוק בהן משני טעמים. ראשית, יש לקבל את טענת התובעים, כי נראה שכתב התביעה המקורי נערך באופן שאינו מוקפד דיו וכי לאחר החלפת באי-כוחם הוגש כתב תביעה מתוקן, שבמסגרתו תוקנו מספר אי דיוקים. כך שלא נראה כי יש מקום להתעכב על מסמכים שהוכנו בידי עורכי הדין שכאמור, התחלפו. שנית, כפי שעוד יובהר בהמשך הדברים, העובדות הרלוונטיות להכרעה במחלוקות, בעיקרן אינן שנויות במחלוקת, כך שלא נראה שיש מקום או הצדקה לעיסוק בשינויים לכאורה, שנפלו בגרסה זו או אחרת, שאין בהם שינויים מהותיים להכרעה במחלוקות.

27. טענה נוספת שהנתבעים הרחיבו בה בסיכומיהם עסקה בעדים מטעם התובעים ובאלו שלטענתם, נמנעו התובעים מלזמן למתן עדות. כך בין השאר, התייחסו הנתבעים לכך שהתובעים לא זימנו לעדות את פישמן, את רו"ח אוהד שפירא ואת שמיר, מהחברה הכלכלית. לטענת הנתבעים, בכך נמנעו התובעים מזימונם של עדים רלוונטיים ולפיכך פועלת לחובתם החזקה, כי אילו זומנו אותם עדים, היו הם מעידים בניגוד לגרסת התובעים ותומכים בגרסת הנתבעים. גם בעניין זה ראוי להעיר כבר עתה, כי אף הנתבעים נמנעו מלזמן גורמים אלו להוכחת טענותיהם ודומה כי אותה חזקה עשויה לפעול גם לחובתם. שכן לא מן הנמנע, כי אילו זומנו, הייתה עדותם תומכת דווקא בגרסת מושקוביץ.

28. בעניין המסמכים שעליהם ביסס מושקוביץ את טענתו כי ניתנה לו זכאות להפעלת החניונים טענו הנתבעים, כאמור, כי למושקוביץ לא ניתן זיכיון אלא אפשרות להגשת הצעה שלא מומשה. כך בין השאר טענו, כי בתצהיר שצירף מושקוביץ לבקשה לביטול העיקול הזמני טען הוא, כי סמוך למועד שבו נדרש להגיש את הצעתו בעניין החניונים פנה אליו סמנכ"ל הכספים של החברה הכלכלית ושאל מדוע לא הוגשה הצעתו ועל כך השיב שהדבר נובע ממצבו הבריאותי ומעייפותו. מכאן למדים הנתבעים, כי מושקוביץ לא אמר אמת לסמנכ"ל הכספים שפירא והעלים את ההסכם עם בראון, וכן כי לא היה למושקוביץ זיכיון להפעלת החניונים, אלא אפשרות להגשת הצעה, שאמורה הייתה לקבל אישור של הגורמים המוסמכים.

מכל מקום וכאמור, לטענת הנתבעים, למושקוביץ כלל לא ניתן זיכיון להפעלת החניונים, אלא רק אפשרות להגשת הצעה להפעלתם. אפשרות זו הותנתה בהצגת התארגנות מצדו באיכות, ברמה ובמחירים ובתנאים מתאימים, כאמור במכתב 2001. רק אילו עמדה הצעתו של מושקוביץ בתנאים אלו, כי אז ובכפוף לחתימת הסכם ולאישורו בדירקטוריון החברה הכלכלית, יכול היה להפעיל את החניונים. גם אז, הוקנתה לחברה הכלכלית הזכות להביא להפסקת ההתקשרות עמו במשלוח הודעה שישים יום מראש. בכל מקרה טענו הנתבעים, כי אף לא מסמך אחד מאלו שהציג מושקוביץ קובע כי הוענקה לו זכות ממשית להפעלת החניונים. מכאן, שמושקוביץ הציג לבראון מצג שווא כוזב בדבר זכאותו לניהול החניונים של החברה הכלכלית, שעל יסודם נאלצו הנתבעים להסכים לתנאי ההסכם שהציע להם, כדי שלא לאבד את מקור פרנסתם. כך גם טענו, כי מושקוביץ הציג מצג כי הזכאות שניתנה לו להפעלת החניון היא בעלת תחולה מיידית, בעוד שבפועל, יכול היה להציע להפעיל את החניונים רק שנה מאוחר יותר.

29. הנתבעים טענו עוד, כי אף היעדרו של הסכם בכתב להסכם שנכרת בין מושקוביץ לבין בראון מלמד כי מושקוביץ רצה להימנע מתיעוד מצגיו שלטענתם, הם כוזבים. בעניין זה טענו כי בהסכם שנערך בכתב בין פיקוד דוד לבין מיקוד להפעלת שירותי השמירה והניקיון הוזכרו הסכמים ומסמכים שנחתמו בין פיקוד דוד לבין החברה הכלכלית, שמכוחם נחתם ההסכם בין פיקוד דוד למיקוד. כך גם מושקוביץ העיד שאת כל ההסכמים שערך בחיים, עשה בכתב (עמ' 30 שורות 24-22). כשנשאל להבדל אישר מושקוביץ כי גם עם סולי אלישר, מנכ"ל מיקוד, בדומה לבראון, היו יחסי אמון (עמ' 24 שורות 15-10), אך הוסיף, כי לא הכיר אותו היטב, בשונה מבראון ולכן עם מיקוד נערך הסכם בכתב (עמ' 30 שורות 30-28). כך שלטענת הנתבעים, הדבר מעורר תהיות על היעדרו של הסכם בכתב עם בראון ותומך בטענתם האמורה, בדבר רצונו של מושקוביץ שלא לתעד בכתב את מצגיו, שלטענתם, הם כוזבים (במאמר מוסגר נעיר, כי לנוכח מימוש הזיכיון בעניין שירותי השמירה והניקיון, מושקוביץ היה חייב לערוך הסכם עם מיקוד. זאת בשונה מנושא הפעלת החניונים, שלגביו לא מומש הזיכיון ונראה כי בכך נעוץ ההבדל שבין ההסכם עם מיקוד, שנערך בכתב, לבין ההסכם עם בראון).

לעניין טענות התובעים כי אילו ביקש בראון לקבל את מכתב 2001 ואת המסמכים הקובעים את זכאותו לניהול החניונים, היה מקבל זאת, טענו הנתבעים כי מדובר ב"היתממות מופרכת". ראשית, בהיות טענת התובעים מתעלמת מיחסי הכוחות בין מושקוביץ ועוצמתו לבין בראון שחשש שמושקוביץ ינצל את כוחו לנישולו מניהול החניונים. שנית, במשך כשלוש שנים בראון חזר ודרש גם באמצעות עו"ד שניידר שהמסמכים יוצגו לו, אך מושקוביץ נמנע מהצגתם. שלישית, גם כשהוצגו המסמכים הדבר נעשה "בנסיבות מחפירות, מבלי להותיר עקבות".

