הדפסה

מוחמד עבדאלקאדר ושות' בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בעמ ואח'

בפני
כב' השופטת אירית מני-גור

מבקשת

מוחמד עבדאלקאדר ושות' בע"מ

ע"י עו"ד שכיב קובטי

נגד

משיבים

  1. בנק מזרחי טפחות בע"מ
  2. פיני יניב

ע"י ב"כ המשיבים 1,2- עו"ד פיני יניב (הכונס) , ועו"ד יניב
דיין

3. אלי זוגלובק

ע"י ב"כ- עו"ד ראובן בילט, ועו"ד אולשביצקי

פסק דין

בפניי רשות ערעור על החלטת ר' ההוצל"פ (כב' הרשם בכיר צחי אלמוג) מיום 4.11.11 בתיק שמספרו: 26-07897-06-03 (להלן: "ההחלטה). בהחלטה זו, קבע כב' הרשם כי הבנק הזוכה יכול להמשיך בביצוע הליכי הוצל"פ, וכי לחייבת היא המערערת אין זכות פדיון של הנכס נשוא ההחלטה. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את הצדדים, ולאחר שעיינתי בסיכומי ב"כ המערערת, אני דנה בבקשת רשות ערעור כבערעור לגופו.

החלטת הרשם נשוא הערעור עוסקת בשלושה נושאים, שניים מהם רלבנטיים לענייננו. החלטת הרשם עניינה הכרעה בבקשת המערערת לפדיון הנכס, והחלטת הרשם היתה כי החייבת מיצתה את זכויותיה לפדיון ואין לאפשר לה לפדות את הנכס. החלטה שנייה, עסקה בקביעה כי ניתן להמשיך בהליכי הוצל"פ לאור הודעת הכונס על הפרת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד. החלטה שלישית, עניינה אישור הסכם המכר לצד ג'. בהחלטתו נשוא הערעור, איפשר כב' הרשם לכונס הנכסים ולצד ג' להשיב לטענות החייבת, ולאחר שהשיבו אישר את המכר. גם על החלטה זו ערערה החייבת, אלא שערעור זה נמחק בעילה פרוצדוראלית עקב איחור במועדים.
להלן אדון בכל נושא בנפרד.

הפרת הסכם הפשרה-
בין המערערת (להלן: "החייבת") לבין המשיבה (להלן: "הבנק") התנהלו הליכי הוצל"פ באשר לגביית חוב בתיק הוצל"פ במשך זמן רב. לשני הצדדים היו טענות רבות זה כלפי זה, בסופו של יום הגיעו הצדדים לכדי הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פס"ד בביהמ"ש המחוזי בנצרת (ב-17.3.09). לימים, ונוכח קיומו של סכסוך מר בין שני האחים בעלי השליטה בחייבת, ולאחר שהתעורר קושי רב במכירת הנכסים וביצוע הסכם הפשרה, פנה הכונס ביוני 2011 והגיש הודעה על הפרת הסכם הפשרה ועל בקשה לחידוש הליכים.

טענה החייבת, כי הסמכות לקבוע אם ההסכם הופר או לא איננה מסורה לרשם ההוצל"פ אלא לביהמ"ש. כב' הרשם קבע , כי ההודעה של ההפרה וחידוש ההליכים נעשתה במסגרת זכותו של הבנק לעשות כן מכוח ההסכם שקיבל תוקף של פס"ד. עוד הדגיש כב' הרשם, כי כחלק מן ההסכם מנועה החייבת מלהתנגד למתן הודעה כאמור. לאור זאת, קבע כב' הרשם כי אם החייבת סבורה שההודעה ניתנה שלא כדין שומה היה עליה לפנות לביהמ"ש המוסמך בהליך מתאים, וכל עוד לא נתקבלה החלטה אחרת של ביהמ"ש המוסמך רשאי הבנק להמשיך בהליכים.

