הדפסה

מדינת ישראל נ' רוטברג

בפני כב' השופט אביב שרון
המאשימה
מדינת ישראל
נגד

הנאשם
שי רוטברג

<#1#>
נוכחים:
ב"כ המאשימה עו"ד עמיחי רווה
הנאשם וב"כ עו"ד עמית פרנטי
פרוטוקול

עת/1 גב' רובין רוטברג מוזהרת לומר אמת ומעידה בחקירה ראשית:
ש. תספרי לבית המשפט מי את ואיך את קשורה לנאשם.
ת. אני אמא של הנאשם. שי יהיה בן 20 ב- 4.11.15. אני פרודה. יש לי עוד בן בבית שקוראים לו מתן, והוא בן 18. עבדתי הרבה שנים בחינוך והפסקתי לעבוד בגלל בעיות בריאות. זה התחיל מבעיות אורטופדיות בשנה וחצי האחרונים עברתי שני ניתוחים, החלפתי ברך שמאל לפני שנה וחצי ולפני חצי שנה החלפתי ברך ימין. חליתי בסרטן 3 חודשים אחרי שהתחילו להיות סממנים של שי בהתנהגויות מוזרות ומשונות. זה היה בשנת 2007. באותה תקופה אני החלטתי לחזור לעבודה ועבדתי בבית חולים מאיר בתור מזכירה רפואית, זה מאד עזר לי לצאת מהבעיה הרפואית שלי. אני ממשיכה לקבל כדורים אבל אני במעקב חצי שנה, ואפשר להגיד שזה לא מתפרץ.
במשך השנים התחילו להיות קשיים עם שי שהתבטאו בהיעדרות מבית ספר, אלימות כלפיי, אלימות כלפי אחיו. הצלחתי להביא את שי לטיפולים שתמיד הרגשתי שזה בכח ולא מרצונו.
בגלל היעדרות מבית ספר, ביקשו ממני ששי ילך לעשות אבחון פסיכיאטרי. הוא הלך לד"ר רצוני, שהוא מנהל מחלקה בבית חולים "שלוותה" והוא מנהל את תכנית "גשר" שזה שלוחה של שלוותה. בתקופה הזו ראו שזה לא עוזר, והוא אושפז בבית חולים למשך 3 חודשים. זה היה בשנת 2012, משהו כזה. במשך התקופה, מכיוון שהתחלתי לחלות בכל מיני דברים, מעבר לברכיים, היה קשה לי לנשום ושי לא התקלח ולא צחצח שיניים וכל הריחות גרמו לי לחרחורים. הגעתי לחדר מיון, ואח"כ הייתי בטיפול במחלקת ריאות. ניסו לתת לי כל מיני תרופות שלא כל כך עזר. היום אין לי את הבעיה של חרחורים, אבל התווספו עוד בעיות. חליתי בבעיות לב לאחרונה. התאשפזתי בבית חולים במשך יומיים, הייתי אצל קרדיולוג ואני עם תרופות. יש לי חרחורים בלב וצריכה שטיפות דם. מחר אני צריכה לעשות בדיקות. המצב הבריאותי לאחרונה הדרדר.
בשנת 2012 שי מהבית חולים עבר לפנימיית "נווה צאלים". זו פנימייה טיפולית, הוא סיים שם בית ספר תיכון, אני חושבת. בנווה צאלים שי בקושי נכח. זה היה מקום חופשי והוא היה בבית כל הזמן. יצרתי איתם קשר כל הזמן, אבל לא קיבלתי תשובות מספקות מנווה צאלים ולא ידעו מה לעשות איתו.
כאשר שי השתחרר מבית חולים, היה כתוב שהוא צריך לקחת מינון מסוים של התרופה ולא להעלות את המינון.

ב"כ הנאשם:
אני מתנגד. מדובר באירוע נקודתי מאוגוסט 2014 ואיני רואה רלבנטיות למצב בריאותי קודם. אוסיף, שלא קיבלתי כל מסמך רפואי מצד המאשימה.

ב"כ המאשימה:
מערכת היחסים בין המתלוננת לנאשם מאד משמעותי ומה שהוביל למקרה שלפנינו.
אם חברי ימתין עוד שורה היא היתה מספרת מדוע כן חשוב הרקע הטיפולי שעבר שי והבעיה בטיפול שהוא קיבל. זה לא עולה מהודעתה. הודעתה היא קונקרטית לאיום. מדובר על רקע בין הנאשם למתלוננת. יש סיבה מדוע המתלוננת מדוע חוששת מאותו נאשם.
אם כבר קיבלנו את הרקע, ראוי שהמתלוננת תאמר את דבריה.

<#2#>
החלטה

לא הועברו מסמכים רפואיים שבידי העדה להגנה.
ככל שהעדה קושרת בין מצבו הנפשי של הנאשם למקרה הנוכחי או שהעדה תקשור בין בין טיפול רפואי כזה או אחר שהנאשם נטל או לא נטל, כולל מינונים של תרופות, הרי שלצורך כך, יש לשמוע עדות מומחה, ואילו העדה אינה מומחית לרפואה.
אני מתיר לעדה לענות על השאלה של התובע, ואולם לדברים לא יהיה משקל, ככל שהדברים נוגעים למניע הנטען.

<#3#>

ניתנה והודעה היום כ' סיוון תשע"ה, 07/06/2015 במעמד הנוכחים.

אביב שרון , שופט

המשך חקירה ראשית:
אני מדברת על שנת 2012.
מאוחר יותר, נכון להיום אני מוצאת הרבה כדורים בחדרו של הנאשם שהוא לא לקח.
מעבר לזה, שי חזר הביתה יום אחד ואמר לי שהעלו לו את המינון, אפילו שכתוב אחרת במסמך שהבאתי היום, אבל הוא מעל גיל 18 והוא יכול להחליט לקחת או לא לקחת. את זה הוא אמר לי אחרי שהשתחררתי מבית חולים, בתחילת שנת 2014.
מאז אני לא יודעת אם הוא לקח את המינונים כמו שצריך או לא.
כשהוא שהה בנוכחותי בבית ראיתי שהרבה זמן הוא לא לקח את הכדורים, גם כשהעלו לו את המינון.
שי תמיד היה מאד קשור אלי. אבל כל מה שעשיתי, אם לטובה או לא לטובה, תמיד לא הייתי בסדר מבחינתו. אני הפכתי להיות שק אגרוף שלו. אם הוא היה כועס על מישהו אחר, הכעס תמיד היה מופנה אלי. הוא לא היה הולך לבית ספר, סוגר את עצמו בחדר.
ש.ב. איך היו היחסים שלו עם מתן האח שלו?
ת. הרגשתי שהוא מנצל את מתן. היו דברים שראיתי בעיניים על מערכת יחסים שלא נאותה בינו לבין מתן בהקשר מיני. לא יכולתי לעשות שום דבר כיוון שהייתי בטיפולים והייתי חולה.
כששי היה צעיר, האלימות שהיתה כלפיי, הגשתי תלונה למשטרה, הם באו הביתה וכל הענין עבר ונגמר.
בסוף שנת 2013, תחילת שנת 2014, גם הריחות, גם אלימות מילולית, וכל מה שהיה, הייתי סגורה בתוך החדר שלי כאסירה.

