הדפסה

מדינת ישראל נ' ראובני ואח'

בפני
כב' השופט נאיל מהנא

בעניין:

מדינת ישראל
באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים

המאשימה

נגד

1.רותם ראובני (עניינו הסתיים)
2.נוריאל גבאי
ע"י ב"כ עו"ד אביחי חג'בי

הנאשמים

הכרעת דין
בעניין נאשם 2

אני מזכה את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.
השאלה שלפנינו –
השאלה שלפנינו נוגעת לאחריות שיש להטיל על נוֹסֵעַ ברכב בנוגע לתאונת דרכים שביצע הנְהָג.

מבוא
על פי עובדות כתב האישום, ביום 06.03.12, נהג נאשם 1, רס"ל רותם ראובני (להלן: "הנהג") ברכב משטרתי, ולצדו ישב נאשם 2 שבפנינו (להלן: "הנאשם" או "הנוסע"), שהינו מפקח בדרגתו במג"ב ואשר היה אחראי על הנהג במסגרת אותה נסיעה. כאשר הגיע הנהג לקרבת מחסום אל-זעים בירושלים, בהיותו בנתיב הימני ביותר בכביש דו סטרי בן ארבעה נתיבים, הורה לו הנאשם לסטות שמאלה על מנת להגיע לנתיב השמאלי ביותר בכיוון נסיעתו, וזאת על מנת לבצע פניית פרסה תוך עלייה על אי תנועה בנוי המוצב במקום. כאשר סטה הנהג שמאלה, חסם את נתיב נסיעתו של רכב אחר (להלן: "הרכב המעורב") שנסע בנתיב השמאלי לכיוון נסיעת הרכב המשטרתי; וכי אז הרכב המעורב, לא הספיק לבלום, פגע ברכב המשטרתי וכתוצאה מכך נגרמה תאונה בה נפגע נהג הרכב המעורב באורח קל ופונה לקבלת טיפול רפואי. כמו כן, נגרמו נזקים לרכב המעורב.
בכתב האישום הועמדו לדין בצַוְותָּא חדא הן הנהג והן הנוסע- הוא הנאשם שלפנינו, בביצוע העבירות הבאות:
סטייה מנתיב נסיעה, עבירה לפי סעיף 40(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה") בקשר עם סעיף 68 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת התעבורה");
נהיגת רכב ברשלנות, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה.
גרימת נזק לאדם ולרכוש, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, בצירוף סעיף 38 לפקודת התעבורה.
הנהג הודה והורשע בביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. כך נותר לדון באחריותו של הנוסע, לגבי העבירות אותן ביצע הנהג.
לטענת המאשימה, הנאשם שימש באותו מועד כמפקד נסיעה ומשכך, יש לראות בו כמבצע בצוותא של עבירות התנועה שביצע הנהג, שכן היה קיים בו יסוד נפשי מובהק לביצוע העבירות, מעצם העובדה שהוא זה שהעלה את הרעיון לביצוע הפנייה ונוכח השפעתו על הנהג כמפקדו הישיר.
לטענת ההגנה, יש להורות על ביטול כתב האישום מחמת טענת הגנה מן הצדק. ראשית, מאחר ומדובר באכיפה בררנית, לפיה לא הצליחה המאשימה להעמיד לעיונו של הנאשם ולו כתב אישום אחד שהוגש בנסיבות דומות נגד נוסע ברכב (לא נהג). בנסיבות אלה, לא הצליחה המאשימה להפריך את הנטל שהועבר אליה כי מדובר בכתב אישום הנגוע באכיפה בררנית ועל כן מבקשת ההגנה להורות על זיכוי הנאשם.
עוד טוענת ההגנה כי יש להורות על זיכוי הנאשם בשל כך שעובדות כתב האישום אינן מגלות את העבירות בגינן הוא הועמד לדין. עוד ובנוסף, טוענת ההגנה כי יש לזכות את הנאשם מאחר ולא תיתכן הרשעתו של אדם בביצוע בצוותא של עבירת רשלנות.
הראיות
מטעם המאשימה העידו בפניי רס"מ שמואל עוזרי, בוחן תאונת דרכים שגבה את הודעת הנאשם (ת/4) (להלן: "הבוחן"); והנהג.
מטעם הנאשם העידו קטיש האדי, ששימש כנהג ביחידה בה שירתו השניים במשך כחמש שנים מיום הקמתה; והנאשם בעצמו.
