הדפסה

מועצה מקומית זכרון - יעקב נ' ק.ט. חברה לניהול עסקים מסעדת הבאר ואח'

בפני
כב' השופט יואב פרידמן

תובעת
מועצה מקומית זכרון - יעקב

נגד

נתבעים

  1. ק.ט. חברה לניהול עסקים מסעדת הבאר בע"מ 511159279
  2. טרזה קיים (קלבין)
  3. דב איפנברג ת.ז. XXXXXX157
  4. אילן אלישר ת.ז. XXXXXX101

פסק דין

1. תביעה לסילוק יד משטח המושכר בשכירות חופשית, המצוי בצמידות לשטח מושכר בשכירות מוגנת. הנתבעים מקיימים במתחם "הבאר" בזכרון יעקב גן אירועים ואולם, ומחזיקים גם מבני עזר, ורחבת חניה סלולה (נעשה שימוש גם בשטחים פתוחים לצורך חניה). המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת מיקום קו הגבול בין השטח בשכירות מוגנת לזה שבשכירות חופשית. היינו מהו השטח שהושכר בשכירות חופשית, שכן שטח זה על הנתבעים לפנות, מאחר שתמה משכבר תקופת השכירות החוזית ב ו.

השתלשלות כרונולוגית לרבות עיקרי ההליכים בין הצדדים (על קצה המזלג):

2. התביעה הוגשה כתביעה לסילוק יד בסדר דין מקוצר, ביום 28.09.98. הנתבעת 1 הינה חברה שבאה בנעלי השוכרים פליקס טרכמן ויעקב קיים ז"ל (השוכרים המקוריים). שוכרים אלו התקשרו עם המועצה המקומית (התובעת) בשני הסכמי שכירות לגבי חלק מחלקה 15 בגוש 11300 וכן חלק מחלקות 12, 27 ו-28 באותו הגוש. הגב' טרזה קיים היא אלמנתו ויורשתו של יעקב קיים ז"ל, שהיה בעל מניות בנתבעת 1. הנתבעים 2 ו-3 הינם מנהלים בנתבעת 1, המנהלים בפועל מסעדה ואולם אירועים במקרקעין (מתאם "הבאר").

3. ההסכם הראשון בין הצדדים (הסכם הדיירות המוגנת) נחתם ביום 11.07.86 (או 21.07.86), והוא מתייחס לחלק מחלקה 15 בגוש 11300, הכולל בנין וחצר שהוחזקו בשכירות מוגנת ע"י מר כהן יוסף, כאשר מטרת ההסכם הינה העברת השכירות המוגנת ממר כהן לטרכמן וקיים (להלן: " הסכם 86'"). ההסכם השני בין הצדדים ( הסכם השכירות החופשית), נחתם כשנה לאחר מכן, ביום 14.05.87, ונוגע לחלק מחלקה 12 בגוש 11300 וחלק מחלקות 27 ו-28 באותו הגוש, המקיפות את שטח הדיירות המוגנת (להלן: "הסכם 87'").
הסכם השכירות החופשית מאזכר גם את הסכם הדיירות המוגנת. בשלב מאוחר יותר, בהסכם שנחתם בשנת 1994, נכנסה הנתבעת 1 בנעלי טרכמן וקיים. תוקף החוזה הוארך ל-5 שנים נוספות.
לקראת תום תקופת השכירות הלא מוגנת, הודיעה המועצה לשוכרים כי עליהם לפנות את המושכר שבשכירות חופשית, עם תום החוזה ב- 14.05.97. הצדדים ניהלו מו"מ להארכת תקופת השכירות שלא צלח, ואז הגישה המועצה תביעה זו לסילוק יד. בנוסף הגישה המועצה בקשה לפיצול סעדים כך שתוכל לתבוע בתביעה נפרדת את דמי השימוש הראויים במקרקעין. בהחלטה מחודש פברואר 2004 התירה כב' השופטת טאובר את פיצול הסעדים המבוקש.

4. טענותיהם הראשוניות של הנתבעים במסגרת בקשת הרשות להתגונן היו כי למועצה אין כלל זכויות במקרקעין, כי האבחנה בין שטחי הדיירות המוגנת לשטחי השכירות החופשית מקורה בטעות, מאחר והשוכרים המקוריים לא בדקו את הזכויות האמיתיות בשטח עובר לחתימתם על ההסכם, וכן חלקו הנתבעים על התרשים שצורף כנספח ג' לכתב התביעה, והוסיפו כי למסעדה יש זיקת הנאה וכי חלק מהשטח בכלל שייך לרשות מקומית אחרת.

טענה רלבנטית שלהם לענייננו, היתה כי בחלקה 15 נעשה הליך איחוד וחלוקה מחדש, כך שהתקבלו חלקות 27 ו-28, ועל כן יש לנתבעים זכות דיירות מוגנת גם בהן.

בהחלטה בבקשת הרשות להתגונן מיום 03.08.03 דחה כב' הרשם שדה (כתוארו אז) את בקשת הרשות להתגונן לגבי חלקה 12. ביחס ליתר החלקות ניתנה רשות להתגונן, לאור טענת האיחוד והחלוקה, וזו הותנתה בהפקדת סך של 80,000 ₪ בקופת ביהמ"ש. הרשם קבע כי המועצה הינה בעלת המקרקעין, כי נראה שהזכויות בחלקה 15 כללו את המבנה והחצר אך לא את החלקה כולה, וכי קלושה הטענה כי המועצה הטעתה את השוכרים בהצגת השטח. השוכרים והמועצה סימנו במקור את השטחים בתרשים שצורף, ומכאן שבעלי הזכויות הקודמים לרבות קיים, ידעו היטב בעת החתימה כי בחלקים מסוימים בחלקות 27 ו-28 אין להם שכירות מוגנת. קיים חתם ביולי 86' על ההסכם בו הודה כי הבעלות בחלקה 15 היא של המועצה וכי השכירות המוגנת מתייחסת רק למבנה ולחצר, והדבר מחזק טענת המועצה כי באותה חלקה קיימים גם שטחים בהם אין לנתבעים שכירות מוגנת. היינו- הרשות להתגונן ניתנה רק לגבי המחלוקת באשר לזכויות השכירות המוגנת כביכול שיש לנתבעים ועד להיכן הן מתפרשות- האם על כל חלקה 15 לשעבר (כיום חלקות 27 ו-28) או רק על חלק ממנה? כמו כן ציין הרשם כי די היה בהצגת התרשים שצורף להסכם הראשון על מנת לקבל את התביעה, שכן לו היה מוגש תרשים מקורי חתום ממנו עולה כי הוא תואם את התרשים שצורף לכתב התביעה- היה נסתם הגולל על בקשת הרשות להגן. משלא הוגש תשריט מקורי כאמור, ניתנה רשות להגן בתנאים שפורטו.

ערעור שהוגש מטעם הנתבעים על ההחלטה- נדחה ע"י כב' השופטת טאובר, וכך היתה גם התוצאה בביהמ"ש המחוזי, כאשר כב' השופטת וסרקרוג דחתה בקשת רשות לערער (החלטה מיום 01.03.04). ביום 19.02.04 נתן כב' השופט רניאל פסק דין חלקי לפיו על הנתבעים לפנות את חלקה 12 בגוש 11300, לגביה לא ניתנה רשות להתגונן.

5. בשלב זה ביקשו הצדדים לקיים הליך בוררות על מנת לקבוע את דמי השימוש הראויים והיקף חובות הנתבעים בשטחי השכירות. הסכם בוררות נחתם בהתאמה ביום 15.04.04, ומר צביקל מונה כבורר. ההליכים הנוגעים לבוררות התבררו בביהמ"ש המחוזי כביהמ"ש המוסמך לענין זה.

6. ביום 19.05.04, ומאחר והנתבעים לא הפקידו את הסך של 80,000 ₪, כאמור בהחלטה שנתנה הרשות להגן, הורה כב' הרשם שדה למועצה להגיש פסיקתא לחתימה. לאור חתימת הסכם הבוררות, הגישה המועצה בקשה להארכת מועד להגשת הפסיקתא, עד לקבלת פסק הבורר. בחודש יולי 2004 הגישו הנתבעים בקשה להמיר את זהות הבורר לאור ניגוד אינטרסים נטען. מאחר והסכם הבוררות אינו נוגע לשאלת הפינוי, ציינה התובעת בתגובתה כי הסכימה מרצונה הטוב לעכב את הפסיקתא בתביעת הפינוי, אך עניין זה אינו עניין לבוררות. הרשם שדה קבע כי הסמכות בבקשה זו נתונה לביהמ"ש המחוזי וכי ההסכם אינו מתייחס לעניינים נשוא תיק זה.

בדיון מיום 14.10.04 בביהמ"ש המחוזי, הוחלט למחוק את הנתבע 3 מהליך הבוררות, ולמנות כבוררת את השמאית איריס ישראלי. עוד החליט ביהמ"ש כי הנתבע 2 הינו צד להליך הבוררות, בהעדר החלטה אחרת, אך נשמרה זכותו לעתור בענין זה בהליך נפרד. הנתבעים אכן ניצלו זכותם והגישו בקשה לסעד הצהרתי בעניין זה, בביהמ"ש המחוזי בחיפה בה"פ 260/04 .

7. ביום 07.03.05 חייב כב' הרשם שדה את הנתבעים לפנות את הנכס הבלתי מוגן המסומן בתרשים. ביום 26.09.05 הגישו הנתבעים בקשה לביטול פסק הדין, תוך טענה, כי לאור הסכם הבוררות יש לעכב את כל ההליכים המשפטיים עד לקבלת פסק הבורר, ולכן לא הפקידו את הסך של 80,000 ₪. ביום 24.11.05 ביטל כב' הרשם שדה את פסק הדין, בכפוף להפקדת אותו סכום ותשלום הוצאות בסך 5,000 ₪ למועצה, והותיר את הרשות להגן על כנה. הערבות הופקדה וככל הנראה שולמו גם ההוצאות, ועל כן הוסיף להתנהל ההליך ב תביעה זו.

8. באותו שלב ראו הנתבעים להגיש בקשה לפסילת הבוררת ישראלי, שוב בשל ניגוד אינטרסים נטען. ביהמ"ש המחוזי מפי כב' השופטת וסרקרוג, דחה את הבקשה ביום 07.12.05. הן כב' השופטת וסרקרוג והן כב' הרשם שדה ציינו בהחלטותיהם כי הנתבעים מנסים להאריך את ההתדיינויות ללא צורך.

ביהמ"ש המחוזי קבע כי פסק הבוררות לגבי דמי שימוש ראויים, יינתן לפי דמי שכירות חופשית ביחס לחלקה 12 בגוש 11300, לגביו ניתן צו פינוי.

ביחס ליתרת השטח, כשטח "מעורב" שחלקו עשוי להיות בשכירות חופשית וחלקו האחר בשכירות מוגנת הרי שהגיונית, כדי להגיע לתוצאה כלשהי, יכול שהיה על הבוררת ממילא גם לתחום רעיונית גבולות השטח שבדיירות מוגנת לעומת השטח שבדיירות חופשית, ולו באורח גס. זאת על מנת לחלץ שיעור דמי השכירות בכל שטח על פי גודלו. אולם לא היה זה מסמכותה על פי הסכם הבוררות להתייחס במפורש לענין זה, ולשרטט הגבול שבין השטחים או גודלם . ואכן נקבע בהתאמה לגבי חלקות 27 ו-28 בהחלטת ביהמ"ש המחוזי מיום 7.12.05 ((ת.א. 970/05) כי הבוררת תקבע את שיעור דמי השימוש לפי סוג השימוש וזכויות החזקה, מבלי להתייחס לגבולות השטח או גודלו (כלומר מבלי לציין נתונים אלה).

ביום 10.01.06 הגישו הנתבעים בקשה נוספת להמרת זהות הבוררת, אשר נדחתה פעם נוספת, תוך חיוב הנתבעים בהוצאות בסך 15,000 ₪ וציון נוסף בדבר הארכת ההליכים ללא צורך ושימוש לרעה בהליכי משפט. ביום 17.01.06 ניתן פסק הבוררות ע"י הגב' ישראלי, בסכום של 1.7 מיליון ש"ח בקירוב, לאחר שערוך החוב, וניכוי סכום ששילמו הנתבעים לאורך השנים בגין דמי שכירות. הכל כאמור בלא לתחם את קו הגבול שבין החלק שבשכירות חופשית לבין זה שבשכירות מוגנת, לאור הנחיות ביהמ"ש. הנתבעים מצדם התיימרו "לכמת" את פסק הבוררות בסכום נמוך בהרבה בטענות מטענות שונות, ולשם כך הציבו חוו"ד מטעמם (של השמאי פרמינגר), שאינה נוגעת לתביעה בפני .

9. לבקשת הצדדים, הועבר התיק בפני לגישור בפני פרופ' מרדכי מירוני, ביום 04.05.08, יחד עם תביעה מקבילה (ת.א. (שלום חי') 20481/07). התקיים הליך גישור ממושך, שיש לומר שכמעט נשא פרי לפי מה שנשמע, אך ביום 05.11.09 הודיעה התובעת על כישלון ההליך.

בישיבה שהתקיימה ביום 11.11.09 התבררה בקשה של ב"כ הנתבעים (ש החלטה בה עוכבה לאור הליך הגישור) לשלוח מסמכי מקור של נספחים לתצהירי המועצה (כולל תשריטים) למומחית מטעם הנתבעים. זאת לשם בדיקת חשד שעלה בלב הנתבעים לאחר הגשת תצהירי התובעת, לפיו התשריטים "טופלו" ואין לסמוך עליהם. בתמצית, מאחר ואתייחס בהרחבה לעניין זה בהמשך, מדובר על תשריטים שכונו "תשריט 86'", אשר צורף לטענת התובעת להסכם הדיירות המוגנת, ו"תשריט 87'" אשר צורף לטענתה להסכם השכירות החופשית (נספח ג' לכתב התביעה, שעל פיו מבוקש סעד הפינוי). לטענת ב"כ הנתבעים, תשריט 86' בא אל העולם רק 5 חודשים לאחר כריתת הסכם 86' ונערכו עליו שינויים לגבי החלוקה והמקרא. ואילו תשריט 87' בא אל העולם בכלל רק בשנת 1991 ונערכו עליו שינויים.

אף שהטענה הוצפה על ידי הנתבעים באיחור ניכר, רק בנובמבר 2007 (עיין בבש"א 18827/07), (הדיון בה התעכב כאמור בשל הליכי הגישור), התרתי בסופו של יום את העברת התשריטים למומחית כאמור; זאת מאחר והחשד ל"טיפול" במסמכים התעורר לפי הנטען רק לאחר הגשת תצהירי המועצה בתיק זה, בשנת 2006.
במקביל ציינתי לענין השיהוי כי על קיומו של התשריט למדו הנתבעים כבר לפני שנים, וטבעי היה כי הרצון לבדוק את המסמך יתעורר עוד בסמוך לגילויו (בשים לב לטיב המחלוקת ביחס לגבולות השטח – כך ששיהוי היה) .

10. בין לבין - לאור ההחלטה בבקשת הרשות להתגונן, מונה על ידי בתיק מודד כמומחה מטעם ביהמ"ש, אשר היה אמור לקבוע מהו השטח מתוך חלקה 15 אשר הושכר בדיירות מוגנת, וכיום מהווה חלק מחלקות 27 ו-28. זאת לאור טענת האיחוד והחלוקה מחדש שאזכרתי לעיל.

