הדפסה

מדינת ישראל נ' קופר(עציר)

כבוד השופט מנחם פינקלשטיין - אב"ד
כבוד השופטת ליאורה ברודי
כבוד השופט רמי אמיר

המאשימה
מדינת ישראל

נגד

הנאשם
שמעון קופר (עציר)

<#2#>
נוכחים:
ב"כ המאשימה - עו"ד נאווה טולדנו
ב"כ הנאשם -עו"ד דן באומן ועו"ד איתי בר-עוז
הנאשם הובא באמצעות שב"ס

עדים:
1. גב' טלי רון
2. גב' איריס נאור
3. גב' מזל לוי
4. גב' פאני לירז

פרוטוקול

כב' הש' פינקלשטיין: תפ"ח 47934-11-12, מדינת ישראל נגד קופר. הנאשם הובא על ידי שב"ס, ההרכב השומע, הצדדים המופיעים. כרגע מעידה העדה הגברת?
עו"ד טולדנו: טלי רון.
עדה, גב' רון: טליה רון.
כב' הש' פינקלשטיין: בוקר טוב. תהיי קרובה למיקרופון, תקרבי יותר.
כב' הש ' ברודי: גברתי, לגבי איזה אישום?
עו"ד טולדנו: זו הבת שלה.
עדה, גב' רון: הבת שלי.
כב' הש ' ברודי: לגבי איזה אישום?
עו"ד טולדנו: זה ה, תחום הביניים שבין,
כב' הש ' אמיר: אחרי שרונה.
עו"ד טולדנו: שבין האישומים. בדיוק.
כב' הש' פינקלשטיין: תקופת הביניים.
כב' הש' פינקלשטיין: עכשיו, גברתי רגילה להעיד במשפטים?
עדה, גב' רון: לא. לגמרי לא.
כב' הש' פינקלשטיין: אוקיי. בסדר. אז את עדה. החובה שלך זה להגיד את האמת, וזאת גם הזכות שלך. מי שלא אומר את האמת צפוי לעונש. אז צריך לומר את האמת וזה הכול. וכשמסיימים את העדות אז מסיימים, אלה הכללים, אז כרגע בבקשה תעני לשאלות של התובעת, ואחרי זה לשאלות של הסנגור.

ע.ת/1, גב' טלי רון, לאחר שהוזהרה כחוק, משיבה בחקירה ראשית לעו"ד טולדנו:
כב' הש ' ברודי: טליה, תציגי את עצמך בבקשה.
כב' הש' פינקלשטיין: בהתחלה תציגי את עצמך, באמת, מי את? מה את? מאיפה.
עדה, גב' רון: אז אני טלי, טליה זה השם ה, בתעודת זהות. אני בת 51. אני חיה בקיבוץ חצרים, חברת קיבוץ, יש לי שלושה ילדים, אני עובדת בקיבוץ.
כב' הש' פינקלשטיין: סליחה, לא שמעתי. קיבוץ?
עדה, גב' רון: קיבוץ חצרים. יש לי שלושה ילדים, אחת מהן פה, אני עובדת בקיבוץ כל השנים, פעם בחינוך, בניהול, ב, כל מיני תפקידים כאלה.
כב' הש ' ברודי: את חברת קיבוץ?
עדה, גב' רון: חברת קיבוץ, כן. אני במקור מבת ים.
כב' הש ' אמיר: תנועת הצופים.
עדה, גב' רון: לא, הנוער העובד, צר לי לאכזב אותך, למרות שהגעתי לחצרים בעקבות אבא של הילדים שלי, אנחנו גרושים, וככה הגעתי לחצרים, אני כבר 31 שנים בחצרים.
כב' הש' פינקלשטיין: מגיל 20 בחצרים.
עדה, גב' רון: מגיל 18 כשהתגייסתי כמורה חיילת, והייתי קרובה לחצרים. נכון. בגיל 19 וחצי התחתנתי. ומגיל 21 יש לי ילדים. הייתי בת 34, גרושה, פרודה, עם שלושה ילדים.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב. אז אנחנו יודעים את הרקע.
עדה, גב' רון: ואז אנחנו יכולים להתקדם בסיפור.
עו"ד טולדנו: זהו, בדיוק.
עדה, גב' רון: הבאתי אתכם לנקודה.
עו"ד טולדנו: נכון. שם זה מתחיל. אז בואי תספרי את ההיכרות שלך עם שמעון.
עדה, גב' רון: אני הכרתי את שמעון דרך אתר היכרויות טלפוני, בזמנו אתרי האינטרנט עוד לא היו מאוד מפותחים. היה אתר טלפוני. שמעתי את ההודעה, השארתי לו הודעה.
עו"ד טולדנו: על מתי אנחנו מדברים?
עדה, גב' רון: אנחנו מדברים על סביבות פברואר 1997.
כב' הש' פינקלשטיין: פברואר 97.
עו"ד טולדנו: היא מופיעה שם.
כב' הש' פינקלשטיין: את מופיעה אפילו, נכון?
עדה, גב' רון: אה, יש לכם פה,
כב' הש' פינקלשטיין: כן, היכרות עם טלי רון.
עו"ד טולדנו: זהו, זה בשביל ההרכב.
כב' הש' פינקלשטיין: את שומעת הודעה,
עדה, גב' רון: אני שומעת את ההודעה, אני משאירה הודעה, אנחנו מדברים בטלפון, שמעון מספר לי שהוא אלמן, עם שני ילדים, אני מספרת לו שאני גרושה עם שלושה ילדים, הצעיר שלי היה בן שנתיים, נפגשנו, באתי לחולון לפגוש אותו, פגשתי אותו בבית של,
עו"ד טולדנו: לפני חולון הפעם הראשונה?
עדה, גב' רון: לפני חולון הוא בא לבאר שבע.
עו"ד טולדנו: אוקיי.
עדה, גב' רון: הוא בא לבאר שבע. נפגשנו בבאר שבע. הוא מצא חן בעיניי. הוא סיפר שהוא אלמן, שהוא היה, שהוא בשב"כ, שהוא ברח מהשבי ברוסיה, והיה נראה איש גדול ונחמד, אהה,
עו"ד טולדנו: אלמן מה? ממה אשתו נפטרה?
עדה, גב' רון: אלמן, הוא סיפר שאשתו נפטרה מסרטן. והסיפור הזה המשיך גם הלאה. אחרי הפעם הראשונה המשכנו להיפגש, אני הגעתי גם לחולון, פגשתי את הילדים שלו, את הבית, את אימא שלו, אהה,
עו"ד טולדנו: היה, הוא גר אצל אימא שלו.
עדה, גב' רון: הוא גר אצל אימא שלו בבית בחולון. עד היום אני זוכרת את המבנה של הדירה, כמו שיש דברים שאולי כבר נשכחו, יש דברים שנשארו ככה,
כב' הש' פינקלשטיין: כן, ככה זה בחיים.
עדה, גב' רון: כנראה, כנראה. אהה, ובחודש יולי, אוגוסט, החלטנו שהוא יבוא לגור בחצרים.
עו"ד טולדנו: חצי שנה.
כב' הש' פינקלשטיין: 97.
עדה, גב' רון: אותה שנה, חצי שנה אחרי, החלטנו שהוא יבוא לגור בחצרים, חצרים לטובת העניין היה לי אז בית יחסית יותר קטן, אז אפילו הוסיפו לי מבנה יביל, כי הוא בא עם שני ילדים, ודאגנו לרשום אותם בבית הספר, ודאגנו לציוד, ולחדרים, ו, הכול היה יפה ושמח.
עו"ד טולדנו: למעשה הוסיפו חדר כזה, נכון?
עדה, גב' רון: כן, הקיבוץ אז היה עדיין מה שנקרא עם הפנים לחבר, גם היום אבל פחות.
כב' הש' פינקלשטיין: גם היום, גם היום.
עדה, גב' רון: זהו, והוא עבר לגור בחצרים, הילדים נכנסו לבית הספר, הוא התחיל לעבוד במפעל שלנו. המפעל שלנו זה מפעל נטפים לטפטוף, אהה, ב, במחסן, או, באחד המקומות האלה, וחיים. אחרי חודשיים שלושה התחלתי להרגיש,
כב' הש' פינקלשטיין: הוא היה אז בן בערך 40 ומשהו?
עדה, גב' רון: אני ילידת 62, זאת אומרת 36. הוא היה, כן, כמעט 10 שנים מעליי אני חושבת, 9? לא, הוא היה קרוב לגילי.
עו"ד טולדנו: שכחתי תאריך לידה בכתב האישום.
כב' הש' פינקלשטיין: אני אגיד לך, אני אגיד לך.
עו"ד טולדנו: הוא 61?
עו"ד טולדנו: 61.
כב' הש' פינקלשטיין: אז הוא היה אז בן 36.
עדה, גב' רון: אוקיי. די קרוב לגילי, אני לא זוכרת הפרשים גדולים.
כב' הש' פינקלשטיין: זה רשום בכתב האישום. הוא נולד ב-61. כן.
עדה, גב' רון: עדי ובני היו בני 9 ו-12, ו-13-12, זאת אומרת היו קטנים עדי ובני.
כב' הש' פינקלשטיין: ברור.
עדה, גב' רון: זהו, אז התחלנו את החיים, ובית ספר, ועבודה, יפה ושמח.
עו"ד טולדנו: יש איזה עניין של אבחונים שהוא עבר לצורך הקליטה או משהו כזה שסיפרת עליו?
עדה, גב' רון: לא. בחצרים לא העבירו אותו אבחונים, אבל המנהל משאבי אנוש שלנו בנטפים כבר אז משהו לא הסתדר לו עם שמעון, אהה, אבל אנשים רצו לשמוח בשמחתי,
עו"ד טולדנו: את אומרת שלא, אני רוצה להזכיר לך משהו בעניין גרפולוג, אם את זוכרת, היה מעורב, אני מזכירה לך מתוך ההודעה הראשונה שלך, מה-25.6.12, עמוד 2, שורה 14, דיברת על גרפולוגית, שאמרה בדיעבד שהיו סימנים וכו'.
עדה, גב' רון: הגרפולוגית? אני חושבת שהיא הייתה קשורה לבית קמה. לא לחצרים.
עו"ד טולדנו: אז את כתבת "שלחו אותו לאבחונים", את חושבת שנטפים שלחו אותו לאבחונים.
עדה, גב' רון: אז זהו, אני לא זוכרת שנטפים שלחה אותו. אני יודעת שהיו איתו שיחות, יכול להיות שמשהו אני מפספסת.
עו"ד טולדנו: אוקיי.
עדה, גב' רון: אני זוכרת שבדיעבד האבחונים של בית קמה הקפיצו את זה ש, שהיו בעיות.
עו"ד טולדנו: אוקיי.
עדה, גב' רון: את יודעת, עבר הרבה זמן,
עו"ד בר עוז: אני רק מציין באופן כללי שאני מתנגד כמובן לכל עדויות שמיעה,
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
כב' הש ' ברודי: צודק.
עו"ד בר עוז: דברים שהם בדיעבד, והשאלות רצוי שיהיו פחות מדריכות.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר גמור.
כב' הש ' ברודי: זה לא, את לא יכולה להכניס את האינפורמציה הזאת דרך העדה הזו.
עו"ד בר עוז: אין עדים, אין עדים שמעידים על העניין הזה.
כב' הש' פינקלשטיין: נכון.
עו"ד טולדנו: טוב.
כב' הש ' ברודי: לא משפטית ולא עניינית.
עו"ד טולדנו: אבל יחסית, את אמרת שמתישהו תוך חודשיים התחילה איזושהי בעייתיות ביניכם, בואי תספרי על זה.
עדה, גב' רון: כן. זה הוא התחיל מזה שהוא הפסיק לטפל בבני ועדי, בבנים שלו. והשאיר יותר ויותר את הטיפול לי. זה המשיך בזה שהתחילו להיות היעדרויות בערב מהבית, הרבה נסיעות ללילה.
כב' הש' פינקלשטיין: רק שנייה, בתקופה הזאת, הראשונה, הוא עובד יום-יום,
עדה, גב' רון: נכון.
כב' הש' פינקלשטיין: במפעל.
עדה, גב' רון: נכון.
כב' הש' פינקלשטיין: מה זה שעות העבודה?
עדה, גב' רון: משמרות. הוא היה מתחיל לפעמים ב-06:00 עד 16:00, או לפעמים משמרות של 12:00 עד 20:00 בערב, ככה עבדו לפעמים.
כב' הש' פינקלשטיין: אבל הוא עומד בזמנים של העבודה בקיבוץ.
עדה, גב' רון: כן, כן. כן.
עו"ד טולדנו: למשך כמה זמן?
עדה, גב' רון: בדיוק. אחרי חודשיים התחילו הזיופים, מה שנקרא. הוא גם לא כל כך הגיע לעבודה, התחילו הזיופים עם הילדים, אהה, אני הרגשתי שבעצם זה לא, משהו פה לא מסתדר כמו שזה היה נראה,
עו"ד טולדנו: הנסיעות הליליות זה לאן?
עדה, גב' רון: הנסיעות הליליות היו לטענתו ל, לחברה שלו, מבית קמה, שהתאלמנה לא מזמן, והוא נוסע לנחם אותה.
עו"ד טולדנו: איך קוראים לה?
עדה, גב' רון: איריס.
עו"ד טולדנו: הממ-הממ. אני רק מצביעה על האישה הבאה, אחרי הגירושין משרונה, 97-98, איריס נאור, תעיד אוטוטו.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עדה, גב' רון: אהה, ואני האמנתי, כי לא חיפשתי בעייתיות בנושא הזה של מישהו שלא אומר משהו שהוא נכון. הוא היה מזמין הרבה רכבים, בקיבוץ כל השיטה היא שאתה מזמין רכב על השם שלך, אתה יכול לבקש איזה רכב, הוא נורא אהב תמיד לנסוע בטנדרסון-הומה, זו אז הייתה אחת ה, החברות היותר ידועות, זה היה כלי הפינוק שלו מה שנקרא, והרבה בלילות, ההיעדרויות מה שאני אומרת, והחוסר טיפול בילדים, קיימתי איתו שיחה,
כב' הש ' אמיר: זה אחרי חודשיים מאז שהוא עבר.
עדה, גב' רון: מאז שהוא עבר. כן. בסך הכול כל הקשר הזה נמשך, מרגע שהוא הגיע, לקראת נובמבר, הוא כבר לא היה בחצרים.
עו"ד טולדנו: מפברואר,
כב' הש' פינקלשטיין: זאת אומרת נותק הקשר ביניכם.
עדה, גב' רון: הוא נותק.
עו"ד טולדנו: מפברואר עד נובמבר.
עדה, גב' רון: מפברואר עד נובמבר. מאוגוסט עד נובמבר הוא חי בבית, איתי.
כב' הש' פינקלשטיין: ברור, ברור.
עדה, גב' רון: אבל, והייתה לי שיחה איתו שהדברים לא נראים לי, ואני רוצה להבין מה הבעיה, אם אני הבעיה, אם הוא הבעיה, איפה הדברים לא מסתדרים. לא ממש זכיתי לשיתוף פעולה. וזהו. ובאחד הימים, ובנטפים התחילו גם ל, לראות שהוא לא ממש מגיע לעבודה, החברות שלי התחילו כל מיני לחשוד, אבל זה דברים שנודעו לי בדיעבד.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר. טוב.
עדה, גב' רון: יום אחד הגעתי הביתה, ב-14:00, משהו כזה, 15:00, בצהריים, וראיתי את ה, כל הבית היה חשוך, ושמעון ישב על הכורסה בפינה בסלון, אהה, במבט כזה מאוד מפחיד. ושאלתי אותו מה קרה, הוא אמר "לא, אני חזרתי, אני, אני זה, ואני סיימתי לעבוד, לא הייתי", וזהו, ונבהלתי, ובאותו, באותו יום, אמרתי לו "שמעון, אנחנו, אני מבקשת שנסיים את הקשר". לא היו הרבה ויכוחים. תוך כמה ימים ארגנו אותו ואת הילדים, לקחתי אותם לחולון בחזרה, הילדות שלי בכו כשהילדים שלו הלכו, כי באמת נוצר קשר מאוד יפה עם הילדים, וזהו.
עו"ד טולדנו: כך נגמר. בדיעבד, טלי וטורי, מי זאת?
עדה, גב' רון: טלי וטורי השכנה שלי.
עו"ד בר עוז: כבודכם.
כב' הש' פינקלשטיין: בלי עדויות שמיעה.
עו"ד בר עוז: בלי עדויות שמיעה. טלי וטורי אפילו לא נחקרה, לא נגבה ממנה תצהיר,
עו"ד טולדנו: לא עדות שמיעה. מה שטלי וטורי אמרה לה היא מעידה. לא שום דבר אחר. מה שהיא שמעה מטלי וטורי.
כב' הש' פינקלשטיין: למה את צריכה את זה? לתוכן של הדברים?
עו"ד טולדנו: כן.
עו"ד בר עוז: לתוכן של הדברים.
כב' הש' פינקלשטיין: אז אי אפשר,
כב' הש ' אמיר: אי אפשר, טלי צריכה להעיד, ואם טלי לא נחקרה במשטרה,
עו"ד בר עוז: היא גם לא מסרה לעובדה כלום, שום דבר.
עו"ד טולדנו: אז על עצם כך שזה נאמר. על עצם כך שזה נאמר.
כב' הש ' אמיר: למה זה חשוב?
עו"ד טולדנו: מפני שיש לזה משמעות. העובדה שיש טענה שהדבר הזה נאמר חוזרת, דברים מהסוג שעכשיו היא תספר,
כב' הש ' אמיר: סליחה, לא, לא, לא,
עו"ד טולדנו: נאמרו,
כב' הש' פינקלשטיין: אנחנו מאוד, אנחנו מאוד ליברליים בעדויות של דברים שנאמרו לצורך אמירתם, אבל ההתרשמות שלנו כרגע היא שאת צריכה את זה לתוכן הדברים, ועל תוכן הדברים, אם שמעון אמר משהו לטלי,
עו"ד טולדנו: אז אני חוזרת,
כב' הש' פינקלשטיין: מי זאת?
עו"ד טולדנו: טלי וטורי זאת חברה שלה.
כב' הש' פינקלשטיין: טלי וטורי.
כב' הש ' אמיר: אם טלי ראתה משהו, היא לא יכולה לבוא כי היא לא העידה במשטרה, היא לא נחקרה,
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר, אז היא תבקש.
כב' הש ' אמיר: לא, היא לא נחקרה.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר, לא זאת הנקודה, היא לא אמורה להגיע.
כב' הש ' אמיר: אם טלי, אותה טלי וטורי, ראתה משהו, שמעה משהו, והיא סיפרה את זה לעדה כאן, העדה כאן לא יכולה להעיד על זה.
כב' הש ' ברודי: אני אשאל אותך עוד שאלה, דקה. האם הדברים שאמרה טלי וטורי הביאה את העדה לעשות איזה מעשה?
עו"ד טולדנו: זה, אני לא רוצה להגיד, אני לא רוצה לומר,
כב' הש' פינקלשטיין: בדיעבד.
עו"ד טולדנו: אבל אם אתם נותנים לי הזדמנות, אני אשיב לשאלות שאני נשאלת. רק אני לא רציתי לעשות את זה בפני העדה,
כב' הש ' ברודי: בסדר.
עו"ד טולדנו: לכן התמהמהתי. אבל אני אשיב ככה, העדה הבינה את המשמעות של הקשר שלה עם שמעון ואת התוכניות שהיו לשמעון, גם לרבות,
עו"ד בר עוז: רגע, רגע, באמת שהעדה תצא,
עו"ד טולדנו: אז בסדר.
כב' הש ' ברודי: זה היה לפני ההחלטה שלה? או בדיעבד הסתבר לה?
עו"ד טולדנו: לא. אחרי.
עו"ד בר עוז: אחרי שנים.
כב' הש ' ברודי: אז אין על זה,
עו"ד טולדנו: אבל אחר כך היא עשתה עוד, היא פעלה בהמשך בעוד אופנים, היא שיתפה פעולה עם עובדה.
כב' הש ' ברודי: כתוצאה מהדברים שאמרה, איך קוראים לחברה?
עו"ד טולדנו: טלי וטורי.
כב' הש ' ברודי: שטלי וטורי אמרה לה,
עו"ד טולדנו: כן?
כב' הש ' ברודי: האם העדה נקטה פעולה ספציפית כתוצאה מהדברים שנאמרו?
עו"ד טולדנו: אז אני גם את זה לא רוצה לומר להגיד בפניה, שלא יאשימו אותי.
כב' הש ' ברודי: את יכולה להגיד כן או לא.
עו"ד טולדנו: כן.
עו"ד בר עוז: אני טוען שלא.
כב' הש ' ברודי: אז זו השאלה.
עו"ד טולדנו: אז היא עשתה, ועוד איך. אתה מסכים איתי שה,
עו"ד בר עוז: רגע, שנייה, שהעדה תצא, ונדבר.
כב' הש' פינקלשטיין: רגע, רגע, זה נכון, יש כאן כללים לפעמים שהם גם נועדו לשמור עלייך,
עו"ד טולדנו: אם את יכולה להמתין שנייה,
כב' הש' פינקלשטיין: אז תצאי עם הבת לכמה דקות. בסדר. את בהמתנה, כן?
עו"ד טולדנו: סליחה, סליחה, סליחה, בואי תחזרי, אני מוותרת על זה, טעות שלי.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עו"ד טולדנו: זה היה אחרי ה, זה. טוב.
עו"ד בר עוז: נכון. אחרי שנים. שנים.
כב' הש' פינקלשטיין: אוקיי. העניין התברר. את רואה?
עו"ד טולדנו: הנה, אני אפילו כתבתי את זה לעצמי ב, בואי.
כב' הש' פינקלשטיין: יציאה של צדיק מהאולם עושה רושם.
עו"ד טולדנו: כן, כן, בואי.
כב' הש' פינקלשטיין: אז עצם היציאה, טוב. לא, זה כתוב. כן.
עו"ד טולדנו: זה כתוב לי אפילו בהכנה שלי ואני, טוב. טוב, אז נמשיך.
כב' הש' פינקלשטיין: נמשיך.
עו"ד טולדנו: לימים מגיע, את יוצרת קשר עם בחורה בשם לאה רבין, מקיבוץ ניצנים, מי זאת?
כב' הש' פינקלשטיין: אין קשר, כן? אין קשר.
עו"ד טולדנו: אין קשר בין מה? בין טלי וטורי?
כב' הש ' אמיר: לא, ללאה רבין ה,
עו"ד טולדנו: לא.
עדה, גב' רון: לא, לא. שם שקל לזכור אותו.
כב' הש' פינקלשטיין: כן. אוקיי. אז עכשיו השאלה היא בקשר ללאה, גברת בשם לאה רבין.
עדה, גב' רון: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: מה אנחנו יודעים עליה? שמה?
עדה, גב' רון: לאה רבין גרה בקיבוץ ניצנים. ניצנים. היא הייתה,
כב' הש ' אמיר: זה אחר כך הכרת אותה.
עדה, גב' רון: כן. אבל זה היה בדיעבד, זה היה במקביל גם איתי.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עדה, גב' רון: זה היה בערך בסוף הקשר איתי, אהה, איכשהו, לא משנה בעצם איפה איריס הייתה בתמונה, הוא היה גם נוסע לניצנים. כשהוא סיים איתי את הקשר, הוא היה בקשר עם לאה רבין מניצנים. עליה שמעתי פשוט מקשר עם חצרים, עם מישהי שמכירה אותה, וככה נעשה החיבור.
כב' הש' פינקלשטיין: את ידעת מחברה שלך בחצרים שאחרי שהוא סיים את הקשר איתך, הוא היה בקשר עם לאה רבין מניצנים.
עדה, גב' רון: מניצנים.
עו"ד טולדנו: לא, היא אמרה במקביל.
עדה, גב' רון: במקביל אליי,
כב' הש' פינקלשטיין: וזה היה במקביל.
עדה, גב' רון: במקביל אליי זה היה, כן, וללאה רבין הוא סיפר שאני מתעללת בילדים,
עו"ד בר עוז: רגע, רגע, רגע,
עדה, גב' רון: התחלנו עם ה"סיפר", אין בעיה, מה שתגידו.
עו"ד בר עוז: יש בעיה, ודאי.
עדה, גב' רון: אוקיי.
עו"ד טולדנו: אז אני רוצה שהיא תצא.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
כב' הש ' אמיר: אז תצאי בחוץ.
עו"ד טולדנו: כבודכם.
כב' הש' פינקלשטיין: זה שאתם כל הזמן ערניים זה טוב, כי אז, כי אם אתם לא מתערבים אז,
עו"ד בר עוז: כן, כן.
כב' הש' פינקלשטיין: העדות קולחת.
עו"ד בר עוז: ברור.
כב' הש' פינקלשטיין: כן. אז אהה,
עו"ד טולדנו: הסיפורים האלה, שהעדה מספרת, על כך שהנאשם אמר לחברותיה שהיא מזניחה את הילדים, שהיא מתעללת בהם, שהיא דיכאונית, וכיוצא באלה, אלה סיפורים שחזרו על עצמם באופן שיטתי אנחנו טוענים על פני,
(מדברים יחד)
כב' הש ' אמיר: השאלה איך מוכיחים אותם.
עו"ד טולדנו: עכשיו, השאלה לעניין האמיתות של הדבר הזה,
כב' הש ' אמיר: רק שנייה,
עו"ד טולדנו: זה אם באמת היא הייתה, לא מעניין אותי אם היא באמת הזניחה,
כב' הש ' אמיר: לא, לא, סליחה, רק שנייה. ברור שלא מעניין אותך אם היא הזניחה את הילדים. השאלה היא אחרת. השאלה היא האם הנאשם היה אומר דברים כאלה. עכשיו, נניח שאת רוצה להביא את זה שהנאשם היה אומר את זה כדי ללמד על איזושהי שיטה של הנאשם. אבל כדי להוכיח את זה, צריך להוכיח את זה מפי אלה ששמעו את זה.
עו"ד בר עוז: נכון. בדיוק.
כב' הש ' אמיר: זה ההבדל בין עדות קבילה לעדות שמועה.
עו"ד טולדנו: לאמיתות התוכן זה נכון.
כב' הש' פינקלשטיין: לא.
כב' הש ' אמיר: לא לאמיתות השאלה,
כב' הש' פינקלשטיין: לזה שהנאשם אמר.
כב' הש ' אמיר: לעצם זה שהנאשם אמר. הנאשם אמר את זה לפלוני. פלוני סיפר את זה לאלמוני. אלמוני לא יכול להעיד שהנאשם אמר. רק פלוני יכול להעיד שהנאשם אמר, וגם זה רק עדות שהנאשם אמר ולא שהדברים נכונים.
עו"ד טולדנו: אבל, אבל היא יכולה להעיד שנאמר לה שהנאשם אמר.
כב' הש ' אמיר: חסר משמעות. זו עדות שמועה, בהגדרה, ככה מלמדים מה זה עדות שמועה.
עו"ד טולדנו: זו עדות שמועה אני מסכימה, אבל עדות שמועה כשלעצמה היא לא,
כב' הש ' אמיר: אז היא לא קבילה.
עו"ד טולדנו: היא לא איננה, היא לא בלתי קבילה. היא בלתי קבילה לאמיתות התוכן.
כב' הש ' אמיר: היא ועוד איך,
כב' הש' פינקלשטיין: עדות שמיעה היא בלתי קבילה.
כב' הש ' אמיר: היא ועוד איך בלתי קבילה.
עו"ד טולדנו: להוכחת, להוכחת תוכן.
כב' הש ' אמיר: לא נכון. סליחה.
עו"ד טולדנו: לעצם אמירת הדברים זה הסייג.
כב' הש ' אמיר: לא נכון. זה לא רק ש, את טועה בהקשר הזה, סליחה, טעות מרה.
כב' הש' פינקלשטיין: תסגור.
(הפסקה)
עו"ד טולדנו: להוכיח שהיא שמעה שזה נאמר, בלי שאנחנו יודעים אם זה נכון או לא נכון,
כב' הש ' אמיר: זה לא נכון. כל מה שאפשר לדעת מזה - זה שמישהי אמרה לה.
עו"ד טולדנו: נכון.
כב' הש ' אמיר: לא שהוא אמר למישהי.
עו"ד טולדנו: נכון.
כב' הש ' אמיר: אבל על זה שמישהי אמרה לה - זה לא רלוונטי.
עו"ד טולדנו: טוב.
כב' הש ' אמיר: כי "מישהי" לא עומדת לדין. זה לא אישיו במשפט.
כב' הש' פינקלשטיין: חזרת.
עדה, גב' רון: מעניין פה.
כב' הש' פינקלשטיין: כן, מאוד מעניין. בייחוד כשאת איננה.
עו"ד טולדנו: אבל היית בחוץ.
עו"ד בר עוז: נהנית.
כב' הש' פינקלשטיין: נמשיך.
עו"ד טולדנו: אז, זהו, תודה, אין לי יותר שאלות. אה, לא, רגע, עוד שאלה אחת.
כב' הש' פינקלשטיין: שנייה, שנייה. כן.
עו"ד טולדנו: אם, אני אעשה השלמת חקירה רגע, של טלי וטורי, הבחורה הזאת, והם יספרו את מה שהם יספרו, ואנחנו נצטרך להחזיר אותה שתספר,
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד טולדנו: אז אולי נעשה את זה,
כב' הש ' אמיר: לא, סליחה, לא בהכרח. סליחה, אם הם לא יחלקו על האמינות שלה, הרי כל הסיפור הוא, סתם נניח, שאת רוצה להגיד שהנאשם אמר משהו לטלי וטורי, וטלי וטורי סיפרה את זה גם לעדה כאן, עכשיו, אז אם אותה טלי וטורי תעיד שהוא אמר, והם לא יחלקו על זה שהוא אמר - טוב, אבל אם הם יגידו "את לא דוברת אמת וככה", אז את תרצי לבסס את המהימנות שלה,
כב' הש' פינקלשטיין: נכון.
כב' הש ' אמיר: היא תגיד "אבל אני אמרתי את זה גם לעדה הזאת". ואז נקרא לקיבוץ חצרים,
כב' הש' פינקלשטיין: היא לא תעיד עכשיו על זה בכפוף לזה שההיא עוד לא העידה.
כב' הש ' אמיר: כן. ממש לא.
כב' הש' פינקלשטיין: הבנתי.
עו"ד טולדנו: טוב.
כב' הש ' אמיר: אז זהו, זה הסתיים.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד טולדנו: התקדמנו. הגיע אלייך עמרי אסנהיים, יצר איתך קשר, לצורך השתתפותך בתוכנית בעניין הנאשם, בואי תספרי לנו על ה,
עדה, גב' רון: אני יצרתי איתו קשר.
עו"ד טולדנו: על הפנייה הזאת. כן. בעקבות מה? בעקבות הפרומו.
כב' הש' פינקלשטיין: רגע, אבל תחשבו רגע אם כל הדברים האלה מוסיפים לנו מה, הרי היא אמרה את הדברים המרכזיים.
עו"ד טולדנו: מבחינתי,
כב' הש' פינקלשטיין: גם הסנגור יכול להוסיף לדברים מהעבר.
עו"ד טולדנו: מבחינתי, נכון, אני רק רוצה,
כב' הש' פינקלשטיין: אז מה אכפת לי כרגע אם היא סיפרה את זה או לא סיפרה את זה לעמרי אסנהיים?
עו"ד טולדנו: שאנחנו נדע, יש לנו פה תמליל שלם של, אני מניחה שחבריי יתייחסו אליו בחקירה.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר.
עו"ד טולדנו: רק כדי לתת לכבודכם את הרקע, הייתה פגישה, לאיזה צורך?
עו"ד טולדנו: את יזמת.
עדה, גב' רון: אחרי ש, אני יזמתי, אחרי שהייתה תוכנית בעובדה.
עו"ד טולדנו: כן.
עדה, גב' רון: לפני כמעט 4 שנים, שסיפרה על הפטירה של, של אשתו של שמעון, של ג'ני, וכל ההשתלשלות סביב, ובעצם סיפרו בתוכנית עובדה, הראתה איזושהי, איזשהו רצף בשנים של שמעון, עליי הם עוד ידעו חלקית, אבל עוד לא הגיעו אליי.
כב' הש' פינקלשטיין: אז את יצרת קשר איתם.
עדה, גב' רון: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: ואמרת להם שאת גם ברצף.
עדה, גב' רון: כן. ושאני כן רוצה לתת את החלק שלי. זהו.
כב' הש' פינקלשטיין: אז דיברת איתם.
עדה, גב' רון: נכון.
עו"ד טולדנו: תודה.
כב' הש' פינקלשטיין: אפשר להסתפק בזה. בבקשה. כן.

ע.ת/1, גב' טלי רון, משיבה בחקירה נגדית לעו"ד בר עוז:
עו"ד בר עוז: שלום, טלי, בוקר טוב.
עו"ד טולדנו: נצטרך לראות אותה עוד פעם.
עו"ד בר עוז: את אומרת שההיכרות בינך לבין שמעון התחילה בתא קולי, נכון?
עדה, גב' רון: נכון.
עו"ד בר עוז: ואת פנית אליו, לא הוא פנה אלייך.
עדה, גב' רון: אני שמעתי את ההודעה שלו והשארתי לו הודעה, נכון.
עו"ד בר עוז: אוקיי. בסדר. ואת אומרת שהוא מספר שהוא אלמן עם שני ילדים וגר עם אמו בחולון, נכון?
עדה, גב' רון: נכון.
עו"ד בר עוז: את מגיעה לחולון, ורואה באמת שהוא אלמן עם שני ילדים שגר עם האימא בחולון, נכון?
עדה, גב' רון: נכון.
עו"ד בר עוז: אוקיי. עכשיו, את אמרת קודם,
כב' הש ' אמיר: אתה שואל, העדה מאשרת, אני פשוט לא הבנתי איך רואים על מישהו שהוא אלמן?
עו"ד בר עוז: לא, היא סיפרה שהוא במצב מסוים, והוא אכן היה במצב מסוים.
כב' הש ' אמיר: לא, כשהוא במצב ללא בת זוג,
עו"ד בר עוז: אוקיי.
כב' הש ' אמיר: ואנחנו מדברים,
עו"ד בר עוז: אני מקבל.
כב' הש ' אמיר: הוא יכול להיות גרוש, הוא יכול להיות פרוד.
עו"ד בר עוז: בסדר.
עו"ד טולדנו: אין אישה.
עו"ד בר עוז: בסדר. אין אישה.
כב' הש ' אמיר: לא, אבל מציגים פה הכול כאילו,
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
כב' הש ' אמיר: כמו שהוא ראה את פני ההלם.
עו"ד בר עוז: לא, זה היה,
כב' הש ' אמיר: בסדר, זה מהצד השני.
עו"ד טולדנו: בואו נשכח, אולי ננסה ממש להתאמץ לשכוח מן העדות הזו.
עו"ד בר עוז: לא, לא. טוב. הוא מספר לך על עצמו סיפורים, נכון?
עדה, גב' רון: נכון.
עו"ד בר עוז: הוא סיפר לך שהוא קיבל את עיטור הגבורה למשל, או את עיטור העוז? משהו כזה?
עדה, גב' רון: אני מנסה להיזכר, אהה, אני לא בטוחה.
כב' הש' פינקלשטיין: ברח מהשבי איפה?
עדה, גב' רון: מסוריה.
כב' הש' פינקלשטיין: מסוריה.
עו"ד בר עוז: כן. אבל על עיטורים כלשהם הוא לא סיפר לך.
עדה, גב' רון: עברו הרבה שנים,
עו"ד בר עוז: כן, אני בטוח, את גם לא אמרת את זה במשטרה,
עדה, גב' רון: גם לא אמרתי את זה, זה גם לא היה פרט, אוקיי,
עו"ד בר עוז: אוקיי. עכשיו, מה משך אותך אליו בעצם? מה, מה מצא חן בעינייך בו?
עדה, גב' רון: אהה, הוא היה נראה איש טוב, דובי טוב לב כזה.
עו"ד בר עוז: דובי?
עדה, גב' רון: דובי.
עו"ד בר עוז: כן, אמרת גם על החברים,
עדה, גב' רון: נכון, אני חוזרת על המשפט הזה עוד פעם.
עו"ד בר עוז: אוקיי. אמרת גם שהחברים מהקיבוץ התרשמו שהוא דובי טוב לב כזה.
עדה, גב' רון: כן. הוא היה נראה איש מאוד נחמד.
עו"ד בר עוז: אוקיי.
עדה, גב' רון: מאוד חיפשתי משפחה מחדש. אלמן, עם שני ילדים, שב"כניק, שבי סוריה, זה עושה, לפני 16 שנה, זה עשה לי את זה.
עו"ד בר עוז: אני מתאר לעצמי שגם היום. בסדר.
עדה, גב' רון: היום כבר לא.
עו"ד בר עוז: היום כבר לא.
עדה, גב' רון: לא.
עו"ד בר עוז: אוקיי.
עדה, גב' רון: מותר לי לענות לו כשהוא זה כאילו?
עו"ד בר עוז: בטח, בטח, תעני מה שאת רוצה.
עדה, גב' רון: אוקיי.
עו"ד בר עוז: את אומרת החלטנו לעבור ביחד לחצרים. של מי הייתה ההחלטה לעבור ביחד? זה משהו שקיבלתם במשותף? זה משהו שאת יזמת?
עדה, גב' רון: אני לא זוכרת. למה זה משנה?
עו"ד בר עוז: את זה תשאירי לי למה זה משנה.
עדה, גב' רון: אוקיי.
עו"ד בר עוז: עדיין, כי את אמרת, השתמשת בביטוי "החלטנו לעבור ביחד".
עדה, גב' רון: אני משערת לעצמי שכן. אם חצי שנה הכרנו,
עו"ד בר עוז: כן.
עדה, גב' רון: הוא היה לבד, אני הייתי לבד.
עו"ד בר עוז: כלומר זה לא היה מהלך שהוא יזם ודחף, אלא החלטה שאתם קיבלתם ביחד אחרי חצי שנה שיוצאים ביחד, נכון?
עדה, גב' רון: נכון.
עו"ד בר עוז: אוקיי. בסדר גמור. עכשיו תראי,
כב' הש' פינקלשטיין: את ידעת שהוא נשוי אז?
עדה, גב' רון: לא.
עו"ד טולדנו: הוא לא היה נשוי.
עו"ד בר עוז: הוא לא היה נשוי אז.
עדה, גב' רון: שאלתי, הוא היה גרוש מאשתו השנייה, משרונה.
עו"ד בר עוז: נכון.
עדה, גב' רון: אני לא ידעתי. שרונה מבחינתי,
עו"ד בר עוז: את זה ידעת אחרי עובדה.
עו"ד טולדנו: הגירושין,
עדה, גב' רון: אחרי עובדה.
כב' הש' פינקלשטיין: הגירושין היו,
עו"ד טולדנו: היו אחרי.
כב' הש ' אמיר: הוא היה נשוי.
עו"ד בר עוז: הוא לא היה נשוי.
כב' הש ' אמיר: חד משמעית הוא היה נשוי.
עו"ד בר עוז: הוא היה אלמן וגרוש.
כב' הש ' אמיר: סליחה, הוא היה אלמן ולא גרוש.
עו"ד טולדנו: הוא פרוד.
כב' הש ' אמיר: הוא התגרש רק אחרי שהוא הכיר אותה,
עדה, גב' רון: לי הוא אמר שהיא הייתה מטפלת לילדים.
עו"ד בר עוז: הגט עדיין לא סודר. אוקיי.
כב' הש ' אמיר: נו, מה זה?
עדה, גב' רון: אה, הוא היה נשוי כשהוא היה איתי? אוקיי. עוד פרט שלא ידעתי.
כב' הש ' אמיר: כן. הוא התגרש רק ביוני, והוא הכיר אותך עוד בפברואר.
עדה, גב' רון: בפברואר.
כב' הש' פינקלשטיין: כן. נורא פשוט.
עדה, גב' רון: וואלה.
כב' הש' פינקלשטיין: וואלה.
עו"ד בר עוז: מחדשים לך פה.
עדה, גב' רון: לגמרי.
עו"ד בר עוז: טוב.
כב' הש ' אמיר: רגע, את ידעת שהוא גרוש? או אלמן?
עדה, גב' רון: לא. ידעתי רק על אלמן, ושהייתה לו מטפלת לילדים. בדיעבד,
כב' הש ' אמיר: רגע, זאת אומרת ש-א' לא ידעת שהוא היה נשוי לשרונה.
עדה, גב' רון: לא.
כב' הש ' אמיר: ב', בטח שלא ידעת,
עדה, גב' רון: שהוא הכיר אותי נשוי.
כב' הש ' אמיר: שהוא עדיין, שהוא עדיין נשוי. את גם לא חשבת שהוא גרוש. את חשבת רק שהוא אלמן.
עדה, גב' רון: נכון.
כב' הש ' אמיר: כן, זה שאלתי אותך קודם, איך רואים על מישהו אם הוא אלמן או גרוש.
כב' הש' פינקלשטיין: יש הפתעות במשפט.
כב' הש ' אמיר: כן, הנה, את רואה?
עדה, גב' רון: חשבתי שכבר עברתי, טוב, אוקיי,
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עדה, גב' רון: בסדר.
עו"ד בר עוז: טוב. בהתחלה אתם עוברים לגור ביחד, אפילו עוד לפני כן, איך היחס שלו לילדים שלו?
עדה, גב' רון: כשאני הכרתי אותו היחס היה מאוד מאוד מסור. הוא היה אבא מאוד מסור. הילדים היו איתו בכל מקום, כל הזמן. שום בעיה לא נראתה.
עו"ד בר עוז: אוקיי. היו איזה, שאלו אותך גם במשטרה, אם היו איזה סימני אלימות על הילדים? בכלל, כל התקופה.
עדה, גב' רון: אלימות לא, אבל עדי פחד ממנו.
עו"ד בר עוז: אוקיי. מה שאמרת קודם, לגבי הזיופים, שהתחילו הזיופים.
עדה, גב' רון: כן, התחילו הזיופים.
עו"ד בר עוז: כן.
כב' הש ' אמיר: עדי,
עדה, גב' רון: עדי, הבן הצעיר, עשה פיפי, היה בורח, מותר לי להגיד?
עו"ד בר עוז: מותר מה שאת רוצה.
עדה, גב' רון: זו לא עדות שמיעה? אוקיי. מותר לי.
עו"ד בר עוז: שלבן בורח פיפי.
עדה, גב' רון: אהה, עדי היה בורח לו פיפי, והוא היה כועס עליו, פעם אחת עדי היה חולה, אז אני זאת שקמתי וטיפלתי בו.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר.
עדה, גב' רון: זה היו הזיופים.
עו"ד בר עוז: אוקיי. בסדר. אהה, תראי, הקיבוץ שלך, בית קמה,
עדה, גב' רון: חצרים.
עו"ד בר עוז: חצרים, סליחה, סליחה. הוא נחשב לקיבוץ עשיר?
עדה, גב' רון: כן.
עו"ד בר עוז: כן?
עדה, גב' רון: לגמרי.
עו"ד בר עוז: לך באופן אישי יש שם נכסים?
עדה, גב' רון: לא.
עו"ד בר עוז: דברים כאלה?
עדה, גב' רון: אז לא היו.
עו"ד בר עוז: אז לא היו.
כב' הש ' אמיר: מה קרה לך, זה לפני ימי ההפרטה.
עדה, גב' רון: 16 שנה. לא, אין הפרטה בחצרים.
כב' הש ' אמיר: יש, יש,
עו"ד בר עוז: אין שמה?
עדה, גב' רון: לא. אין בחצרים.
כב' הש' פינקלשטיין: הוא אחד הקיבוצים הלא מופרטים.
כב' הש ' אמיר: הבודדים.
כב' הש ' אמיר: ויש להם, והיה להם, היה להם, היום כבר אין להם, את נטפים.
עדה, גב' רון: יש לנו את נטפים באחוזים מצומצמים. קיבלנו בונוסים טובים לפני שנתיים.
כב' הש ' אמיר: אז היו אחוזים גבוהים.
עדה, גב' רון: אם הוא היה מחכה, היום היה לי כסף, אבל אז לא היה לי.
עו"ד בר עוז: בסדר.
עדה, גב' רון: תמחקו מהפרוטוקול.
עו"ד בר עוז: אבל אז לא היה לך כסף.
עו"ד טולדנו: זה מוקלט.
עו"ד בר עוז: עכשיו, תראי, הוא אמר לך משהו בזמן שהוא היה בקיבוץ, לגבי חברי קיבוץ אחרים, שהם נגדך? או שהם חושבים עלייך דברים לא טובים?
עדה, גב' רון: הייתה לי חברה טובה בחצרים שהוא קצת ניסה לסכסך בינינו, כן. זה לא אמרתי אף פעם בשום עדות, או שכן אמרתי,
עו"ד טולדנו: צדיקים,
עדה, גב' רון: הוא, הוא התעקש שהיא תבוא לבקר, אהה, ואם היא לא באה, סימן שהיא לא חברה טובה שלך, ולא אכפת לה ממך. ואז כשהיא הגיעה,
עו"ד בר עוז: את זה הוא אמר לך.
עדה, גב' רון: כן.
עו"ד בר עוז: מה שאני שאלתי זה אם הוא אמר לאנשים אחרים משהו נגדך.
עדה, גב' רון: כן. בזמן שהוא היה בחצרים - כן. נודע לי על זה בדיעבד.
עו"ד בר עוז: אוקיי.
עדה, גב' רון: זאת העדות של טלי וטורי.
עו"ד בר עוז: אוקיי, אז עזבי את זה.
עדה, גב' רון: ועוד משהו,
עו"ד בר עוז: כן.
עדה, גב' רון: שאחת הבנות של טלי גם שמעה אותו מדבר בטלפון.
עו"ד בר עוז: שוב, דיברנו על זה ש, זה אותו נושא.
עדה, גב' רון: בסדר, אבל זה הדברים ש, בדיוק.
עו"ד בר עוז: אוקיי. בסדר. אבל את אמרת בעצמך,
עו"ד טולדנו: אז למה לא לאפשר לה להשיב?
עו"ד בר עוז: סליחה? בהתחלה,
כב' הש ' אמיר: כי זו עדות שמועה, כן.
עו"ד בר עוז: בהתחלה הוא התקבל כדובי חמודי כזה,
כב' הש' פינקלשטיין: לא, הסנגור יכול לוותר על ה,
עו"ד בר עוז: אני ממשיך הלאה, אני ממשיך הלאה. את אומרת שבהתחלה הוא התקבל כדובי חמודי כזה, הכול טוב ויפה, וזה היה הרושם גם כשהוא הלך, מבחינת רוב חברי הקיבוץ.
עדה, גב' רון: אהה, זה הרושם, כן. היו כבר אותם בודדים שחשדו, אבל לא רצו להגיד לי, לא רצו לקלקל לי.
עו"ד בר עוז: אוקיי. אבל בזמן אמת,
עדה, גב' רון: כן?
עו"ד בר עוז: הוא הלך כדובי חמודי.
עדה, גב' רון: נכון.
עו"ד בר עוז: אוקיי.
כב' הש' פינקלשטיין: היא אומרת דובי לא-לא.
עו"ד בר עוז: כן.
עו"ד בר עוז: עכשיו, בתקופה ש, בתקופה שהוא נעדר מהבית בלילה ולקח את אותה סונומה,
עדה, גב' רון: הממ-הממ.
עו"ד בר עוז: גם בזמן אמת, וגם בדיעבד, הוא אמר לך למעשה את האמת. הוא אמר לך שהוא הלך לקיבוץ,
עדה, גב' רון: בית קמה.
עו"ד בר עוז: בית קמה, כדי לנחם את האלמנה, או להיות עם האלמנה.
עדה, גב' רון: אבל הוא לא ניחם, הוא לא רק ניחם אותה.
עו"ד בר עוז: אבל הוא היה שמה, נכון?
עדה, גב' רון: הוא היה שם, והוא גם היה חלק מהזמן בניצנים באיזשהו שלב.
עו"ד בר עוז: גם לפי הנסיעות ראו את זה.
עדה, גב' רון: גם לפי הנסיעות, מגיע פלט עם קילומטרים מאוד ברור.
עו"ד בר עוז: אוקיי. בעניין הזה הוא אמר לך איפה שהוא נמצא.
עדה, גב' רון: לפעמים הוא לא אמר.
עו"ד בר עוז: אוקיי. בסדר. טוב. עכשיו,
עדה, גב' רון: לא קשור, אני יכולה לענות, אבל אני משתדלת להיות מנומסת.
עו"ד בר עוז: בסדר גמור. אני חושב שאת עונה לי מה שאת רוצה, הכול בסדר.
עו"ד טולדנו: תעני בנימוס את התשובות שלך.
עו"ד בר עוז: אהה, אוקיי. למה בעצם נפרדתם?
עדה, גב' רון: כי נבהלתי ממנו. קודם כל ראיתי שהדברים הם לא כמו שחשבתי, אפרופו אותם זיופים, ואת התמונה הזאת שלו,
עו"ד בר עוז: של המבט.
עדה, גב' רון: יושב בבית, של המבט, אני לא שוכחת.
עו"ד בר עוז: מתי סיפרה לך עובדת סוציאלית מבית קמה שהוא נוהג לבקר שמה?
עדה, גב' רון: עובדת סוציאלית בחצרים שהכירה את איריס,
עו"ד בר עוז: מבית קמה, כן. איריס אמרה לך?
עדה, גב' רון: היא סיפרה ממש קצת אחרי שהוא עזב.
עו"ד בר עוז: אה, קצת אחרי. זאת לא הייתה הסיבה לפרידה.
עדה, גב' רון: זה לא היה קשור. לא. לא הייתה שום סיבה חוץ מהשגחת שמיים כנראה, ואינסטינקטים שלי. זה הכול.
עו"ד בר עוז: אוקיי. תכף נדבר על השגחת שמיים. תראי, הוא דיבר עם ההורים שלך בתקופה שהוא יצא איתך?
עדה, גב' רון: עוד פעם? סליחה?
עו"ד בר עוז: הוא דיבר עם ההורים שלך? היה לו איזה קשר עם ההורים שלך?
עדה, גב' רון: ההורים שלי ידעו עליו, אהה,
כב' הש' פינקלשטיין: ההורים שלך איפה גרו?
עדה, גב' רון: ההורים שלי גרים בבת ים.
כב' הש' פינקלשטיין: בת ים.
עדה, גב' רון: להורים שלי אין קשר מאוד טוב בסך הכול בינינו. אני מנסה להיזכר אם פעם אחת היינו אצלם. אני לא בטוחה בכלל.
עו"ד בר עוז: אוקיי, כלומר יכול להיות שהוא בכלל לא דיבר איתם מעולם, לא פגש אותם ולא ראה אותם.
עדה, גב' רון: לא, אבל זה לא אומר כלום, כי ככה, אוקיי.
עו"ד בר עוז: בסדר.
עדה, גב' רון: זה הקשרים שלי עם ההורים שלי.
עו"ד בר עוז: הוא נתן לך איזשהן תרופות? משהו כזה?
עדה, גב' רון: לא.
עו"ד בר עוז: לא. אוקיי. אהה, טוב, תראי, לגבי תוכנית עובדה, ובזה אני מסיים, את אומרת שאת ביוזמתך יצרת קשר עם אסנהיים, נכון?
עדה, גב' רון: נכון.
עו"ד בר עוז: יצרת איתו קשר אחרי שראית את התוכנית? או שראית את הקדימונים לתוכנית?
עדה, גב' רון: כשראיתי את הקדימונים אז הבנתי שהולך להיות משהו.
עו"ד בר עוז: כן.
עדה, גב' רון: רק אחרי התוכנית יצרתי קשר.
עו"ד בר עוז: הבנתי. כלומר בתוכנית עצמה את עוד לא מוזכרת ולא כלום, אלא רק אחרי התוכנית את נכנסת לסיפור, וגם מוסרת תצהיר במשרדים של עובדה, ומדברת איתם, הם באים אלייך לקיבוץ לדבר איתך דרך אגב?
עדה, גב' רון: לא,
עו"ד בר עוז: או שאת נסעת אליהם?
עדה, גב' רון: על הקיבוץ הייתה לקראת סרט שתוכנן, אהה, להיות מוקרן, ושקיבל בזמנו צו בית משפט לא להקרין לא לשדר אותו, זאת הייתה הפעם שעמרי היה אצלי בקיבוץ.
עו"ד בר עוז: אוקיי.
עדה, גב' רון: לפני זה הייתה לנו שיחה בצומת אלונית, בלילה חזרתי מנסיעה, ונפגשנו שם, וזה התמליל שאתה מכיר אותו, אהה, זאת הייתה הפעם היחידה, ואחר כך הייתה הפעם אצלי בבית, הצילומים.
עו"ד בר עוז: אוקיי. עכשיו, תראי, את מספרת, בעדות שלך במשטרה, או בתמליל עם עובדה, שאחרי ששודרה התוכנית, באו אלייך הביתה, ועשו לך הגומל.
עדה, גב' רון: לא הביתה. בחנות בגדים שלי.
עו"ד בר עוז: בחנות בגדים עשו לך הגומל.
עדה, גב' רון: לא הגומל, לא הגומל.
עו"ד בר עוז: כן?
עדה, גב' רון: למחרת, באותו ערב ששודרה התוכנית, חברי חצרים נשארו פעורי פה, כולל אני. כי הדברים נסגרו, וזהו, והחיים המשיכו. ולמחרת, סתם, אני מאוד אהובה בחצרים, סליחה שאני אומרת את זה, ואז למחרת הגיעו אליי לחנות בגדים, וכולם אמרו "וואו, ניצלת, איזה מזל, איזה", זה דרך אגב המשיך ללוות אותי גם תוך כדי השנה, שנה וחצי האחרונה של כל הפרסומים.
עו"ד בר עוז: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: זה מה שנקרא "הגומל".
עדה, גב' רון: אבל זה לא קשור להשגחת שמיים. אימא שלי חזרה בתשובה, לי אין שום כוונה כזאת. אל תדאג.
עו"ד בר עוז: זכותך המלאה.
עדה, גב' רון: ממש לא. אני סתם, אוקיי?
כב' הש' פינקלשטיין: כן, זה בסדר.
עו"ד בר עוז: השאלה שלי, כלומר, זו לא שאלה אפילו. זו איזושהי אמירה. כלומר אחרי ששודרה התוכנית עובדה, נוצר רושם גם אצלך וגם אצל כל הקיבוץ שהגיע לחנות בגדים, שצריך לעשות לך הגומל, או משהו סמלי כזה, כלומר ש, כמו שאת אמרת, שניצלת, נכון?
עדה, גב' רון: אוקיי, נראה לי שהגיע לי על זה, אבל בסדר.
עו"ד בר עוז: בסדר.
עדה, גב' רון: תשמע, אני ישבתי בתוכנית על הכורסה, על ידי הייתה הבת שלי, ונבהלתי באותו שלב, חשבתי, ראיתי את עצמי במקום הבנות של ג'ני, ואני לא מאשימה פה אף אחד. אני אומרת מה הרגשתי.
עו"ד בר עוז: אוקיי.
עדה, גב' רון: הבנות שלי, ישבה לידי, ישבה לידי מיכל שלי בתוכנית, ואמרתי "הבנות שלי יכולות להיות שם, ואני שם". למזלי אני בצד השני.
עו"ד בר עוז: אני בהחלט מבין שהתוכנית יכולה לעורר תחושה כזאת.
עדה, גב' רון: גם, אבל עכשיו נודע לי שהוא היה נשוי כשהוא חי איתי, אז מה שנקרא, חטא על פשע.
עו"ד בר עוז: אוקיי. תודה רבה, טליה.
עדה, גב' רון: אין על מה.
כב' הש' פינקלשטיין: תודה רבה.
עו"ד טולדנו: כש, רק שאלה אחת.
כב' הש' פינקלשטיין: אנחנו מודים לך. כן, שאלה חוזרת. חקירה חוזרת.

