הדפסה

מויאל ואח' נ' בן אברהם

בפני:
כב' השופטת שושנה שטמר – אב"ד
כב' השופט דר' עדי זרנקין
כב' השופט דר' מנחם רניאל

המערערים:

  1. דני מויאל ת.ז. XXXXXX475
  2. חברת דני אלקטריק בע"מ
  3. אריה ג'יבלי ת.ז. XXXXXX968

ע"י ב"כ עו"ד שלמה יער בר

נגד

המשיבה:
דורית בן אברהם ת.ז. XXXXXX944
ע"י ב"כ עו"ד מיכאל ספרד ואח'

ערעור מיום 09/05/2013 על פסק דין מיום 04/04/2013 של בית משפט השלום בקריות (כב' השופט דאוד מאזן) בת.א. 2080/06

פסק דין
לאחר תיקון טעות סופר בסיפא של פסק הדין
השופטת שושנה שטמר – אב"ד :

1. שלוש מחלוקות עומדות בערעור זה: הראשונה - אם ניתן להגיש תובענה לפיצויים בגין פרסום לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן - "חוק איסור לשון הרע") על אף שהנתבע (וכאן - המערער) הוכרז כפושט רגל ; השניה – אם הפרסומים, שנקבע שהם " פרסום לשון הרע ", הכילו "אותה לשון הרע" , כמשמעותה ב סעיף 7א(ד) לחוק איסור לשון הרע, ויש לכן לחייב בפיצויים בגין אחת מהן בלבד ; השלישית - מאחר שהמערער 2 חתם רק על מכתב אחד מתוך שני מכתבים, שנקבע שיש בהם "לשון הרע ", האם נכון להפחית מסכום הפיצויים בו חוייב ביחד ולחוד עם המערער 1 .

רקע עובדתי
2. המשיבה (להלן " דורית") ניהלה במקביל שני בתי ספר שדה שבבעלותה של החברה להגנת הטבע (להלן "בתי הספר").
המערער 1 (להלן "דני") היה הבעלים והמנהל של המערערת 2, שהיא תאגיד בשם "דני אלקטריק בע"מ", ושנתנה שירותים של תיקונים ועבודות חשמל בבתי הספר (להלן "אלקטריק בע"מ"). בנוסף עסקו דני והמערער 3 (להלן "אריה") באספקת שירותי מזון לבתי הספר בניהולה של דורית.

3. בין דני ואריה לבין דורית התגלעו חילוקי דעות בקשר להמשך ההתקשרות לאספקת מזון לאחד מבתי הספר; דני ואריה ביקשו להפסיק ה, כיוון שלא היתה רווחית. דורית סירבה ודרשה שימשיכו לספק את המזון לשני בתי הספר. בנוסף למחלוקת זו, היו מספר ארועים שההתנהגות של דני ו של אריה נראו לדורית כלא הולמות, והיא העירה להם על כך.
ביום 13/2/06 התקיימה פגישה בין דורית לבין הממונים על בתי הספר ובסופה התקבלה המלצתה של דורית להפסיק את ההתקשרות העסקית עם המערערים.

4. בתגובה שלחו דני ואריה לממונים על בתי הספר מכתב שכותרתו "מרמה והפרת אמון של דורית בן אברהם" הנושא תאריך 14/2/06 , כתוב על נייר פירמה של אלקטריק בע"מ , ובחתימת שניהם. הו עלו בו מספר טענות נגד דורית, ונקבע בפסק דינו של בית משפט קמא, כי הן מהוות פרסום לשון הרע. הטענות כוונו לכך שדורית לקתה בשחיתות לרבות מרמה כלפי המעסיק בדיווחים על מספר העסקאות שבוצעו במטרה להשאיר חלק מהתקבולים בכיסה; קבלת מוצרים לשימושה הפרטי, כאשר דווח כאילו סופקו למעבידה; אי סדרים בחדר האוכל ועוד (ראו פירוט בפסק דינו של בית משפט קמא).

