הדפסה

מדינת ישראל נ' שדה ואח'

בפני
כב' השופט ד"ר עמי קובו

מדינת ישראל

המאשימה

נגד

  1. יעקב שדה
  2. אילן יעקב

הנאשמים

ב"כ המאשימה: טל אייזנשטיין, מתמחה
ב"כ הנאשמים: עו"ד חגי בן שושן, בשמם של עוה"ד אלי כהן ומשה יוחאי

גזר דין
רקע
נאשם 1 הורשע בהתאם להודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן בעבירות הבאות:
א. קבלת דבר בתחבולה, עבירה לפי סעיף 416 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין").
ב. אחזקת טובין שייבואם אסור, עבירה לפי סעיף 215( א)(3) לפקודת המכס [ נוסח חדש], התשי"ז- 1957 (להלן: "פקודת המכס"), יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין.
נאשם 2 הורשע בהתאם להודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן בעבירות הבאות:
א. קבלת נכסים שהושגו בעוון, עבירה לפי סעיף 412 לחוק העונשין, יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין.
ב. אחזקת טובין שייבואם אסור, עבירה לפי סעיף 215( א)(3) לפקודת המכס, יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין.
על-פי המתואר בעובדות כתב האישום המתוקן, בשנים 2005-2007 ( להלן: "התקופה הרלוונטית") עבד נאשם 1 בחברת א.ש אקולוגיה בע"מ ( להלן: "החברה"). נאשם 1 הקים את החברה בשנת 1999 והיה הבעלים היחיד של החברה. נאשם 2 הוא קרוב משפחה של נאשם 1 ושל עובדים נוספים בחברה. החברה עוסקת בפינוי וטיפול בפסולת ביולוגית והשמדת מוצרים שונים. החברה עסקה, בין היתר, בהשמדת " סחורה בלתי נתבעת" שנשלחה להשמדה על-ידי רשויות המכס, כמפורט להלן:
א. טובין שנתפסו על-ידי המכס ולא הועברו לידי הבעלים, מכונים " סחורה בלתי נתבעת" (להלן: "סחורה בלתי נתבעת").
ב. סחורה בלתי נתבעת מורכבת ממספר סוגי סחורות שנתפסו, ובין היתר הסוגים הבאים:
(1) סחורה שנתפסה על-ידי רשויות המכס ושחרורה לא נתבע על-ידי היבואן.
(2) סחורה שהוברחה לישראל, לרבות סחורה המפרה זכויות קניין רוחני.
רשויות המכס מאחסנות סחורה בלתי נתבעת במחסני חברת נעמן ( להלן: "נעמן"). במקרים בהם רשויות המכס מחליטות להשמיד סחורה בלתי נתבעת, מועברת הוראה לנעמן, אשר משמידה את הסחורה בעצמה או באמצעות קבלני משנה.
בתקופה הרלוונטית שימשה החברה כקבלן משנה של נעמן, לצורך השמדת סחורה בלתי נתבעת. אתר ההשמדה שבו מבצעת החברה את השמדת המוצרים נמצא באזור התעשייה " סגולה" בפתח תקווה. אתר השמדה נוסף נמצא בכפר סבא.
החברה, ונאשם 1 כבעליה, קיבלו לרשותם את הטובין כדי להשמידם. החל ממועד שאינו ידוע במדויק, לכל המאוחר בשנת 2006, נאשם 1 לא השמיד ולא דאג להשמדת כל המוצרים שהועברו לחברה לצורך השמדה. בתאריך 3.1.07, שכר נאשם 2 מחסן המצוי במושב נווה ירק ( להלן: "המחסן"). במחסן, וכן במשאית שהייתה בשימוש הנאשמים, נתפסו טובין, אשר נשלחו על-ידי המכס להשמדה במפעל, בהיותם סחורה בלתי נתבעת. נאשם 1 ידע במועד קבלת הטובין, שהוא אינו מתכוון להשמיד את הטובין במפעל, אלא להעבירם לחזקתו ולשליטתו. נאשם 1 לא גילה למכס או לנעמן על כוונתו להעביר את המוצרים למחסן. הטובין שנשלחו על-ידי המכס להשמדה במפעל הם טובין מפרים קניין רוחני, שייבואם אסור, ואשר נתונים לפיקוח רשות המכס.