ע.ת/1, גב' טלי רון, משיבה בחקירה חוזרת לעו"ד טולדנו:
עו"ד טולדנו: אמר הסנגור שאת ידעת, את אישרת שידעת על הנסיעה לאיריס נאור.
עדה, גב' רון: נכון.
עו"ד טולדנו: נכון. אבל לאיזו מטרה? ומה טיב היחסים ביניהם? את זה ידעת?
עדה, גב' רון: לא.
עו"ד בר עוז: היא אמרה את זה. גם בראשית וגם בנגדית.
עו"ד טולדנו: טוב.
כב' הש ' ברודי: החלטה.

<#3#>
החלטה
הננו פוסקים את שכרה של העדה גברת טליה רון מקיבוץ חצרים בסך של 250 ₪ סכום הכולל שכר בטלה והוצאות נסיעה. ב"כ המאשימה תמסור את פרטי העדה הרלוונטיים למזכירות ביהמ"ש לצורך העברת התשלום.
<#4#>
ניתנה והודעה היום, 15 באוקטובר 2013, במעמד הצדדים.

מנחם פינקלשטיין, סג"נ
שופט אב"ד

ליאורה ברודי, שופטת

רמי אמיר, שופט

עו"ד טולדנו: תודה רבה לך. עכשיו תעיד איריס נאור.
כב' הש ' אמיר: אני רוצה להגיד, סליחה שנייה, משהו על מדיניות העדים בתיק הזה. אנחנו, אני לא יודע, יש את זה לכל ההרכב פה הרגשה שהקצב הוא נינוח מדי.
עו"ד בר עוז: הוא?
כב' הש ' אמיר: נינוח מדי, ואולי מיותר.
כב' הש' פינקלשטיין: יותר מזה.
כב' הש ' אמיר: על חלקים.
כב' הש' פינקלשטיין: על העדות הזאת אפשר היה לוותר.
כב' הש ' אמיר: כל העדה הזאת - אפשר היה להסכים על עובדה, ואז לא להביא אותה. לא עובדה התוכנית טלוויזיה.
עו"ד בר עוז: אבל זו עדות שמיעה,
כב' הש ' אמיר: לא עדויות שמיעה, עזוב את זה רגע, לא קיבלנו. אם יודעים שזה אסור, אז כל העדות הייתה על עניין ה, השב"כ.
עו"ד טולדנו: אני חושבת שאנחנו צריכים זמן להיפגש ולשבת.
כב' הש' פינקלשטיין: נכון.
עו"ד טולדנו: מה שלא עשינו, בגלל זה,
עו"ד בר עוז: אין שום בעיה.
כב' הש ' אמיר: עובדות מוסכמות. השב"כ והשבי הסורי.
עו"ד בר עוז: אין לנו בעיה עם זה.
כב' הש ' אמיר: סגור. זה כל העדה.
כב' הש' פינקלשטיין: ואז גם אין חשש להטיה באמצעות כל מיני עדים. זה לטובתכם.
עו"ד באומן: כדי שנגיע ל, להסכמות מהסוג הזה, צריך מוכנות של הצד השני,
כב' הש' פינקלשטיין: תסגור רגע.
עו"ד באומן: למחוק עם מרקר, או עם טוש,
(הפסקה)
כב' הש ' אמיר: איך חברך אמר? אי אפשר בלי מחיקות.
כב' הש' פינקלשטיין: אפשר הכול.
כב' הש ' אמיר: אז הנה, הראיתי לך.
כב' הש' פינקלשטיין: כרגע תישמע עדותה של, שלום לך.
עו"ד באומן: אתמול דיברנו על זה.
עו"ד טולדנו: איריס נאור.
כב' הש' פינקלשטיין: בוקר טוב. את איריס נאור. את עדה במשפט, את צריכה לומר את האמת ואת כל האמת.

ע.ת/2, גב' נאור, לאחר שהוזהרה כחוק, משיבה בחקירה ראשית לעו"ד טולדנו:
כב' הש' פינקלשטיין: בהתחלה את עונה לתובעת, אחרי זה לסנגור. תספרי לנו רק על עצמך קצת, דברים כלליים.
עו"ד טולדנו: מאיפה את? מה עיסוקך?
כב' הש' פינקלשטיין: העדות שלך לא תהיה ארוכה. כן.
עדה, גב' נאור: אני ילידת קיבוץ בית קמה.
עו"ד טולדנו: ומה את עושה, מה,
עדה, גב' נאור: יש לי שלושה ילדים, עוסקת בחינוך, ברפואה משלימה, בפיזיותרפיה, הדרכה פדגוגית.
כב' הש' פינקלשטיין: יפה מאוד.
עו"ד טולדנו: מצבך המשפחתי?
כב' הש' פינקלשטיין: תחברי בבקשה את המיקרופון ואז ישמעו אותך.
עדה, גב' נאור: מצבי המשפחתי, אני אלמנה.
עו"ד טולדנו: אוקיי. עם כמה?
עדה, גב' נאור: עם שלושה ילדים.
עו"ד טולדנו: אוקיי. אז בואי ספרי לנו בבקשה את ה, על ההיכרות שלך עם שמעון, לשם כך התכנסנו. ספרי לנו על היחסים האלה.
עדה, גב' נאור: אהה, אני הכרתי את שמעון, הוא יצר איתי קשר בסביבות סוכות 97.
כב' הש' פינקלשטיין: זאת אומרת באזור אוקטובר.
עו"ד טולדנו: אוקטובר 97 זה היה המועד?
עדה, גב' נאור: אני לא בדיוק זוכרת מה בדיוק היה מבחינת התאריך העברי, אבל אני זוכרת שזה היה בסביבות חג סוכות, אמר שהוא מצא את השם שלי בחוברת של פנויים פנויות של התנועה הקיבוצית,
עו"ד טולדנו: הממ-הממ.
עדה, גב' נאור: אהה, זהו. אחרי זה נפגשנו. הקשר הלך והתחזק.
עו"ד טולדנו: מה הוא סיפר לך על עצמו?
עדה, גב' נאור: אהה, הוא סיפר לי שהוא אלמן, שיש לו שני ילדים, שאשתו נפטרה מסרטן,
עו"ד טולדנו: הממ-הממ.
עדה, גב' נאור: אהה, בשלב שהכרנו הוא סיפר שהוא גר אצל אימא שלו.
עו"ד טולדנו: הממ-הממ.
עדה, גב' נאור: שהוא עובד בחברת פרסום.
עו"ד טולדנו: ומה מצבו הכלכלי?
עדה, גב' נאור: אהה, שמצבו הכלכלי טוב, הוא סיפר שהוא פעם היה עשיר, ופעם הוא היה עני, וכרגע יש לו הרבה כסף, מצבו הכלכלי טוב.
עו"ד טולדנו: הממ-הממ.
עדה, גב' נאור: אהה, זהו, בערך, מה שאני זוכרת.
עו"ד טולדנו: אשתו, אמרת, נפטרה, אמרת שאשתו נפטרה מסרטן.
עדה, גב' נאור: כן.
עו"ד טולדנו: באיזה נסיבות היא נפטרה? מה היה?
עדה, גב' נאור: הוא סיפר שגילו לה סרטן, היא קיבלה טיפולים, אחרי זה היא לא רצתה לקבל טיפולים, ויום אחד הוא חזר הביתה ומצא אותה מתה בבית, הזמין את המשטרה, המשטרה הגיעה, חקרה, שאלתי, אני זוכרת ששאלתי למה המשטרה מגיעה אם מישהי מתה מסרטן,
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' נאור: הוא אמר שזה תהליך חוקי שככה זה, זה מה שקורה.
כב' הש' פינקלשטיין: זה החוק. טוב.
עדה, גב' נאור: זהו.
עו"ד טולדנו: אוקיי. ואז אחרי הפגישה הראשונה שלכם מה קורה?
עדה, גב' נאור: אהה, נפגשנו שוב, אני זוכרת, הלכתי, התחלתי ללמוד צילום, הלכתי,
כב' הש' פינקלשטיין: הפגישה הראשונה הייתה איפה?
עדה, גב' נאור: הפגישה הראשונה הייתה בתל אביב. באיזשהו בית קפה, אני לא זוכרת את שמו. אני לא יודעת אם הסתכלתי בכלל.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב. את בכלל לא צריכה לדעת. כן.
עדה, גב' נאור: אהה, הפגישה השנייה נפגשנו כשהלכתי לקנות מצלמה, למדתי צילום. בין לבין דיברנו בטלפון, נפגשנו בחנות צילום, אחרי זה הלכנו ליפו, אהה, וזהו, ואז הוא הסיע אותי הביתה, הוא לא רצה שאני אסע באוטובוס, זה היה בלילה, ומפה לשם הקשר הלך והתהדק.
כב' הש' פינקלשטיין: ברור.
עו"ד טולדנו: הממ-הממ. הגעת לבקר אותו, בבית שבו הוא חי.
עדה, גב' נאור: אני הייתי פעם אחת לפחות, אולי, פעמיים הייתי אצלו בבית. של אימא שלו.
עו"ד טולדנו: ומה ראית?
עדה, גב' נאור: מה ראיתי? בפעם הראשונה שהייתי ראיתי שהילדים ישנים על ספה, שהוא ישן על ספה, הבעתי את תמיהתי בנושא.
עו"ד טולדנו: כי מה?
עדה, גב' נאור: נראה לי מוזר שגם כשיש לו כל כך הרבה כסף, לפי הסיפורים, הילדים שלו חיים בתנאים כאלה, איך להגיד את זה, לא תנאים. אהה, זהו.
כב' הש' פינקלשטיין: אז הבעת את תמיהתך.
עו"ד טולדנו: בפניו.
עדה, גב' נאור: כן.
עו"ד טולדנו: מה, מה, איזו תשובה קיבלת?
עדה, גב' נאור: אהה, אחרי זה הוא סיפר לי שהוא קנה לילדים מיטה, אני גם זוכרת שראיתי אותה בפעם השנייה שביקרנו. אבל התירוץ זה היה סיפור שנוח לו כרגע לגור אצל אימא שלו, ולכן הוא לא רואה סיבה כרגע,
כב' הש' פינקלשטיין: לעבור.
עדה, גב' נאור: לעבור. כן.
עו"ד טולדנו: ועל הרכב?
עדה, גב' נאור: אהה, זה היה תמיהה עם עצמי, שיש לו רכב כזה קטן מוזר, עלוב, גם, שוב, אדם שיש לו כל כך הרבה כסף? אז הוא אמר שזה מה שבעל חברת הפרסום נתן לו, שהוא קמצן, ושהוא מסתדר עם זה בינתיים.
עו"ד טולדנו: אוקיי. על הקשרים שלו עם המשפחה של אשתו המנוחה ידעת משהו?
עדה, גב' נאור: הוא סיפר לי שההורים של אשתו כועסים עליו, שהם מאשימים אותו במוות שלה, שהוא לא, הוא לא עודד אותה לקבל טיפולים, או משהו, אני לא בדיוק זוכרת.
עו"ד טולדנו: הממ-הממ.
עדה, גב' נאור: הוא סיפר שהוא לא מדבר, שיש לו אחות והוא לא מדבר איתה, שגם הוא כועס עליה, והיא כועסת עליו. זה,
עו"ד טולדנו: אוקיי.
עדה, גב' נאור: מה שזכור לי על הקשרים.
כב' הש' פינקלשטיין: כמה זמן נמשך הקשר שלך איתו?
עדה, גב' נאור: חצי שנה.
כב' הש' פינקלשטיין: חצי שנה.
עדה, גב' נאור: משהו כזה.
עו"ד טולדנו: את העובדה הזו שמאשימים אותו במותה, ההורים שלה, כועסים עליו, כי הם מאשימים אותו במותה, שהוא לא עזר בטיפולים או, מתי הוא סיפר לך יחסית להיכרות שלכם?
עדה, גב' נאור: אני חושבת שזה עדיין מוקדם.
עו"ד טולדנו: הממ-הממ.
עדה, גב' נאור: אני לא ממש זוכרת תאריכים ו, אבל אני חושבת שזה היה די מוקדם בתחילת, בהיכרות שלנו.
עו"ד טולדנו: אוקיי.
עו"ד טולדנו: מבחינת המעמד הזוגי הפורמאלי שלו מה היה רשום בתעודת הזהות, את זוכרת?
עדה, גב' נאור: אהה, אני חושבת שזה היה בפגישה השנייה או השלישית הוא סיפר לי שאם אני אסתכל בתעודת זהות שלו אני אראה שהוא גרוש.
עו"ד טולדנו: איך את זה הוא הסביר?
עדה, גב' נאור: והוא הסביר שבעקבות עבודתו בשב"כ אילצו אותו להתחתן עם המטפלת של הילדים שלו, ו, ואחרי שהוא גילה שהיא בוגדת בו ושקרנית ורמאית, הוא החליט להתגרש ממנה.
עו"ד טולדנו: אוקיי.
כב' הש ' אמיר: מה?
כב' הש' פינקלשטיין: למה,
כב' הש ' אמיר: השב"כ הכריח אותו להירשם כנשוי למישהי? אז מה, מה זה נקרא "היא בוגדת בו"?
עו"ד טולדנו: להתחתן ממש.
עדה, גב' נאור: אחרי שהם התחתנו, הוא גילה ש,
עו"ד טולדנו: תסבירי מה הוא אמר לך שהשב"כ אמר.
עדה, גב' נאור: אהה, שאחרי שאשתו נפטרה, הייתה לו מטפלת לילדים, שגרה שם בבית, ושזה לא מתאים שאלמן יגור עם, עם מישהי בתוך הבית, אהה, ולכן הוא צריך, הם צריכים להתחתן.
עו"ד טולדנו: כך אמרו לו בשב"כ. ככה הוא אמר לך.
עדה, גב' נאור: זה מה שהוא סיפר לי.
עו"ד טולדנו: כן, כן. אוקיי.
כב' הש' פינקלשטיין: ואז הוא התחתן.
עדה, גב' נאור: הוא סיפר שאז הם נישאו, ואבא של אשתו, הוא בנה להם בית, או הוא קנה להם בית, חיו כמה זמן ביחד, אני לא זוכרת, התחיל לגלות שהיא בוגדת בו, והוא החליט להתגרש.
עו"ד טולדנו: אוקיי. אחרי שלושה ארבעה חודשים של היכרות ביניכם מה קורה?
כב' הש' פינקלשטיין: רגע, אז ידעת בעצם שפורמאלית הוא גם אלמן וגם גרוש.
עדה, גב' נאור: נכון.
כב' הש' פינקלשטיין: נכון?
עדה, גב' נאור: אבל ההיכרות, זאת אומרת ב, בהיכרות הטלפונית והראשונה הוא סיפר לי שהוא אלמן.
כב' הש' פינקלשטיין: שהוא אלמן. כן. ואחרי זה שהוא אלמן וגרוש.
עדה, גב' נאור: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: והגרוש עם כוכבית כזו. כן, טוב.
עו"ד טולדנו: אחרי שלושה ארבעה חודשים מההיכרות שלכם מה קורה?
עדה, גב' נאור: אהה, התחיל לעלות הנושא של מה, איך הקשר שלנו אמור להתגלגל, הוא רוצה לדעת מה קורה עם הילדים שלו בשנה הבאה, אם, איפה לרשום אותם לבית הספר, אהה, התחיל ללחוץ עליי שנתחתן, ש, שנמסד את הקשר, ואני אמרתי שאני לא מתחתנת עם מישהו שאני לא מתנסה איתו בחיים לפני נישואין.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עדה, גב' נאור: אהה, זהו, ואז, אני לא בדיוק זוכרת מי העלה את הרעיון של להתקבל לחברות, אם זה היה רעיון שלי או רעיון שלו,
כב' הש' פינקלשטיין: עלה הרעיון של להתקבל לחברות בבית קמה.
עדה, גב' נאור: נכון.
עו"ד טולדנו: איזה רעש יש שם.
כב' הש' פינקלשטיין: רבותיי, רבותיי, זה מאוד מפריע.
עדה, גב' נאור: אהה, בבית קמה יש הליך מסודר של קבלה לחברות, שכולל פגישה עם המזכיר, ושליחה ל,
עו"ד טולדנו: רק רגע, רק רגע, אני רוצה לחזור איתך שנייה לעניין של ההצעה לחברות. אהה, את זוכרת מה אמרת במשטרה בהקשר הזה? את קראת, אנחנו גם נפגשנו גם לפני כמה דקות, את זוכרת מה אמרת בהקשר הזה? מה שאמרת במשטרה זה נכון? זאת האמת?
עדה, גב' נאור: מה שאמרתי היה אמת. אם כרגע,
עו"ד טולדנו: אוקיי.
עדה, גב' נאור: למרות שקראתי, אני מודה שאני לא זוכרת.
כב' הש' פינקלשטיין: לא, לא חייב,
עו"ד טולדנו: לא, בסדר גמור. אני רק רוצה שתאשרי לי שזה נכון, כי אנחנו ניצמד לטקסט. אז אני רוצה להזכיר לך מתוך ההודעה.
עו"ד בר עוז: איזה עמוד?
כב' הש' פינקלשטיין: התובעת מרעננת את זיכרונה של העדה.
עו"ד טולדנו: עמוד 5, שורה 13, אני אתחיל מ-12. "ואז אני אמרתי שאני לא מתחתנת, שלושה ארבעה חודשים מקסימום, ואני אמרתי שאני לא מתחתנת עם אף אחד לפני שאני גרה איתו ומכירה אותו, ואז הוא הציע שיתקבל לחברות, וחשבנו איך אפשר לגור יחד לתקופת ניסיון", אוקיי? זאת אומרת לגבי ה,
כב' הש' פינקלשטיין: רגע, זה נכון? אחרי שהתובעת הקריאה לך את זה, עלה איזה רעיון של איך אפשר לעשות תקופת ניסיון.
עדה, גב' נאור: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: זה נכון.
עו"ד טולדנו: ואז ההצעה להתקבל לחברות בקיבוץ הייתה שלו, כמו שאת אומרת כאן. בהודעה במשטרה.
עדה, גב' נאור: אני חושבת, אבל אני אומרת עכשיו, זאת אומרת, אני, אם אני מגלגלת לעצמי, אני חושבת שזה שלו, אבל,
כב' הש' פינקלשטיין: אבל את לא בטוחה.
כב' הש ' ברודי: יש מן בלק אאוט כזה.
עו"ד טולדנו: בסדר, אז יש להניח אבל שכשמסרת את ההודעה במשטרה זכרת יותר טוב? את אומרת ככה, תגידי בקול.
עדה, גב' נאור: כן.
עו"ד טולדנו: כן. אוקיי.
כב' הש' פינקלשטיין: למה בעצם?
כב' הש ' אמיר: למה, מתי הייתה ההודעה במשטרה?
עו"ד טולדנו: ההודעה שלה הייתה ביוני 2012.
כב' הש ' אמיר: סליחה, אז הסיפור עצמו היה ב-97. הפער בין היום לבין המשטרה הוא לא כזה גדול. אז כששאל אותה חוקר, אז היא אמרה לו את מה שהיא אמרה. ועכשיו כשהיא יושבת עם יד על הלב, ולא בדיוק בעמדה של חוקר, שיש לו עמדה מסוימת, אלא היא יושבת פה, אז היא אומרת "אני לא זוכרת אם זו יוזמה שלו או לא". דווקא זה נראה על פני הדברים בדיוק ההפך, שמה שפה,
עו"ד טולדנו: זה שיש היגיון צרוף במה שאדוני אומר אני מסכימה, אבל אפשר שזה יקרה,
כב' הש ' אמיר: נכון.
עו"ד טולדנו: באמת לא מדובר בהודעה שנגבית מיד אחרי שקורה המקרה, לכן אין לזה עדיפות, אבל העדה אומרת, ואני שואלת אותה - יש להניח שזכרת אז יותר טוב מהיום?, והיא אומרת שכן.
כב' הש ' אמיר: אבל היא,
(מדברים יחד)
כב' הש ' אמיר: לא, היא אמרה, מה שאמרת במשטרה זה אמת?, אז היא אמרה כן. אבל יש לי שאלה. את היום זוכרת פחות דברים מאשר לפני שנה כשהיית במשטרה? באופן מהותי, על דברים שקרו ב-97?
עדה, גב' נאור: אני לא יכולה להגיד שאני זוכרת פחות דברים. אני יכולה להגיד שבעקבות מצב נוכחי של לחץ וזה, דברים קצת מתבלבלים.
עו"ד טולדנו: אוקיי.
כב' הש ' אמיר: מתי הם יותר בלחץ? פה או במשטרה?
עדה, גב' נאור: פה יותר אני מרגישה לחוצה מאשר שישבה מולי חוקרת בבית שלי ושאלה אותי שאלות.
כב' הש ' אמיר: היא אמרה לך את התשובות גם?
עדה, גב' נאור: היא אמרה לי מה?
כב' הש ' אמיר: אני שואל אותך, היא אמרה לך דברים? או שאת אמרת?
עדה, גב' נאור: לא, היא לא אמרה לי דברים.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב. את לא צריכה להיות כאן לחוצה, דבר ראשון, ממש לא. גם את לא העדה הכי חשובה במשפט, אז תביני את זה. אז את בהחלט לא צריכה להיות לחוצה. השאלה כרגע היא שאלה קטנה, ממש נקודתית, אם את זוכרת בוודאות של מאה אחוז איך עלתה ההצעה לבוא לגור בבית קמה.
עדה, גב' נאור: אני לא יכולה להגיד שאני זוכרת במאה אחוז.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר. כן. טוב.
עו"ד טולדנו: טוב. עכשיו, מה כלל תהליך הקבלה לקיבוץ?
עדה, גב' נאור: תהליך הקבלה לחברות כלל קודם כל שיחת היכרות עם המזכיר, והייתה גם נציגה של ועדת חינוך, כי היו קשורים ילדים לנושא.
כב' הש' פינקלשטיין: ברור.
עדה, גב' נאור: ואחרי זה שליחה לתנועה הקיבוצית כי יש שם, הייתה שם, היה שם אגף שהתעסק עם קבלה לחברות.
כב' הש' פינקלשטיין: מה הייתה?
עדה, גב' נאור: היה איזשהו אגף שהתעסק עם קבלה לחברות, שכלל כתיבת קורות חיים, מפגש עם איש ששאל כל מיני שאלות, על הרקע, על הרצון להתקבל לחברות, על ה, אהה, ואחרי זה,
כב' הש' פינקלשטיין: גברתי רוצה להביא כאן משהו גרפולוגי או? או עדות שמועה?
עדה, גב' נאור: כן,
כב' הש' פינקלשטיין: רגע, לא, לא, לא, עדות שמועה על מה שאמרה הגרפולוגית?
עו"ד טולדנו: היא יודעת מה קרה בתהליך, רגע,
כב' הש' פינקלשטיין: רגע, רגע. אנחנו לא רוצים שיחזור הסיפור.
עו"ד טולדנו: היא הייתה שותפה לתהליך הזה, ואז מגיע אליה, אני עוד פעם מעידה במקום העדה, אבל מגיעים אליה, אחרי שעושים את האבחונים האלה, ואומרים לה מה הממצאים שלהם ומה הם מתכוונים לעשות עם זה. על כך תעיד העדה, אוקיי?
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עו"ד בר עוז: הגרפולוג, הרי המשטרה פנתה אליו אפילו באיזשהו מזכר, והוא גם אמר שהוא לא זוכר את הסיפור הזה, ושהוא לא שומר מסמכים.
עו"ד טולדנו: כבודכם.
עו"ד בר עוז: אז היא לא יכולה להעיד,
כב' הש' פינקלשטיין: רגע, רגע, תני לסנגור,
עו"ד בר עוז: היא לא יכולה להעיד על ממצאים שהיו שם.
עו"ד טולדנו: נכון. אני לא מעידה על, היא לא מתבקשת להעיד על ממצאים. לא.
כב' הש ' אמיר: אז על מה?
עו"ד טולדנו: היא מתבקשת,
כב' הש' פינקלשטיין: רק, רק שנייה, תנו לי, החליטו בסוף, בתהליך הקבלה, לא לקבל אותו לבית קמה, זה נכון?
עדה, גב' נאור: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: כתוצאה מבדיקות שעשו?
עדה, גב' נאור: כתוצאה מהשיחה עם האיש, שיחה פנים אל פנים, שהוא,
כב' הש' פינקלשטיין: אל תגידי לי עכשיו את התוכן רק,
עדה, גב' נאור: כן, כן.
כב' הש' פינקלשטיין: אני בכוונה מכוון אותך. היה פעולות מסוימות,
עדה, גב' נאור: נכון.
כב' הש' פינקלשטיין: שכללו בדיקות מסוימות, ושיחות, רק שנייה, ושיחות מסוימות, ובסופו של דבר החליטו לא לקבל אותו לבית קמה.
עדה, גב' נאור: נכון.
כב' הש' פינקלשטיין: זה ברור לי. לזה גם הסנגורים לא מתקדמים.
עו"ד בר עוז: כן.
עו"ד טולדנו: אבל למה היא לא יכולה, אני, אז אני אבקש,
כב' הש' פינקלשטיין: עכשיו נבדוק.
עו"ד טולדנו: טוב, אז אני, אז היא צריכה לצאת?
כב' הש' פינקלשטיין: תסגור רגע, תסגור רגע.
כב' הש ' ברודי: למה היא צריכה להעיד?
(הפסקה)
עו"ד טולדנו: איריס, אנחנו, כדי שיהיה הנוסח המוסכם, אהה, בכל אופן נודעה לך מה הייתה התוצאה של תהליך הקבלה שלו לקיבוץ, בלי זה, הוא לא התקבל לקיבוץ.
עדה, גב' נאור: הומלץ לא לקבל אותו לחברות.
עו"ד טולדנו: אוקיי. ומה קורה ביניכם?
עדה, גב' נאור: אהה, אני החלטתי לא להמשיך את הקשר, בעקבות תחושה של חוסר אמינות, זאת אומרת שאני לא יודעת מה נכון ומה לא נכון בסיפורים.
עו"ד טולדנו: מה לא יודעת אם נכון לא נכון?
עדה, גב' נאור: על הכול. חוץ מזה שהוא אבא לשני ילדים, ואלמן כנראה ונשוי, הייתה לי הרגשה ש,
כב' הש' פינקלשטיין: מה הוא סיפר לך על עברו הביטחוני?
עו"ד טולדנו: ומה עשית עם זה?
עדה, גב' נאור: הוא סיפר לי שהוא שירת במוסד, אהה, שבתקופה שהוא היה בצבא הוא נפל בשבי, היה בסיירת נבחרת, מיוחדת, מובחרת, אהה,
כב' הש ' ברודי: וזה הרשים אותך? או ש,
עדה, גב' נאור: לא, אני לא יכולה להגיד שזה הרשים אותי במיוחד. לא ממש התעסקתי עם זה. אני לא מחפשת הירואה,
עו"ד טולדנו: אבל מה עשית עם האינפורמציה הזאת? בדקת?
עדה, גב' נאור: חוץ מזה ששמרתי אותה בלב גם אמרתי לך שלי נורא מוזר שלאדם אחד קורים כל כך הרבה דברים. הוא התנדב לבדוק את הנושא, ואני אמרתי לו חכה, כי נראה לי מוזר שאם יש לי בן זוג, אני הולכת לבלוש אחריו. אם אני אגיע לרגע הזה, אז אני כבר לא אהיה איתו. זהו, והגיע הרגע.
עו"ד טולדנו: שמה?
עדה, גב' נאור: הגיע הרגע שהרגשתי שאין לי מספיק אחיזה במציאות.
כב' הש ' ברודי: מה שאת אומרת שהאינטואיציה שלך אמרה שזה לא מתאים בשבילך בעצם.
עדה, גב' נאור: כן.
כב' הש ' ברודי: וכך החלטת. וכך היה. נפרדתם ללא בעיה מיוחדת.
כב' הש ' ברודי: הוא ניסה למחות על ההחלטה שלך?
עדה, גב' נאור: אהה, כן, הוא ניסה לשכנע אותי, הוא אמר לי בואי, אני אתן לך טלפונים, תתקשרי לאנשים ש, הוא גם אמר את זה לנציג של הקיבוץ, אני אתן לכם טלפונים, תתקשרו לאנשים שמכירים אותי, הם יספרו עליי, יאמתו את הסיפורים שלי, את מה שאני אומר.
עו"ד טולדנו: מה עשיתם?
עדה, גב' נאור: את הסיפורים שהוא אהה,
עו"ד טולדנו: לא, מה עשיתם עם זה?
עדה, גב' נאור: אה, מה עשינו עם זה? ניסינו להתקשר לכמה טלפונים, חוץ מטלפון אחד של מישהי שלא ידעה על מה אנחנו מדברים באיזה מועדון לילה, אף טלפון לא נענה, לא ענו לנו. אבל אני כבר הייתי בשלב שזה רק היה בשביל אהה,
כב' הש ' ברודי: זה היה אחרי ההחלטה בעצם.
עדה, גב' נאור: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: אחרי גמירות הדעת.
עדה, גב' נאור: כן.
עו"ד טולדנו: בינך לבין, איך היו היחסים בינך לבין הקיבוץ, לבין אנשים בקיבוץ, ומה היה חלקו של הנאשם בכך? של שמעון?
עדה, גב' נאור: לא, היחסים שלי היו טובים, אבל בין לבין הוא ניסה לערער את האמון שלי בכל מיני, בשכנים שלי, ב, בפסיכולוגית שהייתה לי באותה תקופה.
עו"ד טולדנו: באיזה אופן? מה הוא אמר?
עדה, גב' נאור: אהה, שגונבים לי דברים, אני לא שמה לב, ואנשים מנסים לסדר אותי, ודברים,
כב' הש' פינקלשטיין: טוב. את עדיין בבית קמה?
עדה, גב' נאור: אני עדיין בבית קמה.
כב' הש' פינקלשטיין: יפה.
עו"ד טולדנו: תודה. אנחנו אפילו נדלג על ההתייחסות לעמרי אסנהיים. תודה רבה.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב, נכון, כי זה מיותר. עד כאן 70 אחוז מעדותך. עכשיו 30 אחוז.
עו"ד טולדנו: עכשיו יש לנו, טוב.
כב' הש' פינקלשטיין: כן. בהפסקה תסכמו דברים.

ע.ת/2, גב' נאור, משיבה בחקירה נגדית לעו"ד בר עוז:
עו"ד בר עוז: שלום, איריס. טוב, את אומרת ששמעון פונה אלייך ומציג את עצמו כאלמן וגרוש עם שני ילדים, גר עם אמו בחולון, נכון?
עדה, גב' נאור: הציג את עצמו כאלמן בלבד.
עו"ד בר עוז: כאלמן. ולאחר מכן נודע לכם שהוא גרוש.
כב' הש' פינקלשטיין: אכן הוא אמר לה שיהיה כתוב בתעודת הזהות שהוא גרוש וכו'.
עו"ד בר עוז: כן. אוקיי. את אומרת גם במשטרה, שעוד בשלב מוקדם הוא דיבר על הגעגועים לאשתו, נכון?
עדה, גב' נאור: אני אמרתי שהיה נוח לי ליצור קשר עם אלמן, כי במחשבה שלי אלמנות יוצרת איזשהו סוג של געגועים, מה שאולי אצל גרוש לא, וזה היה לי נוח כן לדבר עם אדם ש, שהבין, שחשבתי שהוא הבין על מה שאני מדברת. כן. על געגועים לאיש, לבעל, לבני הזוג ה, שהם נפטרו.
עו"ד בר עוז: אני מבין. את אומרת במשטרה במפורש, בעמוד 3 שורה 12 שהוא מדבר על הגעגועים לאשתו.
עדה, גב' נאור: נכון.
עו"ד בר עוז: כלומר היה דבר כזה. אוקיי. עכשיו, את גם אומרת בתמליל, בשיחה עם "עובדה", את אומרת אני לא יכולה להגיד שהוא היה אלים כלפיי או משהו כזה, ממש לא, להפך, הוא מאוד ניסה ככה להיות טוב, להכין לי אוכל, להראות שהוא מועיל.
עדה, גב' נאור: נכון.
עו"ד בר עוז: הדברים האלה נכונים?
עדה, גב' נאור: כן.
עו"ד בר עוז: כלומר האיש לא היה איזשהו שד אלים, אלא אדם נחמד סך הכול.
עדה, גב' נאור: כלפיי הוא מאוד ניסה להרשים אותי, הוא מאוד ניסה להיות נחמד אליי. כן.
עו"ד בר עוז: יפה. וגם את, את אמנם לא זוכרת מי העלה את הרעיון שהוא יתקבל לחברות בקיבוץ, אבל מבחינתך גם את רצית את זה. עובדה שהלכת איתו למזכיר הקיבוץ והתחלתם את המהלך הזה.
עדה, גב' נאור: אני ליוויתי אותו, אני יותר רציתי להתנסות בחיים עם מישהו לפני שאני מחליטה אם אני ממסדת את הקשר.
עו"ד בר עוז: אפשר להבין אותך, בסדר גמור. אבל את גם אומרת, אהה, ואני קופץ לסוף, בתצהיר של עובדה, בסעיף 19, את אומרת שגם כשנפרדת ממנו זה היה אחרי התלבטויות רבות, נכון?
עדה, גב' נאור: כן, התלבטתי עם עצמי מה אני עושה עם המידע שיש לי,
עו"ד בר עוז: מצד, מצד אחד הוא, אהה, לא אמין, יש איזה בעיות באמינות. מצד שני הוא עושה רושם טוב, אדם טוב, אדם נעים, נכון? אלה ההתלבטויות למעשה.
עדה, גב' נאור: התחושה שלי, ההתלבטות הייתה שבעצם אני לא יודעת מה נכון ומה לא נכון. אם זה יש דברים שאולי אני אעשה לו עוול בעקבות זה שאני מאשימה אותו בדברים שבעצם, כן, עד שאמרתי לעצמי,
עו"ד בר עוז: הבנתי.
עדה, גב' נאור: אם אני מגיעה למצב כזה של חוסר, של התלבטות, אז צריך, אז מה שקובע זה התחושה האישית שלי, של חוסר האמינות.
עו"ד בר עוז: בסדר גמור. עכשיו תראי,
כב' הש' פינקלשטיין: את ידעת שיש לו קשר באותה תקופה עם קיבוצניקית אחרת?
עדה, גב' נאור: באותה תקופה לפני שהיה לו קשר איתי?
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' נאור: לא.
כב' הש' פינקלשטיין: לא ידעת את זה. כן.
עו"ד בר עוז: אוקיי, תראי. לגבי כל הסיפורים שאמרת על השב"כ והשבי, ואת גם אמרת שלא התרגשת מזה. עכשיו, בתמליל עם שיחה, בשיחה של עובדה, ואני מפנה לעמוד 5, שורה 207, time code 00:27:30, בהקשר לזה של למה הוא מנסה להתקבל כחבר קיבוץ, ולמה הוא מספר סיפורים, את אומרת דבר כזה, "אני לא אופתע שהוא פשוט חיפש בית לילדים שלו, הוא ראה אותו", כאן אני אומר, "את הקיבוץ, הוא ראה אותו", יכול להיות שזה שיבוש, "כמעין קוקיה כזאת שמחפשת מקום לילדים, שהוא לא יצטרך לדאוג להם".
עדה, גב' נאור: אני רואה, תראה, כל הדברים האלה שאני, אני רק אמרתי, זה נעשה בדיעבד, במחשבה עם עצמי בתהליכים,
כב' הש' פינקלשטיין: במחשבות בדיעבד.
עדה, גב' נאור: של עצמי עם תהליכים אחרי מה שקרה.
עו"ד בר עוז: כן.
עדה, גב' נאור: ולא, אני לא יכולה להגיד שבאותו רגע עם כל התקופת קשר שלנו זה מה שחשבתי. אני יכולה להגיד שאחד הדברים שהכי נפגעתי מהם כשלעצמי כשאני משחזרת, זו באמת הייתה התחושה, שכל הקשר היה של ניצול ושל אינטרסים, שלא היה בו שום רגש ויותר מזה.
עו"ד בר עוז: אוקיי.
עדה, גב' נאור: והאמירה בעובדה, זה היה כאילו מסקנות שאני כאילו עושה עם עצמי לאחר בוא נאמר 10 שנים, 15 שנה, מתי נפגשתי עם עובדה, אהה, כן.
עו"ד בר עוז: אוקיי.
עדה, גב' נאור: הייתי שמחה להגיד שזה היה ונגמר, אבל לצערי יש דברים שאני עוד מעבדת ב-ע'.
עו"ד בר עוז: כן, ברור, אבל גם אז, בזמן אמת, היה לך רושם שהוא מחפש,
עדה, גב' נאור: לא, לא,
עו"ד בר עוז: לילדים שלו בית חם?
עדה, גב' נאור: לא.
עו"ד בר עוז: מה לא?
עדה, גב' נאור: זאת אומרת, הוא חיפש, התחושה שלי הייתה שהוא מחפש מישהי לגור איתה, ובעקבות זה גם בית לילדים שלו.
עו"ד בר עוז: אוקיי.
עדה, גב' נאור: שזה טבעי והגיוני.
עו"ד בר עוז: אז למה את אומרת לא? אז התשובה היא כן.
עו"ד טולדנו: היא ענתה, היא אומרת בדיעבד,
עו"ד בר עוז: אל תפריעי לי, בבקשה.
עו"ד טולדנו: אני לא מפריעה.
עדה, גב' נאור: ההיגיון שלי אומר שכל מי שיש לו ילדים מחפש בית חם ואוהב לילדים שלו.
עו"ד בר עוז: מעולה. אז,
עדה, גב' נאור: כן.
עו"ד בר עוז: הסיבה שהוא רצה להצטרף אלייך לקיבוץ, לצאת מהדירה של האימא עם הילדים שם,
עדה, גב' נאור: כן.
עו"ד בר עוז: זה כי הוא חיפש בית חם לילדים בקיבוץ, נכון?
עדה, גב' נאור: נכון. בסדר. כן.
עו"ד בר עוז: והוא ראה את הקיבוץ כמקום טוב.
עו"ד טולדנו: מה צריך בשביל זה חוזרת?
עדה, גב' נאור: נכון, הוא רוצה מקום מצוין.
כב' הש ' אמיר: לא, אבל היא אמרה שבתחושה האישית שלה, יש דברים שבעצם האם המטרה היא זה, כאילו לסדר את הילדים וזהו ואין לו שום עניין בה, או שיש לו קשר כלפיה,
כב' הש ' ברודי: או שזה נלווה.
כב' הש ' אמיר: או שיש לו קשר כלפיה, ואז באופן מובן מאליו הוא בא עם הילדים. שזה תפיסת עולמה.
עו"ד בר עוז: אוקיי. בסדר, בסדר.
כב' הש ' אמיר: אגב, רק שנייה, יש לי שאלה, בהמשך לשאלת אב בית הדין, אמרת שאת לא ידעת שהיה לו באותו זמן, הוא לא גילה לך שיש לו קשר עם קיבוצניקית אחרת.
עדה, גב' נאור: באותו זמן?
כב' הש ' אמיר: כן.
עדה, גב' נאור: לא.
כב' הש ' אמיר: והוא גם לא גילה לך שהילדים גרים שם, ולומדים בבית ספר שם.
עדה, גב' נאור: אהה, לא. אני לא ידעתי.
כב' הש ' אמיר: את חשבת שהם בחולון.
עדה, גב' נאור: נכון.
כב' הש ' אמיר: אצל האימא שלו.
עדה, גב' נאור: נכון.
כב' הש ' אמיר: טוב.
עו"ד בר עוז: טוב, תראי. אני הולך קדימה, אתם, את מודיעה לו שאתם רוצים אהה, שאת רוצה להיפרד ממנו, הוא עוזב את הקיבוץ, ואחרי כמה חודשים הוא מתקשר אלייך, נכון? תגידי רק כן או לא, כי לא שומעים בהקלטה.
עדה, גב' נאור: כן, כן.
עו"ד בר עוז: ו,
עדה, גב' נאור: בזיכרון שלי זה כמה חודשים.
עו"ד בר עוז: כן, כן. והוא אומר לך שאמנון אהרונוביץ', מזכיר הקיבוץ, אומר לך, מפיץ עליו שמועות, נכון?
עדה, גב' נאור: כן.
עו"ד בר עוז: ואת בתמליל עם עובדה למעשה מאשרת את זה, את אומרת שבאמת אמנון התקשר לתנועת הקיבוץ הארצי, והזהיר אותה ממנו, אמר שלא ייתנו לו טלפונים של בחורות מהקיבוץ, נכון? את זוכרת את זה?
עדה, גב' נאור: אני זוכרת את זה, זה מה שהבנתי. שאמנון התקשר לתנועה הקיבוצית ואמר, כן, שהוא לא, שלא קיבלו אותו לחברות.
עו"ד בר עוז: אוקיי. את אומרת,
עדה, גב' נאור: נכון, אני פיתחתי את זה, יכול להיות ש, זאת אומרת יש דברים שאני אומרת שיכול להיות שכבר עשיתי פיתוח לעצמי, אבל אני יודעת שאמנון יצר קשר עם התנועה הקיבוצית ואמר שלא, שבית קמה החליט לא לקבל אותו לחברות.
עו"ד בר עוז: אוקיי. עכשיו תאמרי לי, יש לך בת גדולה, נכון?
עדה, גב' נאור: יש לי שתי בנות גדולות.
עו"ד בר עוז: כן, אבל אחת מהן, הגדולה, היא לא ראתה בעין יפה קשר שלך עם גברים אחרים, נכון?
עדה, גב' נאור: נכון.
עו"ד בר עוז: לא רק שמעון. בכלל, עם כולם.
עדה, גב' נאור: נכון.
עו"ד בר עוז: וגם במקרה של שמעון היא מאוד התנגדה לקשר, אני מתאר לעצמי.
עדה, גב' נאור: נכון.
עו"ד בר עוז: אוקיי. עכשיו תאמרי לי, מתי פנו אלייך לראשונה בעניין של עובדה?
עדה, גב' נאור: אחרי התוכנית שפורסמה,
עו"ד בר עוז: אחרי התוכנית.
עדה, גב' נאור: אחרי התוכנית.
עו"ד בר עוז: אוקיי. מעבר לזה, על כל הפרשה, וכל הסיפור של שמעון קופר, דיברו איתך עוד אנשים? למשל הבנות של ג'ני, חברות שלה? לא? רק עובדה?
עדה, גב' נאור: לא היה לי קשר עם אף אחד.
עו"ד בר עוז: אוקיי. מה היו התגובות אצלך בקיבוץ אחרי השידור של עובדה?
עדה, גב' נאור: אהה, נסערות למדי, אני לא ראיתי את התוכנית.
עו"ד בר עוז: אוקיי.
כב' הש' פינקלשטיין: מה זה יעזור לכם,
עדה, גב' נאור: אני לא צופה בה.
כב' הש' פינקלשטיין: אני שואל עכשיו מבחינת טובתכם, כי כל פעם שיש עד, ומתחילים עם ה, יש כאן גם דברים אולי שאתם לא רוצים לשמוע.
עו"ד בר עוז: לא, אבל יש לנו טענה, אדוני, שכל הסיפור של עובדה, השפיע על עדים. השפיע על עדים, בסופו של דבר, כשמעידים עדים בבית המשפט ובמשטרה, אחרי שהם רואים תוכנית, והם רואים מה אומרים כל האנשים האחרים,
כב' הש' פינקלשטיין: כן, אבל,
עו"ד בר עוז: יש לזה, יש לזה השפעה. אני שואל שתי שאלות.
כב' הש ' אמיר: תקשיב שנייה, תקשיב שנייה, כל עד, כל עד שיבוא להעיד פה,
עו"ד טולדנו: יגיד שזה לא השפיע עליו.
כב' הש ' אמיר: ואתה תחשוב שהוא לא מעיד אמת, ושהוא מושפע מעובדה, תשאל אותו ראית עובדה? מה חשבת בעקבות? תעשה איתו. כל התיק הזה הופך לתיק, אני לא יודע, יש איזה, לי יש תחושה של בלבול כל הזמן בין מה התיק, לבין מה הטלוויזיה.
עו"ד בר עוז: לי זה ברור לחלוטין. לי זה ברור לחלוטין.
כב' הש ' אמיר: אנחנו לא תוכנית טלוויזיה. אנחנו לא תוכנית טלוויזיה.
עו"ד בר עוז: אנחנו חושבים שמה שקרה כאן זה באמת שחלק מהטלוויזיה השתרבב,
כב' הש ' אמיר: אתה שאלת עכשיו שאלות על, על עדויות שמועה, בדיוק כמו שעשתה קודם התובעת. אותו דבר. אתם כולם מתעקשים להכניס אותנו לסיפורי מעשיות מפי השמועה, ואנחנו לא מכריעים דין על הבסיס הזה - לא לטוב ולא לרע.
עו"ד בר עוז: ברור. ברור לחלוטין, אדוני, אבל יכול להיות שהיו לתוכנית הזאתי כן השפעות על עדים, וזה מה שאנחנו מנסים לברר.
כב' הש' פינקלשטיין: לא, תראה, אני רוצה להגיד לך באופן כללי, קודם כל אתה זכאי לשאול את כל מה שאתה רוצה.
עו"ד בר עוז: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: גם יש הבדל בינך לבין התובעת.
כב' הש ' אמיר: כן. נכון.
עו"ד בר עוז: ברור.
כב' הש' פינקלשטיין: ואנחנו לא מפריעים.
עו"ד בר עוז: אני אומר,
כב' הש' פינקלשטיין: אני שואל אם זה מבחינת טובתכם, א', ו-ב', גם, בסדר, להגיד שאתם רוצים, שיש כאן תזה, שהתוכנית השפיעה, אבל אתם צריכים לחשוב על מי זה השפיע, והאם זה השפיע, זאת אומרת אתם חושבים שכאן, נגיד שבקיבוץ בית קמה התוכנית מאוד השפיעה, האם אתה חושב שזה השפיע משהו על עדותה?
עו"ד בר עוז: כן.
כב' הש ' אמיר: כ-20 קיבוצניקים שם חושבים מחשבות.
עו"ד בר עוז: דווקא בנושא הזה כן, אתם תראו בשאלה הבאה,
כב' הש' פינקלשטיין: אוקיי, קדימה. חבל על הזמן.
עו"ד בר עוז: אז ככה, את אומרת שהיו תגובות נסערות בקיבוץ אחרי השידור של עובדה.
כב' הש' פינקלשטיין: היה תגובות נסערות? בסדר. עשו לך ברכת הגומל?
עו"ד בר עוז: לא, דווקא לה לא עשו. לא עשו. אבל דיברו בקיבוץ על התכנים של עובדה? גם נגיד הפרומואים, הדברים שראו שם?
עדה, גב' נאור: אני לא, אני טיפוס שלא מעורב בתוך מיני כל מיני בוא נאמר דיונים פומביים.
עו"ד בר עוז: כן.
עדה, גב' נאור: אני שומרת על הפרטיות שלי, אבל במקום שהלכתי שאלו אותי אם ראיתי מה, מה אני חושבת, איך אני מרגישה.
כב' הש' פינקלשטיין: הפכת לגיבורה בעל כורחך.
עדה, גב' נאור: אמרתי שאני לא ראיתי. לצערי הרב אהה גם ההגעה שלי לכאן היא די, היא בעל כורחי, אני החלטתי שאני לא מתעסקת עם זה. אני רוצה לשים את זה מאחוריי כמה שאני יכולה. זהו.
עו"ד בר עוז: בסדר גמור.
כב' הש' פינקלשטיין: מאה אחוז.
עו"ד בר עוז: וכאן, תראי, למה אני שואל אותך את הדברים האלה?
כב' הש' פינקלשטיין: למה?
עו"ד בר עוז: את אמרת קודם לגבי שרונה, אשת הביניים, שהוא אמר לך שהייתה אישה שהיא מטפלת בבנים שלו, נכון?
עדה, גב' נאור: נכון.
עו"ד בר עוז: שהשב"כ הכריח אותו להתחתן איתה.
עדה, גב' נאור: נכון.
עו"ד בר עוז: יפה. עכשיו תראי, בתמליל שיחה שלך עם עובדה, ואני מפנה ל-time code 00:45:30:00, עמוד 10 (213),
עו"ד טולדנו: איזה עמודים יש לך? לי יש מאתיים ו,
עו"ד בר עוז: הנה את רואה, יש כאלה למעלה גם זה, אה, לך אין את זה.
כב' הש' פינקלשטיין: לא משנה, שניכם מכירים את זה בעל פה. כן.
עו"ד בר עוז: את אומרת בהקשר של הנושא הזה "אני מודה שהסיפור הזה על המטפלת איפשהו היה מוכר לי, אבל אני לא בטוחה שהוא סיפר אותו, אבל נראה לי שכן". עכשיו, האם יכול להיות שבגלל התוכנית של "עובדה", ששם מדברים בהרחבה על הנושא של המטפלת שהשב"כ הכריח אותו להתחתן איתה, שהוא סיפור קצת הזוי כשלעצמו, יכול להיות שזה ערבב אצלך את הדברים, ואז את אמרת על מטפלת, כי זה מה שאת אומרת ב"עובדה".
כב' הש' פינקלשטיין: עד כאן השאלה.
עדה, גב' נאור: נכון. אני מודה שכשהגעתי לעובדה, היה דברים שאמרתי שאני לא ממש זוכרת אותם, שיש לי בלק אאוט, אבל תוך כדי השיחה עם עמרי הדברים עלו לי כל מיני דברים.
עו"ד בר עוז: נכון.
כב' הש' פינקלשטיין: עכשיו הוא שואל אותך ספציפית.
כב' הש ' אמיר: הוא אומר משהו אחר, הוא אומר,
עדה, גב' נאור: אני יודעת מה שהוא אומר. הוא אומר אם בעקבות התוכנית, אהה,
כב' הש' פינקלשטיין: לא, לא, משהו ספציפי,
כב' הש ' אמיר: תקשיבי.
עדה, גב' נאור: אוקיי.
כב' הש ' אמיר: הוא אומר שכשאת דיברת עם עמרי, את תכנית עובדה הראשונה את לא ראית.
עדה, גב' נאור: נכון. גם את השנייה לא ראיתי.
כב' הש ' אמיר: עכשיו, אז,
כב' הש' פינקלשטיין: היו שתי תוכניות?
עדה, גב' נאור: לא.
עו"ד טולדנו: לא.
כב' הש ' אמיר: אחת, וראיונות.
עו"ד בר עוז: הייתה אחת ופרומואים.
כב' הש ' אמיר: ואחר כך היו ראיונות אחרי התוכנית. סליחה,
כב' הש' פינקלשטיין: לא, אני שואל,
עו"ד באומן: שודרה אחת.
כב' הש ' אמיר: שודרה אחת, ומכינים את מספר שתיים.
עו"ד בר עוז: נכון. נכון.
כב' הש ' אמיר: הראיונות עם העדה הזו, ועם העדה הקודמת,
עו"ד טולדנו: במסגרת 2.
כב' הש ' אמיר: היו אחרי התוכנית הראשונה,
עו"ד טולדנו: נכון.
כב' הש ' אמיר: לקראת 2.
כב' הש' פינקלשטיין: ו-2 עוד לא שודרה.
עו"ד בר עוז: אפילו לא לקראת 2. לקראת המשפט דיבה שהיה.
כב' הש ' אמיר: בסדר, משפט דיבה, לא משנה. מה שהוא אומר לך, זה, הוא מחזיק תמליל של השיחה שלך עם עמרי אסנהיים, ושם את אומרת, את לא בטוחה, את לא זוכרת אם הוא אמר את זה או לא.
עו"ד טולדנו: אבל היא אומרת "אבל נראה לי שכן".
כב' הש ' אמיר: רק שנייה. ופה את סיפרת,
עו"ד בר עוז: אמרתי לה "אבל נראה לי שכן".
עו"ד טולדנו: לא נראה לי שאמרת את זה.
עו"ד בר עוז: אמרתי.
כב' הש ' אמיר: שהשב"כ הכריח אותו להתחתן עם ה,
עדה, גב' נאור: נכון.
כב' הש ' אמיר: עכשיו שואל אותך עורך הדין, אולי זה לא שאת זוכרת עכשיו, אלא שהעובדה ואסנהיים הכניסו לך את זה בראש.
עדה, גב' נאור: אני הבנתי את השאלה. אני שוב חוזרת שבאמת בשיחה עם עמרי, תוך כדי, אמרתי שאני לא ממש זוכרת בדיוק, אבל הדברים לאט לאט, כשיצאתי, המשיכו להתגלגל לי בראש, מה לעשות, זה העלה אצלי כל מיני דברים שרציתי לא לזכור אותם, או לא להתעסק איתם, וכל ההתעסקות עם הנושא הזה,
כב' הש' פינקלשטיין: איריס.
עדה, גב' נאור: הוא הוציא דברים ש,
כב' הש' פינקלשטיין: איריס, תראי, מאה אחוז, כולנו בני אדם. השאלה היא, אם זה שהוא אמר לך, השב"כ, אהה, הכריח אותי,
עו"ד טולדנו: תקריא,
כב' הש' פינקלשטיין: להתחתן עם מטפלת הילדים הזו, כרגע, כשאת חושבת לעצמך, האם זה דברים שהוא באמת אמר לך?
עדה, גב' נאור: אני זוכרת בדיוק שישבנו, אחרי זה כשהדברים כבר עלו אצלי, הוא לקח אותי עם האוטו שלו, ליד איזשהו בית, שהוא אמר לי ששמה הוא גר, ושמה הייתה, עם המטפלת הזאת, ושם הכריחו אותו גם להתחתן, ואחרי שהם התחתנו הוא לא יכול היה להמשיך לגור שם, כי הזיכרון של אשתו היה יותר מדי חזק, והם עברו לגור בבית אחר. כן, זכור לי.
כב' הש' פינקלשטיין: זה זכור לך.
כב' הש ' אמיר: יפה.
עדה, גב' נאור: אם תשאל אותי עכשיו איפה זה היה הבית הזה בדיוק, אני לא זוכרת.
כב' הש' פינקלשטיין: יפה.
עו"ד בר עוז: אוקיי.
כב' הש ' אמיר: אז היא זוכרת את השיחה.
עו"ד בר עוז: אוקיי. טוב, עכשיו שאלה אחרונה, את אמרת פה קודם לתובעת דברים שהחברות שלך בקיבוץ אמרו בדיעבד, לגבי כל מיני ניסיונות פירוד, דברים שהחברות בקיבוץ אמרו לך, נכון?
עדה, גב' נאור: לא חברות בקיבוץ אמרו לי.
עו"ד בר עוז: אז,
עדה, גב' נאור: הוא אמר לי על חברות בקיבוץ.
עו"ד בר עוז: הוא אמר לך על חברות בקיבוץ.
כב' הש ' אמיר: שהן גונבות אותה.
עדה, גב' נאור: כן. כן.
עו"ד בר עוז: על חברות, עם חברות בקיבוץ הוא דיבר עלייך?
עדה, גב' נאור: לא יודעת.
עו"ד בר עוז: את לא יודעת על דבר כזה?
עדה, גב' נאור: לא.
עו"ד בר עוז: הבנתי.
כב' הש ' אמיר: היא לא מתערבבת איפה שלא צריך.
עו"ד בר עוז: שמתי לב.
כב' הש' פינקלשטיין: תודה רבה. יש חקירה חוזרת?
עו"ד בר עוז: תודה, איריס.
כב' הש' פינקלשטיין: אנחנו משבחים את התובעת שלראשונה אין לה חקירה חוזרת. אנחנו גם משבחים אתכם.
כב' הש ' ברודי: החלטה.

