הדפסה

מוניציפל בע"מ נ' ועד עובדים עיריית לוד

בפני
כב' השופט זכריה ימיני

תובעים

מוניציפל בע"מ

נגד

נתבעים

  1. ועד עובדים עיריית לוד
  2. דני כהן

3. דוד מרציאנו
4. ויקו דעי
5. דוד כהן
6. יהודית מרציאנו
7. אבלין דהן
8. חיים אסא

פסק-דין

התובעים חתמו על חוזה לייצוג הנתבעים בתביעות כנגד עיריית לוד. התובעים הגישו 3 תביעות כנגד הנתבעים בטענה שהנתבעים לא שילמו להם את שכר טרחתם, וכי הוציאו את דיבתם רעה.

כללי:
בעלי הדין:
התובעת 1 (להלן-"התובעת") הינה חברה בע"מ העוסקת, בין היתר, בייעוץ, במימוש זכויות עובדים ופעולות גבייה מעיריות ורשויות לטובת עובדים וספקים באופן ישיר ובאמצעות עו"ד ונקיטת הליכים משפטיים לרבות אכיפת פסקי דין בלשכות ההוצאה לפועל.

התובע 2 (להלן-"התובע") הוא בעל המניות היחיד של התובעת 1 ומנהלה.

הנתבעת 1 (להלן-"הנתבעת" או "הוועד") הינה נציגות עובדי עיריית לוד, העוסקת בין היתר במימוש ואכיפת זכויות עובדי עיריית לוד ורווחתם שך עובדי עיריית לוד.

הנתבעים 2 עד 8 שימשו או משמשים כחברי הוועד במועדים הרלוונטיים לתביעות אליהן מתייחס פסק דין זה.

הנתבעת 7 הייתה יו"ר העובדים בעת החתימה על החוזה שנערך ונחתם בין התובעת לבין הנתבעת, וכן בכל התקופה בה נתנה התובעת את שירותיה על פי החוזה, עד החלפת הנתבעת 7 כעבור כ-10 חודשים לערך על ידי הנתבע 2 כיו"ר החדש של הוועד, אך נותרה חברה בוועד.

מערכת היחסים בין הצדדים:
בשנת 2013 לא שילמה עיריית לוד (להלן-"העירייה") לעובדיה משכורות במשך חודשים רבים. האיגוד המקצועי היפנה את הוועד לתובעים, על מנת שאלו יטפלו בתביעות העובדים לתשלום משכורותיהם ותביעות לפיצויי הלנת שכר. ביום 23.12.03 נחתם חוזה בין התובעת לבין הנתבעת. על החוזה חתם התובע בשם הנתבעת. על החוזה חתמה הנתבעת 7 לבדה בשם הנתבעת, כאשר מהעדויות עולה שעל חוזה זה היה צריך לחתום תחילה גזבר הוועד. הנתבעת 7 חתמה בשם הנתבעת גם על יפויי כוח , לפני שימולאו בהם כל הפרטים על העניינים לגביהם ייפתה הנתבעת "את עורכי הדין של ומטעם מוניציפל בע"מ ו/או _________" לטפל בכל העניינים המפורטים ביפויי הכוח. בשפת העם מכונה יפוי זה "יפוי כוח בלנקו".
בנוסף, חתמה הנתבעת 7 על מסמך שכותרתו "אישור והמחאת זכויות" ללא תאריך המופנה לשני התובעים, הבא להבטיח את שכר הטרחה שנקבע בין התובעת לנתבעת. כן חתמה הנתבעת 7 על מכתב לעיריית לוד וללשכת ההוצל"פ על המחאת זכות של שכר הטרחה וההוצאות המשפטיות לתובעים או לעמותה שהקים התובע ששמה עמותת וועדי עובדים לזכויות עובדים, גמלאים מפוטרים ומובטלים. על שתי המחאות הזכות חתומה הנתבע 7 לבדה, ועליהן אין את חתימת גזבר הוועד.

בין הנתבעת לבין עיריית לוד התנהלו הליכים משפטיים בבית הדין האזורי לעבודה ובבית הדין הארצי לעבודה, ונפסקו סכומים לטובת עובדי העירייה. בשלב מסוים הגיעו העירייה והוועד להסכם לפיו הסכומים שעוקלו במסגרת ההוצל"פ יועברו לעירייה לצורך תשלום משכורות לעובדים. במסגרת העיקולים עוקל הסך 4.7 מיליון ₪, אך התובעים העבירו לעירייה ולוועד אך ורק את הסך 4 מיליון ₪. בעקבות חוסר המידע מה נעשה עם הסך 700,000 ₪ התעוררה תסיסה בעירייה ובקרב העובדים. עקב חוסר מידע זה פורסמה כתבה באמצעי התקשורת, אשר התייחסה גם לתובעים. כנראה בעקבות אירוע זה הועברה הנתבעת 7 מתפקידה כיו"ר הוועד, ובמקומה נבחר הנתבע 2 לכהן כיו"ר הוועד. לאחר חילופין אלו, הוציא הוועד את ניהול ענייני עובדי העירייה מידיהם של התובעים והעבירם לאחרים. בעקבות אירועים אלו הגישו הנתבעים 3 תביעות כנגד הנתבעים, כפי שיפורט להלן.

טענות הצדדים:
התובעת הגישה המרצת פתיחה שסומנה בבית המשפט כתיק אז' 2114/08. המרצת פתיחה זו הוגשה אך ורק ע"י התובעת כנגד הנתבעים. בתחילה הוגשה תביעה זו ביום 9.9.08 לבית המשפט המחוזי מרכז, וזה הורה על העברתה לבית משפט השלום ברמלה. בהמרצת הפתיחה עתרה התובעת לבית המשפט ליתן צו המצהיר כדלקמן:
"1) ועד העובדים עירית לוד (להלן-"הועד" ו/או המשיב") חייב לדאוג ו/או לגרום לכך, כי שכר הטרחה אשר התחייב הועד לשלם לעותרת בהתאם להסכם מיום 23.12.03 (להלן-"ההסכם"), ישולם על ידי כל אחד ואחד מעובדי עירית לוד, אשר קיבלו פסק דין לטובתם ופיצוי מעיריית לוד עקב שירותיה של העותרת וכמפורט בעתירה שלהלן.
בנוסף ו/או לחילופין, ועד עובדי עיריית לוד, ו/או חברי הועד הנ"ל, ישלמו ביחד ולחוד לעותרת את שכר הטרחה, בהתאם להסכם מיום 23.12.03 וכמפורט בעתירה שלהלן."
את תביעה זו הגישה התובעת באמצעות עורכי דין.

