הדפסה

מדינת ישראל נ' שבו ואח'

לפני כבוד השופטת מיכל ברק נבו
המאשימה:
מדינת ישראל
על ידי ב"כ עו"ד חיה עמרם

נגד
הנאשמים:
1. עופר שבו
על ידי ב"כ עו"ד עדי ברקאי

2. מרדכי משל
על ידי ב"כ עו"ד ליאור שחטר

החלטה

השאלה העומדת לדיון
1. לפני בקשתו של נאשם 1 , מר עופר שבו [ הנאשם], להורות על ביטול סעיף 3 לכתב האישום וזאת מחמת התיישנות. השאלה העומדת לדיון היא מהי תקופת ההתיישנות לגבי עבירות שסווגו כעבירות מנהליות. האם זו זהה לתקופת ההתיישנות הקבועה בגין העבירה, לפי חיקוק המקור בשילוב עם סעיף 24 לחוק העונשין וסעיף 9 לחסד"פ ( ובמקרה שלנו, מאחר שמדובר בעוון - 5 שנים), או שמא היא זהה לתקופת ההתיישנות שנקבעה לגבי עבירות קנס, לפי סעיף 225 א(א) לחסד"פ ( קרי: שנה).

כתב האישום
2. הנאשמים הם שותפים בתיק שותפות בשם ב.ד. צימרמן, העוסק בהפעלת פאב בתל אביב והינם " עוסק" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 [ חוק מע"מ].

נגד הנאשמים הוגש כתב אישום ביום 14.3.13 בגין מחדלם להגיש דוחות תקופתיים למס ערך מוסף כנדרש בחוק מע"מ ובתקנות מס ערך מוסף, התשל"ו- 1976 [ תקנות מע"מ].

סעיף 3 לכתב האישום, שהוא נושא דיוננו, עוסק בדו"ח 04/11 , שמועד הגשתו היה על פי חוק 16 .5.11 והוגש רק ב- 12.6.11. נוסף על כך, הנאשמים לא הגישו דוחות תקופתיים בגין החודשים: 10/11, 12/11, 2/12, 4/12, 6/12, 8/12, ו-10/12.

לפיכך הואשמו הנאשמים בביצוע 8 עבירות לפי סעיף 117( א)(6) לחוק מע"מ, ביחד עם סעיפים 67 ו-88 לחוק מע"מ ובקשר עם תקנות 20 ו-23 לתקנות מע"מ.

הבקשה והתגובה
3. סנגורו של הנאשם הגיש בקשה לביטול האישום המנוי בסעיף 3 לכתב האישום, העוסק בדו"ח 4/11 שהוגש באיחור, וזאת מחמת התיישנות לכאורה. לטענת הנאשם, העבירה הינה עבירה מנהלית על פי חוק העבירות המנהליות, תשמ"ו-1985 [חוק העבירות המנהליות] ותקופת ההתיישנות להגשת אישום או הטלת קנס מינהלי בגין אותה עבירה היא שנה אחת ממועד ביצועה. לטענתו העבירה הינה עבירה נמשכת ויש להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות ממועד הסרת המחדל, דהיינו מיום הגשת הדו"ח בפועל (12.6.11) ומכאן שתקופת ההתיישנות חלפה כעבור שנה ביום 11.6.12.

את טענתו סומך הנאשם על החלטה שניתנה לאחרונה על ידי כבוד השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בהע"ז 2171-09 מדינת ישראל נ' י.ד.לוי אלברט (200) חב' לבנין בע"מ [21.3.13] ( ענין לוי אלברט), בו קבעה השופטת כי לאור הדמיון הקיים בין עבירות מנהליות לעבירות קנס, יש להחיל על עבירות מנהליות את סעיף 225 א(א) לחוק סדר הדין הפלילי [ נוסח משולב], התשמ"ב-1982 [ החסד"פ], הקובע תקופת התיישנות של שנה אחת.