ביום האירוע נשוא כתב האישום - הייתי בבית, שי יצא מהבית, לא יודעת לאן. הוא חזר הביתה בין 02:00-04:00 בבוקר ואני לא פתחתי לו את הדלת. הוא יוצא ועושה מה שהוא רוצה, ויש גם אותי. עד נקודה מסוימת חשבתי רק על שי והבריאות שלו. אם לא אטפל בעצמי, אין לי מה לתת לילדים שלי, כי יש לי עוד ילד שגם יש לו קשיים. אני צריכה לתת לו את מה שאני יכולה לתת. הגיעו מים עד נפש. לא פתחתי לו את הדלת. הוא נכנס פנימה ועמד מאחורי עם סכין (מדגימה), אני לא זוכרת אם עם יד שמאל או ימין, עבר הרבה זמן. הוא החזיק את הסכין קרוב אלי. אני מאד נבהלתי ונעלתי את עצמי בתוך החדר, אני רגילה לסגור את עצמי בחדר. למחרת התייעצתי עם פסיכיאטרית ואמרתי לה שאני לא יכולה יותר. למחרת הלכתי למשטרה. אני קיבלתי עזרה לראות איך אני מתמודדת עם המצבים האלה ותמיד שמתי את שי ראשון. הוא כבר בחור גדול, כמעט בן 19, ואני החלטתי שאני לא יכולה. ניגשתי למשטרה והגשתי תלונה. דיברתי עם השופטת יוכבד גרינוולד ואמרתי לה שהבן שלי לא פושע והוא לא צריך להיות במעצר, הוא צריך לקבל עזרה טיפולית והשגחה ואני לא יכולה לתת לו. בינתיים האבא שחרר אותו ממעצר ואז נגרם בלגן. אמרתי לה שהבן שלי לא אחראי ואני לא רוצה שהוא יהיה במעצר או במקום סגור, אני רוצה לראות אותו ולדבר איתו, אבל במקום שלא ארגיש מאויימת, במקום ציבורי. אני לא יודעת איפה הוא צריך להיות אבל אני רוצה שזה יהיה לטובת שי ולגם לטובתי. אני לא יכולה ששי יחייה בבית שלי, אבל בכל זאת אני רוצה את הקשר איתו, אני לא יודעת מה קורה איתו וזה חשוב לי.
אני הייתי בתוך החדר שלי, ניגשתי למשטרה והם לא רצו לתת לי ללכת הביתה, עד ששי לא יגיע הביתה. שי יצא עוד פעם, לא יודעת לאן, ובסוף כשהייתי במשטרה מס' שעות שחררו אותי ואמרו לי ברגע ששי מגיע הביתה, להרים טלפון ושיעצרו אותו.
האירוע עצמו היה כשישבתי בסלון, אני לא בטוחה אם שי ניסה לדבר איתי או לא, יכול להיות. מה שכן, אם הוא כן ניסה לדבר איתי, שמעתי כל כך הרבה התנצלויות ולא מתכוון כשהוא היכה אותי בעבר, ולא יכולתי לשמוע כלום. ואז קמתי, סגרתי את עצמי בחדר ושי יספר מה היה..
כשאני הייתי בחדר הוא יצא מהבית, כשהוא חזר הביתה זה היה מאוחר מאד, הייתי בחדר, שמעתי אותו נכנס, התקשרתי למשטרה וירדתי למטה וחיכיתי.
ש. לגבי האירוע עצמו – אמרת שהיית בסלון ושי הגיע אלייך. מה שי ע שה?
ת. אני זוכרת שפתאום שי היה מאחורי עם הסכין ביד, לא זוכרת איזו יד, ואני ממש נבהלתי, קמתי והלכתי לחדר שלי. אני לא ראיתי מה הוא עשה אחר כך.
ש.ב. כשהוא התקרב אלייך עם הסכין הוא אמר משהו?
ת. לא שמעתי.
ש.ב. איך היתה היד שלו עם הסכין?
ת. הוא היה ממש כאילו מתחת לעורף שלי. היה ממש קרוב אלי. בעבר שי היה עומד לידי ממש בצמוד.
ש.ב.ת. היד שלו עם הסכין היתה צמוד לעורף שלי, אבל לא הרגשתי את הסכין.
אני לא יודעת אם הייתי פה אם הייתי מרגישה משהו.

חקירה נגדית:
ש. שי הוא ילד לא פשוט?
ת. נכון.
ש. היו לך קשיים איתו?
ת. כן.
ש. אני אומר לך שבשנים האחרונות לא היה ממנו שום גילוי אלימות כלפייך.
ת. כן היה.
ש. אני מחזיק ביד שלי תסקיר. את זוכרת שאת שוחחת עם קצינת המבחן?

ב"כ המאשימה:
אני מתנגד. חברי לא יכול בהליך של התיק העיקרי להעלות דברים מתסקיר המעצר ששייך לנאשם.
כל מה שחברי אומר לא נמצא בפני המתלוננת.

<#4#>
החלטה

ככל שהעדה מסרה גרסה נוגדת בפני עורך תסקיר המעצר – אני מתיר את השאלה, ואולם הסניגור יקריא לעדה את הפסקה המתייחסת אליה במלואה, והעדה תסביר.

<#5#>

ניתנה והודעה היום כ' סיוון תשע"ה, 07/06/2015 במעמד הנוכחים.

אביב שרון , שופט

המשך ח.נ:
ש. אני מקריא לך את כל הפסקה, בין היתר, בה את אמרת "בשנים האחרונות לא חוותה אלימות משי, ואולם הביעה חשש שאם שי לא יטול את התרופות, יפעל באלימות... מבקשת כי שי ישוחרר ממעצר... התרשמנו ממתלוננת שמסוגלת לדאוג לעצמה ולהיעזר בגורמים המתאימים".
ת. התכוונתי שלפני כן הוא לא איים עלי עם סכין.
אני מציגה לך מסמכים משנת 2009 שאני מחזיקה בתיקי שנוגעים לאבחון של שי, מהם עולה אלימות כלפי אחיו ואמו.
ש. מתי הופסקה האלימות מצד שי?
ת. האלימות הופסקה כאשר הזמנתי משטרה, הגיעה משטרה הביתה. אני לא זוכרת בדיוק מתי. בשנת 2009 או 2010.
ש. אפשר להגיד ש- 4-5 שנים לפני האירוע לא היתה אלימות מצד שי?
ת. פיזית.
ש. מה שאמרת לקצינת המבחן זה נכון.
ת. כן.
אלימות מילולית כן היתה, עד אותו אירוע.
ש. לא היתה אלימות פיזית, ואת לא מסתדרת איתו, הוא מסריח את הבת וגורם לך להיות חולה. אמרת שמחלת הסרטן שלך באיזה מקום בגללו?
ת. לא.
ש. את אמרת ש- 3 חודשים אחרי שהוא עשה לך בעיות חלית סרטן. אני הנחתי שאת עשית לינק בין המחלה הנוראית להתנהגות שלו.
ת. לא עשיתי. זה היה שני דברים כבדים שנשאתי על כתפיי. היו עוד דברים שנשאתי על כתפיי אחרי זה, שלא קשורים אליו.
ש. יש דעה שאומרת שהתקשית להכיל את שי עד כדי דחייה בוטה שלך את שי ודאגה שאינה מציאותית שמא ינהג באלימות כלפייך כמו שהתנהג בילדותו.
ת. אם יש לי דחייה נגד שי לא הייתי עושה מה שעשיתי. ניסיתי להתקשר ולשאול מה שלום שי כמה פעמים וניתקו לי את הטלפון, העובדת סוציאלית של המקום איפה שהוא היה. שי ביקש לא לדבר שום דבר אלייך. אני כל הזמן שולחת לו הודעות כי איכפת לי ממנו.
ש. שי לא ענה לך להודעות כי אסור לו, בית משפט ביקש ממנו. מאז שהוא לא בקשר איתך הוא רק פורח.
ת. אני מאד שמחה לשמוע את זה.
ש. אני אומר לך שהיה ניסיון מצדך לעזור לו ואת אמא שלו ואוהבת אותו בדרכך. את ראית
שההתנהלות שלו לא לרוחך, היה לך קשה להתמודד, והדרך שלך היתה לנתק איתו מגע. כשהוא הגיע הביתה ב אותו יום לא פתחת לו. ידעת שהוא מסתובב ברחובות וכל הלילה הסתובב ולא פתחת לו.
ת. זה מה שאתה אומר. אני לא מקבלת את מה שאתה אומר.
הגיעו מים עד נפש ולכן לא פתחתי את הדלת. אני אשה לא בריאה, אני צריכה לקום ולשרת אותו? מה עם הבריאות שלי?

