הדפסה

מועצת העדה האורתודוקסית - נצרת ואח' נ' אליאס חביב ג'ראייסי ואח'

לפני כב' השופט הבכיר שכיב סרחאן

התובעים

  1. מועצת העדה האורתודוקסית - נצרת - נמחקה
  2. נג'יב רזק, ת.ז- XXXXXX635
  3. מונזר קסים, ת.ז- XXXXX862
  4. יוסף נאסר חיסן, ת.ז- XXXXXX427
  5. עבדאללה פרח, ת.ז- XXXXXX461
  6. מאזן חאג', ת.ז- XXXXXX193
  7. ראיד סאייג, ת.ז -XXXXXX253
  8. עאטף סעד, ת.ז- XXXXXX865
  9. איליא יוסף מאהלי, ת.ז- XXXXXX864

נגד

הנתבעים

  1. אליאס חביב ג'ראייסי, ת.ז- XXXXXX367
  2. איהאב כרים בג'אלי, ת.ז- XXXXXX620
  3. איהאב סמיר סח'ניני, ת.ז- XXXXXX249
  4. ג'אבר פואד ח'ורי, ת.ז- XXXXXX776
  5. ג'רייס אמין מאהלי, ת.ז- XXXXXX166
  6. חנא חביב שבאט, ת.ז- XXXXXX468
  7. ח'ליל סעיד עלימי, ת.ז- XXXXXX330
  8. ראג'י סובחי סרוג'י, ת.ז- XXXXXX051
  9. ראמי עסאם חורי, ת.ז- XXXXXX246
  10. זאהי אמיל עדיני, ת.ז- 0 55196604
  11. סיהאם סלים ורוור, ת.ז- XXXXXX600
  12. סלים עבדאללה עטאף, ת.ז- XXXXXX173
  13. סוהיל אמין ריזק, ת.ז- XXXXXX966
  14. אנטון סעיד עבוד, ת.ז- XXXXXX547
  15. עבדאללה איליא ג'מאליה, ת.ז- XXXXXX196
  16. עזמי פארוק חכים, ת.ז- XXXXXX066
  17. עיסאם מוקלשה, ת.ז- XXXXXX658
  18. עיסאם ריזק עבדו, ת.ז- XXXXXX085
  19. עמאד ראג'י נדאף, ת.ז- XXXXXX753
  20. ע'סוב נעים ג'רג'ורה - נמחק
  21. נאילה סלים ליביס, ת.ז- XXXXXX511
  22. האני אמיל סרוג'י, ת.ז- XXXXXX148
  23. וליד בשארה עוייד, ת.ז- XXXXXX415
  24. נימר נסרי נאסר, ת.ז- XXXXXX663
  25. עזמי נסייר, ת.ז- XXXXXX905

פסק-דין

"לא-תלך רכי ל בעמיך..."
(ויקרא, יט: טז)

"טוב שם משמן טוב..."
(קהלת, ז': א'-ב')

"لكني أقول لكم أيها السامعون أحبوا أعداءكم, أحسنوا إلى مُبغضيكم , باركوا لاعنيكم, وصلوا لأجل الذين يًسيئون لكم. من ضربك على خدك فاعرض له الآخر أيضاً...وكما تُريدون أن يفعل الناس بكم إفعلوا أنتم أيضاً بهم هكذا...فكونوا رُحماء كما أن أباكم أيضاً رحيم. لا تُدينوا فلا تُدانوا...إغفروا يُغفر لكم ...لأنه بنفس الكيل الذي به تكيلون يكالُ لكم".
(العهد الجديد, إنجيل لوقا 6: 27-38).

הפעם, עסקינן בתביעה כספית לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק").
הכרעתנו, תיסוב, למעשה, סביב פרסום שפרסמו הנתבעים, במסגרת מסע תעמולה לקראת הבחירות, שהיו אמורות להתקיים בימים 28 ו- 29 באוקטובר 2004, למוסדות מועצת העדה האורתודוכסית נצרת – התובעת 1.

אקדמות מלין

1. נצרת היא עיר עתיקת יומין ונמצאת במחוז צפון בישראל. היא העיר הערבית הגדולה בישראל ומהווה מרכז פוליטי, חברתי ותרבותי חשוב מאוד למיעוט הערבי בישראל. לעיר חשיבות דתית בינלאומית כאשר על-פי המסורת ניתנה בה הבשורה למרים והדת הנוצרית קרויה על שמה של העיר בה גדל ישו ומשפחתו.

2. נצרת משמשת כמרכז של גוש מטרופוליני ערבי. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכון לחודש דצמבר 2011, מתגוררים בנצרת 73,658 תושבים ערבים: 70% - מוסלמים ו- 30% - נוצרים.

3. המיעוט הנוצרי בישראל בכלל ובנצרת בפרט, איננו מהווה ריקמה אחידה. הוא מתפצל לעדות שונות, השומרות בקנאות, על מסגרתן הדתית העצמאית, ואף בתוכן נפרשת קשת מגוונת של קהילות ומסדרים. לא כל העדות הנוצריות השונות מוכרות בישראל. העדות הנוצריות המוכרות בישראל, הן אלה: העדה המזרחית (אורתודוקסית); העדה הלטינית (קתולית); העדה הגריגוריאנית-ארמנית; העדה הארמנית (קתולית); העדה הסורית (קתולית); העדה הכשדית-אוניאטית; העדה היוונית-קתולית -מלכתית; העדה המרונית והעדה הסורית (אורתודוקסית). (דברי המלך במועצה על א"י, 1947-1922 - התוספת השניה). בנוסף, לעדות המוכרות דנן, הוכרה, בשנות השבעים על-פי צו ממשלתי, העדה האוונגלית האפוסקופטית.

4. העדה המזרחית אורתודוקסית (בערבית - רום אורתודוקס, וחבריה - רום), היא אחת מארבע העדות הנוצריות הגדולות בארץ. רוב בני העדה האורתודוקסית גרים בנצרת.
ענייני העדה האורתודוקסית בנצרת (להלן: "העדה") מאורגנים ומתנהלים, מיום 6.2.1986, על-ידי עמותה רשומה כדין בישראל, בשם "מועצת העדה האורתודוקסית נצרת", (מס' עמותה 580030401), היא התובעת 1. (להלן: "העמותה"). משנת 1949 ועד ייסוד העמותה, ענייני העדה נוהלו על-ידי אגודה עותמאנית בשם "האגודה הכללית של בני העדה האורתודוקסית בנצרת".

5. לעמותה יש תקנון רשום (להלן: "התקנון"). התקנון מגדיר את מטרות העמותה ותפקידיה. תפקיד העמותה הוא, לנהל את ענייני העדה (شؤون الطائفة) ונכסיה, מכל מין וסוג. (התקנון - מבוא, סעיף 2 - הגדרות). וכ ן, התקנון כונן את מוסדות העמותה ומסדיר, באופן נו רמטיבי, את החברות בעמותה; סמכויות, זכויות וחובות מוסדות העמותה וחבריהם; מקום מושביה ם של מוסדות העמותה ; הזכויות והחובות של חברי העמותה ; כשירות ופקיעת חברות; ניהול ישיבות מוסדות העמותה, הבחיר ות למוסדות העמותה ומינוי חבריהם; תקופת הכהונה ; פנקס הבוחרים ; השימוש והשקעת כספי העדה וכיוצא באלה.

6. מוסדות העמותה העיקריים הם אלה: האסיפה הכללית, (الجمعية العمومية) הוועד המייצג (الهيئة التمثيلية), הוועד המנהל - מועצת העדה (مجلس الطائفة) (להלן: "הוועד המנהל") ורואה חשבון/וועדת ביקורת. (תקנון, סעיפים 2(6)(7), 3, 5 ו- 6; סעיף 9 (א) לחוק העמותות, התש"מ - 1980 (להלן: "חוק העמותות")).

7. חברי האסיפה הכללית הם כלל חברי העמותה מבני העדה שמעל גיל 18 שנה, הרשומים בפנקס חברי העמותה ואשר שילמו לעמותה את המגיע לה מהם. האסיפה הכללית היא שבוחרת את הוועד המייצג. (תקנון, סעיף 3).

8. מספר חברי הוועד המייצג הוא 35 חברים מבין חברי האסיפה הכל לית, הכשירים להיבחר לכהונה זו ו אשר נבחרו על-ידי האסיפה הכללית לכהן כוועד מייצג. הוועד המייצג מכהן מהיבחרו באסיפה כללית ועד שאסיפה כללית אחרת תבחר ועד חדש. ככלל, חבר הוועד המייצג מכהן לתקופה של 4 שנים מהיבחרו באסיפה הכללית (תקנון, סעיף 13).

9. סעיפים 7 ו- 8 לתקנון מגדירים את סמכויותיו ותפקידו של הוועד המייצג,
ובכללם:

א. הבטחת קיום בחירות לחברי הוועד המייצג, בהתאם לתקנון;

ב. בחירת חברי לשכת הוועד המייצג;

ג. הבעת אי-אמון בוועד המנהל, ובחירת ועד מנהל חדש תחתיו, והכל במקרה והוועד המנהל חרג מסמכותו או התרשל במילוי תפקידו כפי שמוגדר בתקנון;

ד. אישור התקציב השנתי של הוועד המנהל;

ה. אישור הצעת התקציב השנתי של מוסדות העמותה;
ו. בחירת מנהל חשבונות לבדיקת חשבונות הוועד ה מנהל, אחת לשנה;

ז. הסמכת הוועד המנהל לביצוע החלטות הוועד המייצג;

ח. התקנת תקנות/נוהלים בהתאם לאינטרסים של העדה ואישור התקנות/הנוהלים של הוועדות השונות שהוקמו בהתאם לתקנון;

ט. השקעת הכספים של העמותה;

י. לרכוש, ולהחזיק, למכור, להחליף, לשעבד ולהשכיר מקרקעין;

יא. להלוות כספים לשם בניית בניינים, או רכישת מקרקעין ונכסים לטובת
העדה;

יב. לעשות כל מעשה שלא הוזכר בתקנון, ובלבד שיהיה לכך רוב של 3/4 חברי הוועד המייצג.

10. הוועד המנהל הוא, למעשה, זרועו הביצועית של הוו עד המייצג. מספר חברי הוועד המנהל הוא 9 חברים. חברי הוועד המנהל, הכשירים להיבחר לכהונה זו, נבחרים, ככלל, על-ידי חברי הוועד המייצג. ברם, במקרה וסיעה מונה 11-8 חברים בוועד המייצג, זכאית היא למנות מבין חבריה 2 חברים, שיהיו נציגיה בוועד המנהל ובמקרה ויש לה 15 חברים, זכאית היא למנות מבין חבריה 3 חברי ם, שיהיו נציגיה בוועד המנהל.שאר חברי הוועד המנהל נבחרים, בבחירות אישיות וחשאיות, על-ידי חברי הוועד המייצג, ובלבד שחב רי הסיעה שמינתה נציגים מטעמה בוועד המנהל, אינה זכאית עוד להציע מועמדים מבין חבירה לוועד המנהל, וכן כל חבריה אינם זכאים להשתתף בבחירות לבחירת שאר החברים החסרים. (סעיף 16 לתקנון).

11. סעיפים 9 ו- 10 לתקנון קובעים, כי בכפוף לתפקידיו וסמכויותיו של הוועד המייצג, סמכויותיו ותפקידיו של הוועד המנהל, בין השאר, הם אלה:
א. ניהול כספי העדה וענייניה והפיקוח עליהם ,והכל בהתאם להוראות
התקנון;

ב. לנהל ולפקח על כל מוסד או עמותה השייכים לעמותה;

ג. לנהל פנקס הבוחרים ולשמור עליו;

ד. לנהל ספרים כדין בפיקוח רואה חשבון ולהכין את התקציב והצעת התקציב השנתי לאישור הוועד המייצג;

ה. לבצע החלטות הוועד המייצג;

ו. בכפוף לאישור הוועד המייצג, לרכוש, למכור, להחליף, לשעבד ולהשכיר מקרקעין; וכן, להלוות כספים לבניית בניינים או לרכישת מקרקעין ונכסים לטובת העדה;

ז. להקים ועדות שונות, לצורך מילוי תפקידו, בהתאם לתקנון;

ח. לשמש כהקדש, ולנהל את נכסי הווקף המוקדשים לעדה.

