הדפסה

מדינת ישראל נ' שוויקי

בפני
כב' השופט ד"ר אוהד גורדון

בעניין:

מדינת ישראל
על-ידי פרקליטות מחוז ירושלים – עו"ד ד' אברמוביץ'

המאשימה

נגד

חאזם שוויקי
על-ידי עו"ד ו' דראושה

הנאשם

הכרעת דין

מצאתי לזכות את הנאשם. זאת מן הנימוקים הבאים:

האישום
כתב האישום (הנוסח המתוקן בשנית מיום 11.2.14) מייחס לנאשם שלוש עבירות של מסירת אמרות כוזבות לפי סעיף 220(2) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]; שלוש עבירות של שימוש בפנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה; שלוש עבירות של מסירת ידיעה כוזבת לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: "חוק מע"מ"); שלוש עבירות של קיום פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 117(ב)(6) לחוק מע"מ; ושלוש עבירות של מרמה או תחבולה לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק מע"מ.
בכתב האישום נטען, כי אדם בשם סאלח כלותי (להלן: "סאלח") הפעיל בשועפט עסק לממכר חלקי חילוף ושמנים בשם "הידרוליק כלותי", וכן , משנת 1991 עד 2004 , הפעיל עסק למשאבות ומדחסים שמוקם באזור אל-ראם. סאלח נהג להשתמש בחשבוניות של העסק באל-ראם למטרות שונות לרבות מכירת חשבוניות "פיקטיביות" שלא שיקפו עסקאות אמת, בגינן לא דיווח לרשויות המס. הנאשם, שהוא בעל עסק לחפירות ועבודות עפר, נהג לרכוש מסאלח חשבוניות של העסק באל-ראם בין השנים 2005-2007, תמורת עמלה של 10% ומבלי ששיקפו עסקאות אמת. בשנת המס 2005 רכש 4 חשבוניות בסכום כולל של 59,759 ₪. בשנת המס 2006 רכש חשבוניות בסכום כולל של 200,540 ₪. ובשנת המס 2007 רכש חשבוניות בסכום של 92,900 ₪. את החשבוניות כלל בדיווחיו למס הכנסה באותן שנים.

גדר המחלוקת
בתמצית, בעוד המאשימה סבורה כי החשבוניות הנדונות הן "פיקטיביות", הנאשם טוען כי הן משקפות עסקאות אמת אותן ביצע מול סאלח, ממנו רכש ציוד ושירותים לצרכי העסק של הנאשם.
המאשימה מבססת את עמדתה על אמירה מפלילה שמסר סאלח בחקירתו, אותה ביקשה לקבל לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: "סעיף 10א"). לאמירה זו מצטרפים, כך נטען בסיכומים, חיזוקים המצויים בחשבוניות מושא האישום אותן הגיש הנאשם לרשויות, באמירה של בנו של סאלח, סמיר כלותי, לפיה סאלח הורה לו לשרוף חשבוניות, בהודאתו של אחר בשם פואז ח סונה שהופלל בידי סאלח ואישר זאת, ובהתנהלותו של הנאשם אשר כשל לתמוך במסמכים את טענתו לפיה החשבוניות משקפות עסקאות אמת. נטען גם כי חתימתו של הנאשם על הסכם שומה "אזרחי" פועלת לחובתו.
לשיטתה של המאשימה , מידת החיזוק הנדרשת לאמירתו המפלילה של סאלח היא מועטה, וזאת משום שלא מדובר בשותף "במובן הרגיל של המילה" המבקש להתחמק מאחריות ולהעבירה אל כתפי שותפו או לקבל טובת הנאה, אלא במי שבמוצא פיו הפליל את עצמו ובהמשך אף הודה בהסדר טיעון בעבירות מס בסכומים גבוהים מאלה שייחס לנאשם. עו"ד אברמוביץ' הפנתה לפסיקה, וביקשה להקיש מהחלטות הנוגעות ל חיזוק הנדרש במצבים של שותפים לעסקאות סם. עוד הבהירה, בעקבות דברים שנאמרו בנאום הפתיחה, כי עמדתה היא שהנאשם רכש חשבוניות "פיקטיביות" שאינן משקפות כל עסקה ולא חשבוניות "מנופחות" שניתנו בעסקת אמת אך נרשם בהן סכום גבוה מהסכום ששולם.
מנגד, תקף ב"כ הנאשם בסיכומיו את אמינותו של סאלח וטען שאין לקבל את אמירתו המפלילה את הנאשם. בכלל זה נטען כי סאלח לא חשף את הפרשה והחקירה נפתחה לאחר שהנאשם הגיש את החשבוניות לרשויות המס; כי סאלח טען בחקירתו שלא ביצע כלל עבודות לנאשם, בעוד שבנו סמיר והנאשם עצמו טענו שהנאשם היה לקוח שלו וכך טען סאלח עצמו בעדותו; וכי אין לקבל אמרות של מי שמודה כי שרף חשבוניות כדי להסתירן.
על רקע משקלה המועט של האמירה המפלילה, כך הוסיף עו"ד דראושה וטען תוך הפניה לפסיקה , יש לנקוט זהירות ולדרוש חיזוק משמעותי המגיע כדי סיוע. לשיטתו, החיזוקים המוצעים אינם משמעותיים. בכלל זה נטען כנגד ההסתמכות על אקט בלתי חוקי של שריפת חשבוניות וכנגד הסתמכות על עניינו של פואז חסונה. זאת, משום שהאחרון טען בבית המשפט שהחשבוניות אמתיות והפגם נפל בהוצאתן שלא בתאריכי העסקה, ומשום שחסונה לא הועמד לדין וננקט נגדו הליך של כופר.
עוד טענה ההגנה כי המאשימה לא בררה, בזמן החקירה, את טענות הנאשם לעסקאות אמת, וזאת באמצעות הגעה לעסקו של הנאשם כדי לראות את הסחורה שרכש מסאלח ובאמצעות עימות של סאלח עם טענות הנאשם, עם הנאשם עצמו ועם אמירתו של סמיר כלותי לפיה הנאשם היה לקוח של סאלח. לשיטת ההגנה אין, לכן, לזקוף לחובת הנאשם את אי הצגתם של מסמכים לאימות טענותיו.