ב"כ המאשימה:
אני מתנגד לקו התשאול של חברי. אני מבקש שהסניגור לא יתעמר בעדה.

<#6#>
החלטה

הסניגור לא מתעמר בעדה, לא מדבר בצורה בוטה לעדה, זהו קו ההגנה בתיק.
אני מתיר המשך שאלות על ידי ההגנה בקו זה, כאשר קו ההגנה הוא שלעדה היה מניע בהוצאת בנה מהבית, וכי היחסים ביניהם היו עכורים.
ב"כ המאשימה מתבקש לא להפריע לרצף החקירה הנגדית.

<#7#>

ניתנה והודעה היום כ' סיוון תשע"ה, 07/06/2015 במעמד הנוכחים.

אביב שרון , שופט

המשך ח.נ:
ש. באותו בוקר הוא לא עשה שום דבר רע. מה באותה נקודה היה שלא לשביעות רצונך? אני מבין שיש משקעים מעבר.
ת. אני מבינה שאני לא האמא הכי טובה בעולם. אולי עשיתי טעות שלא פתחתי לו את הדלת, קורה.
ש. הוא דפק בדלת, לא פתחת לו והוא הלך. מתי הוא חזר?
ת. אין לי מושג.
ש. מי פתח לו את הדלת?
ת. יכול להיות שהוא חזר עם אביו.
ש. הוא הסתובב ברחובות, הלך לסבא וסבתא וחזר עם האבא.
ת. אני לא יודעת את זה.
ש. האם נכון שהוא הלך לישון כאשר חזר הביתה?
ת. כשהוא היה בבית, הוא איים עלי, חזרתי לחדר, ואני לא יודעת מה הוא עשה.
ש. אני מדבר איתך לפני האיום, הוא ישן לפני האיום?
ת. זה דבר כל כך טעון ואני לא יכולה לזכור, אני לא רוצה להטעות.
ש. זה נכון שבתקופה הזאת, שבועיים אולי שבועות וחודשים, אין תקשורת בינך לבינו, התעלמות מוחלטת.
ת. נכון. אני הייתי אחרי הניתוח, החלפת ברך, הייתי במצב לא פשוט.
ש. הוא אומר שגם עם אבא שלו אין תקשורת כי אבא שלו כל היום בעבודה ואין לו זמן אליו.
ת. אני מאשרת את זה, אבל גם כשהאבא היה בבית לא היה לו זמן כלפיו.
ש. תסכימי איתי שמדובר בנער צעיר שיש לו מטען על הגב, בעיות, ההורים לא מתייחסים אליו ונתק מוחלט.
ת. אני מקבלת את זה.
ש. באותו יום הוא מגיע והולך לישון, אבל תאשרי לי שיום יומיים שלושה לפני זה, את ניתקת לו גם את הטלפון.
ת. כן.
ש. הוא תלוי בך כלכלית.
ת. למה בי? למה לא באבא שלו?
ש. הוא תלוי בכם כלכלית, את מחליטה לנתק לו את הטלפון. למה עשית את זה?
ת. בבית שלי יש כללים להתנהגות. זה היה איתו תוהו ובבוהו. יכול להיות שרציתי לקחת טיפה את הדברים בתוך הידיים. לא יכולתי להמשיך לחיות כך.
ש. איזה תוהו ובבוהו היה? הסירחון?
ת. הוא היה נכנס ויוצא, הולך וחוזר, נכנס למקרר עם ידיים מלוכלכות, אני לא יכול לסבול את זה, אני צריכה עוד מחלה על עצמי?
בכל זאת, כשהוא יצא, גם אם אין דיבור בינינו, דאגתי לו, לא ידעתי איפה הוא. גם היום אני דואגת לו.
ש. אולי גם הוא אשם, אבל אפשר לאפיין את היחסים שלכם בחוסר תקשורת מוחלט באותה תקופה?
ת. באותה תקופה כן.
ש. לא הושבת אותו ואמרת בוא נדבר על היחסים בינינו.
ת. זה לא היה אפשרי. ניסיתי ולא הלך, אז היה נתק. אני לא יכולה לדבר עם קיר. יכול להיות שלשי היה קשה.
ש. אותו אירוע קרה כשאת מדברת בטלפון?
ת. אני לא יודעת. אני לא רוצה להגיד כן כי אני לא יודעת. ישבתי ליד המחשב, לא זוכרת מה עשיתי.
אם הנאשם אמר שהייתי בטלפון באותו זמן, בהחלט יכול להיות.
ש. אני גם אומר לך שאת יושבת מול המחשב ומדברת עם נציג של חברת טלפון, שי מנסה לדבר איתך ולהגיד לך ולשאול אותך למה ניתקת לי את הטלפון, אני צריך את הטלפון כי אמורים לחזור אלי מהמסגרת בה אני אמור להיקלט, חשוב לי שיהיה טלפון. היה דבר כזה?
ת. משהו כן מצלצל לי. בהחלט יכול להיות שזה מה שהיה.
ש. כשהוא מטיח בפנייך את זה, לא בצעקות אלא בנועם.
ת. הוא דיבר בקושי שיכולתי לשמוע. ביקשתי ממנו להגביר את הקול והוא לא מגביר את הקול ואני צריכה להתאמץ. הוא מדבר מאד בשקט ולא יכולתי לשמוע אותו.
ש. הוא שאל למה את מנתקת ותאשרי לי שאת לא עונה לו.
ת. לא עניתי כי לא שמעתי מה הוא אמר.
ש. כדי שתשמעי מה יש לו להגיד, הוא מתקרב כדי לדבר איתך.
ת. עם סכין? הוא התקרב עם סכין (מרימה יד).
ש. כשהנפת את היד הרמת את היד למעלה.
ת. זה היה מתחת ממש לראש שלי, צמוד לעורף (מצביעה על עורפה מצד ימין).
ש. בשניה שהוא עוזב את המטבח והולך לסלון, ראית מה הוא עושה במטבח?
ת. לא ידעתי מה הוא עשה במטבח.
ש. היה לכם בבית מדי פעם שקיות של פופקורן ששמים במיקרו?
ת. כן.
ש. זה משהו שאוכלים אצלכם?
ת. יכול להיות שכן. היה.
ש. אני אומר לך שהוא היה במטבח וחתך שקית פופקורן.
ת. אני לא יודעת מה הוא עשה במטבח.
ש. הוא מגיע בכל מקרה מאחורייך?
ת. נכון.
ש. את אומרת שהוא ניסה לדבר איתך, לא שמעת אותו אבל כן שמעת שהוא מנסה לדבר איתך. לא הסתובבת לראות מה הוא רוצה?
ת. כל כך הרבה פעמים אני לא שומעת, כמה אני יכולה? הגיעו מים עד נפש.
ש. אם שמעת אותו מדבר, האם הסתובבת וראית אותו?
ת. לא הסתובבתי, הוא עמד מימיני, ממש ראיתי אותו בחצי עין.
ש. אני אומר לך שבשום שלב לא ראית באופן ברור סכין שלופה מונפת לעברך.
ת. אני ראיתי את זה ואני קפאתי.
ש. כאשר בא אלייך חוקר אפי וינשטיין הביתה כדי לאתר את שי, אני אומר לך שהוא שאל אותך באיזו סכין השתמש שי כאשר הוא איים. יכול להיות שהוא שאל אותך?