מינוי המודד עוכב עד לאחר הגשת תצהירי התובעת. ביום 27.07.08 עוכב שוב מינוי המודד לאור הליכי הגישור. בדיון מיום 11.11.09 התבררה כאמור בקשת הנתבעים שהטיפול בה הוקפא עד אותו שלב, לאור הליך הגישור, להעברת תשריטים מקוריים. על כן עוכב שוב מינוי המודד עד בירור הטענה, שכן ממילא חוות דעתו אמורה להסתמך על מסמכים אותנטיים. יצוין עוד כי ההיתר שניתן לנתבעים בשלב מאוחר לפתיחת (למעשה שינוי) החזית על דרך הצבת טענה של זיוף תשריטים - לא ניתן "על החלק"; ההיתר הותנה הן בהפקדת סכום של 400,000 ₪ בקופת ביהמ"ש והן בהכפלת הסכום החודשי המופקד על ידי הנתבעים לחשבון נאמנות להבטחת דמי שכירות חודשיים. הכל להבטחת חלק מדמי השימוש , בעבר ובהווה (כאמור ניתן פסק בוררות של הגב' ישראלי בענין זה). למרות שזה אינו ההליך בפני, ראיתי לנכון לקבוע כך לאור התמשכות ההליך הצפויה, לאור מועד הצפת הטענה . ראה החלטה מפורטת מיום 12.5.10. בגדרה של החלטתי אף הצעתי כי הסכום החודשי יופקד לחשבון נאמנות משותף שיפתח על ידי ב"כ הצדדים – כשנשמע שהצעה זו לא התקבלה על ידי ב"כ התובעת מטעמיו.

עם הפקדת הסך האמור בשיעור 400,000 ₪ הועברו המסמכים לבדיקת הגב' חנה קורן, המומחית מטעם הנתבעים לזיהוי כתב יד.

11. כבר בשלב זה אציין כי בסופו של יום לא מצאתי שהומחשו טענות הנתבעים לגבי זיוף התשריטים, ועל כן דין התביעה להתקבל. בסופו של יום השאלה הרלבנטית אינה מה מועד עריכתו של מסמך זה או אחר, זו יכולה להיות כאמור שאלת עזר כדי לברר טענת הזיוף. אלא האם משקף התשריט נספח ג' לתביעה אל נכון את גבולות השטח שבדיירות מוגנת לעומת זה שבשכירות חופשית.

12. חשוב להבין, כי לאור שינוי החזית שביצעו הנתבעים – היינו העמדת הגנתם בתביעת הפינוי על טענה של זיוף המסמכים, זנחו הם בפועל את טענתם הראשונה - היינו כי הקו ששורטט ע"ג התשריט שצירפה התובעת אינו משקף את גבול שטח הדיירות המוגנת לאור הליכי האיחוד והחלוקה. משכך, ברי כי אין עוד צורך במינוי מודד.
ואכן איש מבין הצדדים לא ביקש לשוב ולחדש מינויו, אף לא שההחלטה לאחר הגשת סיכומים תהא אך החלטת ביניים שלאורה ייבדק הצורך בחידוש המינוי. הצדדים הגישו את סיכומיהם בתיק כסיכומים סופיים, מבלי להתייחס עוד לסוגיית האיחוד והחלוקה, ומבלי להתיימר ולטעון כי טענת הזיוף הועלתה אך כשלב מקדים לפני העברת התיק והתשריטים למודד. משכך לא נותר אלא לקבוע כי הנתבעים זנחו טענה זו. טעם הדבר מובן אף לגופו, שכן בפועל מדובר על שתי טענות עובדתיות הסותרות ומוציאות זו את זו, ועל כן ממילא אין הן יכולות לדור בכפיפה אחת ביחס לאותו בעל דין כלפיו הן נטענות . אמנם, במקור גרסתי כי ניתן לראות בטענת הזיוף שהעלו הנתבעים משום טענה שיש לברר לצורך קביעת דיוק התשריטים שיועברו למומחה, ולכן נפתח הפתח לאותו שינוי חזית מצד הנתבעים בקו הגנתם; אולם בה בעת ציינתי בהחלטה מ- 12.5.10 כי יש כמובן הבדל בין מחלוקת הנובעת מאיחוד חלקות ובירור החלטות ה יסטוריות, לבין טענת זיוף או "טיפול" במסמכים. ואכן לאחר שניתן לנתבעים ההיתר לשנות החזית בשלב מאוחר, והתבררה לעומקה טענת הזיוף שלהם, ברי כי מדובר בחזית שונה המוציאה את קו ההגנה המקורי. ממילא מנוע בעל דין לטעון טענות עובדתיות סותרות כלפי אותו בעל דין יריב, באותו הליך (לעתים אף בהליכים אחרים מכוח השתק שיפוטי או מעשה בי"ד – אין צורך להרחיב כאן). אין הנתבעים יכולים לטעון מחד כי התשריטים אינם משקפים את שטח הדיירות המוגנת מאחר וזויפו בדיעבד על מנת להתאימם לתביעת הפינוי, ומאידך כי אינם משקפים את שטח הדיירות המוגנת מאחר וגבול הפרצלציה לא הוגדר בהם בצורה נכונה. כאמור, המודד מונה לצורך בדיקת הטענה השניה שהעלו הנתבעים בזמנו. משזו נזנחה לטובת קו הגנה חלופי וחדש שהועלה באיחור, טענה לזיוף התשריט, הרי כל שנותר לדיון הינה האם הוכיחו הנתבעים טענת ה"טיפול במסמכים" שהעלו; ואם התשובה חיובית – האם המחישה התובעת לאור טענה זו את גבול שטח הדיירות המוגנת שאותו היא תובעת לפנות (שהרי אין חולק כי יש גם שטח בדיירות מוגנת לגביו אין תביעת פינוי בהליך זה, כך שנדרש לתחום השטח אליו מתייחס סעד הפינוי). מאידך, ככל שנדחית טענת הנתבעים לזיוף התשריטים, הרי שניתן להורות על פינוי מן החלק שבשכירות חופשית (שמועדה הסתיים משכבר) על פי התשריט שצורף לתביעה; בלא צורך כאמור בחוו"ד מודד .

דיון

13. מטעם התובעת הוגשו תצהירים מטעם מר אלי אבוטבול, ראש המועצה הנוכחי (ת/1), מר שלום שבח, גזבר לשעבר במועצה המקומית, אשר היה עד לחתימות על החוזים וחתימתו אף מתנוססת על התשריטים שבמחלוקת (ת/2), ושל מר דני שניר, אשר החליף את שבח בתפקידו (ת/3). כמו כן הוגשו מטעם התובעת שתי חוו"ד של מומחי דיו והשוואת חתימות- מר רוזנגרטן אבנר (חד/1)- מנהל המכון למחקר פורנזי, והגב' סימה אנקונה (חד/2). מטעם הנתבעים הוגשו תצהירים מטעם מר דב איפנברג, מנהל הנתבעת (נ/16), מר יצחק דה סביליה, אשר ערך את תשריט 86' (נ/17), ומר ירחמיאל גולדשמידט ממודדי חדרה, אשר משרדו הכין את המפה המקורית אשר על בסיסה נטען שהוכן תשריט 86' (נ/18).
כמו כן הוגשו חוו"ד מטעם בן יוסף שלמה, מפענח צילומי אוויר (נ/19 ו-נ/20), וכן חוו"ד של הגב' חנה קורן- גרפולוגית (חד/3). בנוסף הוגש תיק העבודה של השמאי יעקב בירנבאום, אשר ביצע בשנת 1988 שמאות לנכס עבור התובעת (נ/1). בירנבאום הגיש במקור תצהיר, אך התובעת ויתרה על העדתו, והנתבעים מאידך התעקשו על הגשת תיק העבודה מאחר ולטענתם, מצאו בו תשריט חדש, אשר לא היה לעיני בירנבאום לעת הכנת השמאות. כפי שיבאר אותו תיק עבודה שהוגש תומך דווקא בהילוכה של התובעת.

ראשית, אפנה לבחינת לשון ההסכמים שחתמו הצדדים.

14. התובעת דורשת סילוק ידם של הנתבעים מהנכס המסומן, בתרשים שצורף לכתב התביעה כנספח ג', באותיות ב'2 וג' ומתוחם בצבעים כחול וירוק, כאמור בהסכם (לגבי שטח ב'1- הוא חלקה 12- קיים כאמור כבר פסק דין לפינוי). שטח הדיירות המוגנת לטענתה, משתרע אך ורק על השטח המסומן באות א', המתוחם בצבע אדום ומאוזכר אף הוא בהסכם. סלע המחלוקת בענייננו, מלבד השטח בכללותו- הינו המבנה המצוי בין שטח א' לשטח ב'2, כאשר חלקו, על פי התשריט, נכנס למקרקעין שבדיירות מוגנת, וחלקו "נופל" על המקרקעין שהושכרו בשכירות חופשית. באותו מבנה מתנהל בפועל אולם האירועים והמסעדה. לפיכך, באם תתקבל התביעה על פי התשריט שהוגש, ידרשו הנתבעים לפנות את השטח הלא מוגן, הכולל חלק מאותו מבנה. הנתבעים מצדם טוענים כי המבנה והחצר כולו נכנסים לשטח שבדיירות מוגנת, וכי הסימון על התשריט זויף (ראה בהמשך), על מנת להתאימו לכתב התביעה.

15. הוראות הסכם השכירות המוגנת (נספח ד' לתצהיר שניר) כוללות הנוסח הבא: "הואיל והמשכירה הינה הבעלים של חלקה 15 בגוש 11300 בזיכרון יעקב ועליה מבנים כמסומן בתרשים המצורף להסכם זה ומהווה חלק בלתי נפרד הימנו. והואיל ומר כהן יוסף החזיק בשכירות מוגנת את הבנין והחצר כמסומן בתרשים (שיקראו ביחד להלן: "המושכר") והציע למשכירה להעביר לשוכר את זכויות השכירות המוגנת שלו במושכר בדמי מפתח ולשלם למשכירה את חלקה בדמי המפתח בסך 13,500 ₪ והמשכירה הסכימה להצעתו" ("ההואיל" הראשון והשני להסכם) .

ניתן אפוא לראות כי להסכם צורף תרשים או תשריט המהווה חלק בלתי נפרד ממנו, כאשר לטענת התובעת מדובר בתשריט 86'. כפי שאראה, לא ניתן לחלוק כי תשריט 86' אינו התשריט שצורף להסכם 86' וכי היה אכן תשריט אחר, אשר לא הוצג בפניי; תשריט אליו התייחסו הצדדים במקור, בעת החתימה על ההסכם. חרף זאת, כפי שיבואר, מקובל עליי כי תשריט 86' אכן שוייך בדיעבד להסכם ותחלף את אותו תשריט שלא הוצג, כמשקף חלוקת השטח על פי הסכמות הצדדים. הנתבעים מצידם, על אף טענותיהם בדבר גבול הדיירות המוגנת, לא הציגו כל תשריט אשר לטענתם צורף להסכם זה או לכל הסכם אחר, ובאחד הדיונים בפניי אף הודה ב"כ הנתבעים כי אין בידיהם תשריט כזה.

החשוב לענייננו הוא הנכס המושכר בדיירות מוגנת, אשר הוגדר כאמור כ"בנין והחצר כמסומן בתרשים". לגרסת הנתבעים, מן האמור עולה, כי המבנה כולו הינו בשכירות מוגנת, ורק השטחים מדרום ומצפון (החניה ומאגר המים) הינם בשכירות חופשית. פרשנות זו סומכים הנתבעים על הטענה כי לו היתה הכוונה להשכיר חצי בניין או חלק ממנו בשכירות מוגנת, היה הדבר מוצא ביטויו מפורשות בהסכם, מבלי להשאיר פתח לפרשנויות סותרות, וכן עולה הדבר בקנה אחד עם האמור בחוק הגנת הדייר, לפיו ניתן להשכיר בניין או חלק מבניין. היינו כי במידה ומעוניינים הצדדים להשכיר רק חלק ממבנה קיים, עליהם לציין זאת במפורש, ומשעה שלא צוין הדבר, ברי כי המבנה כולו מצוי בתחומי הדיירות המוגנת. ואולם, יש לשים לב כי הדיבר "הבנין והחצר" שבחוזה הינו רק חלק מביטוי- " הבנין והחצר כמסומן בתרשים", ואין לקוראו בנפרד. רוצה לומר, הגדרת המושכר בחוזה שלובה מאליה באופן שרטוטו בתרשים, וגבולות הבנין והחצר כוללים את הבנין כפי שהוא מופיע בתרשים, אף אם הוא מופיע בחציו בלבד, מבלי שבאה לכך התייחסות בהסכם. אף אם לשון החוזה כפשוטה קובעת כי המושכר כולל בנין, הרי שבמקרה זה הבנין הינו הבנין כפי שמופיע בתרשים, אליו מפנה החוזה, והוא בלבד. יש צורך אפוא לפנות לתרשים שצורף להסכם המגדיר את שטח המושכר. תרשים או תשריט זה כאמור, לא צורף, אלא לכל היותר תשריט מאוחר יותר אשר תחלף אותו. לאור זאת, יש צורך ראשית להכריע בשאלת זיוף התשריטים וקו חלוקת המבנה. במידה ויתברר כי תשריט 86' מגלם בתוכו גם את הסכם 86' שכן מייצג הוא תחליף מאוחר אך אותנטי של התרשים המקורי, ומשקף את הסכמות הצדדים כפי שבאו לידי ביטוי בהסכם, תגבר ידה של התובעת. אמנם ניתן לתהות לכאורה הכיצד מושכר בנין כאשר בחלקו נופל הוא בשטח שכירות חופשית ובחלקו האחר בשטח שבדיירות מוגנת. אולם התמיהה לאו תמיהה היא בהכרח: שכן מדובר על חוזים שנחתמו בסמיכות זה לזה בשנים 86' ו 87', כאשר בין בעלי הדין שררו יחסים טובים, ולא היה כל סכסוך. ברור כי תקוותם של השוכרים היתה כי השכירות החופשית תמשך ותוארך לפרק זמן לא מבוטל. אלא שאף במקור לא הושכר השטח שבשכירות חופשית לשנה או שנתיים אלא לחמש שנים – היינו נקבע פרק זמן מינימאלי, בשים לב מן הסתם לטיב העסק ושיקולי כדאיות כלכלית של השוכרים להתקשר מעיקרא בהסכמים. ואכן ההסכם הוארך עוד כאמור בהמשך לחמש שנים נוספות עד ל 14.5.97 (נספח ב' לתביעה).

16. סעיף 6 להסכם קובע כי: "השוכר מצהיר בזה כי המושכר הושכר לו למטרת ניהול עסק של מסעדה (כולל אולם שמחות) ו/או מכירת צרכי מזון ומשקאות- ולא לכל מטרה אחרת שהיא- ובלבד שניהול העסק כאמור יהיה ע"פ כל הוראות החוק ובתנאי שהשימוש במושכר לכל מטרה מהמטרות המפורטות לעיל- למעט מסעדה- יהיה מותר עפ"י תוכנית בנין עיר החלה במקום". סעיף זה מאוזכר בהסכם 87' (השכירות החופשית) ויכול לסייע בהבנה מהו השטח המושכר בשכירות מוגנת. בהתאם, אתייחס אליו בהמשך.