על-פי הנספח לכתב האישום המתוקן, סחורה זו כוללת עשרות אלפי מוצרים, אשר מפרים זכויות יוצרים. כך למשל נתפסו: 2,328 טלאטביז, 254 זוגות נעלי נייק, 20,360 כדורים הנחזים להיות ויאגרה, 148 תיקי ורסאצ'ה ולואי ויטון, 291 תיקי נשים של גוצ'י, 14,440 עפרונות דיסני, 1,930 ארנקי Boss, 384 צעצועי קוקה קולה, 357 Bluetooth, 48 חליפות ספורט אדידס, 72 נעלי קרוקס, 51 חגורות לקוסט.
טיעוני הצדדים
לטענת ב"כ המאשימה, עו"ד ליאת מנור, מבחינת המעמד ההיררכי, נאשם 1 הינו דומיננטי יותר בביצוע העבירות, הוא שקיבל את הסחורה והוא זה שעליו היה להשמיד אותה. נאשם 2 סייע לנאשם 1, שכר מחסן שבו אוחסנה הסחורה. ב"כ המאשימה טענה כי מדובר בתקופה של שנתיים, שבה נאשם 1 לא השמיד את המוצרים שהגיעו אליו למפעל ומדובר בכמות רבה מאוד. לטענת ב"כ המאשימה, לשני הנאשמים קיים עבר פלילי: לנאשם 1 בעבירות אלימות, ואילו לנאשם 2 בהחזקת נכס חשוד כגנוב, הברחת טובין, הטעייה של פקיד המכס ועוד. לטענת ב"כ המאשימה, לנאשם 2 ישנו עבר בתחום זה של מוצרים שהוברחו מהמכס. ב"כ המאשימה טענה כי בהתייחס לנאשם 2, העובדה שמדובר בעבירות שנמצאות על גבול ההתיישנות אינה משנה. האינטרס הציבורי בעבירות דנן הינו שמירה על זכויות יוצרים והוא גובר על האינטרס של הנאשמים. לטענתה, מדובר במוצרים שהיו מיועדים להשמדה, והנאשמים החזיקו שלא כדין את המוצרים. הסיבות להגעה להסדר הטיעון עם הנאשמים היו חלוף הזמן וקושי ראייתי בשל כך שאירעה שריפה במחסני המכס, ודגימות של הטובין שהיו שם נשרפו. בהתייחס לטענה של אכיפה בררנית שהועלתה על-ידי הנאשמים, בשל כך שחוקרי המכס שצריכים היו להיות נוכחים בהשמדה של המוצרים לא הועמדו לדין, טענה המאשימה כי כל החוקרים נחקרו, התיק נבחן, אך נסגר מחוסר ראיות. לכן, אין מקום לטענה של אכיפה בררנית והיא לא צריכה להוות שיקול בעונש שיוטל על הנאשמים. המאשימה עתרה להשית על נאשם 1 עונש מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס, ואילו על נאשם 2 עתרה להשית עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי וקנס. המאשימה עתרה להשית על הנאשמים קנס גבוה, שיהלום את הכמויות של המוצרים.
לטענת ב"כ נאשם 1, עוה"ד אלי כהן וחגי בן שושן, הסדר הטיעון עם המאשימה הביא לתיקונו לקולא של כתב האישום המקורי בצורה משמעותית. ב"כ נאשם 1 טענו כי לבו של כתב האישום הוא בכך שהסחורה לא הושמדה מיד, אך לא הייתה התחייבות מצד נאשם 1 להשמיד את הסחורה באותו יום שבו היא מגיעה, בחלוף יום או בחלוף חודש, ולכן העבירה של התחבולה נמצאת ברף התחתון. בנוסף, לא הוכח כי פריט מהפריטים שנתפסו סופק למישהו, נמכר למישהו או שנעשה ניסיון לעשות משהו עם הסחורה. כלומר, הנאשמים לא הפיקו רווח כלשהו מביצוע העבירות. לטענת ב"כ נאשם 1, החטא היחיד של נאשם 1 הינו בכך שהוא לא השמיד את הסחורה במועד שבו הוא קיבל אותה. בשל כך שהטובין שהיו במכס נשרפו, להודאתם של הנאשמים קיים משקל רב בהרשעה, ולכן יש לתת להודאתם משקל בקביעת העונש. כמו כן, שיהוי של 4 שנים וחצי בהגשת כתב אישום הינו זמן ארוך ובלתי מידתי. ב"כ נאשם 1 טענו כי לנאשם 1 אמנם קיים עבר פלילי, אך הוא בעבירות מסוג אחר, שאינן רלוונטיות לתיק זה. לטענתם, נאשם 1 הינו בן 62, אב לארבעה ילדים, עסקו נשרף בשנת 2008, נמצא במצב כלכלי קשה, שירת שירות מלא בצה"ל, משרת במילואים. ב"כ נאשם 1 טענו כי מכיוון שבדל מהסחורה לא הופץ, לא קיימת מסוכנות, ולכן עתרו להשית על הנאשם עונש צופה פני עתיד.