ת. יכול להיות, ואמרתי לו שזו סכין פשוט ולא סכין גדולה.
ש. את אמרת לו בדיוק הפוך. הוא אומר שאת לא ידעת באיזה סכין אויימת ולכן הוא לא תפס סכין.
ת. הוא איים עם סכין אבל לא יכולתי להגיד לו בדיוק איך הסכין נראית.
ש. אני אומר לך שאת לא ראית באופן ברור סכין שלופה לעברך ולכן לא יכולת לתאר את הסכין.
ת. לא יכולתי להגיד איזה סוג של סכין.
ש. אני אומר לך ששי החזיק סכין, כאשר הוא החזיק אותה הפוך עם הלהב. הוא החזיק עם הלהב בידו כשהידית כלפייך.
ת. זה אני לא יכולה להגיד. אני כל כך נבהלתי. כשאני נבהלת אני נעצרת ומאד קשה לי. אני מתנתקת.
זו היתה סכין מכסף. זה כן היה עם הלהב כלפי. יכול להיות באותו רגע הייתי בלחץ.
זה לא היה סכין חד. זה סכין שאוכלים איתו.
ש. את לא יודעת כי הוא החזיק את הלהב והידית הופנתה כלפייך.
ת. הלהב היה כלפיי.
ש.ב. יש שני סוגי סכינים, עם ידית מפלסטיק ועם ידית מכסף.
ת. הסכין היה כולו מכסף.
הצד שהיה מופנה כלפיי היה עם בטן.
ש. אני אומר לך מה שי אמר בחקירה שלו.
ת. אני עומדת על זה שהבטן של הסכין היתה כלפיי ואז זה הלהב.
ש. אני אומר לך שבשום שלב באירוע הזה, סכין או יד או חפץ או איבר של גוף של שי לא נגע בך.
ת. לא נגע בי. היה קרוב לעורף.
ש. כמה קרוב היה?
ת. אני לא מדדתי. זה היה ככה. (מדגימה כ- 2 ס"מ מהעורף). אני פשוט נבהלתי.
זה לא נגע בי.
ש. אני אומר לך ששי בסה"כ התקרב אלייך כדי לדבר איתך, הסכין היתה לו ביד..
הערת בימ"ש: הסניגור מתקרב לעדה על מנת להדגים והעדה מבקשת שלא יתקרב כי זה מכניס אותה ללחץ ומחזיר אותה למקרה.
ש. שי התקרב אלייך, היד שלו עם סכין זה נכון, אבל בשום שלב, לא מתרחשת סיטואציה שהיד שלו מונפת לעברך. היד שלו היתה צמודה לגופו.
ת. היד שלו לא היתה צמודה לגופו, היד שלו היתה כלפי מעלה. (מדגימה הרמת ידה כלפי מעלה)
ש. את אמרת לנו קודם שאת לא זוכרת שכאשר הוא הניף את הסכין הוא דיבר. באותה שניה שהוא מניף את הסכין הוא לא דיבר?
ת. לא.
ש. במשטרה נחקרת ואמרת דברים אחרים לגמרי. את אמרת שהוא הניף את הסכין ומלמל כל מיני דברים.
ת. אתה מביא אותי למקום שהייתי לחוצה בו. הראש שלי במקום אחר, עם כל הכאב. אם אמרתי למשטרה זה נכון ולא מה ששנה אחרי.
ש. כל כך פחדת כשזה קרה, למה לא התקשרת מיד למשטרה?
ת. כי לא יכולתי. אני קפאתי. במצבים כאלה אני קופאת. דיברתי עם פסיכיאטרית למחרת, ואמרתי לה שאני פוחדת, ממש פוחדת. היא אמרה למה את לא ניגשת למשטרה, וחשבתי שהגיעו מים עד נפש. לא ציפיתי שזה יהיה ככה.
ש. כאשר התקשרת לד"ר בלנק, את לא קפואה כבר, אז למה לא התקשרת למשטרה?
ת. חשבתי לוותר לו כמו שויתרתי בעבר, אבל היו לי המון שיחות עם ד"ר בלנק, מים הגיעו עד נפש, אמרתי לעצמי, גם אם אני אמא רעה, אולי אוכל לעזור לבן שלי. אמא מתקשרת למשטרה שיעצרו את הבן שלה? אני לא מאחלת לאף אמא לחוות את זה.
ש. יכול להיות שלא התקשרת למשטרה כי לא היתה סיבה ולא היית בטוחה שהיה איום עם סכין ואולי משהו לא מציאותי, וד"ר בלנק עזרה לך להגיע להחלטה להתקשר למשטרה.
ת. אני מכחישה את זה.
ש. אם בימ"ש יבקש את התיק הרפואי שלך אצל ד"ר בלנק, את תסכימי או שתגידי שזה פרטי?
ת. בהחלט ד"ר בלנק רשמה.
כל דבר שיכול לעזור לשי, מקובל עלי.
ש. מה אמרת לד"ר בלנק לגבי האירוע?
ת. שהוא איים עלי עם סכין.
ש. אנו יכולים לקבל את החומר הזה?
ת. כן. את התרשומת לגבי השיחה עמה, אם היא עשתה, אני מתירה לכם לקבל.
ש. מתי היתה השיחה עם ד"ר בלנק?
ת. למחרת. לא זוכרת שעה.
ש. כשאת מגישה בקשה לצו הגנה, אמרת רק אמת או שאת קצת מגזימה?
ת. לא הגזמתי בכלל. למה שאגזים? אני רוצה ששי יקבל עזרה.
ש. אני קורא את הפרוטוקול מיום 11.8, את היית נוכחת בדיון בפני כב' השופטת יוכבד גרינוולד- רנד בפתח תקוה, ואני מצטט לך מה שאת אומרת. לא אמרת שהוא מתנהג כלפייך באלימות פיזית.
ת. נכון.
ש. את אומרת שימים על גבי ימים הוא נמצא בבית ולא מתרחץ?
ת. כן . אמרתי את זה.
ש. את עוד אומרת בשורה 18 עמ' 1 שאתמול הוא איים עלייך עם סכינים?
ת. בסדר. אז שוב, ז"א שאם אני אמרתי להם סכין, הוא איים עליי עם סכין, אולי הם שמעו סכינים. אני אמרתי סכין. יש כמה טעויות בתוך הדבר הזה, בפרוטוקול הדיון הזה.
ש. אני מבקש כי תקראי את הפרוטוקול, האם יש עוד טעויות בפרוטוקול?
ת. אני כרגע מאוד לחוצה וקשה לי לקרוא. שאני בלחץ אני לא מתפקדת כמו שצריך. יש לי כרגע איזו שהיא עצירה.
ש. אני אקריא לך את הפרוטוקול – (מקריא) –
ת. כל מה שהקראת נכון. חוץ מהסכינים. אני אמרתי סכין אחד.
פרוטוקול דיון לפי חוק למניעת אלימות במשפחה מיום 11.8.14 מתקבל ומסומן נ/1.
ש. אני מציג לפנייך בקשה לצו הגנה, מה שכתוב שם כתוב בכתב ידך?
ת. נכון.
ש. כמה מוזר, אני מסתכל בעמוד לפני האחרון, עמ' 5, נסיבות נוספות המצדיקות מתן הצו (מקריא) – יש בכתב ידך "מבט רצחני בעיניים, לקח סכינים ואיים עליי" -
ת. סליחה . זה לא כתב ידי.