השאלות הדרושות הכרעה
האם ניתן להטיל אחריות על נוֹסֵעַ בגין עבירות אותן ביצע הנהג?
על מנת לענות על השאלה הראשונה, ככל שהיא נוגעת למקרה שלפנינו, צריך לברר מה היה תפקידו של הנוסע ? האם כזה שמחייב את הנהג להישמע להוראותיו ואם לָאָו ?
האם ניתן להרשיע אדם בביצוע בצוותא של עבירת הרַשְׁלָנוּת ?
אדון בשאלות אלה כסדרן ולאחר מכן אבחן את טענות הצדדים בהתאם.
דיון
האם ניתן להטיל אחריות על מי שאינו משמש כנהג בפועל בגין עבירות תעבורה שביצע הנהג ברכב?
אציין, כי הרעיון אינו חדשני וקיימים מקרים שבהם ניתן בהחלט להטיל אחריות על נוסע ברכב, על אף שאינו משמש כנהג בפועל. הדבר כמובן תלוי במעמדו ובתפקידו של אותו נוסע.
כך לדוגמא, במקרה בו מדובר במורה נהיגה, הרי שיש להטיל עליו אחריות לביצוען של עבירות שביצע הנהג ברכב קרי; תלמידו. שכן למורה הנהיגה היכולת לתגובה עצמית ומיידית לסיכול העבירה באמצעות המערכות הכפולות המותקנות ברכב המיועד ללימוד נהיגה. הפסיקה כבר הגדירה את חובותיו של מורה הנהיגה בעת שיעור במילים אלה: "...בעת השיעור חייב לשמש עין לתלמיד ויד מכוונת ובוחנת את אחיזתו הנכונה של התלמיד בהגה ואת השימוש הנאות במערכות הרכב כולן" (ראה: רע"פ 1199/90 בזק נ' מדינת ישראל תק-על 90(2) 1069).
ראה גם בש"פ 6050/01 יצחק בנגד נגד מדינת ישראל (פורסם בנבו, 09.08.01), שם נקבע כי "מורה לנהיגה הינו בבחינת "נהג" לצורך סעיף 47 לפקודה, שכן המתקנים המיוחדים המצויים ברכב הנהיגה מאפשרים למורה הנהיגה להשתתף בפעולת נהיגת הרכב ובשליטה על תלמידו".
דוגמא נוספת להטלת אחריות על הנוסע, ניתן למצוא במקרה של עבירת ההפקרה. בע"פ 2706/13 יונית חממה קרני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, מיום 01.08.13) (להלן: " פרשת קרני") הורשעה הנוסעת ברכב בסיוע לעבירת הפקרה אחרי פגיעה, על אף שהנהיגה והשליטה ברכב היו בידי אחר שישב במושב הנהג. נקבע באותו מקרה כי הנוסעת הייתה מודעת שנדרס אדם במהלך הנסיעה ומצב השכרות בו הייתה נתונה אינו מגן עליה מפני אחריות פלילית.
בטרם אעמוד על האבחנה בין עבירת הסיוע לבין ביצוע-בצוותא אדגיש כי בית המשפט העליון קבע בפרשת קרני כי, ככלל הסיוע יתבטא במעשה אקטיבי שעשה נאשם כדי לסייע לביצוע העבירה, אך אין מניעה, כעיקרון, לסייע גם בדרך של אי-עשייה, קרי: על דרך המחדל. יתר על כן; הסיוע במחדל לעבירת מחדל הוכר אף הוא בשיטת המשפט שלנו. כך שכיום אין עוד מחלוקת באשר לסוגיה העקרונית של הרשעת נוסע ברכב כמסייע במחדל לעבירת הפקרה אחרי פגיעה.
כך גם הורשע נוסע ברכב אשר התבקש לעצור על ידי השוטרים אולם, נמלט מהמקום במהירות ופגע בניידת משטרה. הנוסע לא פתח דלת הרכב והשוטר נאלץ לנפץ את השמשה על מנת להוציאו. כאן הנוסע היה שותף מלא לנהג ואף נמצא בחזקתו סם במקום בו הניח את ידיו על גג הרכב משהוצא מהרכב. בית המשפט הרשיע הן את הנוסע והן את הנהג בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום, אך בסופו של יום התחשב בעובדה כי הנוסע ברכב היה פחות דומיננטי על אף שהיה שותף מלא לכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום (ראה: פ"ל (י-ם) 9041-10-12 מדינת ישראל נ' אבו ספא (מיום 25.11.12)).