לטענת ב"כ נאשם 2, עו"ד משה יוחאי, העובדה שהתיק נסגר על-ידי פרקליטות מחוז מרכז ונפתח מחדש על-ידי פרקליטות מחוז תל-אביב ( מיסוי וכלכלה), צריכה להילקח בחשבון בקביעת העונש. בנוסף, לטענתו, טעות הקולמוס, לפיה בכתב האישום לא נכתב שהמאשימה תבקש מאסר בפועל גם לגבי נאשם 2, גם היא צריכה להילקח בחשבון לעניין העונש. ב"כ נאשם 2 טען כי מדובר בנאשם בן 42, שכאשר ביצע את העבירה היה רווק וללא ילדים, והיום הוא נשוי עם שלושה ילדים, שני אחיו נפטרו ממחלת הסרטן. ב"כ נאשם 2 טען כי כיום נאשם 2 עובד בעסק משלו, ולכן לא ניתן לומר שהוא עובר בשיטתיות את העבירות דנן. חטאו היחיד של נאשם 2 הינו בכך שהוא שכר מחסן. לטענתו, העונש המקסימאלי לעבירה בה הורשע נאשם 2 הינו 6 חודשי מאסר בפועל. ב"כ נאשם 2 עתר להשית על נאשם 2 התחייבות, וככל שיוטל קנס, קנס נמוך.
נאשם 1 עצמו טען כי הוא משמיד סחורות לא רק למכס, אלא גם לעשרות חברות אחרות, כי הוא מעולם לא התחייב להשמיד סחורות באותו יום שבו הן מגיעות, אלא אם מדובר בפריטים מיוחדים עם עלויות גבוהות. כמו כן, טען כי השאיר במחסן כמויות קטנות של סחורה וכי כל העניין החל בגלל מתחרה שלו, שלא קיבל את העבודה של השמדת סחורות של המכס.
דיון וגזירת הדין
שני הנאשמים הורשעו בעבירה לפי סעיף 215( א)(3) לפקודת המכס אשר קובע כדלקמן:
(א) העושה אחד המעשים המנויים להלן בטובין שייבואם אסור או מוגבל או מוסדר וסעיף זה חל עליהם, אשם בעבירה על פקודה זו:
...
(3) המחזיק טובין כאמור לאחר שהוברחו לישראל ולא הוכיח שיש לו לכך הצדק כדין;
סעיף 214 לפקודת המכס קובע את העונש בגין עבירה זו כדלקמן:
"כל העובר על הוראה מהוראות פקודה זו ולא נקבעה לה בפקודה עונש אחר, דינו – מאסר ששה חדשים או קנס 100 לירות או שני הענשים כאחד".
כמו-כן, הורשע נאשם 1 בעבירה של תחבולה, לפי סעיף 416 לחוק העונשין, אשר קובע כדלקמן:
"המקבל דבר בתחבולה או בניצול מכוון של טעות הזולת שאין בהם מרמה, דינו - מאסר שנתיים".
בנוסף, הורשע נאשם 2 בעבירה של קבלת נכסים שהושגו בעוון, לפי סעיף 412, יחד עם סעיף 29 לחוק העונשין. סעיף 412 לחוק העונשין קובע כדלקמן:
"המקבל, בעצמו או על ידי שלוח, דבר, כסף, נייר ערך או כל נכס אחר, כשהוא יודע כי בעוון נלקח, הושג, נשלחה בו יד או נעשה בו, והנוטל עליו בעצמו או על ידי שלוח, לבדו או ביחד עם אחר, את השליטה או העשייה בנכס כאמור, דינם כדין מבצע אותו עוון".