30. על סמך העובדות הנטענות, טענו הנתבעים בהיבט המשפטי, כי יש לדחות את תביעתו של מושקוביץ ולקבל את תביעתם על יסוד שורה של עילות: מרמה והצגת מצגי שווא כוזבים בזדון, פגמים חמורים בכריתת ההסכם, לרבות הטעייה, טעות, כפייה ועושק, הפרת חובות חקוקות ועשיית עושר שלא במשפט בשל חוסר תום לב חמור בניהול המשא ומתן לקראת כריתת ההסכם.

בעניין תרמית ומצגי שווא טענו הנתבעים, כי הוכחו כל יסודות עוולת התרמית הקבועים בסעיף 56 בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (כמפורט בסיכומי הנתבעים, פסקאות 125-107); בעניין הטעיה טענו, כי ההתקשרות בהסכם נבעה מהטעיה שהטעה מושקוביץ את בראון, כמשמעותה בסעיף 15 בחוק החוזים. לטענתם, התקיימו כל יסודותיה של עילת ההטעיה המצדיקה ביטול הסכם, שכן בראון טעה לחשוב שהזיכיון ניתן למושקוביץ בפועל, מושקוביץ הוא שגרם לטעות והתקיים קשר סיבתי בין ההטעיה לבין הטעות של בראון שהובילה במישרין לכריתת ההסכם (כמפורט שם, פסקאות 130-126); למען הזהירות טענו הנתבעים כי אף חלה טעות מצדם בהתקשרות בהסכם, כמשמעותה בסעיפים 14(א) ו-(ב) בחוק החוזים וכי אף מטעם זה יש לבטל את ההסכם ולחלופין, כי חובת הצדק מחייבת את ביטולו (שם, פסקאות 132-131); הנתבעים אף הרחיבו בקיומה של עילת הכפייה, אשר לטענתם מתקיימת ומצדיקה את ביטול ההסכם. זאת לנוכח הלחץ שהפעיל עליהם מושקוביץ, אשר שלל את יכולתם לגבש רצון חופשי בהתקשרות. לטענתם, מושקוביץ איים על הנתבעים שיגרום לסילוקם מניהול החניונים, באופן שיגדע את פרנסתם. התנהלות זו גבלה לטענת הנתבעים בסחיטה באיומים, שהטילה עליהם אימה ולכן גם מטעם זה יש לבטל את ההסכם (ראו עוד שם, פסקאות 148-133); נימוק נוסף המצדיק את ביטול ההסכם לטענת הנתבעים הוא קיומו של עושק, כמשמעותו בסעיף 18 בחוק החוזים, אשר נבע לטענתם, מכך שמושקוביץ ניצל את מצוקתם ובכך נכפתה עליהם ההתקשרות בהסכם (כנטען שם, פסקאות 155-149); עוד טענו הנתבעים כי בכך שמושקוביץ קיבל מהם את סכומי הכסף ששילמו במסגרת התשלומים מכוח ההסכם, עשה הוא עושר ולא במשפט, כמשמעותו בחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן – חוק עשיית עושר). לפיכך, על מושקוביץ להשיב לנתבעים את כל הסכומים שגבה לטענתם, שלא כדין (כמפורט שם, פסקאות 162-156); לבסוף טענו הנתבעים, כי לנוכח חוסר תום ליבו של מושקוביץ, כטענתם, בעת ניהול המשא ומתן לקראת כריתת ההסכם ובין השאר, לנוכח הפרת חובת הגילוי מצדו, בכך שהעלים את תוכן ההצעה שניתנה לו להפעלת החניונים והציג זאת כהסכם זכאות, זכאים הם לכך שמושקוביץ יחויב לשלם להם פיצויים.

31. באשר להוראת סעיף 20 בחוק החוזים, המחייבת ביטול הסכם תוך זמן סביר, טענו הנתבעים, כי נוכחו ללמוד על מסכת מעשיי המרמה כלפיהם ועל הטעייתם החמורה, רק לאחר שמושקוביץ הגיש את התביעה נגדם. לפיכך, ביטול ההסכם במסגרת התביעה שכנגד היה כדין, מה גם שביטלו את ההסכם גם בהתנהגותם. עוד טענו, כי הגם שעוד קודם לכן בראון נחשף למסמך במשרדו של עו"ד שניידר, הוא לא עיכל את תוכנו והניח שמושקוביץ מחזיק במסמכים נוספים. כך גם הניח מהטעם שניכר היה שגם עו"ד שניידר היה שבוי במצגיו הכוזבים של מושקוביץ והדבר מנע מבראון לבחון באופן אמתי את הספקות שעלו בלבו לנוכח תוכן המסמך שהוצג לו.

עיקרי תשובת התובעים (מושקוביץ) לטענות הנתבעים (בראון)

32. בתשובתם ביקשו התובעים לדחות את טענת הנתבעים, כי ההסכם פקע בשנת 2009, עת התגלה לטענת בראון, סכסוך בין מושקוביץ לבין החברה הכלכלית. לטענת התובעים, ההסכם עמד בתוקף כל עוד הנתבעים ניהלו את החניונים, כפי שאף טענו בכתב ההגנה (בפסקה 10) וכפי שטען מושקוביץ בתצהירו (בפסקה 24). לטענתם, בכתב ההגנה מטעם הנתבעים תקפו הם את תוקפו של ההסכם, אך לא טענו אחרת בעניין תקופת תוקפו (כעולה מפסקה 81 בכתב ההגנה), ואף לא הפריכו את טענת התובעים כאמור. עוד טענו התובעים, כי כך הוסכם, שכן על-פי ההסכם, היה על בראון לשלם את התשלום החודשי למושקוביץ כל עוד בראון ניהל את החניונים. אף בראון עצמו אמר כך לעו"ד שניידר (עדותו של עו"ד שניידר – עמ' 62 שורות 30-28). עוד טענו התובעים, כי יש לבחון את תוכן ההסכם, לרבות את ההסכמה לגבי תקופת תוקפו, על-פי אומד דעת הצדדים בעת כריתת ההסכם ולא בדיעבד, לאחר הפרת ההסכם. בנוסף לכך, הנתבעים טענו כי הודעת הביטול של ההסכם ניתנה בכתב ההגנה מטעמם, בעוד שאם ההסכם פקע או בוטל, הרי שלא הייתה דרושה הודעת ביטול בכתבי הטענות. כן טענו התובעים, כי טענת הנתבעים לגבי תקופת תוקפו של ההסכם נטענה לראשונה בסיכומיהם ומהווה שינוי חזית אסור.