לאמור, קיים מגוון מקרים שבהם ניתן להטיל אחריות גם על נוֹסֵעַ ברכב למעשי הנְהָג. בחלקם של המקרים ניתן להטיל אחריות מוחלטת, כגון מקרה של מורה נהיגה, ובחלקם האחריות היא פחותה יותר עד כדי העדר אחריות, כגון במקרה של מלווה היושב לצדו של הנהג (להגדרת מלווה אנא ראה סעיף 12א1(ז) לפקודת התעבורה).
פקודת התעבורה מכירה בהטלת אחריות אף על מי שלא היה כלל בתוך הרכב. לדוגמא בעל רכב ומי שהשליטה על הרכב בידו אחראי בגין עבירת הרשאה לאחר, שאינו מחזיק ברישיון נהיגה, לנהוג ברכב. כלומר אם נתפס אדם נוהג ברכב ללא רישיון נהיגה בתוקף, ניתן להטיל אחריות על בעל הרכב או מי שהרכב נמצא בשליטתו, אם התיר למי שאינו מורשה לנהיגה לנהוג ברכב (ראה סעיף 10(ב) לפקודת התעבורה).
בית המשפט העליון קבע כי עבירת "הרשאה לאחר", לפי סעיף 10(ב) לפקודת התעבורה, הינה מסוג אחריות קפידה, ועל כן היסוד הנפשי הנדרש לביצועה אינו טעון הוכחה (ראה: רע"פ 4936/12 האני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 27.06.12); רע"פ 4184/02 לוי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 30.06.02); רע"פ 4798/13 נחום נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 04.07.13).
בטרם דיון בשאלת אחריותו של הנאשם כמבצע בצוותא של העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, אדון תחילה בשאלת מעמדו ותפקידו כ-"מפקד הנסיעה".
תפקידו של הנאשם
המאשימה מבקשת להטיל אחריות על הנאשם מכוח יחסיו לנהג. לטענת המאשימה הנאשם היה "אחראי על הנהג במסגרת הנסיעה דנן"- כך על פי כתב האישום.
לשיטת המאשימה, ניתן לראות בנאשם כמבצע בצוותא של עבירות התנועה משהיה קיים בו יסוד נפשי מובהק לביצוע העבירות, מעצם העובדה כי הוא זה שהעלה את הרעיון לביצוע הפנייה במקום אסור ונוכח השפעתו על הנהג כמפקדו הישיר.
לטענת המאשימה, די בעובדה שמדובר במערכת יחסים היררכית בין מְפַקֵּד לפקודו כדי לדחות מכל וכל את טענת הנאשם כי זו הייתה בקשה "חברית" ולא פקודה. שכן לטענת המאשימה ברור לכולי עלמא כי צבא או משטרה אינם מתנהלים באופן כזה, וכל חריגה מפקודת מפקד גוררת אחריה סנקציה כזו או אחרת. הנאשם שימש באותה עת כמפקד נסיעה וככזה, לטענת המאשימה, חב הוא באחריות לעבירות אותן ביצע הנהג כאשר צִיֵּית לפקודתו.
כאן המקום לציין, כי המאשימה לא הגישה לבית המשפט ולא הפנתה בסיכומיה לאף נוהל הקובע את סמכותו והגדרת תפקידו של " מְפַקֵּד הנְסִיעָה". לעניין זה אציין, כי היה ראוי שהמאשימה תעשה כן ותביא ראיות להוכחת תפקידו, מעמדו וסמכויותיו של הנאשם ולאחריות שניתן להטיל עליו "כמפקד הנסיעה".
מהראיות שהובאו לפניי עולה כי באותה נסיעה הוגדר הנאשם כמפקד נסיעה. לא מצאתי בראיות המאשימה היכן נקבע תפקידו וסמכויותיו של מפקד הנסיעה ומהן החובות המוטלות עליו. פועל יוצא, גם לא מצאתי האם מדובר בתפקיד המתקיים ביחסי מפקד ופקוד ואם כן מה משמעות הוראה בלתי חוקית, באותן הנסיבות, שניתנה על ידי המפקד לפקודו.
בהעדר ראיות מטעם המאשימה, אף כי ניתן היה לסיים החלטתי זו ולזכות את הנאשם, מצאתי לנכון למצוא תשובה להגדרת תפקידו וחובותיו של "מפקד הנסיעה" וזאת בהיקש מדיני צבא, אולם גם שם לא באה הישועה, כפי שיוסבר להלן.