בקביעת מתחם העונש ההולם, בהתאם לעקרון ההלימה, יש להתחשב בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנוהגת ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. במקרה דנן, הערך החברתי אשר נפגע הינו ההגנה על זכות הקניין, וזאת בשים לב לכך שהמוצרים שהנאשמים הותירו בחזקתם ולא השמידו הינם טובין המפרים קניין רוחני. כמו כן, נפגעה הפעילות התקינה של השמדת הסחורה הבלתי נתבעת על-ידי המכס.
בחינת מידת הפגיעה בערך המוגן מובילה למסקנה כי נגרמה פגיעה משמעותית בערך המוגן. מדובר בכמות רבה מאוד של סחורה שלא הושמדה על-ידי נאשם 1 ושנשמרה במחסן שנשכר על-ידי נאשם 2.
בחינת מדיניות הענישה הנוהגת מעלה כי במקרים דומים ( עבירה של קבלת דבר בתחבולה) הוטלו על נאשמים עונשים החל ממאסר על תנאי וכלה בעבודות שירות כמפורט להלן:
א. בת"פ (נצ') 202-11-08 מדינת ישראל נ' אבו ליל (16.6.10), הורשע הנאשם על-פי הודאתו בעבירות של ניסיון קבלת דבר בתחבולה ושימוש במסמך מזויף, ונדון למאסר בפועל למשך 4 חודשים לריצוי בדרך של עבודות שירות ולקנס.
ב. בת"פ (י-ם) 4240-09 מדינת ישראל נ' כהן (13.10.10), הורשע הנאשם, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של קבלת דבר בתחבולה, ונדון ל-3 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות ולקנס.
ג. בת"פ (חד') 1750-07 מדינת ישראל נ' טרוטר (10.3.08), הורשע הנאשם על-פי הודאתו בעבירה של קבלת דבר בתחבולה, ונדון למאסר על תנאי ולקנס.
ד. בת"פ (נצ') 22947-07-09 מדינת ישראל נ' איפרגן (24.3.10), הורשע הנאשם בעבירה של קבלת דבר בתחבולה, ונדון למאסר על תנאי ולקנס.
ה. בת"פ (נצ') 1190-07 מדינת ישראל נ' עמוס (15.9.08), הורשעה הנאשמת על-פי הודאתה בביצוע עבירה של קבלת דבר בתחבולה, ונדונה לעונש של מאסר על תנאי ולקנס.
ו. בת"פ (נצ') 1785-07 מדינת ישראל נ' דובגלבסקי (5.2.09), הורשעה הנאשמת על-פי הודאתה בעבירה של קבלת דבר בתחבולה, ונדונה למאסר על תנאי.
בחינת מדיניות הענישה הנוהגת מעלה כי במקרים דומים ( עבירה של קבלת נכסים שהושגו בעוון) הוטלו על נאשמים עונשים החל ממאסר על תנאי וכלה בעבודות שירות כמפורט להלן:
בעפ"ג (ת"א) 43891-07-10 שבירו נ' מדינת ישראל (17.11.10), נדחה ערעורו של נאשם, אשר הורשע בבית-משפט השלום, על-פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של קבלת נכסים שהושגו בעוון, קבלת דבר במרמה ועבירות נלוות, ונדון ל-45 ימי מאסר בפועל שירוצו בדרך של עבודות שירות. ערעורו לבית-המשפט המחוזי נדחה והעונש נותר על כנו.
בת"פ (רמ') 1215-09 מדינת ישראל נ' אלאטרש (2.9.10), הורשע הנאשם על-פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של קבלת נכסים שהושגו בעוון, ונדון ל-3 חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות.
בת"פ (י-ם) 2937-09 מדינת ישראל נ' שטריט (27.10.11), הורשע הנאשם על-פי הודאתו בעבירות של קבלת נכסים שהושגו בעוון ובהחזקת נכס החשוד כגנוב, ונדון לחודש מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות.
בת"פ (ת"א) 1623-09 מדינת ישראל נ' מירזוייב (13.5.10), הורשע הנאשם על-פי הודאתו בעבירה של קבלת נכסים שהושגו בעוון, ונדון לשירות לתועלת הציבור בהיקף של 60 שעות.
בת"פ (פ"ת) 2375-08 מדינת ישראל נ' בלולו (23.12.10), הורשע הנאשם על-פי הודאתו בעבירה של קבלת נכסים שהושגו בעוון ובעבירות לפי פקודת זכויות יוצרים, ונדון למאסר על תנאי ולהתחייבות.