4. מנגד, טוענת המאשימה כי העבירות בהן מואשם הנאשם הן עבירות מסוג עוון ותקופת ההתיישנות החלה על עבירות מסוג זה היא 5 שנים, כקבוע בסעיף 9 לחסד"פ. היא מפנה לסעיף 22 א(א) לחוק העבירות המנהליות לפיו קביעתה של עבירה כעבירה מנהלית אין בה כדי לשנות את סוג העבירה, כאמור בסעיף 24 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 [ חוק העונשין]. היא מפנה גם לעפ"א 1004/01 קשת היפרטוי שותפות מוגבלת בע"מ - מדינת ישראל, פד"ע לח 181 [2002] ( ענין היפרטוי), שם נקבע כי אין להחיל על עבירות מנהליות את סדרי הדין הקבועים בפרק ז לחסד"פ הנוגעים לעבירות קנס. המאשימה הוסיפה והפנתה לפסיקה רלוונטית נוספת.

דיון והכרעה
5. לאחר שקראתי את הבקשה, התגובה לבקשה ואת האסמכתאות המשפטיות שצרפו הצדדים, הגעתי למסקנה כי אף שאני מסכימה לכל הניתוח שערכה כבוד השופטת ד"ר גילצר-כץ בענין לוי אלברט, ואף שאני שותפה למסקנתה כי הדין הראוי הינו שתקופת ההתיישנות החלה על עבירות מנהליות תהיה זהה לזו החלה על עבירות קנס, הרי שמקום שקיים הסדר בחוק - איני יכולה להצטרף למסקנתה הסופית לפיה " שומה על בית הדין לפסוק לפי צו מצפונו". בפרט כך, כאשר הנושא עלה לדיון בכנסת פעמיים, לכאורה היתה הסכמה שיש לשנות את החוק, אך החוק לא תוקן.

6. אלה עיקרי ההנמקות:
אין חולק על כך כי העבירה בה מואשם הנאשם עונה להגדרה " עבירה מנהלית", לאחר שנקבע בתקנות העבירות המנהליות ( קנס מינהלי - חיקוקי מיסים), התשמ"ז-1987, שהעבירה המצוינת בסעיף 117( א)(6) לחוק מע"מ הינה עבירה מנהלית נושאת קנס.

סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות קובע כי הגדרתה של עבירה כעבירה מנהלית אינה גורעת מסמכותו של תובע להגיש תביעה משפטית, אם סבור היה שהנסיבות מצדיקות זאת, ומטעמים שירשמו. הנה כי כן, האישום שלפנינו עוסק "בעבירה מנהלית" שלצידה קנס או מאסר, ואשר תובע מוסמך להגיש בגינה כתב אשום תוך עמידה בתנאי סעיף 15 הנ"ל.

7. סעיף 22 א(א) לחוק העבירות המנהליות קובע:
"אין בקביעת עבירה כעבירה מנהלית כדי לשנות את סיווג העבירה כאמור בסעיף 24 לחוק העונשין"

סעיף 24 לחוק העונשין מסווג את העבירות השונות על פי חומרתן. בענייננו, מאחר שבצד העבירה לפי סעיף 117( א)(6) נקבע מאסר שנה, מסווגת העבירה כ"עוון" .

סעיף 9 לחסד"פ קובע את תקופת ההתיישנות של עבירות בהתאם לסיווגן כעוון, חטא או פשע. תקופת ההתיישנות על עבירה מסוג עוון הינה 5 שנים.