מעמדה ומשקלה של אמירתו של סאלח המפלילה את הנאשם
הראיה המרכזית עליה נסמך כתב האישום היא אמירה שנמסרה בהודעתו של סאלח מיום 12.11.08 (ת/9. הוגשה גם כת/7).
בהודעה זו סיפר סאלח כי בעבר ועד לשנת 2004 או 2005 הפעיל חנות באל-ראם שבשטחי הרשות הפלסטינית, לצינורות לחץ, שמנים וחלקים לציוד כבד. משנת 2004 (ובמקום אחר: 2002) פתח עסק נוסף בשכונת שועפט. לאחרונה, כך טען ביום חקירתו, פנו אליו לקוחות שלו: הנאשם ואדם בשם חוסאם אל-מסרי, ואמרו "שיש טעות בחשבוניות" שנתן להם כאשר ה"טעות" היא הוצאת חשבוניות הנושאות את פרטי החנות באל-ראם (עמ' 2-3). כשהבין "כי יש בעיות" עם החשבוניות לקח סאלח את פנקסי החשבוניות של החנות באל-ראם לצומת אל-ראם שבשטחים , שם שרף אותם (עמ' 3 ש' 16, עמ' 7 ש' 20). תחילה טען כי אינו זוכר מיהם הלקוחות להם הוציא חשבוניות של החנות באל-ראם למרות שרכשו בשועפט, או כמה זמן נהג להוציא חשבוניות באופן זה. עוד הוסיף שעשה כן משום שהתבלבל ומשום שלא ידע שהלקוחות מגישים את החשבוניות לרשויות בישראל (עמ' 3-4).
בהמשך חקירתו, מעמ' 6 ש' 13, חלה תפנית בגישתו והוא החל לאשר כי ביצע עבירות של "מכירת" ו"ניפוח" חשבוניות, ומסר שמות של שותפיו לעבירות אלה.
בשלב זה נאמרה האמירה המפלילה בנוגע לנאשם. כאשר הוצגו לסאלח 16 חשבוניות שסומנו ש.א. 1 עד ש.א. 16 מיום 12.11.08 , אישר שכתב את כולן ומסרן לנאשם, למעט חשבונית שסומנה ש.א. 4 לגביה לא היה בטוח. זאת עשה "סתם כך... אני לא עשיתי לשוויקה שום עבודה והחשבוניות האלה למעשה הן חשבוניות סתם או חשבוניות פיקטיביות". כשנשאל איזו תמורה קיבל מהנאשם, השיב "שוויקה שילם לי עבור החשבוניות האלה את המע"מ של החשבוניות בלבד" ולעיתים רק חלק ממנו "הוא היה משלם לי פעם בצ'ק ופעם במזומן... כאשר הוא היה משלם לי בצ'קים וזה לא היה קורה הרבה אז אני הייתי מפקיד את הצ'ק בבנק". במזומן השתמש להוצאותיו השוטפות (עמ' 6 ש' 13-38).
בהמשך ההודעה ת/9 מסר סאלח שמות של מספר לקוחות נוספים שקנו ממנו חשבוניות: חוסאם אלמסרי, הישאם אבו פרחה, חסן אל אטראש, עבדל סטאר אלנתשה, "פוואז ממוסך החברים" וחברה בשם שריקאת אלסעיד. סאלח זיהה חשבוניות אותן מסר לגורמים אלה. כשנשאל באילו חשבוניות השתמש כאשר מכר חשבוניות פיקטיביות, השיב כי השתמש בפנקסי חשבוניות שנותרו לו מן העסק באל-ראם (עמ' 7 ש' 6-7 וש' 20-21). באותו יום, 12.11.08, נערך לסאלח עימות עם חסן אטרש (ת/8) בו אישר סאלח כי מסר לחסן חשבוניות "מנופחות", שעליהן רשם סכום הגבוה מסכום העסקה בפועל. למחרת סיפר סאלח לחוקריו כי עשה כן גם עם לקוח נוסף בשם דרוויש בלאל (ת/6 שהוגשה גם כת/10). כעבור מספר חודשים נחקר שוב, וסיפר כי "ניפח" חשבוניות עבור פאווז חסונה מ"מוסך החברים" ( אותו הזכיר כאמור גם בת/9. ראו ת/5 מיום 30.6.09), עבור אדם בשם פאוזי (ת/4 מיום 19.7.09, עמ' 4), ועבור נסרי מחיסאן (ת/2 מיום 12.10.09, עמ' 2-3). חקירתו של סאלח המשיכה עד ליום 29.10.09 (ת/1).
אמירתו של סאלח בנוגע לחשבוניות שמסר לנאשם היא, בהליך דנן, הנדבך המרכזי בראיות התביעה. כפי שיבואר בהמשך, אין בנמצא ראיה אחרת שיש בה לקשור את הנאשם ישירות לעבירות המיוחסות לו. הדבר מחייב בחינה זהירה של מעמדה ומשקלה של האמירה הנדונה.
בחינה זו מעלה, ראשית, כי האמירה המפלילה אינה נוגעת לחלק מן האישום. החשבוניות לגביהן טען סאלח כי הן "פיקטיביות", ואשר סומנו כאמור ש.א. 1 עד ש.א. 16 מיום 12.11.08, נושאות כולן תאריכים משנת 2006. סיכום סכומיהן מגיע כדי סך של 200,540 ₪. זהו אף הסכום הנקוב בכתב האישום, ביחס לשנת 2006. אלא, שבכתב האישום נטען גם לעבירות שבוצעו בשנים 2005 ו-2007. אמירתו של סאלח אינה מתייחסת לשנים אלה.
קיימת אמנם אפשרות כי אמירתו של סאלח שלא ביצע כל עבודה לנאשם מתייחסת לכלל החשבוניות שנתן לנאשם, גם בשנים אחרות. אלא, שכפי שיבואר להלן היו בידי המאשימה גם נתונים על חשבוניות שניתנו לנאשם בשנת 2008, והיא לא כללה אותן בכתב האישום. לכן, לא ניתן להניח אפשרות זו כבסיס לשימוש בראיה המפלילה בנוגע לשנים 2005 ו-2007. בנוסף, בסיכומיה העלתה המאשימה אפשרות לפיה לצד החשבוניות משנת 2006 ביצע הנאשם גם רכישות אמת מסלאח. די בהיתכנותה של אפשרות זו, כדי להוסיף ולשלול את היכולת לראות באמרה המפלילה כמתייחסת לפיקטיביות עסקאות שלא נוגעות לחשבוניות משנת 2006.
לכן, האמירה המפלילה לא יכולה לשמש בסיס להרשעה באישום ככל שהוא נוגע לחשבוניות מהשנים 2005 ו-2007.
עוד תבחן האפשרות להסתמך על האמירה כבסיס להרשעה בנוגע לחשבוניות משנת 2006. הבחינה מעלה, כי הגם שיש לקבל אמירה זו כראיה לפי סעיף 10א, לא ניתן להקנות לה משקל מלא . על מנת לעמוד ברף ההוכחה הנדרש במשפט פלילי נדרש להצביע על תמיכה ראייתית לאמירה זו, שהיא בעלת משקל ניכר ואשר נוגעת למחלוקת המהותית . אנמק:
תחילה אדון בעתירה לקבל את הודעותיו של סאלח לפי סעיף 10א. למרות הקשיים שבה עליהם אעמוד בהמשך, גרסתו של סאלח בחקירתו עדיפה באופן מובהק על פני הגרסה שמסר בעדותו בבית המשפט. עדותו אופיינה בגישה מתחמקת, באבדן זיכרון ובהכחשה לא מוצלחת של הדברים שמסר בחקירה. עם התייצבותו באולם סירב, תחילה, לומר דבר וזאת לשיטתו בשל ההליך הפלילי שהתנהל נגדו באותה עת ומשום ש"אני גם לא זוכר על מה הם מדברים" (פ/12 ש' 23). רק לאחר שהוריתי לו לענות לשאלות עשה כן, אך בתשובה לשאלות התובעת טען שאינו זוכר את המועדים בהם הפעיל את החנות בשועפט, או מי היו לקוחותיו (פ/13). עוד טען שהנאשם היה לקוח שלו וכי הוציא לו "קבלות". כשהתבקש לפרט אודות הקבלות ענה "פה אני לא יכול לזכור כלום, לדבר כלום, אני לא יודע אם שילם או לא, לא זוכר אם הוצאתי או לא הוצאתי" (פ/14 ש' 10-11). כשעומת עם המידע שמסר בהודעותיו, טען כי הוא נוטל ויטמין B12 משום שזכרונו אינו טוב (שם, ש' 21). כשהוצגה לו אמירתו בת/9 המפלילה את הנאשם, טען שאינו זוכר את ההתרחשות בחקירה משום שהיה בלחץ, כי "הביאו 12 איש מהיס"מים והייתי נטול בלחץ גדול" ומשום שהוא סובל מסכרת. עוד טען שאחד מחוקריו איים להכותו אם לא ידבר וכי יכניסו לכלא לכל החיים (פ/15 ש' 9-15). בהמשך שינה טעמו וטען שהאמירה המפלילה לא נאמרה ואינה נכונה (שם, ש' 21-32). אז חזר לטעון שאינו זוכר את האמירה משום שהיה בלחץ (פ/16 ש' 3). אף לאחר שהוכרז כעד עוין המשיך סאלח לחסות מאחורי חוסר זכרונו תוך שטען שנחקר לאורך שעות מבלי שקיבל תרופה לסכרת, ו כי לא נמסר לו אודות זכותו להיוועץ בעורך-דין (פ/17-19). התחמקויותיו של העד ממענה לשאלות התובעת היו כה ברורות, עד שלבסוף הסכים ב"כ הנאשם ברוח העניינית שאפיינה את האופן בו ניהל את הגנת הנאשם להגשת הודעותיו של סאלח לפי סעיף 10א, תוך ששמר על זכותו לטעון בנושא בסיכומיו (פ/19 ש' 30). בחקירתו הנגדית חזר זכרונו של סאלח אליו, אך בעיקר בנושאים שבשוליים. הוא מסר מידע בסוגיות דוגמת זהות קרובי משפחתו שעבדו בחנויותיו, וחזר על הטענה לפיה הנאשם היה לקוח שלו וכי הוציא לו חשבוניות (פ/22-24). עם זאת, המשיך להתחמק מלהתייחס לחשבוניות הספציפיות מושא הליך זה בטענה שאינו רואה (פ/25 ש' 19) ולא ידע למסור פרטים נוספים כגון אופן התשלום עבור הסחורה שקיבל הנאשם (שם, ש' 23-24). סאלח הכחיש שמסר למישהו חשבוניות פיקטיביות (פ/27).
המדובר בעדות שלא ניתן להתבסס עליה. היא אופיינה בהתנהגות מתחמקת תוך העלאת שלל תירוצים. סאלח לא הסתיר, כאמור, כי התנהלותו זו כרוכה בחששות הנוגעים להליך שהתנהל נגדו וזאת למרות שהוסבר לו כי לא ייעשה שימוש בדברים שימסור (לעניין זה ראו אף פ/19 ש' 6-11, פ/20). אמינה עליי עדותו של חוקרו של סאלח, מר שלומי אבישר, אשר דחה את טענותיו של סאלח בנוגע לאופן התנהלות חקירתו. החוקר העיד כי ה חקירה נוהלה ללא איומים, הרמות ידיים או תלונות רפואיות, וכי כל הדברים שמסר סאלח נרשמו (פ/30). על רקע זה אני מוצא לקבל את אמרתו של סאלח ת/9 לפי סעיף 10א לפקודת הראיות, ולהעדיפה על פני הגרסה שנמסרה בבית המשפט.
שאלה נפרדת היא משקלה של הראיה. קבלתה לפי סעיף 10א אינה גורעת מן החובה לבחון את משקלה (ד"נ 23/85 מדינת ישראל נ' טובול, פ"ד מב(4) 309, בעמ' 344 (11.12.88) ). חובה זו מתחדדת בהליך זה, בשל מרכזיותה של האמירה הנדונה ועתירת התביעה לבסס עליה הרשעה בפלילים. בחינה זו מעלה קשיים של ממש, שיש בהם לגרוע נתח ממשקל הראיה.
אציין, כי לקשיים אלה עשויות היו להימצא תשובות, לו בוררו בזמן אמת. אלא, שלא הוצגו בפני מאמצים מספקים של היחידה החוקרת לבררם. מן החומר שהוצג עולה, כי לאחר חקירתו הראשונה של סאלח בה נאמרה האמירה המפלילה , והגם שנגבו ממנו הודעות נוספות במהלך מספר חודשים, לא נשאל עוד סאלח בעניינו של הנאשם. נגבו הודעותיהם של הנאשם ושל בנו של סאלח, סמיר כלותי ובכך, לפי המידע שהוצג בפניי, התמצה המאמץ החקירתי בעניינו של הנאשם. כפועל יוצא, נותרו מספר סימני שאלה מהותיים ללא מענה.
קושי ראשון באמירה המפלילה שנרשמה בת/9 עוסק בקוהרנטיות האמירה עצמה. סאלח טען בה, כאמור, כי החשבוניות אותן סימן החוקר ש.א. 1 עד 16 מתאריך 12.11.08, למעט חשבונית 4 לגביה הביע ספקות, הן חשבוניות "פיקטיביות" שנמכרו לנאשם. בסמוך נשאל באילו חשבוניות השתמש לצורך "מכירת" חשבוניות ממין זה והשיב, כי השתמש בחשבוניות של העסק באל-ראם, אותו הפסיק קודם לכן להפעיל (שם, עמ' 6-7).
זה המקום להעיר, כי בחומר החקירה שני סוגים של חשבוניות אותן הנפיק סאלח ללקוחותיו: סוג אחד הנושא את כתובתה של החנות "הישנה" באל-ראם, וסוג אחר הנושא את כתובת החנות "החדשה" בשועפט. סאלח תיאר כאן דרך פעולה שגיבש לעצמו למכור חשבוניות "פיקטיביות" באמצעות פנקסי החשבוניות שנותרו לו מן העסק באל-ראם, ולא באמצעות חשבוניות מן העסק הפעיל בשועפט. בהמשך ההודעה ת/9 טען אף כי הוא נהג להקפיד על דרך פעולה זו. סאלח סיפר כי עבור אדם אחר בשם עבדל סטאר אלנתשה שרצה לרכוש ממנו חשבונית, רשם תחילה בשגגה חשבונית של החנות בשועפט. כשגילה את ה"טעות" (לדבריו: משום שעל החשבוניות משועפט "אני מדווח") תיקן אותה ורשם לאלנתשה חשבונית "שהיא מהחשבוניות של אלראם שעליהן אני לא מדווח" (שם, עמ' 8 ש' 14 ואילך) .
לכאורה, אפוא, ניתן היה לצפות כי החשבוניות אותן טען סאלח כי "מכר" לנאשם, ושלפי אמירתו המפלילה היו "פיקטיביות", תילקחנה מפנקסי החשבוניות של העסק באל-ראם. זאת, בהתאם לשיטת הפעולה אותה תיאר סאלח. אלא, שעיון בחשבוניות האמורות מעלה, כי חמש מתוכן נושאות את כתובתה של החנות בשועפט. כך חשבוניות ש.א. 1, 2, 3, 4 ו-5.
מדובר בפער משמעותי, שכן לדברי סאלח עצמו הוא השתמש בחשבוניות משועפט לעסקאות אמת, ובחשבוניות מאל-ראם לעבירות המס. הדבר אינו מתיישב עם הימצאותן של חמש חשבוניות מהסוג הראשון בקבוצת חשבוניות שסאלח טוען כי הן "פיקטיביות".