תפקידו של "מפקד המשימה" ותפקידו של "הנהג ברכב צבאי" הוגדרו בפקודת מטכ"ל 07.0201 שעניינה "בטיחות בדרכים- התנהגות הנוהגים והנוסעים ברכב" (להלן: "פקודת מטכ"ל").
בהתאם לאותה פקודה נקבע כי "כל נסיעה בכלי רכב, לרבות נסיעת חיילים ברכב נוסעים אזרחי ששירותיו הושכרו לידי צה"ל, תוגדר כמשימה, ויוגדרו לגביה מפקד משלח, מפקד משימה ונהג" (סעיף 5 לפקודת מטכ"ל). עוד נקבע, כי "כל אדם יכול לשמש הן כמפקד המשימה והן כנהג בו זמנית" (סעיף 7 לפקודת מטכ"ל).
עוד ובנוסף נקבע בסעיף 8 לפקודת המטכ"ל הנ"ל כי בעת מינוי "מפקד המשימה" והנהג יש לקחת בחשבון את השיקולים הבאים:
לגבי מפקד המשימה: יכולתו של מפקד המשימה לשלוט בנהג ולבצע את המשימה, ניסיון קודם, מידת היכרותו את הדרך וכדומה.
לגבי הנהג: ותק בנהיגה, מיומנות, משמעת, הכרת הציר, אינטנסיביות הפעילות באותה משימה.... רמת ההיכרות של נהג את כלי הרכב, רקע קודם של הנהג וכדומה.
קיימת התייחסות בפקודת המטכ"ל למקרה של ביצוע עבירת תעבורה על ידי הנהג. בהתאם לסעיף 15 לפקודת מטכ"ל "בכל מקרה של ביצוע עבירה של דיני התעבורה על ידי הנהג, תוגש תלונה נגד הנהג וישקלו הצעדים הראויים כנגד מפקד המשימה".
לסיכום, עולה כי על פי פקודת המטכ"ל הוסדרו זכויותיו וחובותיו של החייל בנוגע לבטיחות בדרכים- התנהגות הנוהגים והנוסעים ברכב. ובמקרה של ביצוע עבירת תעבורה על ידי הנהג ישקלו הצעדים הראויים כנגד מפקד המשימה. לאמור, תישקל אחריותו של מפקד המשימה ואין מדובר באחריות מוחלטת לכל עבירה על דיני התעבורה המבוצעת על ידי הנהג.
מכאן עולה השאלה, האם דין דומה לגבי השוטרים המשרתים במשטרת ישראל כבענייננו. המאשימה לא ציינה כאמור היכן מוגדרות זכויות וחובות השוטרים בעניין בטיחות בדרכים ובכלל זה סמכויותיו של מפקד הנסיעה. עיינתי הן בחוק המשטרה, תשס"ו-2006 והן בפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א- 1971 אולם, לא מצאתי התייחסות מפורשת להתנהגות הנוהגים והנוסעים ברכב.
קיימת התייחסות לעניין זה בפקודות המטה הארצי מספר 15.07.05 שעניינה "משמעת נהיגה ברכב משטרה" (להלן:"פקודת מטא"ר") שם הוגדר לעניין זה מפקד כ-"מפקדו הישיר של הנוהג ברכב משטרה או מפקד אשר בפיקודו נוהג שוטר ברכב משטרה". אחריותו של המפקד ואחריותו של בעל הדרגה הגבוהה ברכב משטרה הוגדרו כך:
"א. היה למפקד יסוד סביר להניח כי שוטר הנוהג ברכב משטרה אינו מסוגל לנהוג מחמת עייפות, מחלה או סיבה אחרת, לא יאשר לו לנהוג ברכב המשטרה בין שלא היה מסוגל לנהוג לפני תחילת הנסיעה ובין שבמהלך הנסיעה.
בנסיבות מיוחדות, לצורך מניעת סיכון שלומו של אדם, יהיה רשאי מפקד שהוא קצין לאשר נהיגה של שוטר שאינו מסוגל לנהוג כאמור.
ב. "בעל הדרגה הגבוהה, הנמצא ברכב בשעת הנסיעה, יורה לשוטר הנוהג ברכב שלא בהתאם לדיני התעבורה לחדול מכך מיד. אין באחריות זו של בעל הדרגה הגבוהה ברכב כדי לגרוע מאחריותו האישית של השוטר הנוהג ברכב משטרה".
בשונה מפקודת המטכ"ל נקבעה אחריות בעל הדרגה הגבוהה בפקודת המטא"ר להורות לנהג לחדול מביצוע עבירות תעבורה. אולם, לא נקבע מה הדין אם בעל הדרגה הגבוהה לא יעשה כן ואילו צעדים ישקלו נגדו, אם בכלל כפי שנקבע בפקודת המטכ"ל.