ב"כ המאשימה:
אבקש כי ב"כ הנאשם יפנה לכל האמור בבקשה, יש התייחסות מפורטת לזה בהמשך.

ב"כ הנאשם:
אני אקריא לך את כל הסעיף.

העדה ממשיכה:
ת. זה לא נכתב בכתב ידי, זה בעלי כתב את זה.
ב.מ: מי אמר לבעלך מה לכתוב?
ת. לא יודעת.
ש. על סמך מה עכשיו אמרת לשופט שבעלך כתב את זה?
ת. זה נראה כמו כתב ידו.
ב.מ: הבקשה מובנית חלק בכתב ידך וחלק לא בכתב ידך?
ת. אני לא יודעת. אני אבדוק לך, אני לא כותבת ככה, זה לא כתב ידי.
אני אראה לך בתוך המסמך מה כתב ידי.
ש. החתימה בסוף שלך?
ת. כן. זו חתימתי.
ש. בהתחלה בפרטי מבקש ומשיב – זה כתב ידך?
ת. כן. כל הדף הראשון הוא כתב ידי.
ש. בדף השני, מה כתב ידך?
ת. זה כתב ידי, מישהו תיקן בסעיף 3 את הספרה 3, במספר תעודת הזהות של המשיב.
ש. בעמ' 4 זה כתב ידך?
ת. כן. עמוד 4 זה כתב ידי.
ש. עמ' 5 זה כתב ידך?
ת. סעיף 11 ו-12 זה לא כתב ידי. כל השאר כן.
ש. עמ' 6 כתב ערובה, זה כתב ידך?
ת. האימות לא בכתב ידי ובחלק העליון זה כתב ידי.
ש. עמ' 7 זה כתב ידך?
ת. כן.
ש. באופן מוזר מישהו לקח את הבקשה ושרבב כתב אחר?
ת. כן.
ב.מ: יש לך מושג מי כתב את זה?
ת. אפשר לראות זאת בעין, שיש הבדל בין כתב יד הזה לכתב הזה.
ב.מ: את זוכרת אם הקראת למישהו שיכתוב לך
ת. לא.
ש. עמ' 7 זה כתב ידך, אני מפנה אותך, בשורה הראשונה מילה שניה מה כתוב?
ת. שבעה וחצי שנים.....
ש. כתב שבמשך שבע וחצי שנים את סובלת מהשפלות, איומים ופגיעה פיזית. קודם אמרת שמשך שנים אין פגיעה פיזית?
ת. זה עניין שאני מתבטאת, זה עניין של שפה. זו הדרך שאני מתבטאת.
ש. להגיד את האמת, שבשנים האחרונות לא היתה פגיעה פיזית?
ת. בשנים האחרונות, היתה תקופה של הפסקה בפגיעה פיזית. זה אחרי שהזמנתי את המשטרה זה הופסק. אם כתבתי זה בגלל איך שאני כותבת.
ש. את כותבת עוד כי בשנה האחרונה את נמצאת אחרי דלת נעולה?
ת. כן.
ש. למה?
ת. כיוון שהוא לוקח כדורים והוא לא במצב יציב, יש ריחות שאני לא יכולה לסבול.
ש. כאן את אומרת שהוא איים עלייך עם סכין?
ת. נכון.
ש. למרות שאמרת סכינים?
ת. אני מוכנה להישבע על זה. הבן אדם הזה הוא זקוק לעזרה. (המתלוננת בוכה) הוא לא פושע, הוא לא צריך להיות מאחורי בית סוהר, הוא בחור שזקוק לעזרה. אני לא מוכנה להגיד שהוא פושע, אבל אני אומרת את האמת. אל תעשו את זה , אני כל החיים שלי אני (מתייפחת). אני מרגישה ומציינת שהוא לא פושע. הוא בחור מקסים.
ש. איך שכבר פונים למשטרה, מספרים על שי, לא אומרים שהיתה לו התנהגות מינית חריגה?
ת. אני לא רוצה שהבן השני שלא מוכן לבוא ולהעיד על הדברים האלה, זה היה בלבוש מלא, אני לא יכולה לבוא ולהגיד את זה.
ש. את סיפרת למישהו על התנהגות מינית חריגה?
ת. כן. סיפרתי בבי"ח שלוותה, לפסיכיאטר ולכולם.
ש. אני אומר לך שיש לך הרבה מסמכים על שי, בשום מסמך גם לא חוו"ד פסיכיאטרית אין זכר לטענה כזאת של התנהגות מינית חריגה – האם יכול להיות שאת פשוט מפריזה ומגזימה, כי ככה את חושבת שאת תעזרי לו?

<#8#>
החלטה

השאלה אינה מותרת.
העדה הסיחה לפי תומה וסיפרה על נושא ההתנהגות המינית החריגה. היא נשאלה על כך והשיבה. על כן השאלה אינה מותרת.

<#9#>

ניתנה והודעה היום כ' סיוון תשע"ה, 07/06/2015 במעמד הנוכחים.