5. דברים דומים השמיעו דני ואריה בעל-פה לאנשי הצוות שעבדו בבתי הספר (להלן – "הפרסום השני").

6. בתאריך 14/5/06 כתב דני מכתב נוסף לעו"ד אלון קפלן, שייצג את החברה להגנת הטבע . זאת על רקע פיטוריה של דורית וההתדיינות בינה לבין החברה להגנת הטבע (להלן – " המכתב השני"). במכתב זה חזר דני על מספר טענות שהביאן במכתב הראשון והוסיף כי מעשי השחיתות של דורית נמשכים מאז שנת 2005, כי הוא אסף ראיות לגביהם, כאשר הילה כהן, אחת הממונות עליה, חיפתה על מעשי השחיתות של דורית.

7. בעקבות המכתב הראשון והדברים שדני ואריה השמיעו בגנותה של דורית, ולאחר שפוטרה, היא הגישה תביעה בבית הדין לעבודה בנצרת בטענה כי פיטוריה היו שלא כדין. בית הדין, קבע כי הפיטורים נעשו שלא כדין. עם זאת בקשתה של דורית לשוב לעבודה נדחתה בשל אי האמון בינה לבין החברה להגנת הטבע , אשר חוייבה לשלם לה פיצויי פיטורין.

פסק דינו של בית משפט קמא
8. במהלך הדיון בבית משפט קמא, הודיע דני כי ניתן נגדו צו כינוס נכסים , ולפיכך הורה בית המשפט על עיכוב ההליכים בתיק. מאוחר יותר, כשהתברר כי תיק פשיטת הרגל נסגר בהסדר וניתן צו הפטר , התיר בית משפט קמא את המשך ניהולה של התובענה לפניו. נ פסק בפסק הדין שמ אחר שבסעיף 72(1) לפקודת פשיטת רגל (נוסח חדש) התש"ם-1980 (להלן "פקודת פשיטת הרגל") נקבע כי תובענה שסכומה לא קצוב, איננה בת תביעה בהליכי פשיטת רגל [בפסק הדין ובכתבי הטענות התייחסו בטעות לסעיף 35 (1) לפקודת פשיטת הרגל] , הרי ניתן היה לתבוע בבית המשפט. נכתב בפסק הדין:

"מאחר ותביעתה של התובעת הינה תובענה לתשלום דמי נזק שנגרמו לה כתוצאה מהתנהגות הנתבע 1 ומאחר ומדובר בתובענה שביהמ"ש צריך להכריע אם יש בה בסיס ואם היא מתקבלת ואם כן מהו הסכום המגיע לתובעת, הרי מדובר בתובענה לא וודאית שסכומה לא קצוב, על כן, תביעה מסוג זה לא יכלה להיכנס במסגרת הליכי הכינוס נגד הנתבע 1, נאמן בפשיטת רגל לא יכול להכריע בתביעה חוב מעין זו מכיוון שהיא דורשת החלטה שיפוטית של בית המשפט המסומך" (עמוד 22 לפסק הדין).

9. בית משפט קמא קבע כי המערערים אכן פרסמו לשון הרע במטרה לפגוע בדורית ולהביא לביזוייה ולהפסקת עבודתה.

10. נבדקו אחת לאחת טענות המשיבים במכתבים ובדברי לשון הרע שפורסמו בעל פה לאנשים שונים שהיו קשורים לחברה להגנת הטבע, ונקבע כי המשיבים לא הצליחו להכנס לגידרה של ההגנה של "אמת דיברתי" ( סעיף 14 לחוק) ואף לא עומדת להם ההגנה של "תום הלב" ( סעיף 15 לחוק).