<#5#>
החלטה

אנו פוסקים את שכרה של העדה, גב' איריס נאור, מקיבוץ בית קמה, בסך של 250 ₪, שכר בטלה ונסיעות. ב"כ המאשימה תעביר למזכירות ביהמ"ש את הפרטים הרלוונטיים לצורך העברת התשלום האמור לעדה.
<#6#>
ניתנה והודעה היום, 15 באוקטובר 2013, במעמד הצדדים.

מנחם פינקלשטיין, סג"נ
שופט אב"ד

ליאורה ברודי, שופטת

רמי אמיר, שופט

כב' הש' פינקלשטיין: תודה רבה. איריס, אנחנו מודים לך על העדות.
כב' הש ' ברודי: תודה.
כב' הש' פינקלשטיין: ואני מזכיר לך שאת לא העדה הכי חשובה פה, תזכרי את זה. כן. אנחנו יוצאים כרגע להפסקה. כמה עדים יש?
עו"ד טולדנו: שלושה. כבודכם אמר לי להביא את ה-standby, הוא יבוא ה-standby.
עו"ד בר עוז: אלה הקצרות היו.
כב' הש' פינקלשטיין: אנחנו אמרנו, אני מזכיר לך, לפני הסטנדאפ, הסטנדביי, אנחנו רוצים יום שלם.
עו"ד טולדנו: יום שלם.
כב' הש' פינקלשטיין: יום שלם. בסדר. זה יותר חשוב מהסטנד ביי. רבותיי, אנחנו, שימו לב, עכשיו 11:05, ב-11:30 אתם כאן.
(הפסקה)
כב' הש' פינקלשטיין: שב"ס, כל הכבוד. דיווחו לי שהייתם בדיוק בזמן. כן. אפשר? מי העד הבא?
עו"ד טולדנו: מזל לוי.
כב' הש' פינקלשטיין: מזל לוי. בבקשה. בבקשה, בבקשה. איפה היא? מזל לוי. כן. תפתח בבקשה. מה שמך בבקשה?
עדה, גב' לוי: מזל לוי.
כב' הש' פינקלשטיין: מזל לוי. את עדה במשפט. את עדה במשפט, ואת חייבת לומר את האמת ואת כל האמת במשפט. מזל לוי. תספרי לנו על עצמך.
עו"ד טולדנו: רק שנייה, ברשות כבודכם, רק שיירשם, למען הסדר הטוב, אני אתמול, בגלל שאנחנו ככה במן מרתון כזה, עדכנתי את חבריי, את עורך דין דן, ישבנו ועדכנתי אותו בכל התוספות או העדכונים שיש מראיונות העדים האחרונים. אז הוא מודע לעיקרים ככה בעל פה. זה ה-best שיכולנו לעשות ב, בזמן הזה.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר.
עו"ד בר עוז: טוב, תודה. טוב, מזל.