אציין כי פקודות מטא"ר הוצאו ע"י המפקח הכללי של המשטרה בהתאם לסעיף 9א' לפקודת המשטרה [נוסח חדש], תשל"א- 1971 וזאת כדרך שבה נקבעים פרטים לעניין ארגון המשטרה, סדרי המינהל, המשטר והמשמעת בה והבטחת פעולתה התקינה.
מעמדה של פקודת משטרת ישראל כמעמדו של דין (ראה סעיף 9ג(א) לפקודת המשטרה); קיימת התייחסות בפקודת המשטרה לגבי יישוב סתירות בין הוראות המשטרה לבין פקודות המשטרה ומי גובר, אולם נושא זה פחות רלוונטי לענייננו ולכן לא לאריך לגביו.
אם נקבל את הטענה שכוונת המאשימה היה להחיל את פקודת המטא"ר הנ"ל על הנאשם ולראות בה הדין הרלוונטי החל למקרה שלפנינו, בנסיבות אלה, אף כי הנאשם היה אכן בעל הדרגה הגבוהה, עדיין לא השתכנעתי כי הנהג ראה בהוראתו לסטות שמאלה כהוראה של מפקד המחייבת אותו לבצעה.
עולה מחומר הראיות, כי הנהג החל את שירותו ביחידה לפני מפקד הנסיעה- קרי הנאשם. כמו כן, לנהג ניסיון רב יותר (עמ' 11, ש' 15 -16; 23 -24), שכן הוא משרת ביחידה מיום הקמתה ואף עזר לנאשם וערך לו חפיפה בעת קבלתו ליחידה.
חובתו של הנהג הייתה להסיע רכבו באופן שלא יהיה בו סכנה לעוברי הדרך חובה הגוברת על כל הוראה שהיא ממפקדו- גם אם הוא בעל הדרגה הגבוהה. הדברים הם בבחינת קל וחומר כאשר ההוראה היא הוראה בלתי חוקית.
לא השתכנעתי כאמור כי הנהג ראה את הוראתו של הנאשם כהוראה שחייב היה לציית לה. לא מצאתי בעדותו של הנהג כי חשש מהעמדתו לדין משמעתי אם יסרב להוראה של מפקדו. ההפך הוא הנכון, מעדותו עולה כי ביצוע הפעולה היה נתון לשיקול דעתו. יתרה מזאת, הוא אף העיד שקיימת הבחנה בין נסיעה מבצעית לבין נסיעה מנהלתית כפי שהיה במקרה דנן; לטענתו, במקרה של נסיעה מנהלתית לא חלה עליו כל חובה לציית להוראה בלתי חוקית של מפקד הנסיעה "...ברגע שהמשימה מנהלתית זה נטו הנהג כי אין משהו קריטי שמחייב אותי לציית להוראות לא חוקיות" (עמ' 21, ש' 19 -20). אין מחלוקת, כי הנסיעה לא היתה במהלך פעילות מבצעית או תוך כדי מרדף או פעילות בטחון שוטף.
אדגיש, כי הנהג העיד שהוא שימש מספר פעמים כמפקד נסיעה בעצמו (עמ' 21, ש' 12 -13). כך שברור כי הוא יודע בעצמו מהן סמכויותיו של מפקד הנסיעה ומהן חובותיו.
אין מחלוקת, כי הנאשם- הוא זה שהורה לנהג לסטות שמאלה על מנת לבצע פניית פרסה. אולם, הנהג כבר בחקירתו במשטרה שנגבתה מספר שעות לאחר אירוע התאונה מסר כי ביצע את הפנייה על פי הוראתו של הנאשם ובהתאם לשיקול דעתו (ת/5, ש' 50-51). כאשר התבקש לציין מהי הסיבה להתרחשות התאונה השיב: " אני יודע שזה טעות שלי אבל אין סיבה " (ת/5, ש' 53 -54).
לאמור, כבר בהודעתו במשטרה העיד הנהג עצמו כי אמנם ההוראה לביצוע הפנייה התקבלה על ידי מפקד הנסיעה אולם, ביצועה של הפנייה היה בהתאם לשיקול דעתו שלו.