11. המשיבה תבעה סכומים גבוהים בגין נזקיה - כ-700,000 ₪. בית משפט קמא קבע כי הנזקים לא הוכחו במלואם ופסק לה פיצויים ללא הוכחת נזק מכח סעיף 7א לחוק לשון הרע.
לגבי המכתב הראשון, נפסק שאין לראות בכל אמרה בו כפרסום נפרד, אלא יש לראות את כל הכתוב בו כפרסום אחד לפי סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע , המזכה את דורית בפיצוי סטטוטורי מקסימאלי . נקבע שדני ואריה ישלמו לה את הסכום המקסימאלי כיוון שהיתה להם כוונה לפגוע בה ומכיוון שדברים דומים אמרו בעל-פה. הם חוייבו לשלם את הפיצויים שנקבעו ביחד ולחוד.
לגבי המכתב השני נפסק כי לא היה בתוכנו חידוש לעומת הכתוב במכתב הראשון, אולם "משנכתב" - יש לפסוק פיצוי בסכום של 50,000 ₪, שאף בו יישאו המערערים ביחד ולחוד.
בנוסף חויבו המערערים בהוצאות משפט בגובה החזר האגרה ששולמה ובתוספת סך של 18,000 ₪ עבור שכ"ט עו"ד.
כן הורה בית המשפט למערערים לפרסם התנצלות בלוח המודעות של בתי הספר.

טענות הצדדים:
12. למערערים היו טענות מרובות באשר לקביעות בפסק הדין , לרבות נגד קביעות עובדתיות באשר להעדר האמון בגירסותיהם, אולם במהלך הטיעון לפנינו צמצמו את טענותיהם (וטוב שעשו כך בהתחשב שאין בית המשפט לערעורים נוהג להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית) לאותן שלוש שאלות שהצבתי בפתח פסק דיני (וראו עמ' 3 לפרוטוקול הישיבה מיום 8/10/13).

13. דני טען שיש לראות בפיצויים ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לחוק לשון הרע, כ"חוב בר תביעה" כמשמעותו בסעיף 69(א) ו-72(1) לפקודת פשיטת הרגל. צו ההפטר שניתן לו פטר אותו מחובו כלפי דורית בגין עוולת לשון הרע (חוב בר תביעה) כיוון ש בית המשפט דחה את תביעת דמי הנזק הכללים וקבע פיצוי סטטוטורי, שהוא בסכום קצוב.

14. יש להפחית את הפיצוי שחוייב בו אריה, שכן הוא לא היה שותף מלא לפועלו של דני בעניין הוצאת לשון הרע, אלא מי שנגרר אחריו ; דני ניסח וכתב את המכתב הראשון , ואריה חתם עליו . המכתב השני לא נחתם על ידי אריה.

15. סעיף 7א (ד) לחוק איסור לשון הרע מגביל את הפיצוי הסטטוטורי לחיוב אחד בשל אותה הוצאת לשון הרע (בשונה מהפיצוי בגין הנזק המוכח, שאז ניתן לפסוק פיצוי נפרד לכל פרסום). יש לראות בכל פרסומי המערערים כביצוע עוולה אחת של לשון הרע - פרסום כי דורית פעלה בשחיתות. לכן, אין לחייב את המערערים בפיצוי סטטוטורי נפרד בגין המכתב השני, שלעמדת בית משפט קמא אף לא הוסיף על הנטען במכתב הראשון.

16. מנגד, טענה המשיבה ש פסק הדין, בשלוש המחלוקות עליהן עמדנו, קבע קביעות נכונות.
באשר לחיובו של דני, נטען כי אין לראות בתביעת לשון הרע כ"חוב בר תביעה" כהגדרתו בפקודת פשיטת הרגל. כן נאמר שכל עוד לא נקבעה אחריותו הנזיקית של דני, לא ניתן להגיש תביעה לכונס הנכסים אשר אינו בעל המומחיות לדון בנושא האחריות. פסק הדין ניתן לאחר תום הליכי פשיטת הרגל, ועל כן יש לאשר את חיובו של דני בתשלום הפיצויים .