ע.ת/3, גב' לוי, לאחר שהוזהרה כחוק, משיבה בחקירה ראשית לעו"ד טולדנו:
כב' הש ' ברודי: עכשיו גברת מזל לוי. תציגי את עצמך בבקשה, איפה את מתגוררת, כמה פרקים, לפני שאנחנו נכנסים יוצר,
עו"ד טולדנו: מזל לוי היא העדה הראשונה שמתייחסת לאישום של ג'ני, גם זה שיהיה,
כב' הש ' ברודי: לאישום השני.
עו"ד טולדנו: כן.
כב' הש ' אמיר: אה, בגלל זה יש את חילופי המושב.
כב' הש' פינקלשטיין: ברור.
עו"ד טולדנו: נכון.
כב' הש ' ברודי: לא היה נכון יותר לסדר את העדים קודם של האישום הראשון?
כב' הש' פינקלשטיין: לא, היא רצתה, אבל לפעמים אין ברירה.
כב' הש ' ברודי: לא הסתדר.
עו"ד טולדנו: את המסה, יש לנו את הבנים שלו, ואת ה, זהו, יש לנו עוד רופא,
כב' הש' פינקלשטיין: הראשון בעצם נגמר כולו.
כב' הש ' ברודי: ויש את העדויות שהן אמורות להשליך גם על,
עו"ד טולדנו: יש עדות ישירה, מה זה עדות ישירה?, יש עדות חשובה מאוד של הבן שלו שצריכה להישמע.
כב' הש ' ברודי: טוב, אז זה אחר כך.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר.
עו"ד טולדנו: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: אוקיי. אז אהה, כמו שאמרה לך השופטת, דברים כלליים עלייך.
עדה, גב' לוי: קוראים לי מזל לוי, אני גרה בקיבוץ אייל.
כב' הש' פינקלשטיין: קיבוץ אייל.
עדה, גב' לוי: אני נשואה, יש לי שלושה בנים. מטפלת באומנות במקצוע שלי.
כב' הש' פינקלשטיין: מה באומנות?
עדה, גב' לוי: מטפלת באומנות.
כב' הש ' אמיר: מטפלת באומנות.
עדה, גב' לוי: תרפיסטית באומנות.
כב' הש' פינקלשטיין: אה, תרפיסטית באומנות. אוקיי. בסדר גמור. בת כמה, אם מותר לי לשאול?
עדה, גב' לוי: 51.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר.
עו"ד טולדנו: בסביבות הגיל של ג'ני, זיכרונה לברכה.
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: עכשיו, את באה לספר על דברים מסוימים, והתובעת תדריך אותך על מה, באופן כללי, על מה את מדברת. כן.
עו"ד טולדנו: טוב, מזל, בואי נתחיל, על הקשר שלך תספרי קצת,
כב' הש' פינקלשטיין: קיבוץ אייל כל הזמן את? ממתי?
עדה, גב' לוי: 20 שנה.
כב' הש' פינקלשטיין: 20 שנה בקיבוץ אייל.
עו"ד טולדנו: איך הכרת את ג'ני בקיבוץ אייל, כמה זמן אתן חברות?
עדה, גב' לוי: אז לפני, לפני 20 שנה, כשהגעתי לקיבוץ אייל, אז עבדתי בבית הילדים שבו הייתה שרית, הבת של ג'ני זיכרונה לברכה, הכרנו שם, הפכנו להיות חברות טובות, קשר, היה לנו קשר הדוק במהלך כל השנים,
עו"ד טולדנו: לימים ג'ני הכירה את שמעון, זאת אומרת,
עדה, גב' לוי: כן, היא,
עו"ד טולדנו: אנחנו נדלג על כל היחסים שהיו לה. היה את אבי, והיא התגרשה ממנו, אבל,
עדה, גב' לוי: כן.
עו"ד טולדנו: בכל הזמן הזה אתן בקשר הדוק, את אומרת.
עדה, גב' לוי: כן, כן.
עו"ד טולדנו: אתן חברות קרובות.
עדה, גב' לוי: כן.
עו"ד טולדנו: ולימים היא מכירה את שמעון.
עדה, גב' לוי: נכון.
עו"ד טולדנו: בואי תספרי לנו על הקשר שלך איתו ו,
עדה, גב' לוי: אז היא, במשך תקופה היא חיפשה זוגיות, ואז, בכל מיני דרכים, ואז באמת היא הכירה אותו, אני חושבת באינטרנט אם אני לא טועה, סיפרה שהיא הכירה אותו, ואז אחרי זה, שהם החליטו, כשהוא בא, אז גם נפגשנו, די מהר אחרי שהוא הגיע, היא הזמינה אותי ואת בעלי ועוד זוג חברים מהקיבוץ, ובאנו לארוחת ערב. תמקדי אותי עוד פעם, אני,
עו"ד טולדנו: התחברתם? נעשיתם חברים את ושמעון? או הבעלים?
עדה, גב' לוי: אהה, הבעל שלי לא כל כך אהה, הצליח להתחבר עם שמעון. אני,
כב' הש' פינקלשטיין: רגע, את אומרת, נוצרה היכרות,
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: בין ג'ני,
עדה, גב' לוי: היה ניסיון.
כב' הש' פינקלשטיין: וניסיון איתכם, איתך ועם בעלך.
עדה, גב' לוי: נכון. אנחנו גרנו מאוד מאוד קרוב.
כב' הש' פינקלשטיין: גרתם קרוב.
עדה, גב' לוי: ממש מעבר לשביל. כן, שכנים קרובים.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לוי: אני המשכתי להיות חברה של ג'ני, טובה.
כב' הש' פינקלשטיין: עם בעלך זה לא כל כך הלך.
עדה, גב' לוי: לא.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד טולדנו: לא בינה לבין ג'ני. בינו לבין, בין שמעון לבין בעלך.
עדה, גב' לוי: כן. כן.
עו"ד טולדנו: אוקיי. ואז, בואי תספרי לנו קצת על תהליך הקליטה של שמעון בקיבוץ, ומה ידעת על זה, מג'ני, ואיך ג'ני מתייחסת לכך.
עדה, גב' לוי: אז הוא באמת עבר לגור ודי מהר הם בנו עוד קומה, כדי, כי היו לו שני ילדים, ולא היה מקום בבית כמו שהוא היה, אז די מהר הם בנו, ו, והיה ברור ש, זאת אומרת התהליך בקיבוץ אייל הוא ש, שמי שהוא בן זוג של חברה, אז הוא מתחיל תהליך של מועמדות, ואז קליטה. ושמעון התחיל לעבוד גם במפעל בקיבוץ, במפעל אופטיקה, ודי מהר זה, אני, מה שאני יודעת זה משמועות, אבל כאילו לא, לא הסתדר, והחליט, הקיבוץ החליט שהוא לא התקבל למועמדות ולחברות ב, בהמשך.
עו"ד טולדנו: מה, מה את יודעת על זה מג'ני? איך ג'ני התייחסה לנושא הזה?
עדה, גב' לוי: היה לה מאוד קשה, כי היא הייתה מאוד מעורבת בחיים של הקיבוץ, והייתה בן אדם מאוד חברתי, והיו לה הרבה חברים, וזה מאוד כאב לה, ומאוד אכזב אותה.
עו"ד טולדנו: ו? את סימנת את 2001 כנקודת זמן שבה,
כב' הש' פינקלשטיין: היא נפגעה מזה שלא קיבלו את החברות שלו.
עדה, גב' לוי: זה כאב לה, היא נפגעה, כן.
כב' הש' פינקלשטיין: יש לכם אני חושב מסמכים על זה, כי אתם מציינים את זה כאן בציר הזמן ביוני 2000.
עדה, גב' לוי: נכון.
כב' הש' פינקלשטיין: אוקיי. אז זה לא, זו לא נקודה במחלוקת,
עו"ד טולדנו: זאת הסרת המועמדות.
כב' הש' פינקלשטיין: שאובייקטיבית הוא לא התקבל כמועמד באמצע 2000.
עו"ד טולדנו: הוא הסיר את המועמדות.
עו"ד באומן: הוא הסיר את המועמדות ולכן זה גם לא עלה לדיון או משהו כזה.
עו"ד טולדנו: סליחה?
עו"ד באומן: הוא הסיר את המועמדות.
כב' הש ' אמיר: הוא לא סתם הסיר.
עו"ד טולדנו: הוא הסיר, הוא, איך אומרים, התפוטר, אז הסהוסר.
כב' הש' פינקלשטיין: לא, לא, אבל לזה הם לא חייבים להסכים.
כב' הש ' אמיר: השאלה היא,
עו"ד באומן: הוא הסיר את המועמדות.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר. הסיר את המועמדות כרגע.
עו"ד באומן: למרות שהוא בלבו עדיין שאף להמשיך ולהתקבל,
עו"ד טולדנו: בסדר, אז זה סוג של הסכמה, זה סוג של התפוטר. רצה להמשיך, אבל נאלץ להסיר.
כב' הש' פינקלשטיין: לא, לא, המילה התפוטר זה את אמרת. אין לנו כרגע ראיות על התפוטר.
עו"ד טולדנו: אני מדברת על ההסכמה שלנו.
כב' הש' פינקלשטיין: ההסכמה זה שהוא הסיר את המועמדות.
עו"ד טולדנו: אבל רצה להמשיך.
עו"ד באומן: זה, אני לא מבין, זו הסכמה דיונית? בית המשפט שאל אותי אז אני משיב.
עו"ד טולדנו: אני מנסה להבין מה ההסכמה.
כב' הש' פינקלשטיין: תבין, אנחנו ננסה לא לשמוע סתם עדויות, לכן, כרגע, שמענו את מה שהיא אמרה,
עו"ד באומן: העדה ממילא לא יכולה להעיד על הדברים האלה, היא לא,
כב' הש' פינקלשטיין: נכון, נכון,
עו"ד באומן: הדברים האלה נמצאים ב,
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר, אבל כרגע רשום לנו בציר הזמן הסרת מועמדות, הסרת מועמדות. זה מוסכם.
עו"ד באומן: נכון.
עדה, גב' לוי: איפה?
עו"ד טולדנו: ג'ני כעסה, אמרת.
עדה, גב' לוי: היא, זה מאוד כאב לה.
עו"ד טולדנו: אוקיי.
עדה, גב' לוי: זה, זה אכזב אותה.
עו"ד טולדנו: היחסים שלה עם הקהילה של הקיבוץ.
כב' הש' פינקלשטיין: היא הייתה מאוכזבת מקיבוץ אייל.
עדה, גב' לוי: כן. אני לא יודעת אם מאוכזבת מקיבוץ אייל. זה כאב לה.
כב' הש' פינקלשטיין: כאב לה.
עדה, גב' לוי: זה משהו ש, היא לא רצתה שזה יהיה ככה.
כב' הש' פינקלשטיין: ברור.
עדה, גב' לוי: היא רצתה שהוא יתקבל לחברות ויהיה חבר.
כב' הש' פינקלשטיין: ברור.
עו"ד טולדנו: והיחס שלה עם חברי הקהילה?
עדה, גב' לוי: ואז היה הקטע שהיה לה קשה עם הקהילה, היה קטע שהיא התרחקה מהקהילה, שהיא לא, לא השתתפה בחגים, לא באירועים של הקיבוץ, כי היא נפגעה.
עו"ד טולדנו: אוקיי. וזה המשיך המצב הזה?
עדה, גב' לוי: באיזשהו שלב אחרי כמה זמן היא החליטה שהיא מפרידה בין החיים הזוגיים שלה לבין החיים הקהילתיים שלה, והיא חזרה להיות חלק מקהילה של קיבוץ אייל, להשתתף בחגים, באירועים. בלעדיו.
עו"ד טולדנו: והקשר שלה עם הקהילה היה?
עדה, גב' לוי: היה קשר טוב, היא הייתה מאוד מאוד, מאוד אהבו את ג'ני בקיבוץ אייל, היא הייתה חברה של הרבה אנשים.
עו"ד טולדנו: אוקיי. את יכולה לספר לנו קצת, הכרתן, הייתן חברות מאוד קרובות, קצת על ג'ני, איך היא כאדם הייתה?
כב' הש' פינקלשטיין: העדה מתרגשת. (עדה בוכה). אם את תרצי הפסקות או שתייה אז תגידי לנו, כי את צריכה להיות רגועה כשאת מעידה.
עו"ד טולדנו: אנחנו נביא לך טישו.
עדה, גב' לוי: מים.
עו"ד טולדנו: מים, מים, מים. את יכולה?
עדה, גב' לוי: כן. היא הייתה אישה מאוד טובה. חכמה.
עו"ד טולדנו: במה היא אהבה להתעסק? מה היא עשתה בשעות הפנאי?
עדה, גב' לוי: היא הייתה מאוד קשורה לבנות שלה.
כב' הש' פינקלשטיין: כמה בנות יש לה?
עדה, גב' לוי: שתיים.
עו"ד טולדנו: שתיים.
כב' הש' פינקלשטיין: שתי בנות.
עדה, גב' לוי: שתי בנות. אהה, היא, היא התעסקה בהמון המון דברים, היא הייתה מאוד מוכשרת, כמעט כל דבר שהיא בחרה לעשות, היא עשתה בצורה מאוד טובה. היא למדה רפואה אלטרנטיבית, אז זה היה פשוט משהו מופלא לקבל ממנה מגע, היא כל הזמן, היא הייתה בן אדם מאוד חם שאוהב לגעת, היא אהבה ספורט, אהה, היא אהבה מאוד אנשים, היא הייתה קשורה מאוד למשפחה שלה.
עו"ד טולדנו: אוקיי.
כב' הש ' ברודי: את מגדירה אותה כאישה שיש לה שמחת חיים?
עדה, גב' לוי: מאוד. מאוד. כשהיא דיברה על דברים שהיא אוהבת, היא הייתה מאוד מאוד שמחה. היא עשתה טריאתלון למשל, אז היא הראתה לי את התמונות בכזאת גאווה שהיא הצליחה לעמוד במשימה ואיך היא, כאילו מאוד מאוד זה, זה מאוד ריגש אותה, זה דברים,
כב' הש ' ברודי: וכל זה, מה שאת מספרת, גם מאפיין אותה עד שקרה האסון איתה?
עדה, גב' לוי: אני ממש ממש קרוב למוות שלה אני ישבתי איתה בבית קפה, והיא רק דיברה, היא סיפרה לי בבית הקפה על כל הדברים המרגשים שעומדים לקרות בחיים שלה, על הספורט שהיא עושה,
כב' הש' פינקלשטיין: את עוד מעידה אותה גברתי על הנושא הזה? בסדר. אוקיי. עכשיו, היחסים שלך,
כב' הש ' ברודי: רגע, אבל היא באמצע,
עדה, גב' לוי: לא, פשוט אז היא סיפרה שעומד, שהיא כנראה תתקבל ל, היא מאוד התרגשה, היא הייתה תמיד שמחה, בן אדם מאוד אופטימי, מאוד מלא שמחת חיים ובריאות נפשית, אני, זה, בריאות נפשית, היא הייתה בן אדם מאוד אהה,
כב' הש ' ברודי: אבל התחלת להגיד, לגבי הפגישה בבית קפה, מה דיברת איתה?
עדה, גב' לוי: דיברנו, היא סיפרה לי על כל התוכניות שלה שהיא עומדת, היה איזשהו קשר עסקי שהתחיל להיות, משהו שקשור ב, היא למדה ב, כשהיא הייתה צעירה, היא למדה עיצוב פנים, והיא הלכה, כאילו, היה לה איזושהי הצעה כנראה לעבוד באיזה מקום בנושא של עיצוב פנים, וזה מאוד מאוד ריגש אותה, שהולכת להיות התחלה חדשה ו,
עו"ד טולדנו: אוקיי.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב. אני מניח שהתובעת אחרי זה, זה יהיה הסדר של התובעת. תגידי לי רק, הקשר שלך עם ג'ני, הוא לאורך כל השנים רצוף?
עדה, גב' לוי: תמיד. כן.
כב' הש' פינקלשטיין: מאיזו שנה עד איזו שנה?
עדה, גב' לוי: 93 אני חושבת הגעתי לקיבוץ.
כב' הש' פינקלשטיין: עד שהיא נפטרה ב-99?
עדה, גב' לוי: עד שהיא נפטרה, כן.
כב' הש' פינקלשטיין: כל הזמן אתם גרים באותו מקום, שכנים,
עדה, גב' לוי: כן. תמיד.
כב' הש' פינקלשטיין: ואתם ביחסים טובים כל ה, ברצף.
עדה, גב' לוי: ברצף. תמיד.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב. כן.
עו"ד טולדנו: 93 עד 2009.
כב' הש' פינקלשטיין: 2009. כן.
עדה, גב' לוי: 93 שהגעתי. כן.
עו"ד טולדנו: אהה, אחרי שהיא עשתה, עוד לפני שהיא עשתה שלום בנפשה עם החיים מול הקהילה וההפרדה שאמרת שהיא עשתה, את סיפרת בהודעה שלך, איך הייתה, בואי נשאל את זה ככה, איך היה היחס שלה עם שמעון כתוצאה מההחלטה הזו של הקיבוץ שלא לאשר את קבלתו?
עדה, גב' לוי: אז כמו שאמרתי, בהתחלה זה מאוד מאוד מאוד כאב לה, והיא נפגעה. בהמשך אני זוכרת שהיא סיפרה לי שלא היה כל כך פשוט בחיים הזוגיים. היה איזשהו שלב, במהלך הדרך, שהייתה אפילו התלבטות שלה אם להמשיך את החיים הזוגיים או לא.
עו"ד טולדנו: הממ-הממ.
עדה, גב' לוי: ובסופו של דבר היא החליטה שהיא, בגלל, בעיקר בגלל שהיא מאוד מאוד, אהה, דאגה ואהבה את הילדים,
עו"ד טולדנו: את הילדים שלו.
עדה, גב' לוי: את הילדים של שמעון, כן.
עו"ד טולדנו: הממ-הממ.
עדה, גב' לוי: את עדי ובני, וגם בגלל כל המורכבות של הבנייה, שהוא השקיע הרבה כסף בבנייה וזה, היא החליטה שהיא נשארת איתו, והיא אמרה לי, אני זוכרת את זה ממש במפורש, "אני החלטתי שאני נשארת איתו, ואני לא רוצה לשמוע שום דבר יותר עליו. זה החיים שלי, זו הזוגיות שלי, וככה אני רוצה שזה יהיה".
עו"ד טולדנו: אוקיי. בכל זאת את מספרת על איזה שני אירועים שהיא סיפרה לך עליהם, שהטרידו אותה, ביחס לשמעון. את יכולה לספר לנו?
עדה, גב' לוי: כן, היה, היא סיפרה לי שהיה אירוע אחד שאני לא יודעת בדיוק, בחשבון הבנק הייתה איזושהי, היא שאלה אותו על איזה משהו שקרה, ש, הוצאה שהיא ראתה מחשבון הבנק, והוא,
כב' הש ' ברודי: מחשבון הבנק שלה.
עדה, גב' לוי: אני לא זוכרת אם היא אמרה שלה או שלהם. מחשבון הבנק, זה מה שהיא אמרה.
כב' הש ' ברודי: זה היה חשבון משותף?
עדה, גב' לוי: אני לא יודעת, אני לא יודעת. והוא התפרץ ב, בכעס מאוד מאוד גדול, שממש הבהיל אותה, ועוד אירוע זה היה שהיא רצתה, היא חיפשה משהו והיא רצתה להיכנס למחסן או לאחד המחסנים ב, בבית, בחצר של הבית, וגם הוא מאוד מאוד כעס עליה וצעק והתפרץ והיא לא ממש הבינה מה, מה,
עו"ד טולדנו: ושני האירועים האלה מה היוו מבחינתה ככל שהיא סיפרה לך?
עדה, גב' לוי: היא סיפרה לי שזה מאוד מאוד הדאיג אותה והפחיד אותה, והיא הבינה שמשהו לא בסדר, אבל היא לא ידעה מה, ואני גם אמרתי לה שאני לא חושבת שזה משהו שתקין, ש, שיש דברים שאי אפשר לדבר עליהם בין בני זוג, או אי אפשר להיכנס למקומות מסוימים. זה לא נראה לי תקין. אבל בזה זה נגמר.
עו"ד טולדנו: אוקיי. השנים חולפות ואת מספרת ש, תוך כדי נסיעה שלך עם ה,
כב' הש ' ברודי: סליחה, רק רגע, רק למקד את זה, בזמנים, מתי זה היה מה שאת מספרת? מה שהיא סיפרה יותר בתחילת הקשר? או יותר,
עדה, גב' לוי: לא, זה היה אחרי שהוא לא התקבל, ואחרי התקופה הזאת, שהיא,
כב' הש ' ברודי: היא החליטה להישאר איתו.
עדה, גב' לוי: כן, שהיא החליטה להישאר, אבל היו את הדברים האלה שככה בלבלו אותה קצת. או היה לה קשה איתם. משהו כזה.
עו"ד טולדנו: אוקיי. אהה, ת', איזה? סליחה. אני מפנה את כבודכם ל-ת/32, אולי כדאי שבאמת גם נפתח את ה, את המייל הזה, יש שם קצת בעיה, כי זה שלושה תמלילים שמשולבים באותו מסמך. והשיחה הרלוונטית שאני מדברת עליה עכשיו מתחילה בעמוד 6, שורה 1, את נוסעת, את מספרת על איזושהי שיחת, אהה,
עדה, גב' לוי: אני,
עו"ד טולדנו: ראיון רדיופוני שקיים ה,
עדה, גב' לוי: כן.
עו"ד טולדנו: הנאשם. אז בואי תספרי לנו על זה. מתי את שומעת את זה?
עדה, גב' לוי: היה חנוכה, ואני נסעתי עם הבן שלי להצגת חנוכה בתל אביב, ובדרך שמעתי את התוכנית של איריס קול, די מהר זיהיתי ש, את הקול שמדבר,
כב' הש' פינקלשטיין: מתי זה היה?
עו"ד טולדנו: בדצמבר 2008.
עדה, גב' לוי: חנוכה.
עו"ד טולדנו: 2008.
כב' הש' פינקלשטיין: 2008. אז היה איריס קול, כן.
עדה, גב' לוי: היה תוכנית ברדיו של איריס קול, ואחרי כמה, שני משפטים שלושה, כבר הבנתי ששמעון מדבר.
כב' הש' פינקלשטיין: ששמעון מדבר.
עדה, גב' לוי: זיהיתי, שמעתי את קולו גם.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לוי: וזה היה, אני שמעתי דברים ממש שנראו לי באותו זמן הזויים, כמו שקיבוץ מתנכל להם, שעשו להם, ששרפו את מכונת הכביסה בחצר, ושהרעילו את הכלב, וש, אהה, המזכיר של הקיבוץ עם הבת שלו הולך בשבת ליד הבית שלהם, והם עומדים ומתכננים איך הבת של המזכיר תעבור לגור בבית של ג'ני, וש, שזה מאוד מאוד קשה לג'ני, וזה יכול להביא אותה עד כדי שהיא תתאבד, כי היא ממש קשה לה בדבר הזה, ו, אני חייבת להגיד שאני באותו רגע אני רציתי להרים טלפון לתוכנית ולהגיד שזה הכול, כל הדברים האלה הזויים, אבל פשוט הבן שלי היה צעיר מאוד, והוא ישב איתי באוטו, ואני לא כל כך רציתי שהוא,
כב' הש' פינקלשטיין: אבל זה נשמע לך הזוי בזמן אמת.
עדה, גב' לוי: לגמרי. לגמרי. אני מכירה את קיבוץ אייל, אני מכירה את הנפשות הפועלות. זה לא נראה לי שמשהו מהדברים האלה היה נכון, ומה גם שזה לא נשמע לי שג'ני במקום הזה, שהיא מרגישה שהיא תתאבד אם הדברים ימשיכו, כי אני הכרתי אותה, אני דיברתי איתה.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב. רגע, אבל סיפרת את זה בטח לג'ני מיד על ה,
עדה, גב' לוי: לא. לא. אני חזרתי הביתה נסערת מאוד, סיפרתי לבעלי, סיפרתי לשכנה שלי תמי אמיר, זו שכנה ש,
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לוי: מעבר לגדר. מאוד התלבטתי אם לספר לג'ני או לא. היה לי מאוד קשה. מה גם שהיא אמרה לי שהיא לא רוצה לשמוע.
כב' הש' פינקלשטיין: ת/32 זה התשדיר, ה,
עו"ד טולדנו: התמליל.
כב' הש' פינקלשטיין: התמליל של ה,
עו"ד טולדנו: גם הדיסק.
כב' הש' פינקלשטיין: של מה, שהיה ב,
עו"ד טולדנו: של השיחה עם איריס קול.
כב' הש' פינקלשטיין: זה היה, ברשת ב' זה איריס קול?
עו"ד טולדנו: אני חושבת.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר. עכשיו, את זיהית את הקול שלו,
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: כבר ב, כשנסעת באוטו.
עדה, גב' לוי: כן, כן.
כב' הש' פינקלשטיין: הוא גם אמר שאני שמעון קופר, לא?
עדה, גב' לוי: לא, אני לא חושבת שהוא אמר את השם.
כב' הש ' אמיר: לא, הוא ביקש לא לגלות את זהותו.
עדה, גב' לוי: לא, הוא לא אמר את השם.
עו"ד טולדנו: זה בהסכמה מוגש התמליל הזה.
כב' הש' פינקלשטיין: לא, לא, זה ברור, זו לא בעיה.
עדה, גב' לוי: לא, הוא לא אמר את השם שלו,
כב' הש' פינקלשטיין: כן, הוא לא אמר את השם.
עדה, גב' לוי: אבל אני זיהיתי.
כב' הש' פינקלשטיין: אבל את זיהית.
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: כן. אוקיי. לא דיברת על זה.
עדה, גב' לוי: חזרתי נסערת, לא דיברתי על זה, דיברנו בינינו בקיבוץ, אני סיפרתי את זה גם לפאני שהיא גם חברה משותפת והיא אמרה לי שהיא נתנה לה את הקישור של ה,
כב' הש ' אמיר: איזה ת' זה?
עו"ד טולדנו: ת/32.
עדה, גב' לוי: של השיחה הזאת עם איריס קול מהאינטרנט, והיא אמרה לה שהיא תעשה עם זה מה שהיא רוצה.
כב' הש' פינקלשטיין: למי היא נתנה?
עדה, גב' לוי: פאני נתנה לג'ני את הקישור של התוכנית,
כב' הש' פינקלשטיין: אה.
עדה, גב' לוי: כדי שאם היא תחליט לשמוע את זה,
כב' הש ' ברודי: שיהיה לה.
עדה, גב' לוי: היא תחליט. כן.
כב' הש' פינקלשטיין: שיהיה לה. טוב.
עדה, גב' לוי: ואז אני הרגשתי שזה מספיק ואני לא צריכה לדבר על זה איתה.
עו"ד טולדנו: וכדי שנסגור,
כב' הש ' ברודי: פאני לא דיברה איתך על זה.
עו"ד טולדנו: בדיוק.
עדה, גב' לוי: לא, לא.
עו"ד טולדנו: אוקיי. אבל בשלב הזה הוא מדבר שמה בשיחה כמו שאת אמרת מעבר להתנכלויות שהוא מתאר שיש איזה סכסוך בוער שאפילו הוא וג'ני מסתובבים עם אקדח, כי הם חיים בפחד, והם, משהו מאוד מאוד קשה. עד מתי, אם בכלל, היה איזשהו סכסוך בינו לבין הקיבוץ, או בין ג'ני ו, בינו לבין הקיבוץ, או מה, במועד הזה?
עדה, גב' לוי: במהלך כל הדרך מה שאני שמעתי מג'ני ומהבעל וממה ששמעתי בבית היו פה ושם דברים של הנהלת חשבונות, שהם מורידים, לקחו יותר מדי מיסים, או כל מיני אי נחת כזאת, שכמעט לכל אחד בקיבוץ קורה שהוא נמצא באיזשהו דיון מול הנהלת חשבונות, "פה לקחו לי יותר מדי מס, לא הבנתם", כן? גם לי היו כאלה דברים, זה לא נראה לי משהו אקוטי. כמובן שהיה כל הזמן העניין הזה ש, שהיא נשואה, או היא חיה, עם מישהו שהקיבוץ לא רוצה אותו כחבר. זה, זה היה נמצא ברקע.
כב' הש' פינקלשטיין: זה כל הזמן ברקע.
עו"ד טולדנו: אוקיי. בסדר. עכשיו אנחנו מתקרבות למועד המוות, אוקיי? בקיץ האחרון, זאת אומרת חודש, או יולי או,
עדה, גב' לוי: אוגוסט?
עו"ד טולדנו: מה קורה?
עדה, גב' לוי: אני הגעתי לבריכה ערב אחד, היה שחייה לילית, זאת אומרת זה היה שעת ערב, ופגשתי אותה בבריכה, אחרי זמן שלא נפגשנו, זמן שלא שמעתי ממנה, ואז התיישבתי לידה, כמובן, והתחלנו לדבר, ולשאול מה נשמע, מה קורה וזה, והיא סיפרה לי שהיא מאוד מאוד מודאגת, כי קורה לה משהו מבחינה בריאותית שהיא לא יודעת מה הוא, ששמעון מספר לה שבלילה היא מאבדת את הנשימה, מאבדת את ההכרה, שצריך להעיר אותה, שהוא צריך לשבת כל הלילה ולשמור עליה, ש, והיא לא יודעת, כי היא עשתה כל מיני בדיקות שלא גילו מה יש לה, ושהיא מאוד מאוד מאוד מודאגת, עד כדי כך היא מודאגת שביום, אם היא נמצאת בבית לבד, אז היא יושבת בחוץ, כדי שאם חלילה יקרה לה משהו, אז מי שעובר על השביל יוכל לראות אותה.
עו"ד טולדנו: אוקיי.
עדה, גב' לוי: אז, אמרתי לה רק שהיא תשים את הטלפון שלי בחיוג מקוצר, ואם חלילה היא לא מרגישה טוב, שתחייג.
עו"ד טולדנו: אז סליחה, כשהיא אומרת לך את הדבר הזה שהיא בחרדה מאוד גדולה, זה בגלל דברים שהיא מרגישה?
עדה, גב' לוי: לא.
עו"ד טולדנו: אלא?
עדה, גב' לוי: היא, היא ממשיכה לשחק כדורסל ולהתנהג בספורטיביות ו, ולחפש עבודה וזה, אלא זה דברים, ככה, היא אמרה ששמעון מספר לה שהמצב שלה מאוד לא טוב.
עו"ד טולדנו: אוקיי. טוב. ומה את עושה עם זה?
עדה, גב' לוי: אהה, זה מדאיג אותי מאוד, בעיקר מדאיג אותי המצב ה, הרגשי שלה, כי זה נראה לי שזה מאוד מסעיר אותה, אז אני מה שאני מחליטה לעצמי זה שאני אפגש איתה יותר, כי אני מאוד מאוד מאוד עסוקה בחיי היום יום שלי, ולמרות שאני חברה מאוד טובה שלה, היה לי קשה למצוא הרבה זמנים שאני נפגשת איתה, אז החלטתי לעצמי שאני רוצה יותר מפגשים, ואז באמת התקשרתי אליה ביום שישי והזמנתי אותה לבית קפה, אמרתי הרבה זמן אנחנו רוצים לדבר, נשב בשקט ונדבר.
עו"ד טולדנו: כמה זמן זה לפני מותה? אתן נפגשות בבית קפה.
עדה, גב' לוי: ממש סמוך, אני לא יודעת אם שבוע שבועיים.
עו"ד טולדנו: אוקיי.
עדה, גב' לוי: אני לא יודעת להגיד,
עו"ד טולדנו: אמרת בין שבוע לשבועיים,
עדה, גב' לוי: קרוב מאוד.
עו"ד טולדנו: לפני מותה.
עדה, גב' לוי: כן, מאוד קרוב.
עו"ד טולדנו: אוקיי. בואי תספרי לנו על הפגישה הזו, על מה אתן משוחחות?
עדה, גב' לוי: אז הלכנו לבית קפה, קרוב לקיבוץ אייל, הזמנו ארוחת בוקר, אני זוכרת אפילו איפה ישבנו. היא, כמו שאמרתי, היא שמחה מאוד, חיונית, היא מספרת לי על זה שיש לה תוכנית, שיש לה איזו הצעת עבודה חדשה, שמאוד מרגשת אותה.
עו"ד טולדנו: איפה? את יודעת? בתור מה?
עדה, גב' לוי: בתור מעצבת פנים אני חושבת עם איזו תוכנה מיוחדת שהיא פיתחה או שהיא עזרה לפתח, משהו חדש כזה.
כב' הש' פינקלשטיין: במה היא עבדה עד אז?
עדה, גב' לוי: היא, היה תקופה ארוכה שהיא מאוד, היא עבדה במפעל, אהה, אופטיקה, מפעל מיקרוגל של קיבוץ אייל הרבה זמן, תקופה ארוכה.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לוי: ואז היא עזבה, ואחר כך היא ניסתה, היא למדה רפואה אלטרנטיבית, היא ניסתה לעבוד קצת באומנות, היא עשתה סבונים כאלה תלויים,
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לוי: כל מיני, היא חיפשה, כל הזמן, היא חיפשה.
כב' הש' פינקלשטיין: חיפשה כל הזמן.
עדה, גב' לוי: כן. היא לא,
כב' הש' פינקלשטיין: ואז היא סיפרה לך שהיא מוצאת עבודה איפה?
עדה, גב' לוי: אני לא יודעת בדיוק להגיד את השם של המקום, אבל באיזשהו משרד,
עו"ד טולדנו: כן?
כב' הש' פינקלשטיין: במה?
עדה, גב' לוי: של עיצוב פנים.
כב' הש' פינקלשטיין: עיצוב פנים.
עדה, גב' לוי: כן, פנים באיזושהי תוכנה, משהו במחשב.
כב' הש' פינקלשטיין: תוכנה מיוחדת.
כב' הש ' ברודי: שכבר קיבלו אותה לעבודה, היא אמרה? או שהיא,
עדה, גב' לוי: לא, שהיא, כן, אני לא זוכרת אם היא אמרה שקיבלו אותה, או שזה בתהליך. אני חושבת שזה היה בתהליך שמסכמים את התנאים - כמה ימים, מה בדיוק עושים, זה, היה גם הצעה בתוך זה שהיא גם תלמד את התוכנה הזאת.
כב' הש ' ברודי: במילים אחרות זה היה משהו בשלב שהוא מעבר להתחלתי.
עדה, גב' לוי: כן, כן, היה שם דיבור על זה שהיא גם תעשה, תלמד אחרים את התוכנה המיוחדת הזאת, אז היה דיון כזה מה בדיוק, איך תיראה המשרה, וגם על הספורט שהיא עושה, על אהה, על כדורסל, כאילו כדורעף, היא הייתה באיזושהי קבוצת כדורסל או כדורעף, והיא ניסתה שגם אני אבוא, ואני לא כל כך שיתפתי פעולה.
כב' הש' פינקלשטיין: בת כמה היא הייתה אז? ב-2009?
עו"ד טולדנו: ארבעים ו, 47.
עדה, גב' לוי: בגילי.
כב' הש' פינקלשטיין: 47 והיא משחקת כדורעף וכדורסל?
עו"ד טולדנו: לא רק.
עדה, גב' לוי: כן, באיזושהי קבוצה של נשים, משהו שמאוד היא אהבה אותו, וזה היה לה מאוד כיף. זה היה לה מאוד טוב.
עו"ד טולדנו: וכדורשת ופילאטיס.
עדה, גב' לוי: גם כשהיה פגרה בקבוצה אחת, אז היא אמרה לי שהיא הולכת לקבוצה אחרת בצור יגאל, בזמן הפגרה של הקבוצה ההיא, היא הייתה מאוד בתוך העניין, שזה מאוד העליב אותה כל העניין של הספורט.
כב' הש' פינקלשטיין: עכשיו, הנושא של העבודה החדשה, היא אמרה את זה במה? בשמחה? בסקרנות?
עדה, גב' לוי: מאוד, מאוד, היא כאילו, היה לי הרגשה שסוף סוף משהו קורה בתחום הזה, כי היא הרבה זמן, זה מאוד תסכל אותה שהיא לא הייתה, לא עבדה באופן רצוף.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עו"ד טולדנו: אוקיי. במהלך הפגישה הזאת קורה עוד משהו שככה,
עדה, גב' לוי: במהלך הפגישה היה עוד משהו שכאילו, לפחות 4 פעמים במהלך הפגישה שמעון התקשר אל הפלאפון שלה, לי זה נראה מאוד מוזר, כי בסך הכול אנחנו פה ליד הבית, רק יצאנו עכשיו, זה לא, וזה איתי, זה לא שלא ברור לאן, וזה היה נראה לי קצת אהה, ניג'וס.
עו"ד טולדנו: ואת יודעת למה?
עדה, גב' לוי: לא, לא יודעת מה הוא אמר לה בתוכן השיחה.
עו"ד טולדנו: אוקיי.
עדה, גב' לוי: אבל זה היה נראה שזה מן דאגה כזאת אליה, או ככה היא הרגישה, היא אמרה לי.
עו"ד טולדנו: אוקיי.
עדה, גב' לוי: "הוא כאילו דואג לי וזה", כי זה היה קצת מפריע.
כב' הש' פינקלשטיין: כן, ברור.
עדה, גב' לוי: יוצאים זוג חברות, יוצאות,
עו"ד טולדנו: היא אמרה שהוא התקשר מפני שהוא דואג לה.
עדה, גב' לוי: כן, כן.
עו"ד טולדנו: טוב.
עדה, גב' לוי: ש"הוא דואג לי".
עו"ד טולדנו: דואג לה שמה?
עדה, גב' לוי: לא יודעת.
עו"ד טולדנו: מה היא אמרה?
עדה, גב' לוי: שהוא דואג לה.
עו"ד טולדנו: באיזה מובן?
עדה, גב' לוי: לא, היא אמרה, כאילו אני אמרתי מה, מה קורה, כמה שיחות?, אז היא אמרה "הוא דואג לי".
עו"ד טולדנו: טוב. אוקיי.
עדה, גב' לוי: היה לה לא נעים. זה היה לה לא נעים.
כב' הש' פינקלשטיין: ברור. הסיטואציה ברורה. כן.
עו"ד טולדנו: בואי נגיע ליום המוות. איפה את?
עדה, גב' לוי: אני נסעתי לטיול בירושלים עם חברה אחרת באוניברסיטה המורמונית הייתי בדיוק באותו זמן באיזושהי הרצאה, הטלפון שלי צלצל, הייתה, על הצג ראיתי שזה איריס בן ישי, חברה מהקיבוץ, חברה שלי מהקיבוץ, מצלצלת, לא עניתי לה, הטלפון היה על שקט, לא עניתי, אמרתי אחר כך אני אצא מההרצאה ואני אענה. אחרי, מיד אחרי זה, היו לי שתי שיחות, אחת אחרי השנייה, מ, מהשכנה שגרה צמוד אליי, אהה, נאווה שחר. כשראיתי שזה כבר שיחה שלישית שבאה מיד אחד אחרי השני אז אמרתי אולי קורה משהו בקיבוץ, אני צריכה לצאת לראות. יצאתי, עניתי לנאווה, היא אמרה לי "אני חושבת שג'ני התאבדה".
עו"ד טולדנו: אה-אה.
עדה, גב' לוי: אני כמובן, אני, אני הייתי מיד בסערת רגשות מאוד גדולה. הדבר הראשון שעשיתי זה להתקשר לבן שלי, שהוא חבר מאוד מאוד טוב של עדי.
עו"ד טולדנו: עדי הבן של הנאשם.
עדה, גב' לוי: עד היום. ו, ולבעל שלי, ולצערי גם לא יכולתי לעזוב את הטיול, כי הייתי באוטובוס, עם אוטובוס, של מטיילים. ורק ב-17:00 אחרי הצהריים הגעתי לתל אביב ונסעתי מיד לקיבוץ.
עו"ד טולדנו: ושם מה קורה?
עדה, גב' לוי: משם אני חייבת להגיד שהייתי ב,
כב' הש' פינקלשטיין: הלם.
עדה, גב' לוי: הלם זה לא מילה מתאימה. בשוק מוחלט. אנחנו, גיל שגיא הוא גם מהקיבוץ, הוא מיד דיבר איתי, כי הוא, הקשרים ההדוקים שלי עם ג'ני זה דבר שהיה ידוע בקיבוץ. אז כמובן שכולם ידעו שזה, שאני מאוד נסערת, והיה דיבור, מיד התחלנו לדבר על ההלוויה, אהה, על ההלוויה כמובן ועל השבעה, וש, אנחנו הבנו שההורים של ג'ני רוצים שהשבעה תהיה ב, בבית שלהם, ככה אני הבנתי, ואני חשבתי שזה יהיה מאוד טוב שהיא תהיה בקיבוץ אייל כי אז אנחנו יכולים לעזור וכל החברים של הבנות ו, ויהיה יותר קל להביא אוכל, דברים שאנחנו עושים בקיבוץ כש,
כב' הש' פינקלשטיין: ברור.
עדה, גב' לוי: כשיש הלוויה,
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לוי: כשיש שבעה. ואז החלטנו לנסוע לדבר עם ההורים של ג'ני. כשהגענו להורים של ג'ני אז שמעון והבנות כבר היו שם, ואני מיד הבנתי שזה לא רצון שלהם, ואז זה היה לי ברור חד משמעית שהשבעה תהיה באייל, זאת אומרת,
עו"ד טולדנו: רצון של מי? מי רצה שהשבעה תתקיים לא בקיבוץ אייל?
עדה, גב' לוי: אני לא יודעת בדיוק, אבל נראה לי שזה היה הרצון של שמעון, אבל אני לא יכולה ל,
עו"ד טולדנו: אוקיי.
עדה, גב' לוי: הוא לא אמר לי את זה בעצמו.
עו"ד טולדנו: טוב.
כב' הש' פינקלשטיין: זה היה נראה לך.
עדה, גב' לוי: זה היה נראה לי, אבל בכל מקרה ש, לי היה חשוב לדעת מה הם רוצים.
כב' הש' פינקלשטיין: איפה זה יהיה.
עדה, גב' לוי: לא, גם רציתי לדעת מה הם רוצים. כי אמרתי, אם הם רוצים שזה יהיה אצלם, אני צריכה לכבד את רצונם, אבל אם לא, אז זה יהיה יותר טוב שזה יהיה באייל.
עו"ד טולדנו: אוקיי. וזה היה באייל.
עדה, גב' לוי: זה היה באייל.
עו"ד טולדנו: תספרי לנו על מהלך השבעה.
עדה, גב' לוי: זה במהלך השבעה אני הייתי שם הרבה מאוד, אנחנו ארגנו גם צוות כזה של חברות, שילווה, שידאג שיש אוכל, ישטוף כלים. יעזור לילדים.
עו"ד טולדנו: הממ-הממ. אני, השאלה שלי היא יותר בכיוון ההתנהלות של שמעון במהלך השבעה.
עדה, גב' לוי: אהה, התנהלות של שמעון. קודם כל היו, אני חייבת להגיד שהיו הרבה אנשים, והיה, עוד פעם, כמו שאמרתי, אני הייתי מאוד נסערת, היו הבנות, היו המשפחה, זה היה זמן שאני לא, זמן די הזוי כזה. היו כמה,
כב' הש' פינקלשטיין: היית בלוויה?
עדה, גב' לוי: בטח.
כב' הש' פינקלשטיין: כמובן. ההלוויה הייתה למתי? זו שאלה רטורית הייתה. ההלוויה הייתה מתי?
עדה, גב' לוי: יום,
כב' הש' פינקלשטיין: לא, בבוקר? למחרת אני מבין.
עדה, גב' לוי: לא בשבת, לא ב,
כב' הש' פינקלשטיין: אה, זה היה ביום שישי הטיול?
עדה, גב' לוי: הטיול היה ביום שישי.
כב' הש' פינקלשטיין: אה, אז הלוויה הייתה ביום ראשון?
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: יום ראשון.
עדה, גב' לוי: הלוויה כן.
כב' הש' פינקלשטיין: איפה הייתם?
עדה, גב' לוי: היינו בקיבוץ אייל.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב. אני שואל, אני אגיד לך למה אני שואל, האם היו לך דיבורים או שיחות עם שמעון לפני הלוויה? אם את זוכרת.
עדה, גב' לוי: אני לא זוכרת.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר.
עדה, גב' לוי: אני לא יודעת.
כב' הש' פינקלשטיין: אוקיי.
עדה, גב' לוי: אני חייבת להגיד, אני לא יודעת מה היה שם, זה היה משהו מאוד,
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר, בבקשה. כן.
עו"ד טולדנו: לגבי הנתיחה אולי, זה מתחבר,
עדה, גב' לוי: אה, יכול להיות.
עו"ד טולדנו: אז, אם אפשר,
עדה, גב' לוי: דיברנו על הנתיחה.
עו"ד טולדנו: נכון. זה היה לפני הלוויה.
עדה, גב' לוי: אני חשבתי שכדאי לנתח ולדעת מה קרה שם, כי זה נראה לי מוזר שבחורה צעירה, או לפחות בגילי הרגשתי אז צעירה, ספורטאית, מלאת חיים, פתאום מתה. בעיניי זה היה נראה לי חשוב שתהיה נתיחה, או רציתי לדעת מה קרה, ואז הבנתי ששמעון מתנגד ושאלתי אותו למה אתה מתנגד, כאילו מה,
כב' הש' פינקלשטיין: אז את זה עוד שאלת לפני הלוויה.
עדה, גב' לוי: כנראה, עכשיו ש, "כנראה". אני עוד פעם אומרת.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר.
עדה, גב' לוי: אני מצטערת, אבל דברים אהה,
כב' הש ' ברודי: מה הוא השיב?
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר. בסדר.
כב' הש ' ברודי: מה השיב,
עדה, גב' לוי: הוא אמר לי שהוא לא יכול לעמוד שוב במעמד של לראות אישה שלו שמנותחת כי הוא כבר ראה את זה על אשתו הראשונה ועל אימא שלו. אני זוכרת שכשהוא אמר לי את זה, זה נשמע לי הזוי, כי אני הבנתי ש, אני ידעתי שאשתו הראשונה מתה מסרטן ואני אומרת, מי שמת מסרטן, בדרך כלל לא מנתחים אותו, ואני ידעתי שאימא שלו הייתה אישה מאוד מבוגרת, וגם חשבתי שלא מנתחים נשים מבוגרות, אבל לא אמרתי על זה שום דבר.
כב' הש' פינקלשטיין: אבל הוא אמר את זה לך.
עדה, גב' לוי: כן.
עו"ד טולדנו: אוקיי.
כב' הש' פינקלשטיין: אני שואל שוב, את חוזרת מהטיול, ביום שישי אחרי הצהריים.
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: ואתם נמצאים בקיבוץ אייל, והלוויה היא ביום ראשון, ואת חברה טובה, ויש לך את כל השבת כדי לשאול את עצמך ולשאול אחרים, ואני מניח שזה היה שיחה כללית, מה קרה לג'ני. אז מה את יודעת, מה אומרים לך, מי אומר לך, האם את מדברת עם שמעון?
עדה, גב' לוי: היה, היה סביב זה בלבול מאוד גדול, כי כמו שאמרתי, בהודעה הראשונה שקיבלתי, אמרו לי שהיא כנראה התאבדה.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לוי: אחר כך היה נראה כאילו מה פתאום התאבדה ומאיפה לקחו את העניין של התאבדה, אבל אני חייבת להגיד, אני לא התעסקתי בזה.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עדה, גב' לוי: אני התעסקתי בלנסוע להורים שלה,
כב' הש' פינקלשטיין: ברור.
עדה, גב' לוי: לראות איפה תהיה ההלוויה.
כב' הש' פינקלשטיין: אוקיי. טוב.
עו"ד טולדנו: אוקיי. אבל מה הייתה הגרסה, מה הייתה העמדה של שמעון לגבי האפשרות שהיא התאבדה? זה כן את אמרת על זה משהו בהודעה שלך. מה הוא טען?
עדה, גב' לוי: אני לא זוכרת.
עו"ד טולדנו: אני אזכיר לך.
כב' הש' פינקלשטיין: אז התובעת מרעננת את זיכרונה של העדה.
עו"ד טולדנו: מי היה מקור הידיעה שהיא התאבדה לפי שמעון? מה היה המקור של הידיעה הזאת שהיא התאבדה? את אמרת, אז רגע, אני מחפשת את הנקודה הספציפית,
כב' הש' פינקלשטיין: את לא צריכה לזכור הכול. כן.
עו"ד טולדנו: הנה. מההודעה שלך בעמוד 6,
כב' הש' פינקלשטיין: הודעה זה במשטרה.
עו"ד טולדנו: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד טולדנו: עמוד 6, לא הבאנו את אסנהיים לרמה כזאת שנכנה את זה הודעה.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד טולדנו: עמוד 6, שורה 147, "הוא אמר", את מתייחסת לשמעון, "אני זוכרת שהיה לי מוזר כל", יש כאן איזשהו שיבוש שאות עולה על אות בהודעה הזאת,
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עו"ד טולדנו: אז אני מנסה להבין מה כתוב. "אני זוכרת שהיה לי מוזר, זה כל, לשפוך אור על מה שקרה, הוא אמר גם שהקיבוץ הפיץ את השמועות על זה שהיא התאבדה, אז אני הייתי מבולבלת", אוקיי? ובהמשך את אומרת שבדיעבד הסתבר שהוא זה שמפיץ את השמועות, אז אני רוצה שנדבר על זה, אוקיי?
כב' הש' פינקלשטיין: האם זה מזכיר לך משהו?
עדה, גב' לוי: אני הבנתי שכאילו מיד אחרי שזה קרה, האחות של הקיבוץ הייתה שם עם המשטרה וכל מי שהגיע וששם נאמר שהיא התאבדה.
כב' הש' פינקלשטיין: הרושם, נאמר שם שהיא התאבדה.
עדה, גב' לוי: כן.
עו"ד טולדנו: אוקיי.
עדה, גב' לוי: ואחר כך היה נראה שכאילו מה פתאום התאבדה ומי מפיץ את השמועות האלה על התאבדות, אז זה היה מאוד מבולבל, יחד עם כל הבלבול הכללי שהיה שם.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד טולדנו: אוקיי.
עדה, גב' לוי: מבחינתי לפחות.
עו"ד טולדנו: בואי נחזור, לא סיימנו את ההתייחסות שלך להתנהלות של שמעון במהלך השבעה, אוקיי?
כב' הש' פינקלשטיין: רגע, אבל שם, בקטע הזה שהתובעת הקריאה לך, יוצא שהבלבול הוא כזה, שמצד אחד אומרים לך שג'ני התאבדה, מהקיבוץ נגיד באופן כללי, ומצד שני שמעון אומר "מה פתאום הם מפיצים שהיא התאבדה?", ככה זה יצא מהקטע הזה.
עדה, גב' לוי: כן. נכון.
כב' הש' פינקלשטיין: אז זה עולה, אם את זוכרת, שה, שהבלבול נוצר בין גרסת ההתאבדות שהיא גרסה של קיבוץ, אנשי הקיבוץ, ומצד שני אומר שמעון, אומר שמעון, שהקיבוץ מפיץ את זה. כך, זה נכון שככה הבנתי?
עו"ד טולדנו: כן.
עדה, גב' לוי: אבל אני הבנתי, כאילו,
כב' הש' פינקלשטיין: כן?
עדה, גב' לוי: כשדיברו על זה, זה נאמר ששמעון אמר בהתחלה, שבאו, בדקה הראשונה שבאו ונודע שהיא מתה, שהיא כבר לא בחיים, ש, שהוא אמר שהיא התאבדה.
כב' הש' פינקלשטיין: אה-אה.
עדה, גב' לוי: זה לא משהו שהקיבוץ המציא אותו.
עו"ד טולדנו: אוקיי.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עו"ד טולדנו: תודה על ההבהרה. אז עכשיו נחזור להתנהלות של שמעון במהלך השבעה.
כב' הש ' ברודי: רגע, אבל הוא דיבר איתך על הנושא הזה?
עדה, גב' לוי: זה, אני לא, לא רוצה, אני לא רוצה להגיד פה דברים. אני לא זוכרת.
כב' הש ' ברודי: זה גם, זה בסדר, אבל לא ביררת איתו.
עדה, גב' לוי: לא. לא ביררתי. בכלל, יש הרבה דברים שאני שמעתי אותם, הם נראו לי, ואני לא ביררתי אותם, בגלל כל הסיטואציה שהייתה שם, אז כמו שלמשל, כמו הדוגמה שהיו זמנים בתוך השבעה, שעות, ששמעון לא היה בבית, כאילו הוא היה הולך שעה, שעתיים, לא יודעת, לא הסתכלתי על השעון, אבל איננו, שאז בזמנו זה נראה לי משהו ש,
כב' הש ' ברודי: זאת אומרת זה היה משהו חריג,
עדה, גב' לוי: חריג. בעיניי זה היה חריג, אבל,
כב' הש ' ברודי: הוא לא ישב עם הבנות כל הזמן.
עדה, גב' לוי: זה לא משהו ששאלתי. אמרתי, אני יודעת, כל אחד מתאבד, מתאבל בדרך שלו. אנחנו לא אנשים חרדים שלא קמים מהכיסאות.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לוי: או למשל היה פעם סתימה בכיור, בלמעלה, בשירותים למעלה, היו הרבה אנשים שהיו בתוך הבית, והייתה סתימה, ואני זוכרת ששמעתי את זה, ואמרתי שנבקש מג'ואי, שהוא החצרן, לבוא ולפתוח את הסתימה, ושמעון אמר לי "לא, אני לא רוצה שאנשים זרים ייכנסו לכאן הביתה", או בשום פנים ואופן אף אחד לא יכל להיכנס לחדר השינה שלהם, שזה גם היה נראה לי באותו זמן, אבל עוד פעם, אני לא שאלתי, לא ביררתי למה אי אפשר להיכנס.
עו"ד טולדנו: ומה הטריד אותו? על מה הוא דיבר? לעומת מה שהוא לא דיבר עליו.
עדה, גב' לוי: הייתה שיחה אחת שאני זוכרת אותה אחר הצהריים אחד שלא היו אנשים מלבדנו בבית, ושמעון דיבר איתי על זה שמה יהיה עם הבית, ועם הכסף, כאילו השווי של הערך של הבית אחרי ה, שהקיבוץ מה יקרה, ואני אמרתי לו שעכשיו זה לא הזמן, אני לא חושבת שזה זמן לדבר על כספים ועל ירושות, שיהיה לזה זמן אחר כך, עכשיו אנחנו עוד באבל.
עו"ד טולדנו: אוקיי. אהה, אחרי שהשבעה מסתיימת, הקשר שלך עם שמעון ועם המשפחה, מה, מה עולה בגורלו?
עדה, גב' לוי: קודם כל היה לי מאוד מאוד קשה, אז אני נשארתי ב, בקשר כזה עם שמעון, שהוא בעצם התקשר אליי, אהה, אני לא יודעת להגיד במספר ימים כמה ימים אחרי, והוא אמר לי שהוא, אהה, מאוד מתלבט באיזושהי שאלה לגבי הפלאפון שהוא מממן בשביל שרית, שהיא הבת של ג'ני, והוא הזמין אותי אליהם הביתה, שנוכל לדבר על זה, ואני כמובן שמיד באתי. לא נכנסנו הביתה. הוא אמר שהוא מעדיף שנשב בגינה, בחצר. וגם אז, בזמנו, זה נראה לי מוזר, אבל אמרתי "טוב", כל אחד עוד פעם, כל אחד בדרך שלו,
כב' הש' פינקלשטיין: מתאבל בדרכו.
עדה, גב' לוי: מתאבל בדרכו. ואז הוא, הוא סיפר לי ששרית ניתקה איתו בעצם את הקשר, והיא לא רוצה לדבר איתו, והוא בינתיים מממן את הפלאפון שלה, והוא מתלבט אם הוא צריך להמשיך לממן את הפלאפון שלה או לא. אני אמרתי לו שאני חושבת ששרית ורינת עברו משהו מאוד מאוד מאוד קשה, לאבד אימא, פתאום, ככה, זה, זה דבר מאוד טראומטי,
כב' הש ' ברודי: בנות כמה היו הילדות?
כב' הש ' ברודי: אז.
עדה, גב' לוי: אז שרית הייתה מתבגרת, היא, באיזו כיתה היא?
עו"ד טולדנו: היום רינת בת 24, אז אנחנו הולכים ל-2009, ושרית קטנה ב-4 שנים, 4 שנים ביניהן.
עו"ד באומן: לפני 4 שנים אדוני.
עו"ד טולדנו: כן.
עדה, גב' לוי: 4 שנים ביניהן. אמרתי שבגיל הזה ילדים יש להן לפעמים מתוך הכאב,
כב' הש ' ברודי: רגע, סליחה, עוד פעם, אז בת כמה הייתה שרית?
כב' הש' פינקלשטיין: היום היא בת כמה?
עו"ד טולדנו: היום היא בת 24.
כב' הש' פינקלשטיין: אז 20.
עדה, גב' לוי: לא. שרית. אנחנו מדברים על שרית.
עו"ד טולדנו: אז ב-2009.
עדה, גב' לוי: לא על רינת.
כב' הש' פינקלשטיין: 2009 זה לפני 4 שנים.
עדה, גב' לוי: בת כמה שרית היום?
עו"ד טולדנו: היום היא בת 24. רינת בת 24, הגדולה.
עדה, גב' לוי: אבל אנחנו מדברים על שרית. שרית יותר צעירה.
עו"ד טולדנו: שרית בת 21 היום.
עדה, גב' לוי: אז היא הייתה, היא הייתה תלמידה, היא הייתה תלמידה בתיכון.
כב' הש' פינקלשטיין: כן, שרית היא הקטנה.
עו"ד טולדנו: כן.
עדה, גב' לוי: שרית הקטנה, כן.
כב' הש' פינקלשטיין: ורינת הגדולה.
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: וההפרש ביניהן הוא כמה שנים?
עו"ד טולדנו: שלוש בערך.
כב' הש' פינקלשטיין: שלוש שנים, אז אז הייתה שרית בת 17, ורינת בת 20.
כב' הש ' ברודי: הבכורה הייתה אחרי שירות צבאי?
עדה, גב' לוי: אהה, כן. כן. היא הייתה אחרי שירות צבאי.
עו"ד טולדנו: היא הייתה בים המלח.
עדה, גב' לוי: היא הייתה ב, בים המלח, ב, כזה במלון, היא עבדה.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לוי: ושרית הייתה עוד מתבגרת, היא הייתה בתיכון, ואמרתי לו שמתוך כאב הרבה פעמים ילדים מגיבים ב, בכעס, ובניתוק, ושאני חושבת שאם הוא רוצה יום אחד לשקם את הקשר איתה, אז הוא כן צריך להמשיך,
כב' הש' פינקלשטיין: ברור.
עדה, גב' לוי: לשלם את הפלאפון, כדי שאחר כך, גם אם היא כועסת ולא מוכנה, וגם דיברתי איתו באותו זמן על החשיבות של לתת לבנות, למרות שהן עזבו את הבית, ולמרות שהן כועסות, את התמונות שלה, את התכשיטים שלה, את הדברים שלה, כי הן מתאבלות. זה היה לי מאוד חשוב להגיד לו את זה.
עו"ד טולדנו: והן קיבלו?
עדה, גב' לוי: לא. הן לא קיבלו.
עו"ד טולדנו: למה?
עדה, גב' לוי: את צריכה לשאול את שמעון, לא אותי.
עו"ד טולדנו: כי הוא לא נתן להם.
עו"ד באומן: למה את מכניסה לה את התשובה? ולמה, היא אומרת שהיא לא יודעת, אז,
כב' הש' פינקלשטיין: נכון.
כב' הש ' ברודי: הסנגור צודק.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לוי: אני לא יודעת.
עו"ד טולדנו: זה, היה נדמה לי שזה לחלוטין, טוב, מובן מאליו, היא אמרה "את צריכה לשאול את שמעון" לא בגלל שהאינפורמציה אצלו, אלא כי הוא זה שמנע את זה מהן.
כב' הש' פינקלשטיין: לא, את צריכה להיזהר.
עדה, גב' לוי: לא, זה היה במובן שהוא מונע מהן את זה ב, בכוונה.
עו"ד טולדנו: טוב.
עדה, גב' לוי: זאת אומרת זה לא, זה היה ברור ש, שזה, אני באה, כשאני העליתי את זה בשיחה בינינו, זה היה בניסיון באמת לרכך אותו ולהסביר כמה זה חשוב בשביל בנות שאימא שלהן נפטרה שהדברים ה,
כב' הש' פינקלשטיין: חפצים אישיים.
עדה, גב' לוי: החפצים האישיים, אני נתתי לה שרשרת,
כב' הש' פינקלשטיין: תכשיטים.
עדה, גב' לוי: תכשיט שהיה עליה כל הזמן. על צווארה.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לוי: חשבתי שילדה שמאבדת את אימא שלה יכולה ל,
כב' הש' פינקלשטיין: ברור.
עדה, גב' לוי: שזה יהיה לה טוב אם היא תקבל את זה.
כב' הש' פינקלשטיין: ברור.
עדה, גב' לוי: זה היה נראה לי חשוב.
עו"ד טולדנו: מתישהו פגשת איזשהו חפץ שהיה מאוד חשוב לג'ני.
עדה, גב' לוי: כן, אני הלכתי לחברים בקיבוץ, אילן רוזנפלד, להתארח איזשהו יום, ואז ראיתי, לג'ני הייתה תמונה של אישה, עם כובע גדול, שצייר מישהו מקיבוץ אייל, שהיא מאוד מאוד אהבה אותה, את התמונה הזאת, ואני ראיתי את התמונה הזאת אצל אילן, אצל חבר אחר מהקיבוץ.
עו"ד טולדנו: מי זה בתמונה? מי בתמונה? מי מצויר שם?
עדה, גב' לוי: אהה, לא יודעת, כאילו זה לא אחד לאחד ג'ני, אבל זה היה כאילו ידוע בינינו שהוא צייר אותה כאילו ונתן לה את התמונה הזאת.
כב' הש' פינקלשטיין: מי? הצייר?
עדה, גב' לוי: הצייר. צייר מהקיבוץ. ואז שאלתי את אילן "מה זה? מה התמונה הזאת עושה אצלך? איך, איך השגת בכלל משהו שלה?"
כב' הש' פינקלשטיין: כן, ברור.
עדה, גב' לוי: אז הוא אמר שהוא הלך יום אחד ביום גשום מאוד, והוא עבר ליד הפח, והתמונה הייתה שמה, והיא ממש ניזוקה, ואז הוא לקח אותה וביקש מהצייר שצייר אותה שהוא יעשה תיקון, ומסגרו אותה ו, ואילן לקח אותה אליו.
עו"ד טולדנו: אוקיי.
עדה, גב' לוי: אני זוכרת שאני ממש נפגעתי עד עמקי נשמתי, ממש, משמעון, כי אני אמרתי, הוא ידע כמה אני, איזה יחסים היו ביניהם, וכמה, כמה האובדן שלה קשה לי, אז כאילו, אם אתה לא רוצה את התמונה הזאתי - תרים טלפון, אני אבוא לקחת אותה, כאילו. זה היה, זה פגע בי מאוד.
עו"ד טולדנו: מה ידעת על מריה?
כב' הש' פינקלשטיין: או לתת את זה לבנות שלה.
עדה, גב' לוי: ברור שאני הייתי נותנת את זה לבנות שלה,
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לוי: אבל כאילו אפילו נגיד אתה לא מדבר איתה, אתה לא, איתי יש לו, היה לנו קשר, הוא יכל להרים אליי טלפון כשהוא היה צריך, אני לא, אני לא ניתקתי את הקשר מיד אחרי שזה קרה, לא האשמתי אותו בשום דבר, הייתי בקשר. כשהוא התקשר אליי אני מיד באתי, אז אם אתה לא רוצה דברים שלה, הם מזכירים לך, זה כואב לך לראות את זה, לא יודעת מה,
כב' הש' פינקלשטיין: יצא לך להגיד לו למה אתה זרקת את התמונה שלה?
עדה, גב' לוי: לא. לא.
כב' הש' פינקלשטיין: לא יצא לך.
עדה, גב' לוי: לא. ממש לא.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עו"ד טולדנו: אוקיי. מריה. מה את יודעת עליה? מתי היא נכנסה לחיים? מה ידעת על האישה הזאת?
עדה, גב' לוי: לא, אני לא ידעתי עליה שום דבר, בטח לא לפני, ו,
עו"ד טולדנו: לפני מה?
עדה, גב' לוי: לפני המוות של ג'ני.
עו"ד טולדנו: הממ-הממ.
עדה, גב' לוי: אני לא ידעתי עליה שום דבר.
כב' הש' פינקלשטיין: מה שנקרא את לא יודעת כלום לפני המוות של ג'ני.
עדה, גב' לוי: לא.
כב' הש' פינקלשטיין: נכון?
עדה, גב' לוי: לא, שום דבר לא יודעת.
כב' הש' פינקלשטיין: לא יודעת.
עדה, גב' לוי: לא יודעת. אהה, אני זוכרת שבאיזושהי, זאת אומרת ראיתי בקיבוץ הולכת כאילו התחילו דיברו על זה שיש איזשהו ילד ואישה שחיים בבית. אני זוכרת שעדי אמר לי ש,
עו"ד טולדנו: עדי הבן של הנאשם.
עדה, גב' לוי: כן. שהיא באה לעזור להם, לתפקד בבית.
עו"ד טולדנו: מה זאת אומרת? שמריה היא מה?
עדה, גב' לוי: לא מריה, לא דיברנו על שמעון.
עו"ד טולדנו: לא, סליחה, אז זו אישה שנמצאת,
עדה, גב' לוי: שיש שם אישה שהיא עוזרת להם.
עו"ד טולדנו: במה?
עדה, גב' לוי: לתחזק את הבית, ככה הבנתי.
עו"ד טולדנו: הממ-הממ.
עדה, גב' לוי: עוד פעם, הוא אמר את זה, ואני לא שאלתי אותו מה בדיוק היא עושה ומה זה, ובמה היא עוזרת.
עו"ד טולדנו: תחזוקת הבית, זאת הייתה,
עדה, גב' לוי: ככה הבנתי.
עו"ד טולדנו: בסדר. תגידי, אני רוצה לשאול אותך לגבי איזושהי אפשרות של אימוץ, האם הייתה אפשרות כזו, עלתה על הפרק, בין, אצל ג'ני?
עדה, גב' לוי: ג'ני סיפרה לי, בשתי משפטים,
עו"ד באומן: שנייה, זה עולה מחומר הראיות באיזושהי צורה?
עו"ד טולדנו: ברור.
עו"ד באומן: תפני אותי.
עו"ד טולדנו: הודעה, עמוד 7, משורה 179 ואילך.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר?
עו"ד באומן: אה, אם, כלפי, אוקיי. הבנתי.
כב' הש' פינקלשטיין: אוקיי.
עדה, גב' לוי: היא סיפרה לי בשני משפטים שהם חושבים על רעיון של לאמץ ילד אוטיסט, בוגר, לא צעיר מאוד, ושהם עוד לא החליטו, ואני רק אמרתי לה שזה לאמץ ילד עם צרכים מיוחדים זה דבר מורכב שמצריך הרבה זמן ויש מורכבות של הילדים האחרים שיש בבית. בזה זה נגמר.
עו"ד טולדנו: מה הקשר,
כב' הש' פינקלשטיין: מתי היא סיפרה לך את זה?
עדה, גב' לוי: אני לא יודעת.
כב' הש' פינקלשטיין: במהלך השנים.
עדה, גב' לוי: במהלך ה, לא מאוד רחוק מהזמן שהיא נפטרה.
כב' הש' פינקלשטיין: לא מאוד רחוק.
עו"ד טולדנו: שמה הקשר שלהם לילד הזה?
עדה, גב' לוי: אני הבנתי ששמעון מכיר אותו מאיזשהו מקום ו,
עו"ד טולדנו: את זוכרת ממה?
עדה, גב' לוי: לא.
עו"ד טולדנו: אמרת לנו ב, את זוכרת שנפגשנו לפני יומיים?
עדה, גב' לוי: כן, אני זוכרת, את זה אני זוכרת, כן.
עו"ד טולדנו: שהילד קשור לשמעון באיזה אופן?
עדה, גב' לוי: אני לא זוכרת בדיוק באיזה אופן. אני זוכרת שזה היה,
עו"ד טולדנו: לא צריך בדיוק, אבל למה הוא קשור?
עדה, גב' לוי: ילד שהוא היה איתו בקשר במהלך החיים, או מתישהו, ו, וכאילו הוא מעלה אפשרות שהוא יבוא אליהם והם יאמצו אותו.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב. ה, כמה שנים מרגע שהכרת,
עו"ד טולדנו: רק, רק כדי לסגור את הנקודה הזאת, כבודכם.
כב' הש' פינקלשטיין: בבקשה.
עו"ד טולדנו: הילד הזה, הוא בא כעסקת חבילה עם משפחה? או שהוא בא לבד?
עדה, גב' לוי: לא, לא, ממש לא, דובר על ילד לבד שצריך שיטפלו בו.
עו"ד טולדנו: הייתה לו אימא לילד הזה שהייתה צריכה גם לבוא?
עדה, גב' לוי: לא, היא לא אמרה לי את זה באופן כזה. לא. לא.
עו"ד טולדנו: רק, היא דיברה,
עדה, גב' לוי: לא, זה היה ברור שהוא בא כי צריכים לטפל בו, לא כי מישהו מטפל בו.
עו"ד טולדנו: אוקיי. כן, אדוני.
כב' הש' פינקלשטיין: מה שרציתי לשאול, מתי את הכרת את ג'ני? באיזו שנה?
עדה, גב' לוי: 93. ספטמבר, אוגוסט, סוף אוגוסט תחילת ספטמבר 93.
כב' הש' פינקלשטיין: עכשיו, שמעון נכנס לחייה ב-99, והיא נפטרת ב-2009. 10 שנים. ה, לך היה הרבה שיחות עם שמעון ב-10 שנים האלה?
עדה, גב' לוי: לא הייתי אומרת הרבה, אבל היו שיחות.
כב' הש' פינקלשטיין: היו שיחות.
עדה, גב' לוי: כן. היו, היו.
כב' הש' פינקלשטיין: דיברתם על העבר הביטחוני שלו?
עדה, גב' לוי: אהה,
כב' הש' פינקלשטיין: את. את איתו. לא ג'ני.
עדה, גב' לוי: אני, אני זוכרת שדיברנו על זה שהוא, הוא סיפר לי שהוא עבד או בשב"כ או במוסד, אני לא זוכרת את הזה, וכשאשתו הראשונה הייתה חולה, והוא טיפל בה וישב לידה, אז הוא בעצם פוטר בגלל זה, על הרקע הזה.
כב' הש' פינקלשטיין: פוטר על הרקע הזה.
עדה, גב' לוי: כן. וגם שמעתי איזושהי הרצאה שהוא העביר לקבוצת חברים שהוא היה בשבי.
כב' הש' פינקלשטיין: את היית בהרצאה הזאת?
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: את נכחת בהרצאה הזאת?
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: מתי הייתה ההרצאה?
עדה, גב' לוי: אני לא יודעת להגיד לך.
כב' הש' פינקלשטיין: למי היא הייתה, ההרצאה?
עדה, גב' לוי: לקבוצת חברים ש, הייתה להם קבוצה כזאתי שהם היו נפגשים, ומדי פעם ג'ני אמרה לי שיש משהו מעניין ו,
כב' הש' פינקלשטיין: אז היא אמרה לך לבוא.
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: ואז באת.
עדה, גב' לוי: פעם אחת זה היה אצלם בבית, אני זוכרת. שהם הזמינו.
כב' הש' פינקלשטיין: הוא הרצה.
עדה, גב' לוי: אני חושבת שכן.
כב' הש' פינקלשטיין: אוקיי. או בבית, או בהרצאה שהיית, הוא סיפר על איך הוא נפל בשבי?
עדה, גב' לוי: אני לא זוכרת את הפרטים. אבל אני זוכרת את ה,
כב' הש' פינקלשטיין: שהוא נפל בשבי.
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: ואיך הוא הגיע בכל זאת? מה, חילופי שבויים?
עדה, גב' לוי: משהו עם ג'יפ שהוא ברח ו,
כב' הש' פינקלשטיין: שהוא ברח בעצמו.
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: זה לא היה חילופי שבויים מסודרים.
עדה, גב' לוי: זה מה שאני זוכרת. לא.
כב' הש' פינקלשטיין: אלא הוא ברח בג'יפ.
עדה, גב' לוי: כן. אם אני זוכרת נכון.
כב' הש' פינקלשטיין: מהשבי. טוב.
עו"ד טולדנו: עניין של מפות ועניינים ואיתור, את זוכרת דברים שהם קשורים לדבר הזה? משהו?
עדה, גב' לוי: לא זוכרת.
עו"ד טולדנו: טוב, תבוא העדה, יש עדה, יש עדים גם לזה.
כב' הש' פינקלשטיין: יש עדה על זה, בסדר, לא ידעתי. כן.
עו"ד טולדנו: אהה, רק דבר אחרון, שאלה אחת לפני, גם איתך שוחח עמרי אסנהיים.
עדה, גב' לוי: תחקירנית של,
עו"ד טולדנו: תחקירנית.
עדה, גב' לוי: כן. אני לא זוכרת את השם שלה, אבל תחקירנית.
עו"ד טולדנו: ליאת.
עדה, גב' לוי: ליאת. ליאת.
עו"ד טולדנו: ליאת זאת לא התחקירנית, זאת עורכת הדין שגבתה ממך את התצהיר.
עדה, גב' לוי: לא, אז, כן, תחקירנית של עובדה,
עו"ד טולדנו: אוקיי.
עדה, גב' לוי: אני לא יודעת איך קוראים לה, ראיינה אותי בבית קפה,
עו"ד טולדנו: הממ-הממ. אז את סיפרת,
כב' הש' פינקלשטיין: שאת אמרת לה את מה שאת יודעת.
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: בעצם. את הדברים שאמרת לנו.
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: אז למה זה צריך לעניין אותנו?
עו"ד טולדנו: לא, יש סעיף אחד שאני פשוט,
כב' הש' פינקלשטיין: כן?
עו"ד טולדנו: נוסף מהחומר הזה לחומר שקיים לנו. כשג'ני סיפרה לך על הבדיקות הרפואיות ש, על מצבה הבריאותי, מה היא אמרה שהיא עשתה ביחס לזה?
עדה, גב' לוי: היא אמרה שהיא נבדקה ולא מצאו שיש לה איזושהי בעיה.
עו"ד טולדנו: אוקיי. ומה את חשבת ואמרת לה על כך? שממה יכולה לנבוע?
עדה, גב' לוי: אני אמרתי לה שלפעמים כשאנשים נמצאים באיזשהו לחץ נפשי, זה גורם להם גם לתופעות גופניות שאין להן הסבר ביולוגי, אבל הוא, זה משפיע, זה בא לידי ביטוי בגוף.
עו"ד טולדנו: ולמה,
עדה, גב' לוי: היא צריכה להיות רגועה ו,
עו"ד טולדנו: ולמה אמרת לה את זה? מה הרגשת על ג'ני באותה עת?
כב' הש ' אמיר: מה היה לה ש, שבגללו היא נבדקה?
עדה, גב' לוי: שהיא מתעוררת ב, מפסיקה לנשום בלילה, ומאבדת את ההכרה, ואת הנשימה, ו, כאלה דברים. מה אמרתי לה?
עו"ד טולדנו: את אמרת, את אמרת שאת חשת משהו ביחס לג'ני, שבגללו אמרת לה שיכול להיות ש, שלפעמים גם לחץ נפשי יכול לייצר תופעות פיזיולוגיות, אבל מה,
עדה, גב' לוי: הרגשתי שהיא מאוד מאוד מאוד לחוצה לא כבהרגלה, לא כמו כרגיל. שזה מאוד מטריד אותה, הדבר הזה שהיא לא ישנה בלילה, ושיש לה איזשהו משהו שאין לו הסבר.
עו"ד טולדנו: אמרת, אמרת משהו יותר ספציפי. אני תכף אפנה אותה לסעיף 13 לתצהיר שלה, עמוד שני. איך התרשמת מג'ני? מה, מעבר ללחץ, מעבר ללחץ. מה חשבת? שמה עובר עליה?
עדה, גב' לוי: אני לא יודעת למה את,
עו"ד טולדנו: אז אני מרעננת את זיכרונה של העדה, מסעיף 13, לתצהיר שהיא הגישה, אהה, ככה, "באחת ארוחות הבוקר הפצרתי בג'ני ללכת להיבדק",
עו"ד באומן: מעורפל, מעורפל, כבודכם.
עו"ד טולדנו: "והיא השיבה לי שהיא נבד", סליחה?
עו"ד באומן: אני קריאת ביניים עשיתי.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עו"ד טולדנו: של מה?
כב' הש' פינקלשטיין: מעורפל.
עו"ד באומן: אמרתי מעורפל. תכף, אני לא מפריע לך, אני רק, ברקע.
עו"ד טולדנו: "והיא השיבה לי שהיא נבדקה, והתוצאות יצאו תקינות לחלוטין. הסברתי לה שלעתים חרדה יכולה לגרום לתופעות פיזיולוגיות, ואולי את צריכה להירגע קצת, אך לא העמקתי מעבר לכך. על כך אני מצרה היום. היום אני מבינה שג'ני חששה ממשהו וניסתה לדבר איתי על כך. ייתכן שאם הייתי מתעקשת להעמיק בהבנת החשש, אולי יכולתי לעזור יותר, ואפילו למנוע את הטרגדיה הקשה". ההבנה שהיא חששה ממשהו, היא הבנה שקיבלת, הגיעה אלייך מתי?
עדה, גב' לוי: אני הרגשתי באותה שיחה שהיא מאוד מאוד מאוד מוטרדת, ממשהו, אני לא יודעת ממה, היא גם לא אמרה. היא רק אמרה את ה, שהיא מוטרדת מהמצב, אבל אני אמרתי לה שאני חושבת שכשבן אדם מאוד מאוד חרד, או באיזה סוג של, אהה, אי שקט, אז זה לפעמים בא לידי ביטוי בגוף. היה, היה לי ברור שזה לא סתם דאגה רגילה של ג'ני, שזה משהו מאוד מאוד חזק שמטריד אותה. היא לא דיברה, אני לא שאלתי, זה תמיד היה ככה. אני לא בן אדם ש, מה שהיא סיפרה לי,
כב' הש' פינקלשטיין: כן, ברור.
עדה, גב' לוי: דיברתי איתה.
עו"ד טולדנו: תודה רבה.
כב' הש' פינקלשטיין: מה שהעדה חושבת,
עו"ד טולדנו: תודה.
כב' הש' פינקלשטיין: או שהיא סוגרת קצוות, אחרי 10 שנים, זה, זה עדות סברה קלאסית כזאת. "היום אני חושבת ש".
עדה, גב' לוי: נכון. נכון.
עו"ד באומן: אחרי 4 שנים, אדוני.
עו"ד טולדנו: תודה רבה, ועכשיו החקירה הנגדית.
כב' הש' פינקלשטיין: כל הדברים האלה הם כתוצאה מהטלוויזיה,
עו"ד טולדנו: רציתי לברר איתה מתי,
כב' הש' פינקלשטיין: לא חשובים.
עו"ד טולדנו: טוב. אוקיי. גמרנו.
כב' הש ' אמיר: כל הטלוויזיה לא חשובה.
כב' הש' פינקלשטיין: נכון.
עו"ד טולדנו: כשעמרי יבוא נגיד לו את זה. הוא משוכנע שזה,
כב' הש' פינקלשטיין: כן, צריך להגיד גם לו את זה.
עו"ד טולדנו: נכון.
כב' הש ' אמיר: למי?
כב' הש' פינקלשטיין: אהה, אני רציתי לשאול שאלה,
עו"ד טולדנו: עמרי.
כב' הש' פינקלשטיין: לפני שהסנגור מתחיל. רשום כאן בציר הזמן שהייתה העברת חפצים,
עו"ד טולדנו: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: ל, כתוב לגינת הדירה שבאייל. נכון? ככה כתוב,
עו"ד טולדנו: כן. כן.
כב' הש' פינקלשטיין: ב-1 לאוגוסט.
עו"ד טולדנו: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: וג'ני מתה 3 שבועות לאחר מכן.
עו"ד טולדנו: נכון.
כב' הש' פינקלשטיין: את ידעת ש, מג'ני, שהעבירו חפצים?
עדה, גב' לוי: לא.
כב' הש' פינקלשטיין: אהה, של אישה אחרת, לבית, או לגינה של הבית שלהם?
עדה, גב' לוי: לא. לא ידעתי.
כב' הש ' אמיר: את ראית חפצים? בגינה?
כב' הש' פינקלשטיין: את ראית?
עדה, גב' לוי: היה הרבה דברים בגינה הזאתי, וגם מחסן מקדימה, ומחסן מאחורה, אז אני לא ראיתי משהו מיוחד.
עו"ד טולדנו: יש לנו עדויות גם על זה.
כב' הש' פינקלשטיין: יש עדויות גם על זה. עכשיו, עוד שאלה שרציתי לשאול אותך, אהה, אם את יכולה להיזכר, לא בטוח, בכלל לא בטוח שכן, השיחה הזאת בבית קפה, שהטביעה עלייך את חותמה, ואת זוכרת איפה זה היה, אהה, אני מניח שכשאת מופתעת ובהלם אחרי הפטירה של ג'ני, את אומרת משפט להרבה אנשים מהסוג "איך זה יכול להיות? איך קורה כזה דבר? רק עכשיו דיברתי איתה והיה לה תוכניות והיה לה זה, ודיברתי איתה בבית קפה", האם, כשיש את הדיבורים האלה, אם היו, יש לך גם בראש כמה זה היה סמוך? שבוע? שבועיים? שלושה? יומיים? או שאין לך שום מושג בעניין הזה? כמה זמן היה סמוך הישיבה בבית קפה לאירוע הפטירה?
עו"ד טולדנו: כן, היא אמרה.
עדה, גב' לוי: זה היה שבועיים בערך.
כב' הש' פינקלשטיין: שבועיים?
עדה, גב' לוי: או, משהו כזה.
כב' הש' פינקלשטיין: היא אמרה שהיא לא זוכרת בדיוק.
עו"ד טולדנו: לא, היא אמרה שבוע שבועיים.
עדה, גב' לוי: אני לא זוכרת אם שבוע, או שבועיים, או עשרה ימים, או, כאילו אני לא יודעת תאריכים,
כב' הש ' ברודי: אבל זה סדר הגודל.
כב' הש' פינקלשטיין: זה סדר הגודל.
עדה, גב' לוי: כן. כן. כן.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב. כן.
עדה, גב' לוי: זה מה שאני זוכרת.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד טולדנו: זה גם בהודעה שלה, והיא חזרה על זה.