ביום 17.6.09 הגישה התובעת תביעה כספית כנגד הנתבעים על הסך 310,000 ₪, תביעה שסומנה כתיק אז' 13516-06-09, כאשר טענותיה זהות לטענות שנטענו בתיק אז' 2114/08. השוני העיקרי בין שתי התביעות הוא שבתביעה בתיק אז' 13516-0609 נקבה התובעת בסכום התביעה. גם את תביעה זו הגישה התובעת באמצעות עורכי דין.

ביום 23.10.11 הגישו התובעים באמצעות התובע תביעה בתיק אז' 29940-10-11. בתביעה זו הוגדרה מהות התביעה כדלקמן:
"1. דיבה בסכום תביעה של 257,064 ₪.
שכ"ט ראוי של יועץ ונותן שירותים, כתשלום מצופה ומומחה בסכום תביעה של 474,832 ₪.
סה"כ 721,896 ₪."
מעיון בסעיפים 36 ו-37 לכתב התביעה עולה שהתובעים מבססים את תביעתם זו על הפרשי שכ"ט והוצאות שלטענתם נפסקו בתיקים השונים אך שולמו בין אם לעו"ד רובין, שהגיש את התביעות של הנתבעת מטעם התובעים, ובין אם לתובעים עצמם.
לגבי תביעת לשון הרע מסתמכים התובעים על מכתבה של הנתבעת 7 מיום 24.10.04, לפיו הנתבע 2 והנתבע 3 הוציאו את דיבתם רעה ביום 21.10.04 וביום 24.10.04. כן מסתמכים התובעים על תצהיר של הנתבעת 7 מיום 19.11.04 ותצהיר הנתבע 8 ללא תאריך ואינו מאומת.

טוענים הנתבעים בכתב הגנתם כי התובעים אינם זכאים לקבל מהנתבעים כל סכום שהוא בגין החוזה, שכן מדובר בחוזה בלתי חוקי הנוגד את הוראות חוק לשכת עורכי הדין, אשר ייחד את ייצוג בעלי דין לעורכי דין בלבד ולא למי שאינם עורכי דין. מאחר והתובעים תובעים על פי חוזה בלתי חוקי, ולמעשה גבו מהנתבעים שכ"ט בסך של כ1.9 מיליון ₪, אינם זכאים לכל סכום שהוא. ובאשר לתביעת התובעים לשכר ראוי, טענו הנתבעים שהתובעים לא הגישו כל ראיה מהו השכר הראוי לו הם זכאים, ועל כן יש לדחות גם את תביעתם זו.
ובאשר לתביעת לשון הרע הכחישו הנתבעים את האמירות המיוחסות להם. הוסיפו וטענו הנתבעים כי לגבי האמירה הנטענת הראשונה חלה התיישנות, יש לדחות את התביעה עקב שיהוי רב, והאמירות לעניין היעלמות כספים נשמעו במהלך דיון משפטי, נרשמו בפרוטוקול והיו "שיחת היום", וככל הידוע היה נכון ומהימן, ולא היה בו כדי להשפיל את התובע בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם, ולא היה בו כדי לבזות את התובע או לפגוע במשרתו בעסקו או במשלח ידו או במקצועו, כמשמעות הדברים בחוק איסור לשון הרע.

העדויות:
מטעם התובעים העידו העדים כדלקמן:
מר מיכאל נשר, אשר הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר חקירה שכנגד. בחקירתו הנגדית התחמק מר נשר ממתן תשובות ישירות לשאלות שנשאל, ולעתים גם לא השיב לשאלות שנשאל. התנהגותו של מר נשר במהלך חקירתו הנגדית לא הועילה לעניינם של התובעים.
מר לאון מורוזובסקי, אשר הוזמן לעדות על ידי התובעים, בלי שהתבקש ליתן תצהיר עדות ראשית. מעדותו עלה בפירוש שהתובעת הופנתה על ידי ההסתדרות לתובעים על מנת שיתנו פתרון משפטי לבעיית הלנת השכר בעירייה וברשויות מקומיות אחרות. זאת בניגוד לטענת התובעים שלא נתנו טיפול משפטי לתובעים;
עו"ד סטמרי, אשר הוזמן להעיד על טיפולו בתיקי ההוצל"פ, לאחר שהופסקה עבודתה של התובעת.

מטעם הנתבעים העידו העדים מר דני כהן, מר מרציאנו דוד, מר חגי בירן, גב' אבלין דהן, רו"ח גינזבורג ומר חיים אסא. על עדויות עדים אלו אעמוד להלן, ככל שעדותם צריכה להכרעה בסכסוך שבין הצדדים.

דיון ומסקנות:
התביעות הכספיות:
פעולה בניגוד לחוק לשכת עורכי הדין – חוזה בלתי חוקי:
טוענים הנתבעים כי החוזה שנחתם בין התובעת לבין הנתבעים הוא חוזה בלתי חוקי, מאחר והוא נוגד את הוראות חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן-" חוק לשעו"ד") בדבר ייחוד פעולות לעורכי דין בלבד. על כן, לא ניתן לתבוע על פיו מאומה. מנגד טוענים הנתבעים כי לא פעלו כלל לייצוג משפטי, שכן את הייצוג המשפטי ביצע עו"ד רובין בלבד.

איסור פעולה כעו"ד – המישור הנורמטיבי:
במסגרת ההגנה על מקצוע עריכת הדין פעל המחוקק בשני מישורים: באחד במישור כנגד מי שמסיג את גבול המקצוע, והשני במישור עורכי הדין המסייעים למי שמסיג את גבול המקצוע.