17. אעיר, כי המשיבה טענה, וזאת מבלי להגיש ערעור נגדי, כי את הסכום הנקוב בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, יש להצמיד למדד המחירים לצרכן, כאשר בחוק נקבע כי המדד הבסיסי י היה זה של חודש ספטמבר 1998.

דיון והכרעה

תביעה לפיצויים בגין פרסום לשון הרע - האם היא "חוב בר תביעה" על פי פקודת פשיטת הרגל
18. כאמור, קבע השופט קמא, כי החוב אינו "בר תביעה" על פי פקודת פשיטת הרגל, ולפיכך רשאי בית המשפט לדון בו. אבחן מהו "חוב בר תביעה" ו אציג תחילה את הסעיפים הרלוונטיים:
בסעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל הוגדר "חוב בר תביעה" כ"כל חוב או חבות שניתן לפי פקודה זו לתבעם בפשיטת רגל".
סעיף 69 פוטר את פושט הרגל מ "חוב בר-תביעה" (למעט מספר סוגי חוב שאינם לענ ייננו).
סעיף 71 קובע בעיקרו כי חובות בני תביעה יהיו אלו שהיו קיימים ביום מתן צו הכינוס או
שחלו לפני ההפטר.
סעיף 72, שהוא החשוב לענייננו, קובע כדלקמן:

"72 על אף האמור בסעיף 71 –
(1) תביעות לדמי נזק בלתי קצובים שאינן נובעות מחוזה או מהבטחה, ודרישת מזונות המגיעים על פי פסק דין וזמן פרעונם חל אחרי מתן צו הכינוס, אינן בנות תביעה בפשיטת רגל;

סעיף 73(ג) קובע כי:

"(ג) ראה בית המשפט כי החוב או החבות ניתנים לאומדן הוגן, רשאי הוא להורות כי שווים יישום בפני בית המשפט וליתן את ההוראות הנחוצות לענין זה, והסכום שנקבע כך יהיה חוב בר-תביעה".

עולה שאין להגיש בהליכי פשיטת הרגל תביעת חוב בשל נזק, שאיננו ממקור חוזי או ה תחייבות ושטרם נקצב. עם זאת, לא כל חוב שאינו קצוב אינו בר תביעה ; כאמור בסעיף 73 (א) הנאמן רשאי להעריך את החוב, אלא אם בית המשפט ראה לא ניתן לעשות כ ך על פי חישוב אריטמטי פשוט - "אומדן הוגן" (ראו בספרם של לוין וגרוניס פשיטת רגל (מהד ורה שלישית, תש"ע-2010), עמ' 223).

השופט וינוגרד בת"א (ת"א) 267/76 מירון בן ציון ופריבס, עורכי-דין נ' בנק ארץ ישראל בריטניה בע"מ (בפירוק), פ''ד תשנא(2) 485 כתב כי "סכום בלתי קצוב" לעניין פקודת פשיטת הרגל משמעותו כפי שפורש בתקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי: :

"מהו, אם כן, אותו סכום בלתי קצוב?
המונח " סכום קצוב" זכה לבחינה מדוקדקת בתקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984[19] שעניינה תביעה בסדר דין מקוצר. בבסיס הגבלת ההליך בסדר דין מקוצר לתביעות בסכומים קצובים עומד הצורך לנהל דיון קצר ויעיל, וכבר ציינו כי ככל שהדברים אמורים בתביעת חוב בפשיטת רגל ההגיון דומה. ניתן, לפיכך.לפרש את הביטו " דמי-נזק בלתי-קצובים" שבסעיף 72(1) (1) רישא לפקודת פשיטת הרגל [18] לאור הפרשנות שניתנה למונח " סכום קצוב" בתקנות סדר הדין האזרחי. בהתייחס למונח זה אומר ד"ר י' זוסמן בספרו:
"... הדיבור סכום קצוב בא לתרגם את המונח האנגלי liquidated
.Amountהכוונה היא שחישוב הסכום יהא ענין אריתמטי גרידא, ללא צורך בשומה או בהערכה" ( ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה 5 עמ 601. היפוכו של דבר, אם כן, נכון ביחס ל"דמי-נזק " בלתי-קצובים, היינו לצורך חישובם לא די באריתמטיקה גרידא, אלא יש צורך בשומה או בהערכה"