17. הסכם השכירות החופשית (נספח א' לתביעה ולתצהיר אבוטבול), מתייחס כאמור גם להסכם הדיירות המוגנת וקובע: "הואיל והשוכר מחזיק בשכירות מוגנת מהמועצה על פי הסכם מיום 11.07.1986 (להלן: "ההסכם") את המושכר המתוחם באדום ומסומן באות א' בתרשים המצורף לחוזה זה ומהווה חלק בלתי נפרד הימנו (אשר יקרא להלן: " התרשים"); והואיל והשוכר ביקש מהמשכירה להשכיר לו- בשכירות שאינה מוגנת על פי חיקוקי הגנת הדייר- שטח של כדונם מחלקה 12 בגוש 11300 המתוחם בכחול ומסומן "ב1" בתרשים וכן שטח נוסף בגוש 11300 המורכב מחלקים של חלקות 27 ו-28, המתוחם בכחול ומסומן "ב2" בתרשים ולהתיר לו השימוש בשטח מאגר המים שבחלקי חלקות 27 ו-28 בגוש 11300, המתוחם בירוק ומסומן "ג" בתרשים (להלן: "מאגר המים") " . גם כאן מפנה ההסכם באופן בלעדי לתרשים המצורף אליו, כאשר אופן חלוקת השטחים וגודלם, הינו כמשורטט בו, ושוב לשון ההסכם אינה מספיקה כשלעצמה. כאמור, התשריט או התרשים הנטען שצורף להסכם זה הינו תשריט 86', אשר יש להכריע בדיוקו מבחינת תיחום השטחים המופיע בו. בהסכם זה הוסף שטח ב'2 לשכירות, כאשר על פי אותו תשריט, כולל השטח ב'2 חלק מהמבנה שחלקו האחר נופל בשטח א' - המושכר בשכירות מוגנת. היינו, כי חלק מהמבנה מושכר בשכירות מוגנת וחלקו בשכירות חופשית- זאת לגרסת התובעת. לגרסת הנתבעת כאמור, משתרע שטח הדיירות המוגנת על כל המבנה, כאשר קו ההפרדה זויף וצויר בדיעבד ע"י התובעת, ושטח המבנה הכלול בתוך שטח ב'2 הינו למעשה "מובלעת" בשטח השכירות החופשית, ומעולם לא הוחרג מתחום הדיירות המוגנת. כאמור, גם באשר להסכם זה לא הביאו הנתבעים תשריט אשר יתמוך בגרסתם, ורק טענו כי אותו קו גבול נטען, זויף והוסף בדיעבד.

18. טען איפנברג כי קיבל את ניהול החברה תוך ידיעה כי כל המבנה מוגן, וכי בכל פגישותיו עם ראש המועצה, היו מחלוקות באשר לשטחים שמצפון ומדרום, אך לא על המבנה עצמו. בחקירתו הנגדית, לעומת זאת, טען כי שטח ב'2 הינו בוודאות שטח בדיירות מוגנת וכן שטח ג' הכולל את מאגר המים (עמ' 11 ו-13 לפר' מיום 19.08.12). לטענתו, העובדה כי ההסכם מציין שהושכר "שטח" המורכב מחלקי החלקות 27 ו-28 הינה הוכחה כי האמור בתשריט אינו נכון, וכי המבנה אינו מחולק לשניים, שכן אחרת היה הדבר מצוין במפורש, ומכאן שרק השטח הפתוח שבב'2 מושכר בשכירות חופשית (עמ' 15 לפר' מיום 19.08.12). לסוגיה זו, של לשון החוזה המפנה לתשריט, כבר התייחסתי לעיל, ולא אחזור. את השטחים הכלולים בהסכם ניתן להוכיח רק לאחר עיון בתשריטים ו במידה ואמצא כי הם משקפים תיחום שטחים נכון – תתקבל התביע ה. חשוב לציין כי איפנברג הודה כי למד על השטחים המוגנים מלשונו של החוזה, מאחר ונכנס לחברה רק בשנת 1995 ולא היה בשנים הרלבנטיות. היינו כי אין לו ידיעה אישית על מהלך האירועים, ההסכמות בין הצדדים, מהות ההסכמים, התשריטים וכו', עת נחתמו ההסכמים בשנים 86' ו 87'. ועל ידי הנתבעים לא הובא עד רלבנטי שכן היה נוכח במועד חתימת ההסכמים. מכל מקום, וכפי שאראה, פרשנותם של הנתבעים אינה עולה בקנה אחד עם הוראות אחרות המצויות בהסכם, לפיהן קיים מבנה כלשהו אשר הושכר בשכירות חופשית.

19. כך, קובע סעיף 4 להסכם כי: "(א) המשכירה מתחייבת בזה להשכיר לשוכר והשוכר מתחייב בזה לשכור מהמשכירה את השטחים המפורטים להלן ולמטרות המפורטות להלן: 1. את השטח המתוחם בכחול ומסומן ב1 בתרשים וזאת אך ורק למטרת שטח חנייה למסעדה המנוהלת ע"י השוכר במושכר עפ"י ההסכם. 2. את השטח המתוחם בכחול ומסומן ב2 בתרשים וזאת אך ורק לאותן המטרות שפורטו בסעיף 6 של ההסכם " (הכוונה להסכם הראשון היינו של השכירות המוגנת- י.פ.) (הדגשה שלי- י.פ.) (ב) כן מתחייבת בזה המשכירה לתת לשוכר רשות שימוש בשטח מאגר המים וזאת אך ורק לאותן המטרות שפורטו בסעיף 6 של ההסכם ובלבד ששימוש כאמור לא יהווה הפרעה למשכירה- ו/או עובדיה ו/או הפועלים בשמה או מטעמה- מכניסה למאגר המים וביצוע פעולה כל שהיא במאגר המים". אותו סעיף 6 להסכם הדיירות המוגנת הינו כאמור זה הקובע כי שטח המושכר ישמש למטרה של ניהול מסעדה ו/או אולם שמחות. מאחר ואין חולק כי בשטח א' קיים מבנה בו מתנהלת מסעדה בפועל, הרי שברור כי לצרכי העמידה בהוראות הסעיף, יש צורך כי בשטח ב'2 יהיה מבנה כלשהו אשר יאפשר לנהל בו מסעדה ו/או אולם שמחות, המקשר אותו לאמור בהסכם הראשון, שכן אחרת מתייתר סעיף זה, וברי כי אין הכוונה כי המסעדה או אולם השמחות ינוהלו בשטח הפתוח תחת כפת השמיים... עיון בתשריט מעלה כי המבנה היחיד הקיים בשטח ב'2 הינו זה המהווה את המשכו הרציף וחלק של המבנה המצוי בשטח א', כאשר במרכזו עובר קו הגבול המגדיר את שני סוגי השכירויות. לו אכן היתה כוונת הצדדים להשכיר "שטח" בלבד כגרסת הנתבעים, אזי מתייתר הסעיף האמור מתוכן. וכי מדוע לציין שהשטח ישמש כמסעדה/ אולם אירועים במידה והוא בהגדרה אינו יכול לשמש ככזה??

הנתבעים מצדם טענו כי סעיף זה דווקא מחזק טענותיהם- שכן יהא זה בלתי סביר לצמצם את ההסכם לשטח שאינו הולם מיסודו הפעלת אולם שמחות, שעה שניתן להשכיר את המבנה כולו. ואולם, טענה זו לא הוכחה, וכאמור לא ניתן לשלול ממרחק של שנים שיקולי הסבירות של המתקשרים בהסכמים בשנים 86 ו 87, כאשר אף ההסכם לשכירות החופשית לא נכרת לשנה אלא לחמש שנים והוארך עוד בהמשך עד 97', הכל כשהיו יחסים טובים בין הצדדים. לא ניתן לשלול שכבר לעת ההתקשרות בהסכם השכירות המוגן היה צפי "להשלמתו" בכריתת הסכם שכירות חופשית ביחס ליתרת השטח שבו נופל המבנה. כך בהנחה שאותו מבנה היה קיים בשטח , בלא שנוי בשטחו כל השנים לפני שנת 86 ועד היום. זאת ועוד, לא הוצג לי שטחו של המבנה, ואופן השימוש שנעשה בו טרם חתימת הסכם השכירות, וברי כי מסעדה ניתן אף ניתן לנהל גם במבנה קטן. יתכן כי במועד חתימת הסכם הדיירות המוגנת נוהל בפועל אולם אירועים ו/או מסעדה במבנה, כך שהשוכרים באותו מועד טרם העלו על דעתם את האפשרות להרחיב את שטח המבנה, ויתכן כי בין שני השטחים היה בנוי קיר, כך שהאופציה כלל לא היתה קיימת. הנתבעים לא הציגו בפניי את מצב הדברים קודם לחתימת הסכם השכירות וכיצד התנהלו קודמיהם בשטח, ומכאן שממילא טענה זו של הנתבעים חסרה תשתית עובדתית.

20. על פי סעיף 5 להסכם, על השוכר לשפץ שיפוץ חיצוני את המבנים הכלולים המושכרים בהסכם וכן לפתח את שטחי הקרקע המושכרים לפני הפעלת העסק במקום. לאור סעיף זה ניתן לתהות מהם המבנים הכלולים בהסכם לשכירות חופשית אם לא אותו מבנה המהווה את המשכו של המבנה המצוי בשטח א', וכיצד הכלילו הצדדים הוראה המחייבת את השוכרים לשפץ את הבנין לפני הפעלת העסק, במידה והעסק פעל במבנה כולו כגרסתם, כבר שנה קודם לכן?

גם סעיף 5(א)(4) חשוב לעניין זה: "להתקין מערכת ביוב חדשה במבנה שצוין כמסעדה בשטח המסומן ב2 בתרשים- לשביעות רצון המשכירה וזאת לפני הפעלת עסקו של השוכר במקום". היינו, כי בשטח ב'2 קיים מבנה שצוין כמסעדה, אשר בו השוכרים צריכים לתקן את מערכת הביוב לפני הפעלת העסק. במידה והמבנה כולו שימש כמסעדה כבר משנת 86', מהו ההיגיון בהוספת הוראה מסוג זה? הפירוש היחיד ההגיוני לסעיף זה הינו כי בחלק המבנה המצוי בב'2, לא התנהלה מסעדה קודם לכן, וכי טרם הפעלתה בשלב זה וצירופה לחלק המסעדה שבשטח א', יש צורך בתיקון מערכת הביוב. גם כאן יוער כי המבנה היחיד בשטח ב'2 אליו יכול להתייחס סעיף זה הינו אותו מבנה המהווה את המשכו של המבנה בשטח א'.

21. בנוסף מציין סעיף 6 להסכם כי: "למען הסר ספק מוצהר ע"י הצדדים ומוסכם ביניהם כי במבנה שבשטח המסומן "ב2" בתרשים קיים באר, מנוע ומתקני שאיבה, שהינם רכושה הבלעדי של המשכירה והמשכירה תהיה זכאית להכנס באמצעות עובדיה ו/או אנשים מטעמה על מנת לתחזק את הבאר, המנוע ומתקני השאיבה". ראשית, עולה מסעיף זה כי בשטח ב'2 אכן קיים מבנה- והוא המשכו של המבנה המצוי בשטח א'. שנית, עולה כי באותו מבנה קיימת באר, היינו כי מיקומה של הבאר הינה אינדיקציה למבנה המצוי באותו שטח ב'2. פרשנותם של הנתבעים לעניין זה היתה כי ההסכם מתאר מצב קיים בו שטח המסעדה המוגן, מתפרש לתוך שטח ב'2, מבלי להביע עמדה לעניין טיב הזכויות במושכר, ותוך ציון העובדה כי באותו מבנה קיימת הבאר. לטענתם, אם המבנה היה חלק מהשכירות החופשית, היה הסעיף מנוסח כך- "מבנה שהינו חלק מהשטח המסומן ב'2". לשיטתם , דווקא התיאור כמבנה שנמצא בתוך שטח ב'2 הולם את פרשנותם, לפיה המבנה הינו מובלעת מוגנת בתוך השטח החופשי, ועל כן ההתייחסות לבאר מהווה רק הבהרת ההסכמות שבהסכם 86'. איפנברג טען בחקירתו כי הבאר אינה במרכז המבנה אלא בצדו הדרומי, וכי יתכן שיצאו ממנה צינורות לכיוון מאגר המים (עמ' 10-11 לפר' מיום 19.08.12); אלא שלטעמו מטרת הסעיף הינו מתן היתר לכניסה וטיפול במשאבות בלבד (עמ' 19 לפר' מיום 19.08.12).

ואולם, אף אם מטרת הסעיף הינה מתן היתר בלבד, והבהרת הסכמות מהסכם 86', מדוע לא צוין הדבר במפורש? מדוע לא ציינו הצדדים, כי על אף האמור, או בנוסף לאמור בהסכם הדיירות המוגנת, מובהר כי יהא בידי המשכירה להיכנס לנכס ולתחזק את הבאר? ניתן להקשות ולשאול- במידה והמבנה כולו הושכר בדיירות מוגנת, האם לא עלתה סוגיית הבאר כבר אז??
מדוע מצאו לנכון הצדדים לכלול סעיף שלם המתייחס למבנה שבשטח כאשר ההסכם עצמו כלל אינו עוסק בשכירות המבנה? ומה פשוט וטבעי יותר, אם אכן לכך היתה הכוונה, מאשר ציון קצר מפורש כי המבנה כולו לרבות חלקו בשטח ב'2, מושכר אף הוא בדיירות מוגנת על פי הסכם השכירות המוגנת הקיים בין הצדדים? לשאלות אלו לא נתנו הנתבעים תשובה. לפיכך ניתן לקבוע כי סעיף זה מציין מפורשות כי במבנה שמצוי בשטח ב'2 קיימת באר, היינו כי בשטח ב'2 קיים מבנה בשכירות חופשית, ולא "מובלעת" בדיירות מוגנת.

22. מסקנה דומה ניתן לגזור לגבי טענת הנתבעים, כי הסעיפים הקובעים את חובתם לשפץ את המושכר, מעידים על כך שהמבנה הושכר במלואו. כך טענו, כי על פי סעיף 5 להסכם 86', אין כל הגיון בהחלפת חצי מהגגות מהמבנה וברור כי הכוונה הינה להחלפת הגגות במבנה כולו. כאמור, הנתבעים לא הציגו בפניי מה היה מצבו של הנכס קודם להשכרתו בשכירות מוגנת, ועל כן יתכן כי זו אכן היתה כוונת הצדדים. כמו כן אשוב ואזכיר - כי המונח "הבנין והחצר" מתייחסים לבנין והחצר כפי שהם מופיעים בתשריט; מכאן שאם המבנה מחולק, ממילא יש להחליף את הגגות רק לגבי חלק המבנה המאוזכר בהסכם. כמו כן טענו הנתבעים, כי מאחר והסכם הדיירות המוגנת קובע חובה לשפץ את הבנין, אזי ברור כי מדובר במבנה כולו וההוראות שבהסכם 87' אך מאזכרות התחייבות זו. גם כאן ניתן להפנות לאותה פרשנות של "המבנה והחצר" אליה התייחסתי לעיל, וכן ניתן לשאול מדוע נוצר הצורך לציין פעם נוספת את חובת השוכרים לשפץ את המבנה (באם אכן נקלטו הוראות הסכם 86' לתוך הסכם 87')? ברי כי הכוונה היא לשיפוץ חלק נוסף של המבנה, אשר הושכר לראשונה בהסכם השכירות החופשית ולא לאותו חלק אותו כבר היו אמורים השוכרים לשפץ במועד זה. הוראה נוספת המחזקת מסקנה זו הינה זו המחייבת את השוכרים לשפץ שיפוץ חיצוני את המבנה כולו, בהסכם אשר על פניו כלל אינו מתייחס למבנה. מכאן- שבמועד חתימת הסכם הדיירות המוגנת לא ניתן היה לכלול הוראה מסוג זה, שכן לא הושכר בו הבניין בשלמותו. זאת בעיקר מאחר ולא סביר בעיניי שאך שנה קודם לכן היה מצב הבניין סביר, כך שלא עלה הצורך בשיפוץ כאמור.