סאלח לא התבקש על-ידי חוקריו להסביר זאת, וכך נותרו שתי פרופוזיציות סותרות ב הודעה המפלילה, בשאלה האם החשבוניות שניתנו לנאשם משקפות עסקאות אמת.
מכך נגזר גם קושי שני, הנוגע לאמירה המפלילה לפיה "לא עשיתי לשוויקה שום עבודה והחשבוניות האלה למעשה הן חשבוניות סתם או חשבוניות פיקטיביות" (עמ' 6 ש' 24-25). ההגנה מבינה אמירה זו כטענה של סאלח, לפיה הנאשם לא היה לקוח שלו ולא רכש ממנו דבר למעט החשבוניות ה"פיקטיביות" . התביעה, מנגד, מבינה את הדברים כעוסקים בחשבוניות הנדונות בלבד, ומצביעה על כך שבעמ' 2 להודעה ת/9 סיפר סאלח ששני לקוחות ובהם הנאשם פנו אליו בטענה שיש "טעות" בחשבוניות. לכן טענה בסיכומיה כי אפשר שהנאשם נהג לרכוש מסאלח סחורה, ובמקרים אחרים רכש חשבוניות "פיקטיביות".
מדובר בסוגיה הנמצאת בלב האישום. זאת, משום שאם התכוון סאלח לומר שהנאשם לא היה לקוח אמת שלו ולא ביצע ממנו רכישות , הרי שבנושא זה קיימות ראיות סותרות:
הנאשם טען בחקירותיו ת/12 (מיום 12.11.08 בשעות 20:13-22:59) ו-ת/11 (מיום 17.11.08) וכן בעדותו בבית המשפט, כי נהג לרכוש מסאלח שמנים ושירותים לאורך מספר שנים, ואף לאחר המועדים הנקובים בכתב האישום ועד סמוך לחקירתו (ת/12 עמ' 1-2).
לצד אמירה זו, קיים בחומר הראיות אלמנט שתומך בה. במסגרת חקירתו ת/1 הוצג לסאלח מסמך שסומן ש.א. 5 מיום 29.10.09. החוקר סיפר לסאלח כי מדובר בטבלה שהכינו החוקרים ומרכזת נתונים על חשבוניות שהוציא סאלח ללקוחות שונים. עיון במסמך מעלה כי נרשמו בו , בין היתר, חשבוניות שהוצאו לנאשם בימים 28.5.08, 29.7.08, 30.10.08, ו-6.11.08 . המדובר בתקופה סמוכה לחקירותיו של הנאשם. חשבוניות אלה לא נכללו בכתב האישום ואין טענה שהן פיקטיביות. לכן, קיומן תומך בטענת הנאשם שהוצגה לעיל, ל פיה נהג לבצע אצל סאלח רכישה של סחורות והמשיך לעשות זאת עד סמוך לחקירתו.
ראיה נוספת בשאלה האם היה הנאשם לקוח אמת של סאלח היא אמרתו של סמיר כלותי, בנו של סאלח, שנמסרה בשלב החקירה (ת/14 מיום 12.11.08 בשעות 12:25-18:30). סמיר סיפר כי עבד עם אביו בחנות בשועפט וכי הנאשם נהג לבצע רכישות של סחורה בחנות (שם, עמ' 4 ש' 10). יש לציין כי התביעה ביקשה בסיכומיה לקבל אמירה אחרת של סמיר מן ההודעה ת/14, בנוגע לשריפת החשבוניות, לחיזוק ראיותיה. לא הוצע מדוע ישקר סמיר דווקא באמירה לפיה הנאשם היה לקוח של החנות. אשוב לכך בהמשך.
עוד ניתן להצביע על הסתייגותו של סאלח, במסגרת האמירה המפלילה בת/9, מ ן החשבונית שסומנה ש.א. 4, לגביה לא היה בטוח שהיא "פיקטיבית". משכך, חשבונית זו נחזית לשקף עסקה של רכישה מחנותו של סאלח, בידי הנאשם. על פני הדברים, היא תומכת בטענת הנאשם לפיה היה לקוח של סאלח.
כך, אם סאלח ביקש לטעון במסגרת האמירה המפלילה שהנאשם מעולם לא ביצע רכישות בחנותו, הרי שטענה זו אינה מתיישבת עם מכלול הראיות. סוגיה זו לא בוררה, בזמן אמת, בידי החוקרים. גביית הודעתו של סאלח ת/9 הסתיימה בשעה 23:33, כך שכבר באותה חקירה, ולחלופין בחקירות ההמשך שעבר, ניתן היה לעמתו עם אמירותיהם הסותרות של הנאשם ושל סמיר, שנמסרו קודם לכן באותו יום , ולהוסיף ולברר עמו מה הייתה כוונתו עת מסר את האמירות בנושא זה. בפועל, סאלח לא נחקר שוב בעניינו של הנאשם ואף לא עומת עם הנאשם. לא הוצגה כל פעולה שנעשתה כדי לבחון האם הנאשם היה לקוח אמת כטענתו. במצב דברים זה, נותר הקושי האמור בעינו.
קושי שלישי נוגע אף הוא לאמירתו של סאלח שנדונה לעיל בפיסקה 18 , לפיה את החשבוניות ה"פיקטיביות" שמכר נהג להוציא מפנקסי החשבוניות של החנות באל-ראם אותם שמר ברשותו לאחר שהפסיק לפעול ב אותה חנות. הקושי עולה מעמדה שונה אותה הציג סאלח בהמשך חקירותיו.
האמירה הנזכרת לעיל נמסרה כאמור ביום 12.11.08. ביום 19.7.09 נחקר סאלח שוב ו נשאל "כיצד אתה היית מחליט מאיזה פנקס חשבוניות אתה מוציא חשבונית, מהפנקס של העסק באלראם או מהפנקס של העסק בשועפט". הוא השיב "אני באמת לא יודע איך כי הכל היה מעורבב שם והייתי מוציא חשבונית פעם מזה ופעם מזה ללא כל תכנון" (ת/4 עמ' 4 ש' 16-19).
בנוסף, במקום אחר התייחס סאלח לחשבוניות אותן הנפיק לחברה בשם "נתיבים גאי". סאלח טען כי כל החשבוניות שנתן לחברה זו שיקפו עסקאות אמת (ת/2 עמ' 3 ש' 32). והנה, החשבונית שצורפה להודעה זו וסומנה ש.א. 26 מיום 12.10.09, ואשר נמסרה לחברה "נתיבים גאי", נושאת את כתובת החנות באל-ראם. מכאן, שסאלח טען שהוציא חשבונית אמת מפנקסי חנות זו.
נקודות אלה עשויות לסתור את אמירתו הקודמת של סאלח בת/9, לפיה פנקסי החנות באל-ראם שימשו אותו למכירת חשבוניות פיקטיביות. ייתכנו, אמנם, גם הסברים אלטרנטיביים. למשל, כי סאלח נהג להוציא גם חשבוניות אמת מפנקסים אלה. אלא, שגם נושא זה לא בורר במסגרת החקירה, ואמירותיו הסותרות של סאלח נותרו ללא ביאור.
ההסברים שהוצגו להימנעות החוקרים מלברר את הפערים האמורים, אינם שלמים. החוקר אבישר לא שלל את טענות הסנגור לפיהן למעט חקירת הנאשם, לא נעשו פעולות נוספות לצורך הבירור. כשנשאל מדוע לא חזר לסאלח כדי לקבל את גרסתו לטענות הנאשם, הציג תשובה לא מספקת לפיה "זה עניין של פינג פונג. זה אמר ככה, אלך לבעל העסק, ועוד פעם יגיד לי אחרת ואשאל אותו" (פ/31). אין בכך להסביר, מדוע לא נשאל סאלח בשנית על הפערים שעלו ב דברים שמסר בעצמו, ו בין דבריו לבין ראיות חיצוניות. זאת, בדגש על החשבוניות שקיבל הנאשם ונושאות את כתובת החנות בשועפט, ו על הגרסאות שמסרו הנאשם ובנו של סאלח, סמיר.
עו"ד דראושה טען עוד , כי היה מקום לבקר במסגרת החקירה בעסקו של הנאשם כדי לראות האם יש במקום ציוד שנרכש מסאלח. דרושה זהירות בבחינת טענות מעין אלה, כדי להימנע מקביעות רטרואקטיביות בדבר דרכי חקירה אפשריות שהן בבחינת " חכמה בדיעבד". למרות זהירות זו, בנסיבותיו של תיק זה הטענה מקובלת עלי. הנאשם טען מתחילת חקירתו, כי בעסק שלו באבו-טור ישנם שמנים אותם רכש מסאלח " אפילו החודש רכשתי ממנו שמן גיר מיוחד", וכי רכש ממנו גם ציוד שאינו מתכלה כגון משאבות הידראוליות, צינורות לחץ, צינורות לטרקטורים ועוד. עוד טען כי לעיתים שלח עובדים שלו לקחת מסאלח את הציוד הנרכש , ואף נקב בשמותיהם של עובדיו (ת/12 עמ' 1-2). בהמשך ציין במפורש כי "יש חלקים שקניתי ממנו והם עדיין אצלי במחסן והם שווים הרבה כסף" (ת/11 עמ' 2 ש' 3-5). אחזור ואציין כי טענות אלה הועלו בחקירות הנאשם שנערכו בנובמבר 2008 ועולות בקנה אחד עם מה שנראה, כפי שהוסבר לעיל, כהימצאותן בידי החוקרים של חשבוניות שניתנו לנאשם בידי סאלח באותה שנה ואף באותו חודש.
בירורן של טענות אלה רלבנטי לא רק לשאלת אותנטיות החשבוניות מושא האישום , אלא גם לשאלה האם הנאשם היה לקוח "אמת" של סאלח או רק רכש ממנו חשבוניות פיקטיביות. שאלה, שכאמור יש בה להשליך על אמינות דבריו של סאלח. ניתן היה לברר את הטענות בזמן אמת, בניסיון לאתר את העובדים הנדונים ואת הציוד הנזכר בחשבוניות. יצוין כי כל החשבוניות מושא האישום הן חשבוניות מפורטות, וכי ניתן היה לדרוש מן הנאשם עצמו להצביע על הציוד אליו התייחס בחקירותיו.
על רקע זה, לא ניתן להסתפק בתשובת החוקר לפיה לא ביקר בעסקו של הנאשם משום שאפשר שהנאשם כבר השתמש בשמנים שרכש (פ/31 ש' 27).
עוד בולט העדר חקירת המעורבים בנוגע למכלול החשבוניות שהיו בידי החוקרים. בנוגע לתקופה בה עוסק כתב האישום, השנים 2005-2007, נחקר סאלח רק לגבי חשבוניות משנת 2006. באשר לחשבוניות משנת 2008, הנאשם וסאלח לא נחקרו לגביהן.
קושי רביעי נוגע להעדר בדיקה של אמינות האמירה המפלילה בפן נוסף . במסגרתה של האמירה מסר סאלח, כמצוטט לעיל, כי הנאשם נהג לשלם לו כעמלה את סכום המע"מ הנקוב בחשבוניות ה"פיקטיביות", דרך-כלל במזומן אך לעיתים גם בשיקים. את השיקים, כך מסר, נהג להפקיד בחשבונו. החוקרים קיבלו מסאלח את פרטי החשבונות בהם השתמש, ואף הציגו לו דפי חשבון שלו כמתועד בהודעתו ת/4. ועם זאת, לא הוצגה בפניי הבדיקה המתבקשת: ניסיון לאתר בחשבונו של סאלח את ההפקדות אותן טען כי ביצע, של השיקים אותם קיבל מן הנאשם.
בדיקה שכזו הייתה מאפשרת שניים: ראשית, ל תרום לבחינת הטענה לפיקטיביות העסקאות, באמצעות השוואת סכומי השיקים (או ההפקדות) ותאריכיהם לסכומים הנקובים על גבי החשבוניות. שנית, לאמת או לשלול את טענתו המנוגדת של הנאשם, לפיה סאלח ביקש ממנו שיקים "פתוחים" שהמוטב לא נקוב בהם, וזאת משום שנהג להסב את השיקים לזכות אחרים (ת/12 עמ' 2 ש' 8-11). אם נכונה טענה זו, הניסיון לאתר הפקדות שיקים של הנאשם בחשבונו של סאלח היה מעלה חרס.
יודגש כי לצד פרטי חשבוניותיו של סאלח, מסר גם הנאשם בחקירתו את פרטי החשבון ממנו משך את השיקים שנתן לסאלח (חשבון מספר 348174 בבנק הפועלים ברחוב דרך חברון בירושלים - שם, ש' 6-8). בדיקת החשבונות לא הוצגה בפני ולא נטען שנעשתה, ועל כן אין לי אלא להסיק שלא נעשתה.
השילוב שבין הקשיים עליהם הצבעתי לעיל משליך על היכולת לה סתמך על האמירה המפלילה, כבסיס להרשעתו של הנאשם בפלילים. במבט ראשון, נראית היא כאמירה נחרצת וברורה, המלווה באותות אמת. כך הסתייגותו של סאלח במסגרת אותה אמירה מן החשבונית שסומנה במספר 4, דבר המראה על הקפדה במסירת הדברים. על פני הדברים, אין ל סאלח סיבה להפליל את הנאשם ב כזב, בעוד שלגבי אחרים שנזכרו בהודעותיו טען כי בוצעו עסקאות אמת ולחלופין "רק" "נופחו" חשבוניות. זאת ועוד, באמירתו זו ובאמירות נוספות שבת/9 ובהודעות שנגבו לאחריה נטל סאלח על עצמו אחריות לביצוע עבירות מס בהיקף משמעותי, מבלי שהובטחה לו הקלה אם יעשה כן ותוך שהוסיף וסיפר על אקט נוסף שאינו מחמיא: שריפת פנקסי החשבוניות של החנות באל-ראם. כל אלה עשויים להקנות לראיה הנדונה משקל של ממש (על משקלה של עדות שותף המפליל עצמו ראו ע"פ 8267/04 ברוד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 25.3.10)).
אלא, שצבר הקשיים אשר הוצג לעיל, ואשר נלווה לאמירה המפלילה, אינו מאפשר לייחס לה משקל מלא. מתעוררים סימני שאלה הן בבחינת הקוהרנטיות הפנימית של אמירותיו של סאלח והן בבחינת השתלבותן במכלול הראיות. הקשיים נוגעים לרכיבי האמירה המפלילה עצמה, הן בשאלת סוג החשבוניות ששימש את סאלח ל"מכירת" חשבוניות לנאשם ובכלל , הן בשאלה האם הנאשם היה לקוח אמת של סאלח, והן בשאלה כיצד וכמה שילם הנאשם לסאלח כנגד החשבוניות . סימני השאלה נותרו, רובם ככולם, ללא מענה וזאת מטעמי היחידה החוקרת. היות שמדובר בהליך פלילי, הם פועלים לזכות הנאשם.
האיזון שבין האינדיקציות לאמינותה של האמירה המפלילה מחד, ובין חובת הזהירות הנגזרת מהיותה הראיה המרכזית בהליך זה ומן הקשיים הנלווים לה, לא מאפשר לייחס לה אלא משקל מדוד בלבד.