33. התובעים אף ביקשו לדחות את טענות הנתבעים בכל הקשור בתרמית ובהטעיה, הנשענות על טענותיהם כי בעת כריתת ההסכם היה פער בין המצב העובדתי לבין המצג שהוצג להם. הנתבעים כאמור לעיל, נמקו את טענתם זבו בכך שלטענתם, בשונה מהמצג שהוצג להם, מושקוביץ לא קיבל בפועל את הזיכיון להפעלת החניונים. בעניין זה טענו התובעים, כי יש לדחות טענות אלו של הנתבעים מהטעם שהוכח שמושקוביץ קיבל זכאות להפעלת חניוני החברה הכלכלית, שמימושה הותנה בקיום תנאים פורמאליים סבירים, שהתנהלות בתום לב מצד כל הגורמים, הייתה מובילה למימושה בפועל. לכן טענו התובעים, כי לא ניתן לומר שלמושקוביץ ניתנה זכות "ערטילאית" בלבד, כפי שביקשו הנתבעים לטעון. בעניין זה חזרו התובעים על כל נימוקיהם, כפי שנטענו בסיכומיהם, שלפיהן למושקוביץ ניתנה זכאות להפעלת החניונים וכן חזרו על טענותיהם בכל הקשור בנושאים אלו.

34. בנוסף לכך, ביקשו התובעים לסתור את טענות הנתבעים בכל הקשור בטענותיהם בדבר שינוי חזית לכאורה, מצד מושקוביץ ובכל הקשור בטענותיהם בדבר שינויים לכאורה, שנפלו בגרסאותיו. כן התייחסו התובעים לטענות הנתבעים בדבר הימנעותם מהזמנת עדים. לטענתם, ויתורם על זימון שפירא לעדות נבע מכך שלא נמצא שעדותו דרושה ומכל מקום, הנתבעים עצמם נמנעו מזימון עדים ובהם שמיר, המנכ"ל הנוכחי של החברה הכלכלית.

ג. דיון והכרעה

השאלות הטעונות הכרעה

35. כמובא לעיל, תמצית טענות התובעים היא, כי במסגרת תנאי הפרישה המועדפים שהעניקה החברה הכלכלית למושקוביץ עם פרישתו מתפקיד המנהל הכללי שלה, ניתנה לו גם הזכאות להפעלת החניונים במקום בראון וחברות יניב חניונים וזאת ללא הגבלת זמן. מושקוביץ ויתר על מימוש הזכאות לטובת בראון ובתמורה הוסכם ביניהם, במסגרת ההסכם בעל-פה, שבראון ישלם למושקוביץ את התשלום החודשי כל עוד יפעיל את החניונים. בראון מילא אחר התחייבותו מכוח הסכם זה משנת 2004 ועד שנת 2009, אז הפסיק על דעת עצמו את התשלומים. לפיכך עליו לשלם את התשלומים המתייחסים לתקופה שמאז 2009 ועד המועד שבו הפסיק להפעיל את החניונים. מנגד, תמצית טענת הנתבעים היא, כי אולצו להסכים להסכם לנוכח מצג כוזב, כך לטענתם, שהציג להם מושקוביץ שלפיו ניתן לו זיכיון בלעדי להפעלת החניונים של החברה. כך בעוד שלא ניתן לו זיכיון כאמור, אלא הייתה רק הצעה להעניק לו זיכיון זה, אשר לא מומשה. מכל מקום, אפילו ניתן לו הזיכיון הנטען, הרי שבכל מקרה, פג תוקפו של ההסכם בשנת 2009, עת נותקו יחסיו של מושקוביץ עם החברה הכלכלית. לטענתם, לנוכח הפגמים שנפלו בכריתת ההסכם, הנובעים מהמצג השקרי, כטענתם, שהוצג להם, ההסכם בטל והם זכאים להשבת כל התשלומים ששילמו מכוחו.

36. השאלות העיקריות הטעונות הכרעה הן אפוא, אלו: אם אמנם קודם לכריתת ההסכם הציג מושקוביץ לבראון מצג שאינו אמת; רק אם התשובה לשאלה זו תהיה חיובית, כי אז נידרש לבחון, אם לנוכח המצג שאינו אמת שהוצג לבראון, נפל פגם בכריתת ההסכם. במסגרת שאלה זו, נידרש אל שאלה נוספת, אם אמנם הוכח קשר סיבתי בין המצג שהציג מושקוביץ ונטען כי אינו אמת, לבין כריתת ההסכם. אם יימצא שהתקיים קשר סיבתי זה, אזי יהיה צורך לבחון, אם ההסכם בוטל כדין.

אם יימצא כי ההסכם נכרת כדין וכי לא נפל פגם בכריתתו המצדיק את ביטולו, כי אז יהיה צורך לבחון מהי התקופה שבה היה ההסכם בתוקף. עוד נידרש לבחון, וזאת לנוכח התשובות לשאלות הקודמות, אם מושקוביץ זכאי ליתרת התשלומים שלא שולמו ולחלופין, אם בראון זכאי להשבת סכום התשלומים ששילם, כולם או חלקם.

(1) שאלת נכונות המצג שהוצג לבראון קודם לכריתת ההסכם

37. המחלוקת בין הצדדים בשאלת נכונות המצג שהציג מושקוביץ לבראון נעוצה בתוכנו של מכתב 2001 ובמשמעותו. דומה, כי לא יכולה להיות מחלוקת על כך שמדובר בהסכם לכל דבר ועניין בין שני צדדים, מושקוביץ מצד אחד והחברה הכלכלית מצד שני, שמטעמה חתומים על ההסכם פישמן, בעל השליטה בחברה וסמנכ"ל הכספים שלה, וכי הובא לידיעת דירקטוריון החברה שאישר את כל תנאי הפרישה של מושקוביץ. עם זאת, הסכם זה הוא בגדר חוזה על תנאי, כמשמעותו בסעיף 27(א) בחוק החוזים, הקובע כי "חוזה יכול שיהיה תלוי בהתקיים תנאי".

בפסקה 1 במכתב 2001 נקבע כי מושקוביץ יוכל להפעיל את שירותי הניקיון והשמירה באמצעות חברה בבעלותו ובשליטתו למשך תקופה של חמש שנים, בהתאם לתנאים שנקבעו בהסכם עם חברת מיקוד, שהפעילה שירותים אלו באותה עת, בכפוף להצגת התארגנות מתאימה כאמור במכתב. פסקה 2 קבעה, כי לאחר שנת פעילות לשביעות רצון החברה בתחום שירותי הניקיון והשמירה, יוכל מושקוביץ להביא לדירקטוריון החברה הצעה שחברה בבעלותו ובשליטתו תפעיל גם את חניוני החברה ותעניק את השירות שבוצע אז באמצעות חברות יניב חניונים. זאת בכפוף לכך שמושקוביץ יראה התארגנות מתאימה כאמור שם. עוד נקבע בפסקה 3, כי הכול בכפוף לחתימת הסכמים לשביעות רצון החברה ובכפוף לאישור הדירקטוריון. פסקה 4 קבעה, שחברה יכולה להפסיק את מתן כל השירותים האמורים באמצעות חברות של מושקוביץ, בכפוף למשלוח הודעה שישים יום מראש.

נמצא אם כן, כי למושקוביץ הובטח שיוכל להפעיל את שירותי השמירה והניקיון בהתקיים התנאים שנקבעו וכך גם בכל הקשור בהפעלת החניונים. גם לגביהם הובטח למושקוביץ כי יוכל להפעילם בכפוף להתקיימות ארבעה תנאים: שנת פעילות מוצלחת בתחום השמירה והניקיון; התארגנות מתאימה להפעלת החניונים; חתימה על הסכמים; אישור הדירקטוריון.