מעיון בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פס"ד, אכן עולה כי סעיף 12.2.4 מאפשר לבנק להודיע לר' ההוצל"פ במסגרת תיק ההוצל"פ כי החייבת הפרה את הסכם הפשרה הפרה יסודית, ולפיכך ברצונו להמשיך במימוש הנכסים המשועבדים. על פי אותו סעיף, החייבת מנועה מלהתנגד לבקשה או ההודעה. צדק כב' הרשם בהחלטתו, כי לאור סעיף זה היה רשאי הבנק לפנות ללשכת ההוצל"פ ולהגיש את ההודעה בדבר הפרת ההסכם ורצונו בהמשך ההליכים. המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, האם מדובר בהפרה יסודית של הסכם הפשרה ו/או הפרה כלשהי המקנה את הזכות להמשיך בהליכי הוצל"פ, היא שאלה עובדתית שצריכה להתברר בביהמ"ש המוסמך. מי שטוען כנגד הנחה זו, הוא זה שצריך לפנות לביהמ"ש בבקשה לסעד הצהרתי, על מנת שביהמ"ש יצהיר כי הסכם הפשרה קוים והפניה להוצל"פ היתה שלא כדין.

אכן, מעיון במסמכים המצויים בתיק עולה כי החייבת לא שקטה על שמריה, ובמקביל להגשת רע"צ זה הגישה בקשה לסעד הצהרתי לביהמ"ש המחוזי בת"א בבקשה להצהיר כמפורט לעיל, הפניה לביהמ"ש בת"א נעשתה לאור הסמכות המקומית הנקובה בהסכם. לאחר שנחקרו העדים במסגרת הסעד הזמני, ביקשה החייבת למחוק את התובענה לסעד הצהרתי והכל כמפורט בפסה"ד של כב' השופטת אלמגור מיום 17.5.12. ביהמ"ש בפסה"ד סבר כי לא ניתן למנוע מהחייבת לבקש את מחיקת התובענה, יחד עם זאת ציין כי יש בהתנהגות החייבת שימוש לרעה בהליכי משפט. החייבת חויבה ב-50,000 ₪ הוצאות + 20,000 ₪ שכ"ט עו"ד, וכן נקבע כי לא תתקבל תביעה חדשה בשל אותה עילה או בשל עילה דומה לה לפני שישולמו הוצאות אלה.

דא עקא, ועל אף פסה"ד של כב' השופטת אלמגור הגישה החייבת גם הגישה תובענה נוספת לסעד הצהרתי, והפעם בביהמ"ש המחוזי בנצרת, הוא ביהמ"ש אשר אישר את הסכם הפשרה ונתן לו תוקף של פס"ד. הגשת התובענה הוגשה ללא תשלום ההוצאות. קיימת מחלוקת בין הבנק לבין החייבת, האם מדובר בתובענה זהה "בשל אותה עילה או בשל עילה דומה לה" כפי שקבעה כב' השופטת אלמגור בפסק דינה. נושא זה עדיין תלוי ועומד ומתברר בביהמ"ש המחוזי בנצרת. ואולם, לענייננו, טרם ניתנה הכרעה פוזיטיבית של ביהמ"ש בשאלה העובדתית, האם קיימה החייבת את הסכם הפשרה.

השאלה שמונחת לפתחו של ביהמ"ש כערכאת ערעור היא שאלה אחת ויחידה, האם טעה כב' הרשם אלמוג כאשר קיבל את בקשת הבנק להמשיך בהליכי הוצל"פ לאור הודעתו בעניין הפרת ההסכם, והאם צדק כב' הרשם שהפנה את הצדדים להכריע בשאלה זו במסגרת תובענה שתוגש לביהמ"ש. בשתי השאלות אני סבורה שלא טעה כב' הרשם והחלטתו נכונה וצודקת. לא בכדי קבע הבנק את המנגנון שקבע בסעיף 11.2 להסכם הפשרה, על פיו הבנק יהיה חופשי לפעול על פי שיקול דעתו והבנתו ביחס להמשך מימוש הנכסים המשועבדים, וזאת ככל שהחברה תפר את ההסכם, ולא בכדי נקבע מנגנון הודעה של הבנק לר' ההוצל"פ תוך כדי הסכמת החייבת, על פיה היא מנועה מלהתנגד בהודעה זו בהתאם למפורט בסעיף 12.2.4 להסכם. צודק כב' הרשם, כי מנגנון זה איפשר לבנק לפנות בהודעה להוצל"פ ולבקש את המשך ההליכים. נטל הראיה בנסיבות אלה מונח על כתפי החייבת, היא זו שהיתה אמורה לפנות בתובענה לסעד הצהרתי לצורך סתירת הודעת הבנק.