עצמתה וטיבה של התמיכה הראייתית הנדרשת
לקביעה שהוצגה לעיל אודות משקלה של האמירה המפלילה השלכה ישירה על מהות החיזוק הראייתי , אשר יידרש לצורך הוכחת האשם ברף הנדרש. במקרה דנן מציג הדין דרישה כפולה ל"דבר לחיזוק" הראיה המפלילה. זאת, הן משום שהוגשה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות והן משום שמדובר בעדות שותף לדבר העבירה , לפי סעיף 54א(א) לאותה פקודה. הפסיקה אשר דנה בשאלת משקלו של החיזוק הנדרש בנסיבות שכאלה קבעה, כי לנוכח כפל הדרישות הסטטוטוריות נדרש "חיזוק משמעותי" (ע"פ 4400/13 עבאסי נ' מדינת ישראל, פיס' 38 (פורסם בנבו, 3.2.14). במקום אחר נקבע כי ראיה שכזו "צריכה להדליק 'אור אדום' בבואו של בית המשפט לבוחנה" (ע"פ 2869/09 זינאתי נ' מדינת ישראל, בעמ' 30-31 (9.11.11). ציטוט מע"פ 442/85). המשקל המדויק של החיזוק הנדרש ייקבע בכל מקרה ומקרה, בהתאם לראיות הקיימות. הדגש מושם על משקלה של הראיה הטעונה חיזוק והשתלבותה במכלול הראיות המוצג:
"כשם שמשקל ה"דבר לחיזוק" הדרוש לפי סעיף 10א(ד) אינו ניתן לקביעה, ואין לך אלא ליתן דעתך לנסיבותיו של המקרה (והוא הדין לגבי סעיף 54א(א)), כן הדבר כששתי הדרישות הן מצטברות. מידתו של החיזוק הנדרש למקרה כזה עומדת ביחס ישיר למידת האמון שרוחש בית המשפט לאמור באימרת השותף, שעליה תושתת ההרשעה, ומידת אמון זו נקבעת הן על-פי תוכנה של האמרה וסממני האמת שבה והן מיתר הראיות, שהובאו לפני בית המשפט" (ע"פ 209/87 שחאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (4) 594, 596 (1987). צוטט בע"פ 8319/05 שלאעטה נ' מדינת ישראל, פיס' 22 (פורסם בנבו, 20.7.09)).