בהתאם למכתב 2002 נדחו המועדים שנקבעו לעניין הפעלת שירותי הניקיון והשמירה, כך שמושקוביץ יכול היה להתחיל בהפעלתם מיום 1.12.2003 עד יום 1.13.2003. בהתאם לכך, נכרתו ההסכמים המתאימים להתחלת הפעלת שירותים אלו בחודשים אוגוסט וספטמבר 2003. בכך, עם קיום התנאי המתלה לקיום הסכם הזכאות בעניין שירותי השמירה והניקיון, קוים החלק של הסכם הזכאות המתייחס אל שירותים עלו.

כך שבהתאם למכתב 2001 ולמכתב 2002 יכול היה מושקוביץ להתחיל להפעיל את החניונים בחודש ספטמבר 2004, בכפוף להתקיימות התנאי המתלה (ארבעת התנאים האמורים) לקיום הסכם הזכאות בעניין הפעלת החניונים.

38. מושקוביץ טען, כי אין מחלוקת על כך ששירותי הניקיון ניתנו לשביעות רצונה של החברה הכלכלית וכי חזקה היא, שהתנאים שנקבעו בהסכם שעוגן במכתב 2001 היו מתקיימים, אילו היה פועל למימושם וכל הצדדים היו פועלים בתום לב. שכן, לא הייתה מניעה להתארגן להפעלת החניונים באמצעות חברה אחרת וכי אף בראון אישר בעדותו כי לא היה קושי בכך (עדות בראון – עמ' 80 שורות 19-3). כך שממילא כל שנותר היה הוא לחתום על הסכמים ולקבל את אישור הדירקטוריון. עם איתורה של חברה שתפעיל בפועל את החניונים והתקשרות עמה (בין יניב חניונים ובין חברה אחרת), ממילא שחזקה היא שהיו נחתמים הסכמים עמה ואף אין סיבה להניח שהדירקטוריון לא היה מאשר זאת. כך בייחוד לנוכח מתן הסכמתו המלאה של פישמן, בעל השליטה בחברה הכלכלית ויו"ר הדירקטוריון, לכך שהזכאות להפעלת החניונים תינתן למושקוביץ.

בנסיבות אלו, אכן אין לקבל את טענת הנתבעים, כי דובר בהצעה בלבד, או כלשונם "הצעה ערטילאית". לא הייתה זו הצעה ערטילאית, אלא הסכם על תנאי שקיום התנאי היה בר מימוש. הרי ברור כי בעת החתימה על ההסכם שעוגן במכתב 2001, המעניק למושקוביץ את הזכות להפעיל את החניונים, לא ניתן היה לקבוע את זכאותו ללא התנאים שנקבעו, אלא רק ניתן היה לקבוע כי יהיה זכאי להפעיל את החניונים בהתמלא התנאים האמורים, שהם הכרחיים כדי לאפשר את הפעלת החניונים. שכן באותה עת, טרם נערכה ההתארגנות המתאימה מצד מושקוביץ ואף לא יכולה הייתה להיערך, ממילא שגם לא ניתן היה לחתום על הסכמים להפעלת החניונים ואף לא ניתן היה לאשרם, כמתחייב בחברה ציבורית. שהרי ברור שלא ניתן לאשר דבר שטרם נוצר, טרם נבחן וטרם הוסדר, כך שבאותה עת ניתן היה רק לעגן בהסכם את עצם האפשרות למימוש הזכאות בהתמלא התנאים הבסיסיים למימושה. באותה עת ובטרם נערכה התארגנות מתאימה, ממילא שלא ניתן היה לקבוע כי בכל מקרה ובכל מצב יוכל מושקוביץ להפעיל את החניונים, אפילו לא יתארגן לכך ואפילו לא יחתמו הסכמים, כך שאף לא יהיה מה לאשר.

המסקנה המתבקשת היא אפוא, כי מכתב 2001 אמנם העניק למושקוביץ את הזכות להפעיל את החניונים במקום חברות יניב חניונים, אך מטבע הדברים, הדבר הותנה בהתארגנות מתאימה, בחתימת הסכמים ובאישורם. תנאים שבלעדיהם כאמור, ממילא לא ניתן לממש את הזכאות.

39. טענה נוספת של הנתבעים, שאף אותה יש לדחות, עניינה בכך שלטענתם, לא קוים התנאי הראשון למימוש הסכם הזכאות, הקובע כי בטרם תמומש זכאותו של מושקוביץ להפעלת החניונים, היה עליו להפעיל במשך שנה את שירותי הניקיון והשמירה לשביעות רצונה של החברה הכלכלית. לטענתם, ההתקשרות להפעלת שירותים אלו הייתה רק בחודש ספטמבר 2003 ואילו ההסכם עם בראון נכרת בסוף 2003 ובראון החל לשלם את התשלומים בחודש ינואר 2004, קודם שחלפה שנה להפעלת שירותי השמירה והניקיון.

משמעות התנאי האמור, שלפיו הזכאות לניהול החניונים תמומש לאחר שנה מוצלחת של הפעלת שירותי השמירה והניקיון היא, שהחברה הכלכלית הייתה מעוניינת לראות שמושקוביץ אמנם מימש בהצלחה את החלק הראשון של הזכאות (שמירה וניקיון) כתנאי למימוש חלקה השני (החניונים). אולם ברור גם, שלצורך כל אחד מהשירותים ניתנה למושקוביץ שנת התארגנות. שכן גם את שירותי השמירה והניקיון יכול היה לממש כעבור שנה ממתן הזכאות. מושקוביץ בחר לממש את החלק הראשון ובתקופת התארגנות לקרת חלקה השני (החניונים) לוותר על כך לטובת בראון בתנאים שנקבעו בהסכם עמו. במסגרת ההסכם עם בראון, יכול היה לצאת מתוך הנחה שיתאפשר לו לממש גם את חלקה השני של הזכאות ולכן לדרוש שהתשלומים מכוח ההסכם ישולמו עוד בטרם יתחיל לממש בפועל את חלקה השני של הזכאות בעניין החניונים. טענת הנתבעים יכולה הייתה להישמע, רק אילו התברר בדיעבד, כי התנאי הראשון לא קוים. אילו היה מתברר כי הפעלת שירותי השמירה והניקיון לא היו לשביעות רצונה של החברה הכלכלית ומתן שירותים אלו היה מופסק בחלוף שנה, כי אז יכולים היו הנתבעים לטעון, כי מושקוביץ לא יכול היה לממש את הזכאות להפעלת החניונים ולכן אינו זכאי לתשלומים. אולם מאחר שהתברר שהתנאי הראשון קוים, הרי שבמערכת היחסים שבין מושקוביץ לבראון, שעל-פיה התשלומים ששילם בראון נבעו מוויתורו של מושקוביץ על מימוש הזכאות להפעלת החניונים, אין רלוונטיות לשאלה מתי יכול היה מושקוביץ להתחיל להפעיל את החניונים. יש לזכור, כי התשלומים לא שולמו עבור שירות שהעניק מושקוביץ לבראון, שאז היו התשלומים תלויים בהענקת השירות בפועל, אלא שולמו עבור עצם הוויתור.