מישור הפעולה כנגד מסיגי הגבול:
סעיף 20 לחוק לשעו"ד קובע כי:
"הפעולות המנויות להלן, לא יעשה אותם אדם דרך עיסוק, או בתמורה אף שלא דרך עיסוק, אל עורך דין; ואלה הפעולות:
ייצוג אדם אחר וכל טיעון ופעולה אחרת בשמו לפני בתי משפט, בתי דין, בוררים וגופים שאנשים בעלי סמכות שיפוטית, או מעין שיפוטית;
ייצוג אדם אחר וכל פעולה אחרת בשמו לפני -
משרד ההוצאה לפועל ...
עריכת מסמכים בעלי אופי משפטי בשביל אדם אחר, לרבות ייצוג אדם אחר במשא ומתן משפטי לקראת עריכת מסמך כזה;
ייעוץ וחיווי דעת משפטיים."

על מנת שניתן יהיה לאכוף את סעיף 20 הנ"ל קבע המחוקק שתי הוראות נוספות בחוק לשעו"ד המנויות בסעיפים 96 ו-98 לחוק זה.
סעיף 96 לחוק לשעו"ד קובע כי:
"מי שאינו עורך דין ועושה פעולה שנתייחדה לפי חוק זה לעורכי דין, דינו קנס חמשת אלפים לירות."
וסעיף 98(א) לחוק לשעו"ד קובע כי:
"לא יזדקק בית משפט לתביעת שכר בעד שירות שנתן מי שאינו עורך דין במידה שהיה בו שירות שנתייחד לפי חוק זה לעורכי דין."

העולה מכל האמור הוא שהמחוקק הפך את הסגת מקצוע עריכת הדין לעבירה פלילית, וכל פעולה שיש הסגת גבול המקצוע מהווה פעולה בלתי חוקית.

כאשר ישנו חוזה בלתי חוקי, חלות עליו הוראות סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן-" חוק החוזים"). הקובע ש"חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל". למרות בטלות החוזה, קובע סעיף 31 לחוק החוזים כי:
"הוראות סעיפים 19 ו-21 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החוב שכנגד, כולו או מקצתו."
כנגד הוראת סעיף 31 עומדת הוראת סעיף 98(א) לחוק לשעו"ד הקובעת שלא יזדקק בית המשפט לתביעת שכר בעד שירות שנתן מי שאינו עורך דין, במידה שהיה בו שירות שנתייחד לפי חוק זה לעורכי דין. לאור הוראתו המפורשת של סעיף 98(א) לחוק לשעו"ד, לא תחול הוראת סעיף 31 סיפא לחוק החוזים חלק כללי (לעניין היזקקות בית המשפט לתביעה בעניין חוזה בלתי חוקי) על תביעה לשכ"ט בגין הסגת גבול מקצוע עריכת הדין. זאת מכיוון שסעיף 61(ב) לחוק החוזים קובע במפורש כי הוראות חוק החוזים "יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון". מאחר ובסעיף 98(א) לחוק לשעו"ד יש הוראה מיוחדת לענין הנדון, ממילא אין תחולה להוראת סעיף 31 סיפא לחוק החוזים חלק כללי.

מלשונו של סעיף 98(א) לחוק לשעו"ד עולה שאין משנה כיצד מנסח תובע השכר את עילת תביעתו. הקובע הו מהות התביעה ותוכנה. אם התביעה היא לשכר עבור שירות שנתן מי שאינו עורך, אזי בית המשפט לא יזדקק לתביעתו, ולא משנה כיצד ניסח את תביעתו או את עילת תביעתו.

סעיף 98(א) הנ"ל קובע כי בית המשפט לא ידון בתביעת שכר של מסיג את גבול המקצוע, "במידה שהיה בו שירות שנתייחד לפי חוק זה לעורכי דין". שאלה היא כיצד לפרש את המלה "במידה". אם נפרש אותה במשמעות של המלה "אם" משמע מכך שאם יש מתן שירות שיש בו חלק אינטגרלי של הסגת גבול המקצוע, אזי בית המשפט לא יזדקק לכל התביעה. אך אם משמעות המלה "במידה" היא כמתייחסת לאותו חלק של הסגת גבול המקצוע בלבד, אם ניתן שירות שיכול גם מי שאינו עורך דין לתיתו, אזי כן יוכל בית המשפט להזדקק לחלק זה של התביעה. משמעות הדבר היא הגשת תביעה בעילה של שכר ראוי ועשיית עושר ולא במשפט. במקרה זה על התובע להוכיח את השירות שניתן שאין בו הסגת גבול מקצוע עריכת הדין, את היקפו ואת השכר הראוי בגינו. הצדדים לא טענו לשאלה פרשנית זו, ועל כן לא אכריע בשאלה בה.

לעניין כל האמור לעיל זה ראה את תיק אז' 26961-12-10 (מחוזי נצ') מוניציפל בע"מ נ. עו"ד שגיא רובין (פורסם בנבו, 29.10.13); תיק אז' (שלום נתניה) 4000-11-09 מוניציפל בע"מ נ. ועד עובדים עיריית בת-ים (פורסם בנבו, 1.2.2011); תיק אז' (מחוזי י-ם) 3002/09 לשכת עורכי הדין בישראל נ. הכספת שירותי עזר בגבייה חוקית בע"מ (פורסם בנבו, 18.11.2012).

מישור הפעולה כנגד עורכי הדין:
על מנת שלא יעקפו את איסור הסגת גבול המקצוע באמצעות עורכי דין שישתפו פעולה עם מסיגי גבול המקצוע, באופן שיועסקו על ידי מסיג גבול המקצוע, נקבע כלל 11ב לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 (להלן-" כללי האתיקה") הקובע כדלקמן:
"(א) עורך דין לא ייתן שירות משפטי ללקוח, שהפנה אליו גוף – שאינו עורך דין, שותפות של עורכי דין או חברת עורכי דין - הפועל למטרת רווח ולמטרה זו מפרסם ברבים מתן שירותים משפטיים.
עורך דין המועסק על ידי מי שאינו עורך דין, שותפות של עורכי דין או חברת עורכי דין (להל-המעסיק"), לא ייתן שירות משפטי למי שאינו מעסיקו אם המעסיק פועל למטרת רווח וגובה תמורה בעד אותו שירות משפטי.
..."