אכן אין זה הגיוני שהשוכרים - במקור ביקשו לשכור חלק ממבנה רציף קיים שרק חלקו נופל בשטח המקרקעין שהושכרו לראשונה. אולם ראשית כאמור, יכול ובין שני חלקי המבנה היתה חציצה פיזית כגון קיר. שנית, סביר שאת ההשתלשלות יש להבין כאמור בכך שעת שנקשרו הצדדים בהסכם השכירות המוגנת, הראשון מבין שני ההסכמים, היה צפי ריאלי שיושכר אף השטח הצמוד, לרבות אותו חלק שבו שהנו המשכו של הבנין שהושכר כבר (בחלק שבו המצוי בשטח שבשכירות מוגנת). זה ככל הנראה היה עניינם של שני הצדדים, שביקשו להתקשר ביחסי שכירות ביחס למבנה כולו וסביבתו לתקופה לא קצרה. אולם צפי ריאלי זה שהתממש כאמור, אין פירושו שהיה ידוע מראש שהשטח הצמוד יושכר אף הוא בשכירות מוגנת ולראיה שלא כך היה: רק שצפוי היה שיינתן לשוכרים פרק זמן לא מבוטל בשכירות החופשית של השטח הצמוד – מה שהתממש כאמור.
אמנם למסקנה זו אין ראיות ישירות של עדים לאור חלוף השנים, כך שלא ניתן להעיד המעורבים במו"מ בזמן אמת, הן מצד השוכרים המקוריים הן מצד המועצה.
אולם זו מסקנה הגיונית הנלמדת מלשון ההסכמים ומצב השטח העולה ממנה , ואף מסמיכות הזמנים היחסית של כריתת הסכם 86' והסכם 87'.

23. בנוסף טענו הנתבעים לראשונה בסיכומיהם, ומבלי שהתובעת יכולה היתה להתייחס לטענה בראיותיה, כי חישוב דמי השכירות בשני ההסכמים מעלה, כי עבור שטח הדיירות המוגנת משלמים השוכרים דמי שכירות גבוהים יותר מאשר עבור שטח השכירות החופשית: מה שמצביע על כך כי המבנה כולו מושכר בדיירות מוגנת. בסיכומי התשובה השיבה התובעת כי הנתבעים מצידם לא סיפקו תשובה לשאלה מדוע התחייבו השוכרים לשפץ שוב מבנה אשר התחייבו לשפץ רק שנה קודם לכן, וכן כי הסכם הדיירות המוגנת נחתם לשנתיים בלבד, אך מעצם טיבו תוכנן להימשך זמן ארוך יותר. בנוסף, השטח הבנוי בשני ההסכמים דומה ולכן גם דמי השכירות הינם בשיעור דומה. כמו כן הוסיפה כי בהסכם 87' התחייבו השוכרים לשיפוץ נרחב הרבה יותר, לרבות מאגר המים והתקנת מערכת הביוב, אשר בא לידי ביטוי בגובה דמי השכירות. ציינתי הטענה בקצרה, שכן אין די נתונים על מנת להכריע בה. גובה דמי השכירות החופשית מול דמי השכירות המוגנת כפי שהוסכמו במקור, יכול להיות פרי שיקולים שונים שעלו במו"מ לקראת כריתת ההסכמים ועוד עובר להתקשרות בהסכם 86'. ממרחק הזמן קשה לנסות ולחץ מה היו אותם שיקולים, ויכול שלא "מתמטיקה צרופה" הנחתה את הצדדים להסכם, שלא חזו את העתיד בדמות הסכסוך הנמשך והולך מאז 98', אלא ביקשו בסה"כ לקבוע מנגנון מוסכם של דמי שכירות לטווח השנים הנראה לעין עבור שני השטחים כמכלול.

24. לאור האמור עד כה, על פי לשון ההסכם, המפנה לתשריט, קיים שטח כלשהו מהמבנה אשר הושכר בשכירות חופשית. שטח זה הינו השטח כפי שמופיע בתשריט שצורף לו, כחלק בלתי נפרד ממנו, ומשכך נוצר הצורך לבחון את התשריט לגופו. אותו תשריט נטען הינו תשריט 86', ובאם נמצא כאמור כי אין תקומה לטענת הזיוף אותה העלו הנתבעים, וכי הוא תואם אכן התשריט שצורף לאותו הסכם, ממילא תתקבל התביעה.

התשריטים

25. כזכור, חלקו הנתבעים על אמיתות ומהימנות התשריטים שצורפו לכתב התביעה ולתצהירי התובעת. לעת מתן הרשות להתגונן טענו כאמור כי התשריטים אינם מדויקים לאור הליכי האיחוד והחלוקה בחלקה, אולם לאחר הגשת תצהירי התובעת והתשריטים הנלווים להם, טענו לפתע כי התשריטים "טופלו" ע"י גורם עלום במועצה, ומשכך לא צורפו במקור להסכמים. להזכיר- כי העד היחיד (שאינו גורם מקצועי) שהובא מטעם הנתבעת, הינו איפנברג, אשר טרם נכנס לתפקידו בנתבעת במועד חתימת ההסכמים, ועל כן ממילא אינו יודע איזה תשריט צורף לאיזה הסכם ומתי.

26. טענות הנתבעים באשר לזיוף התמצו בפרטים טכניים, המעידים לטענתם כי התשריטים "טופלו" בדיעבד, לעת הגשת כתב התביעה, על מנת לתמוך בטענות התובעת, ולא צורפו במקור להסכמים. בתמצית הם טוענים (הטענות המפורטות תוצגנה בהמשך), כי הכיתוב "תאריך רישום 7/1986" על גבי התשריט לגביו טענה התובעת שצורף להסכם הדיירות המוגנת (להלן: "תשריט 86'") (נ/5), ו"מועד רישום 6/1994" הכתוב על גבי התשריט שנטען כי צורף להסכם השכירות החופשית (ולכתב התביעה) (להלן: "תשריט 94'") (נ/6) נעשו באותו מועד, ולא במועד הכתוב עליהם. היינו כי תשריט 86' לא צורף להסכם הדיירות המוגנת, ותשריט 94' לא צורף להסכם השכירות החופשית, וקווי החלוקה של השטח סומנו עליהם בדיעבד בהתאם לאמור בכתב התביעה. בנוסף טענו כי תשריט 86' לא יכול לבוא לעולם לפני סוף שנת 86', שכן נערך רק לקראת סוף השנה, ועל כן ברור כי לא יכול היה להיות מצורף להסכם הדיירות המוגנת שנחתם קודם. במילים אחרות טוענים הנתבעים, כי התובעת מסתירה את התשריטים המקוריים שצורפו להסכמים. לשאלת מועד הכנת המסמכים חשיבות כאמור גם לעניין מיקומו של קו ההפרדה, שכן במועד בו זויפו התשריטים ושויכו בדיעבד להסכמים (לשיטת הנתבעים), הוסף גם הקו התומך בגרסת המועצה ומחלק את המבנה לשניים ומופיע גם בנספח ג' לתביעה .

27. יוזכר, כי על אף טענת הנתבעים כי התובעת מסתירה כביכול את התשריטים האותנטיים, אין בידיהם כל תשריט אלטרנטיבי המוכיח טענותיהם באשר לגבולות השטח המוגן. אף ב"כ הנתבעים הודה בכך בדיון מיום 11.11.09. יטען הטוען אפוא כי לפנינו טענה בעל פה נגד מסמך בכתב (ההסכם והתשריט הנלווה לו), אשר אין להוכיחה בעדות בעל פה (יעקב קדמי על הראיות- הדין בראי הפסיקה (חלק שלישי) (מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע-2009), עמ' 1509). ואולם, לכלל זה קיימים מספר חריגים, כאשר אחד מהם הינו טענת זיוף המסמך (קדמי, בעמ' 1527).

28. עניין נוסף שיש להידרש אליו בקצרה , טרם הדיון לגופו בסוגית התשריטים , הינו נטלי הראיה בטענת הזיוף. טענת הנתבעים, לפיה תשריטים שהוגשו במהלך הליך משפטי "טופלו" או "זויפו" ע"י מי מעובדי המועצה או שלוחיה, הינה טענה חמורה, המקרינה אשם פלילי. נטל ההוכחה הנו על המעלה אותה טענה המקרינה אשם פלילי – הנתבעים בענייננו. ולא זו בלבד אלא שעל הטוען להמחיש טענתו במידת הוכחה מוגברת או ראיות בעלות משקל על מנת לתמוך באותה טענה.

הדין החל סוכם על ידי בת"א (חי') 18074/05 קלדרון נ' עדאנן (מאגר נבו):

"נטל ההוכחה רובץ על התובעת, בגדר "המוציא מחברו", על פי מאזן ההסתברויות. אלא שכאשר רכיב חיוני בעילת התביעה או ההגנה (להבדיל מהפרכה של גרסת הצד שכנגד) כולל ייחוס אשם פלילי לצד השני, ביחס לעבירות רציניות (טענות למרמה וגניבה נכנסות לגדר זה) מידת ההוכחה הנדרשת גבוהה יותר מאשר במשפט אזרחי רגיל; ולכל הפחות (לגישה שניה שבפסיקה) יש צורך בראיות בעלות עוצמה ומשקל מיוחד: שוב, במידה שמדובר בעניין שנטל הוכחתו מוטל בדין על הטוען. ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ מ(1) 589, 598-599.
וראה דבריו של השופט ברנזון כפי שהם מובאים בהסכמה בפסק דין מאוחר יותר לפסק דין זיקרי, ע"א 6465/93 כהן נ' לנגרמן תק-על 95(2), 1323, פס' 5: באותו מקרה אחרון התקבלה בדעת רוב של הנשיא שמגר והשופט מצא העמדה שאכן עסקינן במידת הוכחה שלישית שבין זו הקבועה בהליך האזרחי לבין זו שבהליך הפלילי: "הטוען במשפט אזרחי למעשה מרמה והונאה, היינו לביצוען של עבירות פליליות, אמנם אינו חייב להוכיח טענתו מעל לכל ספק סביר, אולם כדברי השופט ברנזון תדרש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר במשפט אזרחי רגיל" (סע' 5 לפסק דינו של הנשיא שמגר).
בפרשת כהן נ' לנגרמן נקבע ע"י השופט קדמי בדעת יחיד כי במקרה כזה לא משתנה "רמת הוודאות" הנדרשת, היינו מידת ההוכחה, אלא רק "כמות הראיות, שיש בה כדי לספק את המידה הדרושה", דהיינו יש לשים את הדגש על רצינות ועוצמת הראיות, ואין מידת הוכחה שלישית בדין. אף השופט (כתארו אז) ברק גרס בפרשת זיקרי כי אין ליצור מידת הוכחה שלישית, אך השאלה מהי כמות הראיות שתספק את מידת ההוכחה משתנה על פי מהות הנושא; היינו שאף עמדה זו יש להבין כגורסת, שככל שעסקינן בסטיגמה פלילית, משמעותית יותר, כך תידרשנה ראיות כבדות משקל (פסה"ד בפרשת זיקרי, בעמ' 605-606). עד כה לא הוכרעה המחלוקת העיונית בין שתי הגישות (ראה רע"א 9713/07 עו"ד פואד חיר נ' סופיה שטרמל (פרסום נבו)), ויכול שנפקותה המעשית בסופו של יום אינה רבה" פס' 18 לפסה"ד).

יובהר כי אין עסקינן בטענת נתבע שחתימתו על מסמך זויפה. לגבי טענה כזו, גם אם עסקינן שוב בטענה מקרינה אשם פלילי, הדין הוא ספציפי וקובע שעל התובע להמחיש שהחתימה הנה אכן של הנתבע. ואלו בענייננו מדובר בטענת זיוף תשריטים שהעלו הנתבעים. לא טענת זיוף חתימה. השורה התחתונה אפוא, הנה שעל הנתבעים להמחיש טענת הזיוף שלהם בראיות חזקות בעלות משקל, לכל הפחות, אם לא במידת הוכחה מוגברת. כפי שאראה, הנתבעים לא עמדו בנטל זה, לא באשר לזיוף התשריטים עצמם (מומחית הנתבעים לזיהוי כתב יד לא הצליחה להגן על חווה"ד חקירה הנגדית), ולא באשר לעצם פעולת הזיוף ע"י עובדי העיריה. בשולי הדברים (ובשוליים בלבד) אעיר כי למרות שהמחשת מניע אינו תנאי להצלחת הטענה, ניתן עדיין לתהות מהו העניין האישי של מי מעובדי העיריה לזייף, לא פחות, במועד לא ידוע, את גבולות השטחים בתשריטים, תוך נטילת סיכון אישי לטובת עניינה הכלכלי של הרשות המקומית.

ראשית אפנה לתשריטים השונים:

29. א. נספח ג' לכתב התביעה - הוגש וסומן נ/2. בכתב התביעה נטען כי תשריט זה צורף להסכם 87'. על פניו, זהה התשריט לתשריט 94', אך הוא נעדר את הכיתוב "מועד רישום 6/1994" בתחתית. תשריט זה לא זהה לתשריט 86' ומכיל שינויים שנעשו בתוואי השטח, לרבות תוספות בניה, כאשר קשה להניח שהללו התרחשו תוך שנה ממועד חתימת הסכם הדיירות המוגנת. מאחר ותשריט זה זהה כאמור לתשריט 94', הרי שהדבר מובן מאליו. אולם עובדה זו סותרת את טענת התובעת כאמור, כי התשריט צורף להסכם 87'. מכל מקום, לאור העדר הרישום בתחתית טענו הנתבעים, כי זהו המסמך היחיד שהיה בידי התובעת לעת הגשת התביעה, ובאותו מועד זויפו התשריטים האחרים באמצעות הוספת הכיתובים כאמור, כך שיוכלו להיות מצורפים בדיעבד להסכמים בהמשך הדרך.

ב. תשריט 86'- הוגש וסומן כאמור נ/5. לגבי תשריט זה טענה התובעת כי הוא צורף להסכם 86'- הסכם הדיירות המוגנת. לאור האמור טענו הנתבעים כי הדבר לא יתכן, שכן הפרטים המופיעים בתשריט לא היו קיימים לעת חתימת ההסכם, ובנוסף התשריט עצמו טרם היה מוכן במועד חתימת ההסכם. להמחשת הטענות, הביאו הנתבעים ראיות רבות אליהן אתייחס בהמשך. לפיכך טענו, כי הכיתוב עליו (מועד רישום 7/1986) הוסף באופן רטרואקטיבי, באותו מועד בו הוסף הכיתוב על גבי תשריט 94'. אציין כבר כעת בקצרה, כי הטענה לגבי מועד הכנת התשריט לא הוכחה בפניי, ועל כן דינה להידחות. באשר לטענה כי התשריט אינו תואם את המצב בשטח נכון לשנת 1986- טענה זו דווקא מקובלת עליי. אין הגיון בטענת התובעת כי תשריט 86' צורף להסכם 86'; מאחר והתשריט מתייחס לשטחים המוזכרים מפורשות בהסכם השכירות החופשית, תוך הכנת מקרא ע"פ שטחים, צבעים וכו'. נתונים אלו, מטבע הדברים, לא היו לעיני הצדדים לעת חתימת הסכם הדיירות המוגנת ב-86', ומשכך ממילא לא יכול היה להיות התשריט מצורף להסכם הראשון (לפחות לא במקור).