40. המסקנה העולה מן האמור היא שהמצג שהציג מושקוביץ לבראון היה נכון וממילא שלא היה מצג כוזב, מטעה או כל כיוצא באלה. מכתב 2001 היה כאמור, הסכם על תנאי שעל-פיו בהתקיים תנאים מתבקשים וסבירים ובהם התארגנות מתאימה, חתימה על הסכמים ואישורם, יוכל מושקוביץ להפעיל את החניונים. כאמור, ברור כי בלא התארגנות מתאימה ובלא הסכמים מתאימים, חתומים ומאושרים, ממילא לא יכול היה מושקוביץ לממש את זכאותו וכי את כל אלו לא יכול היה לעשות מראש, קודם שהובטח לו שהיה זכאי להפעיל את החניונים.

עוד יוער, כי טענת הנתבעים תמוהה במידה מסוימת, שהרי כל זכות להפעלת זיכיון תלויה בעמידה בתנאי הזיכיון ובאישור של מעניק הזיכיון כי בעל הזיכיון אמנם עמד בתנאים ובדרישות להפעלתו. המשמעות של קבלת טענות הנתבעים תהיה כי לעולם לא יהיה הסכם הענקת זיכיון, אלא רק לאחר שימומש. להבהרת הדברים נמחיש זאת באמצעות דוגמה: ביום 1 בינואר מעניק בעל רשת בתי קפה לפלוני זיכיון בלעדי להפעלת בית קפה של הרשת, בכפוף לכך שבית הקפה ייפתח לכל המאוחר ביום 1 באפריל, יותאם לתכנון בתי הקפה של הרשת וימכרו בו מוצרים של הרשת במחירי הרשת. על-פי הסכם הזיכיון, אי עמידה בכל אלו תשלול מפלוני את הזיכיון להפעלת בית הקפה. אין חולק, כי לפלוני הוענק הזיכיון וכי הוא בעליו גם בטרם פתח את שערי בית הקפה, בטרם הגיע המועד שנקבע ובטרם הכניס את מוצרי הרשת אל בית הקפה ועמד בכל הדרישות. רק אם בדיעבד יתברר כי פלוני לא עמד באותן דרישות, כולן או חלקן, כי אז ניתן יהיה לומר כי ההסכם היה הסכם מותנה, אשר משלא קוימו תנאיו, כולם או חלקם, לא נכנס לתוקף. כך גם בענייננו, מושקוביץ היה בעל הסכם זכאות שהותנה בהתקיים התנאים שנקבעו. לא הייתה זו הצעה, אלא הסכם זכאות לכל דבר ועניין שמימושו או קיומו היו תלויים בהתקיים התנאים שנקבעו בו.

41. בבחינת למעלה מן הצורך נבקש להעיר, כי בראון סומך חלק ניכר מטענותיו על כך שמכתב 2001 הוסתר ממנו וכי אילו ידע על תוכנו, לא היה מתקשר בהסכם. אולם כפי שפירטו התובעים בהרחבה בסיכומיהם, לטענות אלו אין על מה שיסמכו. כל זאת מהטעמים שהובאו לעיל, במסגרת פירוט טענות התובעים, שאלו עיקריהם:

ראשית, אין מחלוקת על כך שבראון ידע כי התנאים המשופרים שבהם הפעיל את החניונים, שלפיהם לא נשא בהוצאות הפעלת החניונים ובשכר העובדים, אלא נהנה מדמי הפעלה ללא כל סיכון עסקי, היו תולדה של הסכמים שמושקוביץ היה אחראי לקביעתם. הוא גם ידע על השפעתו של מושקוביץ בחברה הכלכלית וידע שאין מניעה להפסיק את ההתקשרות אתו ועם החברות בניהולו בכל עת. בראון גם ידע שמושקוביץ קיבל הטבות מפליגות בעת פרישתו מניהול החברה הכלכלית ובהן הזכאות להפעלת שירותי השמירה והניקיון, שאותם החל כבר להפעיל בעת כריתת ההסכם. כך שדי היה באלו כדי שבראון יניח, כפי שהניח בפועל, כי בין אם ישנו מסמך בכתב המעגן את זכאותו של מושקוביץ להפעיל את החניונים ובין אם לאו, יהיה בכוחו להביא לביטול התקשרותה של החברה הכלכלית עמו בעניין הפעלת החניונים ולהעברת הפעלתם אל מושקוביץ. בנסיבות אלו החלטתו להתקשר בהסכם הייתה שאלה של כדאיות ובחירה בין חלופות עסקיות אפשריות.

שנית, אין מחלוקת על כך שבעת ההתקשרות בהסכם, בראון כלל לא ביקש לעיין במכתב 2001 או במסמך אחר בעניין זכאותו של מושקוביץ להפעיל את החניונים. הוא הסביר זאת בכך שבעת ההתקשרות היה מושקוביץ בעל עוצמה רבה, לאחר שזה מקרוב פרש מתפקיד מנכ"ל החברה הכלכלית (עדות בראון – עמ' 76 שורות 21-6). אך דומה כי הסיבה לכך שנמנע מלבקש את המסמך המעגן את זכאותו של מושקוביץ היא אחרת. הסיבה לכך היא שבראון ידע היטב כי מושקוביץ, שהיה חברו, היטיב עמו במשך כל השנים ואף פעל להרחבת תחומי עסקו להפעלת ארבעה חניונים בתנאים משופרים ומפליגים ללא כל סיכונים, בעוד החברה הכלכלית נושאת בכל הוצאות הפעלת החניונים ובראון והחברות שלו זוכים ברווח חודשי נאה, נטול סיכונים. נסיבות אלו הובילו את בראון להאמין למושקוביץ שאמנם קיבל זכאות להפעלת החניונים, כפי שאף התברר בדיעבד.

שלישית, גם אין מחלוקת על כך שמכתב 2001 נמסר לעיונו של בראון במשרדו של עו"ד שניידר בשנת 2006 לערך. אמנם אין מחלוקת על כך שבראון לא הורשה לשמור את העתקו והתבקש להחזירו לידי עו"ד שניידר, אשר על-פי הוראת מושקוביץ קרע אותו, אך הדבר לא מנע מבראון לעיין בו ככל שחפץ. הוא אף אישר כי לא ביקש לעיין בו במשך זמן ארוך יותר מזה שבו עיין (עדות בראון – עמ' 83 שורות 20-13). מדובר במסמך קצר מאד, פשוט מאד ונטול כל תנאים או מלל מורכב. כך שדי בקריאה קצרה בו כדי ללמוד על תוכנו. לא זו בלבד, אלא שבראון קרא אותו בנוכחות עו"ד שניידר, עורך-דינו באותה עת שבו נועץ, שהוא אף היועץ המשפטי של החברה הכלכלית. כך שאפילו היה דבר לא מובן במכתב הפשוט הקצר והמנוסח בבהירות, יש להניח שעו"ד שניידר היה מסייע לבראון להבינו, אילו בראון ביקש זאת. בנוסף והחשוב מכל, מכתב זה, גם לא חידש דבר. כך גם העיד עו"ד שניידר באומרו, ששניהם קראו את המכתב וכלשונו "לא התרשמתי שיש משהו שונה ממה שידענו" (עמ' 62 שורות 15-13).

