הדפסה

מדינת ישראל נ' שאייב ואח'

בפני
כב' השופטת לימור מרגולין-יחידי

מאשימה

מדינת ישראל

נגד

נאשמים

  1. אלכסיי שאייב
  2. מיכאל רווח

החלטה

בתום פרשת התביעה טען ב"כ הנאשם כי אין על הנאשם להשיב לאשמה, הן באופן כללי לאור העובדה שלאחר עדות מיכאל רווח, מי שהיה נאשם נוסף ועניינו הסתיים, אין ראיות הקושרות את הנאשם לרווח, והן באופן קונקרטי ביחס לעבירות על חוק זכויות יוצרים, תשס"ח – 2007 (להלן: "החוק") , שלטענתו תחולתן מוגבלת ליצירות שיש להן זיקה לישראל.

ב"כ המאשימה מתנגדת לטענה על שני ראשיה ופירטה טעמיה.

ב"כ הנאשם מסר את תגובתו לתשובה.

אינני רואה צורך במסגרת החלטה זו לחזור על ההלכות הידועות הנוגעות לסוג ואופי הראיות שנדרשת המאשימה להציג בשלב של סיום פרשת התביעה. די שאציין כי בשלב זה די ברסיסי ראיות ובראיות ראשוניות וחלקיות, ולמעט במקרים יוצאי דופן, שאינם מתקיימים בתיק שלפניי, לא נבדקת בשלב זה מהימנות הראיות או הצורך בחיזוקים ותוספות ראייתיות.

בחינת הראיות בתיק שלפניי על רקע הוראות הדין, מביאה למסקנה כי דין טענת הסנגור להדחות על שני ראשיה.

אשר לטענה הראשונה, די בראיות שלפניי, ובהן הודעת מיכאל רווח (ת/20) ועדותו, כמו גם כל הראיות הנוגעות למוצרים שנתפסו ולאופיים המפר לכאורה, כדי להביא למסקנה כי המאשימה עמדה בשלב זה בנטל המוטל עליה, באופן שמחייב הסבר מצד הנאשם. אינני מקבלת את טענת ההגנה כי אין כל ראיות ולו חלקיות המצביעות על הקשר המסחרי לכאורה בין הנאשם לבין רווח.

אשר לטענה הנוגעת להוכחת הזיקה לישראל, אני מפנה לסעיף 9 לחוק ולצו זכות יוצרים (אמנת ברן), תשי"ג - 1953 ו צו זכות יוצרים (הסכם טריפס), תש"ס – 1999, המהווים חלק מהדין, בהם נקבע כי יצירה שפורסמה לראשונה במדינה חברה בארגון הסחר העולמי ו/או בארץ איגוד תהא מוגנת בישראל כאילו פורסמה לראשונה בישראל. בכך נשמט הבסיס המשפטי לטענה. אשר לפן העובדתי, מקובלת עליי טענת המאשימה כי בראיות שהוצגו מטעמה בהסכמה ובעיקר בחוות-הדעת ת/9 וכן המוצגים ת/11 – ת/13, יש תשתית ראייתית עובדתית מספקת לשלב זה של ההליך לביסוס לכאורה של הטענה שמדובר בעותקים מפרים באופן המחייב מתן תשובות מצד הנאשם .

אשר על כן הטענה שאין להשיב לאשמה נדחית, והנאשם יהא ערוך לפרשת ההגנה ביום 27.5.14 שעה 11:00.

ההחלטה תשלח לצדדים בפקס.

ניתנה היום, כ"ה אייר תשע"ד, 25 מאי 2014, בהעדר הצדדים.