בת"פ (ק"ג) 10775-10-10 מדינת ישראל נ' בן דוד (15.10.12), הורשע הנאשם על-פי הודאתו בעבירות של קבלת נכסים שהושגו בעוון, בהחזקת נכס חשוד כגנוב ובעבירות נלוות, ונדון לעונש מאסר על תנאי ולשירות לתועלת הציבור.
בת"פ (י-ם) 8012-08 מדינת ישראל נ' זרו (9.3.11) הורשע הנאשם על-פי הודאתו בעבירה של קבלת נכסים שהושגו בעוון ובעבירה של קבלת נכסים שהושגו בפשע, ונדון לעונש של מאסר על תנאי ולשירות לתועלת הציבור.
במסגרת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה (סעיף 40 ט' לחוק), יש ליתן את הדעת לשיקולים הבאים:
חלקם היחסי של הנאשמים בביצוע העבירה ומידת ההשפעה של אחר על הנאשמים בביצוע העבירה; בנוגע לחלק היחסי, יש ליתן את הדעת לכך שנאשם 1 הינו הדומיננטי והמרכזי בפרשה, ואילו חלקו של נאשם 2, אליבא דכתב האישום, הינו מינורי באופן יחסי.
הנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה; הסחורה האמורה שנתפסה בחזקתם של הנאשמים לא הופצה לציבור, ואף לא נטען בכתב האישום כי היה בכוונתם של הנאשמים להפיצה. ברם, ככל שהסחורה האמורה הייתה מופצת, ובשים לב לכך שמדובר בסחורה אשר מפרה זכויות קניין רוחני, הרי שהיה נגרם לציבור נזק רב.
בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין ( סעיף 40 יג'), סבורני כי מתחם העונש ההולם לנאשם 1 הינו החל ממאסר בדרך של עבודות שירות ועד שנת מאסר, ולנאשם 2 הינו החל ממאסר על תנאי ועד לעונש מאסר בדרך של עבודות שירות. כל זאת לצד קנס כספי משמעותי, לכל אחד מהנאשמים.
במקרה דנן, לא קיימים שיקולים אשר מצדיקים סטייה מהמתחם, לחומרה או לקולא. שיקול ההגנה על שלום הציבור אינו ממין העניין. השיקול השיקומי אף הוא אינו ממין העניין.
בגזירת העונש המתאים לנאשמים, בגדרי מתחם העונש ההולם, יש להתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה ( סעיף 40 יא'). במסגרת זו מן הראוי ליתן את הדעת לנסיבות הבאות:
נטילת האחריות של הנאשמים על מעשיהם, וחזרתם למוטב או מאמציהם לחזור למוטב; הנאשמים נטלו אחריות למעשיהם.
התנהגות רשויות אכיפת החוק:
בכל הנוגע לנאשם 1, יש ליתן את הדעת לכך שרשויות המכס כשלו בתפקיד הפיקוח שהוטל עליהן, בכך שאפשרו לנאשם 1 להותיר את הסחורה האמורה בחזקתו. לא בכדי התנהלה אף חקירה בעניינם של פקידי המכס הרלוונטיים, וזאת אף אם בסופו של דבר לא הוגש נגדם כתב אישום מחוסר ראיות (עמ' 31, ש' 23-32). אמנם, אי-הגשת כתב האישום נגד עובדי המכס אינה עולה כדי אכיפה בררנית, וזאת בשים לב לכך שאין המדובר באפליה בין שווים, ואולם יש ליתן את הדעת לכך שאף המפקחים התרשלו בתפקידם.
בכל הנוגע לנאשם 2, יש ליתן את הדעת לכך שמלכתחילה החליטה פרקליטות מחוז מרכז לסגור את התיק נגדו, ואף נשלחה לו הודעה על כך, ולאחר מכן החליטה פרקליטות מחוז ת"א (מיסוי וכלכלה) להגיש נגדו כתב אישום. אף המאשימה הסכימה בטיעוניה כי יש בכך כדי לגרום לתחושת "אי נוחות מסוימת" (עמ' 21, ש' 18). עובדה זו אינה מקימה לנאשם הגנה מן הצדק אשר מצדיקה את ביטול כתב האישום, אך יש ליתן לה משקל במסגרת השיקולים לעונש.