מדובר במהלך של משקלות: כאשר על הכף מונחת ראיה מרכזית בעלת משקל משכנע וניכר, ניתן להסתפק בחיזוק רחוק יותר לצורך הרשעה. מנגד, כאשר משקלה של הראיה מוגבל, תידרשנה ראיות נוספות שהן בעלות משקל משמעותי לצורך הוכחת האשם מעל לספק. ראו למשל ע"פ 231/92 אבו-סאלח נ' מדינת ישראל, פיס' 11 (פורסם בנבו, 3.9.93). במצב דברים שכזה עשויה דרישת התמיכה הראייתית להאמיר עד לכדי דרישתן של ראיות מסייעות. כך, בעניין שלאעטה הנזכר לעיל, בנסיבות בהן משקלה של עדות השותף לא היה גבוה, תרה דעת הרוב בבית המשפט העליון אחר ראיות נוספות ש"יתייחסו לליבת המחלוקת, קרי לשאלת מעורבותו של המערער בביצוע כל אחד מהאירועים" (שם). מקרה נוסף בו הוצגה דרישה לראיית סיוע עקב פערים בדברי השותף הוא ע ניין זינאתי הנ"ל (שם).
כפי שפורט לעיל, אמרתו של סאלח המפלילה את הנאשם מעוררת קשיים שאינם מבוטלים ואשר לא בוררו בשלב החקירה. הדבר גורע בצורה מהותית ממשקלה של האמרה ומן היכולת להסתמך עליה כבסיס בלעדי להרשעת הנאשם, ומחייב תמיכה ראייתית חיצונית שהיא בעלת משקל ניכר.
לצד משקלו של החיזוק הנדרש, יש לעמוד על טיבו. זאת, משום שהקשיים באמרה המפלילה נוגעים לנקודות שבלב המחלוקת שבין הצדדים. כמתואר לעיל, הפערים נוגעים לשאלות כגון האם היה הנאשם לקוח אמת של סאלח; מדוע ניתנו לו גם חשבוניות של החנות בשועפט למרות שמדברי סאלח עולה שאלה שימשו אותו לעסקאות אמת; ועל מה מעידות החשבוניות שניתנו לנאשם ושנלקחו מפנקסי החנות באל-ראם נוכח טענותיו הסותרות של סאלח אודות השימוש שעשה בחשבוניות מסוג זה. לשון אחרת, הפערים נוגעים לעצם האישום כנגד הנאשם: לשאלת אותנטיות החשבוניות שקיבל מסאלח.
על רקע זה, לא ניתן להסתפק בתימוכין ראייתי כללי, לעצם מהימנות דברים אותם מסר סאלח בחקירה. הלה מסר פרטים רבים אודות פעילות מתמשכת, חלקה לגיטימי וחלקה פלילי, אותה ביצע לאורך תקופה מול גורמים שונים. לא די בכך שחלק מדבריו יימצאו נכונים. החסר הראייתי בו אנו עוסקים נוגע לשאלה המהותית של פיקטיביות החשבוניות אותן קיבל הנאשם. זהו ה"חלל" אותו יש למלא. לכן, על הראיות החיצונית לעסוק בשאלה זו, ולהציג תמיכה ראייתית בעלת משקל ניכר בתיזה לפיה לא ניצבו עסקאות אמת מאחורי החשבוניות שנמסרו לנאשם.
בחינת הראיות, אותן הציעה התביעה בסיכומיה למטרה זו, מעלה כי הן אינן מספקות את התמיכה הדרושה. אפרט:

פוואז חסונה
פוואז חסונה (להלן: "חסונה") ממוסך "החברים" הופלל בידי סאלח, בהודעתו ת/9 בה סיפר כי לעיתים רכש ממנו חסונה סחורה ולעיתים רכש חשבוניות "פיקטיביות" תמורות עמלה של 10% "וללא כל סחורה" (עמ' 8). בהודעה מאוחרת הציג סאלח גרסה שונה, לפיה "מוסך החברים היה לוקח סחורה ואני הייתי מוציא לו חשבוניות גדולות יותר" כשבתמורה קיבל מחסונה את שווי הסחורה וכן מחצית מסכום המס בגין ההפרש (ת/5 עמ' 2 ש' 15 וש' 36).
חסונה, בהודעתו ת/13, טען כי נהג לרכוש סחורה מסאלח ש"היה מוציא לי חשבונית בסוף החודש על סכום גבוה יותר ואני הייתי משלם לו את סכום הסחורה שלקחתי ואת המע"מ של החשבונית" (עמ' 3 ש' 14. ראו גם ש' 25). עם זאת הוסיף כי " הרעיון היה של קלותי (הוא סאלח – א.ג.) כי לא תמיד היה לקלותי חשבוניות לתת לי על הסחורה אז הוא הציע לרשום לי חשבוניות גדולות יותר על חשבון חודשים שעברו וחודשים שעוד יהיו שלא יוכל להוציא לי חשבוניות ואני הסכמתי" (שם, ש' 26. ראו גם עמ' 7). בעדותו בבית המשפט הכחיש חסונה כי אמר בחקירתו שקיבל חשבוניות "מנופחות" ושילם לסאלח את סכום המע"מ , וטען שמדובר בטעות הבנה של חוקריו. לאורך עדותו עמד על הטענה שהעלה כאמור כבר בחקירתו, לפיה לא דובר ב"ניפוח" כוזב של החשבוניות, וכי בחשבוניות אותן קיבל מסאלח נרשמו סכומים גבוהים משווי הסחורה שרכש באותו מעמד משום שסאלח החזיר לו כך חשבוניות בגין סחורה שחסונה רכש ממנו בעבר (פ/34-39).
הודעתו של חסונה ת/13 קבילה מכח סעיף 10א(א) לפקודת הראיות, נוכח הכחשתו את האמירה המצוטטת לעיל מעמ' 3 ש' 14 להודעה . ועם זאת, קבלתה אינה מספקת ראיה שניתן לראות בה חיזוק כנדרש לחומר הראיות כנגד הנאשם.
זאת, תחילה, בשל טיב החיזוק אחריו אנו תרים ואשר עוסק, כמוסבר לעיל, בשאלת מהותן של החשבוניות אותן קיבל הנאשם מסאלח. סוגיית קשריהם של סאלח וחסונה יכולה, לכל היותר, לספק תימוכין כלליים לאמינות אמרותיו של סאלח, וזאת אם היה מוכח כי סאלח סיפק חשבוניות "מנופחות" לחסונה , כפי שטען בחקירתו. מן הראיות עולה, כי סאלח הפעיל עסק למכירת ציוד ושמנים וערך גם עסקאות אמת. בהודעותיו טען, כי לצד החשבוניות ה"פיקטיביות" שסיפק לאחדים, ושלא שיקפו כל עסקה, סיפק גם חשבוניות "מנופחות" וגם חשבוניות אמת. לכן, אספקת חשבוניות "מנופחות" לחסונה אינה מחזקת בהכרח את הטענה לפיה סאלח מסר לאדם אחר, הוא הנאשם, חשבוניות שהן "פיקטיביות".
בהקשר זה תוזכר ההלכה הפסוקה, העוסקת בשאלת סוג החיזוק שיידרש במצב של הודעת שותף המתייחסת למספר אישומים שבוצעו לכאורה על ידו ועל ידי הנאשם . השאלה שהתעוררה היא האם יידרש חיזוק לכל אישום ואישום. בעוד שאחת הגישות שהוצגו מסתפקת בתמיכה ראייתית חיצונית במהימנות ההודעה בכללותה, הרי שהקו הדומיננטי בפסיקה נוקט בבחינה מהותית התרה אחר קרבה עניינית בין האישומים השונים . בהעדרה, אין לראות בחיזוק הנוגע לאחת העבירות משום חיזוק ל יתר האישומים. לסקירה ראו ע"פ 7758/04 עבדלקאדר נ' מדינת ישראל, בעמ' 31 ( פורסם בנבו, 19.7.07). הגישה האחרונה יושמה בעניין שלאעטה הנ"ל וכן , לאחרונה, בת.פ. (באר שבע) 8286/09 מדינת ישראל נ' אבו צעלוק (פורסם בדינים-מחוזי, 24.3.13).
בענייננו לא מדובר במספר אישומים כלפי הנאשם, אלא בעבירות שונות שביצע השותף עם גורמים שונים. ועם זאת, ניתן לשאוב מן הפסיקה האמורה את הצורך בבחינה מהותית, לצורך עיצוב דרישת החיזוק בכל מקרה . בענייננו, חולשתה של הראיה המרכזית בהפללת הנאשם מחייבת ראיות חיצוניות המחזקות את האישום כנגדו, וזאת להבדיל מעבירות אחרות שתיאר סאלח בהודעותיו שנעברו בידי אחרים . לכן, גם אם ניתן היה לראות בדברי סאלח הנוגעים לחסונה משום חיזוק של מהימנות הודעותיו של סאלח בכללותן, הרי שחיזוק מעין זה אינו הולם את החסר הראייתי בו אנו עוסקים. זהו היבט נוסף הממחיש מדוע אין בעניינו של חסונה לשמש חיזוק מתאים.
זאת ועוד, אף אם היה די בתמיכה כללית לאמינות אמרותיו של סאלח, איני סבור כי הראיות שהובאו בפני בעניינו של חסונה מחזקות באופן ממשי את אמינות האמרות הללו, או מאפשרות לקבוע בדרגת השכנוע הנדרשת כי סאלח סיפק לחסונה חשבוניות "מנופחות" בכזב . אמנם, גרסתו של חסונה אודות "התחשבנות" שערך עם סאלח באמצעות קבלת חשבוניות שחלקן שיקף סחורה שרכש בזמן אמת וחלקן שיקף רכישות עבר, היא גרסה המעוררת סימני שאלה. אלה מתחזקים לנוכח אמרתו של חסונה בחקירה אודות "ניפוח" חשבוניות. אפשר, כי בירור הולם באמצעות מע רכת ראיות מקיפה היה מביא לדחיית הסבר ה"התחשבנות". אלא, שהמידע שהוצג בהליך זה אינו מאפשר לעשות כן. כבר בחקירתו התנער חסונה מאמירת "הניפוח" ומסר הסבר, עליו חזר בדבקות בבית המשפט. לא הוצגו בפניי ראיות נוספות בסוגיה זו, למעט טענתו של סאלח בהודעתו ת/5, לפיה מסר לחסונה חשבוניות "מנופחות" בזמן רכישת סחורה. קשה להסתמך על טענה זו לבדה, משקודם לכן הציג סאלח בהודעתו ת/9 גרסה אחרת לפיה סיפק לחסונה חשבוניות "פיקטיביות" שלא שיקפו כל רכישה.
מערך הראיות בנושא זה לא מחזק, אפוא, את מהימנות הפרטים שמסר סאלח בחקירותיו, ו-וודאי שאינו שופך אור על סוגיית אותנטיות החשבוניות שסיפק סאלח לנאשם.