19. תביעת לשון הרע היא תביעה נזיקי ת כהגדרתה בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע: "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15, 55ב, 58 עד 61 ו-63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944". (ראו גם ב-רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510 (להלן – "פסק דין אמר") בפסק-דינו של הנשיא ברק (כתוארו אז) בעמ' 597-598) וראו גם ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (ניתן ביום 4/8/08) פסקה 50 לפסק ד ינה של השופטת א' פרוקצ'יה).

20. לעמדתי, גם בתביעה לפי סעיף 7 א לחוק לשון הרע . יש להעריך ולקבוע מהו הסכום שיש לפסוק עד לתקרת הפיצוי הסטאטוטורי. אציג את נוסחו של הסעיף לנוחות הקורא:

7א.(א) הורשע אדם בעבירה לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייבו לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק; חיוב בפיצוי לפי סעיף קטן זה, הוא כפסק דין של אותו בית משפט, שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו.
ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.
ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.
(ד) לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת" (ההדגש בקו לא במקור).

כעולה מהסעיף מדובר בתקרת מקסימום של 50,000 ₪, אולם ניתן , מחד גיסא, להפחית ממנה על פי הנסיבות (וראו גם סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע) ו מאידך גיסא להגיע לתקרת מקסימום גבוהה יותר, של כפל הפיצויי הקבוע, אם הוכח כי היתה כוונה לפגוע.
אעיר, כי על תקרת המקסימום ניתן להוסיף, גם כאשר שוכנע בית המשפט כי יש לפסוק גם פיצוי בגין נזק לא ממוני (וראו חלאד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שנור ב ספרם לשון הרע הדין המצוי והרצוי (ירושלים, המכון הישראלי לדמוקרטיה והמכון למחקרי חקי קה ע"ש סאקר, 2005) עמ' 399-400; פסק דינה של כב' השופטת דר' אגמון-גונן ב (ת"א) 1702/07 אלי עזור נ' CanWest Global Communications Corp (ניתן ביום 20/6/12) בפסקה 7(ג) וכן את גישתו של הנשיא ברק ב פסק דין אמר בעמ' 527 פסקה 20.

21. זאת ועוד: יש לזכור כי דורית תבעה בכתב תביעתה פיצויים ממשיים בגין נזקיה, ורק לחילופין התבססה גם על הוראותיו של סעיף 7 א לחוק פרסום לשון הרע. אפילו היינו מפרשים כי תביעה לפיצויים לפי סעיף 7 א לחוק , מתייחסת ל"חוב בר-תביעה", לא היה מקום בשלב מאוחר זה, להורות על עיכוב הליכים ו העברת התביעה לבירור לפני הנאמן, מה גם שבינתיים ניתן צו הפטר.

22. מקבלת אני, אם כן, את גישתו של בית משפט קמא, לפיה התביעה לפיצויים בגין העוולה של לשון הרע, אפילו היתה רק לפיצויים ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א לפקודת פשיטת הרגל, איננה תביעה "בת תביעה" לפי פקודת פשיטת הרגל.