כמו-כן, בכל הנוגע לנאשם 2, יש ליתן את הדעת לכך שבכתב האישום המקורי, הודיעה התביעה כי לפי סעיף 15א' (א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, קיימת אפשרות שתבקש מבית המשפט להטיל על נאשם 1 עונש מאסר בפועל אם יורשע. הודעה זו לא התייחסה לנאשם 2. כלומר מנסחי כתב האישום לא הודיעו שקיימת אפשרות שיעתרו למאסר בפועל (לרבות בדרך של עבודות שירות) לגבי נאשם 2. רק בשלב מאוחר יותר ביקשה המאשימה לתקן את הדברים (עמ' 8, ש' 12-15).
חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה; במקרה דנן מדובר בעבירות מהשנים 2005 עד 2007, כלומר, חלפו למעלה משש שנים ממועד ביצוע העבירות. כתב האישום הוגש נגד הנאשמים בספטמבר 2011, וזאת כאשר עסקינן בעבירות של עוון, אשר ההתיישנות בגינן הינה של 5 שנים, בהתאם לסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (אם כי בהינתן פעולות חקירה שבוצעו, ממילא לא הייתה חולפת תקופת ההתיישנות). חלוף הזמן בין מועד גילוי העבירות לבין מועד הגשת כתב האישום הינו משמעותי.
עברם הפלילי של הנאשמים או העדרו. לחובתם של הנאשמים עבר פלילי משמעותי.
נאשם 1 הורשע בעבר בעבירות של איומים, תקיפה סתם, תקיפה הגורמת חבלה של ממש, העסקת תושב זר, שימוש רשלני בחומר רעיל, תקיפת שוטר בשעת מילוי תפקידו, תגרה במקום ציבורי, סחיטה באיומים, עבירות תכנון ובנייה ועוד. עברו הפלילי של נאשם 1 מתחיל בשלהי שנות השישים, ומסתיים בהרשעותיו האחרונות מהשנים 2011-2012. רק ביום 19.5.13 נדחה ערעורו של נאשם 1 על גזר דין שניתן בעניינו, והנאשם נדון לשישה חודשי עבודות שירות, כאשר עליו להתייצב לתחילת עבודות השירות ביום 23.6.13 (ע"פ (מח' מרכז) 11588-08-12 שדה נ' מדינת ישראל (19.5.13)).
אף לחובתו של נאשם 2 עבר פלילי ממשי, אשר כולל הרשעות בעבירות של החזקת נכס חשוד כגנוב, הטעיית פקיד מכס, השתמטות מתשלום מכס, מסירת אינפורמציה לא נכונה והברחת טובין.
שיקול נוסף שיש לשקול במקרה דנן הינו התיקון המשמעותי של כתב האישום במסגרת ההסדר הדיוני בין הצדדים והפחתת סעיפי העבירה לסעיפים האמורים לעיל. כפי שעולה מטיעוני הצדדים, הרקע להסדר הדיוני טמון בקשיים ראייתיים בפניהם ניצבה המאשימה, ובפרט העובדה שבשריפה שאירעה במשרדי מע"מ ביום 27.7.07 (שאינה מיוחסת לנאשמים), נשרפו דוגמאות מתוך המוצרים שנתפסו. אילו היה התיק מתנהל, הדבר היה מעורר קושי בנוגע ליכולתה של ההגנה לבחון את המוצרים שנתפסו (עמ' 31, ש' 11-14).
עוד יש ליתן את הדעת לשיקול הרתעת היחיד בגדרו של המתחם, וזאת בשים לכך שנאשם 1 עודנו עובד בהשמדת סחורות לחברות.
הקנס הכספי
סעיף 61 לחוק העונשין קובע כדלקמן בנוגע לשיעורי קנסות:
"(א) על אף האמור בכל חוק, מקום שהוסמך בית המשפט בחוק להטיל קנס, רשאי הוא להטיל –
(1) אם קבוע לעבירה עונש מאסר עד ששה חדשים או קנס בלבד, או קנס שלא נקבע לו סכום - קנס עד 14,400 שקלים חדשים;
(2) אם קבוע לעבירה עונש מאסר למעלה מששה חדשים ולא יותר משנה - קנס עד 29,200 שקלים חדשים;
(3) אם קבוע לעבירה עונש מאסר למעלה משנה ולא יותר משלוש שנים – קנס עד 75,300 שקלים חדשים;
(4) אם קבוע לעבירה עונש מאסר למעלה משלוש שנים – קנס עד 226,000 שקלים חדשים".