ע.ת/3, גב' לוי, משיבה בחקירה נגדית לעו"ד באומן:
עו"ד באומן: כן, שלום לך, גברתי. תראי, קודם כל כמה מילים לגבי איזו מן אישה ג'ני הייתה. כבר למעשה התחלת לתאר לנו אותה, ואני רוצה להוסיף כמה צבעים, כמה גוונים, לדמות שאת מציירת כאן. תסכימי איתי בבקשה שג'ני הייתה אישה שהייתה מלאת חיים, אמרת את זה גם במילים שלך, אישה שיוזמת מהלכים, נכון? אישה אסרטיבית, אפשר לומר?
כב' הש' פינקלשטיין: כשאת עושה כן, תדברי בקול.
עדה, גב' לוי: כן. כן.
כב' הש' פינקלשטיין: את מבינה, את מוקלטת.
עדה, גב' לוי: כן.
עו"ד טולדנו: אבל אם אפשר לתת לה אחרי כל פעם, ולא שתאשר שיירה שלמה של אהה, סופרלטיבים.
עו"ד באומן: אישה אסרטיבית, כן?
כב' הש' פינקלשטיין: מותר לו לשאול, רגע.
כב' הש ' ברודי: למה, למה את צריכה להתערב?
עו"ד טולדנו: אבל אני לא מתערבת.
כב' הש' פינקלשטיין: תני לו רצוף. זה כן להתערב.
כב' הש ' ברודי: אבל הוא יודע, הוא יודע לחקור. הוא לא צריך עזרה.
עו"ד באומן: אני יודע לחקור? טוב, בסדר.
כב' הש ' ברודי: לא צריך, אמרתי שאתה לא צריך עזרה.
עו"ד באומן: כן, כן. אישה אסרטיבית,
עו"ד טולדנו: ממש לא ניסיתי לעזור.
עו"ד באומן: אישה אסרטיבית זה גם כן מילה מתאימה?
עדה, גב' לוי: כן.
עו"ד באומן: אני אגיד לך למה אני שואל. אהה, לפני שאני אומר לך, רק רגע בבקשה, תראי, תסכימי איתי בבקשה שכל התכונות האלה שדיברנו עליהן של ג'ני כאישה כמו שאמרנו אסרטיבית ויוזמת ומלאת חיים, אני גם אוסיף על זה אינטליגנטית, נכון?
עדה, גב' לוי: אני גם אמרתי שהיא הייתה חכמה.
עו"ד באומן: מאה אחוז, מאה אחוז. אז כל התכונות הללו, הן באו לידי ביטוי אצל ג'ני, 24/7 כמו שאומרים היום, נכון? כלומר זה לא שהיא נגיד רק איתך או עם החברות.
כב' הש' פינקלשטיין: היא חכמה גם עם אחרים. היא לא הייתה חכמה רק איתך.
עו"ד באומן: לא, חכמה אני מניח זאת תכונה,
כב' הש ' אמיר: היא חכמה גם בלילה.
עו"ד באומן: עקבית אצל כל אחד.
עדה, גב' לוי: אני יכולה להגיד מה היה איתי, אני,
עו"ד באומן: לא, שימי לב, שימי לב, את בתור, בתור חברה, שימי לב, את לא, את עומדת כאן היום, יש לך מספר כובעים - את גם חברת קיבוץ, את רואה אותה בהקשרים של קיבוץ, את גם חברה אישית שרואה אותה בהקשרים אישיים, את גם חברה של הבעל, כלומר את רואה אותה ביחסים הזוגיים, את גם רואה אותה באינטראקציות משפחתיות עם הבנות שלה והבנים של שמעון. יש לך הרבה זוויות ראייה. אז אל תגידי לי "אני יודעת רק איך היא הייתה איתי" כי זה, אני לא אקבל את זה. את רואה אותה בכל המעגלים החברתיים השונים, ואת גם במקצוע שלך אישה שעוסקת בטיפול.
כב' הש' פינקלשטיין: נכון.
עו"ד באומן: כך שיש לך נדמה לי גם את ההשכלה וגם את ה, את היכולת, לראות את הדברים בצורה יותר רחבה. אני אומר לך, אגב, את יכולה לאשר את,
עדה, גב' לוי: אני רוצה,
עו"ד באומן: הנחות העבודה שלי הן נכונות.
עדה, גב' לוי: אני מקשיבה.
עו"ד באומן: הנחות העבודה שלי הן נכונות? הן נכונות.
עדה, גב' לוי: אני חושבת שאני לא,
כב' הש' פינקלשטיין: רגע, רגע, רגע, תשמעי אותי רגע. אל תחששי.
עדה, גב' לוי: אני קצת חוששת.
כב' הש' פינקלשטיין: לא, ממש אין לך מה לחשוש, את לא נאשמת.
עדה, גב' לוי: זה לא סיטואציה שאני מכירה מהחיים היומיומיים שלי.
כב' הש' פינקלשטיין: לא. מאה אחוז. אז, אז לכן אני רוצה להחזיר אותך, כאן זה החיים. כלומר, רגע,
עדה, גב' לוי: לצערי.
כב' הש' פינקלשטיין: לא, לטובת העניין, זה לא אויב שלך,
עדה, גב' לוי: לא, אני לא,
כב' הש' פינקלשטיין: הוא עושה את העבודה, הוא עושה את העבודה שלו, הוא שואל שאלות, והתפקיד שלך הוא רק דבר אחד - להגיד את האמת. זה הכול. אל תחששי, ואל תילחצי. כן.
עו"ד באומן: עכשיו השתמע מפה שאולי היא פחדה ממני. אני הפחדתי אותך במשהו?
עדה, גב' לוי: אני לא מפחדת ממך. אני לא הייתי ילדה קטנה.
עו"ד באומן: אוקיי. ברור לי שלא.
עדה, גב' לוי: זה כל הסיטואציה הזאת היא לא פשוטה.
כב' הש' פינקלשטיין: יפה.
עו"ד באומן: הסיטואציה.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר. זה ברור.
עדה, גב' לוי: אתם, זה העבודה שלכם. אני לא.
כב' הש' פינקלשטיין: לא, דווקא בגלל שזה ברור לנו, בגלל זה שאלתי אם את מרבה להופיע. ברור לי שזה פעם ראשונה שאת בבית המשפט. בסדר. אבל זה לא מה שאת רואה בסרטים.
עדה, גב' לוי: לא, זה לא קשור לזה,
כב' הש' פינקלשטיין: את צריכה להגיד רק את האמת.
עדה, גב' לוי: גם כל הסיטואציה הרגשית שלי,
כב' הש' פינקלשטיין: ברור לגמרי.
עדה, גב' לוי: היא לא פשוטה.
כב' הש' פינקלשטיין: ראינו את זה.
עדה, גב' לוי: אז זה הכול.
כב' הש' פינקלשטיין: ראינו את זה.
עדה, גב' לוי: אז זה,
כב' הש' פינקלשטיין: אבל אל תחששי,
עדה, גב' לוי: אני לא חוששת.
כב' הש' פינקלשטיין: אל תחשבי למה הוא חותר בעוד שש שאלות.
עדה, גב' לוי: אני מקשיבה,
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר.
עדה, גב' לוי: למה שהוא אומר, אני רוצה לראות מה הוא אומר.
עו"ד באומן: בסדר.
עדה, גב' לוי: אני לא,
עו"ד באומן: הנחת העבודה שלי היא שאת מכירה את ג'ני בכל מיני הקשרים ובכל מיני מעגלים חברתיים, את מסכימה איתה, נכון?
עדה, גב' לוי: נכון.
עו"ד באומן: כן. בסדר. אוקיי. אהה, ו, וזה מוביל אותי לשאלה,
כב' הש' פינקלשטיין: וגם יש לך הבנה בטבע של אנשים כי את מטפלת בסופו של דבר באנשים. יש לך, גם יש לך השכלה רשמית בדברים האלה?
עדה, גב' לוי: יש לי תואר שני בטיפול באומנות.
כב' הש' פינקלשטיין: תואר שני בטיפול באומנות. יפה. כן.
עו"ד באומן: תואר שני מלזלי?
עדה, גב' לוי: לא. מאוניברסיטת חיפה.
כב' הש' פינקלשטיין: אוניברסיטת חיפה.
עו"ד באומן: מאה אחוז.
כב' הש' פינקלשטיין: מה זה לזלי?
כב' הש ' אמיר: לזלי,
עו"ד באומן: לזלי קולג'.
עדה, גב' לוי: לזלי כבר לא קיים בישראל, רק שתדעו. היא נסגרה. השלוחה של לזלי בארץ נסגרה.
עו"ד באומן: אני חושב שהיו בעיות עם, עם ההכרה של משרד הבריאות בתעודות שהם נותנים.
עדה, גב' לוי: לא,
כב' הש ' אמיר: לא, ממש לא.
עדה, גב' לוי: לא, משרד הבריאות לא מכיר באף תעודה.
כב' הש ' אמיר: ההכרות של משרד הבריאות בוטלו בגלל זה ש, הגבלת חופש העיסוק,
עו"ד באומן: בגלל שלזלי הגישו בג"ץ.
כב' הש ' אמיר: ממש לא לזלי הגישו בג"ץ. אבל לא חשוב.
עו"ד באומן: לי יש אינפורמציה אחרת, במקרה אצלי בבית יש לי,
כב' הש' פינקלשטיין: תדברו אחרי הצהריים.
עו"ד באומן: מכל מקום, אני אומר לך כך, תראי, התכונות הללו של ג'ני, שדיברנו עליהן, בתור אישה חכמה, ו, וחזקה, ואסרטיבית, ומלאת חיים וכל הדברים הללו, הם הלכו איתה והיא הייתה באותה צורה, פחות או יותר, בכל מעגלי החיים, גם ליד בעלה, נכון?
עדה, גב' לוי: אהה, זה, דרך אגב, זה, יש, יכול להיות מצב, אם אנחנו כבר מדברים על מקצועיות, שאישה יכולה להיות מאוד מאוד אסרטיבית בחיים החברתיים שלה,
עו"ד באומן: לא, לא, לא.
עדה, גב' לוי: ועם בעלה פחות אסרטיבית.
עו"ד באומן: לא, לא. שימי לב. אני לא רוצה תשובה עכשיו מתוך האקדמיה,
עדה, גב' לוי: לא, אני חושבת שזה גם היה המצב.
עו"ד באומן: או מתוך ניסיון החיים. אני רוצה תשובה מתוך ההתבוננות שלך בג'ני.
עדה, גב' לוי: אני חושבת שג'ני הייתה פחות אסרטיבית,
עו"ד באומן: פחות. אוקיי.
עדה, גב' לוי: וחזקה, מול שמעון. לפחות ממה שהיא הייתה במעגלים האחרים.
עו"ד באומן: היא מחקה את עצמה לידו?
עדה, גב' לוי: לא חושבת שזה,
עו"ד באומן: את לא חושבת.
עדה, גב' לוי: לא התרשמתי שהיא מחקה את עצמה.
עו"ד באומן: את לא חושבת. אין סיכוי. אישה כמו ג'ני מחקה את עצמה ליד שמעון?
עדה, גב' לוי: אני אומרת שהיא הייתה פחות אסרטיבית ממה שהיא הייתה במעגלים האחרים שלה.
עו"ד באומן: אוקיי, אז תני לי להציג את זה בצורה, בצורה מעט אחרת, תגידי לי אם זה, אם את מתחברת לתיאור. אני חושב ששמעון בעצמו אדם די דומיננטי ודי אסרטיבי בעצמו, נכון?
עדה, גב' לוי: כן.
עו"ד באומן: ו, כשאתה נמצא ליד אדם שהוא כזה, לפעמים אתה קצת מנמיך את הווליום, אתה קצת, קצת מקטין את עצמך, שעה שאולי לבדך היית אולי יותר בולט. זה, לזה את מסכימה איתי, לתיאור?
עדה, גב' לוי: כן.
עו"ד באומן: בסדר. אוקיי. בסדר. עכשיו, אהה, אוקיי, בוא, בוא נדבר על זה, ש, אהה, ג'ני, כשהייתה אישה גרושה, אהה, לאחר שהיא התגרשה מאבי, בעלה הראשון, היא גרה בבית קטן למדי בקיבוץ, נכון?
עדה, גב' לוי: אהה, כן, יחסית.
עו"ד באומן: למה את מהססת? למה את מהססת בתשובה?
עדה, גב' לוי: אני מהססת כי הוא לא בית קטן בהגדרה של בית ממש קטן, כן? יש חדרים בקיבוץ שהם ממש קטנים.
עו"ד באומן: אוקיי.
עדה, גב' לוי: זה לא היה המצב. הרי כשנכנס,
עו"ד באומן: משהו כמו 70 מטר.
עדה, גב' לוי: ב, כן, כנראה, אני,
עו"ד באומן: זאת היחידה המשפחתית ה, הלא גדולה, הסטנדרטית בקיבוץ, באותה תקופה, נכון?
עדה, גב' לוי: כן.
עו"ד באומן: אוקיי. בסדר. ואנחנו יודעים שכששמעון הצטרף לג'ני, והם בנו ביחד יחידה משפחתית שכוללת אותו, אותה, עם הילדים המשותפים, עם הילדים שלהם, סליחה, לא המשותפים, הבנות שלה הבנים שלו, הם הגדילו את הבית.
עדה, גב' לוי: נכון.
עו"ד באומן: אוקיי. בסדר. הגדלת הבית באה לידי ביטוי בהוספת קומה, נכון?
עדה, גב' לוי: כן. כן.
עו"ד באומן: כלומר בית שהיה בית לא גדול, אני אומר משהו בסגנון 70 מטר, למעשה הפך להיות הרבה יותר גדול.
עדה, גב' לוי: נכון.
עו"ד באומן: אוקיי. יש לך איזו אינפורמציה, אולי את יודעת, מי מימן את הגדלת הבית? מי שילם את השיפוץ, את ההרחבה הזו? זה לא שיפוץ, זו הרחבה.
עדה, גב' לוי: שמעון.
עו"ד באומן: שמעון. אוקיי. בסדר. עכשיו, זה נכון אבל שיש בקיבוץ גם עניין של תקציב של הקיבוץ לצורך שיפוצים והרחבות של בתים? יש.
עדה, גב' לוי: אני לא יודעת.
עו"ד באומן: את לא יודעת? את חברת קיבוץ.
עדה, גב' לוי: כן, אבל,
עו"ד באומן: יש עניין של, של כמו תור כזה, שיש רשימת המתנה, ומי שמגיע התור שלו, הוא מקבל את התקציב להרחיב את הבית.
עדה, גב' לוי: לא יודעת.
עו"ד באומן: את לא יודעת.
עדה, גב' לוי: זה נשמע לי הגיוני,
עו"ד באומן: את לא יודעת.
עדה, גב' לוי: אני לא יודעת.
כב' הש ' אמיר: חברי קיבוץ לא היו אמורים להחזיק כסף פרטי.
עדה, גב' לוי: נכון.
כב' הש ' אמיר: נכון?
עדה, גב' לוי: נכון.
כב' הש ' אמיר: אז כשמישהו קיבל את האפשרות להרחבה,
עדה, גב' לוי: לא, זה לא כפשוטו, לא כל אחד, זאת אומרת אני לא יודעת, היו חלק שגרו בבתים שכן היה מגיע להם כזאתי הרחבה, וחלק,
כב' הש ' אמיר: רק שנייה. אנשים לא היו בונים סתם על דעת עצמם. אי אפשר הרי לבנות בלי שהקיבוץ מסכים. אבל כשהקיבוץ אפשר למישהו לבנות, אז הוא גם דאג לממן.
עו"ד טולדנו: יהיה לנו עד על זה, זה לא,
עדה, גב' לוי: כן, אני לא יודעת, לא,
עו"ד טולדנו: יהיה לנו עד על זה, אדוני, אם אפשר.
כב' הש ' אמיר: היא יודעת, מה זה, היא חברת קיבוץ, היא יודעת.
עו"ד טולדנו: ממש את התקנון וזה?
עו"ד באומן: מה, למשל את מעולם לא, לא הרחבת את הבית שלך?
עדה, גב' לוי: לא. כאילו אנחנו כשבאנו אז גרנו בדירות מעבר כאלה, ואחר כך בנו, בנינו את הבית הקבוע שלנו, כשחלק הקיבוץ נתן, וחלק אנחנו הוספנו, כי רצינו שיהיה לנו בית יותר גדול.
עו"ד באומן: אוקיי.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: בסדר.
עדה, גב' לוי: זה היה גם מקובל שמישהו שרוצה לבנות יותר ממה שהקיבוץ נותן לו, הוא יכול להוסיף כסף.
עו"ד באומן: הוא יכול להוסיף.
עדה, גב' לוי: כן.
עו"ד באומן: בסדר גמור. ויש לך איזו ידיעה למשל מה היה הנוהג בקיבוץ לגבי מי שהשקיע מכספו בהרחבת ביתו מעבר לתקציב של הקיבוץ?
עדה, גב' לוי: אני לא מבינה מה אתה שואל.
עו"ד באומן: אם בן אדם, אם בן אדם, אם את יודעת, את יכולה גם להגיד לי "אני לא יודעת", זה גם בסדר. אם בן אדם מביא מהבית או מירושה או מ, לא משנה מאיפה, אהה, 100, 200, 300 אלף שקל, בשביל להרחיב את הבית בצורה משמעותית, מעבר למה שהקיבוץ מאפשר, מבחינה כלכלית, מה קורה עם ה, עם השווי? השווי של הבנייה. הרי באיזשהו מקום בן אדם משקיע את זה בבית, מתישהו אהה, מתישהו הוא רוצה לקבל את זה בחזרה, אם בני הזוג נפרדים או משהו כזה.
עדה, גב' לוי: אני לא יודעת לענות לך על השאלה הזאת.
עו"ד באומן: את לא יודעת. בסדר. נתקדם. האם את יכולה לעדכן אותנו,
כב' הש ' אמיר: אבל יש חוות דעת מומחה, לא?
עו"ד טולדנו: זו לא חוות דעת מומחה.
עו"ד באומן: שהנאשם הזמין?
כב' הש ' אמיר: כן.
עו"ד באומן: אהה, משהו כזה, יש משהו כזה, כן. את יכולה לעדכן אותנו בבקשה,
כב' הש ' אמיר: זה, זה הוגש בחומר, נכון?
עו"ד טולדנו: כן, כן.
כב' הש' פינקלשטיין: התוכנית רדיו עם הסיפור זה היה עם יוסי סיאס?
עו"ד טולדנו: עם איריס קול.
עו"ד באומן: יש שתי תוכניות,
עו"ד טולדנו: וזה באותו תמליל,
עו"ד באומן: אבל, זה באותו תמליל.
עו"ד טולדנו: יש שיחה אחרי המוות, ויש שיחה לפני המוות.
עו"ד באומן: מדברים כרגע על איריס קול.
כב' הש' פינקלשטיין: כי אני רואה כאן תמליל,
עו"ד באומן: מתחיל עם יוסי סיאס.
עו"ד טולדנו: יוסי סיאס זה באותו, באותו קובץ. יוסי סיאס זה אחרי המוות. איריס קול זה לפני המוות.
כב' הש' פינקלשטיין: עוד פעם? לא הבנתי.
עו"ד טולדנו: יש שתי שיחות לרדיו.
כב' הש' פינקלשטיין: לא ידעתי.
עו"ד טולדנו: הוא התקשר פעמיים.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד טולדנו: לפני מותה הוא מתריע שהיא עתידה להתאבד. אחר כך הוא אומר שהיא התאבדה.
כב' הש' פינקלשטיין: הלפני זה עם יוסי סיאס?
עו"ד טולדנו: לפני זה עם איריס קול. זה מעמוד 5 ואילך.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
כב' הש ' אמיר: זה סדר כרונולוגי הפוך.
כב' הש' פינקלשטיין: אה, זה הסדר הפוך.
עו"ד באומן: בדיוק.
עו"ד טולדנו: כן. ויש שם גם שיחה של מד"א, זה הכול הם תמללו ביחד, אז לא רציתי להפריד.
עו"ד באומן: טוב. תעדכני אותנו בבקשה, כיום מה, מה נגמר עם הבית של ג'ני ושמעון? מי גר בו?
עדה, גב' לוי: אני יודעת שכרגע עדי, אחרי המשפט ש, יצא מהבית,
עו"ד באומן: ו?
עדה, גב' לוי: וכרגע הבית ריק.
עו"ד באומן: ריק?
עדה, גב' לוי: הוא גם היה במצב מאוד קשה, אז צריך להביא אותו לאיזשהו מצב שאפשר,
כב' הש' פינקלשטיין: איזה משפט?
עדה, גב' לוי: המשפט שבין הקיבוץ,
עו"ד טולדנו: סילוק היד.
עדה, גב' לוי: לבין עדי אני חושבת,
כב' הש' פינקלשטיין: היה משפט כזה?
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: שהקיבוץ דרש מעדי?
עדה, גב' לוי: לפנות את הבית.
כב' הש' פינקלשטיין: שיפנה. וככה קבע בית המשפט.
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב. מתי זה היה?
עדה, גב' לוי: משהו עכשיו, זה הסתיים ממש לפני כמה,
כב' הש' פינקלשטיין: לאחרונה.
עו"ד באומן: לאחרונה, אדוני.
עו"ד בר עוז: ניתן פסק דין ביולי.
כב' הש' פינקלשטיין: איפה?
עו"ד טולדנו: שלום כפר סבא.
כב' הש' פינקלשטיין: איפה גר הנאשם מאז מותה של ג'ני?
עו"ד באומן: בקיבוץ.
עו"ד טולדנו: בבית.
עדה, גב' לוי: בבית.
כב' הש' פינקלשטיין: בבית בקיבוץ אייל?
עדה, גב' לוי: כן.
עו"ד באומן: כן, אדוני.
עו"ד טולדנו: לא, אבל כדי שיהיה ברור, זו לא תביעה נגד עדי. זו תביעה שהתחילה נגדו. כאילו זה, התביעה של הקיבוץ זה לסילוק ידו של שמעון.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר, זה הכול יש על זה מסמכים, זה לא,
עו"ד טולדנו: נכון.
כב' הש ' אמיר: התביעה היא נגד שמעון, שמעון נאסר, נעצר, הילד המשיך לגור, ואז תיקנו את התביעה נגד עדי.
עו"ד טולדנו: גם זה,
כב' הש' פינקלשטיין: אוקיי, בסדר, זה הכול מסמכים. אני רציתי בקווים כלליים. כן.
עו"ד באומן: טוב. אהה, בסדר. עכשיו תראי, תראי, רינת, הבת הגדולה זו רינת, נכון?
עדה, גב' לוי: כן.
עו"ד באומן: הזכרת את שתי הבנות רינת ושרית, אבל רינת עזבה את הבית שנים קודם לפטירה של אימא שלה, נכון?
עדה, גב' לוי: נכון.
עו"ד באומן: היא הלכה לגור עם אבא שלה עוד כבר ב-2005 אני חושב.
עדה, גב' לוי: נכון. ג'ני סיפרה לי ש, זה, היא סיפרה את זה בכאב גדול שרינת לא כל כך מסתדרת עם שמעון.
עו"ד באומן: הו-הא. בלשון המעטה, בלשון המעטה.
עדה, גב' לוי: והיא החליטה לעזוב. והיא החליטה לעזוב ולעבור לאבא שלה.
עו"ד באומן: כן, כל אחד מהם,
עדה, גב' לוי: וזה מאוד העציב את, את ג'ני, אבל היא קיבלה את זה.
עו"ד באומן: בסדר, אבל היא דבקה בבעלה. בסדר.
עדה, גב' לוי: כן.
עו"ד באומן: עכשיו תראי, אני רוצה לדבר איתך על תהליך של השיוך, מה שנקרא, בסדר? בשנים ש, עוד, פחות או יותר, אולי אני לא מדייק, אבל בעשור הרלוונטי, בעשור הקודם, משנת 2000 עד נגיד הפטירה של ג'ני, אהה, הקיבוץ עבר תהליך מאוד מורכב, ואני חושב גם מטלטל, של החלטות כאלה ואחרות, שקשורות לשיוך, נכון?
עדה, גב' לוי: עבר תהליך מאוד מורכב, וממש לא מטלטל. הוא עבר ב, בצורה טובה, כל האנשים קיבלו אותו, היו הרבה דיונים, כל אחד אמר את דעתו. זה לא היה תהליך מטלטל.
עו"ד באומן: לא מטלטל? אוקיי.
עדה, גב' לוי: זה היה תהליך מאוד משמעותי, זה נכון.
עו"ד באומן: אוקיי.
עדה, גב' לוי: אבל ממש לא מטלטל.
עו"ד באומן: לא מטלטל. בסדר. אבל בכל אופן, מה שברור, שהיה פה מעבר מהמודל הקלאסי הישן של קיבוץ שהיה פעם,
עדה, גב' לוי: נכון.
עו"ד באומן: של שיתופיות, רכוש משותף, אין רכוש פרטי וכל זה, ל, למודל אחר, שבעצם כל, אהה, חבר, אמור לקבל את הבעלות הקניינית ב, בבית, לא במקרקעין, לא במגרש של עצמו, אבל בבית, נכון? במבונה מה שנקרא.
עדה, גב' לוי: אני חייבת להגיד א' שאני לא מעורה בפרטים של החוק מה כתוב מה לשון הזה, אני, אני רק יכולה להגיד לך שאני השקעתי כסף בבית שאני גרה בו, ולא מעט כסף, אבל זה לא עלה בדעתי לבדוק האם חוקית הוא שייך לי או לא. אני יודעת שיש חוקים, אני יודעת שקיבוץ אייל דואג לאנשים שלו, ושלא יהיה מצב שמישהו, אז אני לא יודעת להגיד לך את החוקים.
עו"ד באומן: הבנתי.
עדה, גב' לוי: יש בטח בקיבוץ אייל אנשים שמעורים,
עו"ד באומן: בטוח. בטוח.
עדה, גב' לוי: ב, בדיוק ב,
עו"ד באומן: תראי, אבל אנחנו יודעים ש, לגבי הנאשם שמעון, הקיבוץ לא דאג לו בכלל.
עדה, גב' לוי: אני לא יודעת.
עו"ד באומן: להפך. להפך. הקיבוץ,
עו"ד טולדנו: היא אומרת "אני לא יודעת".
עדה, גב' לוי: אני לא יודעת, אני לא יודעת, אני לא חושבת שמישהו,
עו"ד באומן: מה זאת אומרת? את לא יודעת, סליחה?
עדה, גב' לוי: אני, אני לא יודעת.
עו"ד באומן: סליחה, רגע, סליחה, את, היא מעידה כאן לא בתור עכשיו חברת קיבוץ, אמרתי, יש לך כמה כובעים, את בראש ובראשונה חברתה הטובה של ג'ני, נכון? את לא יודעת מג'ני שקיבוץ, שהקיבוץ לא, לא, היה שם התנהלות שלמה של שנים, התנהלות מאוד קשה של הקיבוץ מול שמעון וג'ני, ביחס לזה ששמעון הוא לא חבר קיבוץ והזכויות שלו בבית לא מובטחות, את לא יודעת על זה כלום?
עדה, גב' לוי: לא, אני אומרת לך, הדבר היחידי שדיברנו עליו זה פה ושם דברים קטנים של הנהלת חשבונות. אני לא הייתי,
עו"ד באומן: לא, אני לא מדבר על כאלה דברים.
עדה, גב' לוי: לא יודעת, לא יודעת, אני לא דיברתי אתה מעולם על הדבר הזה, אני חייבת להגיד לך, לא יודעת. זה היה ברור שהוא גר כי הוא, הוא בן זוג שלה, ולא, לא דיברנו מעבר לזה.
עו"ד באומן: טוב, תראי, אני, אני רוצה להגיד לך, שוב, את יכולה להגיד לי "אני לא יודעת", זה לגיטימי מאוד, אבל אני רוצה להגיד לך בתור נתונים, נתונים שלי, שמאז, מאז ששמעון ניסה להתקבל כחבר קיבוץ והגיש מועמדות והסיר אותה, מאז וממש עד הפטירה של ג'ני סמוך לפטירה של ג'ני היה תהליך שלם, שבמסגרתו בני הזוג, שמעון וג'ני, לקחו עורכי דין ועשו כל מיני מהלכים, כל מיני מהלכים בניסיון לעגן את הזכויות של שמעון בקיבוץ, מבחינה קניינית, עד כמה שאפשר, והקיבוץ די נלחם בזה, לא, כל הזמן ניסה לדחות את שמעון ואת הניסיון לעגן את הזכויות שלו בקיבוץ, וזה מאוד הטריד את ג'ני.
עדה, גב' לוי: יכול מאוד להיות. היא לא שיתפה אותי בזה.
עו"ד באומן: וואו, אני פשוט, מה אני אגיד לך, בסדר. תראי, אני דוגמה מחזיק,
עדה, גב' לוי: גם אני אמרתי קודם שג'ני אמרה שהוא הבן זוג שלה, ושהיא לא רוצה להתעסק בכל הבעיות, וככה היא באמת התנהגה, היא לא שיתפה בכל הבעיות ה,
עו"ד באומן: טוב.
עדה, גב' לוי: ה, לא מאוד לעומק ובפרטים כמו שאתה חושב שאני יודעת.
עו"ד באומן: תראי.
כב' הש ' אמיר: היא דיברה איתך על הכאב, היא אמרה שזה כואב לה.
עדה, גב' לוי: נכון. נכון. אבל לא על כסף ו,
כב' הש ' אמיר: לא, שנייה,
עדה, גב' לוי: קניין.
כב' הש ' אמיר: לא כסף, אמרת, תשמעי, עזבי רגע שיעורי קניין. אמרת שג'ני אמרה לך שכואב לה שהוא לא התקבל לחברות.
עדה, גב' לוי: נכון.
כב' הש ' אמיר: וכל מה שנגרר כתוצאה מזה שהם השקיעו כסף,
עדה, גב' לוי: נכון.
כב' הש ' אמיר: יפה. רק דקה אחת. אז זו שיחה חד סטרית? היא אומרת ואת כמו קיר? לא מדברים? לא,
עדה, גב' לוי: לא כמו קיר, אבל אני באישיות שלי לא שואלת שאלות, לא שואלת לפרטים, ולא אומרת לה "אבל למה וכמה?" כאילו שומעת, שותפה לתחושה, זה באמת תחושה לא נעימה, שאת רוצה להיות עם בן זוג, והקיבוץ לא מקבל אותה. אני הייתי מאוד שותפה לתחושה הזאת שלה, שזה לא, לא מצב נעים, שאת רוצה שיהיה לך בן זוג, את רוצה שהוא יהיה חלק מהקהילה, כמו כל האנשים האחרים.
עו"ד באומן: נכון.
עדה, גב' לוי: הייתי שותפה לתחושה הזאתי, לא נכנסתי לפרטים של,
כב' הש ' אמיר: לא, זה לא מדויק, סליחה.
עדה, גב' לוי: של הויכוח.
כב' הש ' אמיר: סליחה שנייה, זה לא מדויק, כי בקיבוצים, כשיש בני זוג, שהם לא מתקבלים כחברים, יש כאלה שגם לא רוצים להיות חברים.
עדה, גב' לוי: נכון.
כב' הש ' אמיר: למשל מישהו שמרוויח טוב מאוד בחוץ הוא ממש לא רוצה להיות חבר ולחלק את רכושו, אבל הוא יכול היה להיות במעמד של תושב, מה שקוראים בן זוג של חבר, אז הוא במעמד של תושב.
עדה, גב' לוי: פה, במקרה של שמעון, זה היה ברור,
כב' הש ' אמיר: שהוא רצה להיות חבר.
עדה, גב' לוי: שהוא רצה להיות חבר, ושהקיבוץ לא רצה. לא שיש מצב של מישהו שבוחר לא להיות חבר.
כב' הש ' אמיר: כן, כן, אבל,
עדה, גב' לוי: כי כשלא רוצים מישהו,
כב' הש ' אמיר: רק רגע, אבל לא היה פה מצב שהקיבוץ פוגע בזוגיות שלה. למה? כי הוא יכול היה להיות תושב. הוא היה. בפועל.
עדה, גב' לוי: אבל היא רצתה שהוא יהיה חבר, שהוא יהיה חלק מהקהילה.
כב' הש ' אמיר: רק שנייה, רק שנייה. היא רצתה שהוא יהיה חבר, הוא רצה להיות חבר, את זה לא נתנו, אבל זה לא שפגעו לה בזוגיות, זאת אומרת הוא יכול היה לגור, לחיות, להיות איתה. מה זה נקרא להיות בקהילה? יש חדר אוכל משותף, הוא היה יכול,
עדה, גב' לוי: לא, אבל להיות, להיות חלק בקהילה אני מדברת על זה במובן של לבוא לחגים משותפים,
כב' הש ' אמיר: רק שנייה.
עדה, גב' לוי: אם יש אירוע, טיולים, אירועים,
כב' הש ' אמיר: אדרבא, אדרבא, רק שנייה אחת. בואי נדבר, טיולים, אירועים, יש לך, אהה, חבר קיבוץ, שיש לו חברה, והיא גרה איתו בקיבוץ, והיא תושבת, היא לא חברת קיבוץ, היא לא התקבלה כחברה באגודה השיתופית, אז מה? היא לא יוצאת לטיולים? היא לא אה ל,
עדה, גב' לוי: כן, כן.
כב' הש ' אמיר: שמחת בית השואבה? היא לא רוקדת עם ה, עם כולם בשבועות, בחג האסיף? באמת. בטח שכן.
עדה, גב' לוי: זה מה שאני מנסה להגיד, שהיה פה מצב,
כב' הש ' אמיר: החברות לא משפיעה על זה כהוא זה.
עדה, גב' לוי: החברות לא משפיעה, אבל היה פה מצב שלא קשור ל, למעמד חוקי. היה פה מצב שיש קהילה שלא רוצה,
כב' הש ' אמיר: אותו כחבר.
עדה, גב' לוי: לא חבר ב, במובן ה,
כב' הש ' אמיר: אבל לא אמרו לו ללכת.
עדה, גב' לוי: לא אמרו לו ללכת, כי הוא היה הבן זוג שלה, ולא פוגעים בזוגיות, אבל הוא לא היה שותף לחיים של קיבוץ אייל.
כב' הש ' ברודי: מה שאולי בעצם אני מבינה, שחלק מהפגיעות, יש באמת את העניין ה, של המעמד הפרטי שלו, משפטי, מה שאמר השופט אמיר, אבל יכול להיות שהפגיעות נובעת מזה שהוא, שהוא בן זוגה, נמצא אדם לא ראוי.
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש ' ברודי: זאת אומרת הפגיעות היא שבעצם ראו שיש תכונות כאלה ואחרות, וזה בן הזוג שלה, והתייחסו אליו בצורה כזאת. מזה הפגיעות שלה אולי נבעה.
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש ' אמיר: רגע, זה, זה דבר, את אומרת כן, זה דבר שאת חושבת?
עדה, גב' לוי: כן, שלא רצו להיות חברים שלו,
כב' הש ' אמיר: או שהיא אמרה את זה?
עדה, גב' לוי: לא שרק לא רצו שהוא יהיה חבר במעמד זה. לא רצו להיות חברים,
כב' הש ' ברודי: זה שבעצם דחו אותו.
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש ' ברודי: מכל הבחינות.
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש ' ברודי: זאת הפגיעות שלו.
כב' הש ' אמיר: אבל רק שנייה.
עדה, גב' לוי: גם הוא לא רצה להיות אהה,
כב' הש ' אמיר: מה?
עדה, גב' לוי: חלק מהקהילה, אני חושבת.
כב' הש ' אמיר: סליחה, אז אם הוא לא רצה להיות חלק מהקהילה,
עדה, גב' לוי: לא, כי הוא נפגע, שלא רוצים אותו כחבר.
כב' הש ' ברודי: לא, אז לפני. עד השלב,
עדה, גב' לוי: לא, לפני הוא רצה להיות, בהתחלה.
כב' הש ' אמיר: אז הוא כן הלך לטיולים?
עדה, גב' לוי: לא.
כב' הש ' אמיר: לפני.
עדה, גב' לוי: בהתחלה בהתחלה הוא היה שותף. אחרי שהוא הסיר את מועמדותו הוא התנתק, עזב את ה, הוא חי איתה, אבל הוא לא חי עם הקהילה של קיבוץ אייל. לא היה שותף לחיי הקהילה של קיבוץ אייל. אני ברורה?
כב' הש ' אמיר: היו מסיבות, אז היא הלכה לבד?
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש ' אמיר: היו טיולים, אז היא הלכה לבד?
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש ' אמיר: אז זה כבר עניין שלא קשור בה, זה כבר בחירה שלו.
עדה, גב' לוי: כן, זה מה שאני אומרת, זה לא קשור למעמד החוקי אם אתה חבר או לא חבר רשום. יש פה שני דברים - יש מעמד חוקי, האם אתה יכול להיות חבר או לא, לצורך כל הזכויות שאתה מדבר עליהן וזה. ויש עניין של, יש, יש אנשים שהם לא חברים, כמו שאתה אומר, הם לא רוצים להיות חברים בקהילה, והם חיים הרבה שנים, הם שותפים לכל החיים של הקהילה באייל, אף אחד לא, לא רואה בזה משהו מוזר, ההחלטה שלהם אם להיות באופן חוקי חבר או לא - זה עניין שלהם. אתה מבין מה אני אומרת? זה שני דברים שונים.
כב' הש ' ברודי: תאמרי לי רק בבקשה, אבל העובדה היא ש, ישנה החלטה שלא לקבל את חברותו, אז הוא בעצם אמור להסדיר מעמד משפטי אלטרנטיבי, נכון?
כב' הש ' אמיר: לא.
כב' הש ' ברודי: כדי לחיות בקיבוץ, כדי להיות שם,
כב' הש ' אמיר: ממש לא.
כב' הש ' ברודי: זו השאלה.
עו"ד באומן: לא, אין דרך,
עו"ד טולדנו: לא, יש הסכמה שלהם שהוא יישאר לגור כבן הזוג שלה.
כב' הש ' אמיר: לא, הוא לא צריך. הוא במעמד של תושב.
כב' הש ' ברודי: זאת אומרת הם הסכימו, הוא היה בר רשות להתגורר שם.
עו"ד טולדנו: בדיוק.
כב' הש ' אמיר: כן. בדיוק.
עדה, גב' לוי: אני, כן.
עו"ד באומן: בסדר. אה, תראי, את, כרגע הייתה פה סדרת שאלות מצד כבוד השופטים, שהבהירה את ה, את התהליך שעבר על בני הזוג שמעון וג'ני. ואני חושב, אני חושב שזה חשוב, כי זה קצת תיקן את מה שאמרת קודם. קודם תיארת תהליך של איזושהי התנהלות, איזשהו בלגאן, בין, בין הנאשם, אני לא זוכר איך אמרת בדיוק, אבל בין הנאשם ובין הקיבוץ, וכאילו נתת לנו להבין שהתהליך הזה הסתיים, אמרת שג'ני לקחה איזו החלטה שזהו, היא לא מתעניינת יותר מה הם חושבים עליה, היא כאילו תמשיך את החיים שלה בלי, בלי לחשוב מה חושבים על בן הזוג שלה, ו, ומכאן ואילך כאילו הכול היה טוב. וזה לא היה ככה. לא מכאן והלאה הכול היה טוב.
עדה, גב' לוי: אני לא אמרתי שהכול היה טוב. אני אמרתי שהיה, היה תקופה שהוא נקלט, אחרי זה הייתה תקופה שמועמדותו נדחתה או שהוא ויתר עליה, אני לא יודעת, וזה, אצלם, בחיים, היו כל מיני תקופות של עליות וירידות, אני לא,
עו"ד באומן: בתור איזשהו סיכום ביניים, תאשרי לי שמבחינת האווירה בקיבוץ והיחסים בין שמעון לבין האחרים, אפשר להגיד שהאווירה, האווירה הייתה בלתי חברותית כלפיו. לא משנה אם בצדק לא בצדק, אני לא נכנס לזה, אבל האווירה הייתה די עוינת כלפי שמעון, נכון? הוא לא, הוא לא מצא את עצמו, הם לא רצו אותו. זו הייתה סביבה עוינת.
עדה, גב' לוי: אני, אני לא יודעת, ההגדרות האלה הן הגדרות שלך. אני לא חושבת שמישהו אמר לו משהו, או שמישהו לא,
עו"ד באומן: לא?
עדה, גב' לוי: לא.
עו"ד באומן: טוב, בסדר, אולי את לא יודעת.
עדה, גב' לוי: פגע בו באיזה אופן, לא. יכול להיות. אני לא יודעת.
עו"ד באומן: עכשיו תראי, אני רוצה להקריא לך כמה ציטוטים מתוך כמה מכתבים שג'ני כתבה, והוגשו ל, כרגע הם מונחים בפני בית המשפט.
עו"ד טולדנו: רק שנייה. תן לנו להיערך לזה.
עו"ד באומן: ואני מתחיל מ-ת/93.
עו"ד טולדנו: רק רגע, רק רגע.
עו"ד באומן: אני רק, רק כדי להסביר לך, יש קובץ של מכתבים, כל מיני מכתבים, ממועדים, משנים שונות, ממועדים שונים, שמונחים בפני בית המשפט כמוצגים שנתפסו בתיק הזה, בחקירה הזו, ואני רוצה לשמוע התייחסויות שלך. את יכולה להגיד "אני, אין לי מושג". כמובן שההתייחסות שלך היא חופשית לחלוטין. אני מטבע הדברים כדי לא להכביד, יש פה הרבה עמודים, אני לא אקרא מכתבים שלמים, אלא אני לוקח כמה קטעים נבחרים.
כב' הש ' אמיר: ת/9,?
עו"ד באומן: אני מתחיל ב-ת/93. מכתב מיום 25.12.01, ממש כבר בתחילת הקשר של שמעון, תחילת הקשר של שמעון וג'ני, הכותרת "נמרוד שלום", אגב, אני מניח שנמרוד זה מי שהיה המזכיר של, המזכיר של הקהילה?
עדה, גב' לוי: כן.
עו"ד באומן: של הקיבוץ?
עדה, גב' לוי: כן.
עו"ד באומן: איך קוראים לו? נמרוד מה?
עדה, גב' לוי: זיו.
עו"ד באומן: נמרוד זיו.
עדה, גב' לוי: כן.
עו"ד באומן: אהה, אני, שוב, אני, אני לא אקריא את הפסקה הראשונה, כי אני מוצא אותה לא רלוונטית. אני מקריא מהפסקה השנייה. היא אומרת "במקרה הזה נגרם לי ולשמעון צער רב מאוד ושמו של שמעון קופר הוכפש. עצם הגשת התלונה העמידה בפני חוקר המשטרה",
כב' הש' פינקלשטיין: מאיזו שנה זה?
עו"ד טולדנו: 2001,
עו"ד באומן: "הכתם הגדול", 2000,
עו"ד טולדנו: אבל כדי שהיא תבין, טוב.
כב' הש' פינקלשטיין: תני לו, תני לסנגור, תני לסנגור.
עו"ד טולדנו: אני מבקשת כדי שהיא תבין, המשפט הזה מתחיל באמצע.
כב' הש' פינקלשטיין: אז שהוא ידאג שהיא תבין.
עו"ד טולדנו: טוב.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר?
עו"ד באומן: בקיצור, רק כדי,
כב' הש' פינקלשטיין: את צודקת. אבל הוא ידאג.
עו"ד באומן: בסדר, רק כדי שהתמונה תהיה ברורה, אהה, המכתב,
עו"ד טולדנו: לפעמים אני צודקת.
עו"ד באומן: מזכיר איזושהי תלונה, לא משנה, אני לפי מה שאני מבין הייתה איזושהי תלונה של מישהו נגד שמעון, והתיק בסוף נסגר.
כב' הש ' אמיר: על גניבה,
עו"ד טולדנו: גניבה וקבלת דבר, היא תדע על מה מדובר.
עו"ד באומן: בסדר, אז היא מזכירה את התלונה ושהיא נסגרה. אז היא אומרת שבמקרה הזה, הכוונה לתלונה שהוגשה ושנסגרה בסופו של דבר מחוסר אשמה, היא אומרת "נגרם לי ולשמעון", ביחד, את רואה? היא כורכת אותם אחד בשני, "צער רב, ושמו של שמעון קופר הוכפש. עצם הגשת התלונה העמידה בפני חוקר משטרה כתם גדול", משהו כזה, "לשמו של שמעון, שהוא בן זוג שלי, זה פגע בי", המכתב לא כתוב בצורה רהוטה אז אני לא,
עו"ד טולדנו: לא, למה? בפני חוקר משטרה, עמידה בפני חוקר משטרה, הכתם הגדול על שמו של שמעון.
עו"ד באומן: בסדר, את מפריעה לי אבל. די, די.
עו"ד טולדנו: אני עוזרת לך. אני יכולה גם לעזור.
עו"ד באומן: אבל די, אני לא רוצה עזרה.
כב' הש' פינקלשטיין: אל תפריעי, הוא לא רוצה עזרה.
עו"ד טולדנו: אבל,
כב' הש' פינקלשטיין: הוא לא רוצה עזרה.
עו"ד באומן: "פגע בי כבת זוגו. הדיבורים שדוברו בקיבוץ, והשמועות שתפחו להן, כתם כתם כזה לא יימחק, רק אם ייעשה מעשה", מצדק? מצדק?
כב' הש ' אמיר: מצדך. מצדך.
עו"ד באומן: אה, מצדך, תודה. "אני דורשת ניקוי שמו של שמעון על ידי הצהרה פומבית בפני ציבור חברי אייל ובקשת התנצלות על העוול הרב שנגרם למשפחה כולה, אין להקל ראש במה שקרה, התלונה הזאת גרמה לי לאבד את אמוני במספר חברים ובטוהר כוונותיהם ה", משהו, עלילה, או משהו כזה, "שנרקמה סביב שמעון פגעה גם בילדיו, החיים בקהילה, ולומדים במוסדות הקיבוץ. הם חוו סדרה של אלימות, שלפי הבנתי לא היית מעוניין שדבר כזה יקרה בקיבוץ", קיבוצך, קיבוצי,
עו"ד טולדנו: מה?
עו"ד באומן: "זה כתם שיושב על כתפי החברה בקיבוץ, שממהרת להגיש תלונה", וכו' וכו'.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עו"ד באומן: וכו'. אהה, מה את יודעת על העניין הזה? האם שמעת מג'ני על הרגשות שלה, ועל האירועים האלה?
עדה, גב' לוי: לא, האמת היא שהיא לא דיברה, אני יודעת באיזו תלונה מדובר, אבל לא מג'ני. זה דברים ששמעתי מאנשים אחרים.
עו"ד באומן: אז זה לא מעניין אותי.
עדה, גב' לוי: שאני לא,
עו"ד באומן: זה מעניין אותי רק אם שמעת מג'ני דברים על זה?
עדה, גב' לוי: לא.
עו"ד באומן: לא. אני עובר למכתב הבא, ת/94.
עו"ד טולדנו: רגע, זה ת/93.
עו"ד באומן: נושא תאריך 22.6.07. מכתב מאוד ארוך, כתוב בהקדמה שלו, בפתיח שלו, שמטרתו להיות תוספת להסכם הנישואין, או חלק מהסכם,
כב' הש ' אמיר: זה לא בדיוק מכתב, לא?
עו"ד באומן: סליחה?
כב' הש ' אמיר: זה לא בדיוק מכתב.
עו"ד באומן: לא יודע, כתוב במילים הראשונות "מכתב זה", אז אני קורא לזה מכתב.
כב' הש ' אמיר: כן, אבל כתוב למעלה "לכל מאן דבעי", זה איזה,
עו"ד טולדנו: זה נספח ל, זה נספח להסכם הנישואין.
כב' הש ' אמיר: זה מנשר.
עו"ד באומן: איך אדוני קורא לזה? מנשר?
כב' הש ' אמיר: לא יודע, זה לא, מכתב זה אתה יודע, שאחד כותב לשני.
עו"ד באומן: אני לא יודע, אין לי את המילה, אני, אם אדוני יתקן אותי אני אשמח, אני לא מכיר מילה אחרת. נקרא לזה מסמך. בסדר. מסמך בכתב יד. בקיצור, כתוצאה מהתנכלות של שנים, שנמשכת עד היום, התנכרות, התנכלות, לא יודע, השמצות ותלונות סרק במשטרה, הכפשת שמו של בן הזוג שמעון עד עצם היום הזה, וכן מניעה והתעלמות בוטה מרצונו של בן זוג, בן זוגי ושלי, לעבור הצבעת קלפי למטרת חברות בקיבוץ, וזאת לאחר מספר פניות בעבר, אני עוצר כרגע את ההקראה, יש לך איזו התייחסות? שמעת מג'ני על ה, אהה, על הרגשות שלה, על מה היא אומרת על זה שמונעים בעקביות מבן הזוג שלה לחדש את, את המועמדות שלו?
עדה, גב' לוי: אני אמרתי בהתחלה שזה מאוד כאב לה שלא קיבלו אותו לחברות. זה, זה הדבר היחידי שאני יודעת. אני לא מכירה את המכתב הזה.
עו"ד באומן: אוקיי. אני מדלג לחלק התחתון של העמוד הראשון. אומרת שם ג'ני כך, "בעבר מזכיר הקיבוץ נמרוד זיו ניסה לחבל ולהפריד ביני לבין שמעון. זה קרה באחת השיחות שנמרוד קרא לי אליו וניסה להסביר כי שמעון אינו מה שהוא מצהיר שהוא, והוא אינו מתאים לי, וכדאי לי להיפרד ממנו, ובאותו מעמד הודעתי לו שיפסיק להתערב בחיי, וכן הזכרתי לו כי בעבר", לא משנה, היא מזכירה משהו אחר. את, לך יש איזושהי ידיעה על זה, מג'ני, על הדברים האלה?
עדה, גב' לוי: מג'ני אני לא שמעתי על זה.
עו"ד באומן: לא שמעת, ג'ני לא סיפרה לך שנמרוד זיו ניסה להפריד ביניהם?
עדה, גב' לוי: לא.
עו"ד באומן: טוב. אני ממשיך. עמוד 2. בערך באמצע. "אחת הבנות, שהיא בת חבר קיבוץ, מאיר גולדשטיין, נפגעה מאוד מהעובדה ששמעון המנהל גילה כי היא לא עובדת ובכל זאת מדפיסה כרטיס עבודה. ברגע שזה עבר להנהלה, היא איימה עליו כי היא תכפיש את שמו, וכן, היה זו ילדה מוכרת בקיבוץ כבעיית פה מלוכלך, והיא לא בחלה באמצעים. התברר עם הזמן שמשפחת זיו ומשפחת גולדשטיין מיודדות, ויש חשש גדול לכך שנמרוד זיו הושפע ממנה, ומטרה אחת הייתה בעיניו - לפגוע בקשר שבינינו". מה את יודעת על זה, מג'ני או משמעון?
עדה, גב' לוי: לא יודעת על זה שום דבר.
עו"ד באומן: לא יודעת. בסדר. עמוד 2 למטה.
עו"ד טולדנו: זה ת/94?
עו"ד באומן: אחרי שהיא מסבירה שהקיבוץ הפר הבטחה לשריין את ההשקעה הכספית של שמעון בבית, היא אומרת "מאז יש ניסיונות להוציא את שמעון מהמקום תוך התנכרות והתעלמות מוחלטת מאיתנו". יש לך איזו התייחסות? שמעת מג'ני?
עדה, גב' לוי: לא.
עו"ד באומן: טוב. נמשיך. אני אעבור למסמך הבא. ת/95. ת/95, אהה, אוקיי, שוב פעם יש פה הרבה מלל שמדבר על ההתנכלות וחוסר הפרגון והעזרה מצד מזכיר הקיבוץ נמרוד זיו, אחר כך בערך באמצע, בערך באמצע העמוד, "כבר אז ניסו גורמים בקיבוץ להכפיש את שמו ולהפיץ דברי שקר וכזב, וברוב חוצפתם ניסו להשפיע עליי ולשכנעני בכל דרך שהיא לנתק את הקשר עם ג'ני, אבל זה היה לשווא", אחר כך, אני קצת מדלג, "כך התחילה למעשה תקופה ממושכת של התנכלויות, בראשותו של נמרוד זיו",
כב' הש ' אמיר: מי כתב את זה, סליחה?
עו"ד באומן: "צפי, מנהל הקהילה",
כב' הש ' אמיר: סליחה, סליחה, מי כתב את המכתב הזה?
עו"ד טולדנו: אני כתבתי ברשימת המוצגים "מכתב נטען של ג'ני".
כב' הש ' אמיר: שנייה. אתם טוענים שזה מכתב שלה?
עו"ד באומן: ככה זה, בוודאי, אדוני.
כב' הש ' אמיר: אני שואל.
עו"ד באומן: כן, זה גם נבדק גרפולוגית, אדוני, על ידי המשטרה.
כב' הש ' אמיר: לא, אני שואל אם אתם חושבים שזה מכתב שלה.
עו"ד באומן: כן.
עו"ד טולדנו: אנחנו, אני חושבת שזה מכתב שהוכתב לה.
עו"ד באומן: אני מבין למה אדוני שואל, כי יש פה מילה שלא מתאימה.
כב' הש ' אמיר: כן, למשל האמירה הזאת,
עו"ד באומן: לנתק את הקשר עם ג'ני.
כב' הש ' אמיר: ניסו להשפיע עליי ולשכנעני בכל דרך שהיא לנתק את הקשר עם ג'ני.
עו"ד טולדנו: זו רק דוגמה אחת. זו רק דוגמה אחת. יש עוד כאלה.
כב' הש ' אמיר: זה נשמע מוכתב.
עו"ד באומן: שצד שלישי אומר את זה, ברור.
כב' הש ' אמיר: כאילו שזה מוכתב ומישהו התבלבל ושכח.
עו"ד באומן: יכול להיות, כן.
עו"ד טולדנו: זאת בדיוק הטענה שלנו על המכתבים האלה,
עו"ד באומן: יכול להיות, אבל זה נבדק, אדוני.
עו"ד טולדנו: ויש עוד דוגמאות, בגלל זה הגשנו אותם.
עו"ד באומן: יופי. בסדר.
עו"ד טולדנו: שיהיה ברור, בית המשפט עלה כאן בדיוק על העניין.
עו"ד באומן: יפה. כך "התחילה למעשה תקופה ממושכת של התנכלויות בראשותו של נמרוד זיו, צפי מנהל הקהילה שנגרר אחריו, של זוהר רמון, אשר ראה בשמעון איום קיומי עליו, ובאמצעות אותם גורמים שונים ומטעמם תלונות סרק במשטרה", ומשהו, "לעזיבתו את המקום ללא תמורה". - אומר לך משהו כל המלל הזה?
עדה, גב' לוי: לא.
כב' הש ' אמיר: סליחה, איפה זה נמצא המכתב הזה?
עו"ד טולדנו: הוא מסר אותו.
כב' הש ' אמיר: מה?
עו"ד טולדנו: הוא מסר את המכתבים.
עו"ד באומן: מצאו את זה בחיפוש.
עו"ד טולדנו: הוא מסר. גם בחקירות שלו הוא הגיע הרי בחקירה הראשונה שלו עם מכתבים.
כב' הש ' אמיר: זה נורא מעניין, רק שנייה אחת. את כל המכתבים האלה, זה נתפס? או שהוא מסר?
עו"ד באומן: אני, למיטב זיכרוני זה נתפס, אבל יכול להיות שאני טועה.
עו"ד טולדנו: בהודעה הראשונה שלו הוא מוסר מכתבים לרימון וואהבי,
כב' הש ' אמיר: אני אגיד לך למה אני שואל. המכתב, רק שנייה, נתחיל ככה, המכתב הראשון, נמרוד שלום, ת/93, זה הוא הביא אותו? הנאשם? או נמרוד?
עו"ד טולדנו: המכתבים האלה, יש כמה, אותה אסופת מכתבים נמצאה גם אצלו בבית במסגרת החיפוש שעשתה טל בן אבן, וגם את חלקם הוא מסר בחקירה במשטרה.
כב' הש ' אמיר: לא, זו לא השאלה שלי.
עו"ד טולדנו: מה השאלה?
כב' הש ' אמיר: האם נמרוד הביא את הנייר הזה?
עו"ד טולדנו: לא.
עו"ד באומן: לא.
כב' הש ' אמיר: אוקיי.
עו"ד באומן: למיטב ידיעתי, אני מקווה שאני לא טועה,
כב' הש ' אמיר: תראה,
עו"ד באומן: נתפס בביתו.
כב' הש ' אמיר: אוקיי. עכשיו, אתה מציג לעדה כרגע שורה של מכתבים כביכול של ג'ני.
עו"ד באומן: נכון.
כב' הש ' אמיר: ש, אהה, ואתה קורא להם לא בכדי "מכתבים", ואני לא בכדי אמרתי לך, זה יותר כמו מנשר, ואתה אמרת לא, זה מכתב, אני לא יודע מה זה מנשר. אוקיי. אז אתה מציג לה את זה כאילו שיש פה דברים מלאי אמוציות,
עו"ד באומן: נכון.
כב' הש ' אמיר: ו, אחרי שהיא אמרה שהיא חברה קרובה, ואתה עומד לשאול אותה, אז אף אחד מהדברים האלה היא לא יודעת, אז אולי היא לא יודעת מה שבאמת קורה, נכון?
עו"ד באומן: נכון.
כב' הש ' אמיר: בסדר. רק דקה אחת. זה מתוך הנחה שהמכתבים האלה הם ג'ני,
עו"ד באומן: תכף היא תאשר את זה גם, אדוני.
כב' הש ' אמיר: הם ג'ני או מכתבים שלה. עכשיו, כשאתה קורא את המכתבים האלה, או את המסמכים האלה, אז למשל המסמך הראשון שסומן רימון וואהבי 7, כן? שזה ת/95, זה מסמך שנפתח במילים "זה קמצוץ". זה לא לכבוד, זה לא ל,
עו"ד באומן: נכון, זה נראה קטוע, נכון.
כב' הש ' אמיר: רק דקה אחת, "זהו קמצוץ תיאור חיינו בניסיון פרק ב',"
עו"ד באומן: נכון.
כב' הש ' אמיר: "שלנו במקום". ועכשיו מתחיל כזה סיפור. זה כזה כתב אישום כלפי ה, כלפי הקיבוץ.
עו"ד באומן: נכון. בדיוק.
כב' הש ' אמיר: זה לא נשלח לאף אחד. זה לא נמצא אצל אף אחד. זה נמצא אצלם בבית.
עו"ד באומן: נכון.
כב' הש ' אמיר: אם מכינים דבר כזה, כדי שיקרה משהו, כדי לשנות משהו, אז שולחים את זה למישהו בקיבוץ. כותבים, "חבל שדברים אלה מגיעים לידי כך", בסוף.
עו"ד באומן: אבל כבודו, זה הצילום, זה לא המקור.
כב' הש ' אמיר: שנייה. רק דקה אחת. איפה המקור?
עו"ד באומן: לא יודע, אדוני.
כב' הש' פינקלשטיין: אז הנאשם יסביר שהוא שלח את זה.
כב' הש ' אמיר: לא, הנאשם אומר שזה לא שלו בכלל. שזה שלה.
כב' הש' פינקלשטיין: אה.
כב' הש ' אמיר: רק שכתוב שם "יחסיי עם ג'ני", וזה לא כל כך נשמע שג'ני כותבת על עצמה יחסיי עם ג'ני.
עו"ד באומן: אבל כבודו, זה נבדק במטה הארצי,
עו"ד טולדנו: לא נכון.
עו"ד באומן: מבחינה גרפולוגית.
עו"ד טולדנו: לא.
כב' הש ' אמיר: כתב היד שלה, סליחה, זה כתב היד שלה, אבל השאלה אם זה,
עו"ד באומן: כן.
כב' הש ' אמיר: דוקומנטים שלה, או לא. ואתם טוענים שהיא הייתה מאוד אסרטיבית, ופה שמענו אמירה אחרת לגבי איך היא הייתה איתו,
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
כב' הש ' אמיר: אבל, או למשל המסמך, המסמך שאתה קראת לו מכתב, שמע נא, מר באומן, ת/94, מסמך שאתה קראת לו מכתב.
עו"ד באומן: כן, אדוני.
כב' הש ' אמיר: כי כתוב "מכתב זה מטרתו",
עו"ד באומן: נכון.
כב' הש ' אמיר: אז כותרתו לכל מאן דבעי.
עו"ד באומן: נכון.
כב' הש ' אמיר: שזה נוסח משפטי.
עו"ד באומן: נכון.
כב' הש ' אמיר: וההמשך שלו אומר ככה, "מכתב זה מטרתו להוות תוספת להסכם הנישואין וחלק מהסכם הירושה".
עו"ד באומן: נכון.
כב' הש ' אמיר: זה לא בדיוק מכתבים כמו שאתה מתאר, וזה לא,
עו"ד באומן: אין בעיה, אני מקבל את ההערה,
כב' הש ' אמיר: זה לא,
עו"ד באומן: זה לא מכתב אישי, זה נראה כמו משהו ל, לא יודע איך לקרוא לזה, משהו רשמי, לא יודע, אין לי את המילה המתאימה.
כב' הש ' אמיר: לא. רשמי זה בטח לא. אני אגיד לך דבר כזה. רשמי זה בטח לא. אני אגיד לך. אתה אומר,
עו"ד באומן: דקלרטיבי.
כב' הש ' אמיר: שזה הבעת, הבעת רגשות שהעדה לא הייתה ערה אליהם, זאת אומרת שהיא לא ערה לנבכי נפשה של ג'ני. המאשימה אומרת שזה אליבי, בגדול.
עו"ד באומן: מה זאת אומרת אליבי?
עו"ד טולדנו: כן,
כב' הש ' אמיר: המאשימה אומרת שכל,
עו"ד באומן: אה, שהנאשם בנה אליבי?
כב' הש ' אמיר: בטח.
עו"ד טולדנו: בדיוק.
כב' הש ' אמיר: זה מה שהם אומרים.
עו"ד באומן: אה. אוקיי.
עו"ד טולדנו: אז למה אנחנו מביאים ראיות?
כב' הש ' אמיר: ואנחנו לא יודעים מי כתב את זה.
עו"ד באומן: טוב.
כב' הש ' אמיר: ועל פני הדברים, זה שכתב ידה - כן, אבל, התוכן לא מתיישב עם כתיבה שלה.
עו"ד באומן: טוב. אז אני מיד אראה, באמצעות כמה שאלות ותשובות, שזה לא יכול בשום פנים ואופן להיות איזשהו אליבי כזה שהנאשם בנה לאורך השנים.
עדה, גב' לוי: אני לא אומר שזה אליבי. אני אומר שזה מה שהם אומרים.
עו"ד טולדנו: אגב, רק כדי למען הסדר הטוב והשלמת התמונה, ב-21, 22.10.09 הוא נחקר אצל רימון וואהבי והוא מוסר את חמשת המכתבים שמפנה כבודו, למעט הראשון, של נמרוד זיו, אותם הוא מוסר בחקירה בדיוק כדי להוכיח את הטענות ש,
כב' הש ' אמיר: כן, כתוב, רימון וואהבי. כן.
עו"ד באומן: אוקיי. מצוין. בסדר. אוקיי. עכשיו תראי, אהה, אני חושב שאני הייתי ב-ת/95, אני רוצה לעבור ל-ת/96, עוד מכתב,
עו"ד טולדנו: למה כל ההתנכלויות.
עו"ד באומן: אני מקריא בראש העמוד, "למה כל ההתנכלויות? למה כל ההכפשות, השקרים, למה כל השנאה, למה, על מה כל האיומים, הן בטלפון, הן בדברי הדואר, ואף בתלונות סרק במשטרה והבטחות להמשך הצקות. למה הנזקים באש בבית בחצר במכונת הכבידה והמייבש, למה האש במרפסת",
כב' הש' פינקלשטיין: תראי, את הדברים האלה, האחרונים, למה האש, בבית, בחצר, במכונת הכביסה, זה גם עלה בשידור, שאת שמעת.
עדה, גב' לוי: נכון. נכון. ששמעון אמר את זה.
כב' הש' פינקלשטיין: ששמעון אמר. ג'ני סיפרה לך על הדברים האלה?
עדה, גב' לוי: לא.
כב' הש' פינקלשטיין: שהיה הצתות ובמכונת כביסה?
עדה, גב' לוי: לא. לא.
עו"ד באומן: אוקיי.
עדה, גב' לוי: לא.
עו"ד באומן: "למה הנזקים לרכבים, למה לקלקל מקום עבודה אחד אחרי השני, ששמעון מצא לאחר עמל רב מחוץ לקיבוץ, ולהכפיש את שמו במקומות אלה?" בסדר, אני מדלג,
כב' הש ' אמיר: את גרה, הבית שלך הוא בית סמוך?
עדה, גב' לוי: עכשיו אני גרה בבית אחר, אבל אז,
כב' הש' פינקלשטיין: אז.
עדה, גב' לוי: אז גרתי,
כב' הש ' אמיר: אז היית גרה בבית צמוד.
עדה, גב' לוי: נכון.
כב' הש ' אמיר: את היית, את ראית אצלם שריפה?
עדה, גב' לוי: לא. לא.
עו"ד באומן: רק שאדוני יבין, לא מדובר בשריפה ש,
כב' הש' פינקלשטיין: לא ממש. כן.
עו"ד באומן: של זה, אלא מדובר ב,
כב' הש' פינקלשטיין: הצתה.
עו"ד באומן: הצתה של מכונת כביסה ומייבש כביסה שהיו עומדות בחוץ על ה,
כב' הש' פינקלשטיין: בחוץ, בחצר.
עו"ד באומן: על המרפסת בחוץ.
כב' הש ' אמיר: שמע נא, אני אגיד לך משהו אחד.
כב' הש' פינקלשטיין: אבל הוא טוען שהציתו את זה.
כב' הש ' אמיר: אני קורא את המילים "למה האש במרפסת".
עו"ד באומן: כן.
כב' הש ' אמיר: אש - אני לא יודע מה, אש זה לא, זה לא קצר. אש זה אש. אש במרפסת.
עו"ד באומן: נכון.
כב' הש' פינקלשטיין: לא, הוא טען שהייתה הצתה, גם ב,
עו"ד באומן: נכון. כן, כן.
כב' הש ' אמיר: נזקים באש, בבית. את היית מבקרת אצל ג'ני בבית?
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש ' אמיר: את ראית נזקי שריפה באש?
עדה, גב' לוי: לא.
עו"ד באומן: אוקיי. יש פה,
כב' הש ' אמיר: יש סיפור של שריפה של מכונת כביסה שאת ערה אליו? מייבש? זה דבר נורא לא רגשי,
עדה, גב' לוי: לא, לא.
כב' הש ' אמיר: זה דבר שכל ככה מי שמנהל משק בית, אם המייבש הולך, זה סוף העולם. מילא המכונת כביסה, אבל המייבש, זה הכי גרוע.
עדה, גב' לוי: אני גם אמרתי שכששמעתי את זה אצל איריס קול זה נשמע לי הזוי. זה לא משהו שאני שמעתי אותו עוד קודם.
כב' הש' פינקלשטיין: היא אמרה שהיא רצתה להתקשר כי זה הכול נשמע,
כב' הש ' אמיר: רגע, לא, אבל הוא אומר שזה,
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר, הבנתי.
כב' הש ' אמיר: רגשות שכאילו היא פורסת.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
כב' הש ' אמיר: ו, יש פה כתב אישום נגד הקיבוץ,
עו"ד באומן: תראי, בעמוד השני לאותו מסמך, אותו מכתב, בין היתר, אחרי שממשיך ה, המלל, בדבר ההצקות וכל זה, אז בין היתר עולה פה נושא של הרעבת הכלב. רק אני רוצה את תשומת הלב של כבודכם.
כב' הש' פינקלשטיין: כן, כן. אנחנו שומעים. ההרעלה של הכלב.
עו"ד באומן: ההרעלה של הכלב, שהיה קשור, רק הכלב שלנו הורעל, וזאת מספר פעמים, לכולם לא אונה כל רע, ורק חומי שלנו איננו עוד. חומי הורעל?
עדה, גב' לוי: אני לא יודעת על זה, לא,
עו"ד באומן: מה את לא יודעת? היה כלב בשם חומי?
כב' הש' פינקלשטיין: היה כלב שמת? היה להם כלב?
עדה, גב' לוי: היה כלב, ואני לא זוכרת שהוא מת.
כב' הש ' אמיר: לאיזה שם הוא ענה בדרך כלל?
כב' הש' פינקלשטיין: חומי.
עדה, גב' לוי: חומי. אני לא זוכרת, אבל כנראה. לא זוכרת איך קוראים לו.
כב' הש' פינקלשטיין: לא זוכרת.
עדה, גב' לוי: זה משהו שאני ממש לא זוכרת.
כב' הש' פינקלשטיין: את זוכרת שהיה להם כלב ש,
עו"ד באומן: תראי,
כב' הש' פינקלשטיין: ג'ני אמרה לך?
עו"ד באומן: חומי,
כב' הש' פינקלשטיין: ג'ני אמרה לך שהרעילו את הכלב שלה?
עדה, גב' לוי: לא. לא.
עו"ד באומן: תראי,
עדה, גב' לוי: ג'ני לא אמרה לי כזה דבר.
עו"ד באומן: תראי, מזל, בוא ניקח את, את הנושא של חומי, שמת, בסדר?
כב' הש ' אמיר: אגב, כיוון שאמרת קודם שזה רק קצר כזה או הצתה כזאת במכונה, אז ראה את המשפט הבא,
עו"ד באומן: אני אמרתי קצר?
כב' הש ' אמיר: מה? לא, אתה אומר זה משהו במכונה.
עו"ד באומן: כן.
כב' הש ' אמיר: השלכת אש למרפסת.
עו"ד באומן: נכון. טוב, תראי, אני אומר לך, תראי, אני אומר לך שמהחומר שמונח בפני בית המשפט, הכלב חומי, בדצמבר 2007, בסדר? בדצמבר 2007.
עו"ד טולדנו: ת/75.
עו"ד באומן: הגיע עם הרעלת זרחן לוטרינר ד"ר יובל סמואל, ושמה, אהה, נפטר, או שאולי היה צריך להמית אותו. מכל מקום, אהה, וגם הוגשה תלונה במשטרה על ידי הנאשם, באותו עיתוי.
כב' הש' פינקלשטיין: תגידי לי, מצד שני, בניגוד לשאלות שנשאלת עד עכשיו, אם נתון לנו שזה כתב היד של ג'ני, אז נראה לך שג'ני תכתוב בכתב ידה דברים שהם לא אמיתיים? שמישהו יכתיב לה דברים שהיא לא מאמינה בהם בכלל?
עדה, גב' לוי: אני לא יודעת מה לענות לך על השאלה.
כב' הש' פינקלשטיין: זה מתאים לך לדמות של ג'ני?
עדה, גב' לוי: לא. אבל אני, יכול להיות, זה, אני,
עו"ד באומן: את, את מזהה את כתב היד שלה?
עדה, גב' לוי: לא. לא, עכשיו אני לא,
עו"ד באומן: עכשיו לא היית רוצה לעשות,
עדה, גב' לוי: אני לא,
עו"ד באומן: להעמיד את זה למבחן. תראי,
עדה, גב' לוי: לא, זה לא משהו ש,
עו"ד באומן: תראי, המכתבים שאני מחזיק, מ-ת/93 עד ת/98, הם מכתבים שמתפרסים מ-2001 עד 2008, בסדר? והם מחזיקים ביחד איזה, מעל 10 עמודים, אני יודע? משהו כמו.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: 10 עמודים. אני מתחבר לשאלה של כבוד השופט, אפשר לקחת אישה כמו ג'ני ולהגיד לה "תכתבי"? לתת לה עט ביד שלה, ולהכתיב לה איזה טקסט? איזה טקסט הזוי כזה, שאם הוא לא אמיתי, אז הוא הזוי לחלוטין?
עדה, גב' לוי: אני חייבת להגיד שיש הרבה דברים הזויים בסיפור הזה, אז אני, אני, עוד פעם,
עו"ד באומן: והיא לא תגיד על כך שום דבר לאף אחד?
עדה, גב' לוי: אני לא יודעת על המכתבים האלה, אני לא יודעת על זה, זה לא משהו שהיא דיברה איתי עליו, שהיא כותבת מכתבים,
עו"ד באומן: בסדר. טוב.
עדה, גב' לוי: או שיש לה מכתבים.
עו"ד באומן: ברור.
עדה, גב' לוי: אני לא יודעת.
כב' הש' פינקלשטיין: אוקיי. עכשיו, הסנגור, מצד שלישי,
עו"ד באומן: בסדר.
כב' הש' פינקלשטיין: אחרי ש, רגע, אחרי שעברנו מצד אחד לצד שני, החמשת, המכתבים האלה,
עו"ד באומן: כן, אדוני?
כב' הש' פינקלשטיין: זה קטעי מכתבים? או מכתבים שלמים?
עו"ד באומן: אני לא רוצה, אני לא רוצה להגיד דברים שאני לא,
כב' הש' פינקלשטיין: ממה שאתה רואה.
כב' הש ' אמיר: הלקוח שלך הביא את זה למשטרה.
כב' הש' פינקלשטיין: אני שואל בגלל זה.
עו"ד באומן: לא ביררתי איתו, אני לא רוצה לתת תשובות פה שאני לא אחראי,
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר. האם חלק מהמכתבים הם קטועים? הם בלי התחלה.
עו"ד באומן: ככה אני מתרשם, אבל,
כב' הש' פינקלשטיין: כולם?
עו"ד באומן: אין לי, אין לי איזו ידיעה ככה שאני יכול,
כב' הש ' אמיר: סליחה, לא כולם. ת/99 הוא בלי התחלה ובלי תאריך. ת/98 נושא תאריך, הוא לא "אל, מאת", הוא פשוט, זה הכול מנשרים, זה, זה הכול כמו איזה הצהרות כאלה, זה לא "אל" מישהו.
כב' הש' פינקלשטיין: את המכתבים האלה הביא הנאשם למשטרת ישראל?
עו"ד באומן: ככה אני מבין, כן.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר. אוקיי.
כב' הש ' אמיר: לרימון וואהבי,
כב' הש' פינקלשטיין: אז אפשר להמשיך. תראו, הקדשנו 30 דקות למכתבים.
עו"ד באומן: תראי, אני, אני רציתי באמצעות הסדרה של המכתבים האלו, להראות שהמצב של היחסים, רציתי להראות שני דברים. קודם כל שהסבל הנפשי, המצוקה הנפשית, שנגרמה לג'ני כתוצאה מהיחסים עם הקיבוץ, שדוחה את בעלה, הוא הרבה יותר גדול ממה שאת מודעת אליו, זה דבר אחד. דבר שני, שהיחסים ביניכם היו הרבה פחות קרובים ממה שאפשר היה להבין בהתחלה. את יכולה להתייחס?
עדה, גב' לוי: כן, אני רק רוצה להגיד שג'ני בעיקרון הייתה בן אדם מאוד אופטימי, שרצתה לראות טוב, והיא לא רצתה להתעסק בקשיים, והייתה לה נטייה לא, לצערי, היום אני אומרת, לא לשתף עד הסוף ב, בדברים ש, אני ידעתי שקשה לה, שהמצב הזה קשה לה, שלא טוב לה, ש, זה אני אמרתי גם.
עו"ד באומן: נכון.
עדה, גב' לוי: זה כאב לה מאוד, והיא, דרך אגב, היא מאוד אהבה את שמעון. הוא היה בן זוג שלה. היא רצתה את היחסים איתו. אז היא, והיא הייתה בן אדם אופטימי, ולכן למרות שאני חולקת עליך, ואני חושבת שהיינו חברות מאוד טובות, יש דברים שהיא לא רצתה לדבר עליהם.
עו"ד באומן: רק רגע, בבקשה.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: תראי, גם במסגרת הדיאלוג בינינו, וגם על מנת להניח את דעתו של בית המשפט, אני רוצה לבקש את התשובה שלך, את ההתייחסות שלך, לתצהיר שאני מחזיק ביד שלי, ת/35, זה תצהיר שג'ני כתבה או חתמה עליו בכל מקרה בפני עורך דין מסוים, במרץ 2009, בסדר? ובמסגרתו היא אומרת כך, זה, את יודעת, אם קודם כבוד השופטים העלו סימני שאלה לגבי אם המכתב הוא קטוע או לא קטוע, ולגבי התאריך וכל זה, פה אין סימני שאלה. כבודכם, זה חשוב לי, אני מבקש את,
כב' הש' פינקלשטיין: אני כל מילה שומע. כן.
עו"ד באומן: בסדר. פשוט אין לנו קשר עין, אז אני לא יודע.
כב' הש' פינקלשטיין: ברור.
כב' הש ' אמיר: אנחנו מגיבים לדברים שאתה אומר.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: אז אני מפנה את כבודכם וזה חשוב. סעיף 9 לתצהיר.
כב' הש' פינקלשטיין: תפתח את התצהיר, תוציא את התצהיר.
עו"ד באומן: שאני מניח שלא תהיה מחלוקת שזה התצהיר של המנוחה.
עו"ד בר עוז: ת/35.
כב' הש' פינקלשטיין: ת/35, תוציא את זה.
עו"ד באומן: ת/35.
כב' הש' פינקלשטיין: כן. אה, רגע, זה אצלי, זה אצלי. כן. ת/35. כן.
עו"ד באומן: כן, אדוני.
כב' הש' פינקלשטיין: כן. תצהיר. כן. יש לנו. כן.
עו"ד באומן: אם אומרים לנו, אם התביעה טוענת שיש במניפסטים האלה משום הכנת אליבי חלילה למעשה המתה, אז אני מפנה לתצהיר של המנוחה.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: סעיף 9 למשל. אומרת כך, ואני מבקש את התייחסותך, "מזה כ-10 שנים עוברים אני ובעלי וילדנו מסכת רציפה של התנכלויות מצד חלק מחברי הקיבוץ, כמעט מכל סוג שניתן להעלות על הדעת, וזאת על רקע",
כב' הש' פינקלשטיין: על רקע.
עו"ד באומן: "יחסיי עם בעלי, שאינו חבר קיבוץ, וניסיונותיו להתקבל כחבר הקיבוץ מחד, ומאידך ניסיונות של חברי הקיבוץ לנשל אותנו מביתו, ולהביאנו לעקור ו/או להסתלק מהקיבוץ ללא כל תמורה, או בעד תמורה מגוחכת ובלתי ריאלית, ובכך להותירנו ללא קורת גג ו/או אמצעים לקיום המשפחה".
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עו"ד באומן: סעיף הבא. טוב, נעשה הפסקה, יש לך איזו התייחסות לזה? את מודעת לזה שזה היה הלך רוח של, זה לא הלך רוח, סליחה, זה תיאור עובדתי.
עדה, גב' לוי: אני חוזרת ואומרת, היא לא שיתפה אותי בזה.
עו"ד באומן: לא שיתפה. בסדר. סעיף 10 בתצהיר. "מעי חברי הקיבוץ הלכו וגברו משנה לשנה, והוחרפו עם התקדמותו של תהליך השיוך שעובר הקיבוץ, ואף החלו לגבול בפלילים, ו/או בסיכון חיי אדם: תלונות סרק במשטרה, איומים מילוליים ו/או פיזיים חוזרים ונשנים, ניקוב צמיגי רכבי המשפחה, היזק לרכוש, הרעלת כלבנו שהיה קשור בגינת הבית, השלכת אש למרפסת הבית, גניבת כלי עבודה מביתנו, ועוד ועוד", מה את אומרת? את לא מודעת לכל הדברים?
עדה, גב' לוי: לא.
עו"ד באומן: לא. טוב. בסדר.
עדה, גב' לוי: אמרתי את זה כבר כמה פעמים.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: בסדר. תראי, אהה, יש לי שאלה עובדתית, בשביל ככה כאילו לבדוק את, קודם כל אני לא מאשים אותך בכלום, את כמובן כאן עדה והכול בסדר, אני רק בוחן את מידת הקרבה. את יכולה להגיד לנו במה שמעון עבד בשנים האחרונות?
עדה, גב' לוי: בכל מיני עבודות,
עו"ד באומן: לפני שג'ני נפטרה.
עדה, גב' לוי: כן. נהג מונית הוא היה איזושהי תקופה אני יודעת. כל מיני דברים. אני לא יודעת את ה, ממש.
עו"ד באומן: אה-אה.
עדה, גב' לוי: איפה הוא עבד. לא. אני יודעת שהוא היה נהג מונית תקופה מסוימת.
עו"ד באומן: אה-אה.
עדה, גב' לוי: כי ראיתי את המונית.
כב' הש' פינקלשטיין: ראית את המונית שהוא בתוכה כנהג.
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: אז את יכולה ממש להעיד על זה.
עדה, גב' לוי: בגלל זה אני אומרת נהג מונית אני יודעת שהוא היה. יתר הדברים אני לא יודעת.
עו"ד באומן: נושא אחר בבקשה.
כב' הש' פינקלשטיין: כן. בבקשה.
עו"ד באומן: בקשר להלוויה של ג'ני.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: היית בהלוויה, כמובן, וראית גם את ההתנהגות של הנאשם, של שמעון, תאשרי לי שהוא כמובן בכה והיה שבור בלוויה.
עדה, גב' לוי: בכה אני לא זוכרת, הוא היה נראה, כן, כמו מישהו שאיבד את הבת זוג שלו.
כב' הש' פינקלשטיין: נראה שבור. כן.
עדה, גב' לוי: נראה שבור.
כב' הש' פינקלשטיין: כמי שאיבד את בת זוגו.
עו"ד באומן: תאמרי לי בבקשה, לך ידוע משהו בדבר שמועות או אולי משהו, אולי מידע ממשי, שהגיע לקיבוץ בשלב כלשהו, ונוגע למעורבות של שמעון בפטירת אשתו הראשונה אורית?
עדה, גב' לוי: ממש לא. אני ידעתי שהיא מתה מסרטן.
עו"ד באומן: אוקיי.
עדה, גב' לוי: זה מה שאני ידעתי.
עו"ד באומן: והיום, כשאת מעידה פה היום, לא בזמן אמיתי, היום, בדיעבד, שמעת דרך אדם מסוים שאינפורמציה כזו הגיעה לקיבוץ?
עדה, גב' לוי: אני לא מבינה את השאלה.
עו"ד באומן: אני שואל אם היום,
כב' הש' פינקלשטיין: תסביר, אתה מתכוון האם היום היא יודעת על אינפורמציה שהגיעה אז.
עו"ד באומן: שהגיעה לא משנה מתי, לקיבוץ.
כב' הש' פינקלשטיין: הגיעה לקיבוץ.
עו"ד טולדנו: לפיה?
עו"ד באומן: בדבר מעורבות של שמעון במות אשתו הראשונה.
כב' הש' פינקלשטיין: אחרי הפרסומים ברור שהגיע.
עו"ד באומן: לא.
כב' הש' פינקלשטיין: אתה מתכוון אבל,
עו"ד באומן: אז בעצם ברור שאני מתכוון לפני התוכנית.
כב' הש' פינקלשטיין: בדיוק.
עדה, גב' לוי: לא. לא. אני לא.
כב' הש' פינקלשטיין: זהו, השאלה היא לפני התוכנית.
עדה, גב' לוי: טוב. בסדר.
כב' הש' פינקלשטיין: אוקיי.
עו"ד באומן: אני חושב שאני מסיים, רק רגע בבקשה. אני רוצה להתייחס איתך לנושא של מצבה הבריאותי של ג'ני.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: קודם כל את, אני חושב שכבר אמרת, אבל שוב, אני מבקש את האישור שלך, עד הפטירה של ג'ני את התרשמת מתוך ההסתכלות שלך, וגם מתוך מה שג'ני אמרה לך, שבסך הכול הנאשם, שמעון, הוא מטפל בה יפה, נכון? דואג לה.
עדה, גב' לוי: שהוא מטפל בה, כן, שהוא דואג לה.
עו"ד באומן: אולי אפילו קצת יותר מדי, זה כבר מגיע לרמה של מטרד, העניין של הטלפונים הרבים, נכון?
כב' הש' פינקלשטיין: ארבעת הטלפונים, כן.
עו"ד באומן: אוקיי.
עדה, גב' לוי: אבל גם התרשמתי שזה קצת מלחיץ אותה כל הדאגה הזאתי.
עו"ד באומן: אוקיי. בסדר. כלומר הייתה פה דאגה, אבל המידה שלה נראתה יתר על המידה. אני מבין. תראי, כשישבת עם ג'ני בבית קפה, אגב, למה נפגשתן בבית קפה ולא בבית שלך או בבית שלה?
עדה, גב' לוי: זה היה סוג של לצאת, לבלות ביחד.
כב' הש' פינקלשטיין: סוג של יציאה.
עדה, גב' לוי: להתאוורר.
כב' הש' פינקלשטיין: יש מנהג של נשים, או גברים, שיוצאים לבית קפה, כסוג של אוורור.
עו"ד באומן: אוקיי. אבל אני רוצה להגיד לך שבאותה מידה גם חברות נוהגות הרבה לשתות קפה אחת אצל השנייה בבית.
עדה, גב' לוי: גם את זה עשינו. זה לא משהו שלא עשינו.
עו"ד באומן: אי פעם שתית קפה אצלה בבית?
עדה, גב' לוי: בטח.
עו"ד באומן: כן? באיזה, באיזו תדירות?
עדה, גב' לוי: אתה שואל אותי עכשיו שאלה מאוד קשה, אני אענה לך,
עו"ד באומן: בערך.
עדה, גב' לוי: למשל שבקיץ התדירות הייתה יותר גבוהה, כי אני עובדת של משרד החינוך, אז יש לי זמן, ובחורף שאני עובדת בשתי משרות, אז התדירות הייתה יותר נמוכה. זה לא משהו שאני רשמתי אותו או זוכרת אותו.
עו"ד באומן: ברור. ברור.
כב' הש' פינקלשטיין: את לא נדרשת גם.
עו"ד באומן: ברור.
כב' הש' פינקלשטיין: היא גם הייתה בביתך ושתתה קפה ודיברתן.
עדה, גב' לוי: גם. כן.
כב' הש' פינקלשטיין: גם.
עו"ד באומן: בכל אופן, כששוחחתן בבית הקפה, באותה, אלונית אמרת? אמרת צומת אלונית.
עדה, גב' לוי: כן, יש שם, לא, יש שם בית קפה, שקוראים לו קמליה, רק הוא נמצא בתוך תחנת הדלק.
עו"ד באומן: בדיוק. אז כשהלכתן לבית הקפה,
כב' הש' פינקלשטיין: איפה זה? זה על יד כוכב,
עדה, גב' לוי: ניר אליהו. קיבוץ ניר אליהו.
כב' הש' פינקלשטיין: ניר אליהו, כן.
עו"ד באומן: זה כבר היה, אני מבין, אחרי שהיא הייתה בבית החולים עם איזשהו אירוע בריאותי חריג, נכון?
עדה, גב' לוי: כן.
עו"ד באומן: ואז היא אמרה לך שהיא, שעובר עליה משהו, משהו חריג מבחינה בריאותית, והיא נורא מודאגת.
עדה, גב' לוי: את זה היא אמרה לי בבריכה, לא בבית הקפה. כשנפגשנו בבריכה. בבית קפה אני גם אמרתי, דיברנו על דברים טובים, אופטימיים, על כל מיני דברים חדשים שקורים בחיים שלה, ושהיא מתרגשת מהם. כשפגשתי אותה בבריכה, היא סיפרה לי שהיא מודאגת מהמצב הבריאותי שלה, או ממה שהיא שומעת על המצב הבריאותי שלה.
עו"ד באומן: בסדר.
כב' הש' פינקלשטיין: כשאלה צדדית, לא, ב, בקיבוצים נשים בנות 45-46 משחקות כדורעף? או שזה תופעה חריגה?
עדה, גב' לוי: היא לא הייתה היחידה.
כב' הש' פינקלשטיין: בגיל הזה? נשים בגיל הזה משחקות כדורעף?
עדה, גב' לוי: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: יפה מאוד.
עדה, גב' לוי: היא לא הייתה היחידה. הייתה איתה עוד חברה מקיבוץ אייל, ובקיבוץ אייל נשים עושות,
כב' הש' פינקלשטיין: וגם כדורסל?
עדה, גב' לוי: כל מיני דברים.
כב' הש' פינקלשטיין: לא, לא, אני יודע, אבל פשוט כדורעף בגיל 46 זה נראה לי,
עדה, גב' לוי: לי זה נראה, זה גם נראה,
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: טוב. מאה אחוז. תודה רבה לך.
כב' הש' פינקלשטיין: תודה רבה. יש חקירה חוזרת? יש.
עו"ד טולדנו: כן, אבל דווקא היא מעניינת.
כב' הש' פינקלשטיין: מעניינת.
עו"ד טולדנו: שאלה אחת.
כב' הש ' אמיר: על חומי.
עו"ד טולדנו: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד טולדנו: חומי כלב קט.