סמיר כלותי
הטענה בנושא זה מתמקדת באמירתו של סמיר, בנו של סאלח, בחקירתו ת/14, לפיה "לפני כשנה שנה וחצי עשיתי סדר בחנות ואבא שלי ראה את כל מה שאספתי, היו שם חשבוניות וכל מיני ניירת ושאלתי את אבא שלי מה לעשות בהם והוא אמר לי לשרוף אותם" (עמ' 4 ש' 18-20). יצוין כי ההודעה ת/14 הוגשה ללא התנגדות, לפי סעיף 10א לפקודת הראיות.
איני סבור, כי אמירה זו מספקת את החיזוק הנדרש. קיים אמנם דמיון בינה לבין אמירתו של סאלח שצוטטה לעיל, לפיה שרף את פנקסי החשבוניות השייכים לעסק באל-ראם. הדמיון אינו שלם, שכן סאלח טען ששרף בעצמו את הפנקסים ללא ידיעתו של איש, וכי עשה זאת בצומת אל-ראם אליה לקח את הפנקסים. עוד טען שביצע זאת "לפני חודשים" וזאת בעקבות תלונות של לקוחות שהגיעו "בתקופה האחרונה" (ת/9, עמ' 1 ש' 31 ועמ' 2).
ועם זאת, לא בפערים שבין תיאוריו של סמיר לאלה של סאלח מצוי הקושי להסתמך על האמירה הנדונה. הלה מצוי בצורך שהוסבר לעיל, בתימוכין ראייתיים הנוגעים ליריעת המחלוקת המהותית, אודות טיב החשבוניות שנמסרו לנאשם. זאת, בנסיבות ההליך ונוכח הקשיים שנסקרו לעיל בגרסתו המפלילה של סאלח. הדמיון בין אמירותיהם של סמיר ושל סאלח, הנוגע לאקט של שריפת חשבוניות, אינו נוגע לסוגיה זו ולא יכול לכן לספק את התמיכה הנדרשת.
מעל לצורך אציין, כי לטעמי דבריו של סמיר בהודעה ת/14 אינם מספקים גם תמיכה כללית באמינות הדברים שמסר אביו, סאלח. אחד הקשיים שנדונו לעיל בגרסתו של סאלח נוגע לאמירתו של סמיר באותה הודעה לפיה הכיר את הנאשם כלקוח שרכש סחורות בחנות של הנאשם (עמ' 4 ש' 10). אמירה זו , כפי שהוסבר לעיל, מתיישבת עם טענות הנאשם, אינה מתיישבת עם אחד האופנים בו ניתן להבין את דבריו של סאלח אודות הנאשם, ולא בוררה בזמן החקירה. במצב דברים זה, קיים קושי "לפצל" את הדברים שמסר סמיר, לראות באמירתו אודות שריפת החשבוניות משום תמיכה לאמינות הודעותיו של אביו, ולהתעלם מהשלכות אמירתו הנוספת על אמינותן של הודעות אלה.
הימנעות הנאשם מהצגת ראיות (ספחי השיקים שמסר לסאלח)
בחקירתו מיום 17.11.08, ת/11, נשאל הנאשם האם יוכל לאתר את השיקים שמסר לסאלח, והשיב בחיוב "אביא את הספחים של שיקים אני שומר את כולם יש לי הרבה כיון שאני עובד הרבה עם שיקים" (עמ' 2 ש' 37 – עמ' 3 ש' 1). ביום 17.6.14 , עת מסר הנאשם את עדותו בבית המשפט, נשאל האם הביא את השיקים לחוקריו והשיב שלא נתבקש לעשות כן (פ/59 ש' 3). הוצג בפניו, כי לאחר הגשת כתב האישום התבקש שוב להמציא את צילומי השיקים, והוא השיב כי בחלוף הזמן לא הצליח לקבל מהבנק שלו צילום של השיקים "אחרי 3 שנים יכולים לתת רק פירוט, מס' שיק ולמי נפרע". את הפירוט שהתקבל, כך טען, העביר לבא-כוחו. האחרון הציג מסמך שקיבל מהנאשם, וה נאשם הסביר כי מדובר במסמך אותו ערך בעצמו עם פקידה במשרדו ובו, כך טען, ריכוז של פרטי השיקים. המסמך לא הוגש. עוד טען הנאשם, כי למרות שמסר שיקים "פתוחים" ידע שמדובר בשיקים שניתנו לסאלח משום שרשם זאת על ספחי השיקים " היה כתוב שזה שייך לסאלח. יש לי הכל במשרד, מיום שפתחתי את החשבון... אני יכול להביא אותם. לפי דעתי יש לי אותם" (פ/59-פ/60). גם בחקירתו הנגדית טען "יש לי את הספחים במשרד אני יכול להביא" (פ/65 ש' 17). בסוף אותה ישיבה ניתנה להגנה שהות להצגת הספחים (פ/68), ולצורך זה נדחתה שמיעת הסיכומים ליום 15.7.14. ביום זה, בשל פטירת אבי הנאשם, נדחה המועד שוב תוך שהוריתי להגנה להציג את המסמכים בהקדם האפשרי (פ/69).
בישיבת הסיכומים שנערכה ביום 2.10.14 חזר ב"כ הנאשם והציג מסמך שנערך בידי הנאשם ושנחזה להציג ריכוז של פרטי השיקים, טען כי הנאשם סבר בשגגה שמסמך זה מספק והוסיף כי הספחים מצויים במשרדי החברה של הנאשם. מטעם זה ביקש לתת לנאשם שהות נוספת להמציאם (פ/70 ש' 12-14, פ/71 ש' 5). קבעתי, כי הנאשם יוכל להגיש את הספחים עד לסוף אותו יום. עד למועד כתיבת הכרעת הדין, לא הוצגו הספחים.
התנהגות מחשידה של נאשם המעידה על תחושת אשם ושלא הוצע לה הסבר, עשויה לספק תמיכה ראייתית לאישום כנגדו (ע"פ 571/86 אדרי נ' מדינת ישראל, פיס' 11 (פורסם בנבו, 21.11.89). בכלל זה, הוכר סירוב לשתף פעולה בחקירה, בפרט במקרים של סירוב לעבור בדיקה בעלת משקל מכריע כבדיקת פרופרינט, טביעות אצבע או DNA, כאקט בעל "כוח ראייתי ממשי" ע"פ 517/86 ברוקס נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 441, בעמ' 453 (9.8.89); ע"פ 9613/04 בן סימון נ' מדינת ישראל, פיס' כ"ג (פורסם בנבו, 4.9.06); ע"פ 2996/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פיס' קמ"א (פורסם בנבו, 11.5.11) ; ע"פ 9439/06 איפרגן נ' מדינת ישראל, פיס' 16 (10.4.08)). כאשר מדובר במהלכים כגון מסירת דבר שקר בנושא מהותי, דוגמת טענת אליבי שהופרכה , עשויה התמיכה להגיע כדי ראיית סיוע (עניין ברוקס הנ"ל, עמ' 450-451; ע"פ 10477/09 מובארק נ' מדינת ישראל, פיס' 24 (פורסם בנבו, 10.4.13). ההכרעה בשאלת המשקל שיינתן למהלכי ם מעין אלה של נאשם מסורה לבית המשפט.
במקרה דנן יש לתת להימנעותו של הנאשם מלהמציא את הראיות , ולהתנהלות שנלוותה לה , משקל לחובתו. למרות הזדמנויות חוזרות ונשנות, משלב חקירתו ועד לתום משפטו, לא הציג הנאשם את הראיות. במהלך זה אף טען בכזב כי לא התבקש במהלך חקירתו להציג את השיקים, וחזר והציג הצהרות ריקות לפיהן הספחים ברשותו והוא מבקש להציגם. המדובר בהתנהגות מחשידה, שלא הוצג לה הסבר הולם, ואשר מחזקת את ראיות התביעה.
האם יש בכך לספק תמיכה בעצמה הדרושה להרשעתו של הנאשם? אינני סבור כך. המדובר באישום בפלילים, המצריך דרגת שכנוע שמעל לספק סביר. השאלה המהותית בהליך זה, בה מתמקדת המחלוקת, היא שאלת "פיקטיביות" העסקאות שמאחורי החשבוניות מושא האישום. מבט אל חומר הראיות מציג, כי בנוגע לשאלה זו קיים אלמנט מפליל מרכזי אחד, הוא אמירתו של סאלח. זו, כמפורט לעיל, מלווה בצבר קשיים אשר נוגע לעצם אמינותה וגורע בצורה מהותית ממשקלה. כך נחרצותו של סאלח לפיה מסר לנאשם חשבוניות "פיקטיביות" ללא כל עבודה ואמירתו לפיה נהג לעשות כן באמצעות החשבוניות מן העסק באל-ראם, שאינה מתיישבת עם הימצאות חשבוניות מן העסק בשועפט בין החשבוניות שמסר סאלח לנאשם . זו אף אינה מתיישבת, על פני הדברים, עם טענות לפיהן הנאשם היה לקוח אמת של סאלח, ועם טענת סאלח לעסקת אמת עם חברת "נתיבים גאי" שעה שסיפק לחברה זו חשבונית של העסק באל-ראם. עוד בולט במקרה דנן היקפה של החקירה בעניינו של הנאשם, שלא מיצתה את הצורך לבאר את סימני השאלה האמורים.
השילוב שבין כל אלה גורע נתח מהותי ממשקלה של הראיה המרכזית ומותיר חלל של ממש בראיות המאשימה. איני סבור כי התנהלות הנאשם בנושא הספחים, מחשידה ככל שתהיה, מספיקה למילויו של חלל זה. הצירוף שבין אמירתו של סאלח, על הבעייתיות שהתגלתה בה, לבין התנהלות הנאשם אינו מספיק לצורך ביסוסה של הרשעה בפלילים.
בהקשר זה אציין, כי לא מדובר במי שסירב לשתף פעולה עם חוקריו. הנאשם לא רק שמסר גרסה בחקירתו , אלא הוסיף ומסר פרטים רלבנטיים רבים, כגון שמותיהם של העובדים שעבדו אצלו וזאת בשים לב לטענתו לפיה שלח לעיתים עובדים לקחת סחורה מסאלח (ת/12 עמ' 1 ש' 7-10); פרטי חשבון הבנק ממנו משך את השיקים שמסר לסאלח (ת/12 עמ' 2 ש' 6-8, ת/11 עמ' 2 ש' 34); או הצהרה לפיה במחסניו סחורה בשווי ניכר אותה רכש מסאלח (למשל ת/11 עמ' 2 ש' 3-5).
הדבר מעדן במידת מה את המשקל שיש לייחס למחדלו של הנאשם להמציא את ספחי השיקים, שכן במחדל זה בפני עצמו לא היה כדי למנוע את בדיקת הטענות בנושא מסירת השיקים לסאלח. הייתה זו היחידה החוקרת שמטעמיה לא ביצעה בדיקה זו, כאשר לרשותה עמדו לא רק הפרטים שמסר הנאשם אלא גם פרטי חשבונות הבנק של סאלח בהם, לטענתו של האחרון, הפקיד את השיקים .
זהו מצב דברים שונה, אפוא, מן המקרים שנדונו בפסיקה שהוצגה לעיל ואשר עסקו בהימנעות נאשם מלספק דגימה הכרחית לביצוע בדיקה, כדגימת DNA או טביעת אצבע. במקרה דנן קשה יותר להתרשם , כי מהלכי הנאשם נועדו לסכל את הבדיקה. התנהלותו באי-המצאת הספחים נותרת עדיין מחשידה, אך האמירה לפיה התנהלות זו מבטאת תחושת אשם היא מובהקת פחות מאשר במקרים שנדונו בפסקי הדין הנזכרים לעיל.
זאת ועוד, מקום בו לא הועמקה החקירה, לא נבדקו סימני השאלה ולא נאספו די ראיות להוכחת האישום, יש לנקוט משנה זהירות בטרם הסתמכות על הימנעות נאשם מהצגת ראיות כבסיס למילוי החלל. התנהלות היחידה החוקרת הותירה ערפול עובדתי בלתי מבוטל. מחדלי הנאשם, מתמיהים ככל שיהיו, אינם מסירים את הערפול ואינם מאפשרים להגיע למסקנה שמעל לספק בדבר אשמתו.
עיון בפסיקה שהוצגה לעיל ואשר עיצבה את ההלכה בנושא משקלה של התנהלות נאשם מעלה שניים:
ראשית, כי במקרים שנדונו שם הוצגו תימוכין נוספים כבסיס להרשעה. זו לא נסמכה על שקרי נאשם או סירובו לשתף פעולה כחיזוק בלעדי. בענייננו, כאמור, אין בנמצא חיזוק נוסף מן הטיב הדרוש.
שנית, ההלכה הפסוקה גוזרת את עוצמת התמיכה הראייתית שתימצא בהתנהלות הנאשם מטיב העניין. כך, לסירוב לשתף פעולה יוחס משקל ראייתי "ממשי", אך לא משקל של ראיית סיוע. משקל מסייע יוחס במקרים של שקר בנושא מהותי, כגון מסירת אליבי שהופרך. התנהלות הנאשם בענייננו קרובה יותר במהותה למקרים של סירוב לשתף פעולה, וכפי שהוסבר לעיל היא אף מובהקת פחות מהם. לכן, ניתן לראות בה לכל היותר כמספקת משקל מה לחיזוק. בענייננו לא די במשקל זה, בשים לב לקשיים שהתגלו בראיה המרכזית כמוסבר לעיל , כדי להשלים את הדרוש לביסוס ההרשעה.
מסיבות אלה, אין בהתנהלות הנאשם בנושא ספחי השיקים משום חיזוק מספק. אציין כי גם בחינת עדותו של הנאשם לא תורמת לראיות המאשימה. גרסתו בדבר אותנטיות החשבוניות הוצגה בצורה עקבית ומפורטת, הן בפני חוקריו והן בבית המשפט, תוך מסירת פרטים רבים שאפשרו בדיקה של טענותיו. הנאשם עמד על שלו גם בחקירתו הנגדית. למעט ההתנהלות האמורה, לא הוצג בפני טעם לפקפק באמינות דבריו. דלות הראיות המפלילות באה לידי ביטוי גם במישור זה, ואינה מאפשרת לבסס קביעות מהימנות שליליות.