התובעת מצידה, ניסתה לתקן בהמשך את הטעות ה"טכנית" שנפלה לטענתה בתצהירי העדים שלא היו במועצה במועד חתימת ההסכמים, ולטעון, הן בתצהיר שבח, הן בחקירות עדיה והן בסיכומיה, כי נפלה טעות בשיוך התשריטים וכי תשריט 86' צורף בפועל להסכם 87' אך שויך רטרואקטיבית להסכם 86'; וכי תשריט 94' הוכן עבור זיכרון הדברים שנחתם בשנת 94'. במלים אחרות, להבדיל ממועד הכנת התשריט, משקף הוא נאמנה גבולות השטחים בשכירות מוגנת וחופשית על פי ההסכמות והתרשימים שהיו לעת חתימת ההסכמים. על אף רשלנותה של התובעת בעניין זה, מקובלת עליי הטענה, מאחר ואין הגיון לדחותה, אך בשל משפט בתצהיר בו נפלה טעות. תשריט 86' אכן לא מתאים להסכם 86' אלא להסכם 87' ועל כן לגופו של עניין, אני מקבל את הטענה כי הוא שויך אליו. תשריט 94' כאמור, ממילא לא יכול היה להיות מצורף להסכם 87' ועל כן גם טענה זו מקובלת עליי, והיא אך הגיונית. אציין שוב כי התובעת לא הציגה את התשריט המקורי שצורף להסכם 86', הגובל את תחום הדיירות המוגנת, אך מקובלת עליי הטענה כי לאור ההתייחסות שבהסכם 87' לאותו שטח, וחוסר היכולת להפריד "פיסית" בין השטחים, שויך בדיעבד תשריט 86' גם להסכם 86' כך שתיחלף את התשריט המקורי.

לעניין טעות התובעת טענו הנתבעים כי היה על התובעת לתקן את כתב התביעה, ומשלא עשתה כן, אין בידה להציג כיום גרסה עובדתית שונה מזו שהציגה בכתב התביעה - היינו לטעון מחד כי נספח ג' צורף להסכם 87' ומאידך כי תשריט 86' צורף לאותו הסכם. לנקודה זו אתייחס בסוף הדיון, אך אציין כי על אף זאת נותרה המחלוקת בעינה: היינו השאלה האם התשריטים שויכו בדיעבד להסכמים והאם זויפו עודנה רלבנטית, אף בהינתן טענתה העדכנית של התובעת; מאחר ועצם הטענה בדבר שיוכו של התשריט להסכם מסוים אינו מלמד כי אכן כך הדבר. בנוסף טענו הנתבעים בסיכומיהם לראשונה, כי הסכם 87' מתייחס לשטחים בתשריט כמתוחמים בצבע, שעה שבתשריט 86' הם צבועים ביד חופשית, ומכאן כי לא מדובר באותו תשריט. טענה זו, הועלתה לראשונה רק בשלב הסיכומים, ולא כחלק מחוות הדעת או גוף הראיות מטעם הנתבעים. לבד מזאת טענה זו בפני עצמה אינה בעלת משקל רב להמחשת טענת הזיוף. "מתוחם בצבע" ו "צבוע" הנם אמנם דברים שונים, אך יכול שמנסח ההסכם לא דק בלשונו.

ג. תשריט 94'- הוגש וסומן כ- נ/6. בתחילה כאמור טענה התובעת כי תשריט זה צורף להסכם 87', אולם בהמשך חזרה בה וטענה כי התשריט צורף לזיכרון הדברים שנחתם בשנת 1994. התשריט כאמור זהה לנספח ג' למעט הכיתוב בתחתיתו. גם כאן טענו הנתבעים כי הכיתוב בתחתית הוסף באותו מועד בו הוסף הכיתוב על תשריט 86', וכן כי לא יכול להיות שצורף להסכם 87' מאחר והפרטים המופיעים בו הוספו לערך בשנת 1992, ומשכך ברי כי הוא מזויף. כמו כן טענו הנתבעים כי מעיון בזיכרון הדברים עולה כי כלל לא צורף לו תשריט, ומשכך ברור כי מדובר בזיוף. גם לעניין זה הביאו הנתבעים ראיות, המוכיחות כי המפה שעל בסיסה נערך התשריט, נערכה רק ב- 1992, וכי המבנים המצויים בה לא היו קיימים קודם לכן, ועל כן לא יכול היה התשריט להיות מצורף להסכם 87'.

סוגיה זו נפתרה כאמור עם בקשת התובעת לתיקון טעותה, ואכן אין היגיון בטענה שתשריט זה צורף להסכם 87' לאור ההבדלים בין התשריטים שצוינו לעיל. ואולם, עצם העובדה כי הדבר סותר טענת התובעת במקור בדבר שיוך התשריט להסכם 87', עדיין אינה מלמדת כי התשריט עצמו, המסמן את גבולות השטח המושכר, זויף או טופל. אציין שוב, כי מדובר בטעות לא קטנה שנפלה במגרשה של התובעת, אשר גרמה לבזבוז זמן שיפוטי, התדיינויות מיותרות, מומחים והתמשכות הליכים ארוכה. לו היתה התובעת עושה מלכתחילה "סדר" במגרשה הדיוני, מגישה תצהירים רלבנטים בלבד, ומשייכת את התשריטים הנכונים להסכמים הנכונים, לא היתה עולה טענה זו מלכתחילה ומהצדדים היה נחסך הצורך בהבאת המומחים שהובאו, המפות השונות, ה שאלות לגבי בדיקת גיל הדיו וכיוצ"ב. מכל מקום, באשר לזיכרון הדברים מ 94' אליו כביכול לא צורף תשריט, ניתן להניח כי אף אם הוא לא מפנה לתשריט כלשהו (והדבר מסתבר שכן שטחי השכירות עצמם לא שונו מבחינת גבולם ), עדיין אין בכך כדי ללמד כי בפועל לא צורף אליו תשריט עדכני המשקף שינויים שחלו בשטח עצמו.

ד. בנוסף הגישו הנתבעים שני תשריטים נוספים אליהם יש להתייחס: הראשון שבהם יכונה "מפת מודדי חדרה" (הוגשה וסומנה ת/5). מדובר במפה אשר הוכנה ע"י משרד האדריכלים "מודדי חדרה" לקראת סוף שנת 1986, כאשר לטענת הנתבעים, היא מהווה את הבסיס לתשריט 86'. מאחר ומועד הכנת התשריט הינו רק בחודש אוגוסט 1986, הרי שהדבר מאוחר למועד חתימת הסכם הדיירות המוגנת ועל כן ממילא לא יכול היה תשריט 86' להיות מצורף לו. העדויות שהובאו לעניין זה העלו ספקות באשר לנכונות הטענה, שכן בין מפת מודדי חדרה לתשריט 86' נמצאו הבדלים רבים, הן בקווי המדידה, והן בכיתובים, ואף מכיני המפה והתשריט בעצמם לא ידעו לציין באיזה מפה נעשה שימוש לשם הכנת התשריט.

התובעת מצידה ניסתה לטעון בנוסף, כי מהצילום שצירפו הנתבעים, עולה כי תאריך הכנת המפה הינו 14.06.86; ועל כן יכול היה התשריט להיות מצורף להסכם 86'. בשלב מאוחר יותר ביקשו הנתבעים להגיש את המקור למפה, מבלי להעיד את הגורם המגיש או זה שצילם אותה על מנת שיעיד כי התאריך הרשום הינו 14.08.86. מכל מקום, באם נזכור את תיקון הטעות של התובעת, הרי שמשעה שנטען כי תשריט 86' צורף להסכם 87' ממילא אין נפקות לחודש הכנתו הספציפי בשנת 86', שכן אין חולק כי בשנת 87' היה שריר וקיים.

המפה השניה שצירפו הנתבעים תכונה "תוכנית פרי". מדובר בתוכנית שהוכנה ע"י האדריכלית לאה פרי בשנת 1992 לצורך לגליזציה של חלק מהמבנים באתר, וכנטען שימשה בסיס לנספח ג' לכתב התביעה. משכך, מטרת המפה להוכיח כי תשריט 94' וכן נספח ג' לא יכלו להיות מצורפים להסכם 87'. כאמור, התובעת הודתה בטעותה, גם אם "מבין השיטין", ועל כן תוכנית פרי מתייתרת. הגם שכפי שציינתי אכן קיים הבדל בין שני התשריטים, כך שבמועד העלאת טענת הזיוף, על פי טענות התובעת שהיו לנגד עיני הנתבעים, היה להם במה להיתלות. התובעת ברשלנותה סיפקה להם אותו "עץ" עליו טיפסו.

30. כפי שציינתי, טענו הנתבעים כי התשריט שצורף כנספח ג' לכתב התביעה לא צורף להסכם 87' ותשריט 86' לא צורף להסכם 86'. כך, פירט איפנברג, כי נספח ג' לא יכול היה להיות קיים בשנת 1987, היות ומופיעים בו אלמנטים פיזיים שלא היו קיימים באותה שנה והוספו רק מספר שנים מאוחר יותר. על מנת להוכיח את הטענה, הפנה איפנברג לתוכנית פרי שהוכנה בשנת 1992 (נספח ד' לתצהיר איפנברג), הזהה לנספח ג' (היינו כי נספח ג' הוכן לכל המוקדם ב-1992) למעט קו ההפרדה המחלק את המבנה המוגן, אשר לדבריו הינו זיוף. מצאתי לנכון לציין בנקודה זו, כי טענה זו לגבי קו ההפרדה, חזרה על עצמה לגבי כל התשריטים אליהם הפנה איפנברג, ואולם עדיין ברור כי אין בין נוכחותו של הקו על המפות לבין שאלת זיופו ולו דבר. סביר כי קו ההפרדה המחלק את המבנה צויר בתשריטים הרלבנטיים על מנת לסמן את גבול הדיירות המוגנת, כאמור בהסכם, ותו לא. בין אם אותו תשריט ספציפי צולם מתשריט אחר שהיה בידי העיריה ובין אם לאו, כאשר על גבי התשריט האחר לא מופיע אותו קו, הרי שברור כי הקו צויר במסגרת מערכת היחסים החוזית שבין הצדדים, ואין לעובדת העדרו ממפות אחרות אשר הוגשו לעיריה לצרכים אחרים, דבר וחצי דבר עם שאלת זיופו. כל זאת נכון גם למקרה בו תתקבל טענת הזיוף, שאז ממילא לא ניתן לסמוך על מיקומו של הקו.

בחזרה לענייננו- להוכחת הטענה הגישו הנתבעים חוו"ד של מפענח צילומי אויר- מר בן יוסף, אשר השווה בין מפת מודדי חדרה, מפת פרי ונספח ג', לבין תצלומי אויר מיום 23.02.86, 08.07.88, 10.10.90 ו- 29.05.92.
על פי ההשוואה שנערכה, מפת מודדי חדרה מתאימה רק לפרטים המופיעים בתצלום האויר משנת 1986 (מטבע הדברים); מפת פרי מתאימה לפרטים המופיעים בתצלום האויר משנת 1992 ואינה מתאימה לפרטים שבתצלומים המוקדמים יותר (ואין חולק על כך מאחר ותאריך הכנת תוכנית פרי הינו ידוע). לאור האמור, טען בן יוסף כי נספח ג' הינו העתק של מפת פרי בתוספת קווי חלוקה וסימונים, ועל כן הוכן רק לאחר אוקטובר 1990.

31. כפי שבואר, התובעת עמדה על טעות זו בתצהירו של שבח ובסיכומיה והודתה כי נספח ג' צורף לזכרון הדברים מ-1994. כאמור, גם לאור רשלנות התובעת, אין הגיון בעמידה דווקנית על שיוך התשריטים להסכמים בתצהירים שהגישה, שכן מהצלבת נספח ג' מול תשריט 86' עולה מאליו כי הלה לא יכול היה להיות מצורף להסכם 87'. מכאן, שטענת הזיוף שנטענה ע"י הנתבעים כלפי מסמך זה קרסה, עוד בשלב תצהירו של שבח. אלא שעדיין אין בכך כדי ללמד כי הכיתוב על גבי התשריט, המשייך אותו לשנת 94' לא נעשה במקביל לכיתוב על גבי תשריט 86', ולשם כך יש לבחון את האותנטיות של תשריט 86'.

32. לעניין תשריט זה טען איפנברג כי לא מצא את המקור לתשריט במשרדי הועדה המקומית ועל כן פנה ל"מודדי חדרה", שם מצא מפת מדידה מקורית, ששימשה לטענתו להכנת התשריט. מהמפה והכיתוב עליה עולה, כי היא הוכנה לכל המוקדם ב-14.08.86 ויתכן כי הושלמה רק ב- 02.11.86 (ת/5 כאמור), היינו כי לא יכלה להיות מצורפת להסכם 86', אשר נחתם בחודש יולי. חרף זאת הודה איפנברג בחקירתו הנגדית, כי אינו יודע מהי המפה המקורית עליה נערך התשריט מאחר וטרם נכנס לתפקידו בנתבעת באותו מועד (עמ' 8-9 לפר' מיום 19.08.12). כמו כן ציין כי אינו יודע האם הוגשה לעיריה בקשה להיתר בניה קודם ל-1986 (שאז הרי כבר היה תשריט בידי התובעת) (עמ' 10 לפר' מיום 19.08.12). היינו כי עדותו של איפנברג הינה בפועל עדות סברה, אשר אינה מבוססת על ידע אישי. לטענת איפנברג, לא יכול להיות שתשריט 86' צורף להסכם 87' מאחר ויש עליו קו חוצה שלא מסומן מבחינת מרחקים ולא קשור לדבר, ואם יש חלוקה מציינים זאת בהסכם של חלוקת המבנה לשניים (עמ' 19 לפר' מיום 19.08.12). בעניין זה אשוב אפנה לדיון הקודם בעניין לשון החוזה.

33. גם כאן אציין, כי לאור תיקון טעותה של התובעת, נופלת כביכול טענת הנתבעים, וברי כי לו היתה טענתה של התובעת במקור כפי שהיתה לאחר התיקון, לא היתה עולה טענת הזיוף כלל. כאמור, תשריט 86' אינו יכול להיות מצורף להסכם 86', מאחר וקיימת בו חלוקה לשטחים המושכרים בשכירות חופשית, ועל כן הטענה כי התשריט הנ"ל צורף להסכם 87' מסתברת לגופה. לעניין זה מקובלת עליי גם הטענה כי אותו תשריט שויך בדיעבד גם להסכם 86', כמי שביטא הסכמות הצדדים; מאחר והוא מכיל בתוכו גם את גבולות הדיירות המוגנת, כחלק בלתי נפרד מהסכם השכירות החופשית. ואולם, עדיין אין להתעלם ממספר שאלות שעולות לעניין זה.

ראשית, אין ספק כי להסכם 86' צורף תשריט כלשהו אשר לא הוצג בפניי (הדבר מתקבל על הדעת באם נזכור כי תשריט 86' למעשה תחלף אותו, אולם עדיין היה מן הראוי כי התובעת תשמר אותו ותציג אותו במידת הצורך). שנית, לא ברורות הנסיבות במסגרתן נרשם על התשריט "מועד רישום 7/1986" כאשר בפועל הוא צורף להסכם משנת 87'. לשאלות אלו לא סיפקה התובעת תשובות, ואולם כזכור- מוטל נטל ההוכחה בשאלת הזיוף על הנתבעים, ולפיכך אין בתהיות אלו די כדי לקבל את הטענה באשר למועד הכנת התשריט ו "שיוכו" להסכם ספציפי. כמו כן ניסה איפנברג להפנות בתצהירו לתשריט נוסף (נספח ט' לתצהירו), הזהה כביכול לנספח ג', אשר צורף לכתב ההתחייבות עליו חתם עם כניסתו לחברה, כאשר מספר פרטים בו שונים, לרבות קו ההפרדה אשר אינו קיים, מבנים שהוספו רק בשנת 92', גדר עץ וכו'.