אני סבורה, כי טועה ב"כ החייבת בטענתו כי לא ניתן לאכוף את פסה"ד שקיבל את הסכם הפשרה בתיק ההוצל"פ. ב"כ החייבת מצטט מרע"א 5112/07 . הלכה זו איננה ממן העניין, אין מדובר בפס"ד שאיננו נהיר דיו, מדובר בפס"ד שאישר הסכם פשרה, שקבע מפורשות כי תיק ההוצל"פ לא ייסגר אלא ההליכים בו יוקפאו כל עוד החייבת עומדת בהסכם הפשרה. אין מדובר בפתיחת הליכים חדשים לביצוע פס"ד. לטעמי, תיאורטית אף לא היה צורך בנתינת תוקף של פס"ד מאחר ומדובר בהסדר שבין הזוכה לחייבת במסגרת תיק ההוצל"פ, אלא שבמקרה זה הובא ההסדר לביהמ"ש לאישורו במסגרת הליכים אחרים. מאחר ו הוסכם כי ההליכים בתיק ההוצל"פ מוקפאים ותיק ההוצל"פ לא נסגר, הרי היה כב' הרשם רשאי להורות על המשך ההליכים על פי הודעת הזוכה.

לא מצאתי אפוא כל טעות בהחלטת כב' הרשם אלמוג באשר להחלטה בדבר המשך ההליכים בתיק.

באשר לזכות הפדיון-
החייבת טענה בפני כב' הרשם אלמוג, כי אין מקום לאשר את הסכם המכר וכי יש לתת לה את הזכות לפדות את הנכס. כב' הרשם אלמוג קבע בהחלטתו, כי למקרא החלטות של ביהמ"ש המחוזי מיום 26.6.11, ומיום 3.7.11, ומיום 11.7.11, לא יכול להיות ספק כי ביהמ"ש המחוזי דחה את טענות החייבת בעניין מימוש זכות פדיון של הנכס. כב' הרשם סבר כי החלטות אלה של ביהמ"ש המחוזי, שמו סוף פסוק לזכותה של החייבת לפדות את הנכס, והן מפורשות ומדברות בעד עצמן. שכן לשיטת כב' הרשם, לו סבר ביהמ"ש המחוזי כי החייבת עדיין יכולה להפעיל את זכותה לפדות את הנכס, לא היה מורה לה לחתום על הסכמי המכר, ולא היה ממנה כונס נכסים לצורך חתימה על הסכמים אלה .

הצדדים סברו כי כב' הבורר בועז אוקון מוסמך לדון בכל הליכי המכר וההתמחרות, ולפיכך נקבעה בפניו ישיבה נוספת לעניין זכות הפדיון. עיכבתי את ההליכים בהליך שבפניי עד לסיום הישיבה והחלטת כב' הבורר. אין לי אלא לחזור על מסקנת כב' הבורר בסעיף 28 להחלטתו מיום 9.9.12 (להלן: "החלטת הבורר"), כי אכן הותרתי את הערעור תלוי ועומד בפניי וביקשתי להמתין כדי לבחון אם תתקבל ע"י הבורר החלטה נוספת בנוגע למכר שהתנהל בבוררות. זו אכן היתה כוונתי, מעולם לא סברתי כי שאלת זכות הפדיון שנדונה ע"י כב' הרשם צריכה להתברר באופן אבסולוטי ע"י הבורר, וכך אף הבין זאת כב' הבורר כפי שהבהיר בסעיף 29 לאותה החלטה כי ביהמ"ש איפשר לו על רקע טענות הצדדים להידרש לשאלת הפדיון קודם שתתקבל ההחלטה בבר"ע.