מכאן שאילו בראון היה סבור כי אין במכתב את מה שהציג לו מושקוביץ בעת ההתקשרות בהסכם, חזקה שהיה פועל אז להפסקת ההתקשרות ולביטול ההסכם. אך אין מחלוקת, כי בראון לא עשה זאת, לא פנה לאיש מאנשי החברה הכלכלית, שעמם היה בקשר עסקי כבר קרוב לעשרים שנה והעיד על היכרות קרובה עם חלקם, ולא עשה דבר. בהקשר זה, גם אין לקבל את טענתו בדבר חשש מכוחו של מושקוביץ לנשל אותו מהמשך ניהול החניונים. שכן, לא רק שבאותה עת מושקוביץ כבר לא ניהל את החברה הכלכלית ולא רק שלא הובאה כל ראיה לכך שכך עשוי היה לקרות, אלא שהדעת נותנת, כי בראון לא עשה דבר מהטעם שלא מצא כי היה במכתב 2001 דבר השונה מהמצג שהוצג לו. כך שנראה, כי לאחר שבראון עיין במכתב, הדבר הפיס את דעתו כי אמנם היה עליו לשלם את התשלומים מכוחו של ההסכם. מטעם זה, גם המשיך לשלם את התשלומים על-פיו.

רביעית, יש לזכור, ואף עניין זה אינו שנוי במחלוקת, כי לכל אורך הדרך התייעץ בראון בין השאר, בעו"ד שניידר, שייעץ לו להסכים לתנאי ההסכם. גם לאחר העיון במכתב, לא ייעץ עו"ד שניידר אחרת. לא זו בלבד, אלא שאף בראון עצמו לא טען כי אילו ראה את מכתב 2001 בעת ההתקשרות בהסכם לא היה מסכים לתנאיו. להפך, לדבריו, לכל היותר היה מנהל משא ומתן עם מושקוביץ על תנאי ההסכם (עדות בראון – עמ' 78 שורות 23-17). אולם בכל מקרה, בראון לא אמר שהיה נמנע מלהתקשר בהסכם.

בהקשר זה יש לזכור גם, כי מושקוביץ לא הציב לבראון אולטימטום אלא שתי אלטרנטיבות. האחת, זו שעוגנה בהסכם, שבראון ימשיך בהפעלת החניונים, אך ישלם למושקוביץ, שהיטיב עמו בכל השנים, תשלום חודשי תמורת ויתורו על מימוש הזכאות להפעלתם. השנייה, שמושקוביץ יממש את זכאותו וישלם לבראון את התשלום החודשי באותו סכום, כדי לא לפגוע בפרנסתו. בראון היה זה שבחר באפשרות שאמנם תפחית את הכנסתו החודשית הנאה (שהייתה בסכום של כ-80,000 ₪ עד 100,000 ₪), אך לא תפגע בה באופן ממשי. גם בחירה זו הייתה כזכור בעצה אחת עם עורך-דינו, עו"ד שניידר, שראה בעצם ההצעה של מושקוביץ משום הצעה הוגנת.

42. משהשבנו לשאלה הראשונה בשלילה ולנוכח המסקנה כי קודם לכריתת ההסכם בעל-פה בין מושקוביץ לבין בראון לא הוצג לבראון מצג שאינו אמת, ממילא שאיננו נדרשים עוד לשאלה, אם בשל המצג שאינו נכון נפל פגם בכריתת ההסכם. כך גם איננו נדרשים עוד לבחון את אם הוכח קשר סיבתי בין המצג שהציג מושקוביץ, שלגביו טענו הנתבעים כי לא היה אמת, לבין כריתת ההסכם. עם זאת ואף אם הדבר בבחינת למעלה מן הצורך, נתייחס בקצרה לנושא ביטול ההסכם.

(2) אי ביטול ההסכם כדין

43. משהגענו כאמור לכלל מסקנה כי לא נפל פגם בכריתת ההסכם, ממילא שלא הייתה הצדקה לבטלו. עם זאת, ראוי להעיר שבכל מקרה, הנתבעים לא ביטלו את ההסכם כדין.

הוראת סעיף 20 בחוק החוזים קובעת את דרך הביטול של חוזה מחמת פגם שנפל בו. על-פי הוראה זו "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפייה".

כל הפגמים שעל-פי טענות הנתבעים נפלו בהסכם נעוצים בטענתם בדבר מצג כוזב שלטענתם, מושקוביץ הציג להם קודם להתקשרות בהסכם בכל הקשור בזכאות שניתנה לו להפעלת החניונים. אין מחלוקת על כך שמסמך הזכאות – מכתב 2001 – הוצג לנתבעים במהלך שנת 2006 לערך, אך הנתבעים לא מצאו לנכון לבטל את ההסכם לאחר שהוצג להם. כאמור לעיל, הם גם לא ראו בתוכנו של המכתב משום מצג שאינו נכון, אלא לכל היותר בסיס למשא ומתן לשיפור תנאי ההסכם (כפי שהעיד בראון, בעמ' 78 שורות 23-17). אולם אפילו היו רואים בתוכנו של המכתב ככזה המקים עילה לביטול ההסכם, בין מחמת טעות, בין מחמת הטעיה ובין מחמת כל עילה אחרת שלקיומה טענו, הרי שהיה עליהם להודיע על ביטול ההסכם תוך זמן סביר. הנתבעים לא הודיעו כל הודעה כאמור, תוך זמן סביר ואף לא מאוחר יותר. גם לאחר שבשנת 2009 מצאו לנכון להפסיק את התשלומים, לא הודיעו למושקוביץ על ביטול ההסכם, אלא הפסיקו את התשלומים בשל הנחה שההסכם פקע. רק במסגרת כתבי הטענות שהגישו בתביעה הנדונה, בשנת 2012, טרחו הנתבעים להודיע על ביטול ההסכם מחמת פגם שלטענתם, נפל בו.

נמצא אם כן, כי בוודאי אין מדובר בהודעת ביטול הסכם תוך זמן סביר. המבחן לזמן הסביר שבמהלכו יכולים היו הנתבעים להודיע על עילת הביטול הוא "מבחן אובייקטיבי והזמן הסביר שבתוכו יש לתת הודעת ביטול נקבע לפי נסיבות העניין" (ע"א 395/83 שלום נ' יכין חק"ל - חברה חקלאית בע"מ, פ"ד לט(2) 737 (1985), כבוד הנשיא מ' שמגר, עמ' 740). אולם, אפילו נמתח את גבולות הזמן הסביר, לא יכולה להיות מחלוקת שפרק זמן של שלוש שנים, ללא הבר מניח את הדעת לשיהוי כה ממושך, לא יכול להיות בגדר זמן סביר בנסיבות העניין (ראו על כך עוד, בפסק-דין שניתן לאחרונה ממש: ע"א 947/13 רמת נילי בע"מ נ' מועצה מקומית זכרון יעקב (2.4.2015), כבוד השופט י' עמית, פסקה 13 (להלן – עניין רמת נילי).