סעיף 22 א(ב) לחוק העבירות המנהליות קובע:
"לענין התיישנות עבירה כאמור בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בכל חיקוק אחר הקובע מועד התיישנות עבירה, לפי הענין, יראו את מועד הטלת הקנס כמועד ההעמדה לדין, ואולם אין במועד הקבוע בסעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי או בחיקוק כאמור, לפי הענין, כדי למנוע הגשת כתב אישום נגד מי שביקש להישפט לפי חוק זה או להמיר כתב אישום בקנס מינהלי, אף אם עבר אותו מועד"

מסעיפי החוק כפי שהובאו לעיל עולה לכאורה כי נושא ההתיישנות הוסדר ותקופת ההתיישנות החלה על עבירה מנהלית, תהיה זהה לתקופת ההתיישנות של העבירה לפי חיקוק המקור.

8. טענת הנאשם לפני היא כי משנקבעה עבירה מסוימת כעבירה מנהלית שבצידה קנס קצוב, הריהי כעבירת קנס מסוג ברירת משפט ולכן יש להחיל עליה את תקופת ההתיישנות על עבירות קנס, כקבוע בסעיף 225 א(א) לחסד"פ:
"עברה שנה מיום ביצוע עבירת קנס, לא יוגש עליה כתב אישום ולא יומצאו בענינה הזמנה לפי סעיף 222 או הודעת תשלום קנס לפי סעיף 228( ב)"

9. בית הדין לעבודה בענין לוי אלברט, שעליו ביסס הסנגור את טענתו, סבר שאכן, על אף האמור בסעיפים שהובאו לעיל, לאור מאפיניהן המיוחדים של עבירות המנהליות, הרציונל שעומד בבסיסן והדמיון בינן לבין עבירות קנס, יש להחיל עליהן תקופת התיישנות בת שנה, השווה לזו של עבירות קנס. בהחלטתה עומדת השופטת על הדמיון הפרוצדורלי הרב בין עבירות מנהליות לעבירות קנס ומתבססת בדבריה, בין השאר, על הרציונאל העומד בבסיס חוק העבירות המנהליות:
"חוק העבירות המנהליות בא להציע טיפול מהיר, יעיל וצודק בעבירות שאינן בעלות אופי פלילי מובהק" [ פסקה 31 להחלטה]

וכן:
"בסעיף 5 לדברי ההסבר מפורטים הנימוקים שהביאו לחקיקת חוק העבירות המינהליות והם, בתמצית: סירבולו של ההליך הפלילי ואי התאמתו לטיפול בעבירות קלות המבוצעות בתדירות גבוהה יחסית; משאביה המוגבלים של המשטרה והעדפת הפניית משאבים מוגבלים אלו לטיפול בפשיעה חמורה; הקטנת העומס על מערכת התביעה ובתי המשפט; היעדר הצדקה להכתים בפלילים את הנאשמים בסוגים שונים של עבירות קלות" [ פסקה 32 להחלטה]

10. ואולם, בית הדין הארצי לעבודה בענין היפרטוי קבע במפורש כי עצם הבקשה להשפט על עבירה מנהלית אינה הופכת אותה לברירת קנס. ההבחנה בין הליך ברירת הקנס להליך הטלת קנס מנהלי נדונה עוד קודם לכן בבג"צ 2126/99 דה הס נ' עיריית תל אביב, פ"ד נד(1) 468 [2000] ונקבע כי מדובר בשני מסלולים שונים ונפרדים.

11. שאלת ההתיישנות של עבירות מנהליות נדונה בכנסת פעמיים, כפי שמפרט בית הדין בענין לוי אלברט ( פסקאות 40 - 44), ולמרות זאת לא תוקן החוק.