בחקירתו הנגדית הודה כי לא נכח בשעת הצילום ולכן אינו יודע מהו המקור ממנו צולם התשריט האמור, וכי יכול להיות שהוא עבר מספר שינויים לצורכי התאמתו לכתב ההתחייבות (עמ' 4-7 לפר' מיום 19.08.12). מכאן שגם הניסיון להשוות מסמך זה לתשריטים נשוא התובענה ובכך להפריך את מקוריותם לא צלח.

34. לגופם של דברים, טענת הזיוף קרסה אף מבלי להידרש לתיקון הטעות של התובעת. ראשית כאמור, העיד איפנברג כי אינו יודע מהו המקור לתשריט והאם באמת מדובר במפת מודדי חדרה או מפה קודמת. וכי לא יעלה על הדעת כי משרד מודדים אחר הכין מפה אחרת במועד אחר עבור המועצה?? שנית, עלו לעניין זה תהיות בעדותו של גולדשמידט. לטענתו, ביום 14.08.86 ערך משרדו, לבקשת טרכמן, מפה מצבית ותרשים סביבה של המקרקעין שבמחלוקת (נספח א' לתצהירו- זהו המקור למפה ת/5 אשר סומן גם נ/18). ביום 02.11.86 הושלמה גם מדידת הטופוגרפיה באתר. על אף שמשרדו לא ערך את תשריט 86', טען גולדשמידט כי נראה שהוא הוכן על גבי המפה האמורה. היינו, כי תשריט 86' לא יכול היה לבוא לעולם לפני מועד זה ועל כן לא צורף להסכם 86'. כאמור, מעיון ב-ת/5 עולה כי הוא נערך ב- 14.06.86, כאשר על גבי המקור מצוין התאריך 14.08.86. הבדל זה עשוי להיות משמעותי ביחס לשאלה האם לאשורה יכול היה התשריט להיות מצורף להסכם 86'. אלא שכפי שציינתי, ממילא אין הדבר סביר. מכל מקום, בחקירתו הנגדית סיפר גולדשמידט, כי ההעתק החתום של המפה המקורית נמסר ככל הנראה לידי המזמין- טרכמן (עמ' 32 לפר' מיום 19.08.12) - היינו כי היה בידי הנתבעים לאתר בשלב כלשהו את התשריט המקורי, הסותר לטענתם את גרסת התובעת, אולם הם לא עשו כן.

כמו כן הודה גולדשמידט כי במידה ויעשו לשטח מסוים שתי מדידות באותה תקופת זמן, הן תהיינה זהות, ומכאן שלבטח יכולות להיות שתי מפות דומות של המקום (עמ' 32 לפר' מיום 19.08.12). לאור טענה זו התבקש גולדשמידט להשוות בין מפת מודדי חדרה לתשריט 86', כאשר כפי שכבר ציינתי, קיימים הבדלים לא מעטים בין השתיים, הן בקווי המדידה ובעיקר בכיתוב.
בשלב זה טען גולדשמידט כי יכול להיות שתשריט 86' נערך על גבי מפת מדידה אחרת, על אף שקיימים אלמנטים דומים (וזאת כאמור בניגוד לתצהירו) (עמ' 34-35 לפר' מיום 19.08.12). אכן יכול והוכנה מפה אחרת במועד לא ידוע. ענין זה מפחית ממשקל הטענה בדבר מועד הכנת התשריט בתורת מועד ממנו נגזרת יכולתו או אי יכולתו להיות משויך להסכם מסוים.

35. שלישית, דה סביליה עצמו, אשר נטען כי הכין את תשריט 86' לצורך קבלת היתר להפעלת המסעדה, טען בתחילה כי ערך את השרטוטים על גבי מפת המדידה של מודדי חדרה, אשר הוצגה לו ע"י ב"כ הנתבעים, ולצורך תצהירו, סימן על גבי אותה מפה בעיגולים ירוקים את התוספות שהוסיף בעצמו. לטענת דה סביליה, המדידה החלה לכל המוקדם בספטמבר 1986, שכן זהו מועד החשבונית הראשונה שמצא, אך יתכן והיו חשבוניות נוספות. חשוב לציין כי בתשריט שהכין דה סביליה, לא מופיעה, מטבע הדברים, החלוקה לשטחים כאמור בתשריט 87', היינו כי מדובר בתוספת מאוחרת יותר. בחקירתו הנגדית סיפר כי הוסיף למפה את המלל, המפלים והתעלה מהמפל לבריכה, ולא התעניין בשאלת קו החלוקה מאחר ולא זו היתה מטרת התשריט (עמ' 25, 27 לפר' מיום 19.08.12). במקביל, הסתייג ואמר כי אינו בטוח שמדובר במפת מודדי חדרה, ויכול להיות שבמקור היתה מפה אחרת (עמ' 25 לפר' מיום 19.08.12). למסקנה זו הגיע דה סביליה לאחר שנוכח לדעת כי מפת מודדי חדרה אינה חתומה, שעה שהוא עובד רק עם מפות חתומות (עמ' 25 לפר' מיום 19.08.12). כאשר נדרש להסבר סיפר, כי סימן על גבי המפה שהציג לו ב"כ הנתבעים את הדברים ששרטט, על פי זכרונו (עמ' 26 לפר' מיום 19.08.12). כמו כן, כאשר התבקש להשוות בין מפת מודדי חדרה לתשריט 86' השיב כי המפות אינן זהות וכי קיימים הבדלים. לטענתו, דווקא בתשריט 86', בו רוב המספרים כתובים עם שבלונה, זו עבודה שלו, כאשר הוא העתיק את המספרים ממפה, אך לא ידע להשיב מאיזו מפה העתיק (עמ' 29-30 לפר' מיום 19.08.12). עינינו הרואות, כי עד נוסף אשר הובא מטעם הנתבעים טוען להבדלים בין מפת מודדי חדרה לתשריט 86' ואינו יודע לציין האם מדובר באותה מפה, וזאת על אף שהוא עצמו המודד שהכין את התשריט. לעניין זה ניתן גם להקשות ולשאול- על איזו מפה עבד דה סביליה במידה וקיבל לידיו את העבודה בספטמבר 1986, שעה שמפת מודדי חדרה היתה מוכנה רק ב-11/86? היינו, כי ניסיון הנתבעים לערער את מועד הכנת תשריט 86' באמצעות השוואתו למפת מודדי חדרה והטענה כי הלה נערך בשלב מאוחר יותר ועל כן לא יכול להיות מצורף להסכם, לא צלח.

36. הנתבעים ביקשו להעביר את התשריטים לבדיקת מומחית מטעמם לזיהוי כתב יד, חנה קורן, על מנת שתשווה בין כתבי היד על התשריטים, ותוכיח כי לא נרשמו במועד הנטען. כפי שציינתי, קורן כלל לא ידעה להגן על התזה שהציבה בחוות דעתה, ולא ידעה לזהות את המסמכים עליהם עבדה ובגינם ניתנה חוות דעתה. כמו כן, חווה"ד כפי שהוגשה הינה חסרת ערך, הן מאחר וקיימת הודאה מטעם התובעת כי מי שרשם את הכיתובים הנ"ל הינו אותו אדם (שלום שבח), והן מאחר ואין בבדיקה שערכה קורן משום יכולת להעריך את גיל הדיו או המסמך.
בחווה"ד בחנה קורן את מפת מודדי חדרה (סומנה א'), את תרשים 86' (סומן ב'), את תרשים 94' (סומן ג') ואת נספח ג' לכתב התביעה (סומן ד'), וציינה כי בבדיקה של נספח ג' מול תשריט 94', נראה כי מדובר במסמך שנעשו עליו שינויים- מאחר וחסר על גבי נספח ג' הכיתוב האמור, וכן עובי הקווים התוחמים בין שני המסמכים שונה. כמו כן העלתה קורן השערה כי פרטים מסוימים המופיעים בתשריט הוסתרו, וזאת לאור סימני קיפול בצילום. השערה אחרונה זו הינה מחוץ לתחום מומחיותה של קורן. באשר לחתימות המופיעות על תשריטי המחלוקת, ציינה קורן כי אופן הולכת התנועה והקו, התנועה, חילופי הלחץ והצורה מלמדים על כך שלא מן הנמנע כי שני הרישומים נכתבו באותה תקופה. במקביל ציינה, כי לצורך קביעת טווח הזמן המשוער בו נעשה הרישום, יש צורך בקבלת כתבי יד אחרים מהתקופות האמורות, אחרת לא ניתן לדעת מתי נרשמו (עמ' 130 לפר').

בחקירתה הנגדית כאמור, התבלבלה קורן כאשר נשאלה על המסמכים עליהם עבדה. כך, כאשר נשאלה על נספח ג' לכתב התביעה, השיבה כי צריך להיות עליו הכיתוב "מועד רישום 6/94", כמו בתשריט 94'. לטענתה מדובר בנספח זהה למעט התאריך, אך היא אינה זוכרת כי ראתה אותו כלל. בהתאם גם סירבה קורן לחתום על הנספח ככזה, שכן חסר עליו תאריך, ואין עליו חתימה שלה, ועל כן לא מדובר במסמך עליו עבדה. גם בהמשך טענה כי ככל הנראה מדובר בצילום מקוטע שכן חסר תאריך, אך היא לא מזהה את המסמך. רק לקראת סוף עדותה, ולאחר הפסקות שניתנו בחקירה כדי לאפשר לה לשחזר, ציינה קורן כי אכן בחווה"ד רשמה כי במסמך חסר רישום המועד (עמ' 128-129 לפר'). למעשה החקירה הנגדית נמצאה מעוקרת מתוכן לא מחמת מחדל כלשהו של החוקר, שהכין חקירה, אלא מאחר והמומחית הנחקרת לא הצליחה להתייחס לחומר שעמד בפניה עת ערכה חוות דעתה. לאור האמור, לא הצליחה המומחית להגן על התזה שלה בחקירה, אין לתת משקל של ממש לחווה"ד, וממילא אין בה כדי להוכיח את טענת הזיוף. מסקנה זו מוצאת חיזוק בממצאי המומחים מטעם התובעת, שחוות דעתם עדיפה בעיני לגופה .

37. התובעת מצידה הביאה שני מומחים לסתירת חווה"ד של הגב' קורן: הגב' סימה אנקונה- מומחית להשוואת כתב יד ולבדיקת מסמכים (חד/2) ומר אבנר רוזנגרטן - מנהל המכון למחקר פורנזי (חד/1). אנקונה ציינה בחוות דעתה, כי קיימת התאמה בתכונות הכתיבה בין שני הרישומים על התשריטים וסביר כי נכתבו ע"י אותו כותב. במקביל ציינה, כי נושא קביעת מועד או גיל של רישום על גבי מסמך הינו בעייתי עד בלתי אפשרי, ולשם כך יש לערוך בדיקת גיל דיו ע"י אנשי מדע או כימאים. כמו כן טענה, כי לא ברור כיצד יכלה קורן לגזור את מועד הכתיבה מאופן הכתיבה ולו בדרגה שאינה וודאית. התכונות אותן ציינה קורן, הינן תכונות המשמשות לזיהוי הכותב ואינן יכולות לשמש כקריטריונים לקביעת מועד הכתיבה. בחקירתה הנגדית טענה אנקונה, כי כתב יד אומנם משתנה עם השנים, אך לא תמיד, ולכן הבדיקה האופטימלית היא באמצעות בחינת דוגמאות חתימה מתאריכים רלבנטיים בהתאם למסמכים הנבחנים (עמ' 115 לפר').
העיקר בעיני הינו כי לא ניתן לבחון גיל מסמך שלא באמצעים כימיים, ולא ניתן להסיק את מועד הכתיבה מאופן הרישום ואפיוני הכתיבה. השוואת כתבי יד בטווח של שנים – הנה שיטה שעל פניה נתונה לפרשנויות, ולכל הפחות יש לומר שהנה אמינה הרבה פחות לצורך בדיקת גיל מסמך.

בדומה, טען גם רוזנגרטן כי הערכת גיל דיו יכולה להעשות כאשר מתקיימים שני תנאים בו זמנית: פער הזמן בין מועד הכתיבה למועד הבדיקה אינו עולה על שישה חודשים, ושבמעבדה הבוחנת קיימת פורמולציה של הדיו ששימש לכתיבה. במקרה דנן, התנאי הראשון אינו מתקיים ולכן לא ניתן להעריך את גיל הדיו. בהתאם הוא מציין כי הערכה השוואתית של מועדי כתיבה על פי סימני הכתיבה הינה שגיאה מדעית, ואין כל אפשרות לבצע השוואת מועד כתיבה ע"י השוואת סימני הכתיבה, המשמשים כפרמטר בהשוואת זהות הכותבים בלבד. מבדיקת שני הרישומים, ציין רוזנגרטן, עולה כי קיים הבדל בין הדיו, כך שכמות המרכיבים האורגניים בתשריט 86' נמוכה מכמות המרכיבים האורגניים בתשריט 94'. בנוסף לעובדה כי הדבר מעיד על שימוש בשני סוגי דיו שונים, גם עולה האפשרות כי הדיו במסמך 86' ישנה יותר מהדיו במסמך 94', דבר הגיוני לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות בייצור הדיו. בהגינותו הודה רוזנגרטן, כי לא ניתן להוכיח באופן חד משמעי את נכונות ההשערה. בחקירתו העיד כי נטל משני המסמכים דוגמיות מיקרוסקופיות של הדיו וכך בחן את מרכיביו (עמ' 106 לפר'). כמו כן הדגיש כי על מנת לבחון דיו יש צורך במומחיות בכימיה, על מנת לזהות את המרכיבים בתוכו (עמ' 109 לפר'). בדומה לאנקונה, טען גם רוזנגרטן כי יש צורך באיסוף כתבי יד על מנת לוודא את זהות הכותב, אך ממילא לא יהיה באיסוף זה בכדי לוודא את תאריכי הכתיבה (עמ' 112-113 לפר').

38. לאחר שנחקרו המומחים, שתי חווה"ד מטעם התובעת הותירו רושם מהימן, והבדיקה שנערכה למסמכים על ידם ללא ספק היתה רלבנטית יותר מזו שנערכה ע"י קורן. יש לזכור כי הנתבעים הם הנושאים בנטל המחשת טענת הזיוף, וכי תכליתן של חוות הדעת מטעם התובעת היתה להפריך את מתודולוגית ורלבנטיות הבדיקה של קורן. בתכלית זו עמדו. נזכור עוד כי ממילא לא עלה בידי הגב' קורן להגן על התזה שלה. לא ניתן אפוא לקבוע כי הרישום על גבי התשריטים נעשה באותו מועד.

39. לתמיכה בגרסת התובעת הובא מר אבוטבול, ראש המועצה ה מכהן, אשר טען כי נספח ג' מגלם בתוכו נספחים ותשריטים קודמים אשר היו ביחסים החוזיים בין הצדדים, שהראו היכן עובר גבול הדיירות המוגנת, והוא כולל גם תוספות בניה בלתי חוקיות שהוסיפו הנתבעים (עמ' 3 לפר'). היינו כי התרשים הינו למעשה לגליזציה תרשימית למתחם נכון ליום הגשת כתב התביעה (עמ' 3 לפר'). כמו כן ציין כי אם בתוך התצהירים נספח מסוים נכתב בטעות במקום נספח אחר, מדובר בטעות אבל במהות אין חולק היכן עובר גבול הדיירות המוגנת (עמ' 3 לפר'). בהתאם טען כי תשריט 86' הינו חלק בלתי נפרד מהסכם 86' היות והוא מתייחס לשטחים ב'1 וב'2 וכן לחלק המוגן (עמ' 6 לפר'). בהמשך חזר בו אבוטבול מאמירה זו וטען כי תשריט 86' צורף בפועל להסכם 87' והוראות החוזה מפנות אליו.
לטענתו, הנתבעים מחזיקים בשטח משנת 86' ובהתאם נערך הסימון בתשריט, על פי ההסכמות דאז. בהתאם טען אבוטבול שוב כי נספח ג' הינו אותו תשריט, אך עם הטמעת הבניה הבלתי חוקית, והוא נערך לצורך הארכת החוזה בשנת 1994 (עמ' 11-12 לפר'). באשר לטענת הזיוף השיב אבוטבול, כי בשנים המדוברות טרם עלתה מערכת היחסים בין הצדדים על שרטון ועל כן לא היתה לאף אחד סיבה לזייף את התשריטים (עמ' 13 לפר'). טענה אחרונה זו אולי הגיונית לגופה, אך זו מסקנה שלשמה אין צורך בעדותו של העד.