סוגיות נוספות
בסיכומיה הזכירה ב"כ המאשימה את החשבוניות משנת 2006, אשר הוצגו כראיה, כאלמנט שעשוי לשמש כחיזוק. לא כך הדבר. קיומן של החשבוניות מתיישב הן עם הגרסה המפלילה והן עם האפשרות לפיהן ניתנו בגין עסקאות אמת. בנוסף, כפי שהוסבר לעיל העובדה שחלקן נושא את כתובת החנות בשועפט, בהעדר הסבר לכך, סותרת את האמירה המפלילה וכך מחלישה את ראיות המאשימה . לכן, אין לראות בחשבוניות משום "דבר לחיזוק".
עוד טענה המאשימה כי ניתן להסתמך על חתימתו של הנאשם על הסכם שומה "אזרחי", שנערך לו על ידי פקיד השומה, כדבר לחיזוק. לשם כך הוגש ספר השומה.
אין בידי לקבל טענה זו. הנאשם הפעיל עסק ורכש ציוד ממקורות שונים. הסכם השומה אינו כולל פירוט שמאפשר לדעת כיצד הגיעו הצדדים להסכם לסכומים שנרשמו בו, האם הם משקפים שימוש בחשבוניות "פיקטיביות" שקיבל הנאשם מסאלח דווקא, ובאיזה היקף. הנאשם לא הצהיר, בחתימתו על ההסכם, שעשה שימוש בחשבוניות ממין זה.
נהפוך הוא, בהסכם צוין כי "במידה ויזכה במשפט נגדו בעניין חשבוניות פיקטיביות שנת 2006 תתוקן שומה 01 לשנה זו". בתרשומת שצורפה להסכם ושנערכה בידי המפקחת אוחנה שגם חתמה על ההסכם, נרשם כי "על פי דו"ח החקר שהוציאה מחלקת החקירות, יש בכוונתה להוציא לנישום כתב אישום לשנת 2006, זאת על אף שהנישום אינו מודה במיוחס לו...סוכם כי במידה והנישום יצא זכאי במשפטו, תפתח השומה לשנה זו ותינתן שומה 01". כך, לעורכי ההסכם היה ברור שהנאשם חולק על המיוחס לו, ולא ניתן לראות בחתימתו על ההסכם משום אשרור של החשדות.
עוד הפנתה המאשימה בסיכומיה לסעיף 132 לחוק מע"מ. זה קובע כי "הטוען ששילם מס או שהגיש דו"ח, או שמס נוכה על פי חשבונית מס - עליו הראיה". לשון הסעיף עוסקת בסיטואציות אחרות, ו אינה מעבירה את נטל הראיה לנאשם במקרה דנן להראות כי החשבוניות הנדונות אינן פיקטיביות.

סוף דבר
נוכח הקשיים שהתגלו בראיה המרכזית – הפללתו של הנאשם בידי סאלח, היות שזו נוגעת לשנה אחת בלבד מתוך שלוש השנים בהן עוסק האישום, ובהעדרן של ראיות חיצוניות המספקות את התמיכה הדרושה מבחינת סוג ועצמה, לא הוכחה אשמתו של הנאשם במידה הנדרשת. לכן, אני מורה על זיכוי הנאשם.

ניתנה היום, כ"ט תשרי תשע"ה , 23 אוקטובר 2014, במעמד הצדדים