האם שני המכתבים והפצת דיבתה של המשיבה בעל פה הם "אותה לשון הרע".
23. בסעיף 7א(ד) לחוק לשון הרע, שצוטט לעיל, נקבע שאין לפסוק פיצויים בשל "אותה לשון הרע". בית משפט קמא קבע כי שני המכתבים אינם בבחינת "אותה לשון הרע": אמנם המכתב השני חזר על שנכתב בראשון ו הגיע לגורמים שקראו את המכתב הראשון וידעו עליו, והוא אף לא נדרש לאותה לשון חריפה, אולם בכל זאת היה הוצאת לשון הרע. בית משפט קמא קבע כי הפיצויים בשל מכתב זה יעמדו על 50,000 ₪.
עולה מפסיקתו של בית משפט קמא, שהוא בדעה כי כל פרסום נוסף, על אף שהוא זהה או דומה לפרסום הקודם, איננו "אותה לשון הרע". גישה דומה הובעה בעמ"ש (ת"א) 7311-10-13 פלוני נ' פלמונית בסעיף 63 (19/5/2014):

'המערערים טענו כי כל הפרסומים בגינם חוייבו בפיצויים נסבו סביב הטענה שהמשיבה בגדה בבעלה, או סביב הטענה שהיא חולת נפש ואינה שפויה, ולכן לא היה מקום לפסוק בגינם יותר מפיצוי אחד, לנוכח הוראת ס' 7א(ד) לחוק, לפיה לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת.
אינני מקבל טענה זו. ס' 7א(ד) לחוק קובע אמנם כי "לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת". ברם, ההגבלה האמורה חלה רק מקום שבו עסקינן באותו אקט של פרסום, ולא באקטים שונים של פרסום, כמו בעניננו. ודוק: ס' 1 לחוק מגדיר כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול לגרום לתוצאה מזיקה מסויימת, משמע, לשון הרע איננו מושג העומד בפני עצמו, אלא תמיד נלווה אליו גם מרכיב של פרסום. על כן, יש לקרוא את הוראת ס' 7א(ד) לחוק כמתייחסת לאותו פרסום של לשון הרע. במילים אחרות, לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק בשל אותו פרסום של לשון הרע, יותר מפעם אחת. כך למשל, אם במסמך מסויי שפורסם, מצוי יותר מביטוי אחד שיש בו משום לשון הרע, אין לפסוק יותר מפעם אחת פיצוי סטטוטורי בגין אותו פרסום, שכן מדובר רק בפרסום אחד, חרף ריבוי הביטויים באותו מסמך, שכל אחד מהם כשלעצמו
מהווה לשון הרע. לעומת זאת, כאשר אדם מסויים מבצע שורה של אקטים נפרדים זה מזה, שבכל אחד מהם הוא חוזר על אותה דיבה ממש, אין כל מניעה מלחייב אותו בפיצוי ללא הוכחת נזק יותר מפעם אחת, לפי מספר האקטים המעוולים שהוא מבצע. על כן, בעניננו, שעה שא(2) עבר מאדם לאדם וחזר על אותם דברי דיבה ממש, בשורה של אקטים נפרדים זה מזה, בהחלט ניתן היה לחייב אותו בפיצויים מוסכמים בגין כל אקט בפני עצמו. ברוח דומה נפסק על ידי כב' השופט ע' גרוסקופף, כי: "החוק מאפשר פיצוי בגין כל עוולה, והעוולה היא הפרסום. לפיכך ניתן לפסוק פיצויי ללא הוכחת נזק כמספר הפרסומים שנעשו, ולא כמספר העובדות המוטעות הכלולות בהם (ראו סעיף 7א (ד) לחוק איסור לשון הרע)." (ההדגש בקו לא במקור, ש.ש)

מנגד הובאה בפסיקה דעה כי לא מספר הפרסומים הוא שקובע אלא האם נאמר בהם "אותה לשון הרע" (ראו למשל פסק דינו של בית הדין לעבודה בנצרת ב-ס"ע 1598/04/12 טאלב מחאמיד נ' קופר אייס בע"מ (16/2/14); תא (חי') 1506/06 אבו אמנה דלאל נ' תחאווכו הארון מיום 4/6/2008).