ע.ת/3, גב' לוי, משיבה בחקירה חוזרת לעו"ד טולדנו:
עו"ד טולדנו: אמרת שאת מכירה, את לא מכירה את התלונה של שמעון על כך שהכלב שלו, התפלא כאן הסנגור, איך את לא מכירה, חומי מת, התלונה שחומי הורעל, לא שמעת על זה מג'ני?
עדה, גב' לוי: לא. לא.
עו"ד טולדנו: לא.
כב' הש' פינקלשטיין: אם את רוצה להראות,
עו"ד טולדנו: יש לנו הסכמה,
כב' הש' פינקלשטיין: לנו דברים, באמצעות העדה, אז תפני אותנו למסמכים.
עו"ד טולדנו: בסדר גמור. אז התלונה שמסומנת ב, במסמכים,
כב' הש ' ברודי: אז רגע, היא לא יודעת על זה גם,
כב' הש' פינקלשטיין: זהו.
עו"ד טולדנו: גם הסנגור מינף אותה כדי להראות לכבודכם ואני צריכה למנף אותה לתשובה, איך, באיזו קונסטלציה, אני אגיד את זה ככה בנאום?
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד טולדנו: אז יש תלונה, שהוגשה בהסכמה לכבודכם, היא מסומנת בתיק המוצגים,
כב' הש ' ברודי: נו, אז למה היא צריכה להעיד?
עו"ד טולדנו: רק רגע, אבל זה, זה לא העניין בכלל, התלונה.
עו"ד באומן: אז מה העניין?
עו"ד טולדנו: התלונה ב-13 לדצמבר 2007 על חומי כלב מורעל בזרחנים, כפי שחברי סיפר.
כב' הש' פינקלשטיין: הוא סיפר?
עו"ד טולדנו: אלא, שלימים, מגיע הוטרינר, הוטרינר שאליו פנה שמעון קופר, ומוסר תצהיר לעובדה, שמוגש לכבודכם, מסומן ת/75.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עו"ד טולדנו: בהסכמה, והוא מספר כך, "אני עושה תצהירי, שמעון קופר הגיע למרפאתי בכפר סבא בששת הימים בפעם הראשונה ב-13 לדצמבר 2007", יום התלונה על חומי הכלב, "הגיע אליי שמעון קופר עם כלב שהורעל על ידי זרחנים אורגניים, ביקש בתוקף שאוציא חוות דעת כי הקיבוץ או שכניו הרעילו לו את הכלבים. לא הסכמתי לתת לו אישורים משום שלא היה ביכולתי לדעת מי, על ידי מי נעשתה ההרעלה, וכך אמרתי לו. בפעם השנייה הגיע למרפאתי ביום 8",
עו"ד באומן: מה זה קשור לעדה?
עו"ד טולדנו: אבל היא נשאלה על זה, אדוני.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר, אז חזקה עלינו שנדע את כל התמונה.
עו"ד טולדנו: באיזו דרך אני יכולה ליידע את כבודכם אם לא,
עו"ד באומן: בסיכומים, בסיכומים.
כב' הש' פינקלשטיין: נו, באמת, א' - סיכומים,
כב' הש ' ברודי: גברת טולדנו,
עו"ד טולדנו: כבודכם, אני, זה,
כב' הש ' ברודי: קבלי את הערתנו, זו אינה שאלה לעדה זו. יש את המסמך, וזה נושא לסיכומים.
כב' הש' פינקלשטיין: את יוצאת, זה מעליב אותנו, זה כאילו לא נקרא את התלונה על חומי. אנחנו מוחזקים כמי שיודעים את הכול.
כב' הש ' ברודי: החלטה.
<#7#>
החלטה
הננו פוסקים את שכרה של העדה מזל לוי בסך 250 ₪, סכום זה כולל הוצאות בטלה, שכר בטלה, הוצאות נסיעה, ב"כ המאשימה תדאג להעביר למזכירות ביהמ"ש את פרטי העדה לצורך העברת התשלום האמור.
<#8#>
ניתנה והודעה היום, 15 באוקטובר 2013, במעמד הצדדים.

מנחם פינקלשטיין, סג"נ
שופט אב"ד

ליאורה ברודי, שופטת

רמי אמיר, שופט

כב' הש' פינקלשטיין: כן?
עו"ד טולדנו: סיימתי. תודה רבה מזל.
עדה, גב' לוי: אני מקווה שאני לא אצטרך לעשות את זה עוד פעם בחיים שלי.
כב' הש ' ברודי: תודה רבה.
כב' הש' פינקלשטיין: עד כדי כך?
עו"ד טולדנו: זה היה קשה?
עדה, גב' לוי: כן. מאוד.
כב' הש' פינקלשטיין: כן, בסדר. טוב.
(הפסקה)
כב' הש' פינקלשטיין: כן. שלום, נותרו לנו שני עדים?
עו"ד טולדנו: אחד. שחררנו בדעת רוב.
כב' הש' פינקלשטיין: כן. שלום לך. מה שמך בבקשה?
עו"ד באומן: סליחה, אדוני, sorry.
כב' הש' פינקלשטיין: כן? בבקשה.
עו"ד באומן: כבודו, בהפסקה הסתכלתי על ת/75.
עו"ד טולדנו: אני לא התייחסתי אליו. לא יכולתי להתייחס.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר. מה זה ת/75?
עו"ד טולדנו: התצהיר של הוטרינר.
כב' הש' פינקלשטיין: רגע.
עו"ד באומן: התצהיר של הוטרינר.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: עכשיו, פה, יכול להיות ש, אני מוקלט? כן?
כב' הש' פינקלשטיין: אבל אתם שמים לב שכל מה שתגידו זה כרגע, זה לא קשור לעדה, וזה לא קשור למה ששמענו,
עו"ד באומן: בסדר, אבל זה הזמן, אני לא יכול, אין לי,
כב' הש' פינקלשטיין: מה זה לא הזמן? יש סיכומים, יש,
עו"ד באומן: לא, אבל אני רוצה לומר כבודכם שאנחנו כנראה עשינו טעות,
כב' הש' פינקלשטיין: אה.
עו"ד באומן: אין לי מושג איך התצהיר הזה יהיה בתיק המוצגים, אני חשבתי, הרי אנחנו, לא קיבלנו,
כב' הש' פינקלשטיין: אתם, אתה מודה שאתה מסכים להגיש אותו.
עו"ד באומן: אני מבקש להגיש אותו מתיק המוצגים.
כב' הש' פינקלשטיין: הבקשה מתקבלת.
עו"ד באומן: הוא לא עד תביעה.
כב' הש' פינקלשטיין: לא. הבקשה, אתה, זה הרי הכול בהסכמה, מה שאתה לא מסכים - תודיע.
עו"ד באומן: אז אני,
כב' הש ' ברודי: אם נפלה טעות.
כב' הש' פינקלשטיין: אם נפלה טעות.
עו"ד באומן: אז נפלה טעות. אני חשבתי שמדובר במסמך אחר, שקשור.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר. זה קורה. לא קרה שום דבר. אז מה אתה מודיע לפרוטוקול?
עו"ד טולדנו: שיש לנו עוד עד תביעה.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר.
עו"ד באומן: עוד עד תביעה? לתקן את כתב האישום?
עו"ד טולדנו: מה אני אעשה.
כב' הש' פינקלשטיין: רבותיי, תכף יתברר שחצי מהעדים לא נחוצים בכלל.
עו"ד באומן: בסדר.
כב' הש' פינקלשטיין: תכף זה יתברר.
כב' הש ' ברודי: קודם כל נסיים,
כב' הש' פינקלשטיין: גם על הכלב נזמין עדים?
עו"ד באומן: מאחר וההסכמה ניתנה בטעות, אני מבקש,
עו"ד טולדנו: מה, זה קריטי.
עו"ד באומן: לחזור אל העניין הזה, ולהוציא את ת/75 מתיק המוצגים.
כב' הש ' אמיר: יש בעיה לחקור את הוטרינר של חומי, שחוות הדעת, התצהיר שלו יהיה כעדות ראשית?
כב' הש ' ברודי: חבל על הזמן של העדה.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב, אני באמת לא רוצה את זה על זמן העדה. נדבר אחרי זה. טוב, עכשיו הכול שקט, הכול רגוע. תרשמו את כל מה שצריך ביניכם. יופי. עכשיו מעידה העדה. מה שמך?
עדה, גב' לירז: פאני לירז.
כב' הש' פינקלשטיין: פאני מה?
עדה, גב' לירז: פאני לירז.
כב' הש ' ברודי: פאני, רק בבקשה, או בקול רם, או ישר למיקרופון.
עו"ד טולדנו: תנסי להתקרב קצת.
כב' הש ' ברודי: תודה.
עדה, גב' לירז: פאני לירז.
כב' הש' פינקלשטיין: פאני לירז. את חברת קיבוץ אייל?
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: גם היום?
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב. את עדה במשפט ואת צריכה להגיד את האמת ואת כל האמת, בזה מתמצא התפקיד שלך,
עדה, גב' לירז: הממ-הממ.
כב' הש' פינקלשטיין: אוקיי?
עדה, גב' לירז: אוקיי.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עו"ד טולדנו: העדה,
כב' הש' פינקלשטיין: עכשיו.