יובהר כי למרות שעיקרי עדותו של מר אבוטבול משקפים אף מסקנותי, הרי לא בשל עדותו באתי לכלל מסקנות אלה. עדותו לא העלתה ולא הורידה היות ולא היה בתפקידו במועדים הרלבנטיים, ולמעשה לא יכול היה להעיד מידיעה אישית על שום פלוגתא רלבנטית שבין הצדדים.

40. בנוסף הביאה התובעת את מר דני שניר, גזבר המועצה הנוכחי, אשר טען בחקירתו כי ככל הנראה נפלה טעות בעת צילום מסמך ג' שבגינה לא צולם התשריט כולו והכיתוב "נעלם". מכל מקום, לו אין ידיעה אישית על כך מאחר ולא הוא היה זה שצילם (עמ' 35 לפר'). כמו כן טען לעניין ה"טעות" בתצהירו, כי ככל הנראה הציגו בפניו את המקור וצילמו דבר אחר, שכן לא יתכן כי מפה או תשריט שעליהם נרשם 6/1994 יהיו נספחים להסכם מ- 1986, מכיוון שאחד המבנים המופיעים בתשריט ("מבנה נייד פריק" ו"מטבח") לא היה קיים בשנת 1986 (עמ' 36 לפר'). לאור האמור טען גם שניר כי תשריט 86' צורף להסכם 87' מאחר והבינוי שם נעשה רק בשנות ה-90 (עמ' 36 לפר').

גם עדותו של עד זה אפוא, לא העלתה ולא הורידה. עם זאת, תצהירי מר אבוטבול ומר שניר הוכנו בטרם העלו הנתבעים את טענות הזיוף שלהם.

41. את טעותה האמורה תיקנה כאמור התובעת בתצהירו של שלום שבח, גזבר המועצה המקומית בשנים הרלבנטיות ("העד היחיד הרלבנטי" כלשונה), אשר הוא זה שרשם את הכיתוב על גבי התשריטים. מבחינת לו"ז התצהירים, תחילה הוגשו על ידי המועצה תצהיריהם של ראש המועצה ושל דני שניר ביוני 2007. הנתבעים הציפו כאמור טענת הזיוף שלהם בנובמבר 2007, והגישו בחודש זה תצהירים (עיין בבש"א 18827/07). תצהירו של שבח הוכן והוגש רק לאחר שהוגשו תצהירי הנתבעים, בהם הועלתה טענת הזיוף והנימוקים לה. תצהירו ת/2 הנו מדצמבר 2007. אולם היתה הצדקה לאפשר לה לתובעת התייחסות לטענה זו של זיוף שהציפו הנתבעים באיחור. כאשר ממילא מי שאמור להציף הטענה ולהמחישה הנם הנתבעים. ובהתאם יש לאפשר לתובעת להתייחס אליה.

42. שבח החל את עדותו בהצהרה כי הוא פנסיונר החל משנת 2004, היינו אינו בעל תפקיד או אינטרס כלשהו במועצה (עמ' 14 לפר'). כמו כן הבהיר בתצהירו, כי התרשים אליו מתייחס הסכם 87' הינו זה שעליו נרשם "תאריך רישום "7/1986" (תשריט 86') (וראה עמ' 23 לפר').
כמו כן סיפר, כי החתימה הנוספת המתנוססת על גביו הינה של מר ניסים כהן, ששימש כמזכיר המועצה המקומית (ולא הובא לעדות), היינו כי שני בעלי תפקידים במועצה עברו על התשריט ואישרו אותו. לטענת שבח, התשריט, לרבות הסימונים המופיעים עליו, נערך במחלקת ההנדסה של המועצה, ונחתם ע"י שני הצדדים (עמ' 16 ו-17 לפר'). באשר לגבול הדיירות המוגנת, טען שבח, כי הנ"ל נקבע על פי מיקומה של הבאר שהיתה קיימת במבנה, אשר היתה שייכת לועד החקלאי ולאחר מכן למועצה. במהלך השנים לטענתו בנו השוכרים תוספות שונות למבנה הקיים וגם פלשו לשטחים לא מוגנים. בסיכומיה ציינה התובעת, כי שבח לא נחקר על טענה זו ועל כן יש לקבל את טענתו באשר לגבול הדיירות המוגנת כמקובלת על הנתבעים. הנתבעים מצידם תקפו אמירה אחרת של שבח בסיכומיהם וטענו להרחבת חזית באשר לתוספות הלא חוקיות שהוספו כביכול. לטענתם, הדבר לא נטען בכתב התביעה ובוודאי שאם כך היה הדבר, הנתבעים לא היו מקבלים "פרס" שנה לאחר מכן בדמות הסכם שכירות חופשית. אין בטענה זו דבר. מאמירתו של שבח ניתן להבין כי במשך השנים הוסיפו הנתבעים תוספות שונות למבנה, הנראות גם בתשריטים המאוחרים יותר, ומהמפות שהוגשו במהלך הדיון אף עולה כי חלקן היו תוספות לא חוקיות להן הוגשה בקשה ללגליזציה. אולם פער הזמנים בין הסכם השכירות המוגנת מיולי 86 להסכם השכירות החופשית ממאי 87' עומד על 10 חודש בסה"כ, וכאמור סביר שההתפתחות של הסכם השכירות החופשית היה צפוי עת נחתם הסכם השכירות המוגנת, ולא סביר כי כל התוספות הבלתי חוקיות נבנו מהלך אותם 10 חודשים, אלא מדובר כאמור בהתפתחות שלאורך השנים. השאלה כאמור בסופו של יום לצורך תביעת הפינוי לא מה התשריט האותנטי בשלמותו ההיסטורית, אלא אם התשריט שצורף משקף נאמנה את קוי הגבול בין שטח השכירות המוגנת והחופשית, גם אם נלקח מתשריט שלא אותר.

באשר למועד החתימה השיב שבח כי אינו יודע האם חתם על התשריט לפני או אחרי החתימה על ההסכם, ולפני או אחרי חתימתו של ראש העיר, אך הבהיר כי הוא הונח בפניו כאשר עלה הצורך לצרפו להסכם ובהתאם הוא התייחס אליו בשביל ולצרכי ההסכם (עמ' 16-17 לפר'). כמו כן הבהיר, כי נקט במונח "רישום" כאשר הכוונה היא למועד בו הוצגה בפניו המפה, היינו 7/1986 (עמ' 18 לפר'). בנוסף הודה שבח כי אינו יודע מהו התרשים אליו מפנה הסכם 86' (אשר כאמור לא הוצג בפניי) מאחר ולא נוכח בחתימתו (עמ' 19 לפר'). לדבריו, כאשר הגיע אליו החוזה, העביר אותו למחלקת הגבייה על מנת שיקחו ממנו את כל הנתונים ויוכלו לגבות את שכר הדירה (עמ' 19 לפר'). על אף האמור ציין כי אין סיכוי שהרישומים נעשו במקביל, היות ולשון הכיתוב אינה זהה, וסביר כי לו היה מדובר ברישום במקביל, היה עושה שימוש במונחים זהים. כמו כן ציין כי מדובר במפות שונות, בעלות רכיבים שונים (עמ' 19-20 לפר').

43. באשר לתשריט 94' טען שבח כי מדובר במפה מעודכנת אשר הוכנה ע"י המחלקה הטכנית של המועצה, לקראת החתימה על זיכרון הדברים בשנת 94' והיא תואמת, כפי שכבר ציינתי לעיל, לתשריט 86', בשינויים המחויבים, בהתאם לתוספות שהוסיפו הנתבעים במשך השנים (עמ' 21 לפר').
כמו כן ציין שבח כי לא חתם על התשריט כנספח לחוזה מאחר ולא הציגו אותו בפניו, וכן מאחר ולא זכור לו שנהג לחתום על נספחים של מרשמים של מחלקת ההנדסה (עמ' 22 לפר'). לטענתו, במועד הרישום, היה צריך לבצע את הפעולה הזו וזה מה שנעשה (עמ' 23 לפר').

44. אמירתו זו של שבח "זכתה" לקיתונות של ביקורת בסיכומי הנתבעים, כמבססת כביכול את טענת הזיוף והטיפול במסמכים. דעתי שונה. שבח ציין כאמור כי גם על תשריט 86' נדרש לחתום על מנת להתאימו להסכם, וכך גם התייחס אליו. ואולם מכאן אין ללמוד כי מספר שנים לאחר מכן רשם שבח תאריך פיקטיבי על התשריט, בהוראת ראש המועצה, על מנת לתמוך בטענות התובעת בתביעה זו. יוזכר, כי לשבח אין עניין אישי בנכס נשוא התובענה או בתביעה בכלל, לפחות לא הוכח בפניי עניין כזה. כל שניתן להסיק מדבריו של שבח הינו כי באותו מועד היה צריך לרשום את התאריך על התשריט על מנת שניתן יהיה לשייכו לאותו הסכם שנחתם או עתיד היה להיחתם וכך נעשה, אך אין בכך כדי להעיד כי הדבר נעשה מספר שנים מאוחר יותר. בהמשך עדותו טען שבח כי תפקידו במועצה כלל חתימה על מפות ותוכניות, אך מלבד אותה חתימה המשייכת את התשריט להסכם, לא היתה לו כל נגיעה אליהם.

45. אמירה נוספת של שבח אשר "זכתה" לתגובה מצד הנתבעים היתה- "ניסינו לבדוק שאפשר יהיה לעשות משהו שיש לו התחלה, ואז מזכיר המועצה וגזבר המועצה- לקחנו אז את המפה שהיתה באותה עת במחלקה הטכנית אצל מהנדס המועצה, ואותה שייכנו לחוזה שהיה אז עם המועצה. זה כל מה שיש לי להגיד. לא זייפנו" (עמ' 28 לפר'). לטענת הנתבעים, מדובר בהודאה מפורשת כי מדובר בזיוף וכי נלקחו מפות בדיעבד אשר שויכו להסכמים. לטעמי ניתן להבין מאמירה זו כי על מנת שניתן יהיה לסמן בתשריט את גבול הדיירות המוגנת המוסכם נכון למועד חתימת החוזה, היה צורך במפה עדכנית, כפי שהיתה במחלקת ההנדסה, ולאחר לקיחתה, נערכו עליה הסימונים והיא שויכה להסכם הרלבנטי. כפי שציינתי- לא ברורה מערכת הנסיבות במסגרתן נרשם דווקא הכיתוב "מועד רישום 7/1986" על גבי תשריט שצורף להסכם רק שנה מאוחר יותר, אך יתכן והוא נערך באותו מועד כחלק ממו"מ שהלך ונרקם בין הצדדים עד לסיומו בחתימה על הסכם הדיירות המוגנת. טענה זו לא נטענה בפניי כאמור, ושאלת מועד הרישום המדויק נותרה עלומה, אך מכל מקום, ולאור כל האמור, אין בה כדי להעיד כי בזיוף עסקינן.

46. מצאתי לנכון להתייחס בקצרה לטענות הנתבעים הנוספות באשר לעדות שבח. בסיכומיהם טענו כי לו היה תשריט 86' מצורף להסכם 87', הרי ששבח היה חותם גם עליו, ואז לא היה מתעורר הדיון האמור. לטענתם, שבח ידע כי התשריט לא צורף להסכם ועל כן, מאחר ולא היה צד להסכם 86', יכול היה לדאוג לכיתוב השגוי בהתאם להוראות ראש המועצה. מעשה כזה לגרסתם, הינו ניסיון ליצור "אליבי" באמצעות צד שלישי, רחוק ותמים, למסמך בעייתי (היינו ראש המועצה אשר נטען כי לא זייף בעצמו בשל כך).
לחיזוק טענתם הפנו הנתבעים לעובדה שהתובעת התכוונה לזמן לעדות את ראש המועצה בזמנים הרלבנטיים- מר שיבובסקי, אך לאור גילו ומצבו הבריאותי הודיעה כי לא תעשה כן. לטענתם, ויתרה התובעת על העדות מאחר והדבר היה פועל לרעתה. לעניין זה חשוב לזכור, כי שני הצדדים, בפירוש לא רק התובעת, תרמו תרומתם להארכת משך חיי ההתדיינות בתיק. כאשר בשלב זה של שנת 2007 עת הוגשו תצהירי התובעת, כבר לא ניתן היה לפי הנטען להביא את שיבובסקי לעדות. באם אכן גרסו הנתבעים כי מצבו הרפואי של שיבובסקי מאפשר לו ליתן עדות וכי יש בעדותו בכדי לפגוע בגרסת התובעת, היה באפשרותם לבקש לזמנו לעדות בעל פה מטעמם, כעד שבעליל אינו בשליטתם, אך הם בחרו שלא לעשות כן. אין מניעה לזמן ולו בעל דין שכנגד לעדות, משעה שלא נותן הוא תצהיר מטעמו. מכל מקום, מדובר בהאשמות חמורות שלא הומחשו כנגד ראש המועצה ושבח, עובד מן המניין, אשר זייפו כביכול, ללא אינטרס ממוני אישי, תשריטים, ו"הקטינו" את שטח הדיירות המוגנת, על מנת להתאימו לכתב התביעה.