אביב שרון , שופט

העדה ממשיכה:
ש. אני אשאל אותך על התיק הפסיכיאטרי שלך עם ד"ר בלאנק לפני האירוע, את דיברת או סיפרת לד"ר בלאנק על שי בעוד הזדמנויות?
ת. כן.
ש. אם אני אקרא את התיק אני אראה את זה?
ת.
ב.מ: האם ההיעזרות שלך זה נוכח הקשיים עם שי?
ת. לא. זה כאשר באתי אליה כשהייתי מתוסכלת לגמרי.
ב.מ. האם בתוך התיק יהיו שיחות על שי?
ת. לא.
ש. איך הוא גורם לך כל כך הרבה סבל ואת לא מספרת את זה לפסיכיאטרית שלך?
ת. לא. היא פסיכיאטרית שלי ילדים. אני הלכתי לקבל עזרה אצל פסיכולוגים כדי לדעת איך לעזור לשי.
ב.מ. הדעת נותנת שאם "סובלת" ויש לך קשיים היינו מצפים שתדברי על זה עם הפסיכיאטרית?
ת. אני הייתי אצלה רק בסוף, בשמונה חודשים האחרונים.
ש. את סיפרת לה?
ת. אני דיברתי על שי, הוא לא היה נוכח.
ש. זה בקליניקה אצל ד"ר בלאנק או בטלפון?
ת. שיחה אחת בקליניקה ולאחר מכן בטלפון.
ש. אני אומר לך שעם כל הכוונות שלך הטובות כלפי הבן שלך ועם כל הרצון הטוב והאהבה שלך שאיני מטיל בה דופי, אני אומר לך שאת דחית את הבן שלך, לאור ההתנהלות וההתנהגות שלו, התעלמת ממנו עד כדי כך שאמרת דברים לא מדויקים, לא מציאותיים, כי החשש שלך הוא גם לא כל כך מציאותי?
ת. בוא תיכנס לגופי ונראה אותך מדבר בצורה כזאת?

ב"כ הנאשם:
אין לי שאלות נוספות.

חקירה חוזרת:
אין.

ב"כ הנאשם:
אבקש להגיש בהסכמה את הבקשה וקבלת צו הגנה מיום 11.8.14 – מתקבלת ומסומנת נ/2.
היות ועלה מעדות העדה כי היא התקשרה לד"ר בלנק, הפסיכיאטרית המטפלת בה, והתייעצה איתה בקשר להגשת תלונה על הנאשם, ועוד עלה כי היא סיפרה לה על האירוע עצמו, הרי שקיימת רלבנטיות עצומה לשיחה זו, על מנת לראות מה בדיוק אמרה העדה לפסיכיאטרית בנוגע לסכין.
אבקש לקבל את תיקה הרפואי של המתלוננת, ככל שזה נוגע לשיחה הטלפונית עם הפסיכיאטרית מיום 10.8.14.
אין לי התנגדות, היות והבקשה עלתה במועד מאוחר, לעבור לפרשת ההגנה, לחקור את הנאשם, ובמידה ויעלו דברים שיצריכו שימוש באותה שיחה, אפנה בבקשה מתאימה.

ב"כ המאשימה:
אני מסכים רק לענין השיחה הספציפית, ובמידה ויעלה הצורך בכך, החומר יעבור אל המאשימה והיא זו שתעביר אותו להגנה, בכפוף לשמירה על פרטיותה של העדה, במידה וקיים חומר כזה.

<#10#>
החלטה

אני פוסק שכר בטלה לעדה – על פי התקנות.
<#11#>

ניתנה והודעה היום כ' סיוון תשע"ה, 07/06/2015 במעמד הנוכחים.

אביב שרון , שופט

ב"כ הצדדים:
מבקשים להגיש בהסכמה את המסמכים הבאים:
הודעת נאשם מיום 11.8.14, שעה 12:33 – מתקבלת ומסומנת ת/1.
מזכר מאת אפי וינשטיין מיום 10.8.14 – מתקבל ומסומן נ/3.
דו"ח פעולה מאת השוטר אלכסנדר שורגורובסקי – מתקבל ומסומן ת/2.
דו"ח עיכוב מאת אלכסנדר שורגורובסקי - מתקבל ומסומן ת/3.
דו"ח קצין ממונה מאת אהרון דגן – מתקבל ומסומן ת/4.
דיסק חקירת החשוד מתקבל ומסומן ת/1א'.

ב"כ המאשימה:
אלו עדיי.

ב"כ הנאשם:
הסברתי לנאשם את זכויותיו והוא בוחר להעיד להגנתו.