12. כאמור, הבחירות לוועד המייצג מתקיימות, ככלל, אחת לארבע שנים (סעיף 39 לתקנון). הבחירות מבוצעות על-ידי ועדת בחירות. (להלן: "ועדת הבחירות"), מספר חברי ועדת הבחירות הוא 7-5 חברים שמתמנים על-ידי הוועד המייצג המכהן. (סעיף 40 לתקנון). על החלטות ועדת הבחירות , ניתן לערער לפני ועדת הבחירות לערעורים ,המונה 3 חברים (שני חברים ויו"ר שהוא משפטן) והמתמנים על-ידי הוועד המייצג המכהן (סעיף 41 לתקנון). (להלן: "ועדת הבחירות לעררים). מזה שנים רבות, שתי רשימות מועמדים מתמודדות בבחירות לוועד המייצג: האחת, רשימה בשם "אלטריק אלמוסתקים" – הדרך הישרה, היא רשימת התובעים, והשנייה, רשימה בשם "אלבדיל" – החלופה, היא רשימת הנתבעים.
13. בימים 28 ו- 29 באוקטובר 2006, אמורות היו להתקיים בחירות לוועד המייצג. (להלן: "הבחירות לוועד"). במאמר מוסגר אציין, כי מועד הבחירות דנן, נדחה בסופו של יום על-ידי הוועד המייצג המכהן, לפי המלצת ועדת הבחירות לעררים והכל בהתאם לסמכותו על-פי סעיף 39(1) לתקנון, לשם תיקון ספר הבוחרים. הן התקיימו בחודש אוקטובר 2007.

14. במהלך תעמולת הבחירות לוועד המייצג , פירסמו הנתבעים, המתמודדים בבחירות במסגרת רשימת "אל בדיל", כרוז , כהאי לישנא:

(להלן: "הפרסום").

15. בתרגום חופשי לשפה העברית, להלן הפרסום:

" אלבדיל

גישה חדשה... שותפות והשפעה
כרוז לבני העדה האורתודוקסית בנצרת.

זה שמו... שחיתות!!
מה שקורה במוסדות העדה: מרמה, גניבה, זיוף
חשבוניות, העלמת כספים, החלפת כספים והתעסקות
עם השוק השחור... אל הן הראיות וההוכחות.

משפחותינו היקרות!
כספי העדה שייכים לבני העדה ואין להשתמש בהם בדרכי מרמה, תחבולה וגניבה. אין אנו אומרים דברים אלה בעלמא, שכן אנו מחזיקים בידינו את הראיות וההוכחות המרשיעות את העושים מעשים אלה והמראות בוודאות את השחיתות שקורה בין כותלי מועצת העדה [הוועד המנהל-ש.ס.], בכל הנוגע לניהול העניינים הכספיים.
הנושא הוא עניין העלמת כספים מחשבונות עובר ושב המתנהלים בבנקים, התקשרות בחוזי עבודה פיקטיביים, זיוף חשבוניות ,הגשתן למועצה [הוועד המנהל-ש.ס.] ומשיכת כספים בסכומי עתק בגינן, זיוף חתימות, פירעון שיקים בשוק השחור, תשלום ריביות בסכומי עתק, החלפת שיקים, העלמת שיקים ומשיכת סכומיהם, פעם נוספת, מקופת העדה.

זוהי טיפה בים. זו שחיתות. יש אנשים מסובכים בכך, ואנו שומרים על שמותיהם, כאן לא ננקוב בשמות. כל מסמך נוקב בשמות האנשים המסובכים בעניין. העדפנו כאן למחוק את השם המופיע במסמך המקור. העניין אינו אישי. מה שחשוב בעינינו הוא חשיפת האמת, וחשיפת הנסתר מן הגלוי, בקשר למסמכים, הזיופים והגניבות. במידת ההכרח, נפרסם את המסמכים עם השמות.

השערורייה הראשונה
העלמת 200 אלף ₪!!
נעשה איחוד בין קבוצות הכדורסל שבמרכז הנוער והפעול ריינה. זהו צעד מבורך כשלעצמו, שותפות זו משמעה שותפות בכל עניין ודבר, ובכלל זה אפשרות העיון והמעקב אחר ההוצאות, החשבוניות וכיוצא באלה. דא עקא, היה מישהו שרצה להעלים עניינים אלה מעיני הפועל ריינה. לאחר שהתעוררו חשדותיהם של הממונים על הפועל ריינה, היה ניסיון לבדוק את הנושא, ומה התברר?
התברר כדלקמן: העלמת 200 אלף שקל לערך מחשבונות קבוצות הכדורסל. הייתה העברה בסך של 223 אלף ₪ לחשבון הבנק [ח-ן מס' 287767 בנק הפועלים נצרת-ש.ס.], ממועצת ההימורים דרך מרכז הפועל. וכן ובנוסף , נא ספו תרומות בסך של 60 אלף ₪ לערך מהשחקנים עצמם. ברם, רוב כספים אלה "נעלם" מחשבון הבנק האמור. (ראה- העתק צילומי בצד ימין).

השערורייה השנייה
העלמת כספים וקבלות התרומות
ואף מעבר לכך, ישנן תרומות שנאספו לטובת הקבוצות ואף אחד לא יודע עליהן דבר. במכתב שנשלח על-ידי הפועל ריינה למועצה [הוועד המנהל-ש.ס.], צוין בהאי לישנא: "ואתם באופן מסתורי מסתירים מעיננו את הרישומים ופנקסי התרומות ".

השערורייה השלישית
משיכת כספים לצורך קניית ציוד ספורט שהגיע אליהם בחינם
ואפילו ההצהרות שהצהירו עליהן מעוררות חשדות. לדוגמא, טענו לפני הפועל ריינה, כי הנהלת המתנ"סים במדינה לא העבירה את ציוד הספורט, שהקבוצות ביקשו לספק להן כתרומה. אך האמת היא, שציוד הספורט דנן, אכן סופק והצרה היא, כי הוצא סכום בסך של 4,400 ₪ מחשבון הקבוצות בתואנה, כי הוא מחיר ציוד הספורט דנן, הגם שהציוד התקבל, בחינם, ממרכז המתנ"סים.
אנחנו, ביחד עם בני העדה שואלים: לאן הלכו הכספים. מי לקח אותם.
מי משך אותם מחשבון הבנק ואיך. וזה מה שרשם הפועל ריינה:
(---------)

השערורייה הרביעית
החלפת שיקים
לא רק זאת. נפרע שיק מחשבון הקבוצות על סך 20 אלף ₪. סיפור השיק האמור כדלקמן: אדם אחד (השם שמור אצלנו) ביקש מאחד הקבלנים בעיר סכום בסך של 20 אלף ₪, וזה היה בחודש פברואר 2005, בטענה, כי קבוצות הכדורסל זקוקות לסכום זה ,מאחר והן נקלעו, באופן זמני, למצב כספי קשה. כך הוא לקח מהקבלן את השיק על סך 20 אלף ₪ שזמן פירעונו היה 12.2.2005, ובתמורתו הוא משך לקבלן שיק באותו סכום (20 אלף ₪) משוך מחשבון מועדון אורתודוקסי בנצרת, כהוצאה על חשבון הספורט ,וזמן פירעונו – 30.3.2005. ז את אמת ובמבט ראשון, המדובר בעסקה של החלפת שיקים ו הקבלן, מתוך רצון טוב, רצה לעזור ובאמת הוא עזר. ברם, איך יתכן שמוסדות בתוך העדה עוסקות בהחלפת שיקים. ממקרה זה לבדו, יש לסלק את ההנהלה, כי מעשה החלפת שיקים במוסד, הוא כשלעצמו, מהווה שערור ייה, וזה מעשה אסור. אך הסיפור טרם נגמר בכך. אותו אדם חזר , שוב, בחודש אפריל 2005 ,וביקש מהקבלן שיק נוסף על סך 20 אלף ₪, וזמן פירעונו- 12.4.2005, ותמורתו מסר לקבלן שיק אחר, משוך מחשבון המועדון האורתודוקסי וזמן פירעונו – 10.5.2005.

השערורייה החמישית
פירעון שיקים בשוק השחור, והעלמת סכומיהם
אמרנו קודם, כי החלפת שיקים, כדרך פעולה במוסדות, הי א מעשה פשע, כשלעצמו, והיא שחיתות. אך הגרוע והמסוכן מכך, הוא כי השיקים שנלקחו מהקבלן נפרעו בשוק השחור ושולמה ריבית על כך .לא ידוע לאיזה חשבון הופקדו סכומיהם, כי אין רישום לכך בחשבונות קבוצות הכדורסל השייכות למועדון האורתודוקסי, חרף העובדה, כי הסכומים שהוחזרו לקבלן, היו מחשבונות קבוצות הכדורסל, והן נרשמו כהוצאה תמורת עבודה (ולא תמורת החלפת שיקים) לחשבון קבוצות הכדורסל, היות והאדם שלקח את השיקים מהקבלן ופרע אותם בשוק השחור, רצה לגנוב את הכספים.... ברם, תמורת השיקים של הקבלן שולמה מתקציב הספורט במועדון ועל חשבון קבוצות הכדורסל.

השערורייה השישית
זיוף חשבוניות וגניבת כספים
"אני מצהיר, כי ביום 8.5.2005 הגיעו לידי מסמכים הכוללים בין היתר חשבוניות מס... ואני מצהיר ומדגיש כי החשבוניות הנ"ל מעולם לא הוצאו על-ידי או על-ידי העסק שהנני מנהל וכי החשבוניות הנ"ל זויפו והונפקו על-ידי צד שלישי, וכי הן חשבוניות מס פיקטיביות, שאינן קיימות... וכן אני מצהיר כי החתימות המופיעות על-גבי החשבוניות המזויפות הנ"ל, שכביכול הן חתימותיי, אינן חתימותיי כלל וכלל וכי החתימות הנ"ל זויפו".
זהו התצהיר בשבועה (ראה- צילום בצד ימין) של מר ראמי חורי, מנהל משרד (פרסום חורי) שהוגש למשטרה, לאחר שווי דא שחשבוניות בשמו ובשם משרדו זויפו והוגשו למועצת העדה [הוועד המנהל-ש.ס.] לגביית סכומיהן, כאילו שמדובר בחשבוניות שהוא הוציא. ברם, מר ראמי ומשרדו, לא יודעים דבר על עניין זה, לא מקרוב ולא מרחוק, והוא, מטבע הדברים, לא קיבל שקל בגינן.
הכוונה היא לחשבוניות בסכום של 30,596 ₪, והן חשבוניות מזויפות, בעליהן לא יודע דבר עליהן, כפי שסיפרנו והן שולמו מחשבון המועצה [הוועד המנהל-ש.ס.] לטובת חבר המועצה [הוועד המנהל-ש.ס.] לשעבר (שייך לקבוצה המנהלת את המועצה הנוכחית), והוא (חבר המועצה לשעבר) שקיבל את הסכום, טבין ותקילין, דרך קיזוז סכום זה מחשבון דמי השכירות, שחייב למועצה. וכך נרשם במזכר המועצה: "לפי בקשת (השם שמור) ולאחר התייעצות עם החברים מונדר קסים, מונדר חאג', עבדאללה פרח, סאמר זרייק, הוסכם על קיזוז סכום החשבוניות המצורפות על סך 38,596 ₪ ("דאר אלפקר" ו- "פרסום ח'ורי), מחוב דמי השכירות (השם שמור) (סוף ציטוט. ראה – צילום מזכר המועצה). וכך נגנב סך של 30,596 ₪, באמצעות הגשת חשבוניות מזויפות, עם חתימות מזויפות. לגבי הסכום של שמונת אלפים ₪ הנוספים מהסכום שקוזז, כפי שמופיע במזכר וככל הנראה, הוא התמורה של חשבוניות של "דאר אלפקר". חברנו, חבר המועצה [הוועד המנהל-ש.ס.] לשעבר השייך לקבוצה הנוכחית, שלשל לכיסו סכום זה.

בני העדה היקרים!
השערוריות לא נגמרות באלה... ישנם סכומי כסף של עשרות אלפי שקלים המהווים דמי שכירות של בתי עסק ודמי שכירות – משנה, שקוזזו או בוט לו, במחי קולמוס וללא כל סיבה . וישנה השערורייה של השיקים בסכום של 840 אלף ₪, עם החתימות המזויפות, שיקים שנפרעו בשוק השחור. מתוכם שיק בסך של 180 אלף ₪, שסוחר מיד ליד, עד שהגיע לסוחרים בשוק השחור ,ככל הנראה מטבריה, שבאו לאחר חמישה חודשים ודרשו מהמועצה [הוועד המנהל-ש.ס.] לפרוע אותו. שוטה יספר וחכם ישמע. איך יתכן שהיה עיכוב של חמישה חודשים, אם העניין היה ללא רבב. מהם הסכומים שניתן להוציא, בהיקף כזה, בשוק השחור (אם הריבית היא 5% בלבד, יוצא, כי שולמה ריבית בסך של 42 אלף ₪ לחודש). למי הונפקו השיקים ועל שם מי. הכיצד מושכים שיק מחשבון המועצה [הוועד המנהל-ש.ס.] למוכ"ז. הכיצד נשתכנע מסיפורה של המועצה [הוועד המנהל-ש.ס.], כי המדובר בשיקים גנובים, חרף העובדה כי במשך חודשים רבים המו עצה [הוועד המנהל-ש.ס.] לא טרחה ולא הגישה, בראש ובראשונה, תלונה למשטרה על גניבת השיקים וגם לא דרשה מהבנק לבטל את השיקים, אם בכלל מדוב ר בשיקים גנובים, והכל כפי שמקובל ונהוג לעשות במקרים מעין דא. למה שתקה המועצה [הוועד המנהל-ש.ס.] .ישנן אלף שאלות מדוע... ומדוע, וכולן – ללא מענה משכנע . בנוסף, כיצד מתנהלים העניינים הכספיים במועצה, שעה ששוררת אנדרלמוסיה מעין דא ,והניהול באשר לכספי העדה נעשה בצורה מסוכנת ובלתי אחראית. כיצד אדם חכם ישלים עם כך, ואף יעבור לסדר היום, במיוחד כשמדובר במרמה, תרמית וגניבת כספים, והכל מבלי שישתכנע, כי "משהו רקוב בממלכת הממלוכים" לא נשאל יותר. נשאיר את המסקנות לבני העדה. אך נאמר, ביחד עם משפחותינו בני העדה , כי העדה שייכת לבני העדה ו צריך להפקיד את כספי העדה בידי אנשים ישרים עם ידיים נקיות וברי-אמון. על-כן, השתתפותנו בבחירות בימים 28 ו- 29 לחודש הנוכחי, היא עקרון יסוד, על מנת שנשים קץ לשחיתות הפושה ונבחר החלופה שכולנו כמהים לה.