24. ב-בג"צ 9596/02 פיצוי נמרץ, המומחים למימוש זכויות רפואיות וביטוחים נ. שר המשפטים, פ"ד נח(5) 792 (להלן-"פס"ד טיפול נמרץ") תקפה העותרת את כלל 11ב' הנ"ל לכללי האתיקה, ובית המשפט העליון דחה את העתירה ואישר את תקפותו של הכלל. במסגרת פסק דינו עמד ביהמ"ש העליון על תכליתו של כללי 11ב' הנ"ל וקבע כדלקמן:
1) תכליותיו של הכלל הינן מניעת עקיפתם של כללי האתיקה החלים על עורכי-דין ושמירה על חובתם של עורכי-הדין להימנע ממצב של ניגוד עניינים. התכלית הראשונה מוגשמת הן בכלל 11ב(א) הן בכלל 11ב(ב). התכלית השנייה מוגשמת בהוראות כלל 11ב(ב);
2) התכלית הראשונה הינה הרצון להבטיח את קיום החובות המשפטיות והאתיות המוטלות על עורכי-הדין ולמנוע את עקיפתן. החשש לעקיפתן של חובות אלה מתעורר כאשר הקשר של הלקוחות הוא עם מי שאינם עורכי-דין, והאחרונים מצדם מפנים את הלקוחות אל עורכי-הדין. על המפנים, אשר אינם עורכי-דין, אין חלים כללי לשכת עורכי הדין, הקובעים שורה ארוכה של חובות אתיות אשר מוטלות על עורכי-הדין ביחסיהם עם לקוחותיהם וביחסיהם עם עורכי-הדין האחרים. בין היתר, קובעים כללים אלה את האיסור על שידול לקוחות כדי לקבל מהם עבודה, את האיסור לפעול בניגוד עניינים, את האיסור המסויג לפרסומת וכיוצא באלה איסורים. אך הוראות אלה חלות רק על מי שהוא עורך-דין וחבר הלשכה, ועל-כן אינן חלות על גופים חיצוניים. בנסיבות אלה גופים חיצוניים אלה עלולים לפעול – אם כדי לזכות בלקוחות, אם על-ידי התניה עם הלקוחות תנאים שונים ואם בכל דרך אחרת – בניגוד לאיסורים החלים על עורכי-דין לפי כללי האתיקה המחייבים אותם. להם לא צפויה כל סנקציה בגין התנהגות אשר עורכי-דין אסורים בה;
3) כלל 11ב(א) אוסר על עורכי-הדין לתת שירותים משפטיים ללקוחות שהופנו אליהם על-ידי גופים שהם עצמם אינם מוסמכים להעניק שירותים משפטיים, אשר פועלים למטרת רווח, ולמטרה זו הם גם מפרסמים מתן שירותים משפטיים. בכך נמנעת עקיפה של כללי האתיקה הנוגעים לפרסומת. בכך נשמר גם עקרון ייחוד המקצוע (הקבוע בסעיפים 20 ו- 96 ל חוק לשכת עורכי הדין), האוסר על מי שאינו עורך-דין להעניק שירותים משפטיים, וכן נמנע הפוטנציאל להטעיית לקוחות בדבר כשירותם של אותם גופים להעניק שירות משפטי כאמור.
4) כלל 11ב(ב) אוסר על עורכי-הדין המועסקים על-ידי מי שאינם עורכי-דין (או חברה או שותפות של עורכי-דין) לתת שירות משפטי למי שאינו מעסיקם, אם המעסיק פועל למטרות רווח וגובה בעד אותו שירות משפטי תמורה כספית. בכך נמנעים מצבים שבהם תתאפשר עקיפה של כללי הלשכה על-ידי הגוף המעסיק, אשר אינו כפוף לכללים של לשכת עורכי-הדין. בכך גם נשמר עקרון ייחוד המקצוע, האוסר על מי שאינו עורך-דין לתת שירות משפטי ולגבות תשלום בעבורו.
5) תכלית נוספת המונחת ביסוד כלל 11ב(ב) הינה הרצון למנוע מעורך-הדין להימצא במצב של ניגוד עניינים. האיסור לפעול בניגוד עניינים משמעו שיש להימנע מלפעול תוך ניגוד בין שני אינטרסים שונים. במערכת היחסים שבין עורך-הדין לבין הלקוח נגזר האיסור מחובת האמון של עורך-הדין כלפי לקוחו. האיסור להימצא בניגוד עניינים מוצא את ביטויו בכללי הלשכה, שמצויות בהם הוראות מפורטות אשר אוסרות את הימצאותו של עורך-הדין במצבים שונים אשר עשוי להתעורר בהם ניגוד עניינים. כך למשל קובעים כללי הלשכה כי עורך-הדין לא ייצג צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים באותו העניין (כלל 14 לכללי לשכת עורכי הדין), כי עורך-הדין לא יטפל נגד לקוחו בעניין שטיפל בו למען אותו הלקוח (כלל 16 לכללי לשכת עורכי הדין) וכי עורך-הדין לא יטען טענות כנגד מסמך שערך בעצמו או אשר השתתף בעריכתו (כלל 15 לכללי לשכת עורכי הדין).
6) כלל 11ב(ב) מגשים גם הוא את העיקרון של אי-תלותו של עורך-הדין ואת האיסור לפעול בניגוד עניינים. כזכור, הכלל קובע כי עורך-הדין לא ייתן שירותים משפטיים למי שהיפנה אליו מעסיק שהוא גוף חיצוני אשר פועל למטרת רווח וגובה תמורה עבור שירותים משפטיים. כלל זה בא להבטיח כי עורך-הדין יפעל למען הלקוח באופן עצמאי בלא תלות באחרים ושלא תוך ניגוד עניינים. הכלל בא למנוע את היווצרותם של מצבים שבהם יחוש עורך-הדין, במקביל, חובת נאמנות הן כלפי המעסיק שהפנה אליו את הלקוח הן כלפי הלקוח עצמו. נאמנות כפולה שכזו, שהיא אינהרנטית לסיטואציה המיוחדת שבה דן סעיף 11ב(ב), מעלה פוטנציאל לניגוד עניינים בכל אחד ואחד מהמצבים שבהם מי שהפנה לעורך-הדין את הלקוח הינו מעסיק הפועל למטרת רווח. היא עשויה להוביל לכך שהחלטותיו המקצועיות של עורך-הדין, אשר אמורות להיות מבוססות על טובתו של הלקוח ועל טובתו בלבד, יהיו מושפעות גם מן האינטרסים של מעסיקו. בכך עשויים להיפגע האינטרסים של הלקוח וכן האמון העומד בבסיס מערכת היחסים שבין עורכי-הדין לבין לקוחותיהם. בנוסף היא עשויה להוביל לפגיעה באמון במקצוע עריכת-הדין כולו. לסיכום נקודה זו, אני סבור כי התכלית של מניעת ניגוד עניינים, המונחת ביסוד כלל 11ב, הינה תכלית ראויה.
מן הכלל אל הפרט:
סעיף 5 לחוזה שנכרת בין התובעת לבין הנתבעת ביום 23.12.03 קובע כדלקמן:
"שכר טרחה ואגרות:
המרכז לגבייה מרשויות ישקול להלוות לוועד ו/או לעובדים ולממן את שכ"ט עוה"ד והאגרות בבית הדין ובלשכת ההוצל"פ, ויהיה זכאי לקזז ו/או לקבל מהוועד מיד לאחר כל פסק דין את החזר האגרה המשוערכת.