נאשם 1 הורשע, בין היתר, בעבירה לפי סעיף 416 לחוק העונשין, שדינה שנתיים מאסר. לפיכך, הקנס המרבי, לפי חוק העונשין, הינו 75,300 ₪, וזאת כאשר לא ידוע מה שווי הנזק או טובת ההנאה שנגרמו (עמ' 32, ש' 3-4).
נאשם 2 הורשע בעבירה לפי סעיף 215(א)(3) לפקודת המכס, אשר לפי סעיף 214 לפקודת המכס, דינה שישה חודשי מאסר או קנס 100 לירות. כן הורשע נאשם 2 בעבירה לפי סעיף 412 לחוק העונשין, אשר קובע כי דין המקבל דבר שהושג בעוון, כדין מבצע העוון. העוון במקרה דנן הינו העבירה לפי סעיף 215(א)(3) לפקודת המכס, שדינה שישה חודשי מאסר לפי סעיף 214 לפקודת המכס. לפיכך, הקנס המרבי בעניינו של נאשם 2, לפי חוק העונשין, הינו 14,400 ₪.
בכל הנוגע לקנס הכספי, סבורני כי יש להטיל על הנאשמים קנס כספי משמעותי, אשר יהווה מסר מרתיע לנאשמים ולעבריינים בכוח. בקביעת גובה הקנס, יש לתת את הדעת לכך שנאשם 1 הינו הדומיננטי בפרשה, ואילו נאשם 2 אך סייע לו. לעניין גובה הקנס שיוטל על כל אחד מהנאשמים, יש ליתן את הדעת אף לחומרת העבירה שבה הואשם כל אחד מהנאשמים, בשים לב לגובה הקנס המרבי שניתן להטיל בגינה. הקנס המרבי שניתן להטיל על העבירה שבה הורשע נאשם 2 הינו 14,400 ₪, ואילו הקנס המרבי שניתן להטיל על נאשם 1 הינו 75,300 ₪. בהתאם לחלקו של כל אחד מהנאשמים בפרשה ולחומרת העבירה בה הורשע, כך גם הקנס שיוטל עליו.
התקשרות רשות המכס עם בעלי עבר פלילי לביצוע תפקידים
בשולי הדברים, מן הראוי לתהות כיצד יתכן שרשות המכס אפשרה התקשרות בהסכם להשמדת " סחורה בלתי נתבעת" עם קבלן משנה, חברה שבבעלותו הבלעדית של נאשם 1, שהינו בעל עבר פלילי משמעותי. בעניין זה מן הראוי לשקול שמא יש לקבוע במכרזים להתקשרות עם קבלנים להשמדת " סחורה בלתי נתבעת" דרישה, אשר תתייחס לסוגיית הרישום הפלילי של קבלי המשנה. זאת בשים לב לרגישות התפקיד, והאמון אשר ניתן באותו קבלני משנה.
סוף דבר
אשר על-כן, הנני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:
נאשם 1
שישה חודשי מאסר בפועל, אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות. עבודות השירות תבוצענה בהתאם להמלצת הממונה על עבודות השירות במוסד "אונים" רח' הנרייטה סולד 1, כפר סבא. תחילת עבודות השירות ביום 13.8.13. עונש זה ירוצה במצטבר לכל עונש אחר שהוטל על הנאשם, וככל שנגזר על הנאשם עונש מאסר אחר לריצוי בדרך של עבודות שירות, יבוצעו העונשים במצטבר זה לזה.
6 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור הנאשם במשך 3 שנים מהיום, עבירה מן העבירות שבהן הורשע או כל עבירה לפי פקודת המכס.
קנס כספי בסך של 50,000 ₪ או 5 חודשי מאסר תמורתו. הקנס ישולם בעשרה תשלומים חודשיים שווים ורצופים, שהראשון שבהם ביום 1.1.14. לא ישולם תשלום כלשהו במועדו, תעמוד היתרה לפירעון מיידי.
נאשם 2
א. 6 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור הנאשם במשך 3 שנים מהיום עבירה מן העבירות שבהן הורשע או כל עבירה לפי פקודת המכס.
ב. קנס כספי בסך של 10,000 ₪ או 75 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם בשישה תשלומים חודשיים שווים ורצופים, שהראשון שבהם ביום 1.1.14. לא ישולם תשלום כלשהו במועדו, תעמוד היתרה לפירעון מי די.
מזכירות בית-המשפט תשלח העתק גזר הדין לממונה על עבודות השירות.
זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי תוך 45 ימים.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ג, 03 יולי 2013, במעמד הצדדים.