אין גם מחלוקת, כי ביצוע הפנייה היה אסור באותו מקום. מעדותו של הנהג עולה כי ביצוע הפנייה היה לאחר שלטענתו נקט בכל אמצעי הזהירות אשר ככל הנראה לא היו מספיקים בנסיבות העניין. וכך העיד הנהג "...כדי לעשות פרסה אותתי היינו חגורים ונסעתי לאט. וזה מה שקרה" (עמ' 10, ש' 4 -5) ובהמשך: "אחרי שהורה לי השתלבתי לנתיב השמאלי אותתי ונסעתי לאט הגעתי לנתיב השמאלי ביותר" (עמ' 10, ש' 29). בעדותו בפניי אמר הנהג כי למרות שהיה לו שיקול דעת אולם, במקרה זה הוא פעל מבלי להפעיל את שיקול דעתו כראוי (עמ' 11, ש' 18).
אני דוחה טענת המאשימה בסיכומיה, לפיה הנהג לא מבין את משמעות המונח "הפעלת שיקול דעת". ההפך הוא הנכון, התרשמתי מעדותו בפניי כי הוא ידע ואף הדגיש את העובדה שאמנם ההוראה ניתנה לו על ידי מפקד הנסיעה אולם, ביצוע הפנייה היה לאחר הפעלת שיקול דעת לפיו הוא האט את מהירות נסיעתו ובחן את תנאי הדרך ואין נפקא מינה כי בסופו של יום, על אף אמצעי הזהירות שנקט בהם, ארעה התאונה.
עוד ובנוסף, הנהג אישר בחקירתו הנגדית כי הוא מחויב לשמור על חוקי התעבורה (עמ' 15, ש' 3 -4).
כלומר, הנהג מאשר שהיה לו שיקול דעת רחב כיצד לבצע את הפנייה ואם בכלל לבצעה במקום. מקובלת עלי הטענה כי, הנהג הפעיל שיקול דעת אולם למרבה הצער, הוא היה מוטעה. ראשית, היה עליו להעמיד את מפקד הנסיעה על כך שמדובר בביצוע פניה במקום אסור ולחדול מכך. שנית, היה עליו לנקוט אמצעי זהירות מספיקים ולשים לב לרכב המעורב שנסע בנתיב השמאלי ולא לחסום את דרכו. משלא עשה כן, ארעה התאונה אשר האחריות לה רובצת לפתחו של הנהג בלבד.
על כן, אני קובע כי האחריות לתאונה ולתוצאותיה מוטלת כולה על הנהג בלבד אשר היה עליו להפעיל שיקול דעת ראוי ולמנוע את התאונה. זאת יש לומר, אף אם נקבל כי מעמדו של הנאשם היה כמעמד של מפקד המשימה כהגדרתו בפקודת המטא"ר.
מטעם ההגנה הוגשו טפסי "הוראות הבטיחות" עליהם חותמים נהגים בקבלתם ליחידה. מהטפסים הנ"ל עולה כי מודגש בפני כל נהג המתקבל ליחידה הצורך לנקוט בכל אמצעי הזהירות הנדרשים בביצוע משימתו כנהג, וכי "ציות למפקד משימה איננו מוחלט- כאשר ישנה חריגה מהוראות בטיחות לא מבצעים" (ת/3).
הנה כי כן, כבר בעת קבלתו ליחידה מודגש בפני הנהג הצורך לנקוט אמצעי הזהירות, וכי ציות להוראות מפקד המשימה נתון לשיקול דעת הנהג כל עוד קיימת חריגה מהוראות הבטיחות.
אכן על מפקד הנסיעה, מוטלת החובה לדאוג לנהיגה תקינה, בטוחה וחוקית של הנהג. בענייננו, הוראתו של הנאשם לביצוע פנייה באותו מקום הייתה רשלנית, אולם משלא השתכנעתי כי מדובר בפקודה שהיה על הנהג לציית לה, לא מצאתי כי יש בכך כדי להטיל על הנאשם אחריות למעשי הנהג. קיימת בהוראת הנאשם חריגה מהוראות הבטיחות, ולא היתה חובה על הנהג לבצעה.
בשונה ממורה נהיגה אשר לו היכולת לתגובה עצמית ומיידית לסיכול העבירה באמצעות המערכות הכפולות המותקנות ברכב, הרי שלנאשם שבפנינו לא הייתה כל אפשרות להגיב ולמנוע את התאונה. בנוסף, כאמור, אף הנהג העיד בפניי כי הוא בעל וותק נהיגה וניסיון רב יותר מאשר הנאשם. כך למעשה לא ניתן להצביע על מחדל שניתן לייחס לנאשם.