אלבדיל
גישה חדשה... שותפות.... והשפעה
אין אנו קבוצות. אנחנו משפחה, לפני ואחרי הבחירות. אין אצלנו משהו "מתחת לשולחן". ידינו נקיות כמו קריסטל.
מועמדינו – מועמדיכם – הם דמויות מוכרות, במישור העדה, ובמישור העיר כולה.
כפי שהצהרנו קודם, שאיפתנו הראשונה היא לטיהור האווירה, חיזוק היחסים בתוך העדה, רחוק מ- "קבוצתנו" ו- "קבוצתם". זה מותנה, בעיקר, בהפסק ת השחיתות. ישר לאחר הבחירות, נפעל, בעזרת מועצה מייעצת, עליה הצהרנו בכרוז הקודם, שתורכב מאנשים מקצועיים ומומחים מבני העדה שלא נבחרו.
ביחד, נדון ונציע את הפתרונות לכל העניינים. אנו נבדוק את חשבונות המועצה ונבחר דרך פעולה חדשה, נקיה, ואמינה לשמירת עתיד העדה וההגנה על מוסדותיה, נציגיה, נכסיה וכספיה.

שמות החתומים ( הנתבעים )
(--) "

טענות התובעים

16. התובעים טוענים, בין השאר, כי הפרסום מהווה "לשון הרע", כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק. הנתבעים פרסמו, בכוונה תחילה, את הפרסום, כדי להשפיל את התובעים בעיני הבריות או לעשות אותם מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; כדי לבזות את התובעים בשל מעשיהם או התנהגותם או התכונות המיוחסות להם וכ דו'; כדי לפגוע במשרותיהם של התובעים, בעסקיהם, בעבודותיהם או במקצועיותם.

17. התובעים מוסיפים וטוענים, כי הפרסום אינו מותר כדין. הפרסום מהווה לשון הרע ואינו אמת. הוא מחוסר כל יסוד עובדתי או משפטי.. הנתבעים עשו את הפרסום בחוסר תום לב משווע. הפרסום חרג, למעשה, מתחום הסביר באותן הנסיבות. הפרסום אינו אמת והנתבעים לא נקטו לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא, אם לאו.

18. כמבואר, התובעים מבססים את עילת תביעתם על הוראות החוק. הם עותרים לתרופת הפיצויים ואומדים את נזקיהם בסך של מיליון ₪, נכון ליום הגשת התביעה.
טענות הנתבעים

19. הנתבעים מכחישים, מנגד, את טענותיהם המהותיות של התובעים שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים. לדידם, דין התביעה להידחות על הסף. המדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית. התובענה מהווה שימוש פסול ולרעה בהליכי משפט, ומטרתה להפחיד, להשתיק ולהרתיע את הנתבעים מלממש את זכויותיהם הדמוקרטיות בבחירות. חלק מהתובעים לא העידו בבית-המשפט.

20. אליבא דנתבעים, אכן הם פרסמו ברבים את הפרסום. בפרסום ,לא צוינו שמותיהם של התובעים 9-2. הפרסום אינו מהווה "לשון הרע", כהגדרת מונח זה בחוק. המדובר בפרסום אמת, נכון והוגן. התביעה מחוסרת כל יסוד עובדתי או משפטי.

21. וכן, ממשיכים הנתבעים וטוענים, כי במקרה דנן הפרסום הינו "פרסום מותר", כהגדרת מונח זה בסעיף 13 לחוק. לחילופין, הפרסום חוסה תחת כנפיהן של שתי הגנות שבסעיפים 14 ו- 15 לחוק: הגנת "אמת הפרסום", מחד, והגנת "תום הלב", מאידך.
הפרסום היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי חשוב מאוד. הפרסום נעשה בתום לב והיחסים שבין הצדדים הטילו על הנתבעים חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום. הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות התובעים בתפקידם הציבורי ובקשר לעניין ציבורי. וכן, הפרסום היה ביקורת לגיטימית על פעולות שעשו התובעים או מי מהם בפומבי והביקורת מהווה הבעת דעה על אופים, עברם, מעשיהם או דעותיהם של התובעים, במידה שהם נתגלו באותן פעולות.

22. וכן, טוענים הנתבעים, כי בבואו של בית-המשפט לפסוק פיצויים יש להתחשב, לטובת הנתבעים, בהקלות העומדות לזכותם , כאמור ומפורט בסעיף 19 לחוק.

23. לבסוף, טוענים הנתבעים, כי התובעים נושאים באשם תורם מכריע לנזק, ולמצער התובעים לא הקטינו את נזקיהם.

הפלוגתא

24. הפלוגתא העיקרית שבין הצדדים, נסובה, למעשה, סביב ארבע שאלות: הראשונה, האם הפרסום מהווה לשון הרע; השנייה, במידה והתשובה לשאלה הראשונה הינה בחיוב, האם הנתבעים חוסים תחת כנפיהן של הגנות "אמת הפרסום" ו- "תום הלב", שבסעיפים 14 ו- 15 לחוק; והשלישית, במידה והתשובה לשאלה השנייה הינה בשלילה, האם הנתבעים זכאים ל"הקלות", כאמור בסעיף 19 לחוק. אציין, עוד, כי בכתב הסיכומים זנחו הנתבעים את טענתם לפיה הפרסום הוא מותר, וטוב שעשו כך. בנסיבות אלה אינני נדרש ל הכריע בטענתם זו. למעלה מן הצורך אציין, כי טענה זו בעלמא היא, ולא הוכחה כלל. להלן, אדון בשאלות דנן כסדרן.

דיון
לשון הרע – המסגרת הנורמטיבית

25. האדם נברא בצלם אלהים: "ויאמר אלהים: נעשה אדם בצלמנו כ דמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים, ובבהמה ובכל-הארץ ובכל הרמש על הארץ: ויברא אלהים את-האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אׂתו זכר ונקבה ברא אׂתם" (בראשית א' כו-כז) .ערך "כבוד הבריות" נובע מכבודו של בורא עולם, ובביושו של האדם, כל אדם, יש משום זלזול בצלם אלהים שבאדם. שנינו במקורות, כי " גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה" (ברכות י"ט, ב'-כ, א'). במקומותינו, כבוד האדם הוא ערך חוקתי מוגן. (חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, תשנ"ב – 1992). (להלן: "חוק היסוד"). מערך חוקתי זה, נגזרות מספר זכויות יסוד, ובכללן הזכות לשם טוב והזכות לחופש ביטוי (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרצקוביץ, פ"ד נח(3) 558, 565 (2004).

26. לית מאן דיפליג, כי חופש הביטוי מהווה אבן מאבני היסוד של המשטר הדמוקרטי. חופש הביטוי הינו אחד ממאפייניה הבולטים של הדמוקרטיה. זכות זו הינה נשמתו של משטר הדוגל בזכויות אדם. שכן, באמצעות מתן חופש ביטוי, מאפשרת המדינה לאזרחיה להתגונן מפני פגיעות בזכויות יסודיות אחרות. חופש הביטוי, הוא הנותן למשטר את אופיו הדמוקרטי ולא בכדי נאמר, כי "בלא דמוקרטיה אין חופש ביטוי, ובלי חופש ביטוי, אין דמוקרטיה". (בג"צ 14/86 לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות, פ"ד מא(1) 421, 433 (1987). חופש הביטוי הוא "ציפור נפשה של הדמוקרטיה" (בג"צ 73/53 חברת "קול העם בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז(1), 871 (1953). חופש הביטוי כולל בתוכו דעה וביקורת חורגות, שרוב הציבור סולד מהן. חופש הביטוי משתרע על כל צורותיה וסגנונותיה של הבעת הביטוי ועל כל תכניו. הוא משתרע גם על אמירות שיש בהן לשון הרע. חשיבותו של חופש הביטוי אכן גוברת ומתעצמת מקום בו מדובר בהבעת דעה בזירה הציבורית. חופש הביטוי הינו תולדה של משטר דמוקרטי, אך הוא גם המגן המאפשר את המשך קיומו של המשטר הדמוקרטי. בחברה אנושית בת-תרבות ובמדינה שחרטה על דגלה את הדמוקרטיה המהותית כצורת שלטון וממשל, הדמוקרטיה המהותית, במשמעותה הרחבה, אינה רק צורת שלטון וממשל. היא גם אורח חיים. היא מסגרת מדינית וחברתית המבטיחה, בצורה האופטימלית ביותר, את מיקסום ההגנה על זכויות האדם והתפתחותן. היא משיאה את האושר האנושי.

27. לעיתים, חופש הביטוי, מתנגש בערכים אחרים, ובמקרים מסוימים יש בכך כדי להצדיק את הגבלתו וצמצומו של חופש הביטוי. במקרים אלה ,נדרש איזון בין הערכים השונים. במשפטנו, הזכות לשם טוב היא זכות יסוד. זכותו של אדם לכבוד אישי ולשמירה של שמו הטוב הינה זכות בעלת היבטים אישיים ורכושיים הראויים להגנה (א. שנהר, דיני לשון הרע, (הוצאת נבו, 1997) 20). חופש הביטוי והזכות לשם טוב הינם ערכים אשר לאור אופיים וטיבם מתנגשים בסיטואציות מסוימות.

28. לאור העובדה ששיטת משפטנו מכירה הן בזכות לחופש הביטוי והן בזכות לשם טוב , וכן לאור ההתנגשות האפשרית בין שתי זכויות אלו ,מתעוררת שאלה באשר ליחס ולאיזון הראוי בין שתי הזכויות דנן. נוסחת האיזון והמשקל היחסי של ערכים אלה אינם אחידים והם נגזרים מנסיבותיו המיוחדות של המקרה.

29. החוק משקף את האיזון אשר קבע המחוקק בין שתי זכויות יסוד הנובעות מחוק היסוד: זכותו היסודית של האדם לשם טוב מחד, וזכותו היסודית לחופש ביטוי מאידך. החוק יפורש לפי תכליתו החקיקתית, הן הספציפית והן הכללית (ע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3) 205, 216-213, 218 (1985); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא פ"ד מג(3) 840, 863-862 (1985); א. ברק, פרשנות תכליתית במשפט, (נבו הוצאה לאור, 2003) 399). המטרה החקיקתית הספציפית ,בהגדרת פרסום הרע כעוולה אזרחית, היא ההגנה על שמו הטוב של האדם הנפגע. בצד תכלית ספציפית זו של החוק, קיימת גם תכלית כללית שלו, שעניינה עקרונות היסוד של השיטה המשפטית. במשטר דמוקרטי, חופש הביטוי מהווה זכות יסודית ובסיסית, ולאורה של זכות זו יש לפרש כל חוק. לאור מעמדו של חופש הביטוי, יש לפרש חיקוקים המגבילים אותו באופן שלא יסכל את מטרותיו של חופש הביטוי. החוק מצמצם את חופש הביטוי ומונע מאדם לפגוע בשמו הטוב של אדם אחר תחת האצטלה, כי עסקינן בחופש הביטוי. בצד האיזון הסטטוטורי על-פי החוק, שבין זכויות היסוד - הזכות לשם טוב מזה והזכות לחופש ביטוי מזה - על בית-המשפט לערוך גם איזון שיפוטי-חוקתי, בהשראתו של חוק היסוד.

30. יש וחופש הביטוי מהווה, למעשה, כלי להגנה על שמו הטוב של אדם, אך במקרים מסוימים הגנה על אחת מן הזכויות דנן מצמצמת את תוקפה של הזכות השנייה. הזכות לחופש ביטוי והזכות לשם טוב דרות בשכנות זו לצד זו ובמקרים בהם ישנה התנגשות בין הזכויות, נדרש איזון חוקי ושיפוטי-חוקתי ביניהן. זכויות אלה, על אף היותן זכויות יסודיות, אינן זכויות מוחלטות. הן – זכויות יחסיות. יש וחופש הביטוי נסוג בפני הזכות לשם טוב, ויש והזכות לשם טוב נסוגה מפני חופש הביטוי, והכל בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של המקרה. לא הרי האיזון בספירה הפרטית כהרי האיזון בספירה הציבורית. על דרך העיקרון ניתן לומר, כי חשיבותו של חופש הביטוי אכן גוברת מקום שמדובר בפרסום המהווה הבעת דעה בעניינים ציבוריים ובנוגע לאנשים הממלאים תפקידים ציבוריים. (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, מיום 12.11.2006).