47. לתיק ביהמ"ש הוגש גם תיק העבודה של שמאי המקרקעין בירנבאום, אשר ביצע שומה למסעדה לעניין שווי הנכס ודמי השכירות הראויים בשנת 1987 (סומן נ/1). בירנבאום הגיש במקור תצהיר, אך לאחר הגשתו, הודיעה התובעת על משיכתו מהתיק מאחר ועדותו אינה עוסקת בלב המחלוקת. בתגובה ביקשו הנתבעים להורות לבירנבאום להגיש את תיק העבודה אליו הפנה בתצהירו, לאחר שגילו לטענתם מעיון בתיק, כי התשריט שאליו הפנה הינו צילום חדש של תשריט 86', אשר "הושתל" ככל הנראה בתיק ע"י גורמים מהתובעת. לאור האמור הגיש בירנבאום את תיק העבודה כאמור, כאשר טענת הנתבעים באשר להשתלת תשריט לא הוכחה. מצאתי לנכון להתייחס למסמך חשוב המצוי בתיק העבודה, לגביו לא באה התייחסות מצד אף אחד מהצדדים. המדובר בחווה"ד שהכין בירנבאום למועצה לצרכי שומת שווי המסעדה, מיום 03.01.88, וממנה עולה, כי ע"פ הסכם השכירות המוגנת והתרשים המצורף, כולל החלק המוגן: מבנה בשטח 164.32 מ"ר+ חלק מבריכה בשטח 95 מ"ר+ מגרש בשטח 1,800 מ"ר. המושכר בשכירות חופשית לעומת זאת כולל: מגרש ב'1 בשטח 1,000 מ"ר, המהווה חלק מחלקה 12 בגוש 11300 ומתוכנן לשמש חניה+ מגרש ב'2 המהווה חלק מחלקות 27 ו-28 בגוש 11300 בשטח כולל של 2,275 מ"ר. בשטח זה קיימים מחוברים כדלקמן: מבנה בשטח 112.84 מ"ר המהווה המשך למבנה המוגן+ חלק מבריכת הנוי בשטח 60 מ"ר+ מגדל מים בשטח 30 מ"ר, וכן מאגר מים פתוח בשטח 1,100 מ"ר. על תוכנה של חווה"ד לא חלקו הצדדים, ואף לא על מועד הכנתה. ברי כי לשם הכנת השומה נעזר בירנבאום בזמנו בתשריט כלשהו, המראה חלוקה חד משמעית של המבנה לשטח מוגן ולא מוגן, ואף את "חלוקת" המבנה בין השטחים, וכך לפי התשריט חילץ את שטח חלק המבנה שנפל בחלק המוגן , לעומת זה שנפל בשטח שהושכר בדמי שכירות כלכלית (כלשונו במכתב ההמשך למועצה מ 12.1.88). אף אם הייתי שועה לטענת הנתבעים כי התשריט שהיה בתיק הינו תשריט חדש אשר "הושתל", הרי שברור כי לנגד עיני בירנבאום אכן היה בפועל בתחילת 1988 (מעט לאחר שנחתמו הסכמי השכירות המוגנת והחופשית) תשריט הקובע כאמור גבולות הדיירות המוגנת והחופשית, וזאת בהעדר מחלוקת על מסמכי תיק העבודה.
וכי אכן לפי אותו תשריט "נחצה" הבנין הקיים לשני שטחים (רעיונית, לא פיסית): זה שבדיירות מוגנת וזה ששייך לשטח בשכירות חופשית. מסמכים אלו מחזקים מאד הילוכה של התובעת. ראה גם הרישומים בכתב יד בתיק העבודה בהם צוין למשל התיאור הבא "מבנה הרוס המהווה חלק ממבנה אשר בחלקו קיים דייר מוגן. הקונה אינו הדייר המוגן. שטח רשום – הקונה רוצה לשפץ את החלק ההרוס". כלומר המבנה "נפל" עוד במקור בחלקו בשטח שבשכירות חופשית, ובחלקו בשטח שבשכירות מוגנת.

48. לסיכום מסקנותיי - לגבי תשריט 86'- טענת הזיוף קרסה. עדי הנתבעים עצמם לא ידעו לציין האם מדובר בתשריט שהוכן על סמך מפת מודדי חדרה אם לאו, ועל כן התיזה כי לא יכול לבוא לעולם לפני 8/86 ועל כן להיות מצורף להסכם 86' קרסה. גם חווה"ד שהובאה על ידי הנתבעים לא סייעה לחיזוק הטענה. ממילא תיקנה התובעת את טעותה, כאשר זו התבררה לה, וטענה לשיוכו של התרשים להסכם 87'. עצם השאלה שנותרה פתוחה בדבר מועד הרישום אשר אינו תואם את מועד ההסכם, אין בה די בכדי לסייע לנתבעים, שעה שהנטל להוכחת הטענה היה מוטל עליהם. לגבי תשריט 94'- מאחר ולא הוכח כי שני הרישומים נעשו במקביל ובדיעבד על מנת לתמוך בכתב התביעה (בייחוד לאור המסקנה באשר לתשריט 86'), מעיד הדבר כי גרסת התובעת ביחס לתיחום בין השטח המוגן לשטח "החופשי" לא נסתרה. מתקבל על הדעת, כפי שציינתי, כי לקראת חתימתם של הצדדים על הארכת ההסכם בשנת 1994, נערך תשריט נוסף ועדכני, המשקף את מצב הדברים בשטח לאור השינויים שחלו במשך השנים, אשר צורף או היה אמור להיות מצורף להסכם, וזאת אף אם הלה לא מפנה אליו, ויתכן כי מדובר בכלל ברישום פנימי מטעם המועצה. מכל מקום, טענת זיוף של התשריטים לא הוכחה. אני ער לעובדה כי אף שאלת העלמותו של הכיתוב מנספח ג' מעוררת תמיהה אולם לא כל שאלה צריכה להיענות בסימן קריאה קונספירטיבי. יתכן והדבר נבע מצילום לא נכון או כהה מידי של התשריט. אמת, כי הדבר לא הוכח אולם יש לזכור כי הטענה לגבי נספח ג' היתה כי זהו התשריט היחיד שהיה בידי המועצה לעת הגשת התביעה ועל כן הוספו עליו בדיעבד הכיתובים האמורים המשייכים אותו להסכמים השונים. טענה זו כאמור לא הוכחה, ועל כן אמינותו של נספח ג' לא עורערה, ככזה המשקף את קו התיחום ההסטורי הנכון בין שטח השכירות המוגנת לחופשית, גם אם הוכן בהמשך.

49. בסיכומיהם הוסיפו הנתבעים לראשונה טענה באשר לגבול הדיירות המוגנת עצמו. לטענתם, מראה מפת מודדי חדרה שכל החצר לאורך החזית המערבית של הבנין היתה מגודרת בגדר רשת באופן המצמיד את החצר אל הבנין כולו. כמו כן הבנין מסומן כמקשה אחת ללא חציצה והפרדה. באשר לסימני החציצה כבר התייחסתי לעיל ועל כן ברור כי במפת מודדי חדרה לא סומן קו הגבול, מאחר והיא הוגשה לשם קבלת היתר בניה. לטענת הנתבעים, על פי הפסיקה, המצב בשטח, קרי הגידור וההפרדה, הינו אינדיקציה לפרשנות השאלה מהי החצר הצמודה לצורך קביעת שטחי הדיירות המוגנת, וכן התנהגות הצדדים לאחר חתימת ההסכם מלמדת על ההסכמות. לפיכך, גידור החצר מלמד כי הבנין כולו הושכר בשכירות מוגנת.
התובעת מצידה השיבה בסיכומי התגובה, כי קו "גדר הרשת" אינו מקיף את כל המבנה אלא רק מקצתו. מכאן ועד ההמצאה כי החצר בהסכם 86' מקיפה את כל המבנה ועד התיחום בצהוב אותו צירפו הנתבעים כנספח א' לסיכומיהם (אשר צורף בשחור לבן לתיק הסרוק במערכת וממילא לא ניתן להבחין בקו הגבול), רחוקה הדרך. כמו כן בנספח ב' לסיכומי הנתבעים נזנח המיקום בו צוינה גדר הרשת והנתבעים הקיפו חלקים אחרים עליהם משתרע שטח הדיירות המוגנת- דבר הממחיש את מופרכות התרשימים שצורפו.

ראשית, כפי שציינתי, טענה זו נטענה לראשונה רק בסיכומים, ומכאן שדינה לדחיה. בנוסף, ברור כי אין הנתבעים יכולים לטעון לשתי גרסאות שונות באשר לקו הגבול, כאשר הדיירות המוגנת משתרעת על שטח ספציפי כאמור בהסכם. כמו כן, מאחר וטענת הנתבעים מבוססת על גידור המופיעה במפת מודדי חדרה, אשר כאמור לא הוכח כי היוותה את הבסיס לתשריט, ממילא לא ידוע האם אותה גדר היתה קיימת במעמד חתימת ההסכם ומה מעמדה, ואם צוינה במפת מודדי חדרה כחלק מהיתר הבניה הנדרש. בנוסף טענו הנתבעים, כי בתשריט 86' נרשם במרכז הבניין "מסעדה שיפוץ ושחזור הבנין". מיקום הכיתוב מהווה חיזוק לטענתם להסכמה בהסכם הדיירות המוגנת לשפץ את הבניין כולו. אלא שלעניין זה יש לשוב להוראות הסכם השכירות החופשית, שם נקבעה מפורשות חובת הנתבעים לשפץ את המבנה כולו. מאחר והתשריט כאמור צורף להסכם 87' ממילא אין בטענה זו דבר, כאשר מכוח הסכם זה כבר הושכר לנתבעים המבנה כולו.

50. לאור מכלול הראיות - לשון ההסכם, העובדה כי טענת זיוף התשריטים לא הוכחה, וחוו"ד של בירנבאום בזמן אמת לפיה בוודאות הושכר לנתבעים חלק מהמבנה שאינו בדיירות מוגנת, לא ניתן לקבל את הטענה כי קו הגבול של הדיירות המוגנת השתרע מעבר לזה המשורטט על התשריט נספח ג' לתביעה. יודגש עוד, כי הנתבעים לא טענו להבדלים במיקומו של קו ההפרדה בין שני התשריטים, היינו לשטח שאותו הוא מגדיר והאם יש הבדל בין תשריט 86' לתשריט 94', אלא לעצם קיומו בלבד - היינו כי מלכתחילה לא היה אמור להיות שם הקו המפריד, מאחר והמבנה כולו הושכר כביכול בדיירות מוגנת. משנדחתה תזה זו, ומשלא הוכח כי התשריטים זויפו, וכי נוצרו במועד מאוחר יותר, ממילא לא הוכח כי קו ההפרדה שורטט במועד מאוחר יותר, וכי הוא אינו משקף את המצב בפועל. על כן, אין כל מניעה להורות על פינוי המבנה בחלקו הלא מוגן, כמו גם השטחים הלא מוגנים, כפי שהם מופיעים בתשריט 86'. מאחר וכאמור לא הועלתה טענה באשר למיקומו של הקו, נכון הדבר גם באשר לתשריט 94' ונספח ג' הזהה לו.

51. לא אסיים מבלי לשוב ולהתייחס להתנהלותה הדיונית של התובעת. על אף העובדה כי הנתבעים האריכו משך ההתדיינות, גם התובעת לא טמנה ידה בצלחת ותרמה במחדליה להתמשכות ההליכים. ניתן היה ככל הנראה להימנע מהעלאת טענת הזיוף מצד הנתבעים, אשר גררה עמה הארכה ניכרת של ההליך 9 שנים לאחר שנפתח, דיוני הוכחות, חוות דעת מומחים ועוד.
את כל זאת ככל הנראה ניתן היה לחסוך או לצמצם, לו מתחילה היו משויכים התשריטים כראוי בכתב התביעה ובתצהירים, והיה מובהר כי נספח ג' לתביעה משקף הגבול נאמנה על פי תשריטים קודמים, אף אם אלו לא אותרו. לכל הפחות ניתן היה לצמצם יריעת המחלוקת ולדון בה מתחילה. התרשלותה של התובעת מתחילה כבר מיום הגשת התביעה- שעה שצירפה את נספח ג', אך כאשר התבקשה להציג את המקור או תשריט אחר המבסס את גבול הדיירות המוגנת, לא עשתה כן. לאור זאת ניתנה לנתבעים רשות להתגונן, ולו היתה עושה את המבוקש ממנה, היה ניתן פסק דין לטובתה כבר אז. בהמשך, הביאה התובעת את תצהיריהם של אבוטבול ושניר, שני עדים שאינם יודעים מידיעה אישית על מהלך האירועים (והדבר נכון אף אם באותה עת לא היהת התובעת מודעת לטענת הזיוף) . אף משהוגשו תצהירי התובעת, צורפו אליהם לראשונה שני התשריטים נשוא טענת הזיוף- תשריט 86' ותשריט 94' אשר לא הוצגו קודם לכן, והכל מבלי לנמק הצגתם רק בשלב זה. בנוסף, נפלה בתצהירים טעות כאמור, אשר אפשרה לנתבעים להיבנות ממנה - באמצעות העלאת טענת הזיוף. התובעת במקרה זה שיחקה לידיהם של הנתבעים, ואף בשלב מאוחר יותר, לעת הגשת תצהירו של שבח- העד הרלבנטי היחיד כאמור- הוגש התצהיר 8 חודשים לאחר הגשת תצהירי הנתבעים והעלאת טענת הזיוף, כאשר ברור כי היה ניתן לעשות כן קודם לכן. והמעיין בתצהיר אינו לומר ממנו במפורש על הטעות שנפלה. זו כבר מסקנה שראוי היה ליידע אודותיה בריש גלי, כאשר למדו על דבר הטעות. בהתנהלותה זו גרמה התובעת לאובדן זמן שיפוטי יקר ולהארכת משך ההתדיינות (כאמור, מבין השיטין, ההודאה בטעות היתה כאמור כבר בתצהירו של שבח וחקירות עדי התובעת, אך הודעה פורמלית ניתנה רק בשלב הסיכומים). בשים לב לאמור בכוונתי לחייב התובעת בהוצאות לטובת אוצר המדינה , מכוח סמכותי בתקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי. ואלו הסרבול והארכת הדרך מצד הנתבעים בטענות שהתבררו כטענות לא מבוססות, ממילא תבוא לידי ביטוי בהוצאות המשפט שאפסוק לטובת התובעת, שתבאנה בחשבון המאמץ הדיוני לו נזקקה בתיק (תקנה 512(ב)).

52. לטענת הנתבעים כאמור, היה על התובעת לתקן את כתב התביעה, אולם ברי כי מדובר בגדר מחלוקת ידוע אודות גבולות שטח השכירות החופשית לגביו יש לתן צו הפינוי. ולא לצירוף תשריט מסוים להסכם מסוים, כאשר מחלוקת זו אינה הרחבת חזית, אלא ביכולתה להקרין על טענות התובעת לגופן, בהתאם לחזית שהוצבה.

משקרסה טענת הזיוף, ביחס לתחום הגבול בין שטחי השכירות החופשית והמוגנת, וטענת האיחוד והחלוקה נזנחה, נותרו הנתבעים ללא הגנה ממשית. תשריטי התובעת כאמור לא נסתרו, ביחס לאותו קו גבול, והם נתמכים בלשון ההסכם; כאשר אף המסמכים בתיק העבודה של בירנבאום תומכים במסקנה זו. והכל כאמור- שעה שלנתבעים אין ולו בדל של תשריט נגדי המוכיח טענתם.

53. לאור האמור, אני מורה על פינויים של הנתבעים מהשטח המושכר בשכירות חופשית- שטח ב'2 כולו, לרבות חלק המבנה המופיע בו, וכן שטח ג', כפי שהם מופיעים בנספח ג' לתביעה ובתשריט 86'.
כלומר הנתבעים יסלקו ידם מן השטח בנספח ג' לתביעה שסומן באותיות ב'2 וג' ומתוחם בצבעים כחול וירוק, כאמור בהסכם. כאמור - לגבי שטח ב'1- הוא חלקה 12- קיים כאמור כבר פסק דין לפינוי . ואילו שטח הדיירות המוגנת משתרע על השטח המסומן באות א', המתוחם בצבע אדום ולגביו לא חייבים הנתבעים בפינוי .

היות ונדרש זמן לביצוע האמור לאור "חצייה רעיונית" של שטח המבנה, אני מורה כי סילוק היד יבוצע בתוך 180 יום מהיום, כדי לאפשר היערכות ולמניעת פגיעה בצדדי ג' שיכול והזמינו אירועים. יובהר כי אין כאן חיוב בצו הריסה של חלק המבנה שנכנס לתוך שטח השכירות החופשי וממילא אין סעד כזה אף בתביעה; וברור כי לא ניתן אף לבקשו לפי שהמבנה היה קיים, ולו כמבנה רעוע בחלקו "הלא מוגן" , עת התקשרו הצדדים בהסכמים בשנים 86-87.

54. הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט בגין שכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪. ובגין הוצאות משפט כלליות באומדן – סך כולל של 15,000 ₪.

התובעת תשא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך כולל של 15000 ₪.

ניתן היום, א' ניסן תשע"ד, 01 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.