בהודעתו במשטרה ציין הנהג כי היה ברכב נוסע נוסף- השוטר גיא דן, שישב במושב האחורי (להלן: "הנוסע הנוסף"). הבוחן ציין בחקירתו בפניי כי הוא לא חקר נוסע זה מאחר ולא מצא בכך רלוונטיות לאירוע. אני חולק על דעתו של הבוחן ורואה בכך מחדל חקירתי שיש בו כדי לפגוע במלאכת חקר האמת. בעדותו של הנוסע הנוסף היה בכדי לשפוך אור על מעמדו של הנאשם באותו אירוע ועל תוכן ההוראה שניתנה על ידו לנהג.
הנאשם אף ציין בחקירתו בפניי כי טרם קבלת ההחלטה אם לבצע את הפנייה הוא התייעץ עם הנהג והנוסע הנוסף ואף עלתה אפשרות שאחד מהם ירד מהרכב על מנת לעצור את התנועה ולכוון את הנהג "...דיברנו אני הנהג וגיא על הענין..." (עמ' 24, ש' 29). אולם, המאשימה מטעמיה בחרה שלא לקרוא לנוסע הנוסף לעדות והרי "...כלל נקוט על ידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו כל הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו..." (ע"א 548/78 שרון נ' לוי לה(1) 736).
אציין, כי לאור התוצאה אליה הגעתי מתייתר הצורך לדון בטענת האכיפה הבררנית שהועלתה על ידי הנאשם. למעלה מן הצורך, אציין כי במקרה דנן אני סבור שדין הטענה להידחות שכן לא הוכחה קיומה של אכיפה בררנית.
אכן על רשויות התביעה לפעול במדיניות העמדה לדין אחידה, אולם במקרה דנן, ולאור מגוון המקרים האמורים בפתח החלטתי זו, לפיהם ננקטו הליכים נגד נוסע ברכב (לא נהג) לא מצאתי להיעתר לבקשת ההגנה לבטל כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית.
קבלת הבקשה משמעה התערבות בית המשפט בשיקולי המאשימה להעמדה לדין וניסוח כתב האישום, דבר שאינו רצוי. על כך נאמרו בפסיקה הדברים הבאים:
"קבלת טענת המערער תביא למצב בו בית המשפט נוטל מרשויות האכיפה והתביעה את שיקול הדעת בנוגע לניסוח כתב האישום, דבר שבודאי אינו עולה בקנה אחד עם הריסון המתחייב מקום בו מבוצעת ביקורת שיפוטית על פי כללי המשפט המינהלי"
(ראה ע"פ (ב"ש) 4362-03-13 ליאור ברששט נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, מיום 06.11.13).
האם ניתן להרשיע אדם בביצוע בצוותא של עבירת רשלנות-
ב"כ הנאשם העלה בסיכומיו הטענה כי לא ניתן להרשיע אדם בביצוע בצוותא של עבירת רשלנות. מפאת חשיבותה של טענה זו, מצאתי לדון בה, אף כי אין הדבר משנה את התוצאה אליה הגעתי והיא כמובן זיכוי הנאשם.
כאמור, על פי כתב האישום הנאשמים סטו בצוותא-חדא מנתיב נסיעתם תוך שהם גורמים להפרעה וסיכון, נהגו בדרך ברשלנות וגרמו לנזק לאדם ולרכוש. המאשימה ביקשה לייחס לנאשם עבירה של נהיגת רכב ברַשְׁלָנוּת לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה.
לאמור, המאשימה מייחסת לנאשם שותפות לעבירה של רשלנות ואף שותפות לגרימת התאונה שכן ביצוע הסטייה נעשה גם הוא מתוך רשלנות. הנהג בעדותו בפניי אישר כי התאונה הייתה נמנעת אלמלא אותה סטייה.
על מנת לברר טענת השותפות בעבירת הרשלנות יש להיזקק להגדרת המונח מבצעים בצוותא כפי שזה הוגדר בסעיף 29(ב) לחוק העונשין:
"המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקא מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר ".
מקובל לוֹמָר כי המבצע בצוותא, בשונה משותפים אחרים לעבירה – הוא אֵיפוֹא מי שֵׁלוֹ חלק של ממש בתכנית העבריינית, הן במישור העובדתי והן בדרישות היסוד הנפשי. מבחינת תרומתו של המבצע בצוותא במישור המעשים, נהוג לסווגו כמי שנמצא ב"מעגל הפנימי" של ביצוע העבירה.