ע.ת/4, גב' לירז, לאחר שהוזהרה כחוק, משיבה בחקירה ראשית לעו"ד טולדנו:
עו"ד טולדנו: אני רק אומר, העדה קשורה לאישום השני.
כב' הש' פינקלשטיין: העדה קשורה לאישום השני.
עו"ד טולדנו: לג'ני, לעניין מותה של ג'ני.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד טולדנו: טוב, פאני, ספרי לנו קצת על ההיכרות שלך עם ג'ני, מתי החלה, ומה,
כב' הש ' ברודי: אולי קצת תציגי את עצמך ככה,
עו"ד טולדנו: אוקיי.
כב' הש ' ברודי: מילות פתיחה. כמה שנים את גרה בקיבוץ?
עדה, גב' לירז: שמי פאני לירז, אני בת 52, אני בקיבוץ מגיל 17 בערך, גרעין נחל וכו'.
כב' הש' פינקלשטיין: ברור.
עדה, גב' לירז: עזבתי, חזרתי, הקמתי את המשפחה שם, שלושה ילדים. את ג'ני הכרתי המון שנים, אבל, נדמה לי מ-83, שהיא באה לקיבוץ, אבל ההיכרות האינטנסיבית יותר הייתה בזמן שעבדנו יחד במפעל המיקרוגל, בזמנו, כך זה נקרא, ואחר כך,
כב' הש ' ברודי: באיזו שנה הקשר התהדק?
עדה, גב' לירז: אהה,
כב' הש' פינקלשטיין: אם את זוכרת.
עדה, גב' לירז: 2005, 6, 7. לא, סליחה, 2002, עד 2005 שעזבתי את המפעל,
כב' הש' פינקלשטיין: זה היה הכי הדוק.
עדה, גב' לירז: לא.
כב' הש' פינקלשטיין: מבחינת העבודה.
עדה, גב' לירז: מבחינת העבודה, כן, אבל הכי הכי, אהה, זה לא שזה היה הדוק יותר, אבל יותר אינטנסיבי זה היה ממש בשנה האחרונה.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לירז: מכיוון שהיינו שותפות לחוג ספורט שרק אדם כמו ג'ני יכול היה לשכנע אותי להצטרף, וזה אומר לנסוע פעם פעמיים בשבוע.
עו"ד טולדנו: תכף, תכף ניכנס לזה, אוקיי?
כב' הש' פינקלשטיין: אז היית יחד איתה בחוג הספורט.
עדה, גב' לירז: בחוג הספורט, בעוד חוג.
כב' הש ' ברודי: כשנסעתן לספורט בקיבוץ יחד,
עדה, גב' לירז: כן, יחד.
כב' הש ' ברודי: רק, להשלמת המשפט.
עדה, גב' לירז: אה, כן, נסענו יחד לחוג פעמיים בשבוע, היא נסעה בדרך כלל איתי, אהה, פילאטיס יחד, והקשר התהדק. ימי שישי.
עו"ד טולדנו: מה את בהשכלתך?
עדה, גב' לירז: תואר שני בביולוגיה, מורה לשעבר, ועוסקת בניהול מערכות מידע, ניהול לוגיסטי כרגע.
עו"ד טולדנו: אוקיי.
כב' הש' פינקלשטיין: היום את עוסקת בניהול מערכות מידע?
עדה, גב' לירז: ניהול לוגיסטי, ניהול לוגיסטי, כן.
כב' הש' פינקלשטיין: בקיבוץ עצמו?
עדה, גב' לירז: כן, באותו מפעל שעזבתי וחזרתי אליו.
כב' הש' פינקלשטיין: איזה מפעל?
עדה, גב' לירז: מיקרוגל, כרגע הוא נקרא הרלי-ג'י-אם-איי אייל.
כב' הש' פינקלשטיין: איך הוא נקרא?
עדה, גב' לירז: הרלי, ה' ר' ל' י', GMI, אייל.
כב' הש' פינקלשטיין: הו-הא.
עדה, גב' לירז: קנו אותנו,
כב' הש' פינקלשטיין: ברור.
עדה, גב' לירז: קנו אותנו.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לירז: המפעל שייך עכשיו לחברה אחרת.
עו"ד טולדנו: עשיתם הפרטה, נכון? עברתם תהליך הפרטה.
עדה, גב' לירז: כן, אבל זה לא קשור.
עו"ד טולדנו: אהה, אוקיי. טוב, אנחנו נדבר עכשיו קצת על ג'ני. מה, תספרי לנו קצת מההיכרות שלך איתה, איך הייתה ג'ני, מה היא, מי היא.
עדה, גב' לירז: אהה, ג'ני הייתה קצת צעירה ממני, בשנתיים צעירה ממני, אבל הרבה יותר אנרגטית ממני, שמחה, אהה, סתם לדוגמה כשהיינו מגיעות לחוג ברור שהיו מתנפלות עליה, מחבקות אותה, היא הייתה מחבקת, היא הייתה אדם מאוד מאוד פתוח, חם,
כב' הש ' ברודי: מקובלת חברתית.
עדה, גב' לירז: מאוד. מאוד. וזה עניין אותה, זאת אומרת היא, זה עשה לה טוב, היא אהבה את זה, היא שמרה על קשרים, היא התעניינה, היא זכרה, כשסיפרו לה על מצב משפחתי כזה או אחר.
עו"ד טולדנו: אמרת שהיא הייתה פעילה גם בספורט. איזה?
עדה, גב' לירז: אהה, כדורשת זה איתי, כדורסל לא הסכמתי להגיע, אבל היא לקחה כדורשת דרגה יותר גבוהה, היא גם הגיעה, פעם נוספת בשבוע, אהה, ופילאטיס, שזה היה בקיבוץ.
כב' הש' פינקלשטיין: עוד פעם? מה, מה הספורטים שהיא עשתה?
כב' הש ' אמיר: כדורשת.
עדה, גב' לירז: רשת, שזה כדורעף.
כב' הש' פינקלשטיין: רשת זה כדורעף. כן.
עדה, גב' לירז: כדורסל.
כב' הש' פינקלשטיין: כדורסל.
עדה, גב' לירז: פילאטיס, זה בקיבוץ, ולמשל, טוב, אופניים זה כזה כמו משהו תחביב ש, דווקא בשנה האחרונה, היא עסקה בזה, והיא מאוד אהבה את זה, והשיאים שלה זה היה הטריאתלון שהיא הייתה מאוד מאוד גאה שהיא הצליחה לעשות אותו.
כב' הש' פינקלשטיין: תראי, את לא,
עדה, גב' לירז: תל אביב, היא השתתפה בטריאתלון,
כב' הש' פינקלשטיין: זה הטריאתלון הרגיל? שכולל שחייה, ריצה ו?
עדה, גב' לירז: כן, כן. כן. בדיוק.
כב' הש' פינקלשטיין: כן?
עדה, גב' לירז: היא מאוד הייתה גאה בעצמה ומאושרת שהיא הצליחה לעשות את זה.
עו"ד טולדנו: מתי הוא היה?
עדה, גב' לירז: אני חושבת שבשנה האחרונה גם.
כב' הש' פינקלשטיין: שנה אחרונה לחייה.
עדה, גב' לירז: כן, כן. זו הייתה ממש שנה אינטנסיבית, שנה, שנה וחצי אחרונות, שנה ספורטיבית אינטנסיבית.
עו"ד טולדנו: אנחנו יודעים שג'ני סבלה מעודף משקל, איך זה השפיע על כל הפעלתנות הפיזית הזאת?
עדה, גב' לירז: אהה, אני לא יודעת אם היא סבלה מעודף משקל. היא הייתה אישה מלאה יותר, יחסית אליי למשל, אבל היא אהבה ספורט, היא הייתה אדם ספורטיבי ש, שנהנה מספורט, היא הייתה מאוד אנרגטית ונמרצת.
כב' הש' פינקלשטיין: את זוכרת מה כולל הטריאתלון? כמה זה שחייה? לנשים זה שונה,
עדה, גב' לירז: לא, אהה, אני יודעת שזה היה שחייה, בתל אביב, אני חושבת שאופניים וריצה.
כב' הש' פינקלשטיין: זה שחייה, אופניים וריצה.
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: אבל את לא,
עדה, גב' לירז: אני זוכרת שהיא סיפרה לי על זה בגאווה, היא מאוד שמחה שההורים שלה הגיעו, והיא מאוד, קצת התאכזבה, לא קצת, התאכזבה ששמעון לא הגיע. אני זוכרת את זה ככה חזק, את הטריאתלון הזה. זה באמת היה משהו משמעותי שהיא עבדה עליו קשה, והיא מאוד שמחה שהיא הצליחה.
כב' הש' פינקלשטיין: צריך להתכונן לזה, להתאמן לזה.
עדה, גב' לירז: ברור. כן, כן. ברור. היא הייתה כזו, זה לא מפתיע אותי. בחורה שעבדה, שהלכה לפעילויות, וגם לספורט, ואם היא רצתה משהו, היא השיגה אותו.
עו"ד טולדנו: אוקיי. עכשיו, על היחסים שלה עם שמעון. אגב, לפני היחסים שלה עם שמעון, היחסים שלך עם שמעון? איך היו? למן הרגע הראשון שהוא הגיע לקיבוץ?
עדה, גב' לירז: לא משהו יוצא דופן לא לטובה ולא לרעה, פשוט אני אישה שעובדת המון שעות, מגיעה הביתה ב-18:30, יש לי זמן לחברות שלי, אין לי זמן לבני הזוג של החברות, אני פשוט גם בדרך כלל לא הלכתי אליהם הביתה, אולי פעם פעמיים היה בינינו דיבור רגיל סטנדרטי לא משהו יוצא דופן לכאן ולכאן. רוב ההיכרות שלי האמיתית איתו זה בעצם אחרי המוות של ג'ני, בשבעה.
עו"ד טולדנו: אוקיי. אז עכשיו מה, מג'ני, וממה שאת בעצם ידעת, מה ידעת על היחסים שלהם?
עדה, גב' לירז: אהה, בדרך כלל, שוב, כשאנחנו נוסעים לספורט, מדברים על בנות, על בישולים,
כב' הש' פינקלשטיין: על הכול.
עדה, גב' לירז: כן, שיחות נשים, אמהות, על הדברים שהיא עשתה. היא עשתה המון. אז אי אפשר היה להספיק לדבר על הכול. על העבודה החדשה, על הפרויקטים שהיא הצליחה, על דברים שהיא רוצה לעשות, תהליכים שהיא עוברת. רק בחצי השנה, או יותר נכון חודשיים האחרונים, אז יותר נכנס לשיחה נושאים שקשורים לשמעון.
עו"ד טולדנו: איזה נושאים?
עדה, גב' לירז: אהה,
כב' הש' פינקלשטיין: מתי זה נכנס לשיחה?
עדה, גב' לירז: אני זוכרת ממש טוב את יולי אוגוסט, של אותה שנה, כש, לפני שהיא נפטרה, אהה,
עו"ד טולדנו: מה קורה?
עדה, גב' לירז: יולי זה החודש האחרון ששיחקנו ב, שכחתי את השם של המקום, ישוב לידנו.
עו"ד טולדנו: שדה חמד?
עדה, גב' לירז: שדה חמד, כן, אהה, ביולי יש הפסקה, ואז היא מגייסת אותי באוגוסט לצור יגאל, ואז זה כרונולוגית ככה שומר לי את הזיכרון של החודשיים האלה, בנסיעה לשדה חמד דווקא היא מרימה טלפון,
עו"ד טולדנו: רגע, אנחנו מדברות עכשיו על מתי?
עדה, גב' לירז: על יולי.
עו"ד טולדנו: לא, יולי את, אם אפשר להזכיר אולי, היא מדברת על צור יגאל, אוקיי?
עדה, גב' לירז: לא, לא, לא. אני מדברת על הנסיעה לשדה חמד,
עו"ד טולדנו: שדה חמד את מדברת על שבועיים לפני המוות. שתי נסיעות את מדברת.
עדה, גב' לירז: לא, לא, לא. יש שני אירועים שקשורים לשדה חמד. אחד זה הנסיעה לשדה חמד שפתאום, כשפתאום ג'ני מקבלת טלפון, בהול, אני נוהגת והיא עונה לטלפון, אני רק שומעת ככה את הדיבור שלה, את התגובה שלה לטלפון,
כב' הש' פינקלשטיין: שזה ממתי?
עדה, גב' לירז: זה ביולי.
כב' הש' פינקלשטיין: ביולי. את אומרת שיש שני שדה חמד.
עדה, גב' לירז: כן, שני אירועים שאני ככה זוכרת שהם היו יוצאי דופן, שככה הדליקו נורה אדומה, או ש, שככה עשו תפנית במה שאני יודעת לגבי ג'ני ושמעון, כי,
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לירז: אוקיי? אהה, גם, אני מבקשת לא להתחייב לגבי תאריכים ו,
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר.
עו"ד טולדנו: אז אולי אני אזכיר לך.
עדה, גב' לירז: אבל זה היה אירועים חשובים, מבחינתי.
עו"ד טולדנו: אז אולי אני אזכיר לך, אוקיי? כדי שלא נלך לאיבוד, כי מאוד חשוב להיצמד ל, לעובדות.
עדה, גב' לירז: אוקיי.
עו"ד טולדנו: בואי נעשה סדר. אתן שיחקתן יחד כדורעף, אמרת?
עדה, גב' לירז: הממ-הממ.
עו"ד טולדנו: איפה היו חוגי הכדורעף?
עדה, גב' לירז: בשדה חמד, וכשנגמרה העונה, מה שנקרא, אז באוגוסט שיחקנו בצור יגאל,
עו"ד טולדנו: אוקיי. באיזו תדירות בשבוע?
עדה, גב' לירז: אהה, פעם בשבוע, פעמיים בשבוע.
עו"ד טולדנו: נסעתן יחד תמיד.
עדה, גב' לירז: כן, כן.
עו"ד טולדנו: אוקיי. עכשיו, את סיפרת בהודעה שלך במשטרה, אהה, על השיחה הזאת עם שמעון, מהבית.
עדה, גב' לירז: הממ-הממ.
עו"ד טולדנו: אוקיי? וזה היה, כמו שאת אומרת, אני מפנה להודעה שלה בעמוד שני, שורות 27-31,
כב' הש' פינקלשטיין: רגע, למה את מפנה להודעה?
כב' הש ' אמיר: את החברים.
עו"ד טולדנו: לא את ההודעה, אני עדיין לא מרעננת אותה, כדי שהם יידעו על מה אני מדברת.
כב' הש' פינקלשטיין: את רוצה עכשיו לעשות סדר.
עו"ד טולדנו: אני עכשיו מתחילה איתה תהליך של היזכרות.
כב' הש' פינקלשטיין: לא, אבל היא אומרת דברים שלא מתאימים למה שהתובעת חושבת, בדיוק, אז נעשה, רגע, רגע,
כב' הש ' ברודי: את לא צריכה להפנות. הסנגור,
כב' הש' פינקלשטיין: רגע, רגע.
עו"ד באומן: אני בדרך כלל עוזר, כבודכם.
כב' הש' פינקלשטיין: לא. אני מתכוון לדבר אחר. את זוכרת, סליחה, את הולכת לספר עכשיו על כמה אירועים יוצאי דופן, נכון?
עדה, גב' לירז: הממ-הממ.
כב' הש' פינקלשטיין: מבחינתך האירועים יוצאי הדופן האלה קשורים, שני אירועים שאת אומרת עליהם, קשורים איכשהו לשדה חמד.
עדה, גב' לירז: הממ-הממ.
כב' הש' פינקלשטיין: אני צודק?
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: ועוד דבר שלישי שקשור ל?
עדה, גב' לירז: לצור יגאל.
כב' הש' פינקלשטיין: לצור יגאל. האם זה מתאים לתובעת?
עו"ד טולדנו: אז, זה מה שאני מנסה לברר איתה. היה, השיחה הזאת על ה, שקיבלת, היה טלפון משמעון, אוקיי?
עדה, גב' לירז: הממ-הממ.
עו"ד טולדנו: זה היה בדרך ל?
עדה, גב' לירז: לשדה חמד.
עו"ד טולדנו: לשדה חמד. כמה זמן לפני מותה?
עדה, גב' לירז: זה לדעתי זה היה ביולי, כי באוגוסט כבר לא שיחקו בשדה חמד.
עו"ד טולדנו: אז אני רוצה להפנות,
כב' הש' פינקלשטיין: אוקיי, אז על הנקודה הזאת התובעת אומרת לך שייתכן,
עדה, גב' לירז: אוקיי.
כב' הש' פינקלשטיין: שזה לא בדיוק,
עדה, גב' לירז: זה היה קרוב יותר.
כב' הש' פינקלשטיין: אבל את זכותך להגיד מה את חושבת.
עדה, גב' לירז: אני לא זוכרת, אני חושבת שמה שכתוב אצל ה, אצל התובעת, הוא פשוט רענן יותר, אז אני לא, מה זה משנה כל כך?
עו"ד טולדנו: אמרת שזה היה משהו כמו שבועיים.
עדה, גב' לירז: שבועיים? יפה, אני לא יודעת.
עו"ד טולדנו: אמרת שזה היה כשבועיים לפני מותה.
עדה, גב' לירז: אוקיי.
עו"ד טולדנו: טוב. אחר כך היה לנו,
כב' הש ' אמיר: מתי היא נפטרה?
כב' הש' פינקלשטיין: היא נפטרה ב-21 לאוגוסט. 2009. אז לכן התובעת אומרת שאם אמרת שבועיים, אז שבועיים זה מתאים בסביבות התחלת אוגוסט, אבל את מדברת על שדה חמד. אבל יכול להיות שאמרת שבועיים, וזה היה שלושה שבועות.
עדה, גב' לירז: זה היה בסוף, סוף יולי תחילת אוגוסט.
כב' הש' פינקלשטיין: כן. כן.
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: את כן זוכרת,
עדה, גב' לירז: מה זה משנה?
כב' הש' פינקלשטיין: נכון, זה לא משנה.
עדה, גב' לירז: אוקיי.
כב' הש' פינקלשטיין: את כן זוכרת אבל שזה קשור, לדעתך זה קשור לשדה חמד.
עו"ד טולדנו: בסדר.
עדה, גב' לירז: כן, כי זו הנסיעה לשדה חמד, זה בוודאות אהה,
עו"ד טולדנו: אז בואי נדבר על האירוע הזה, אוקיי?
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד טולדנו: נתחיל איתו.
עדה, גב' לירז: נסענו לשדה חמד, ג'ני מקבלת טלפון, היא הופכת להיות מאוד מוטרדת, מאוד זה, אני מאוד, מאוד לא כזו שמה קרה, ורוצה לדעת עד הפרט האחרון. אני נותנת לאדם את הפרטיות שלו, שאם הוא רוצה - הוא יספר. אז אני שואלת אותה ג'ני, רק, הכול בסדר? את רוצה שנחזור?. לא, לא, זה בסדר, זה שמעון עוד פעם, אהה, הוא צריך לקחת טיפול, הוא לא לוקח אותו, היא מוטרדת, ואצלי בראש זה מתקשר לטיפול שהוא צריך לקחת שקשור בכלל לכולסטרול, ללב, שמשפיע על הלב, שבזמנו היא סיפרה שהיא מוטרדת מהמצב הבריאותי שלו שקשור ל, למשקל, וזה, ככה באופן טבעי חשבתי שזה קשור לזה, והמשכנו הלאה, שיחקנו, תוך כדי המשחק אני רואה שהיא ניגשת כל הזמן אס אם אסים, מסתכלת, עונה, ממש מודאגת. ניגשתי אליה ואמרתי ג'ני, אין לי בעיה להפסיק את המשחק, ולחזור, זה בסדר, את רוצה שנחזור? לפני הזמן?, אז היא אמרה לא, לא, זה בסדר, בני מטפל בזה.
עו"ד טולדנו: אוקיי.
עדה, גב' לירז: וכשסיימנו את המשחק וחזרנו אז היא סיפרה, היא אמרה ש, אהה, הייתה לו התפרצות, המצב הנפשי שלו לא ממש טוב, והוא פשוט צריך לקחת תרופה והוא לא לוקח אותה, וכשהוא לא לוקח אז יש התפרצות, ובני מטפל בו.
עו"ד טולדנו: טוב.
עדה, גב' לירז: זהו. זה היה האירוע הראשון שככה,
כב' הש' פינקלשטיין: בני זה הבן הגדול.
עדה, גב' לירז: הבן הגדול, כן.
עו"ד טולדנו: כן. עכשיו היה אירוע נוסף.
כב' הש' פינקלשטיין: אז ידעת על משהו נפשי.
עדה, גב' לירז: כן. שזה היה חדש לי. שחדש לי שהיא דיברה על זה. אני ידעתי ש, יש דברים שאני לא יודעת, ושהיא לא מדברת,
כב' הש' פינקלשטיין: אז זו פעם ראשונה מבחינתך,
עדה, גב' לירז: כן, כן.
כב' הש' פינקלשטיין: שהיא דיברה על זה.
עדה, גב' לירז: כן. כן.
עו"ד טולדנו: עכשיו, אני מדברת איתך על אירוע נוסף, גם ב, משחק בצור יגאל, אוקיי?
עדה, גב' לירז: אוקיי.
עו"ד טולדנו: איזושהי התנהגות חריגה של ג'ני כלפייך שעוררה שיחה ביניכן.
עדה, גב' לירז: אוקיי. אהה, בצור יגאל היא, באחת, בהפסקה ככה, זה משחק הרבה יותר קשה מחמד, אז בהפסקה ככה היא ישבה והיא הייתה מאוד מותשת, ומודאגת במיוחד, אני ניגשתי אליה ושאלתי מה קורה, היא אמרה שהיא ממש מודאגת מהמצב הבריאותי שלה, שזה הפתיע אותי, פעם ראשונה ששמעתי על זה, היא אמרה ש, ששמעון, שבעצם היא לא יודעת מה קרה כל כך בלילה, אבל ששמעון סיפר לה שהיא לא נשמה, שהיא גם חושבת שהיא לא הרגישה את הרגליים, משהו ככה בעייתי, מה שאני מאוד זוכרת מזה שזה היה מאוד טראומטי, ושהיא סיפרה ששמעון צעק וקרא לעדי שינשים אותה, עדי זה הבן השני, ויש,
עו"ד טולדנו: רגע, רגע, רגע, אני,
עדה, גב' לירז: אוקיי.
עו"ד טולדנו: אולי בגלל שאת מתרגשת.
עדה, גב' לירז: יכול להיות.
עו"ד טולדנו: את, אני רוצה שננסה לעשות סדר, אוקיי?
עדה, גב' לירז: אוקיי. אה.
עו"ד טולדנו: נזכרת?
עדה, גב' לירז: כן.
עו"ד טולדנו: אז, תעידי.
עדה, גב' לירז: מבחינתי כל האירועים היו, אני יכולה להתבלבל אם אחד היה לפני או אחרי, זה,
עו"ד טולדנו: הכול בסדר.
עדה, גב' לירז: באמת, מה שחשוב בעיניי זה שאלה הנורות האדומות ש, שהיו, ושבדיעבד אחר כך כשחשבתי על זה אז הבנתי שאלה היו הסימנים ל, והלוואי ויכולנו לעשות אחרת לפני הזמן. בכל אופן זה היה אירוע שככה מאוד הדאיג אותה, אז אמרתי לה, ג'ני, אז למה את לא, מה את עושה פה, למה את משחקת, זה משחק מאוד מאוד קשה למה שבשגרה, היא אמרה אני יודעת זה בסדר שמעון יטפל בזה, יש בדיקות, יש עניינים, וזהו, זה מה שאני יודעת על האירוע הזה. באחת הפעמים ש, כשחזרנו מצור יגאל, חזרנו הביתה, אני מסיעה בדרך כלל, זה מה שהיה, בכניסה לקיבוץ ככה אני זוכרת היה איזשהו דיבור בינינו, אני לא זוכרת על מה, אבל ה, טון הדיבור היה, היא ענתה לי קצת בתוקפנות, שלא התאימה בכלל ליחסים, וגם למה שדיברנו, אז אמרתי לה ג'ני, אם את, אם יש לך משהו לומר לי, אני מרגישה שאת כועסת עליי, במיוחד אמרתי מה שאמרתי ממקום כזה וכזה, תגידי לי אם יש לך משהו, איזושהי בעיה איתי. וכמה דקות אחרי כן, שחניתי, וככה נפרדנו, כמו תמיד, נשיקה, חיבוק, לילה טוב, אני משאירה אותה ליד החנייה שלה וממשיכה הביתה לחנייה שלי, אז היא חיבקה אותי והיא אמרה "פאני, אני ממש מתנצלת ככה על התגובה שלי, פשוט דברים מאוד קשים, מאוד קשים קורים בבית", ושוב, זה, האירועים שאני מספרת הם יוצאי דופן, כי בדרך כלל היא, באמת, היא לא נהגה לספר על הבעיות. כאילו הכול בסדר, אהה, מה שהיא כן הייתה יכולה לספר זה נניח על ויכוחים בין שמעון והקיבוץ, ועל זה אני לא רציתי לשמוע כי לא רציתי להיות צד בזה. לא רציתי להיכנס לנושאים האלה. אז איתי היא ידעה שהיא לא מדברת על זה. אבל כשהיא אמרה לי ש, דברים מאוד קשים קורים בבית, וראיתי שהיא ממש אחרת ממה שאני מכירה, אהה, חיבקתי אותה ואמרתי לה שנדבר על זה. למחרת, ממש, התקשרתי אליה, ואמרתי, ג'ני, אני חשבתי על מה שאמרת לי אתמול, אני מרגישה שזה רציני, שזה משהו אחר מכל,
כב' הש' פינקלשטיין: מהרגיל.
עדה, גב' לירז: אתה יודע, מסתם עימותים בבית וכו', והחלטתי, היא צחקה, אני זוכרת, עליי, החלטתי שאני רוצה שניפגש ונדבר על זה ברצינות, כי בדרך כלל אני לא, ממש לא אוהבת להיכנס לנושאים כאלה. אהה, ואני זוכרת את החיוך העצוב שלה, ושהיא אמרה "נעשה את זה, נעשה", זה היה ככה חודש עמוס, אוגוסט, ימי הולדת אצלנו, נופש, נוסעים, חוזרים, עבודה, תמיד זה חודש קשה, שקשה להיפגש, אהה, זהו, תכננו להיפגש, ולא הספקנו.
עו"ד טולדנו: מה ידעת על מצב בריאותה של ג'ני?
עדה, גב' לירז: אהה, אני יודעת על בחורה מאוד נמרצת שאני פוגשת אותה עם אופניים, עם בגדים של שוחה, שוחה ברצינות, מביאה את כל הציוד שצריך, אם זה אופניים אז יש לה, כי היא עושה את זה ברצינות, הולכת איתה לשחק כדורשת, היא נוסעת לשחק כדורסל. בחורה נמרצת. כל מקום, למשל לפעמים ביום שישי אני סוחבת אותה להגיע לפאב, אהה, פשוט בחורה שמחה, אין, בכושר, לא סתם שמחה.
עו"ד טולדנו: זה אני,
עדה, גב' לירז: זה מצד אחד. ומצד שני ה, שני הדגלים האדומים כפי שאמרתי זה, זה מה שהדאיג אותה, ב, כשהיא אמרה לי במשחק, על האירוע שקרה בלילה, וזהו.
עו"ד טולדנו: והמצב הנפשי שלה? את אומרת בחורה שמחה.
עדה, גב' לירז: בחורה שמחה. ושוב, ההודעה הזו של מצב מאוד מאוד קשה בבית, פתאום אתה רואה כאילו שאדם מוריד את ה, רובנו משחקים משחק, הכול בסדר, אתה לא חושף את הבעיות שיש בבית וכו', אז, ופתאום יש רגעים כאלה שהמסיכה יורדת ואדם אומר, זורק משהו, מרים איזשהו דגל, ואו שאנחנו פנויים לראות את זה ולעצור כל רגע, או שאנחנו ממשיכים הלאה ואומרים "נדבר, נעשה", אבל לא עושים.
עו"ד טולדנו: אבל את הבנת שיש מצוקה סביב היחסים שלה עם שמעון.
עדה, גב' לירז: באירוע הזה שהיא אמרה לי, בוודאי, בטלפון ההוא בוודאי, ובעוד שיחה שבאמת היא, אני, אני לא זוכרת, שוב, אם זה היה באותה שיחה או בשיחה אחרת, אבל נראה לי הגיוני שכשהיא סיפרה לי על המצב עם הטלפון וכו', אז היא, אירוע אחד אני זוכרת שהיא אמרה לי ש, שכבר קשה לה מאוד בבית, שנמאס לה מה, ממה שקורה, ששמעון בקושי זז, יוצא, שהם לא עושים כלום, והיא הפתיעה אותי בזה שהיא גם דיברה על זה שמערכת יחסים אינטימית כבר לא קורית, ושהיא לא יודעת מה לעשות עם זה. ובאמת זה הפתיע אותי, כי, כי באמת, מה שהתאים לה זה לא לחשוף את הבעיות האלה, כי כל הזמן היא ניסתה להראות הכול בסדר, הכול בסדר, גם עם עצמה ככה, הכול בסדר, נתגבר, אולי יהיה טוב, אולי אני אצליח להזיז משהו.
עו"ד טולדנו: טוב. יום שלישי לפני מותה, את זוכרת מה קרה?
עדה, גב' לירז: יום שלישי לפני מותה היא התקשרה אליי,
עו"ד טולדנו: אני מדברת על המשחק.
עדה, גב' לירז: כן, לדעתי זה היה משחק כבר ידידותי או משהו כזה, שהוא היה יוצא דופן, כי באוגוסט בדרך כלל כפי שאמרתי אין משחקים בשדה חמד, אהה, מתקשרת אליי, "פאני, זה בסדר ששרית והחבר שלה יצטרפו?", אמרתי לה בוודאי, ש, כן, ואחר כך עוד טלפון, גם שמעון מצטרף, יש מקום?, כן, יש מקום, והופתעתי, כי אף פעם שמעון לא הצטרף למשחקים. זהו. ונסענו כולנו למשחק, ג'ני זורחת, כי היא מאוד גאה בבנות שלה, וגם הבת וגם החבר, שגם אני לא ראיתי אותו, אני רואה אותו פעם ראשונה, וכל החברות בקבוצה משחקים, משתתפים, והחבר ממש היה הצלחה, אז פשוט הסתכלתי עליה כמה היא זורחת, כמה היא מאושרת,
כב' הש' פינקלשטיין: כמה זמן זה היה לפני,
עדה, גב' לירז: זה ממש יום שלישי, וביום שישי קיבלתי את הטלפון שהיא כבר אהה, לא חיה. אהה,
כב' הש' פינקלשטיין: אז זה היה ביום שלישי.
עדה, גב' לירז: זה היה ממש משחק,
כב' הש' פינקלשטיין: וזו הפעם היחידה ששמעון היה?
עדה, גב' לירז: כן. והיא גם אמרה לי שהוא לא נוסע למשחקים אחרים. זאת אומרת ידעתי שהוא לא מלווה אותה. גם בדרך כלל בעלים לא נוסעים, כאילו,
כב' הש' פינקלשטיין: ברור.
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: לא, אבל מבחינה, אבל זה בעצם כמה שנים אתן בספורט.
עדה, גב' לירז: לא, לא להגזים, אני לא מחזיקה מעמד הרבה שנים בספורט.
כב' הש' פינקלשטיין: אוקיי.
עדה, גב' לירז: ג'ני כן. לדעתי זו שנה,
כב' הש' פינקלשטיין: שנה.
עדה, גב' לירז: זו שנה ששתינו הולכות יחד. היא הייתה לפני והיא הצליחה למשוך אותי שנה בערך,
כב' הש' פינקלשטיין: אבל אני שואל, מבחינת השנה הזאת,
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: שזה מה התדירות? פעם בשבוע המשחקים?
עדה, גב' לירז: פעם או פעמיים בשבוע, כן.
כב' הש' פינקלשטיין: פעם או פעמיים בשבוע.
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: זאת הייתה הפעם היחידה שהוא בא למשחק.
עדה, גב' לירז: כן. וממש יומיים לפני שאני נסעתי,
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עדה, גב' לירז: אהה, הוא הגיע למשחק, ואני זוכרת מאוד משמעותי ככה שאני מתבוננת בה איך היא מרוצה ותופסת כדורים זורקת וזה, ו, אהה, אתה יודע, מוחאים כפיים, יש אווירה שמחה שם.
עו"ד טולדנו: ועם שמעון?
עדה, גב' לירז: זה היה עם בני משפחה, אני זוכרת קהל, אני זוכרת אנשים, שבדרך כלל אין, זה רק אנחנו משחקים, ושמעון בצד, ופתאום אני שומעת אותו אומר, היא תפסה תפיסות באמת של כדורים מאוד חזקים, אז הוא אומר "עכשיו אני יודע מאיפה החבורות הכחולות", והסתכלתי ולא הבנתי איזה חבורות כחולות, מה, ואני זוכרת שהוא חזר על זה פעמיים, ואני זוכרת את המבט שלה, שמסתכל ככה, ו"שמעון, די", ממש כאילו שלא נעים לה שהוא אומר את זה ככה לפני כולם, זה היה מוזר בעיניי, אבל זהו, נגמר המשחק,
כב' הש' פינקלשטיין: איך הבנת את נושא החבלות הכחולות?
עדה, גב' לירז: לא, לא הבנתי למה, כאילו לא הסתדר לי שהיא שמחה ו, זאת אומרת הייתי מצפה שאם הבן זוג שלי מגיע ואני תופסת כדורים כאלה, ש, יופי, לעודד, כמו ש, כל הקהל,
כב' הש' פינקלשטיין: מה זה תופסת? בכדורשת לא תופסים כדורים.
עדה, גב' לירז: תופסים.
כב' הש' פינקלשטיין: הפעולה, זה לא תפיסת הכדורים.
עדה, גב' לירז: זה לא, זה כאילו,
כב' הש' פינקלשטיין: זה קליטה.
כב' הש ' אמיר: זה הקבלה של ה,
כב' הש' פינקלשטיין: הקבלה.
עדה, גב' לירז: בדיוק, כן, ככה וככה.
כב' הש' פינקלשטיין: אוקיי.
עדה, גב' לירז: ובאמת אתה מקבל מכות באזור הזה.
כב' הש' פינקלשטיין: כן, כן, אנחנו יודעים את זה, אבל אהה, אוקיי, אז לזה את מתכוונת.
עדה, גב' לירז: אז, לא, לא הסתדר לי האושר שלה, השמחה שלה, וההערה הזו לא, לא הסתדר לי, אבל זהו, אתה יודע, עוברים, נסענו חזרה, נוסעים הביתה, בדרך אתה לא חושב בכיוונים יוצאי דופן, ואחר כך הדברים מתחברים. אבל אני זוכרת את זה ממש חזק. אני זוכרת את ההבדל בין המבט ה, האריה השמח המאושר, האנרגטי שלה, לבין המבט של ה, האכזבה, תסכול הזה, שהוא זורק את המשפט הזה.
עו"ד טולדנו: בואי נגיע ליום המוות. איפה את?
עדה, גב' לירז: אהה, איפה אני? אני ביום חמישי נסעתי לסיני, חברה טובה אחרת נסעה לחו"ל, ועוד חברה נסעה לחו"ל. יום שישי בבוקר הבת שלי מקבלת טלפון מחברה משותפת בקיבוץ, שהיא ידעה שאנחנו בקשר אינטנסיבי, וזהו,
עו"ד טולדנו: מה נאמר לכם?
עדה, גב' לירז: ב, זה נאמר לו, כי היא לא רצתה לדבר איתי ישירות, אהה, גם הטלפון שלי היה זמין, נאמר לי שג'ני נפטרה,
עו"ד טולדנו: איך?
עדה, גב' לירז: אני לא יודעת מה היא אמרה לי, אבל נפטרה בבית, נפטרה. אני הדבר הראשון ששאלתי מה קרה, איך, איך היא נפטרה, יודעים מה קרה? ואז הוא אמר ככה בזהירות, אהה, תמר אומרת שמצאו כדורים מסביב למיטה, ולא יודעים, לא יודעים מה, אבל בודקים את האפשרות שאולי, אולי היא התאבדה. אהה,
עו"ד טולדנו: מה את אמרת?
עדה, גב' לירז: איך ששמעתי את זה, ישבתי בחדר, ישבתי על המיטה, ואמרתי "לא. חד משמעית." אני לא יודעת מאיפה זה הגיע, כי לא חשבתי על זה דבר לפני כמובן, אמרתי לא, זה לא יכול להיות, זה בטוח קשור אליו. זה, ככה,
עו"ד טולדנו: למי?
עדה, גב' לירז: לשמעון, ברור.
כב' הש' פינקלשטיין: למי אמרת את זה?
עדה, גב' לירז: לבעל שלי. לבעל שלי. ו, ואז, ואז הכול התחבר, מה ששמעתי, מה שראיתי, מה שהרגשתי ממנה, כל הדגלים האדומים עולים בעצם בבת אחת, כי באמת רגע לפני לא, לא הייתה לי שום סיבה, כי לא הכרתי, אז באופן טבעי אין לך סיבה לחשוש.
עו"ד טולדנו: הדברים, בואי נדבר על הדברים, לא כל כך על המסקנות שלך,
עדה, גב' לירז: אוקיי.
עו"ד טולדנו: אלא על הדברים שהביאו אותך לחשוב מחשבות. על הקשר של ג'ני לקיבוץ, בואי נדבר יותר על, על דברים ששמעון היה עושה, שג'ני הייתה מדברת על הקיבוץ, את יודעת על זה משהו?
עדה, גב' לירז: רק שנייה, אני מנסה, כאילו אני משחזרת את הרגע הזה ש,
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לירז: שאני אומרת את מה שאני אומרת, זה פשוט, אתה מכיר, אתה מכיר את האדם, אתה יודע שהדבר האחרון שהיא תרצה לעשות, גם אם רע לה, זה לעזוב את העולם הזה, כי ג'ני הייתה אדם שהיה מאוד מאוד, אהה, אפשר להגיד את זה על רוב האמהות, אבל היא במיוחד הייתה אדם שלא יפקיר, לא ישאיר את הבנות, כי אין מישהו אחר שמטפל בהן, זה ברור. ו, וכל הזמן גם הדאגה שלה הייתה לבנים, היא כל הזמן דיברה על זה, עדי מגיע מהצבא אני רוצה לבשל לו, זאת אומרת היא הייתה אימא בכל רמ"ח איבריה, וה, זה היה ברור לי שהיא לא עוזבת את המקום הזה ומתאבדת, ואז התחבר לי ה, כאילו, המחשבה הזו, שזה פשוט, זה פשוט כל הסימנים של, אהה, שעלו, שזה בטוח לא היא, בכל אופן.
עו"ד טולדנו: אוקיי.
עדה, גב' לירז: מה אני יודעת על ה,
עו"ד טולדנו: על הקלטות. מה את יודעת על הקלטות?
עדה, גב' לירז: אני לא יודעת. זאת אומרת מהתקופה שהיא הייתה חיה? אני לא.
עו"ד טולדנו: אני רוצה להזכיר לך.
כב' הש' פינקלשטיין: רגע, אני קולט גם במה שאת אומרת איזה רגשי אשמה מצדך? שלא עלית על זה קודם?
עדה, גב' לירז: אהה, באופן טבעי כן, אבל אחר כך כשחשבתי על זה, פשוט אדם לא רגיל לחשוב במושגים של מישהו שהורג מישהו אחר, זאת אומרת זה, זה איתותים, אבל האיתותים האלה יכולים להיות באותה מידה איתותים של יש קשיים בבית. גם אני יכולה להגיד שלפעמים יש קשיים בבית, אבל יש הבדל בין קשיים בבית לבין סכנה. לא היה משהו שאומר "יש סכנה", אבל היה משהו מאוד חזק, בבת אחת, שאומר שיש דברים מאוד מאוד קשים שקורים בבית, אז כן, שאלתי את עצמי, פאני, אולי את יותר מדי עסוקה בעבודה, בריצה, במשפחה, וכו', ואת לא פנויה כל כך, את צריכה להיות יותר פנויה לחברות כדי, ועשיתי תהליך עם זה, אבל אהה, זה לא כל כך רגשי אשמה, זה יותר מסקנה של להשקיע יותר בחברות, או להקשיב יותר למה שאתה שומע מאנשים שקרובים אליך.
עו"ד טולדנו: אוקיי. במהלך ה, את סיפרת, בהודעה שלך במשטרה, על כך ש, על משהו שג'ני גילתה בחדר השינה, את זוכרת את זה?
עו"ד באומן: אני,
עו"ד טולדנו: אני מנסה, איך אני אוציא את זה בלי,
כב' הש' פינקלשטיין: הוא לא מתנגד בגלל ההדרכה. הוא מתנגד,
עו"ד באומן: לא,
כב' הש' פינקלשטיין: לדבר אחר.
עו"ד באומן: לא אכפת לי מהדרכה.
כב' הש' פינקלשטיין: בדיוק.
עו"ד באומן: כבר התרגלתי. אני הרי יודע על מה מדובר. משהו מהסוג הזה מופיע בעדות. חברתי, אם אני קולט אותה נכון, היא מכוונת למשהו שהעדה שמעה משרית שהיא שמעה מג'ני.
עו"ד טולדנו: לא, לא, הנה, זה,
כב' הש' פינקלשטיין: אז תראי לו.
עו"ד באומן: איפה כתוב את המילים האלה? טוב, תשאלי אותה, ונראה.
עו"ד טולדנו: אז אני מדריכה אותה ממש ספציפי.
כב' הש' פינקלשטיין: אז אני אגיד לה מראש. מה שאת מבקשת עכשיו להעיד,
עו"ד טולדנו: אם זה מידיעה אישית שלך או לא.
כב' הש' פינקלשטיין: אם זה דברים שאת יודעת מידיעה אישית או מג'ני.
עו"ד טולדנו: הקלטות. שמעון היה מקליט את ג'ני? ידעת על זה.
עדה, גב' לירז: אחרי - ידעתי הכול.
עו"ד טולדנו: אחרי?
עדה, גב' לירז: אחרי.
עו"ד טולדנו: לא ממנה.
כב' הש' פינקלשטיין: לא ידעת על זה בזמן אמת.
עו"ד טולדנו: לא ידעת על זה גם מג'ני. טוב.
כב' הש ' ברודי: הכוונה היא לדברים, אני מניחה, שכשנזכרת במשטרה, אז סיפרת גם מה שידעת, גם ממקור ראשון וגם ממקור שני.
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש ' ברודי: פה בבית המשפט הדגש הוא על מה שאדם יודע ממקור ראשון. וגם כרגע מדובר לפני שהיא,
עדה, גב' לירז: אוקיי.
כב' הש ' ברודי: נפטרה.
עו"ד טולדנו: אוקיי, אנחנו,
כב' הש ' ברודי: זאת אומרת לגבי הקלטות זה לא רלוונטי.
עדה, גב' לירז: הקלטות הדבר היחיד זה הקלטת.
עו"ד טולדנו: אז תעצרי רגע.
כב' הש ' ברודי: רגע, שזה לאחר מכן גילית?
עדה, גב' לירז: זה לפני.
עו"ד טולדנו: זה מה שאת, בסדר, אני מדברת על מה שסיפרה לנו מזל לוי, שהעברת לה את הלינק לתוכנית?
עדה, גב' לירז: כן, זה היה משמעותי כי זה היה,
כב' הש' פינקלשטיין: היא זאת,
עו"ד טולדנו: אז בואי תספרי גם על זה, לפני שאנחנו עוברים לנושא הבא.
עדה, גב' לירז: ה, ה,
כב' הש' פינקלשטיין: בשלב מסוים.
עדה, גב' לירז: כן, לא, אני מנסה פשוט,
עו"ד טולדנו: להזכיר לך את המועד הזה?
עדה, גב' לירז: כי כש, כשאני קופצת בשנייה אחת להבנה שזה לא היא, וכנראה שזה הוא עשה את זה, אז זה עוד דגל אדום ככה שעלה לי, שהתחבר, זה הלינק הזה, שבזמנו פשוט פנו אליי ממש זה היה כמה, כמה חודשים לפני, שיש לינק ששמרו חברים, אהה, והם לא היו מערבים אותי בזה, כי באמת אני ידועה ככזו שאין לי סבלנות לרכילויות בשבילים וכו'.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לירז: שהם היו מערבים, שמערבים אותי רק משום שיש שם משפט שמאוד הדאיג אותם, כל האווירה של השיחה הדאיגה אבל בעיקר המשפט ששמעון אומר, אהה, שהוא מודאג שיקרה לה משהו כמו שקרה בסרט "אדמה משוגעת".
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לירז: זה, זה סרט שראיתי, והבנתי בדיוק במה מדובר.
כב' הש' פינקלשטיין: מה זה הסרט הזה?
עדה, גב' לירז: זה סרט על אווירה של קיבוץ אבל בשורה התחתונה יש שם אישה שמתאבדת בסופו של דבר בגלל כל האווירה והלחץ של הקיבוץ וכו', אהה, והוא אמר שהוא פשוט לא יודע מה לעשות, והוא חשב שנכון לפנות אליי כי אני בקשר טוב איתה ו,
כב' הש' פינקלשטיין: הוא, כשאת אומרת "הוא" פנה אליי מי?
עדה, גב' לירז: "הוא" זה חבר מהקיבוץ שהוא גם חבר בעבודה.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר. חבר קיבוץ שאת מכירה אותו.
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: והוא יודע על הלינק הזה, או ראה את ה,
עדה, גב' לירז: כן, הם שמעו את ה,
כב' הש' פינקלשטיין: ושמע, והוא מודאג בגלל ההקשר הזה.
עדה, גב' לירז: כן. כן.
כב' הש' פינקלשטיין: ולכן הוא פונה אלייך.
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש ' ברודי: וגם את מודאגת בעצם.
עדה, גב' לירז: כשהוא מספר לי אז אני מודאגת.
כב' הש ' ברודי: אז מה את עושה?
עדה, גב' לירז: ובעצם עדיין בספק האם זה באמת הוא, זאת אומרת אני תמיד הייתי שומעת משהו, "מי אמר שזה הוא?", בכל אופן,
עו"ד טולדנו: מי אמר שזה הוא, זה הנאשם את מתכוונת.
עדה, גב' לירז: כן. שמישהו התקשר, או ככה, מישהו התקשר לאיריס קול, ואמר כך וכך, ומה שהכי מדאיג זה המשפט הזה על אדמה משוגעת, אם את רוצה אפשר לשמוע את זה, יש לי את הלינק. אז חשבתי על זה ברצינות, כי זה משהו מאוד משמעותי, אהה, ואמרתי לו, תקשיב, אני לא רוצה לשמוע, אבל אני חושבת שמאוד חשוב, אני אחשוב איך אני אעשה את זה, אבל אני צריכה לשים את זה בידיים שלה, היא צריכה לקבל את זה, להחליט,
עו"ד טולדנו: מי זו?
עדה, גב' לירז: אהה,
כב' הש' פינקלשטיין: ג'ני.
עדה, גב' לירז: היא, ג'ני, צריכה לקבל את זה לדעתי, להחליט אם זה הוא או לא הוא, להחליט לפי הדברים מה לעשות עם זה, אם זה משמעותי או לא משמעותי. זה לא משהו שאני משאירה ככה לעצמי להחליט. ובאמת פניתי אליה, ואמרתי לה, תקשיבי, ג'ני, יש, יש לנו, אנשים שמעו תוכנית רדיו כזו וכזו,
כב' הש' פינקלשטיין: התוכנית הזו היא בדצמבר 2008.
עדה, גב' לירז: כן.
עו"ד טולדנו: היא שמעה את זה?
עדה, גב' לירז: היא, שנייה, אז, אז היא אמרה מה, מה אומרים עליו?, מספרים,
עו"ד טולדנו: כבודכם, אני מתיישבת, זה בסדר?
כב' הש' פינקלשטיין: מאה אחוז, את לא צריכה אפילו לבקש רשות.
עדה, גב' לירז: "שוב, מה, שוב מדברים עליו?" משהו כזה. אז אמרתי לה ג'ני, לא מדברים עליו, דואגים לך, ממש דואגים לך. זה לא קטע כזה. אני נותנת לך את הלינק. אז היא אמרה בסדר. אחרי יומיים, יום יומיים אני שואלת אותה נו מה קורה, הצלחת לשמוע? הצלחת להתחבר?. היא אמרה לא, אני ושמעון לא מצליחים להתחבר. אחרי יום היא חוזרת אליי והיא אומרת תקשיבי, דיברתי עם שמעון, והחלטתי לעזוב את זה, הוא פשוט חרד לי יותר מדי, הוא מגזים לפעמים בגלל זה, אבל תודה לכם על הדאגה. - מזה אני הבנתי שהיא כן הקשיבה ללינק, היא הצליחה לשמוע אותו. לדעתי כשאני מסתכלת, הסתכלתי, היה לי מספיק זמן לחשוב על זה, כן? ב-4 שנים האלה, אז התחיל השינוי בעצם ב, במה שהיא חשפה, במה שהיא אמרה לנו על הקשיים שלה, על ההידרדרות בעצם היחסים וכו'. זה, זה הנקודה שאני רואה ככה שינוי ב, במה שהיא מספרת או לא.
כב' הש' פינקלשטיין: נקודת מפנה.
עדה, גב' לירז: בדיוק. כן.
כב' הש' פינקלשטיין: עכשיו, האדם הזה, איש הקיבוץ שפנה אלייך, הוא עשה את זה בגלל דאגה לג'ני?
עדה, גב' לירז: ככה בפירוש זה מה שהוא אמר.
כב' הש' פינקלשטיין: זה מה שהוא אמר.
עדה, גב' לירז: הוא אמר אם לא היה המשפט הזה, אז עוד שיחה של רדיו, זה לא היה משמעותי כל כך. הוא אמר אנחנו דואגים, ו, וזה נראה רע. וזה נשמע רע.
עו"ד טולדנו: רגע, אז את אומרת שאת לא יודעת מה, את לא שמעת את השיחה.
עדה, גב' לירז: לא. אחר כך שמעתי, בדיעבד, אחרי שהכול קרה, אז כבר אתה נכנס ושומע, וגם את השיחה שהייתה אחרי שהיא נפטרה.
עו"ד טולדנו: מה חשבת על הטענות שהשמיע שם שמעון?
כב' הש' פינקלשטיין: את שמעת את הלינק הזה?
עדה, גב' לירז: רק אחרי, אחרי שהיא נפטרה, ואז באמת נכנסנו לכל הסיפור, ו, לפני העברתי לה את זה, ואני יודעת מאנשים ששמעו שזה מה שנאמר.
כב' הש ' ברודי: אבל היא, ג'ני, לא דיברה איתך אחרי העברת הלינק.
עדה, גב' לירז: לא, היא חזרה,
כב' הש ' ברודי: משהו ישיר.
עדה, גב' לירז: היא חזרה אליי ואמרה לי, אהה, בהתחלה לא הצלחנו, שמעון לא מצליח לפתוח את הלינק.
כב' הש ' ברודי: כן.
עדה, גב' לירז: ואחר כך היא אמרה "דיברנו על זה",
כב' הש ' ברודי: כן.
עדה, גב' לירז: "ואני החלטתי", ככה היא אמרה.
כב' הש ' ברודי: זה, את זה הבנתי. ואת הסקת שהיא ראתה. אבל היא לא אמרה בפה מלא שהיא ראתה.
עדה, גב' לירז: כי היא אמרה, דיברנו על זה, ו, ואני, ואני מבינה שזה מתוך החרדה שלו, מתוך הדאגה שלו הוא מגזים לפעמים. ככה ממש במילים האלה היא אמרה את זה.
עו"ד טולדנו: כשאת שמעת, אפילו בדיעבד, את השיחה הזאת שלו לרדיו, ואת הטענות שהוא העלה כלפי הקיבוץ, בזמן אמת היה משהו בדברים שהוא אמר, ככל שאת יודעת, על היחסים שלו עם הקיבוץ?