12. בשלב זה בהחלטתו קובע בית הדין לעבודה, כי בנסיבות שנוצרו, עליו לפסוק לפי מצפונו, ולא להתלות בסעיפי חוק שהיחס ביניהם לא הובהר עד תומו. השופטת ממשיכה ומסבירה כי הדמיון הפרוצדורלי בין עבירות הקנס ועבירות מנהליות נובע מהדמיון המהותי בין שני סוגי העבירות, שהינן עבירות מינוריות יחסית, שהאינטרס הציבורי הוא שיטופלו במהירות וביעילות, תוך בזבוז מינימלי של משאבים וסמוך ככל הניתן להתרחשותן [ פסקאות 50 - 54 להחלטה]. השופטת מסבירה כי על פי מאפייניהן ( המפורטים בהחלטה), העבירות המנהליות קלות מעבירות ברירת הקנס, ואין בעיניה צידוק לקביעת תקופת התיישנות ארוכה יותר ביחס לעבירות קלות יותר ( עבירות מנהליות) מאשר זו הקבועה לעבירות חמורות יותר ( עבירות ברירת קנס) [פסקה 56 להחלטה].

13. נוכח הסכמתי העקרונית עם האמור בענין לוי אלברט, אך מאחר שלטעמי איני מוסמכת לסטות מהוראות החוק, ניסיתי בכל זאת למצוא פתח חוקי אחר בהוראות החסד"פ. עיינתי במאמרם של אופיר סטרשנוב ודב גלעד כהן " התיישנות עבירה מינהלית וקנס מינהלי" מתוך הסנגור 148 , שהגיש הסנגור. לטעמם, הוראות סעיף 9 לחסד"פ, הפותח במילים: "באין הוראה אחרת לעניין זה בחוק אחר", נסוגות מפני הוראות ההתיישנות המיוחדות הקבועות בסעיף 225 א(א) לחסד"פ, שכן לטעמם, הוראת ההתיישנות זו היא " הוראה אחרת לעניין זה", גם אם אינה מופיעה בחוק אחר.

14. פרק ז לחסד"פ מסדיר את סדרי הדין בנוגע לעבירות קנס. סעיף 227 לחסד"פ קובע:
"הסמכות לפי סעיף 221( א) לא תחול לגבי עבירות שחוק אחר מסמיך לקבען כעבירות קנס, אולם שאר הוראות פרק ז' יחולו על עבירות כאלה" [ההדגשה הוספה]

בין ההוראות המנויות בפרק ז הנ"ל מצויה גם הוראת ההתיישנות הקבועה בסעיף 225 א(א) הקובעת תקופת התיישנות של שנה אחת עבור עבירות ברירת קנס.

15. סעיף 227 לחסד"פ מחיל את סדרי הדין הנהוגים על עבירות קנס גם במקרים בהם קיים ריק והחיקוק הספציפי אינו נותן תשובה ברורה לשאלה העולה מן החוק.

ואולם, כאמור, עבירות מנהליות אינן עבירות קנס, ולא ניתן לומר שקיים ריק בענינן. לפיכך, גם בדרך זו לא ניתן, לדעתי, ללכת, על מנת לקבוע שההתיישנות על עבירות מנהליות תהיה זהה לזו של עבירות קנס.

סיכום
16. סוף דבר: אף שמבחינה מהותית אני מסכימה עם כל הנמקותיו של בית הדין לעבודה בענין לוי אלברט, אני סבורה כי כאשר ברור שהמחוקק נתן דעתו לענין מסוים, שקל שינוי החוק ולא הלך בדרך זו, הרי שקיים הסדר חוקי מחייב ואין בית המשפט רשאי לסטות ממנו, אף כאשר הוא סבור שההסדר הקיים אינו הראוי ( ראו בענין זה רע"א 4447/07. רמי מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ, פסקה 22 לפסק הדין [25.3.10]). לדעתי, ההסדר החוקי בנושא ההתיישנות לגבי עבירות מנהליות ברור ולפיו ההתיישנות היא בהתאם לעבירה הקבועה בחוק המקור ( ובעניננו - 5 שנים). לפיכך הבקשה נדחית.

הצדדים יתייצבו לדיון הקבוע ביום 10.9.13 בשעה 8:30, כפי שהודע להם בדיון האחרון.

המזכירות תשלח עותק מההחלטה בדחיפות לצדדים, בפקס.

ניתנה היום, ד' תשרי תשע"ד, 08 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.