31. פרסום לשון הרע יכול להוות עוולה אזרחית ועבירה פלילית. שניים הם יסודותיה של עוולת פרסום לשון הרע: האחד, היינו "פרסום", והשני, "לשון הרע". בהעדר אחד מהיסודות דנן לא מתקיימת העוולה.
סעיף 1 לחוק מגדיר מהי לשון הרע וקובע כדלקמן:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות
המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית
ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או
במקצועו;
            (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום
מגוריו, מינו או נטייתו המינית או מוגבלותו;
           בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד ;
"מוגבלות"- לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות
קוגניטיבית קבועה או זמנית"
סעיף 2 לחוק מגדיר פרסום וקובע, כי:
  "(א) פרסום, לעניין לשון הרע – בין בעל-פה ובין בכתב או
בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי
אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום
אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו
אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע
לאדם זולת הנפגע."

ויודגש: אין נפקא מינה, אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או גם היא והתייחסותה לאדם הנפגע, משתמעת מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות (סעיף 3 לחוק).

32. המבחן ללשון הרע הינו האם יש בהתבטאות בכדי לפגוע באדם – לפי מידת הפגיעה המצויה בחוק - בקרב החוג שעמו הוא נמנה, לפי המקובל והנהוג באותו חוג. קרי, המבחן אינו מבחן סובייקטיבי, כי אם מבחן אובייקטיבי במהותי. לא תחושותיו של התובע/הנפגע הקובעות האם האמירה מהווה לשון הרע, כי אם הדרך בה רואים החברה או החוג הסובב את הנפגע במסגרות חייו את הפרסום, הינה המדד להכרעה בסוגיה דנן. מבחן זה אף תואם את מטרתו העיקרית של החוק, והיא לאפשר לאדם להגן על שמו ה טוב בקרב החברה בה הוא חי ופועל.(ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט 734, 747-746. (1986).
וכן, נפסק בע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא (2) 281, 293 (1977), כי:
 "המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 לא מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסוד אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט – התובע בעיני הבריות."
 33. בספרות המשפטית, הובעה הדעה, כי:
 "הפרט הינו סובייקט חברתי בעל תכונות מוסריות. ההערכה החברתית משמעה, אפוא, הערכה של תכונות, כגון הגינות, יושר, רדיפת צדק או עשייתו, חברות, אזרחות טובה, פטריוטיות וכדומה. מכאן שהפרסום הפוגע בניקיון הכפיים או בדמותו האזרחית של הפרט, למשל תיאורו כ"איוב העם", "בוגד", "גזען", "רמאי", "נוכל", "כפוי טובה", "עושה עוול" וכדומה או ייחוס לו ביצוע של עבירה פלילית או התנהגות לא מוסרית מהווה פגיעה בכבוד. פרסום המטיל דופי בטוהר המידות או בדמות המוסרית של הפרט מהווה פגיעה בכבוד כערך חברתי מוגן."
(ח.גנאים, מ. קרמניצר, ב.שנור, לשון הרע הדין המצוי והרצוי (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכל סאקר, (2005), 80-79).
  דעתם זו של המלומדים, גנאים ,קרמניצר ושנור, עם כל הכבוד,
מקובלת עליי.

34. ככלל, המבחן לפרשנות פרסום הוא מבחן אוב ייקטיבי, לאמור: מה הוא המובן הטבעי והרגיל של פרסום בעיני האדם הסביר. (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצמי, פ"ד מג(2), 333, 337; ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ, דלעיל בעמ' 318). כך לגבי פרשנות ביטוי וכך לגבי עצם השאלה האם הוא מהווה "לשון הרע". (ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1), 1, 7 (1993). התבטאות מהווה לשון הרע מקום שקיימת אפשרות אובייקטיבית ,כי פרסומה עלול להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. משמעות הפרסום נלמדת מתוכו; היא מתפרשת על-פי המובן הטבעי והרגיל של הלשון (פרשנות מילולית) ועפ"י הקשר הדברים בו היא נאמרה. ככלל, אמת המידה למשמעות הפרסום לפי החוק, אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן הבנתו ע"י הנפגע (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ג נו(2), 607, 617 (2002). המבחן הקובע מה משמעות הפרסום בעיני הקורא הסביר הוא: "מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים" (ע"א 740/86 תומרקין דלעיל, בעמ' 337; וראו – רע"א 8685/12 גואנמה נ' כל אלערב בע"מ, מיום 24.2.2013). ויודגש: כותרת הפרסום היא ייחודית, ועשויה להיבחן בנפרד מגוף הפרסום (ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5), 865, 876 (2001).
הנידון דידן
האם הפרסום מהווה לשון הרע?
35. אין להכביר מילים, כי הפרסום נעשה על-ידי הנתבעים. המדובר בפרסום ברבים. הכרוז/גילוי הדעת הודפס בבית דפוס וחולק ברבים ערב הבחירות, לבני העדה בנצרת. למקרא הפרסום בכללותו, מסקנתי היא, כי בפרסום ישנה לשון הרע על התובעים. על-פי מבחן אובייקטיבי, המשמעות של הפרסום בעיני הקורא הסביר, הקשר הפרסום ונסיבותיו החיצוניות הסובבות אותו, מושא הביטוי ונושאו, השכל הישר ו ההיגיון, המדיניות המשפטית הראויה וכיוצא באלה, מסקנתי החד-משמעית היא , כי בפרסום ישנה "לשון הרע" על התובעים, כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק. הנתבעים עשו את הפרסום כדי להשפיל את התובעים בעיני הבריות, במיוחד בעיני בני העדה ולעשות ם מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצד בני העדה. וכן, הנתבעים עשו את הפרסום כדי לבזות את התובעים בשל מעשיהם או התנהגותם ולפגוע במעמדם החברתי והציבורי, במשרותיהם, בעסקיהם ובמקצועיותם. טענותיהם של הנתבעים, לעניין זה, מחוסרות כל יסוד, בעלמא הן, וטוב להן אילו לא נטענו כלל בבית המשפט.
36. וכן, לשון הרע שבפרסום מובעת במישרין ובשלמות, ומתייחסת היא ללא כל ספק למוסדות העמותה, במיוחד ובעיקר לתובעים שכיהנו בזמן הרל וונטי לתובענה, כחברי הוועד המנהל. לעניין זה, די לציין, כי במהלך חקירתו שתי וערב, הודה הנתבע מס' 16, ד"ר עזמי חכים, בין היתר, כי הפרסום מתייחס, למעשה, לוועד המנהל, וכי הוועד המנהל "הוא מוסדות העמותה והוא מייצג אותם" (עמ' 83, ש' 2), וכי "הוועד המנהל הוא האחראי על כל פעולה בתוך העמותה במשך 4 שנים". (שם, ש' 5-4), ולבסוף: "אנחנו מאשימים אותם באופן אישי וישיר" (עמ' 85, ש' 26).
37. כותרת הפרסום ,שמודגשת באופן בולט , היא: "זה שמו... שחיתות". מיד לאחר מכן, צוין, בפרסום, כי: "קורה במוסדות העדה מרמה, גניבה, זיוף חשבוניות, העלמת כספים, החלפת שיקים והתעסקות עם השוק השחור...אלה הן הראיות וההוכחות"
במבוא, מייחס הפרסום לתובעים מעשים פליליים, או התנהגות לא מוסרית כמו מעשי מרמה וגניבה, שחיתות כספית ומ נהלית במילוי תפקידם, כחברי הוועד המנהל, התקשות בחוזי עבודה למראית עין, זיוף חשבוניות, הגשתן לוועד המנהל, משיכת כספים רבים בגינן, זיוף חתימות, פירעון שיקים בשוק השחור ותשלום ריבית גבוהה, החלפת שיקים, העלמת שיקים ומשיכת סכומיהם, פעם נוספת, מקופת העדה.

38. בהמשך, מפרט הפרסום ב- "שש שערוריות" את המעשים הפליליים וההתנהגות הלא מוסרית המיוחסים, כביכול, לתובעים – חברי הוועד המנהל דאז.

39. לדידי, הפרסום גם פוגע, בוודאות, בניקיון כפיהם ובדמותם האזרחית, החברתית והציבורית של התובעים. הוא מייחס להם מעשים חמורים ומכוערים ביותר: ביצוע עבירות פליליות והתנהגות לא מוסרית. לית מאן דיפליג, כי פרסום זה מהווה לשון הרע, כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק. פרסום זה אינו חוסה תחת כנפיו של "חופש הביטוי". זהו "חופש השיסוי והביזוי". הפרסום אינו תעמולת בחירות לגיטימית, מותרת, הוגנת וחוקית. הפרסום מהווה, למעשה, דברי הסתה ואלימות מילולית, הכפשה, ביזוי והוצאת דיבה רעה. הוא לשון הרע, הפוגעת, קשות ושלא כדין, בכבודם של התובעים. הפרסום מהווה לשון הרע, האסורה על-פי החוק ופוגע, שלא כדין , בערכים חברתיים מוגנים, ובראשם ערך כבוד האדם שהוא ערך חוקתי במקומותינו.

הגנת אמת הפרסום

40. סעיף 14 לחוק מגדיר, מבחינה נורמטיבית ,את הגנת האמת בפרסום, בזו
הלשון:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

יוצא, כי הגנת האמת בפרסום מותנית בכך שהפרסום הוא אמת ויש בו עניין ציבורי. היא אינה מותנית בתום-לבו של המפרסם. שאלת אמיתותו של הפרסום נבחנת על-פי המצב בעת הפרסום. (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב (3) 1, 35-31; (1998); ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך, מיום 8.2.2012). ביסוד ההגנה דנן, עומדת ההשוואה בין המצג העובדתי שבפרסום לבין המציאות העובדתית. הגנת אמת הפרסום חלה גם במקרה שבו קיים פער בין המציאות העובדתית על כל פרטיה לבין המצג העובדתי שבפרסום, ובלבד שהפער האמור מתבטא ב"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" כאמור בסעיף 14 לחוק סיפא. (ע"א 751/10 פלוני, דלעיל, בפסקאות 90 ו- 93).
בהלכה הפסוקה, נקבע, כי ככלל "עניין ציבורי" הוא "עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור או רחות חייו" (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, דלעיל, בעמ' 621 (2002); רע"א 3614/07 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג (1) 26, 57-56 (1998). רשימת הנושאים/הפרסומים שיהוו "עניין ציבורי", אינה סגורה. קיומו של "עניין ציבורי" שבהגנת אמת הפרסום, תיבחן לגבי כל פרסום לגופו, וזאת בהתחשב במכלול נסיבות העניין. אך למותר לציין, כי המפרסם נושא בנטל הוכחת שני יסודותיה של הגנת אמת הפרסום.

הגנת אמת הפרסום - מן הכלל אל הפרט

41. הנתבעים לא הוכיחו כדין, כי במקרה דנן עומדת להם הגנת אמת הפרסום. בפניי, הוכח כדין, כי קיים פער תהומי בין המצג העובדתי שבפרסום לבין המציאות העובדתית, והפער אינו אך ב- "אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" . בפניי , לא הוכח כדין, כי התובעים, ביחד ולחוד, ביצעו עבירות פליליות, כפי שמיוחס להן בפרסום, או שנפל פגם מוסרי כלשהו בתפקודם כחברי הוועד המנהל בתקופה הרלוונטית. ההפך הוא הנכון. אומנם ניתן להצביע, פה ושם, על ליקויים או אי-סדרים אדמיניסטרטיביים מסוימים בתפקודם האמור, אך אין הדבר מהווה, חס וחלילה, עבירה פלילית כלשהי או התנהגות לא מוסרית כלל.
יש לציין, כי תשעה עדים היו להגנה: הנתבע 16, הנתבע 2, הנתבע 14, הנתבע 9, מר תאופיק חוואי (להלן: "תאופיק"), הנתבע 24, מר רמי לביב חורי (להלן: "חורי"), מר עדי בג'אלי (להלן: "עדי") ועו"ד סאמר זרייק (להלן: "עו"ד זרייק"). הנתבעים 16, 2, 14 ו- 9, תאופיק והנתבע 24 הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית שלהם. (נ/14, נ/15, נ/16, נ/17, נ/18, נ/19 [בטעות סומן נ/9] – והכל בהתאמה).