ההליכים המשפטיים שהובילו להליכי ההתמחרות מפורטים בהחלטת הבורר בפרק "תקציר היסטורי" בסעיפים 2-10 לאותה החלטה, ואין זה המקום לשוב ולפרטם. החשוב בענייננו, כי החייבת לרבות שני בעלי המניות שהינם אחים והן צד ג' הסכימו לנהל את הליך ההתמחרות באמצעות הבורר. הליך ההתמחרות היה מיוחד להסכמה זו, הוא לא פתח את מעגל הקונים מחדש, לא נעשתה התמחרות כללית, אלא ניתנה לאחד האחים להציע הצעות מתחרות לצד ג' בעצמו או ע"י אחרים. התקיימה ישיבה ב-12.5.11, והבורר קבע כי הצעתו של צד ג' (מר זוגלובק) היא ההצעה הזוכה.

לאחר שהצדדים שבו אל כב' הבורר וביקשו את התייחסותו לזכות הפדיון במסגרת הליכי המכר, קבע כב' הבורר בהחלטתו בסעיף 34, כי על סמך הפרשנות שניתנה לו הוא "קובע כי פרשנות נכונה של החלטת ההתמחרות היא, שזכות הפדיון ההסכמית מוצתה בהחלטת ההתמחרות, זהו מיצוי עד גבול מסוים, הוא פועל על הטענה לפדיון הסכמי אך אינו יכול לשלול את הצורך לקבל את אישור ההוצל"פ לביצוע העסקה".

כב' הבורר הבחין בין זכות הפדיון ההסכמית שהיא אותה זכות פדיון שהתעוררה אגב ההסכמה לבוררות, וההסכמה כי הבורר יערוך את ההתמחרות, זכות זו מוצתה עם סיום הליכי ההתמחרות. כב' הבורר אוקון הבהיר בהחלטתו בסעיפים 35-40 מדוע זכות הסכמית זו מוצתה. יחד עם זאת, עדיין מסורה לר' ההוצל"פ הסמכות לאשר או לא לאשר את הסכם המכר שנקבע בהליך הבוררות, סמכות זו מאפשרת לר' ההוצל"פ לבחון האם יש מקום לאשר לחייבת זכות פדיון חוקית הקיימת על פי חוק ההוצל"פ, וזאת אם יוחלט כמובן שלא לאשר את הסכם המכר.

בצדק קבע כב' הבורר אוקון, כי זכות זו של כב' הרשם ביושבו כר' הוצל"פ היא זכות עצמאית שאיננה תלויה בהחלטות ביהמ"ש ו/או בהחלטות כב' הבורר. כב' הרשם סבר בהחלטתו נשוא הערעור כי הוא מנוע מליתן את זכות הפדיון לאור החלטות ביהמ"ש המחוזי הקובעות באופן מפורש כי על החייבת לחתום על הסכמי המכר ואף מינה כונס לצורך חתימת הסכמים אלה, וזאת לאחר שהחייבת טענה בפניו ברחל בתך הקטנה לטענת זכות הפדיון שלה.

אינני סבורה כפי שהרשם קבע בהחלטתו כי החלטות אלה של ביהמ"ש המחוזי הקימו מניעה או השתק לגבי סמכותו להחליט אם לאשר או לא את הסכם המכר ו/או לדון בזכות הפדיון. יחד עם זאת, על אף כי אני סבורה שנימוק החלטת הרשם הוא נימוק לא נכון, הרי התוצאה הסופית היא נכונה גם נכונה.