(3) תקופת תוקפו של ההסכם

44. עד כה הגענו לכלל מסקנה כי לא נפל פגם בכריתת ההסכם וכי אפילו נפל פגם בכריתתו, הרי שההסכם לא בוטל כדין. השאלה הטעונה הכרעה עתה היא, מה הייתה תקופת תוקפו של ההסכם שנכרת בעל-פה בין מושקוביץ לבין בראון. מושקוביץ טען, כי הוסכם שההסכם יעמוד בתוקף כל עוד בראון יהיה מי שיפעיל את החניונים של החברה הכלכלית. זאת לטענתו, מהטעם שהזכאות שהוענקה לו להפעלת החניונים לא הוגבלה בזמן (בשונה מזכאותו להעניק שירותי ניקיון ושמירה, שהוגבלה לחמש שנים). כך שלא הייתה כל מניעה שכל עוד החברה הכלכלית לא תמצא לנכון להפסיק את הפעלת החניונים באמצעות חברה בבעלותו ובשליטתו, הוא יוכל להפעילם. מאחר שהוא ויתר על זכאות זו ואיפשר לבראון להמשיך ולהפעיל את החניונים, הרי שכל עוד בראון הפעיל אותם, עמד ההסכם בתוקף ועל בראון לשלם את התשלומים מכוחו.

מנגד טען בראון, כי בשנת 2009 הפסיקה החברה הכלכלית את התקשרותה עם מושקוביץ להענקת שירותי השמירה והניקיון ולכן הוא הניח שעם הפסקת שירותים אלו, אין עוד קשרים כלשהם בין מושקוביץ לבין החברה הכלכלית וממילא שאין עוד מקום שימשיך לשלם את התשלומים למושקוביץ. לטענתו, פרשנות זו היא פרשנות סבירה של ההסכם, לנוכח העיקרון שהסכם אינו נערך לצמיתות.

45. לתמיכה בטענתם כי הסכם אינו נערך לצמיתות, הפנו הנתבעים אל האמור בפסק הדין בע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל (1994) (כבוד השופט י' זמיר, פסקה 14) (להלן – עניין סוכני הנסיעות). אולם בפסק-דין זה לא נקבע כלל שלפיו הסכם אינו נערך לצמיתו, כפי שטענו הנתבעים, אלא נקבע בו מדובר בחזקה וככל חזקה, היא ניתנת לסתירה. כאמור שם (בפסקה 15):

"ודוק: ההלכה אינה קובעת כלל מהותי, אלא רק חזקה, שכוחה יפה כראיה. שתי פנים לחזקה זאת. ראשית, היא אומרת שחוזה לתקופה בלתי-קצובה אינו חוזה לצמיתות. שנית, היא אומרת כי חוזה כזה ניתן לביטול באופן חד-צדדי. אולם, כדינה של חזקה, אף חזקה זאת, על שתי פניה ניתנת לסתירה בראיות. בסופו של דבר לא באה החזקה אלא לסייע בידינו לעמוד על כוונת הצדדים, מקום שהכוונה אינה ברורה. אין היא אמורה לבוא במקום כוונת הצדדים, אם ניתן לברר מה היתה הכוונה, ולקבוע אותה על יסוד ראיות. גם אין היא אמורה לפטור מן הצורך לברר מה היתה כוונת הצדדים. אפשר שכוונת הצדדים תעלה באופן ברור מן הנסיבות. או אז לא יהיה צורך או מקום לחזקה. כך, לדוגמא, אפשר שבנסיבות של מקרה מסויים לא יהיה זה נכון לומר, בהתאם לחזקה, כי הצדדים התכוונו לאפשר סיום החוזה באופן חד-צדדי, בכל עת ומכל טעם. הנסיבות עשויות ללמד, למשל, על כוונה שהחוזה יסתיים מעצמו, כאשר יתרחש ארוע מסויים, או שאחד הצדדים יהיה רשאי לסיים את החוזה אם, ורק אם, התקיימו תנאים מסויימים".

נמצא אפוא, כי כאמור, אין הלכה שלפיה חוזה אינו נכרת לצמיתות, אלא שאם תקופת תקפות החוזה לא נקבעה, כי אז קמה החזקה, שהחוזה אינו תקף לצמיתות, אך חזקה זו ניתנת לסתירה. כך גם חזקה היא שחוזה שנכרת לתקופה לא קצובה, ניתן לביטול גם בהודעה חד צדדית. אך גם חזקה זו ניתן לסתור, אם יוכח שכוונת הדברים הייתה אחרת.

46. השאלה היא אפוא, מה הייתה כוונת הצדדים באשר לתקופת תקפותו של ההסכם. מה היה נכתב בהסכם, אילו נערך בכתב ולא היה מעוגן רק בעל-פה. מושקוביץ טען, כי ההסכם אמור היה לעמוד בתוקף כל עוד בראון מפעיל את החניונים. בראון טען, כי ההסכם היה בתוקף כל עוד החברה הכלכלית הייתה בקשר עסקי עם מושקוביץ ומאחר שקשר עסקי זה הסתיים בסוף שנת 2008, הרי שאז גם הסתיימה תקופת תוקפו של ההסכם.

בשל נעלמים רבים ביחס לשתי החלופות, יש קושי לבחון אותן. כך גם לא היו די ראיות שמהן ניתן להסיק על כוונת הצדדים באשר למשך תקופת תוקפו של ההסכם. עם זאת, נקודת המוצא צריכה להיות שכוונת הצדדים הייתה שהתשלום החודשי משולם בשל ויתורו של מושקוביץ על מימוש זכותו להפעלת החניונים ולכן, כל עוד ויתור זה נמשך, על הנתבעים לשלם את התשלום החודשי. לפי שיטת מושקוביץ, זכאותו להפעלת החניונים לא הוגבלה בזמן ולכן יכול היה להפעילם עד שנת 2013, שאז כאמור, החליטה החברה הכלכלית להעביר את הפעלתם לחברה בבעלות פישמן. אולם הקושי בקביעה זו נעוץ בכך שלשם כך נדרשת הערכה כי אמנם מושקוביץ היה ממשיך לנהל את החניונים עד שנת 2013, בעוד שלא מן הנמנע כי לא כך היה. יתכן שהיה מפעיל אותם תקופה קצרה יותר, כפי שהיה בנושא הניקיון והשמירה, ויתכן שהיה מפעיל אותם תקופה ארוכה יותר (שכן ישנה אפשרות, גם אם תיאורטית, שאילו מושקוביץ הפעיל החניונים ולא בראון, לא היה פישמן מפסיק את העסקתו).