42. ראשית, הנתבעים 2, 9, 14, 16 ו- 24, העידו, בכתב ובעל-פה, כי במקרה שלפנינו עומדת להם הגנת אמת הפרסום, לפי סעיף 14 לחוק. (נ/14, סעיף 37; עמ' 81, ש' 15; נ/15, סעיף 24; עמ' 90, ש' 19; נ/16, סעיף 22; עמ' 95, ש' 5; נ/19, סעיף 21; עמ' 108, ש' 18). דא עקא, בחקירתו שתי וערב, חזר בו חכים מעדותו דנן והעיד ,כי הוא מייחס לתובעים רק "אחריות אדמיניסטריאלית" בכל הקשור למצג העובדתי שבפרסום, המהווה לשון הרע, ואינו מאשים אותם, ביחד ולחוד, באחריות לביצוע עבירות פליליות או להתנהגות לא מוסרית. וכה העיד חכים לענייננו-שלנו:

"ש: בפרסום הראשון, אתם אומרים ככה: נתחיל מגניבות. אתם אומרים "הו ועד המנהל גנב כספים". אתה מסכים איתי.
ת: לאחר שאני קורא, אני משיב שכן. היו גניבות.
ש: אתה אומר שהוועד המנהל גנב כספים. כמה חברים יש בוועד המנהל
ת: תשעה חברים
ש: כמה כספים גנב מר מונזר קסים
ת: אני לא אמרתי שמר מונזר קסים גנב כספים
ש: אתה יכול היום לומר שמונזר קסים לא גנב כספים
ת: בתקופה שהוא היה אחראי בתוך הועד המנהל הוא היה מס' 2 בוועד המנהל, היה המזכיר של הוועד המנהל, היו גניבות עשרות פעמים.
ש: מונזר קסים אתה יכול היום לומר שהוא לא גנב כספים
ת: היו גניבות בזמן שהוא היה מס' 2 בתוך העמותה ומתוקף תפקידו המזכיר של הועד מנהל
ש: אתה אומר אחריות אדמיניסטריאלית
ת: כן
ש: מר יוסף חיסן כמה כסף גנב
ת: אותה תשובה. הוא היה החשב של הוועד המנהל בתקופה שהוא היה החשב של הוועד המנהל ויש אחריות על הכספים של הוועד המנהל של מוסדות העמותה, נגנבו כספים מהעמותה. זה לא רק אנחנו אומרים יש דו"ח.
ש: התשובה שלך בקשר לשאר 7 חברי הוועד היא אותה תשובה
ת: כן. בגלל זה לא הזכרנו אפילו שם אחד לא בעלון הראשון ולא בשני.
ש: זיוף מסמכים. איזה מסמך זייף מונדר קסים
ת: לא אמרתי שהוא זייף מסמכים.
ש: איזה מסמך זייף יוסף חיסן
ת: לא ידוע לי שהוא זייף אבל בתקופה שהוא כיהן כחשב העמותה זויפו מסמכים
ש: נכון שלא ידוע לך גם בקשר ל- 7 אנשים אחרים שהם זייפו מסמכים
ת: נכון ולכן אני מדבר על אחריות אדמיניסטריאלית ועל ועד מנהל, כמו היום, אם מישהו יגנוב, אני יש לי אחריות ואני אשא באחריות, בתקופתי כיו"ר האסיפה הכללית של המועצה ותפקידי הוא לבקר ולבדוק את כל ענייניה הכספיים של המועצה.
ש: מי מתוך תשעת חברי הוועד מושחת
ת: בתקופת כהונתם של ה- 9 היו שחיתויות, כסף נגנב והיו זיופים של מסמכים אבל מי מהם זייף? אנחנו היינו באופוזיציה ולא הייתה לנו נגישות אפילו לא למסמך אחד ולצערי כל המסמכים שקיבלנו, על סמך המסמכים האלה הוצאנו את העלון הראשון, קיבלנו אותם דרך חברים שלהם שנמאס להם.
ש: זה שאתה לא מאשים אנשים באופן ספציפי, אתה לא יכול לומר על אחד מהם שהוא מושחת
ת: זה נכון ובגלל זה לא הזכרתי אפילו שם אחד בעלון. אמרנו שההתנהלות של הוועד המנהל היה בה שחיתות וגם גניבות וזיוף מסמכים.
ש: אותם דברים חלים גם לעניין הטענה שלכם שנמשכו כספים מהחשבונות של העמותה והועלמו. אתה יכול להגיד שאותה תשובה שנתת קודם שאף אחד מהתשע העלים באופן אישי את הכספים האלה או משך אותם באופן אישי. נכון
ת: האחריות היא עליהם. בתקופת כהונתם כחברי ועד מנהל שהוא מנהל את ענייניה הכספיים של העדה נמשכו כספים שלא כדין. במקריות המזכיר והחשב הם האחראים הראשיים לעניין הזה.
ש: אתה יכול לומר שאחד מהם הכניס כסף לכיס שלו אחרי שהעלים את הכספים
ת: היום אני יו"ר הוועד, אם אני יודע שאני לא מושך כספים שלא כדין ואני יודע שמישהו מושך כספים שלא כדין אני אשא באחריות עד יום מותי.
ש: אני שואל על אחריות אישית. אתה יודע שאחד מה- 9 משך כסף ושם אותו בכיס שלו
ת: רובם ידעו. נמשכו כספים שלא כדין והוכנסו לכיסים של אחדים אבל אני לא יכול לומר מי עשה זאת אבל זה היה בתקופת כהונתם כוועד אחראי.
.....
.....
ש: מי מתוך ה- 9 פרע שיקים בשוק השחור
ת: כולם אחראים
ש: כלומר התשובה שלך היא כמו הקודמות, אתה לא יודע מי, כולם אחראים
ת: נכון
ש: אותה תשובה בקשר להחלפת שיקים
ת: כן
ש: ואותה תשובה היא גם לעניין המרמה, אתה לא יודע מישהו באופן אישי
ת: נכון"

43. שנית, חכים העיד, במהלך חקירתו שתי וערב ובין השאר, כי הפרסום הוכן על סמך "פרסומים שמסר לנו יו"ר הוועד המנהל המתפטר דאז, מר סאמר זרייק" (עמ' 87, ש' 16-15). כמבואר, עו"ד זרייק העיד בבית-המשפט, כי התפטרותו מהוועד המנהל "לא באה באופן מקרי. הצטברו דברים אצלי גם במישור האישי, גם במקצועי [כעורך-דין – ש.ס.] וגם ביחסים בתוך המוסדות של העמותה וראיתי לנכון להתפטר. מבחינה זו אני יכול לזכור שהתפטרו תי שלי הרקע שלה בעיקרי עניין של מחלוקות לגבי ניהול המוסדות" (עמ' 131, ש' 1-3).

ובהמשך הוסיף עו"ד זרייק והעיד:

"המחלוקות התחילו עוד בטרם נכנסתי לתפקיד יו"ר ואני זוכר שבהרבה הזדמנויות הייתי בעמדת מיעוט כי הייתה לי דעה שונה מחלק מחברי הוועד וכשקיבלתי על עצמי את תפקיד היו"ר אני זוכר שעבדנו בוועד תקופה של לפחות שנה ובמסגרת העבודה הייתי במעמדת מיעוט גם לגבי דברים שהיו מבחינתי עקרוניים. למשל כל היחסים עם הפטריארכיה, הגישה להם ולכנסיה בירושלים. היחסים או חוסר היחסים שהיו קיימים שם באותה תקופה. הצורך בפתיחות מבחינת אפשרות לקלוט חלק ניכר מהעדה שבאותה תקופה, היו מחצית מהעדה והאפשרות לנהל איתם שיח ושותפות במסגרות המוסדות. אני הייתי שם כל הזמן בעמדת מיעוט וגם באופן הניהול, אני נכנסתי לא בתחילת קדנציה אלא אחרי שהתפטר יו"ר שהיה לפניי, נג'יב ריזק והייתי אז יו"ר האסיפה הכללית בוועד ונתבקשתי להיכנס לתפקיד כדי לנסות ולדחוף את הדברים קדימה אז המחלוקות היו לפני שנכנסתי ועובדה שהיו התפטרויות וכשנכנסתי נכנסו חברים חדשים על מנת לרענן את הוועד. לדעתי לא נעשו הדברים הנכונים. מבחינת אופן ניהול הכוונה לסמכויות יו"ר הוועד לעניין אפשרותו לבקר במובן של ביקורת בכל המוסדות והתפיסה שהייתה רווחת שנים רבות בוועד וזה לא רק בתקופה שהייתי יו"ר שיש מוקדי כוחות שיכולים לעבוד במקביל לכך שאני יו"ר".

וכן:

"ש: אמרת שחלק מהמחלוקות היו של ניהול. היו גם
מחלוקות של ניהול כספים
ת: כן
ש: מה זאת אומרת מחלוקות בניהול כספים
ת: העמותה שאנחנו מדברים עליה, הוועד, הוא מוסד
מבוקר מרשם עמותות ואנחנו מחויבים בדו"ח
ומאזנים שנתיים ואנחנו קובעים בין היתר ספרי
הכנסה והוצאה ויש כל מיני מוסדות שבחלקם
מכניסים כמו השכירות, ויש גופים שרק מקבלים
מימונים ואין רווח. לפי שיטתי צריך להיות היה סדר
עדיפויות לגבי ההוצאות. לגבי המימון ולגבי
האפשרות להוציא על קבוצות מסוימות או נכסים
מסוימים כמו למשל הצופים, מועדון הנוער, קבוצות
הכדורסל, הגנים, הכמרים וכל מה שמתייחס
להוצאות לפי התקציב אז היו מחלוקות לגבי התקציב
עצמו איך ייבנה וגם לפי ההוצאות עצמן בחלקן היו
מיותרות לפי תפיסתי.
....
.....
ת: התייחסתי במכתב ההתפטרות שלי, מהזיכרון אני
אומר, התייחסתי לסיבת ההתפטרות ואמרתי
שההתפטרות בעיקר נובעת מניהול מ נהלי וכספי גרוע.
ש: את מה שהסברת לנו כרגע בבית-המשפט זה לדעתך
הניהול הגרוע של הכספים או שיש דברים אחרים גם
ת: אני ציינתי לדוגמא דברים מסוימים. היו בכל מיני
אגפים סעיפי הוצאה דברים שמבחינתי לא נכונים
והיה אפשר להוציא את הכספים באופן יותר יעיל
ש: מה זאת אומרת
ת: זאת אומרת כל הסעיפים שקשורים לשיפור הנכסים
מבחינת עבודה תיקונים, שיפוצים, הוצאות קבלנים
וכל זה. היה אפשר לעשות את זה בעלויות יותר
קטנות."

לבסוף, העיד עו"ד זרייק והדגיש, כי:

"התכוונתי לתפיסת עולם שלי וסדר העדיפויות שאני מעדיף שחלקם הייתי בעמדת מיעוט והיה לי קשה לנהל את הועד באופן כזה"

ודוק וקרא: עו"ד זרייק העיד בבית-המשפט, כי סיבת התפטרותו מהוועד המנהל, הינה תפיסת עולמו האסטרטגית באשר לתפקיד העמותה ומוסדותיה והמחלוקת שלו עם חברי הוועד – מחלוקת שהיא לגיטימית וחוקית כשלעצמה – באשר למרכיבי התקציב השנתי של הע מותה וסדרי העדיפויות של ההוצאות וההשקעות. יוער, כי, אין לעו"ד זרייק מומחיות מקצועית לעניין הערכת ההוצאות שהיו במחלוקת. (עמ' 140, ש' 9-1)
הנה-כי-כן, עו"ד זרייק, שהוא עד הגנה, לא העיד בפניי, כי התובעים, חברי הוועד המנהל דאז, ביצעו עבירות פליליות או התנהגותם ,בזמן כהונתם בוועד הפועל, לא הייתה מוסרית כלל, כפי שיחסו להם הנתבעים בפרסום!! בלשון אחרת- עו"ד זרייק, שהיה לטענת חכים, המקור העיקרי של המצג העובדתי שבפרסום, לא העיד, כי לשון הרע שבפרסום היא אמת!. ההפך הוא הנכון.

44. שלישית, בסתירה פוזיטיבית ומוחלטת לגרסת ההגנה ולראיותיה בדבר אמיתות לשון הרע שבפרסום, כביכול, העיד הנתבע 2, במהלך חקירתו שתי וערב, כי הוא לא יודע מי זייף את החשבוניות נשוא הפרסום (ת/11 א'-ד') (עמ' 91, ש' 26-14). וכן, הוא לא בדק ולא יכול לאשר, כי התובעים שילמו פעמיים בגין החשבוניות האמורות. (עמ' 92, ש' 31-5; עמ' 93, ש' 1). זאת ועוד, הנתבע 2 העיד בפניי, כי חורי הוא זה שמסר לו שהחשבוניות – מוצג ת/11 א'-ד' -הן מזויפות (עמ' 93, ש' 31; עמ' 94, ש' 10-1) ובמעמד זה הוא – הנתבע 2 – ידע באופן פוזיטיבי, כי חורי חושד שמר חביב אמסל אם (להלן: "אמסלאם") הוא זה שזייף את החשבוניות דנן, וכי חורי הגיש תלונה לרשויות החוקרות – רשות המסים – כנגד אמסל אם בחשד לזיוף החשבוניות האמורות. (עמ' 94, ש' 12-9).