אותם נימוקים אשר שימשו את כב' הבורר והיו בסיס להחלטתו, הקובעת כי זכות הפדיון ההסכמית מוצתה ולא ניתן להעלותה יותר, הם בדיוק אותם נימוקים מדוע אין מקום להקנות לחייבת זכות פדיון לאחר ההתמחרות. זה המקום לשוב ולהזכיר, כי אין מדובר בהליכי התמחרות מהסוג "הרגיל והמוכר" בהליכי הוצל"פ, אלא הליכי ההתמחרות בפני הבורר נועדו ליצור מנגנון של בקרה להתקשרות החברה בעסקאות למכירת מקרקעין לפי הסכם הפשרה, וראה לעניין זה סעיף 31 להחלטת כב' הבורר. לפיכך, צדק ביהמ"ש המחוזי בהחלטתו מיום 26.6.11 בה הביע את דעתו באופן מפורש כי החייבת היתה צריכה לתת ביטוי ברור לרצונה לפדות את הנכס טרם ההתמחרות. ביטוי זה יכל היה להשפיע על צד ג' בכל נושא ההתמחרות. ביהמ"ש ראה בכך חוסר תום לב, וכך אף סבר כב' הבורר בסעיף 37 להחלטתו.

על אף שכב' ר' ההוצל"פ איננו מנוע מלשקול באופן עצמאי האם לאשר את המכר או לא, האם לתת זכות פדיון או לא, יש טעם רב בהחלטתו וצדק בתוצאה הסופית. שהרי לא ייתכן כי ערכאה אחת לא תכבד ערכאה אחרת ללא סיבה מוצדקת, כמו טענה שלא הועלתה קודם לכן, או נסיבות שהשתנו עם הזמן, או ראיה חדשה שלא הובאה קודם לכן, וכד'. בענייננו, לא ארע דבר. החייבת ניסתה לממש את זכות הפדיון בפני הבורר ללא הצלחה, בפני ביהמ"ש המחוזי ללא הצלחה, ולבסוף ניסתה את מזלה בפני כב' ר' ההוצל"פ. ואולם, טענה חדשה לא נטענה. מאחר ולא מדובר בהליכי התמחרות רגילים בהוצל"פ, אלא הליכי התמחרות כפי שפרטתי לעיל שנעשו במסגרת הסדר פשרה ובמסגרת הסכמת הצדדים לבוררות, לטעמי לא היה צריך כב' הרשם לאשר את זכות הפדיון בנסיבות אלה לאחר תום ההתמחרות.

במסגרת שיקולי הרשם, בהליך התמחרות "רגיל" בהוצל"פ קל וחומר בנסיבות ההתמחרות בענייננו, יש בראש וראשונה לשקול את הנזק שייגרם לצד ג' כנזק שמשקף את הנזק לציבור בכלל. אינטרס מובהק של ר' ההוצל"פ לגרום לאמון הציבור המתחרה בהליכי התמחרות, ככל שאמון זה ייפגע כך יתמעטו המתחרים והתשואה לנכס תרד. בענייננו, אין דוגמה מובהקת יותר מזו, לנזק המתמשך מזה זמן רב לצד ג' אשר זכה בהתמחרות בפני כב' הבורר כבר ביום 12.5.11, ומאז ועד היום לא זכה לממש זכייה זו.

סוף דבר, לא מצאתי גם בראש פרק זה כל סיבה להתערב בהחלטתו של כב' הרשם אלמוג, גם אם הנימוק להחלטה היה שגוי, הרי כאמור התוצאה הסופית היתה נכונה וצודקת ואיננה שגויה. אינני סבורה כי היה מקום לקיים דיון נוסף או שמיעת עדויות בטרם ההחלטה שלא להיעתר לזכות הפדיון, שהרי כל הטיעונים חזרו על עצמם והובאו בפני כב' הרשם לאחר שהובאו בפני ערכאות אחרות. השאלה היתה בעיקרה שאלה משפטית ולא שאלה עובדתית, ולפיכך אף לא היה פסול בהחלטה שניתנה ללא זימון נוסף.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את הערעור ומחייבת את המערערת לשלם את הוצאות הליך זה למשיבים, הן לבנק והן לצד ג'. לאור העיכוב מאז הגשת הבר"ע ועד היום, ולאור הבקשות והתגובות הרבות שהוגשו בהליך זה, אני מחייבת את המערערת לשלם לכל צד בנפרד הוצאות כוללות בסך 7,500 ₪.

המזכירות תשלח עותק מפסה"ד לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, י"ט כסלו תשע"ג, 03 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.