גם בשיטת הנתבעים יש קושי, שכן לא מן הנמנע שהפסקת ההתקשרות עם מושקוביץ בקשר לשירותי השמירה והניקיון בשנת 2009 הייתה קשורה בהפעלת שירותים אלו שאותם, בפועל, הפעילה חברת מיקוד כקבלן משנה. כך בעוד שהפסקת ההתקשרות עם מושקוביץ בקשר לשירותי השמירה והניקיון לא בהכרח הייתה מובילה להפסקת ההתקשרות אתו בקשר להפעלת החניונים ולא מן הנמנע כי הפעלתם באמצעות חברה של מושקוביץ הייתה נמשכת עד שנת 2013.

קושי נוסף נעוץ בכך שלא הוכח כי הייתה הסכמה שאחד הצדדים יוכל לבטל את ההסכם באופן חד צדדי וללא הודעה מוקדמת, כפי שעשו הנתבעים.

שקילת כל השיקולים האמורים מובילה לכך שבנסיבות האמורות, יהיה זה נכון לקבוע, על דרך האיזון, שתקופת ההסכם הסתיימה באמצע התקופה שבין מועד הפסקת התקשרותו של מושקוביץ עם החברה הכלכלית, שהיה זה ביום 31.12.2008 (כפי שטענו הנתבעים), לבין תום ההתקשרות בין הנתבעים לבין החברה הכלכלית, שהיה זה ביום 31.7.2013 (כפי שטענו התובעים). לפיכך, המועד שבו פג תוקפו של ההסכם בעל-פה יהיה ביום 15.4.2011.

(4) הערות בעניין סעד ההשבה שתבעו הנתבעים בתביעה שכנגד

47. מסקנת הדברים הייתה כאמור, כי לא עלה בידי הנתבעים להצביע על כך שמושקוביץ הציג להם מצג שאינו אמת וכי לא עלה בידיהם להוכיח פגם בכריתת ההסכם, המצדיק את ביטולו. כך גם לא הראו שהודיעו כדין על ביטול ההסכם ולפיכך, הם אינם זכאים לסעד ההשבה שתבעו (בהתאם להוראת סעיף 21 בחוק החוזים).

48. לפני סיום נבקש להעיר, כי אפילו היו הנתבעים מוכיחים קיומה של עילה המצדיקה את ביטול ההסכם ואפילו היו מבטלים את ההסכם כדין, ספק אם בנסיבות העניין היו הם זכאים לסעד של השבה. לא מן הנמנע כי בהתאם להוראת סעיף 31 בחוק החוזים היה מקום לפטור את מושקוביץ מחובת ההשבה, כולה או חלקה. זאת מהטעמים שיובאו עתה.

אין חולק, כי במשך כל השנים, מאז שנת 2004, המשיכו הנתבעים בהפעלת החניונים תוך גריפת רווחים נאים מידי חודש בחודשו. עתה הם טוענים כי רווחיהם יכולים היו להיות גבוהים יותר, אלמלא ההסכם שכרתו בעל-פה עם מושקוביץ. אך דומה כי הנתבעים מתעלמים מכך שאלמלא הסכם זה, יתכן גם שכלל לא היו מפעילים את החניונים במשך כל אותן שנים ולא היו גורפים את הרווחים הנאים שכן גרפו. בנסיבות אלו כבר נקבע כי "הפסיקה אינה רואה אפוא, בעין יפה העלאת טענות כפיה ועושק לאחר שהצד שמבקש את ביטול החוזה מיצה את טובות ההנאה שצמחו לו מהחוזה" (עניין רמת נילי, כבוד השופט י' עמית, פסקה 11). בקובעו כך, הביא בית המשפט בין השאר, מפסקי דין הקובעים כי אין לקבל טענות מעין אלו בעניין ביטול חוזה בשל פגם שלכאורה, נפל בכריתתו, לאחר שהטוען את אותן טענות מיצה עד תום את מלוא התועלת הכלכלית שהפיק מן ההסכם (ראו שם). עוד הוסיף בית המשפט, כי "קשה להלום כי לאחר שהמערערת רדתה את כל הדבש מההסכם ... היא תחזור ... בתביעת השבה" (שם, פסקה 16).

כך גם בענייננו, אין חולק כי את כל הטענות שטענו הנתבעים בדבר פגמים לכאורה, שנפלו בעת כריתת ההסכם, אשר לטענתם הצדיקו את ביטולו, העלו הם לאחר שמיצו עד תום את טובות ההנאה שצמחו להם מהחוזה. הגם שבעת הגשת התביעה שכנגד, טרם הופסקה ההתקשרות של הנתבעים עם החברה הכלכלית להפעלת החניונים, ללא ספק במשך שנים רבות נהנו מרווחי הפעלתם. לפיכך וכלשון בית המשפט בעניין רמת נילי, קשה לקבל שלאחר שהנתבעים רדו את כל הדבש מההסכם, הפעילו את החניונים במשך שנים והפיקו רווחים נאים, ללא כל סיכון כלכלי בהפעלתם (בשל מתכונת ההתקשרות עם החברה הכלכלית שמושקוביץ היה אחראי לה בעבר), יחזרו עכשיו הנתבעים דווקא אל מושקוביץ בתביעה להשבת אותם תשלומים, שאפשרו להם את אותה רדיית דבש.

ד. סיכום ותוצאה

49. סיכום הדברים הוא כאמור, כי נדחו טענות הנתבעים בכל הקשור לפגמים בכריתת ההסכם נושא התובענות וכי ההסכם עומד בעינו. עם זאת ומהטעמים שעליהם עמדנו, נקבע כי ההסכם עמד בתוקפו רק עד יום 15.4.2011.

בהתאם לכך, תוצאת התביעות היא כלהלן:

התביעה העיקרית (תביעת מושקוביץ ואח' נגד בראון ואח') מתקבלת בחלקה, כך שעל הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעים את התשלום החודשי (20,000 ₪) לתקופה שמחודש אפריל 2009 (אז הפסיקו את התשלומים) ועד חודש אפריל 2011, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק לכל תשלום מהמועד שבו אמור היה להיות משולם ועד התשלום בפועל.

התביעה שכנגד (תביעת בראון ואח' נ גד מושקוביץ ואח'), נדחית.

נוסף על הסכום האמור, ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד, לתובעים סכום כולל של 60,000 ₪ עבור שכר-טרחת עורך-דין והוצאות המשפט שהוציאו התובעים.

כל הסכומים האמורים ישולמו לתובעים באמצעות באי-כוחם, תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין.

הצדדים רשאים להגיש פסיקתה לחתימה. במקרה זה, ישולמו התשלומים תוך שלושים יום מיום המצאת הפסיקתה החתומה.

50. לנוכח תוצאת פסק הדין, הצו המורה על העיקול הזמני שניתן במסגרת התביעה הנדונה, ככל שעמד בתוקף (וזאת לנוכח הפגמים שנמצא כי נפלו בעת מתן ההחלטה על השארתו בתוקף, כמפורט לעיל), מבוטל. אף בעניין זה רשאים התובעים להגיש פסיקתה לחתימה.

ניתן היום, י"ד אייר תשע"ה, 03 מאי 2015, בהיעדר הצדדים.