45. רביעית, בסתירה פוזיטיבית, מוחלטת וקוטבית לגרסת ההגנה ולראיותיה, לענייננו-שלנו, העיד נתבע 14, במסגרת ת"א 1856/07 של בית-משפט זה, גם בסתירה קוטבית לעדותו בכתב ובעל-פה (נ/16, סעיף 22; עמ' 95, ש' 5), כי הוא יודע, מידיעה אישית, שהוגשה תלונה לרשויות החוקרות – משטרת ישראל ורשות המיסים – כנגד אמסלאם בחשד לזיוף החשבוניות המזויפות נשוא הפרסום (מוצג ת/11א'-ד') (ת/7, עמ' 36, ש' 29-8). אם החשוד בעבירת זיוף החשבוניות המזויפות (ת/11א'-ד') הוא אמסלאם, הכיצד מייחסים הנתבעים ביצוע עבי רה פלילית של זיוף החשבוניות דנן לתובעים?

46. חמישית, עד ההגנה ח'ורי העיד בפניי, לעניין זה, כי הוא מאשים את אמסלאם בזיוף החשבוניות המזויפות (ת/11 א'-ד') והוא הגיש תלונה לרשויות החוקרות – משטרת ישראל ורשות המסים – נגד אמסלאם בגין זיוף החשבוניות האמורות (עמ' 111, ש' 3, עמ' 113, ש' 21-19; ש' 31; עמ' 114, ש' 1; עמ' 118, ש' 17-16). אין להכביר מילים, כי עדות זו, מוכיח ה, כי אין אמת בלשון הרע שבפרסום. ההאשמה המיוחסת לתובעים ,בפרסום, בדבר זיוף החשבוניות המזויפות ומשיכת כספים רבים בגינן, עם כל הכבוד והענווה, אינה אמת. מי שחשוד בזיוף החשבוניות דנן הוא רק אמסלאם. בפניי, לא הוכח, כי התובעים או מי מהם השתמשו, ביודעין, בחשבוניות המזויפות (לכאורה) דנן, לא כל שכן, שזייפו אותן. בעל העסק בשם "ח'ורי פרסום" לא העיד בבית-המשפט. ח'ורי הוא רק פועל שכיר בעסק האמור.

47. שישית, העמותה, באמצעות הוועד המייצג, החליטה, ביום 26.5.2004, להתנתק, מבחינה כספית, מקבוצת הכד ורסל השייכת למועדון האורתודוקסי והמקיימת פעילות ספורטיבית תחרותית (בליגת כדורסל) ,ולייסד מועדון ספורט, שהוא עמותה שלא למטרות רווח, שייצג וירכז ענפי הספורט, כאשר המייסדים יהיו בחלקם חברי הוועד המנהל והשאר מחוצה לו. (נ/6) (להלן: "החלטת ההתנתקות") וכך היה. ביום 17.6.2004, נרשמה על-ידי רשם העמותות עמותה חדשה בשם "מועדון אורתודוקסי נצרת – ספורט – ע"ר " (מס' 580425833) (נ/17, נספח ד') (להלן: "עמותת הספורט"). הנתבעים מודעים היו , בזמן הפרסום, להחלטות העמותה ומוסדותיה דנן וכי עמותת הספורט היא עמותה נפרדת מהעמותה והיא, למעשה, "עמותה של עדי בג'אלי". הנתבע 16, אף העיד במפורש, לעניין זה, כי הוא מודע היטב להחלטת ההתנתקות, לייסוד עמותת הספורט ולאיחוד קבוצת כדורסל נצרת עם קבוצת כדורסל-ריינה. (עמ' 87, ש' 6-2, ש' 28-26; עמ' 88, ש' 2-1, ש' 31-11; עמ' 89, ש' 1). כאן המקום לציין, כי עדותו של נתבע 9, ב כתב ובעל-פה, לפיה רק לאחר שנבחר, בחודש אוקטובר 2007, לוועד המייצג ,הוא ידע, לראשונה, על החלטת ההתנתקות (נ/17, סעיף 21, עמ' 98, ש' 13), נסתרה, מיניה וביה, על-ידי עדותו של הנתבע 14 במסגרת ת"א 1867-07 (ת/7, עמ' 39, ש' 9-8).

48. שביעית, עד ההגנה עדי, העיד בפניי, כי העמותה קיבלה, בחודש אפריל 2004, את החלטת ההתנתקות, וכי בחודש יוני 2004 נרשמה עמותת הספורט (עמ' 124, ש' 14-13). וכן, אין יחסים בין העמותה ועמותת הספורט. ובלשונו: "אין יחסים. איזה יחסים? אם מבחינה רוחנית היו יחסים כי זה הבנים שלהם" (עמ' 125, ש' 5). עמותת הספורט עצמאית בניהול ענייניה האדמיניסטרטיביים והכספיים (עמ' 123, ש' 20, 31-27; עמ' 125-124; עמ' 129; עמ' 131, ש' 21-2). העמותה הרשתה לעמותת הספורט להשתמש, ללא תמורה כספית, במגרש הכדורסל השייך לעמותה. (שם, ש' 22-20). וכן, הוא השתמש, פעמיים או שלוש, בנייר הלוגו של המועדון האורתודוקסי ומרכז נוער אורתודוקסי, אך הדבר נעשה מתוך טעות דפוס ואין קשר בין עמותת הספורט לעמותה ומוסדותיה. (עמ' 126, ש' 16-14, ש' 29-22, עמ' 127, ש' 31; עמ' 128, ש' 2-1). כמו כן, העיד עדי, בין השאר, כי לאחר רישום עמותת הספורט "עשינו שותפות בין קבוצות הכדורסל ועבדנו [עם קבוצת הכדורסל הפועל ריינה-ש.ס.], במשותף" (עמ' 128, ש' 25).
באשר למכתב של קבוצת הכדורסל הפועל ריינה, מיום 25.5.2005 (נ/2; נ/17, נספח ב'), העיד עדי, כי הוא לא קיבל אותו. הוא ידע עליו מהעיתונות. לאחר שנודע לו על המכתב דנן, הוא התקשר טלפונית למר זאהי בראנסה, מיופה הכוח של קבוצת הכדורסל הפועל ריינה, ובירר עמו פשר משלוח המכתב. בתגובה, השיב בראנסה, כי הוא לא כתב את המכתב וכי המכתב נכתב על-ידי מישהו אחר והוא – בראנסה – יודע ,כי המכתב נשלח, באמצעות מכשיר פקסימיליה הנמצא במשרד הנתבע 16, לעיתון אלסונארה. אין אמת במכתב דנן. דווקא לעמותת הספורט היו טענות כספיות נגד קבוצת הכדורגל הפועל ריינה ולא ההפך. הסכסוך בין שתי הקבוצות הוכרע בהליך בוררות. בסוף שנת 2007, הפסיקה עמותת הספורט את פעילותה.
הנה-כי-כן, קל להיווכח כי עדותו של עד ההגנה, עדי, מוכיחה בעליל ובאופן פוזיטיבי ומוחלט, שאין אמת בלשון הרע שבפרסום, בכל הקשור לקבוצות הכדורסל, קרי – לשון הרע – נשוא "השערוריות" הראשונה, השנ ייה והשלישית!!
בזמן הפרסום, כל העניינים של קבוצות הכדורסל של נצרת וריינה, ובכלל זה העניינים הכספיים והאדמינ יסטרטיביים, היו, הלכה למעשה, באחריותה הבלעדית של עמותת הספורט, שהיא עמותה רשומה ובעלת כשרות לזכויות חובות ופעולות משפטיות, בכפוף להוראת כל דין שלעניין, מיום רישומה ועד לתחילת פירוקה. (חוק העמותות, תש"מ – 1980, סעיפים 8 ו- 55).

49. שמינית, גם עד ההגנה עו"ד זרייק העיד והודה, כי עמותת הספורט נוסדה בתקופת כהונתו כיו"ר הוועד המנהל, והיא מנהלת קבוצות הכדורס ל, המתחרות בליגה. הקשר היחידי בין העמותה ועמותת הספורט הוא "בעצם מבחינה חוקית זה שאדם מחברי עמותת הספורט היו גם בעלי תפקידים בוועד" (עמ' 34, ש' 31; עמ' 135, ש' 3-2) וכן, הוועד המנהל העמיד לרשותה של עמותת הספורט את מתקני הספורט השייכים לעמותה, לשם קיום פעילות הספורט שלה (שם, ש' 8-7). אך למותר לציין, כי עדות זו, תומכת לחלוטין בגרסת התביעה ובראיותיה ועומדת בסתירה קוטבית לטענת הנתבעים, כי, במקרה דנן, עומדת להם הגנת "אמת הפרסום".

50. תשיעית, עדי התביעה, העידו, בכתב ובעל-פה, כי אין אמת בלשון הרע שבפרסום. (ת/1, סעיף 15; עמ' 12, ש' 3; עמ' 17, ש' 11; ת/3, סעיף 15; עמ' 31, ש' 12; ת/4, סעיף 9; עמ' 50, ש' 13, עמ' 54, ש' 10; עמ' 58, ש' 28-23, עמ' 59, ש' 11-5; ת/5, סעיף 16; עמ' 65, ש' 11; עמ' 69, ש' 28; עמ' 70, ש' 3, עמ' 71, ש' 13-11; ת/6, סעיף 9; עמ' 73, ש' 2). עדויות אלה היו, ככלל, סבירות ומהימנות בעיניי. בפניי, אין ראיה קבילה לסתור. ההפך הוא הנכון. מצאתי אישור, חיזוק, תימוכין ואף סיוע לעדויות אלה בשאר הראיות שנפרשו בפניי ובכלל זה ראיות ההגנה. (ת/7, ת/14; נ/1, נ/6, נ/7 ו- נ/11; נ/17, נספח ד' וכד').
מיותר לציין, כי גרסת ההגנה וראיותיה, בעניינים הקרדינאליים שבמחלוקת, עומדות בסתירה מוחלטת וקוטבית לעדויות אלה.

הגנת תום-הלב

51. בכתב הסיכומים, טוענים הנתבעים, כי במקרה שלפנינו עומדת להם הגנת תום-הלב. היחסים שבין הצדדים הטילו עליהם חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום, כאמור בסעיף 15(2) לחוק. וכי, הפרסום היה, למעשה, הבעת דעה על התנהגותם של התובעים בתפקיד ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, כאמור בסעיף 15(4) לחוק. למצער, עומדת להם חזקת תום-הלב, כאמור בסעיף 16(א) לחוק. (כתב הסיכומים עמודים 41-37).

52. אקדים ואביא את נוסחיהם של סעיפים 15(2)(4) ו- 16 לחוק:

"הגנת תום-לב
15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(1) .....
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3)....
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
(5)....
(6)....
(7)....
(8)....
(9)....
(10)....
(11)....
(12)....

נטל ההוכחה
16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לאו;
(3) הוא נתכוון על-ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15"

53. הגנת תום-הלב שבסעיף 15 לחוק חלה, בהתקיים שני תנאים מצטברים:
הראשון הוא, כי המפרסם עשה את הפרסום בתום-לב; והשני הוא ,כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15. (ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך , דלעיל, בפסקה 112, א. שנהר, דיני לשון הרע, דלעיל, בעמ' 250). כמבואר ולענייננו-שלנו, שתי נסיבות עשויות להיות רלוונטיות והן: קיומה של חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום (סעיף 15(2) לחוק), והבעת דעה על התנהגות בעל תפקיד ציבורי, בשירות הציבור או בקשר לעניין ציבורי (סעיף 15(4) לחוק.
ויודגש: נטל ההוכחה של הגנת תום-הלב דנן מוטל על המפרסם. עליו להוכיח, כי הוא עשה את הפרסום בתום-לב, באחת הנסיבות המצוינות בסעיפים הקטנים שבסעיף 15 לחוק.

54. החוק אינו מגדיר את מהותו של המונח "תום-הלב" הנדרש במסגרת סעיף 15 לחוק, הגם שמונח זה זוכה להתייחסות במישור הדיוני-ראייתי בסעיפים 16 ו- 17 לחוק. כידוע, המונח "תום-הלב" מופיע בדברי חקיקה שונים ואינו בעל משמעות אחת ואחידה . (ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייכר, פ"ד לו(2), 141, 148 (1982). וכן, המשמעות הרב-גוניות של המונח "תום-לב" משתקפת גם בסעיפים הקטנים שבסעיף 15.
בהלכה הפסוקה ובספרות המשפטית, נקבעו כללים מנחים (Guide Lines) לצורך הגדרתו של המונח "תום-לב" שבסעיף 15 לחוק. נפסק, כי "ככלל, ניתן להתחשב לצורך בחינת תום-הלב בהקשר זה במידת הסבירות שבפרסום, במידת אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום ובמידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הפרסום" (ע"א 751/10 פלוני, דלעיל, בפסקה 113; רע"א 10520 בן גביר, דלעיל, בפסקה 32). וכן: "מהותו של תום-הלב הנדרש בכל אחת מההגנות הספציפיות נגזרת מהאינטרסים שלמענם נקבעה אותה הגנה. תום-הלב הנדרש בכל אחת מההגנות, יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסוימת ולמצב נפשי מסוים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית, יצדיקו את הפגיעה בנפגע, לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה" (א. שנהר, דיני לשון הרע, דלעיל, בעמ' 260).