כבר נפסק כי לא ניתן להרשיע אדם בביצוע בצוותא של עבירת רשלנות. הפסיקה המנחה בעניין זה נקבעה ע"י המשנָה לנשיא כב' השופטת מ' נאור בע"פ 6365/12 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 09.10.13) (להלן: " פרשת פלוני") שם נקבע כי:
"רשלנות כלפי אפשרות קרות התוצאה בלבד אינה מקימה אחריות לפי דיני השותפות. לא ניתן להרשיע אדם בביצוע בצוותא כשלעצמו. מדובר, כלשונו של סעיף 29(ב), בהשתתפות בביצוע עבירה. המודעות הנדרשת מהשותפים לאפשרות אינה רק למעשים הפיזיים שהם מבצעים, אלא לפליליות הטמונה במעשיהם המשותפים. ככל שהעבירה מושא הביצוע המשותף היא עבירה הדורשת כוונה, נדרש להוכיח כי המבצעים נשאו ביסוד נפשי של כוונה, וגם כי היו מודעים לעצם שיתוף הפעולה ביניהם, ולאפשרות שתוצאת העבירה המתוכננת תיגרם. באופן דומה, מקום שמדובר בעבירת רשלנות" (ההדגשות במקור).
כב' השופטת נאור התבססה בניתוח הסוגיה על האמור בספרו של ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך ב' 291 (1986) שם נאמרו הדברים הבאים:
"השותפות, כשמדובר בביצוע בצוותא, מותנית, ראשית לכול, במודעות המבצעים למתכונת זו של ביצוע העבירה על כל רכיבי היסוד העובדתי שבה... נדרשת אפוא מודעות של כל אחד של המבצעים העיקריים לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית עקב פעילותם המשותפת, ולא לפעילות הפיזית עצמה, בלבד.
(...)
אין אפוא שותפות מתוך רשלנות ולעבירה של רשלנות, הן אם המדובר בשותפות הומוגנית כמבצעים עיקריים בצוותא, והן אם המדובר בשותפות הטרוגנית, תוך היתוספות של משדלים או מסייעים".
בית המשפט קבע בהמשך כי שיקולי מדיניות שיפוטית אינם תומכים בגישת המאשימה להעמיד לדין במקרים דומים. נקבע כי " הטלת אחריות פלילית על שותף לביצוע בצוותא מקום בו לשותף לא היתה תרומה פיזית למעשה היא, מטבעה, הרחבה של האחריות הפלילית ( ראו אנקר " על ההבחנה בין מבצע בצוותא למסייע" מחקרי משפט יז 339, 341-340 (2002)). הטלת אחריות כזו מקום שאותו שותף גם לא היה מודע לאפשרות קרות התוצאה ( אף שאדם סביר בנעליו היה צריך לצפותה) היא מרחיבה מדי, ועלולה להביא להפללת יתר". (פרשת פלוני הנ"ל עמ' 18).
בענייננו, הנהג הודה בכך כי נהג ברשלנות וכי ביצע סטייה מנתיב וגרם נזק לאדם ולרכוש. הן הנהג והן הנאשם הוֹדוּ כבר בחקירתם במשטרה כי התאונה הייתה נמנעת באם לא היו מנסים לבצע את הפנייה במקום.
יוצא אֵיפוֹא כי יישום הפסיקה שנקבעה בהלכת פלוני הנ"ל על המקרה שבפנינו מוביל למסקנה כי לא היה מקום מלכתחילה להגיש כתב האישום כנגד הנאשם, הנוסע ברכב, כמבצע בצוותא של עבירת רשלנות.
ניסיונות הסניגור המלומד להביא לסגירת התיק כנגד הנאשם בטרם שמיעת הראיות, בהתאם לאותה הלכה, לא הועילו, ועל כן לא היה מנוס אלא לנהל את התיק ולשמוע ראיות על מנת להגיע לאותה תוצאה.
לסיכום
לסיכום הכרעת הדין אני קובע כדלקמן:
ניתן בהחלט, במקרים מסוימים, להטיל אחריות על נוסע בגין מעשי הנהג. בענייננו, לא מצאתי להטיל אחריות על הנאשם, מאחר ולא הוכח כי תפקידו מחייב ציות להוראה בלתי חוקית שניתנה על ידו לנהג.
אני דוחה טענת הנאשם כי הגשת כתב האישום בעניינו היה נגוע באכיפה בררנית.
אכן לא היה מקום להגיש כתב האישום כנגד הנאשם כמבצע בצוותא של עבירת רשלנות.
לאור כל האמור לעיל, החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.
ניתנה היום, כ"ט אייר תשע"ד , 29 מאי 2014.