24. אינני סבורה שכל פרסום נוסף, אפילו היתה בו חזרה בתוכן על אותם הדברים, מהווה "אותה לשון הרע" ואפילו הוא נשלח לאדם אחר. כך לדוגמא – אם אדם ששלח מספר מכתבים בהפרש של זמן קצר, שלשונם זהה, אין לראות בהם פרסומים שונים. יש , לעמדתי, לשלב בין שתי הגישות על פי מבחני שכל ישר שבעזרתו נבחן את מהות הפרסום, משך הזמן שחלף בין הפרסומים, הפצתם בין אותו חבר בני אדם או הרחבת הפרסום גם לאחרים וכיוצב'. בנידוננו יש הרחבה של הדברים שנאמרו במכתב הראשון. שם לא הופיעה טענה כי השחיתות נמשכת מאז 2005. זאת ועוד: המכתב השני נשלח כשלושה חודשים לאחר המכתב הראשון, בעיצומו של ההליך המשפטי בבית הדין לעבודה, ומטרתו היתה להמשיך להאדיר את הפגיעה בדורית. לפיכך, הייתי רואה במכתב השני כמי שאינו מכיל "אותה לשון הרע".

בנסיבות אלו, מוצע לעמיתי להרכב שלא להתערב בקביעתו של בית משפט קמא, שיש להעמיד את סכום הפיצויים על 150,000 ₪ בסה"כ.

25. אוסיף כי דורית טענה (סעיף 28 לעיקרי הטיעון מטעמה), מבלי להגיש ערעור נגדי, שבית משפט קמא התכוון, כעולה מפסק דינו, לפסוק ל ה את המקסימום הקבוע בחוק וכי מקסימום זה (של 50,000 ₪) ניתן לשערכו ליום מתן פסק הדין ולהעמידו על הסכום של 140,384 ₪. לפיכך, אפילו היינו רואים בשני המכתבים כ"אותה לשון הרע", ובהתאם להוראות תקנה 454 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ניתן לראות בסכום של 150,000 ₪ כסכום הולם את הפיצויים המגיעים לדורית.

חלקו של אריה בפיצויים
26. כאמור, בית משפט קמא חייב את אריה ודני לשלם לדורית פיצויים בסכום של 150,000 ₪. לדעתי, יש לקחת בחשבון את חלקו של אריה בביצוע העוולות: הוא לא היה חתום על המכתב השני, ונראה כי שימש "כינור שני" בפרשה. מוצע לכן לעמיתי להרכב להפחית חיובו, כך שהוא יישא ב-100,000 ₪ בלבד וזאת ביחד ולחוד עם דני.

בהתחשב בתוצאות, מוצע כי אריה ישלם לדורית את הוצאותיה ושכ"ט עורך דינה בערעור בסכום של 10,000 ₪ + מע"מ, ואילו דני – בסכום של 15,000 ₪ + מע"מ.
חיובים אלו יהיו נפרדים.

ש. שטמר, שופטת
[אב"ד]

כב' השופט, דר' עדי זרנקין:

אני מסכים

ע. זרנקין, שופט

כב' השופט, דר' מנחם רניאל:

אני מסכים

מ. רניאל, שופט

לפיכך הוחלט כמפורט בפסק דינה של השופטת ש' שטמר – אב"ד, והערעור נדחה.
אנו מחייבים את המערערים 1 ו-2, ביחד ולחוד, לשלם למשיבה את הוצאותיה ושכ"ט עורך דינה בערעור בסכום של 15,000 ₪, ואת המשיב 3 – בסכום של 10,000 ₪. חיובים אלו יישאו ריבית חוקית והפרשי הצמדה החל מהיום והם חיובים נפרדים.
ככל שהופקד עירבון בערעור, הוא יועבר למשיבה באמצעות בא כוחה על חשבון החיוב בהוצאות ובשכ"ט עו"ד.

ניתן היום, כ"ג אלול תשע"ד, 18 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים (התיקון של טעות הסופר מיום 19/9/14). .

ש. שטמר, שופטת
[אב"ד]

ע. זרנקין, שופט

מ. רניאל, שופט