55. וכן, הגנת תום-הלב בנסיבה שבסעיף 14(4) לחוק, מותנית, אפוא, בראש ובראשונה ,בכך שהפרסום היה הבעת דעה (או סברה) ולא בקביעת עובדה. נקודת המוצא היא, כי שאלת סיווג האמור בפרסום, כהבעת דעה גרידא של המפרסם או כקביעת עובדה, אינה פשוטה כלל ועיקר, והיא "סוגיה עובדתית משפטית מעורבת" (ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו פ"ד מו(3) 48, 55 (1992) . במישור העובדתי, בית-המשפט יכריע בשאלה דנן לאחר שיעיין בפרסום בשלמותו ויסיק את מסקנתו על-פי השכל הישר וכללי ההיגיון, לפי מבחן "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר" או "האדם הרגיל" (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843, 857 (1995). כמו כן, נפסק, כי "ככלל, על מנת לקבוע את משמעותו של פרסום בעיני האדם הסביר יש להביא בחשבון גם את הקשר הענייני שבו נאמרו או נבחרו, הדרכים מעוררי המחלוקת (ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3) 245, 262 (2002).

הגנת תום-הלב – הנידון דידן

56. לדידי, הנתבעים לא הוכיחו כדין, כי המקרה שלפנינו עומדת להם הגנת תום-הלב, וטענותיהם, לעניין זה ועם כל הכבוד, בעלמא הן.
ראשית, הוכח בפניי, בראיה טובה, כי לשון הרע שבפרסום לא הייתה אמת וזאת בלשון המעטה, וכי הנתבעים לא נקטו לפני הפרסום אמצעים משמעותיים וסבירים כלשהם להיווכח אם אמת הוא, אם לאו. בנסיבות אלה, חזקה על הנתבעים, כי עשו את הפרסום שלא בתום-לב. (סעיף 16 (ב)(2)). במהלך חקירתו שתי וערב של הנתבע 14 בתיק 1856/07 של בית-משפט זה, הוא העיד והודה, ברחל בתך הקטנה, כדלקמן:
"ש: כשהכנתם את הפרסום הזה בסמוך להכנה שלו, אחרי שזה כבר היה מוכן ולפני שהוצאתם את זה לציבור, פניתם לצד השני וביקשתם ממנו תגובה על מה שכתוב כאן?
ת: לא
ש: ואותו דבר לגבי הפרסום השני?
ת: נכון
ש: איזה בדיקות עשיתם לפני שפרסמתם את הפרסום הזה?
ת: היו לנו מסמכים ופרסמנו. על סמך המסמכים שהיו, עשינו את הפרסום.
ש: אתם אומרים במהלך הפרסום שהיה לכם הרבה הוכחות ומסמכים, כל מיני דברים ביד שפשוט מתוכם ברור שיש גניבות, מעילות וכד'. למה לא פניתם פניה יזומה בתלונה למשטרה? זה הגוף הכי מוסמך לחקור את הטענות האלה?
ת: קודם כל, מפרסמים את זה, אם אנחנו מצליחים להיכנס [להיבחר-ש.ס.] למועצת העדה ולראות שיש הוכחות יותר, זה מה שאנחנו עשינו, וזה יצא בדו"ח שלנו"
(ת/7, עמ' 37, ש' 29-17. ההדגשות שלי-ש.ס.)

57. ויודגש: עדותו של הנתבע 14 עומדת בסתירה פוזיטיבית ומוחלטת ואם תרצו – מאפסת, את עדויותיהם הסתמיות והלא מהימנות של הנתבעים 2, 14 ו- 16 לפיהן, לפני הפרסום הם נקטו אמצעים סבירים להיווכח אם הפרסום הוא אמת , אם לאו. (נ/14, סעיף 38.5; עמ' 81, ש' 15, ת/15, סעיף 25.5; עמ' 90, ש' 19; נ/16, סעיף 25; עמ' 95, ש' 5).

58. אוסיף עוד, כי הנתבע 24 העיד, כי "הקפדנו לתמוך את עלון [הפרסום-ש.ס.] בעובדות ובמסמכים בעלי חשיבות ציבורית המעידים על ליקויים חמורים בפעילות העמותה" (נ/19, סעיף 22; עמ' 108, ש' 18. ההדגשות שלי-ש.ס.)
ודוק וקרא: הנתבע 24, כמו שאר הנתבעים, טוענים, כי הפרסום מבוסס, למעשה, על מסמכים! בפניי, לא הוכח, כי הנתבעים נקטו, לפני הפרסום, אמצעים סבירים כלשהם לבדוק אמיתות המסמכים, לא כל שכן, שפנו לפני הפרסום, באופן מסודר וכדין לתובעים, לאנ שים המוסמכים ולרשויות המוסמכות - בכלל זה מוסדות העמותה, עורך מכתב הפועל ריינה (נ/2), רמי, משרד ח'ורי פר סום, אמסלאם, בג'אלי וכיוצא באלה- להיווכח אם אמת הפרסום, אם לאו. הנתבעים אף נמנעו, מדעת, מלפנות בתלונה כדין לרשויות החוקרות המוסמכות ,במטרה לחקור את המעשים הפליליים שהם מייחסים בפרסום לתובעים. הסברם למחדל זה, עם כל הכבוד, מת מם הוא ואף מגוחך. בהקשר זה, נזכור ואף נטיב להזכיר : בג'אלי העיד בפניי, כי מכתב הפועל ריינה (נ/2) אינו אמת, ולא נכתב על-ידי מר זאהי בראנסה, מיופה הכ וח של קבוצת הכדורסל הפועל ריינה (עמ' 128, ש' 19-13).
וכן, העיד בפניי חורי, כי אמסלאם ולא התובעים או מי מחברי העמותה, הוא החשוד בזיוף החשבוניות המזויפות (נ/11א'-ד'). וכן, העיד בג'אלי, שהוא עד הגנה! כי מאז רישום עמותת הספורט ,אין קשר כספי ואדמיניסטרטיבי כלשהו בינה לבין העמותה , וכי עמותת הספורט היא ורק היא מנהלת כל ענייני קבוצות הכדורסל המתחרות בליגה.
יוצא, כי הנתבעים נמנעו, בכוונת זדון, מלנקוט, לפני הפרסום, אמצעים סבירים ופשוטים מאוד, להיווכח, אם אמת הפרסום, אם לאו.

59. בעדותו בכתב, לא העיד הנתבע 9, כי הוא ושאר הנתבעים נקטו, לפני הפרסום, אמצעים סבירים כלשהם להיווכח אם אמת הפרסום אם לאו,במיוחד פניה לתובעים לבירור אמיתות הפרסום (ראו – נ/17). במהלך חקירתו שתי וערב, הוא התייחס לכך, כדלקמן:

"ש: אחרי שהכנתם את גילוי הדעת ולפני שחילקתם
אותו ופרסמתם אותו ושלחתם אותו, פניתם
לתובעים וביקשתם להשיב.
ת: אני לא זוכר. אישית אני לא פניתי.
ש: אתה לא יודע אם מישהו פנה אחרי הכנת גילוי הדעת.
ת: אני לא זוכר.
ש: כלומר ידעת ואתה לא זוכר.
ת: לא זוכר
ש: אתה יודע שמישהו אחר פנה לתובעים
ת: לא זוכר"
(עמ' 100, ש' 30-22)

יוצא, כי הנתבעים לא נקטו, לפני הפרסום, אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הפרסום ,אם לאו. הם גם הפרו את כללי הצדק הטבעי ולא פנו, לפני הפרסום, לתובעים כדי לברר איתם את נכונות הפרסום, דבר המעיד על חוסר-תום-לבם. (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות , דלעיל, בעמ' 876).

60. שנית, לשון הרע שבפרסום מייחסת לתובעים, ביחד ולחוד, ביצוע עבירות פליליות, מעשי שחיתות והתנהגות לא מוסרית. המדובר בי יחוס אחריות ,אישית או שילוחית, לעבירות פליליו ת, למעשי שחיתות אדמיניסטרטיבית וכספית ו להתנהגות לא מוסרית. כמבואר, מסקנתי היא, כי אין אמת בלשון הרע שבפרסום. וכן, כפי שפירטתי בהרחבה בסעיפים 49-42 דלעיל ההגנה ועדיה אינם עומדים ,דהיום, על לשון הרע שבפרסום, וכי בפרסום הם ייחסו לתובעים ,לגישתם,רק אחריות אדמיניסטריאלית לדברים המפורטים בו ! משמע, שמלכתחילה הנתבעים לא האמינו כלל בנכונות לשון הרע שבפרסום, דבר המראה, בעליל, כי הם עשו את הפרסום, בכוונת זדון, במטרה לפגוע בתובעים ולא בתום-לב.

61. שלישית, אכן, נקודת המוצא היא, כי הפרסום נוגע לבחירות הוועד של העמותה ולמועמדים בבחירות, וכי בפרסום מעין דא יש לנהוג ב"יחס ליברלי" (בג"צ 206/61 המפלגה הקומוניסטית הישראלית נ' ראש העיר ירושלים, פ"ד טו, 1723, 1728 (1961) . יחד עם זאת, בכדי שפרסום הנעשה בקשר לבחירות, יהא מוגן, לפי הוראת סעיף 15(2) לחוק, עליו למלא שני תנאים מצטברים: ראשית, הוא צריך להיות בתום-לב, כלומר, הפרסום צריך להיות מתוך אמונה כנה בנכונות הדברים המפורסמים; ושנית, הוא חייב להיות מוגבל לקהל הבוחרים, וכי יש בפרסום כדי להשפיע, בגדרי הדין, על השיח הציבורי ועיצוב דעת הקהל ועל הליך הבחירה הדמוקרטי. (ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פ"ד ל(1) 589, 595 (1976); ע"א 6871/99 רינת נ' רום, מיום 21.4.2002, בפסקה 16; בג"צ 372/84 קלופפר-נוה נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד לח(3) 233, 239 (1984); יחד עם זאת, אין פירוש הדבר, כי שמו הטוב של איש הציבור, המועמד בבחירות, הינו הפקר.

62. במקרה דנן, גם אם אניח לטובתם של הנתבעים, כי עליהם חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום, וספק בעיניי אם קיימת חובה כזו, הרי הם לא הוכיחו את רכיב "תום-הלב" שבסעיף 15 רישא. ההפך הוא הנכון; בפניי הוכח, כדבעי, כי לשון הרע שבפרסום אינה אמת והנתבעים עשו את הפרסום שלא בתום-הלב, כי אם בכוונת זדון לפגוע ולהשמיץ את התובעים ולייחס להם מעשים פליליים, שחיתות אדמיניסטרטיבית וכספית והתנהגות לא מוסרית, שאין בינה לבין המציאות העובדתית ולא כלום. מניעיהם של הנתבעים בעשיית הפרסום, נלמדים ונגזרים, למעשה, הן מהפרסום עצמו, הן מהנסיבות האובייקטיביות והן מהתנהגותם של הנתבעים בבית-המשפט. אומר, אומנם בצער רב, כי בין רשימות הצדדים לבח ירת מוסדות העמותה, במיוחד הוועד המייצג, קיים סכסוך פוליטי מריר ועתיק יומין. (נ/1, נ/8, נ9, נ/10, נ/11, נ/12, נ/13).
בל נשכח, כי העדר זדון או כוונה לפגוע, כשהוא לבדו, אינו מוכיח עוד תום-לב (ע"א 250/69 הוצאת מודיעין בע"מ נ' חתוקה, פ"ד כג(2) 135, 140 (1969).

63. רביעית, עיון בפרסום בכללותו ועל-פי מב חן "הרושם הכללי שיוצר מרכם הכתבה בעיני הקורא הסביר" (ע"א 3199/93 קראוס, דלעיל, בעמ' 857), ובשים לב למדיניות המשפטית הראויה והנהוגה במקרים מעין דא, מראה בעליל , כי לשון הרע שבפרסום לא הייתה הבעת דעה על התנהגות התובעים בתפקיד ציבורי, בשירות הציבור או בקשר לעניין ציבורי, אלא בקביעת עובדה, באופן החלטי ונחרץ. הדברים שבפרסום מנוסחים, באופן ברור לחלוטין כעובדה ולא כהבעת דעה. הנתבעים לא ציינו בפרסום עובדות האמת שעליהן סמכו את דעתם . הסתמכות על מסמכים שאמיתותם לא נבדקה ול א אומתה, לפני הפרסום, אינה כדין. בפרסום, לא הקפידו הנתבעים להבחין בין המצג העובדתי לבין דעתם ולא קיימת זיקה סבירה בין עובדות האמת לבין הדעה שגובשה על יסודן . (ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 566 (1992).
קשה להשתחרר מן הרושם, כי בפרסום דנן, הגדישו הנתבעים את הסאה ועשו את עצמו חוקרים, מאשימים, שופטים ומוציאים לפועל, המוסמכים כביכול, לחרוץ את דינם של התובעים לשבט ללא רחמים וללא כל משפט, ועבורם לית דין ולית דיין.