בתמורה מתחייב הוועד באופן בלתי חוזר להעניק טיפול לתקופה של 5 שנים למרכז לגבייה מרשויות תביעות הליכים של הוועד ושל העובדים נגד העירייה בהליך רגיל ובהוצל"פ, ומתחייב כך שבנוסף לכל שכר שיסוכם, כל שכר טרחה והוצאות שיאושרו בהסדרי פשרה ו/או שייפסקו ע"י בית הדין/לשכת ההוצל"פ יהיו שייכים וישולמו מיידית למרכז לגבייה מרשויות.
וכך שהמרכז לגבייה מרשויות מקומיות יתבע בלעדית את העירייה בלשכת ההוצל"פ מיד לאחר עבור תאריך התשלום המתחייב מכל פסיקה ומהחוק.

בנוסף זכאי המרכז לגבייה מרשויות:
בתביעות שיוגשו בשם הוועד עצמו אשר הן תביעות שכר (ניכויי ועד...) להוצאות שייפסקו או שיסוכמו ולשכר הטרחה בשיעור 6% מסכום התביעה ובתוספת 50% מהסכום שייפסק (בתוספת מע"מ) מעל קרן החוב.
בנוסף לגבי תביעות הלנת שכר, יהיה המרכז לגבייה מרשויות זכאי להוצאות שייפסקו או שיסוכמו ולשכר טרחה בשיעור 10% מכל סכום שייפסק כתוצאה מהגשת תביעות שיחושבו בגין הפיגורים בהעברות העירייה במשך 7 שנים אחורה.

למען הסר ספק:
בתביעות לעניין תשלומי העירייה לקופות ולקרנות לא ישלמו העובדים והוועד כל הוצאות ושכר טרחת עו"ד , אולם הוצאות ושכר טרחת עו"ד אשר ייפסקו לטובת הוועד ו/או על ידי בית הדין (או שיסוכמו בפשרה) יהיו שייכים למרכז לגבייה מרשויות.

הוועד לא יאשר ויחתום על ביטולי תביעות ו/או הסדרי פשרה עם העירייה ללא הסכמת המרכז לגבייה מרשויות וללא הבטחת תשלום מלוא שכה"ט כמוסכם כאן בהסדר תשלום ע"י העירייה למרכז לגבייה מרשויות מקומיות, אחרת ייאלץ הוועד לשלם שכה"ט והחזר הלוואות מימון האגרות ועבודת עוה"ד ושכ"ט."

מהאמור בסעיף 5 הנ"ל עולה שהתובעת נטלה על עצמה להגיש בשם הוועד והעובדים תביעות לבית הדין לעבודה ולהגיש בקשות לביצוע בהוצל"פ פסקי דין והחלטות של בית הדין לעבודה. שכרה כולל כבר את שכרו של עוה"ד שיטפל בתביעות אלו בבית הדין. בהסכם זה אין הבחנה בין שכרה של התובעת כמי שמבצעת את החישובים הכספיים לבין שכרו של עוה"ד שמבצע את הייצוג המשפטי, באופן שהבטחת שכרו של עוה"ד יהיה חוזה לטובת צד ג', אלא התובעת היא זו שנוטלת לעצמה את שכרו של עוה"ד.

אם לא די במערכת היחסים שבין התובעת לבין הנתבעת, אזי מערכת ההסכמים שבין התובעת לבין עו"ד שגיא רובין (נספחים 30 ו-31 לתיק מוצגי הנתבעת) מבהירה התובעת לעו"ד רובין כי הלקוחות הן לקוחותיה, והוא חייב להישמע להוראות התובע בכל הקשור לתביעות אלו. ולהלן ציטוטים לדוגמא:
בנספח 31א' למוצגי הנתבעת, שהוא מכתב התחייבות של עו"ד רובין כלפי התובעים, נכתב כדלקמן:
"הואיל ומר מיכאל נשר (במישרין ו/או דרך מוניציפל בע"מ, המרכז לגבייה מרשויות, ועמותת ועדים לזכויות עובדים, גמלאים, מובטלים ומפוטרים, הכל להלן מיכה) מתקשר בחוזים עם וועדים ועובדים וספקים (להלן-"הלקוחות") שבהם מוגדרים סוגי הטיפולים והשירותים כמו גם שיעורי שכר טרחתו וכולל בהגשת תביעות בשמם ועבורם נגד מעסיקים ומזמיני עבודה (להלן הנתבעים) בכלל ונגד רשויות מקומיות בפרט, כולל תביעות בבתי משפט, בתי דין והליכי הוצאה לפועל ועיקולים (להלן התביעות וההליכים)
והואיל והעו"ד עובד בשירות ובעבור ועל פי הנחיות מיכה להגשת התביעות וההליכים של הלקוחות (עם/בלי ייפויי כוח ספציפיים מהלקוחות אליו) נגד נתבעים ותשלומי זכייה ..." (ההדגשה שלי - י.ז.)