הנאשם מוזהר לומר אמת ומעיד בחקירה ראשית:
ש. תספר בקצרה מה אתה עושה היום ומה אתה עושה.
ת. אני נמצא בקהילה תומכת "גיבורים" ברחובות. זו קהילה שיקומית טיפולית, יש לי טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי צמוד, פעם בשבוע ופעם בחודש אצל הפסיכיאטר. אני עושה שירות לאומי בבית אבות.
ש. אמא שלך העידה פה ופרטה באריכות את הרקע. ספר מה יש לך להגיד על הרקע והיחסים שלך עם האמא.
ת. היחסים כמו שהיא אמרה, היה לנו קשר טוב מאד. אחרי האשפוז הלכתי לפנימייה, ב- 2012. בניגוד למה שהיא אמרה הייתי בפנימייה רב הזמן, הייתי שם שבתות כי לא היה לי נוח בבית וגם לה לא היה נוח בבית. אחרי תקופה מסוימת, לא היתה תקשורת בעצם. ניסיתי לדבר איתה והיא לא השיבה לי. יכול להיות שלפעמים דיברתי חלש לפעמים אבל כן ניסיתי לדבר איתה והיא לא ענתה לי. היא לא אמרה שהיא דיברה עם אח שלי, קנתה לו ועשתה לו. היא הפלתה בינינו. איתי היא לא דיברה ואיתו כן דיברה.
ש. איך התנהלה מערכת היחסים ביניכם בבית?
ת. לא התנהלה. חזרתי מהפנימייה, הייתי בחדר או שיצאתי מהבית, היא לא בדיוק שאלה והתעניינה. היה נתק. לא דיברנו.
ש. עלה פה הענין של הניתוק של הטלפון. תרחיב על זה.
ת. כמה ימים לפני האירוע, אם אני זוכר נכון, בדיעבד, היא ניתקה לי את הטלפון. זה משהו שהיה לי מאד חשוב כי הייתי ביישורת האחרונה כדי להיקלט במסגרת ביוקנעם, כמו במסגרת ברחובות, פשוט מסגרת יותר פתוחה. היו צריכים לחזור אלי עם תשובה ולראיון סופי. גיליתי באותו יום של האירוע שאין לי טלפון. ניסיתי להתקשר ולדבר עם עו"ס של הפנימייה שליוותה אותי ולא היה לי טלפון. רציתי לברר באותו ערב מה קורה עם הטלפון. היו צריכים לחזור אלי כדי שאוכל להיקלט ולצאת מהבית. הרצון לצאת מהבית היה הדדי, גם שלי וגם של אמי.
יום לפני חזרתי הביתה בלילה, אני לא סגור על השעות. חזרתי מבילוי עם חברים, דפקתי בדלת, צלצלתי בפעמון, אנשים היו ערים בבית, אמא ומתן, ולא פתחו לי את הדלת. זו לא פעם ראשונה שזה קרה לי. זה קרה לי ל פחות פעמיים נוספות. ניסיתי וניסיתי והיא לא פתחה. לא היה לי לאן ללכת. לא יכולתי ללכת לסבתא בשעה 02:00 בלילה, הייתי בחוץ וחזרתי בבוקר. אני זוכר שהייתי בפארק בחוץ. בבוקר הלכתי לבית של סבתא, אבא היה שם והוא הכניס אותי בבוקר הביתה. רציתי לישון והלכתי לישון כמו בן אדם. אבא ישן אצל הסבתא. אני לא יודע למה. היחסים ביניהם לא היו משהו, הם היו לקראת גירושין.
כשהתעוררתי בבית בצהריים, הייתי בעיסוקים שלי, הייתי במחשב. הגיע הערב והלכתי למטבח להכין שקית פופקורן על מנת לראות סרט בחדרי. התקשיתי לפתוח את השקית, נעזרתי בסכין. לא זוכר איזה סכין זה היה, זה היה סכין חלבית. אני לא זוכר איזה ידית זו היתה של הסכין.
פתחתי את השקית, הכנסתי למיקרו, וראיתי שאמא מדברת בטלפון.
ש. מה המרחק בין הסלון למטבח?
ת. כ- 5 מטרים.
ש. עם מי היא דיברה?
ת. היא דיברה בטלפון. בדרך למטבח ראיתי שהיא מול המסך של המחשב מדברת בטלפון. ואז הלכתי לברר איתה כשאני לא במודע מחזיק את הסכין. לא באתי עם כוונה לאיים או כל דבר אחר.
הכוונה היתה לשאול אותה למה אין לי קו טלפון ואם אפשר להחזיר לי את קו הטלפון.
שאלתי אותה למה אין לי קו טלפון. יכול להיות שהיא שמעה ובחרה להתעלם ויכול להיות שהיא לא שמעה. היא לא ענתה. ביקשתי ממנה שוב, בבקשה תחזירי לי את הקו טלפון והיא לא ענתה לי. אני מבהיר שהידית של הסכין לא היתה ביד שלי, הלהב היה ביד שלי והידית היתה מופנית כלפי חוץ. אני לא כיוונתי אליה שום סכין, בטח שלא מתחת לצוואר או לראש שלה.
ש. תתאר מה היה.. עד לאיזה מרחק התקרבת אליה?
ת. מדגים - ניגש לעבר הסניגור שיושב על הכסא, נעמד לידו במרחק 30-40 ס"מ הנאשם פונה ושואל למה אין לי קו טלפון, אני זקוק לקו הזה, זה חשוב לי. אמא לא ענתה לי. מלכתחילה הסכין לא היתה מכוונת אליה. לא זוכר באיזו יד אחזתי בה, היא היתה צמודה לרגל שלי כלפי מטה. לא עשיתי כלום וחזרתי למטבח.
כמה ימים לפני וכמה שבועות לפני היא גם כן לא ענתה לי ולא דיברה איתי. מה הייתי צריך להוציא ממנה תשובה בכח?
היא היתה בטלפון ואני חזרתי למטבח. הלכתי לחדר והיא היתה במחשב עדיין.
הייתי בחדרי, ראיתי סרט ואוכל פופקורן והיא היתה בסלון. לא יצאתי מהחדר שלי, ראיתי סרט והלכתי לישון.
למחרת שוב יצאתי והפעם הבאה שראיתי אותה היה לאחר שנעצרתי.
ש. תספר על האירוע של המעצר. איפה אתה היית?
ת. שוטר הגיע לבית. הוא אמר לי להתלוות אליו ושיתפתי פעולה. הייתי מאד מופתע. זה היה כבר יומיים אחרי ולא ידעתי על מה מדובר. זה בא אלי בהפתעה.
ש. מתי ידעת על מה מדובר? מתי ידעת שיש תלונה של אמא?
ת. בחקירה עצמה.
ש. אמא שלך מדברת בהזדמנות אחת על מבט רצחני בעיניים.
ת. איך היא יכולה לראות מבט רצחני אם היא לא ראתה אותי? היא היתה מול המחשב.
ש. מה ראית שהיה?
ת. לא ראיתי את הפרצוף שלה.
ש. היתה טענה שכאשר הנפת כלפיה סכין אמרת מלמולים מוזרים מהפה.
ת. כנראה המלמולים האלה היו מה שאמרתי לה. יש לי קו טלפון שמנותק. היא בעצמה אמרה שהיא לא שומעת טוב.
ש.ב. יכול להיות שנגעת בה כדי להסב את תשומת לבה שאתה נמצא מאחוריה?
ת. יכול להיות, אך לא במטרה לפגוע או לאיים. אני לא בן אדם שמאיים או אלים.
באופן כללי אני לא מאיים.
ש. מההתנהגות שלך אפשר ללמוד על איומים?
ת. יכול להיות. יכול להיות שאותו בן אדם מחפש אותי מחוץ לבית.
ש. קודם בית משפט שאל אותך אם היה מצב של מגע פיזי בינך לבין האמא. אני שואל לגבי הענין של הסכין – איפה היתה הסכין לאורך כל התהליך הזה?
ת. מה שזכור לי שהסכין היתה צמודה לגוף שלי.
ש. היא היתה בעוד מקום? היה מגע בין הסכין לבין גופך של אמך?
ת. לא שאני זוכר.
ש. מה היתה הכוונה שלך?
ת. אני מאד רציתי את הקו טלפון שלי, היה לי מאד חשוב לצאת מהבית, להיקלט במסגרת חדשה. מאד רציתי את קו הטלפון חזרה.