64. חמישית, בחינת הפרסום בשלמותו, מראה, בעליל, כי הפרסום חרג, באופן קיצוני ביותר מתחום הסביר באותן נסיבות. לשון הפרסום אינה מתונה וזהירה. ההפך הוא הנכון. המדובר בלשון חריפה, בוטה, פוגעת, חסרת רסן, ו- "הורגת". היא חורגת מהסביר. (ע"א 809/89 משעור נ' חביבו, דלעיל, בעמ' 10). בנקל, ניתן היה להשיג את המטרה הלגיטימית של הפרסום, כאמור בסעיף 15(4) לחוק, בדרך אחרת וחוקית שתפגע פחות בתובעים. הפרסום היה גורף מדי. וכן, לא כל הפרטים הרלוונטיים ושלעניין נמסרו בפרסום. כך לדוגמא, החלטת ההתנתקות; רישום עמותת הספורט; העובדה שאמסלאם הוא החשוד בזיוף החשבוניות המזויפות (נ/11א'-ד') ולא התובעים ועל כך הוגשו תלונות לרשויות המוסמכות; העובדה שמה שנגנב ממשרדי הוועד המנהל הם לא שיקים, כמשמעותם בפקודת השטרות, [נוסח חדש], תשי"ז – 1957 ואף לא "ת ורף", אלא רק דפי נייר בגודל 4A, עליהם רשומים רק פרטי העמותה והבנק הנמשך והמיועדים להדפסת שיקים ממוחשבים, באמצעות תוכנה ממוחשבת בשם "חשבשבת" (נ/18, סעיף 7; עמ' 108, ש' 13-2) וכיוצא באלה. בהקשר זה, מבקש אני לציין, כי הנתבע 3 הינו עורך דין במקצועו, וחזקה, כי הוא בקיא ברזי דין לשון הרע. יש לזקוף עובדה זו לחומרה. היה על הנתבע 3 ושאר הנתבעים, שקיבלו, כלל הנראה, ייעוץ משפטי להימנע מהפרסום, היות ויש בו לשון הרע. פרסום לצו רך בחירות, ולו במחיר הוצאת דיבה ופגיעה קשה בשמם ובכבודם של מועמדים אחרים, הינו פסול בתכלית, עומד בסתירה לעקרונות שלטון החוק והדמוקרטיה ה מהותית, ומבזה את האדם וזכויותיו. זה לא "חופש ביטוי", אלא "חופש שיסוי וביזוי". הדמוקרטיה אינה אך צורת שלטון וממשל. היא, בעיקר, אורח חיים. חופש הביטוי, הוא זכות חוקתית במקומותינו . הוא לא זכות מוחלטת. הדמוקרטיה היא רק אמצעי ונועדה לשרת את האדם, כל אדם, וזכויות האדם. להשקפתנו, חברי הוועד המייצג והוועד המנהל מכהנים בתפקידם, בהתנדבות ולשם שמים, ואמורים לשרת את ציבורי חברי העמותה, במסירות, במקצועיות, בנאמנות וללא משוא פנים. הם ראויים להערכה ולהוקרה מקרב העמותה, ומוסדותיה ומקרב חברי העמותה – בני העדה. ההתנדבות והשליחות הן ערכים חברתיים עילאיים. חברה אנושית בת-תרבות חייבת לעודד, להעריך ולהוקיר את חבריה המתנדבים והמשרתים את הציבור הרחב, ללא תמורה. התודה, ההערכה וההוקרה הן ורק הן מהוות את התגמול שראוי לו הא דם המתנדב, שמקדיש את זמנו ומרצו לצורכי הציבור הרחב והכל ללא תמורה ורק לשם שמיים, ולא הוצאת דיבתו הרעה.

65. שישית, למצער, למקרא הפרסום בשלמותו וממכלול נסיבות העניין שלפניי, מסקנתי היא, כי על-ידי הפרסום התכוונו התובעים לפגוע במידה גדולה משהי יתה סבירה, להגנת הערכים המוגנים שבסעיפים קטנים (2) ו- (4) לסעיף 15 לחוק.

סיכום ביניים

66. מן המקובץ דלעיל עולה, כי בפרסום יש לשון הרע. הנתבעים עשו את הפרסום, בכוונת זדון ,לפגוע בתובעים. לנתבעים לא עומדות ההגנות הקבועות בפרק ג' לחוק. הפרסום אינו מותר כדין. הפרסום אינו חוסה תחת כנפיהן של הגנות "אמת הפרסום" שבסעיף 14 לחוק ו"תום-הלב" שבסעיף 15 לחוק. על הנתבעים לפצות את התובעים על הנזקים שנגרמו להם כתוצאה מלשון הרע.

הסעד

67. כמבואר, התובעים עותרים לתרופת הפיצויים. הם אומדים את נזקיהם, נכון ליום הגשת התביעה, בסך של 1,000,000 ₪. מאידך, טוענים הנתבעים, בין השאר, כי הנזקים הנתבעים, המוכחשים כשלעצמם, מופרזים, מוגזמים וללא כל יסוד עובדתי או משפטי. וכן, התובעים נושאים באשם תורם. אציין, כי טענת הנתבעים לפיה במקרה דנן הם זכאים להקלות, בהתאם לסעיף 15 לחוק, נזנחה בכתב הסיכומים. מעל לצורך, אוסיף ,כי לא מצאתי ממש בטענה זו.

68. באשר להוכחת הנזק, אציין, כי ככלל בתביעות פיצויים, הן לפי דיני הנזיקין והן לפי דיני החוזים, חייב התובע להוכיח, לפי מבחן הטיית מאזן ההסתברות (הוודאות הסבירה), הן את היקף נזקו והן את שיעור הפיצויים, שיהיה בו כדי לפצותו על נזקו. יחד עם זאת, במקרים בהם לא ניתן להוכיח, במדויק, את מידת הנזק ושיעור הפיצויים וזאת מסיבה הנעוצה בטבע הנזק ובאופיו, אין בכך כדי להכשיל את התביעה, ודי לו לתובע שיביא בפני בית-המשפט נתונים אשר ניתן באופן סביר להביאם, ובית-המשפט, בשיקול דעתו, ישלים את החסר ויאמוד את הנזק.
ודוק וקרא: במקרים בהם ניתן להביא נתונים שלמים ומדויקים על הנזק ושיעור הפיצויים, והתובע, במחדלו, לא עשה כן, תידחה התביעה.
(ע"א 711/72 מאיר נ' הנהלת הסוכנות היהודית לא"י, פ"ד כח (1), 393,400 (1974); ע"א 525/74 אסבסטוס וכימקלים בע"מ נ' פזגז חברה בע"מ, פ"ד ל(3), 281, 288 (1976); ע"א 355/80 נתן אנסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2), 800, 806, 810-808 (1987).

69. יחד עם זאת, החוק מסמיך את בית-המשפט לחייב מפרסם לשון הרע לשלם לנפגע פיצוי בסכום מקסימלי, ללא הוכחת נזק. (סעיף 7א' לחוק). הסכום המקסימלי, נכון להיום, עומד על סך של 70,106 ₪.
וכן, במקרה ויוכח, כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, מוסמך בית-המשפט לחייב את הנתבע-המפרסם לשלם לנפגע-התובע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום המקסימלי האמור.

70. בנידון דידן, מסקנתי היא, כי לשון הרע שבפרסום פגעה עד למאוד בתובעים. היא גרמה להם נזקים. דא עקא, התובעים לא הוכיחו, בראיה טובה ובמדויק, את הנזק. במקרה דנן, יש לפסוק לתובעים פיצויים ללא נזק, והכל בהתאם להוראת סעיף 7א' לחוק. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, לחומרה ולקולא, ובכלל זה ,כי הנתבעים לא זכאים להקלות לפי סעיף 19 לחוק; כי התובעים אף עשו פרסומים בתגובה לפרסום (נ/1 ו- נ/11) הכוללים לטעמי דברים קשים ובוטים כמו הביטויים "הושחתו והשחיתו", "קב וצה המחממת את האווירה ופוגעת באנטיגריטי ומחבלת באחדות העדה", "הלשנה" וכיוצא באלה (נ/1); העובדה שהפרסום נעשה בתקופת תעמולת בחירות; הנסיבות האובייקטיביות האחרות האופפות את הפרסום, אי-נעילת שערי התשובה ,השלום והפיוס בין חברי העמותה וכיוצא ב אלה, אני פוסק, לכל אחד מהתובעים 2 עד 9, על דרך האומדן הכללי, פיצוי בסך של 40,000 ₪, וביחד - 320,000 ₪.

שאר טענות הצדדים

71. מסקנתי דנן מייתרת, למעשה, את הדיון בשאר טענותיהם של הצדדים.
ויודגש: לא מצאתי ממש בשאר טענותיהם של הנתבעים ודינן להידחות. אין כל מקום לדחיית התביעה על הסף. ההפך הוא הנכון. גם אין רבותא לעובדה שחלק מהתובעים לא העידו בבית-המשפט. משהוכחה לשון הרע, מוסמך בית-המשפט, סמכות שבשיקול הדעת, לחייב את המפרסם-הנתבע לשלם פיצוי כספי גם לתובע-הנפגע שלא העיד בבית-המשפט, והכל על-פי סמכותו לפי סעיף 7א' לחוק. במקרה דנן, התובעים 9-2 הוכיחו כדין, את עילת התביעה. הם זכאים לסעד הפיצויים.

אפילוג

72. לפני חתימתי על פסק-הדין ובשולי הדברים מבקש אני להעיר מספר הערות ,שאינן כלל שוליות:

ראשית, העיר נצרת מהווה כור היתוך חברתי ודתי של עדות ודתות שונות. היא העיר הערבית הגדולה ביותר בישראל ומהווה מרכז פוליטי, חברתי, דתי ותרבותי חשוב מאוד למיעוט הערבי בישראל. יש לה חשיבות דתית ורוחנית בינלאומית.

שנית, לפי מ יטב ידיעתי, רוב בני העדה בישראל גרים בנצרת. תפקיד העמותה על כל מוסדותיה הוא לנהל, באופן עצמאי, ראוי ומכובד את ענייני העדה ובניה ,כיאה לקהילה אנושית בת-תרבות. משלעצמה, אין לעמותה ולא כלום. כל כולם הוא למען העדה והעיר נצרת. האחדות בין בני העדה הוא ערך אנושי, חברתי, דתי ורוחני עליון. היא נשמת אפה של העמותה. הפילוג, פוגע עד למאוד בעדה וחבריה, בעמותה ומוסדותיה ובעיר נצרת.
הברית החדשה מורה, כי האהבה, השלום, הסובלנות, הסבלנות, הפיוס, החמלה ,יראת שמיים והתשובה הם עיקר העיקרים וערכי יסוד מקודשים. אהבה יוצרת אהבה, שנאה יוצרת שנאה. האהבה היא האור. השנאה היא החו שך. רק באהבה ניתן לעקור מן השורש את השנאה.

שלישית, במהלך המשפט, ניסה בית-המשפט לפשר בין הצדדים ולפתור את הסכסוך המר והעתיק יומין שביניהם, ללא צורך בהכרעה שיפוטית, והכל מתוך מחשבה, כי, במקרה דנן פתרון הסכסוך ולא סיום התיק, הוא הדרך הנכונה, היעילה והעדיפה, לשם עשיית הצדק. גם באי-כוח הצדדים, עורכי הדין נאסר (כתוארו דאז) איראני, סח'ניני, עבוד ונסייר המלומדים עזרו לבית - המשפט, בעניין זה , ועל כך בית-המשפט מודה להם רבות.
דא עקא, הצדדים, מטעמים שלהם ולא באשם שווה, לא סייעו לבית-המשפט ,בעניין זה, ודרשו הכרעה שיפוטית בהליך דנן.
אנו נושאים תפילה ותקווה, כי פסק-הדין ישים קץ לסכסוך המריר והעתיק יומין בין הצדדים, וכי שנאת חינם והפילוג, יוחלפו, לאלתר, באהבה ואחדות. בית-המשפט סמוך ובטוח, כי התקווה והתפילה דנן, הן גם תקוותם ותפילתם של העדה ובניה בפרט ותושבי נצרת ב כלל. לו יהי רצון.

התוצאה

73. התוצאה היא, אפוא, כי אני נעתר לתביעה ומחייב בזה, ביחד ולחוד, את הנתבעים 1 עד 19(ועד בכלל) ו- 21 עד 25 (ועד בכלל) , כדלקמן:

א. לשלם לכל אחד מהתובעים 9-2 סך של 40,000 ₪, וביחד – 320,000 ₪;

ב. וכן לשלם לתובעים 9-2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד כולל מע"מ כחוק, בסכום כולל בסך של 40,000 ₪;

ג. הסכומים האמורים ישולמו לתובעים 9-2, באמצעות בא-כוחם, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק-הדין לידי הנתבעים 9-2, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

תם ובתקווה ,כי גם נשלם.

המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג תשרי תשע"ד, 17 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.