ובנספח 31ג' לתיק המוצגים מטעם הנתבעת, שכותרתו "אישור אל מוניציפל בע"מ ו/או מיכאל נשר ו/או מרכז הגבייה מרשויות מקומיות מאת עו"ד רובין שגיא", עליו חתום עו"ד שגיא, נכתב, בין היתר, כדלקמן:
"...
והואיל והלקוחות מבקשים שמיכה יטפל עבורם בכל הנושאים כולל טיפול משפטי כאמור
והואיל והלקוחות מוכנים שמיכה יבחר את עוה"ד שיתנו בשמו ובעבורם את הטיפול המשפטי
והואיל ועוה"ד הדין מבין כי הלקוחות הם של מיכה וכי הטיפול המשפטי חייב להיות צמוד עם הלקוח ולשביעות רצון הלקוחות ומיכה ומבלי לפגוע בשמו הטוב של מיכה, מובהר כי הלקוחות וכל התיקים הנובעים מהם הינם של מיכה ועוה"ד יטפל בהם ובתיקים הנובעים מהם לטובת מיכה וחלוקת שכה"ט עם מיכה תהא כנ"ל לגבי כל תיק כל עוד יקבל הרשאה ממיכה וכל עוד יעמוד העו"ד בהסכם עם מיכה ..." (ההדגשה שלי - י.ז.)

מהחוזה שבין התובעת לבין הנתבעת וממערכת החוזים שבין התובעים לבין עו"ד רובין עולה בבירור שמי שנותן את השירות המשפטי לנתבעת הם התובעים, ואילו עו"ד רובין עובד בשמם ובעבורם מטעם התובעים, ואין לו כל שיקול דעת כנגד הוראות שיתן לו התובע. מערכת ההסכמים בין התובעים לבין עו"ד רובין כוללת את כל הפגמים שיכולים להיות בעת שלא מקיימים את כלל 11ב' לכללי האתיקה, כפי שפירט אותם ביהמ"ש העליון בפס"ד טיפול נמרץ.

גם מעדותו של מר מורוזובסקי עולה שהטיפול אותו היה על התובעת ליתן לנתבעת הוא טיפול משפטי. מדבריו עולה שהוא לא היה ער להוראות חוק לשעו"ד בדבר הסגת גבול המקצוע.

סעיף 21(6) לחוק לשעו"ד קובע כי הוראות סעיף 20 לחוק אינן פוגעות בייצוג ארגון עובדים או מעסיקים או של חבר בהם על ידי נציגו של ארגון כזה, בבוררות לענייני עבודה או בקשר להסכם עבודה. סעיף זה דן למעשה בזכויות עבודה הנובעות מהסכמי עבודה קיבוציים על פי חוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957 ומ חוק הגנת השכר, תשי"ח-1958. מטרת המחוקק היא לשמור על מערכת חוזי העבודה במשק, אשר במידה רבה נקבעת ע"י ארגוני עובדים וארגוני מעבידים באמצעות הסכמים קיבוציים. בסעיף זה הגביל חוק לשעו"ד את ייצוג העובד או ארגוני המעבידים אך ורק להליכי בוררות או בקשר להסכם עבודה, זאת ותו לא. בענייננו מדובר בהליכים משפטיים בבית הדין לעבודה ובלשכת ההוצל"פ, שאינם נמצאים במסגרת הפטור המצוי בסעיף 21(6) לחוק לשעו"ד.

סעיף 34 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 קובע כי עובד יכול להיות מיוצג על ידי מי שהארגון היציג שלו מינה, וכי לכך יש צורך בהרשאה מיוחדת. את הוראה זו יש לפרש באופן שתעמוד בהרמוניה על הוראות חוק לשעו"ד, ובמיוחד סעיפים 21(6) ו-98(א) לחוק. לאור זאת, סבור אני שכל עוד הנציג הוא חבר בארגון העובדים או המעבידים ומייצג בעל הדין מכוח עבודתו בארגון בלא נטילת שכר מבעל הדין, אזי יכול הוא לייצג את בעל הדין בבית הדין לעבודה. שאם לא תאמר כן פרצת לחלוטין את הוראות חוק לשכת עורכי הדין לעניין הסגת גבול המקצוע.

לאור האמור לעיל, סבור אני שהתובעת הסיגה את גבול מקצוע עריכת הדין, וכמצוות הוראות סעיף 98(א) לחוק לשעו"ד לא ייזקק בית המשפט לתביעה זו.

המחאות הזכות:
טוענים התובעים כי הנתבעת המחתה פעמיים לתובעים את זכותם לקבל את סכומי שכ"ט והוצאות שייפסקו בבית משפט ובהוצל"פ וכן שכ"ט בגין פיצויי הלנה בשיעור 10%.

סבור אני שהתובעים אינם יכולים להיבנות לשתי המחאות זכות אלו מהסיבות כדלקמן:
בהתאם לעדויות, על כל התחייבות כספית של הוועד היה צורך בחתימה של יו"ר הוועד וגזבר הוועד. על המחאות הזכות חתמה אך ורק יו"ר הוועד באותה עת, הנתבעת מס' 7;
סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 קובע כי זכותו של נושה, לרבות זכות מותנית או עתידה לבוא, ניתנת להמחאה ללא הסכמת החייב, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה. מהות הזכות של התובעים היא מעשה בלתי חוקי. הזכות שהומחתה נגועה במעשה בלתי חוקי, אשר חוק לשעו"ד מונע את מימושה. לכן גם אם הומחתה הזכות, הומחה עימה התנאי של אי יכולת לממש זכות זו על פי הוראות סעיף 98(א) לחוק לשעו"ד.