חקירה נגדית:
ש. מה היה בתחילת האירוע? בתחילת היום? אצל אמא שלך.
ת. אני יצאתי מהבית וכאשר חזרתי לא פתחו לי את הדלת.
ש. איך הרגשת?
ת. מאוכזב.
ש. אתה שומע את אמא שלך בבית ואתה דופק בדלת והיא לא פותחת לך את הדלת.
ת. זו לא פעם ראשונה שזה קרה. הייתי מאוכזב.
ש. אני שואל לגבי הרגשות שלך - זה הכעיס אותך שלא פתחו לך את הדלת?
ת. אותי זה לא הכעיס, זה אכזב.
ש. ואז מה קרה אח"כ? איך נכנסת לבית?
ת. אבא שלי פתח לי את הדלת. נכנסתי הביתה והלכתי לישון.
ש. איפה אבא שלך נמצא באותו זמן?
ת. לא זוכר. יכול להיות שהוא הלך.
ש. התעוררת ואמרת שהלכת לאכול.
ת. כן.
ש. מה עשית במטבח? איך הכנת אוכל?
ת. לקחתי שקית פופקורן, לקחתי סכין לפתוח את שקית הניילון והכנסתי למיקרו. עוד לפני שפתחתי את השקית, ראיתי את אמא מדברת, ראיתי במסך מחשב שהיא מדברת עם נציג שירות של הטלפון, וחשבתי לעצמי שזו הזדמנות טובה להגיד לה ולבקש שהקו שלי מנותק וזה קריטי, כי אני צריך להתקבל למסגרת וזה יכול להרוס לי.
ש. היה לך סכסוך ממושך עם אמא שלך, מה רצית לעשות באותו זמן?
ת. לבקש ממנה להחזיר את הקו טלפון.
ש. הבנת שהיא מנתקת לך את הטלפון. איך הרגשת?
ת. אני לא כעסתי. לא הייתי טעון. רציתי להבין למה היא ניתקה לי את הקו טלפון.
ש. ביום 18.1, בכפירה, כשהיית בבית משפט, אמרת שאחזת בסכין רק בשביל לאכול ולא דיברת בכלל על זה שניגשת לאמא שלך. פה אתה אומר שבזמן שהכנת את האוכל, לקחת את הסכין, היית עם הסכין ביד, יצאת למטבח לכיוון אמא שלך. זה היה?
ת. כן, הסכין היתה ביד שלי כי הכנתי אוכל מלכתחילה, לא יצאתי עם הסכין כדי לעשות רע לאמא שלי. רציתי להכין אוכל. יצאתי מהמטבח כדי לברר.
ש. אם אתה פותח שקית של פופקורן, למה הסכין היתה עדיין בידך ואיתה הלכת לאמא שלך? הרי סיימת להשתמש בסכין וסיימת לפתוח את השקית והפופקורן במיקרו כבר.
ת. הסכין היתה ביד שלא במודע. החזקתי את הסכין והיא היתה עדיין אצלי ביד.
ש. עכשיו אתה מחזיק סכין ביד?
ת. לא.
ש. אז אתה יודע שאתה לא מחזיק סכין.
ת. ברור שלא.
ש. אם תחזיק משהו ביד, תדע שהוא ביד שלך?
ת. אם לא יהיו לי מחשבות אחרות בראש. לפעמים אני לא מרוכז ולא שם לב לדברים מסביבי.
ש. אחרי שהכנסת את האוכל למיקרו, הלכת לאמא שלך, היא מתעסקת במשהו שמפריע לך, אתה עדיין עם הסכין ביד, מתקרב אליה ופונה אליה עם הסכין ביד?
ת. כן. לא הייתי במודע. לא חשבתי שהסכין שביד שלי תהווה איום. מלכתחילה לא רציתי לאיים. לא הייתי מודע לכך שהסכין בידי, בהיסח הד עת.
ש. נחקרת במשטרה בזמן מאד קרוב לאירוע, שורה 51, שאלו אותך אם החזקת סכין כדי להחזיר את קו הטלפון ואמרת כן, שאלו למה ואמרת ניגשתי אליה, השימוש היחיד היה כדי לעורר את תשומת הלב שלה עם הסכין. עכשיו אתה אומר בטעות ובהיסח דעת. עשית הדגמה ולא אמרת שנגעת בה עם הסכין. אמרת השימוש היחיד שלי בסכין היה כדי לעורר תשומת לב. אמרת שהידית היתה כלפיה.
ת. רציתי למשוך תשומת לב שלה, לא בעזרת הסכין. אמרתי דברים כנראה מתוך לחץ. זו פעם ראשונה שאני נחקר. יש לי גם בעיות בעבר של דיכאון וחרדות ודברים כאלה. באמת יכול להיות שנאמרו דברים שלא היו צריכים להאמר, זאת אומרת שהם לא נכונים, הם נאמרו מתוך לחץ.
ש. יש פה רצף של אירועים. אני ממשיך הלאה בחקירה שלך. בשורה 54 שאלו איזה תשומת לב רצית לעורר עם הסכין ואמרת כשפניתי אליה היא לא הקשיבה ולא רציתי להניח את ידי עליה, והידית של הסכין, הפלסטיק היה עליה לשבריר שניה, וזה היה כדי לעורר את התשומת לב שלה. כל זה בניגוד למה שאמרת פה היום ורחוק מההדגמה על הסניגור.
ת. כנראה הידית נגעה בה. אני לא יודע איך להסביר את זה.
ש. זה לא מסתדר מה שאתה אומר. לא יכול להיות שאתה עומד מול שופט, נותנים לך אפשרות להציג את האמת שלך, ואתה אומר שדיברת איתה בשקט ושלושה ימים אחרי האירוע ואמרת במשטרה בכמה הזדמנויות שכנראה שהסכין נגעה בה. מה האמת?
ת. יכול להיות שהסכין נגעה בה, אבל אני לא זוכר.
ש. מה נכון פה או במשטרה?
ת. פה.
ש. למה אמרת במשטרה שרצית לעורר את תשומת הלב שלה?
ת. הכל נפל עלי במכה אחת גדולה. אני לא מסתדר במצבי לחץ, אני אדם חרדתי והיו לי בעיות של דיכאון. זה מאד משפיע עלי.
ש. נתת לשוטר הסבר מאד מפורט, הרבה יותר ממה שעכשיו אמרת, וזה שלושה ימים אחרי האירוע.
אמרת היא הסתכלה לראות לאן אני הולך. שאלו אם כאשר שמת את הידית של הסכין על כתפה, אמרת שהיא היתה עם הראש לצד. איך אתה מסביר את זה?
ת. אני שוב אומר, באמת נפלה טעות. כשאני אומר דברים כשאני בלחץ.
ש. השוטר רצה לדעת אם אתה מבין את המשמעות של הסיפור. הוא שאל אותך איך אתה היית מגיב אם היו מגיעים אלייך עם סכין על הכתף. ומה ענית לו?
ת. שזה מפחיד.
ש. אמרת הייתי נבהל ומברר למה ומה. הוא הקשה עלייך ואמר אם הייתי מניח יד על הכתף, מה יותר חמור?
ת. אמרת שזה יותר חמור.
ש. אמא שלך העידה פה ואמרה הסכין היה צמוד והיא דווקא באמת. איך אתה מסביר את זה שלאורך כל מה שאתה עובר פה שואלים אותך שאלות ולא אמרת לא היה ולא נברא. אמרת 3-4 פעמים היתה לי סכין ביד, רציתי לעורר את תשומת לבה ואני יודע שזה מפחיד עם סכין..
ת. (מהסס ושותק) אני לא יודע מה לענות לך. לא באתי לפגוע או לאיים. (בוכה)
אני מבין שכנראה הפחדתי אותה.
כל אחד היה מפחד. גם אני הייתי מפחד. הייתי מברר.
ש. ההתנהגות הזו, לקחת סכין ולהתקרב בצורה מאיימת אל עבר מישהי, כשהמצב ביניכם מאד רעוע, זה אירוע מפחיד. זו התנהגות מאיימת. אתה מבין את זה?
ת. כן.
אין עוד שאלות.

חקירה חוזרת:
אין שאלות.

ב"כ הנאשם:
אלו עדיי. אני חוזר על בקשתי, כפי שהובעה בפרוטוקול דלעיל, לקבל את התרשומת של הפסיכיאטרית של עדת התביעה, ככל שזו קיימת, או לחילופין, לקבוע ישיבת תזכורת בטווח זמן של 10 ימים במידת האפשר.

<#12#>
החלטה

לבקשת ב"כ הנאשם, אני קובע ישיבת תזכורת במעמד הצדדים ליום 21.6.15 שעה 11:30.

הנאשם מוזהר בחובת התייצבותו.
<#13#>

ניתנה והודעה היום כ' סיוון תשע"ה, 07/06/2015 במעמד הנוכחים.

אביב שרון , שופט