לאור האמור לעיל, יש לדחות את תביעת התובעים על פי המחאת הזכות.
שכר ראוי עשיית עושר ולא במשפט:
טוענים התובעים כי זכאים הם לשכר אוי בגין העבודה החישובית שביצעו עבור הנתבעת לפני ובעת הגשת התביעות לבית הדין לעבודה, שכן הנתבעת נהנתה מעבודה זו ועשתה עושר ולא במשפט.

סבור אני שיש לדחות טענותיהם אלו של התובעים מהסיבות כדלקמן:
לעיל קבענו שעל פי נוסח סעיף 98(א) לא בודקים את עילת תביעה בה מוגשת התביעה של מסיג הגבול, אלא בודקים את מהות התביעה. התביעה שבפנינו היא תביעה לקבל שכר עבור עבודה שנעשתה, כאשר השכר המוסכם היה שכר כולל, ללא הבחנה בין עבודה חישובית לבין עבודה משפטית;
התובעים לא הביאו ראיות על כמות העבודה החישובית שביצעו;
התובעים לא הביאו כל ראיה מהו השכר הראוי לו הם זכאים עבור העבודה החישובית, שלטענתם, ביצעו עבור הנתבעת;
החוזה בין התובעת לבין הנתבעת היה חוזה בלתי חוקי, וככזה אינו יכול להצמיח עילת תביעה לתובעים. במקרה כזה חל הכלל "מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה". זאת המיוחד לאור הקביעה שלאור הוראות סעיף 98(א) לחוק לשעו"ד לא חלות הוראות סעיף 31 סיפא לחוק החוזים חלק כללי במקרה של הסגת גבול המקצוע;
בסעיף 36 ו-37 לתביעה בתיק אז' 29940-10-11 מחשבים התובעים את סכום התביעה כיתרת הסכומים שנפסקו בבית הדין לעבודה ובהוצל"פ וטרם שולמו להם. סכומים אלו נדרשים בניגוד להוראות סעיף 98(א) לחוק לשעו"ד, והתובעים אינם זכאים להם.

לאור האמור לעיל, יש לדחות גם את תביעת התובעים בעילות של שכר ראוי ועשיית עושר ולא במשפט.

תביעת לשון הרע:
תביעת לשון הרע שהגישו התובעים כנגד הנתבעים מבוססת על מכתב יו"ר הוועד באותה עת מיום 24.10.04 לתובע, מתצהיר גב' אבלין דהן מיום 19.11.04 ונוסח תצהיר עליו חתם הנתבע 8 אך חתימתו לא אומתה.

במכתב מיום 24.10.04 פנתה הנתבעת 7 אל התובע במכתב שנוסחו כדלקמן:
"הנדון: האם עוקלו כספים נוספים מחשבונות העירייה?
ביום ה', 21.10.04, בשעה 16:15 ברחבת העירייה (ככר קומנדו), בנוכחות עובדים רבים, הודיע יו"ר וועד העובדים, דני כהן, כי אתה עיקלת 3 מליון ₪ נוספים במסגרת העיקול של הוועדה על חשבונות העירייה, והכסף נעלם ...
גם חבר הוועד חיים אסא נכח במקום.
גם היום, בשעה 16:10, ברחבת העירייה ובנוכחות עובדים טען חבר הוועד דוד מרציאנו כי אתה ועו"ד שגיא גנבתם 4 מליון ₪!!!
אני מבקשים לדעת – האמנם?"

בסעיף 26 לתצהיר הנתבעת 7, גב' אבלין דהן, מיום 19.11.04 אותו אימת עו"ד רובין (לפני פרוץ הסכסוך בינו לבין התובע) נכתב כדלקמן:
"בהמשך דני כהן, מרציאנו דוד, ובן משפחתו מרציאנו יורם מ"מ ראש העיר לוד ויו"ר ועדת ביקורת בעיריית לוד, השמיצו בכל דרך פומבית אפשרית את מיכה נשר כולל בייזום ישיבה מיוחדת של וועדת ביקורת של העירייה אליה הזמין יורם מרציאנו אנשים רבים שאינם חברי וועדת ביקורת, והטיח דברי השמצה והוצאת דיבה במיכה נשר כפי שצוטט בפרוטוקול וועדת ביקורת אותו דרש מדובר העירייה שיופץ בכל העיר ובעיתונים, ואכן הפרוטוקול עם דברי ההשמצה של יורם מרציאנו הופץ ברבים, וגרם נזק רב למוניטין ולשם של מיכה נשר."
סעיף 31 לנוסח תצהיר של מר חיים אסא זהה לחלוטין לסעיף 26 של גב' דהן בתצהיר מיום 19.11.04.

התובעת תובעת פיצויים בגין לשון הרע על סמך האמור במסמכים הנ"ל. כל המסמכים הנ"ל מתייחסים למר נשר ולא לתובעת, ולכן התובעת אינה זכאית לכל פיצוי בגין לשון הרע.

טוענים הנתבעים דני כהן ומר מרציאנו כי על האמירה מיום 21.10.04 חלה התיישנות. התביעה בגין לשון הרע הוגשה ביום 23.10.11, לאחר חלוף תקופת ההתיישנות בגין אמירה זו, ולכן יש לקבל את טענת ההתיישנות בגין האמירה שמיום 21.10.04.

טוענים מר כהן ומר מרציאנו כי האמור בתצהירים של גב' דהן ומר אסא הם דברי כלליים שלא ניתן להתגונן בפניהם, ועל התובעים היה לציין את הדברים המדויקים שנאמרו, על מנת שהתובעים יוכלו להתגונן כראוי.
סבור אני שיש לקבל את טענת הנתבעים לענין הסעיפים בתצהירי גב' דהן ומר אסא, שכן מדובר בדברים כלליים שלא ניתן להתגונן בפניהם. לכן יש לדחות את תביעת לשון הרע בגין האמור בסעיפים הנ"ל של תצהירי גב' דהן ומר אסא.

לגבי האמירה מיום 24.10.04 טענו מר כהן ומר מרציאנו כי התביעה הוגשה בשיהוי על סף תקופת ההתיישנות, ומשום כך יש לדחות תביעה זו.

43. בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים פ"ד נז(5) 433 דן ביהמ"ש העליון שטענת שיהוי בהגשת תביעה. לעניין זה קבע בית המשפט העליון כדלקמן:
1) טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה, והיא עשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל -דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות, והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם;
2) קבלת טענת השיהוי בתוך תקופת ההתיישנות עלולה להמריץ תובע להגיש את תביעתו לערכאות ולהרתיעו מחיפוש אחר פתרונות חלופיים למחלוקת מחוץ לערכאות המשפט. מבחינה זו היא עשויה לעמוד בסתירה לאינטרס הציבורי, המבקש לקדם פנייה לנתיבים חלופיים לפתרון סכסוכים. קבלת טענת שיהוי משפיעה על זכויותיהם הדיוניות של הצדדים למחלוקת וחוסמת את דרכם להוכיח את זכותם לסעד משפטי על פגיעה בזכויותיהם, ובכלל זה פגיעה בזכויות יסוד מהותיות. נוכח השלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות;
3) שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. קיים תנאי חלופי נוסף שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע;
4) איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין, והיא עשויה לעתים לשמש אמצעי חשוב בדרך לפתרון המחלוקת מחוץ לערכאות. לפיכך קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע על אודות ויתור או מחילה מצדו על זכות התביעה הנתונה לו. טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על-ידי הטוען לה.

לאור הלכות אלו נבחן האם בנסיבות העניין שבפנינו אכן קיים שיהוי בהגשת תביעת לשון הרע המצדיק את דחיית התביעה:
התובע הגיש תביעותיו כנגד הנתבעים החל משנת 2008. התובע לא טרח להגיש תביעת לשון הרע מאז שנת 2004, וגם בשנת 2008 ובשנת 2009 בהן הגיש את שתי תביעותיו הראשונות לא טרח להגיש תביעת לשון הרע. התביעה הוגשה רק לאחר מתן ההחלטה להגשת תצהירי עדות ראשית ותיקי מוצגים (שניתנה ביום 2.10.11), אז נבר התובע במסמכיו, גילה את המסמכים שהיו מצויים בידיו, והחליט על הגשת תביעת לשון הרע, בבחינת תביעה נוספת לא תזיק;
התובע ידע בזמן אמת על כך שמר כהן משמיץ אותו, לטענתו. במכתב אותו כתב התובע למר כהן ביום 22.10.04 (נספח ה1 לתביעת לשון הרע) מתייחס התובע להשמצות שמשמיץ אותו מר כהן, אך אינו דורש ממר כהן להתנצל על דבריו ואינו מאיים בהגשת תביעה בגין לשון הרע, אלא מאיים בהגשת תביעה כספית לתשלום שכרו על פי החוזה מיום 23.12.03;
התביעה הוגשה יום לפני חלוף תקופת ההתיישנות;
מועד הגשת התביעה מונע מהנתבעים להתגונן כראוי מפני תביעת התובעים בגין לשון הרע, ובכך נגרם לנתבעים נזק ראייתי;
אי הגשת התביעה עד כה לא נבעה מתוך רצון להגיע להסדר, שכן כבר בשנת 2004 איימו התובעים בהגשת תביעה. לתובעים אין כל הסבר מדוע לא הגישו את תביעת לשון הרע בשנת 2008, עת פתחו בהליכים משפטיים כנגד התובעים.
בנסיבות אלו סבור אני שהייתה למר כהן ולמר מרציאנו ציפייה שהתובע לא יתבע אותם בתביעת דיבה, ויש לדחות את התביעה בגין שיהוי.

סבור אני שהיה בסיס לטענה שתובעים נטלו לידיהם כספים עליהם לא דיווחו לנתבעים, וידעו כי הם צפויים להיתבע על ידי הנתבעים להשבת הכספים. ראה לעניין זה את נספח 30א' למוצגי הנתבעת, שהוא הסכם בין התובע לבין עו"ד רובין אודות הסך 1,214,000 ₪ אשר התקבלו מההוצל"פ ולא הועברו לנתבעת. בנוסף היה את הסך 4.7 מיליון ₪ אשר נתפס בעיקול, אך התובע העביר לנתבעת אך ורק את הסך 4 מיליון ₪, בלי להסביר להם שאת הסך 0.7 מיליון ₪ נטל לעצמו כשכר טרחה.

הסבר לחשדות כלפי התובעים העלה מר אסא בעמ' 162 ו-163 לפרוטוקול בו הוא ציין שמר נשר לא הודיע להם על כספים שהתקבלו, ולאחר מכן התברר שהתקבלו, וכן לא קיבלו חשבונית מס על שכ"ט שגבו התובעים.

לאור כל האמור לעיל סבור אני שיש לדחות את תביעת לשון הרע שהגישו התובעים.

הארכת המשפט:
במהלך המשפט לא מילאו התובעים אחר החלטות בית המשפט, דבר שגרם להארכת הדיונים שלא לצורך. גם בחקירות הנגדיות חקרו התובעים את בעלי הדין חקירות ארוכות כפולות שלא לצורך, וגם בכך האריכו את המשפט שלא לצורך. על כן סבור אני שיש לחייב את התובעים בהוצאות לטובת אוצר המדינה.

סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את כל תביעות התובעים כנגד הנתבעים.

על התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעים 1 עד 5 (אשר יוצגו ע"י עו"ד שצקי בתביעות אלו) ביחד ולחוד, כדלקמן:
את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל;
שכ"ט עו"ד בסך 70,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

אני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לטובת אוצר המדינה את הסך 3,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן, יישא סכום זה הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל, והמזכירות תעביר את פסק הדין למרכז לגביית קנסות ואגרות.

ניתן היום, י' חשוון תשע"ה, 03 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.