עדה, גב' לירז: אני יודעת שהיו תמיד עניינים, וכפי שאמרתי אני לא נכנסת לזה, גם לכן לא דיברתי איתה על זה, כי לא ידעתי את הצד של הקיבוץ, ואף פעם לא הייתי שותפה בשיחות במדרכות אם היו, אני לא יודעת גם אם היו, כן? אני יודעת ששמעון טוען את זה כל הזמן, אבל בדברים ששמעתי שם זה לא דברים שבכלל אפשריים במקום כמו קיבוץ אייל. יש קיבוצים שזה יכול להיות, אני מודה, יש קיבוצים קשים שאני מכירה, אבל בקהילה שלנו אין דברים כאלה, גם אין סיבה שיעשו כאלה דברים,
עו"ד טולדנו: אוקיי.
עדה, גב' לירז: זה באמת הזוי.
עו"ד טולדנו: אוקיי. בואי נגיע לשבעה. למהלך השבעה. מה קורה בשבעה,
כב' הש' פינקלשטיין: רגע. שנייה. לפני השבעה. את נמצאת בסיני.
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: איזה יום זה, שאת שומעת את זה? יום שישי.
עדה, גב' לירז: יום שישי בבוקר.
כב' הש' פינקלשטיין: ומתי את חוזרת?
עדה, גב' לירז: אני חוזרת ביום ראשון, אני כל הזמן בקשר טלפוני עם אנשים ש, עם בחורה מסוימת שמעדכנת אותי מה קורה עם זה. אהה, אני נמצאת עם עוד משפחה, ועם הילדים, בחופשה שארגנו מראש וכו', ואני כל, כל הזמן בקשר מתי ההלוויה, מתי קוברים, וכל הזמן אני בתחושה שהדבר הכי נורא זה שפשוט קוברים אותה ו, ולעולם לא יידעו בעצם מה שאני מתחילה לחשוב שקרה שם.
כב' הש' פינקלשטיין: את זה את חושבת עוד בסיני?
עדה, גב' לירז: כן. ברור. החופשה בשבילי נגמרה מזמן. ועל זה אני חושבת, ואני מעבדת את כל הדברים ששמעתי, את כל הסימנים כפי שאני אומרת, ו, ואני זוכרת רק את ההקלה כשהתקשרה אליי חברה והיא אמרה שבעצם דוחים את ההלוויה בכמה ימים, לא יודעים בכמה, ורוצים לעשות ניתוח שלאחר המוות, ושוב, שמחתי, כדי שיבדקו, כדי שיידעו. ברור שאני לא יכולה להיות משוכנעת במאה אחוז שזה מה שקרה, אבל שיבדקו, כי זה לא ייתכן שהיא התאבדה, ולא ייתכן שהיא סתם מתה פתאום ככה. ולכן גם אפשרתי לעצמי ככה להישאר, לתת לילדים להישאר עוד קצת בחופשה הזו, ו, כי הלוויה עוד לא מתרחשת. וזהו.
כב' הש' פינקלשטיין: מתי ההלוויה?
עדה, גב' לירז: ההלוויה ביום, בסוף, ברגע האחרון, ככה מודיעים שכבר, בשבת, במוצאי שבת מחליטים ש, ממה שאני זוכרת, שעושים את ה, מבצעים את ניתוח הגופה, ביום ראשון בבוקר אנחנו כבר מתארגנים לחזור, דווקא הפעם היינו בחלק הכי דרומי של סיני, ולמשל אם היינו במקום אחר פשוט הייתי עולה על מונית וחוזרת, אבל ממש מהדרום זה היה קצת מפחיד באותה תקופה.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לירז: אז ניסינו למשוך כמה שיותר ככה, והגענו אחרי ההלוויה באותו יום, אבל התעכבתי איזה שעה ככה ומשהו במלון, כדי לכתוב את דברי הפרידה להלוויה, שלחתי את זה ל, הקראתי את זה לחברה, והיא הקריאה את זה בהלוויה.
כב' הש' פינקלשטיין: אז החברה הקריאה את מה שאת כתבת בלוויה.
עדה, גב' לירז: כן. הממ-הממ.
כב' הש' פינקלשטיין: ואת הגעת אחרי ההלוויה.
עדה, גב' לירז: אחרי ההלוויה, בערב, מאוחר.
עו"ד טולדנו: אל הבית של ג'ני?
עדה, גב' לירז: לא. פחדתי להתקרב לשם. למחרת בבוקר. זה כבר שעה שלא מגיעים.
עו"ד טולדנו: אוקיי. את מי את פוגשת שם? או בואי נדבר ישירות על השיחות שלך עם שמעון.
עדה, גב' לירז: אני נכנסת לשם, אני כמובן ניגשת ישר להורים של ג'ני, כי הכרתי אותם באופן אישי, הם האנשים הכי שיכולתי להתחבר אליהם, ההורים של ג'ני, והבנות. זהו. שמעון ישב שם בצד, והרגשתי מאוד אהה, לא, לא ידעתי, לא ידעתי מה, אם אני ניגשת או לא. אני זוכרת רק שהוא ככה קם במחאה, אני זוכרת שככה בזווית העין אני מדברת מחבקת, האימא בוכה, אני בוכה, ואז פתאום ראיתי שהוא קם במחאה והלך הצדה, אהה, אני לא זוכרת אם זה באותו היום או יום למחרת שהרגשתי מספיק נוח לדבר איתו. חשוב לי לציין משהו ש, שכמובן ש, כאילו, ביום הראשון שנפגשתי עם חברות קרובות ודיברתי עם מישהי שהייתה ממש נוכחת ב, בזמן שהוציאו את הגופה וכו', אז היו דיבורים שאולי היא התאבדה, ואז שמעון ממש כעס עליהן "איך אתם אומרים את זה? הגופה עוד לא התקררה ואתם מאשימים, ואתם אומרים שהיא התאבדה. מה פתאום? איזה מן דבר זה?" כששמעתי את זה, אז אמרתי לעצמי, רגע, פאני, אם זה המצב, אז חוזרים אחורה, אני תמיד בודקת את עצמי, זה האשמה מאוד קשה. אם הוא ממש מתעקש על זה שהיא לא התאבדה, אז יכול להיות שקרה שם משהו, יכול להיות באמת שקרה לה משהו ו, וזהו, וכאילו באתי עם ראש פתוח, בוא נקרא לזה, בלי, בעצם מבולבלת שאני לא יודעת מה קרה שם.
כב' הש' פינקלשטיין: אבל,
עדה, גב' לירז: יכול להיות שבאמת קרה משהו בלב, ותחזרי בך.
עו"ד טולדנו: ואז את מדברת איתו.
עדה, גב' לירז: ואז אני הולכת ללוויה, כמו שסיפרתי, שואלת,
כב' הש' פינקלשטיין: את הולכת לדירה.
עדה, גב' לירז: לא, סליחה, לשבעה.
עו"ד טולדנו: לבית.
עדה, גב' לירז: לשבעה.
כב' הש' פינקלשטיין: לשבעה.
עדה, גב' לירז: בבית. בבוקר. לא הלכתי לעבוד. הלכתי לשבעה. נכנסתי, דיברתי עם המשפחה וכו', ובאיזשהו שלב הצלחתי לאסוף את עצמי ולגשת ולדבר איתו ושאלתי אותו, הדבר הכי טבעי שככה, תמיד אני חושבת, לצערי יש לנו ניסיון בזמן האחרון עם מוות, זה מה קורה עם הילדים שנשארים אחר כך. שאלתי אותו שמעון מה נשמע, איך אתה מרגיש,
כב' הש' פינקלשטיין: רבותיי, זה מפריע.
עדה, גב' לירז: אהה,
כב' הש' פינקלשטיין: תסגור את הדלת.
עדה, גב' לירז: אהה, איך, אהה, איך אתה מסתדר, או תסתדר, עם הילדים, פתאום ארבעה ילדים גדולים לבד. לא פירטתי, אבל שאלתי איך תסתדר עם הילדים. ואז הוא ענה לי "אני נשאר איתם פה, אני לא יוצא מהבית, בבית אני נשאר, בכל מצב". מן תשובה ככה, לא, לא הבנתי למה לא בבית, זאת אומרת לא הייתי מעורבת בכל ה, זאת אומרת ברור שזה בבית, ואז הוא אמר לי,
כב' הש' פינקלשטיין: דקה. דקה.
עדה, גב' לירז: אוקיי.
עו"ד טולדנו: אדוני, ב-ת/32, יש לאדוני מעמוד 6 עד 13? כאילו פתאום אני רואה,
כב' הש ' אמיר: תני לי את זה רגע.
עו"ד טולדנו: יש לנו, צילמנו את זה ככה.
כב' הש ' אמיר: ת/32, מה את שואלת?
עו"ד טולדנו: עמוד 6. איזה עמוד הבא אחרי 6?
כב' הש ' אמיר: יש 6.
עו"ד טולדנו: אחריו? כן, לנו יש 6 ואחרי זה 13 בטעות. בסדר. אצלך?
עו"ד באומן: עמוד 7, עמוד 8, עמוד, 9, עמוד 10, עמוד 11, מה הבעיה?
עו"ד טולדנו: לא, לנו אין.
עו"ד באומן: אין בעיה.
עו"ד טולדנו: אנחנו צילמנו לכל העולם ואצלנו,
עו"ד באומן: אני אתן לך לצלם בהפסקה.
עו"ד טולדנו: אתה מאוד נדיב.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב. מאה אחוז. תודה. כן.
עו"ד טולדנו: אני אצלם את זה מכם.
כב' הש' פינקלשטיין: כן, סליחה על ההפסקה, כן.
עדה, גב' לירז: בכל אופן, אני שואלת אותו איך תסתדר עם הילדים, והוא אומר לי אני נשאר פה, אנחנו נהיה פה, נילחם על הבית. לא, באמת לא הבנתי מאיפה זה מגיע, אהה, והוא סיפר לי בין היתר ככה על רינת, שהוא התקרב אליה, ושהיא מספרת לו דברים מאוד אישיים כבר, ויש, ובאמת כל זה לא היה ברור לי ככה, האישה רק נפטרה, מה, מה קשור כל הנושא? אהה, ואני זוכרת שהפסיקה השיחה כי תמיד ניגשים ככה אנשים.
עו"ד טולדנו: הוא אמר לך שבאו לילדים שלו משהו ואמרו.
עדה, גב' לירז: שנייה, זהו, אבל הפסיק, נקטעה השיחה, כי באים אנשים, ואז הוא ממש ניגש אליי מיוזמתו, והוא אומר לי, את יודעת, את לא הראשונה ש, ששואלת על הבית, כבר יש פה כמה נשמות טובות שאנשים חברים שפנו לעדי ובני, או רק לעדי אני לא זוכרת, ושאלו אותם מה תעשו, מה תעשו עם, כש, דקה אחרי שיעיפו אתכם מהבית? מה תעשו בלי בית?. הסתכלתי עליו ואמרתי, קודם כל אני לא שאלתי על הבית. הקירות ממש לא מעניינים אותי. אני שאלתי איך תסתדר עם הילדים, בטיפול בילדים, ושתיים, אני מכירה את האנשים פה, ואין מצב שמישהו ביום ראשון, בשבעה, בא לילדים בני, צעירים כאלה, כן? ואומר להם איך תסתדרו כשיעיפו אתכם מהבית? זה לא האנשים שאני מכירה, וזה לא יכול להיות משהו,
כב' הש' פינקלשטיין: את זה אמרת לו?
עדה, גב' לירז: כן, כן. יש קטעים שאני, שזה פשוט,
כב' הש' פינקלשטיין: חרוט.
עדה, גב' לירז: מאיפה זה מגיע. כן.
עו"ד טולדנו: אוקיי. ועוד שיחה מאוד חשובה הייתה ביניכם.
עדה, גב' לירז: כן, זה, שוב, אני לא זוכרת אם זה באותו היום או למחרת, כי לדעתי הגעתי פעמיים ל, לבית, עד השיחה הזו, ואז לא הגעתי יותר. אהה, הוא ניגש אליי, מיוזמתו, והוא אומר, והוא אומר לי, את יודעת, אהה, זה בכלל, זה בכלל, זה בכלל מפתיע, משהו כזה, כל החצי שנה האחרונה היו בעיות, ג'ני הייתה מאוד לחוצה, בגלל הקיבוץ, והיחס של הקיבוץ, ו, והיא שש פעמים ניסתה להתאבד. אני הסתכלתי עליו, כשאני זוכרת שחברה אומרת שהוא ממש צעק עליהם שהיא לא התאבדה, אני מסתכלת עליו ממש בתדהמה, אז הוא אומר לי למה את מגיבה ככה?, אז אני אומרת לו מה זאת אומרת למה אני מגיבה ככה? ג'ני חברה שלי, אני מכירה אותה, אין מצב שהיא מתאבדת, מנסה להתאבד, שש פעמים בחצי שנה, אין מצב כזה, אני מכירה אותה. ואז פתאום ככה הכול, פשוט עשיתי סוויץ' בראש ושאלתי אותו, אהה, די הפתעתי אותו כנראה בשאלה, שאלתי אותו, אוקיי, אז היא ניסתה להתאבד שש פעמים, אז הייתם במיון נכון? לקחת אותה למיון. ואז ככה ראיתי בלבול בתגובה שלו, והוא אמר רק פעם אחת, וזהו, ואז הגיעו אנשים, חתכו את השיחה, זאת אומרת הגיעו אנשים ואז הפסקנו לדבר על זה, ומאותו רגע כבר לא, לא ניגשתי אליו.
כב' הש' פינקלשטיין: כשאת מתקיפה אותו, אז הוא אומר לא שש פעמים, אלא רק פעם אחת.
כב' הש ' אמיר: לא.
עדה, גב' לירז: לא, הוא אמר שרק פעם אחת הוא לקח אותה למיון.
כב' הש' פינקלשטיין: כן. רק פעם אחת.
עו"ד טולדנו: על איזו פעם הוא דיבר? על מתי הוא דיבר? על איזו פעם הוא דיבר?
עדה, גב' לירז: הוא לא דיבר. הוא רק אמר פעם אחת וזהו, ו,
כב' הש ' ברודי: הוא אמר איזה בית חולים?
עדה, גב' לירז: לא, לא, לא נכנסנו לפרטים, כי ניגש מישהו לנחם אותו והפסיקה השיחה.
כב' הש ' ברודי: גברת טולדנו, זה נבדק הדברים האלה?
עו"ד טולדנו: שמה? שהוא לקח אותה להתאבדות? היא הייתה ב-11 ליולי במיון ש,
כב' הש' פינקלשטיין: יש את הסיפור של 11 ליולי.
עו"ד טולדנו: הסיפור של הפינוי, בלבדו אין.
כב' הש ' ברודי: לא, אני שואלת, אז זה,
עו"ד טולדנו: רק זה. אבל לא היה שם שום טענה, טוב, למותר לציין שאין שם שום טענה של התאבדות, אין שם שום דבר.
כב' הש' פינקלשטיין: רגע, רגע, בסדר, אני שאלתי אותה כי זה הקלטה, מה שאת אומרת שאת אמרת לו, כאילו תקפת אותו, ואמרת לו, "אז בטח הלכתם למיון",
עדה, גב' לירז: לא. שאלתי אותו "רגע, אם היא שש פעמים התאבדה, אז בטח טיפלת בה, לקחת אותה למיון".
כב' הש' פינקלשטיין: אז מה התשובה שלו הייתה?
עדה, גב' לירז: הוא ממש התבלבל לרגע.
כב' הש' פינקלשטיין: התבלבל.
עדה, גב' לירז: ואמר "רק פעם אחת".
כב' הש' פינקלשטיין: אבל מה המשמעות של "רק פעם אחת"?
עדה, גב' לירז: רק פעם אחת הוא לקח אותה למיון.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר.
כב' הש ' ברודי: מתוך שש פעמים שהיא ניסתה, כן?
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: ככה הבנת.
עדה, גב' לירז: כן. זה ודאי.
כב' הש ' אמיר: רק שנייה, גברת טולדנו, זה הוטח בו? בחקירה שלו? מה שהיא אומרת.
עו"ד טולדנו: על המיון? על מה, מה קרה במיון? הוא מספר על מה היה במיון.
כב' הש ' אמיר: לא, לא, לא.
עו"ד טולדנו: על הטענה שלה?
כב' הש ' אמיר: היא אומרת ש,
עו"ד טולדנו: אני אבדוק את זה.
כב' הש ' אמיר: שהוא אמר לה ש-6 פעמים ג'ני ניסתה להתאבד בחצי שנה.
עו"ד טולדנו: שנייה.
כב' הש ' אמיר: היא אומרת אין מצב, אני מכירה אותה.
עו"ד טולדנו: יש לי שני קלסרים, אני בודקת. אני בודקת.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב. זה נבדק. עכשיו יש לי עוד שאלה כאן, מיניה וביה,
עדה, גב' לירז: זה לא שאני,
עו"ד טולדנו: תוך כדי.
עדה, גב' לירז: הוא שואל אותי מה את כל כך המומה, אמרתי לו שזה פשוט לא יכול להיות, איך אתה מביא דבר כזה.
כב' הש' פינקלשטיין: עכשיו תראי, פאני, אני, יש כאן עוד שאלה שבעצם מתבקשת, והשאלה אם דיברתם על זה.
עו"ד טולדנו: מכחיש. לשאלה של אדוני.
כב' הש ' אמיר: מכחיש מה? שהוא אמר לה את זה?
עו"ד טולדנו: הוא מכחיש שהוא סיפר לאנשים שג'ני ניסתה להתאבד שש פעמים ב, לפני מותה, הוא אומר לא היה ולא נברא, והכול מסכת האשמות שווא ושקרים.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר. עכשיו אני רוצה לשאול שאלה אחרת. הוא אומר לך פתאום, תשמעי, היא ניסתה בעבר כבר להתאבד, לא משנה אם זה שש או פעמיים, ואת תופתעי כשהפעם בעצם היא התאבדה, זה המשמעות. זה לא מסתדר לך עם מה שאת שומעת מאנשי הקיבוץ שהוא אומר להם, ה, הגופה עוד חמה, ואתם כבר מדברים על התאבדות, מה פתאום היא התאבדה? זאת אומרת מפיו נשמע פעם אחת הטחה "היא בכלל לא התאבדה", ולך הוא אומר שהיא כן התאבדה. את שנשמעת ככה שלא מתביישת לדבר עם אנשים, האם את שואלת אותו איך אתה אומר שהיא התאבדה בכלל אם אתה בעצמך אמרת שהיא לא התאבדה?
עדה, גב' לירז: לא, לא, ב, קודם כל באמת לא היה זמן לעבד את זה, כי באמת ניגש מישהו לנחם וזהו, ניתקה השיחה וזהו. ומבחינתי בכלל לא משנה מה הוא אמר לפני כן. משנה מה אמרו לי שהוא אמר לפני כן. אבל אחר כך למדתי להכיר כי נאלצתי להיכנס ל, לנושא הזה, כי ליוויתי את הבנות, ולמדתי להכיר שזה בדיוק האופי - אומרים משהו לגורם אחד, ומשהו מנוגד לחלוטין לגורם אחר. אז אחר כך כבר לא הופתעתי משום דבר.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עדה, גב' לירז: בכל אופן זה הנקודה שאני מפסיקה, אהה, לחשוב בתמימות, שאני מבינה שזה חמור, שזה הישרדות, שאני צריכה לעשות משהו, כי הבנות ישנות בבית, ומהרגע הזה והלאה זה הופך להיות אחרת לגמרי, זאת אומרת מגויסים ו, ומנסים לראות מה באמת קורה פה, לא,
כב' הש ' ברודי: אבל עירבתם שירותי רווחה, משהו?
עדה, גב' לירז: אהה, יש, יש בקיבוץ עובדת סוציאלית, זה גם צוות שליווה את האירוע הזה וכו', ופשוט אהה,
כב' הש ' ברודי: נתנו לו לישון עם הילדים בבית לבד?
עדה, גב' לירז: מה?
כב' הש ' ברודי: בשבעה.
עדה, גב' לירז: אני יודעת שהם ישנו, אני לא יודעת מי עוד ישן שם, אבל אני יודעת שהבנות ישנו, ואני יודעת שדקה אחרי שכולם עוזבים את הבית, הן ממשיכות להיות שם, וזה, זה הפך להיות הישרדותי, זאת אומרת ראיתי מול העיניים רק את הבנות האלה, ושהן נמצאות תחת קורת גג אחת, עם מישהו שאפילו אם זה ספק, אני לא מוכנה שזה יקרה. זאת אומרת ראיתי את הבנות שלי בעצם, כמו, כאילו שהבנות שלי נמצאות בסכנה.
כב' הש ' ברודי: אז עשית משהו בקשר לזה?
עדה, גב' לירז: ברור, כן,
כב' הש ' ברודי: מה?
עדה, גב' לירז: מאותו, קודם כל חזרתי ו, אהה, חזרתי, היינו צוות כזה, בקיצור חזרתי ו,
כב' הש' פינקלשטיין: צוות הכוונה צוות של כמה מחברי קיבוץ אייל.
עדה, גב' לירז: זה, קודם כל היה מישהו רשמי ש, שריכז את כל הנושא, גיל שגיא, ומאותו רגע את כל הדברים ששמענו וראינו ושמענו מאנשים שאנחנו מכירים, פשוט, פשוט רשמנו, פשוט אספנו, והעברנו את זה ל, לגורם הרשמי הזה, כדי שזה יעבור למי שזה צריך לעבור שיחליט.
עו"ד טולדנו: למי, ומה. מי זה הגורם הרשמי? ולמה זה צריך לעבור?
עדה, גב' לירז: זאת אומרת העברנו את זה לגיל שגיא.
עו"ד טולדנו: שיעביר את זה, כדי שיעביר.
עדה, גב' לירז: זה הגורם הרשמי בקיבוץ שלנו.
עו"ד טולדנו: על מנת, על מנת שיעביר את זה.
עדה, גב' לירז: כן, שיעבירו את זה למשטרה אם צריך.
עו"ד טולדנו: אוקיי. רק שנגיד את הדברים בבירור. אז את,
כב' הש' פינקלשטיין: את חשבת על העברה למשטרה.
עדה, גב' לירז: ברור. כן.
עו"ד טולדנו: אגב, את החומרים האלה גם קיבלנו ומסרנו לידי ההגנה, גם יש כאן טבלה שקיבלתי היום מהעדה והעברתי להגנה, וגם תרשומות שהיא ערכה בזמן אמת. אני רוצה להגיש אותם. אתם לא רוצים כי ראיתם את זה רק היום? בסדר, אז את התרשומות כן?
עו"ד באומן: לא. צריך להגיב? טוב, כבודכם,
עו"ד טולדנו: אז רגע, אני אגיד למה אני רוצה להגיש, ואז תתנגד, טוב?
עו"ד באומן: טוב.
עו"ד טולדנו: יש כאן תרשומות שהעברתי לה, קיבלתי במהלך ראיון ההכנה עם העדה מיום ראשון,
כב' הש' פינקלשטיין: רגע, את רעננת את העדה מתי?
עו"ד טולדנו: יום ראשון.
כב' הש' פינקלשטיין: יום ראשון השבוע.
עו"ד טולדנו: בקיבוץ אייל.
כב' הש' פינקלשטיין: זה מה שאמרת שאת נוסעת לקיבוץ אייל.
עו"ד טולדנו: נכון.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד טולדנו: עד הלילה שעבר,
כב' הש' פינקלשטיין: רגע, רגע,
עו"ד טולדנו: עד לרגע שמישהו,
כב' הש' פינקלשטיין: דקה, דקה.
עדה, גב' לירז: יש עוד משהו שאני צריכה לומר.
עו"ד טולדנו: שנייה, אני עוד לא אמרתי את מה שאני צריכה לומר, שנייה. תכף תגידי את זה לבית משפט, תכף תגידי את זה לבית משפט.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד טולדנו: משיחה שלי איתה ביום ראשון, בראיון, בסופו, היא מסרה לי את הדפים האלה, שלדבריה היא גם מסרה למשטרה. אלה דברים שאמורים היו להימצא בתיק. אנחנו לא קיבלנו אותם. זאת אומרת הם לא נמצאים אצלנו בתיק, כי גם הסנגור לא מכיר אותם.
כב' הש' פינקלשטיין: ברור.
עו"ד טולדנו: והעברתי לו את זה מיד כשקיבלתי את זה. היום היא גם מסרה לי את טבלת האקסל שהיא הכינה, שבה היא מרכזת מי אמר מה למי, זאת אומרת על האישה הראשונה, על האישה השנייה, על ג'ני. אינפורמציה שהם עשו וריכזו ממש באופן, אהה,
עדה, גב' לירז: סיסטמאתי.
עו"ד טולדנו: כן, והעבירו את זה למשטרה, אז את זה כפעולה, את זה אני רוצה להעביר, כאשר אני יודעת שחלק מן הדברים שמופיעים כאן, ומהם אני לא מבקשת להיבנות, ולא מבקשת שכבודכם יכריעו בדברים שהיא איננה יודעת מידיעתה האישית. רק את מה שהיא יודעת מידיעה אישית, וגם,
כב' הש' פינקלשטיין: רק שנייה. הטבלה הזאת רק, באופן כללי, הטבלה הזאת זה דברים שאת כותבת לאחר זמן? או באותו זמן? הטבלה הזאת.
עדה, גב' לירז: פגשנו אנשים, כתבתי, פגשנו אנשים, פשוט,
כב' הש' פינקלשטיין: זה התרשומות.
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: והטבלה זה הסיכום של התרשומות?
עדה, גב' לירז: כן. כן.
כב' הש' פינקלשטיין: הבנתי. את מתכוונת להעיד את ה, תראי, יש כאן, שמעון אמר ל-א' ככה, שמעון אמר ל-ב' ככה,
עו"ד טולדנו: פה? אדוני שואל?
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד טולדנו: נו.
כב' הש' פינקלשטיין: שמעון אמר ל-ג', ככה?
עו"ד טולדנו: או, או ב' סיפרה, ג' סיפרה.
כב' הש' פינקלשטיין: או ב' סיפרה שהיא שמעה מ-ג',
כב' הש ' ברודי: הם מעידים או לא מעידים?
כב' הש' פינקלשטיין: הם מעידים או לא מעידים האנשים האלה?
עו"ד טולדנו: חלקם כן.
כב' הש ' אמיר: מי שכן - יעיד. ומי שלא, אז למה צריך את זה?
כב' הש ' ברודי: נכון.
כב' הש ' אמיר: למה אנחנו צריכים את הנייר הזה? את הניירות האלה בכלל. זה כמו בלש פרטי, שעושה לעצמו תרשומות. עכשיו,
עו"ד טולדנו: אבל אני הגשתי את כל הדוחות של הבלשים הפרטיים.
כב' הש' פינקלשטיין: זה חס וחלילה לא בא לפגוע. ההפך.
עו"ד טולדנו: כל האינפורמציה שנאספה,
כב' הש' פינקלשטיין: זו שאלה,
עו"ד טולדנו: אני אגיד לגופו של עניין, למה צריך את זה? בשביל מה אני צריכה את זה?
כב' הש ' אמיר: אין לנו מושג.
עו"ד טולדנו: א', א' יש כאן דברים מידיעתה האישית שישלימו את התמונה,
כב' הש ' אמיר: סליחה, מה שמידיעתה האישית היא צריכה להעיד.
עו"ד טולדנו: אז היא תעיד, היא תעיד עכשיו דבר דבר על מה היא ידעה ומה היא לא.
כב' הש' פינקלשטיין: מאה אחוז.
עו"ד טולדנו: בסדר גמור. טוב. אנחנו,
כב' הש ' אמיר: אבל אי אפשר לדעת אחרת מה מידיעה ומה לא. היא זורקת לנו את הטוטאל. הטוטאל חלקו לא מידיעה אישית, הרוב לא מידיעה אישית.
עדה, גב' לירז: טוב.
כב' הש ' אמיר: לאורך זמן, מתי זה נרשם.
כב' הש ' ברודי: תראי, גברת טולדנו, מה שצריך, הרי אנחנו רוצים לסמוך על הצדדים, וגם זה המצב, אבל גם כשמגישים מסמכים מסוג כזה, טבלאות, שיהיה את המיון הזה.
עו"ד טולדנו: היא מספרת כאן, היא מספרת כאן, היא כותבת, קשה מאוד להגיד את זה, ואני לא יכולה לעשות את הרישום הזה. מה שיש לי פה זה אקסל שהיא כותבת "לפי הוריה של שרונה", ויש אקסל,
כב' הש ' ברודי: אז אפשר להגיד דבר,
עו"ד טולדנו: נו?
כב' הש ' ברודי: כזה. לפני שאת, לפני שאת מגישה את המסמך הזה להרכב, א' צריך לבדוק באופן פרטני כל חלק וחלק מהטבלה. אם,
עו"ד טולדנו: אז,
כב' הש ' ברודי: אם, רק שנייה, אם אפשר להכשיר את העדויות מבחינת דיני ראיות, אפשר להגיד שהמסמך הוא מסמך אחד, אבל לא מקור אחד. יש דברים קבילים ויש דברים לא קבילים. אז הנכון הוא לא,
כב' הש ' אמיר: שום דבר לא קביל.
כב' הש ' ברודי: לא להכניס, אנחנו לא יודעים, לא ראינו, מה שיכול להיכנס זה רק מה שקביל. אבל אם זה פלוני אמר, אלמוני אמר, באיזשהו סגנון שלה,
עו"ד טולדנו: אז באיזה, באיזו קונסטלציה אני יכולה לעשות את זה?
כב' הש' פינקלשטיין: גברתי.
עו"ד טולדנו: באיזה אופן אני יכולה לעשות את זה?
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר, יש סיכוי שכל הדברים שכרגע, זה לא נראה לי שזה כל כך ארוך, יש לך כרגע, את לא יכולה להשליך לנו את כל הדברים האלה ואת הטבלה ו, וזהו זה, אבל אני ער לכל המצב שנוצר,
כב' הש ' ברודי: אלא אם כן היא עשתה איזה פעולות ספציפיות.
כב' הש' פינקלשטיין: הדבר,
כב' הש ' אמיר: אז היא תעיד עליהן.
כב' הש' פינקלשטיין: רגע. רגע. יש כאן שני דברים, מה שנאמר לך. שאת תצאי עם הנחיה ברורה. אם אדם עד, אומר, "אני שמעתי כך וכך, וכתוצאה מזה מיד פעלתי כך וכך", אז הדברים האלה הם קבילים רק לעניין עצם אמירתם.
כב' הש ' ברודי: לא לעצם האמירה, להסבר הפעולה.
כב' הש' פינקלשטיין: אבל כאן הבנו, היא עשתה בעצם נדלקו לה כל הנורות האדומות, והיא התחילה להבין שיש כאן שיטה ש,
עו"ד טולדנו: אולי אני אסביר למה אני רוצה להגיש את זה.
כב' הש' פינקלשטיין: לא, לא, לא, שנייה, אני באמצע ההסבר של מה שאני רוצה להגיד.
עו"ד טולדנו: כן, אדוני.
כב' הש' פינקלשטיין: תני לי לפחות שאני אדע מה אני רוצה להגיד.
עו"ד טולדנו: בהחלט.
כב' הש' פינקלשטיין: אבל אנחנו יודעים מה קרה כאן. נדלקו לה נורות אדומות, והיא חשדה, והתחילה לרשום את הדברים.
עו"ד טולדנו: והיא התחילה לעשות מה?
כב' הש' פינקלשטיין: רגע, היא התחילה לרשום את הדברים, כי מבחינתה שזה יעבור למשטרת ישראל, ויעבור לגיל שגיא. מה שהסברת. וזה הועבר למשטרת ישראל.
כב' הש ' אמיר: אבל זה לא נמצא במשטרה.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר. עכשיו, כאן, כרגע, לפי דעתי, הרי, אני לא ראיתי את זה, חלק מהאנשים אמורים לבוא ולהעיד, נכון? אז את זה יש לנו. חלק מהדברים,
עו"ד באומן: חלק כבר העידו.
כב' הש' פינקלשטיין: חלק כבר העידו.
עו"ד טולדנו: חלק מידיעתה האישית, וחלק,
כב' הש' פינקלשטיין: אז כרגע תבחרי את הידיעה האישית.
עו"ד טולדנו: אני רציתי להראות, טוב, אז אני, כבודכם, המסמך הזה,
כב' הש' פינקלשטיין: אם את רוצה להגיד לנו,
עו"ד טולדנו: מתעד שני דברים חשובים.
כב' הש' פינקלשטיין: אם את רוצה להגיד לנו שהעדה התרשמה שהנאשם אומר ל-א', ל-ב', ל-ג' ול-ד' דברים שונים, אז את זה היא כבר העידה.
עו"ד טולדנו: טוב. זה לא. מה שרציתי להראות זה ככה. העדה, היא מספרת, היא עכשיו התחילה לספר את זה, שהיא אמרה נדלקו לי נורות אדומות, ועשינו את האקסל הזה, אז האקסל הזה הוא לא עומד בפני עצמו. היא הלכה ופגשה אנשים, היא פגשה את שרונה, פגשה את אימא שלה, פגשה את זיו, פגשה את הבנות דיברה עם הבנות, עשתה כל מיני פעולות עם כל מיני אנשים. הדבר הזה מתעד את הפעולות האלה, זה בא לקדם טענה של, אני עכשיו אגיד את זה בפניה, אני לא יכולה להימנע, של תיאום ושל איזושהי יצירת, אהה, לא יודעת מה, סיפור, שבסופו של דבר הובא לפתחכם בדוגמת כתב אישום, שהעדה הזו עשתה לעצמה מטרה, היא כמו עמרי אסנהיים,
כב' הש' פינקלשטיין: בדיוק.
עו"ד טולדנו: לייצר את הסיפור הזה. אז אני רוצה להראות לכבודכם את הפעולות שהיא עשתה עם מי היא דיברה ועם מי היא לא דיברה. לא כל כך חשוב לי הדברים שאחרים אמרו שרשומים כאן, אלא כמובן,
כב' הש' פינקלשטיין: אה.
עו"ד טולדנו: רק מה שהעדה הזאת אומרת, אבל כדי לדעת את מהלך העניינים, הטיפול שלה בסיפור.
כב' הש' פינקלשטיין: קודם כל, קודם כל אין שום בעיה שתגידי לנו עם מי היא דיברה. את יכולה להגיד לנו.
עו"ד טולדנו: טוב, אז בואי, אז את יודעת מה? אז אנחנו נעיד את זה.
כב' הש ' אמיר: בדיוק.
עו"ד טולדנו: היא תעיד על זה.
כב' הש' פינקלשטיין: כן. טוב.
עו"ד טולדנו: טוב.
עדה, גב' לירז: קודם כל זה לא שאני הלכתי ו, תבינו את הסיטואציה.
כב' הש' פינקלשטיין: אנחנו מבינים לגמרי.
עדה, גב' לירז: שתי בנות לבד. לא,
כב' הש' פינקלשטיין: לא הייתה כאן,
עדה, גב' לירז: זה לא אני הלכתי וחקרתי. שתי הבנות, לבד,
עו"ד טולדנו: אין בעיה עם זה.
עדה, גב' לירז: שנייה, שתי הבנות לבד נותרו, יום יום הן עוברות, אני חייבת שתבינו את הסיטואציה.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לירז: ליד הבית של אימא שלהם שעבדה שנים על הבית הזה, גר שם אדם שלא נדבר על זה אם הוא הרג את האימא או לא או כן, אבל הוא חי שם עם אישה אחרת, ועם הבן שלה, אוקיי? ויום יום הן עוברות, הן נאבקות על החיים שלהן, ונאבקות על הפרנסה שלהן איפה לגור, טיפול פסיכולוגי, הכול.
כב' הש' פינקלשטיין: ברור.
עדה, גב' לירז: ורוצים להבין מה קורה פה. אז חברה אחרת, חוץ מזה אחרי "עובדה" פשוט הגיעו אלינו טלפונים, את שרונה לא הכרנו,
כב' הש' פינקלשטיין: אחרי מה?
עדה, גב' לירז: אחרי עובדה, אחרי התוכנית בעובדה פשוט אנשים התחילו להתקשר לקיבוץ, אנשים התחילו להתקשר לבנות מיוזמתם ולספר על דברים שקרו גם להם. אני לא חיפשתי ליצור פה סיפור, באמת, אני פשוט ראיתי שהדברים מגיעים ורשמתי את זה. ואם דיברנו עם מישהו - פשוט רשמנו ורצינו שמישהו לעזאזל יעשה עם זה משהו,
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עדה, גב' לירז: כי כשהבנות הלכו למשטרה, הן יצאו משם בתחושה שהן הפושעות, משטרת טייבה או טירה אני לא יודעת איך קוראים להם, פשוט נתנו להן הרגשה שהן לא בסדר. וצו הרחקה, ולא להגיע, וכו'. משהו מאוד הזוי.
כב' הש' פינקלשטיין: ברור.
עדה, גב' לירז: אני רציתי לדעת שאני לא חיה במציאות שמישהו נעלם מהחיים, וממשיכים להתנהל כרגיל, ומי שמואשם זה הבנות של הקורבן. זה הכול. ועשיתי את מה שיכולתי. ברגע שאמרו שנפתחת חקירה, פשוט ריכזתי את זה, נתתי להם, ואמרתי לעצמי שאני לא רוצה לשמוע מילה על החקירה הזו, אלא רק לטפל בבנות האלה. 4 שנים זה מה שאנחנו עושים.
כב' הש' פינקלשטיין: את זה נתת למשטרת טייבה? את זה נתת למשטרת טייבה?
עדה, גב' לירז: מה פתאום. מי ניגש למשטרת טייבה.
כב' הש' פינקלשטיין: אלא זה החקירה,
עדה, גב' לירז: כשזה עבר למחוז או משהו כזה,
כב' הש' פינקלשטיין: ברור. ברור.
עדה, גב' לירז: למשטרת כפר סבא או,
עו"ד טולדנו: את זוכרת את הדמות ש?
עדה, גב' לירז: אני באמת נתתי, נתתי את זה לגיל, והוא העביר את זה למי שצריך.
כב' הש' פינקלשטיין: עכשיו, המסמך הזה מרכז שיחות עם אנשים באיזו תקופה?
עדה, גב' לירז: זה פס זמן כזה של,
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לירז: של מה שאנחנו יודעים מההתחלה ועד הסוף. אחד מהם זה פס זמן כללי, ממש מתי הוא נולד, מתי התחתן, מתי נולדו הילדים, משהו באמת כללי, שבטח כולם יודעים, זה לא,
עו"ד באומן: כבודו, אני,
עדה, גב' לירז: זה לא איזה,
עו"ד באומן: כבודו, זה לא, היא מציגה את זה כאילו שזה איזשהו יומן פעולות. מה פתאום. רחוק מזה.
עדה, גב' לירז: לא אמרתי שזה,
כב' הש' פינקלשטיין: רגע, רגע, גם אתם עוד לא, זה הטבלה,
עו"ד באומן: וזה בכלל לא יומן פעולות. זה מן סיכום של ראיות בתיק או משהו.
כב' הש' פינקלשטיין: זה סיכום. הטבלה זה סיכום של המסמכים האחרים. ככה אני הבנתי.
עו"ד באומן: משהו כזה.
עו"ד טולדנו: אז בוא נברר. אתה רוצה לשמוע את זה? עם מי דיברת?
כב' הש' פינקלשטיין: העדה ממשיכה להעיד בחקירה ראשית.
עו"ד טולדנו: עם איזה אנשים דיברת בעצמך?
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד טולדנו: עם איזה אנשים דיברת בעצמך ומתי?
כב' הש' פינקלשטיין: את יכולה גם להנחות אותה, גברת טולדנו.
עו"ד טולדנו: עם שרונה נפגשת?
כב' הש' פינקלשטיין: עם שרונה נפגשת? עם כמה, הסנגורים, כיוון ש, זה, הדברים בכתב,
עו"ד טולדנו: נקצר את זה.
כב' הש' פינקלשטיין: אין שום בעיה שהתובעת תגיד לנו,
עו"ד טולדנו: אז תאשרי לי שנפגשת עם שרונה.
כב' הש' פינקלשטיין: נכון?
עדה, גב' לירז: כן.
עו"ד טולדנו: לאיזו תכלית?
כב' הש' פינקלשטיין: אוקיי.
עדה, גב' לירז: שנייה, אפשר לעשות סדר? יש עוד נקודה חשובה.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר.
עדה, גב' לירז: אחרי, בשבעה שמעתי ממנו ש, שש פעמים היא ניסתה להתאבד, אוקיי? לא ניגשתי יותר לא לשבעה ולא אליו, אבל פגשתי אותו בשביל לפני ה-30.
עו"ד טולדנו: הו, בסדר, זה מה שרציתי לדבר.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לירז: אוקיי? כי אצלי זה בנוי ככה, זה מסודר וחשוב לי איך זה גם קרה אצלנו, ואז כבר אני מודה כבר שאלתי אותו לא בתור מזדהה איתו עם הכאב שלו, כי היה ברור לי שזה לא המצב, אני רואה אותו לבוש מצוחצח מגולח עם אפטרשייב, אני זוכרת את זה מאוד חזק, כי לפני כן כל הזמן התלונה הייתה מג'ני שהוא לא מטפל בעצמו, הוא מוזנח, הוא נראה כזה מסכן ואומלל, ופתאום הוא לבוש ואני ממש זוכרת את האפטרשייב חזק, ואני שואלת אותו, שמעון מה קורה מה נשמע?. בסדר. ואז אמרתי לו, אהה, נשאר לי פתוח מה שדיברנו אז מה שאמרת לי שהיא ניסתה להתאבד, אהה, שש פעמים. ואני, רציתי לשאול אותך מה, מה קרה שם? מה קרה באותו לילה? ואז הוא אמר לי בדרמטיות הזו ה, את תראי, אחרי ה-30 כל הנשמות הטובות בקיבוץ הזה כבר הכול יתגלה, הכול ייחשף, ויראו בדיוק מה כל הנשמות הטובות האלה עשו, משהו כזה. אז אמרתי לו, שמעון, אני, תפסיק עם ה, עם הדבר ה, עם הרמזים האלה, אני רוצה, תגיד לי מה קרה שם, זה מה שמעניין אותי, לא מה יקרה אחרי. איך היא התאבדה? מה קרה? ואז הוא עשה כזה מן, שהוא בעצם לא יכול להגיד בעצמו, כי אסור להגיד, אז אמרתי לו "אז אני אגיד במקומך. זה קרה במיטה? היא לקחה תרופות משהו? היא התאבדה? כמו שאמרת לי אז?", אז הוא אמר "כן, אני לא יכול לדבר על זה, אבל כן, אחרי ה-30 את כבר תראי, כבר ישמעו מה כל הנשמות הטובות האלה עשו". זהו, זו הייתה השיחה האחרונה, ומאז,
עו"ד טולדנו: על היחסים שלהם הוא דיבר? על מה הוא הרגיש כלפיה?
עדה, גב' לירז: אה, כן, נכון, הוא, הוא אמר לי, אהה, טוב, ניסיתי לשכוח את כל זה, ש, אהה, את לא מבינה מה זה בשבילי, איבדתי לא רק אישה אלא חברה טובה ו, אהה, נאמנה, משהו, חברה טובה, איבדתי חברה טובה, את לא יודעת איזה יחסים היו בינינו, טובים כאילו מיוחדים, כל יום אני הולך לקבר שלה ואני צועק עליה ומקלל אותה, אז אמרתי לו למה אתה מקלל אותה? אולי תעזוב אותה בשקט, למה? מה היא עשתה?. "היא השאירה אותי עם כל הנשמות, עם כל הגועל נפש פה", משהו כזה, זה מה שהוא אמר.
עו"ד טולדנו: מה ידעת באותו זמן על החיים הזוגיים שלו?
עדה, גב' לירז: שמחודש חודשיים האחרונים שממה ששמעתי ממנה שנמאס לה מאיך שזה נראה, מזה שאין יחסים אינטימיים, מזה שקשה לה בבית,
עו"ד טולדנו: לא לזה התכוונתי. מה קורה בבית שלו אחרי מותה?
עדה, גב' לירז: אה. בבית שלו? כן. שיש אישה אחרת.
עו"ד טולדנו: שמתי נכנסה?
עדה, גב' לירז: שיש אישה שהגיעה ממה שאני יודעת מהבנות בשבעה, כי אני הפסקתי לבוא אחרי היום השני, אהה, וממה שאני יודעת מהבנות התמונות של ג'ני ירדו מהקיר, והבגדים הושלכו, או נשרפו, והתמונות של האישה החדשה, שקוראים לה מאשה, תלויות על הקיר. זה מה שאני יודעת. ושהבן נמצא שם, ושבעצם כאילו הוא טוען שהיא באה לעזור לו לטפל בילדים, משהו כזה.
עו"ד טולדנו: מתי החפצים של, מאשה זאת מריה, כן? מתי החפצים של מריה הגיעו לבית?
עדה, גב' לירז: אני לא יודעת את זה ממקור ראשון, אבל אני יודעת מהמשפחה שלה שהחפצים היו חודש מחוץ לבית, ואנשים שאלו שמעון מה זה כל ה,
עו"ד טולדנו: מהמשפחה של מי?
עו"ד באומן: אפשר כבר להפסיק לשמוע את העדויות שמיעה האלה.
עו"ד טולדנו: אבל היא אומרת את זה בסעיף 2, 3, כידיעה אישית, אז אני ארענן את זיכרונה. אתה מכיר את החומר הרי. נו.
כב' הש' פינקלשטיין: לא, זה לא, היא אומרת שזה לא מידיעה אישית.
עו"ד טולדנו: אבל היא אומרת את זה במסמך.
עדה, גב' לירז: זה לא ידיעה אישית.
עו"ד טולדנו: אז אהה, אני לא סתם שואלת.
כב' הש' פינקלשטיין: אבל עכשיו היא אומרת שהיא שמעה את זה.
עו"ד טולדנו: נכון. אבל השאלה היא לא שאלה שמזמינה עדות שמיעה. היא מזמינה עדות ידיעה אישית.
עו"ד באומן: אז זה בדיוק העניין, שהמסמך הזה, זה מיש מש,
כב' הש' פינקלשטיין: עזוב רגע את המסמך. כרגע אני לא דן על המסמך.
כב' הש ' אמיר: מבחינתה של הגברת טולדנו,
כב' הש' פינקלשטיין: נכון.
כב' הש ' אמיר: יש לה מסמך שהעדה אומרת שזה מידיעה אישית, לכן היא שואלת שאלה שהיא לא מזמינה עדויות שמיעה, ואז יוצא מפי העדה שזה עדות שמיעה, ואז,
עו"ד טולדנו: אני שואלת אותה ממי.
כב' הש ' אמיר: ואז אתה קפצת.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר.
כב' הש ' אמיר: אבל היא רוצה עכשיו גברת טולדנו רוצה לבדוק האמנם כן, והיא רוצה לרענן אותה.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עו"ד טולדנו: מאיפה את יודעת על החפצים?
עדה, גב' לירז: מאו הבנות או הסבתא.
עו"ד טולדנו: לא ידעת מזה בעצמך?
עדה, גב' לירז: רגע, רגע, רגע, שנייה. הבנות ישבו בחדר האחורי בגינה, בשבעה, דיברתי עם הסבא והסבתא, עם המשפחה שהייתה בפנים, ואז יצאתי אחורה, אני זוכרת, רינת ישבה שם עם החברים שלה, במרפסת, בצד הזה, איפה שרינת ישבה, יש מן סככה כזו, משהו כזה שהיה מכוסה בבד, ובאמת אפילו אני שכחתי, אני מתנצלת עכשיו, אבל שאלתי מה זה כל הדבר הזה?, ואז הם אמרו לי שזה ריהוט שנמצא שם כבר חודש, וששמעון הביא את זה מאיפשהו.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב, זה לא נקודה שנמצאת,
עו"ד טולדנו: טוב.
כב' הש' פינקלשטיין: זה לא נמצא, רגע, רק רגע, לפני ששואלים אותך על מסמכים כאלה ודברים, בואו נראה אם יש עוד שאלות.
עו"ד טולדנו: אין. אני יכולה לשבת?
כב' הש' פינקלשטיין: אני רוצה לעשות סדר בדברים. מה שאת סיפרת, זה בסדר? את מרגישה בסדר?
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: אם את רוצה הפסקה או לשתות,
עדה, גב' לירז: לא.
כב' הש' פינקלשטיין: אני מבין שזה מעמד לא קל, אבל אהה,
עדה, גב' לירז: מעמד לא קל זה להיכנס לחדר שינה ולבית של החברה שלי ולראות את מה שקרה שם. זה, זה לא קל. לראות את ההרס שהוא עשה שם, כל החפצים שהוא שרף וזרק, את התמונות שהוא אמר לי שאין לו בעיה לתת לבנות והוא לא הסכים לתת אחר כך, שנאלצנו ללכת ולסרוק תמונות מכל החברים, כדי שלבנות שאימא שלהן לא נמצאת יהיה איזשהו אלבום. זה קשה. זה קשה לראות.
כב' הש ' ברודי: את ראית דברים שרופים פאני?
עדה, גב' לירז: בוודאי. כן. עכשיו אפשר גם ללכת ולראות, עדיין יש שם דברים שרופים.
כב' הש ' ברודי: איפה? ליד הבית?
עדה, גב' לירז: כן. בחצר.
כב' הש ' ברודי: חפצים אישיים של ג'ני?
עדה, גב' לירז: כן. כן. אנחנו עסוקים בלפנות דברים ששייכים.
כב' הש ' ברודי: ומכל התכשיטים שלה הכול נעלם?
עדה, גב' לירז: כלום. והוא אמר לי, אני זוכרת בשבעה, שהסתכלתי על האלבום תמונות, ואמרתי את ג'ני לא ראיתי ככה, היה, היה איזה שלב ב, באמת ב, ביום הראשון, שעדיין אתה לא בטוח מה קורה פה, ואז אמרתי וואו אני ממש חייבת את התמונות האלה, אין לי אותן, כשבמחשבה שלי זה גם שהאלבום הזה יגיע איכשהו לבנות. והוא אמר אין בעיה, תבואי אחר כך ואני אתן לך. וכל מה שעשינו אחר כך זה לא עזר לנו, הוא לא הסכים לתת את התמונות. ורק כשנכנסנו עם שוטר הרבה יותר מאוחר, נדמה לי שנה אחרי, אז הצלחנו לחלץ כמה תמונות. הכול, הכול, פשוט למחוק חיים של אישה, לקחת את האימא של הבנות, וגם למחוק את הכול. אז אני לא יודעת איפה הכאב הזה על האישה שהוא היה איתה ביחסים טובים, אני לא יודעת איפה זה, אם אתה שורף את הבגדים שלה, אם אתה זורק את התמונות, אם אתה, לא, אני לא, זה לא מתחבר לי, לא מסתדר לי עם שום דבר נורמטיבי, שום דבר סביר של אדם מן הישוב, באמת לא מסתדר.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב. עכשיו רגע. אני רוצה לעשות סיכום כאן.
עו"ד טולדנו: טוב, אני מתיישבת, אני סיימתי.
כב' הש' פינקלשטיין: כן. לעצמי.
עו"ד טולדנו: אוקיי.
כב' הש' פינקלשטיין: את שומעת על זה בסיני, אני פשוט רוצה לשאול שאלה מסוימת, את חוזרת אחרי ההלוויה, השיחות שלך עם שמעון, את מדברת על שיחה אחת או שתיים בזמן השבעה, לאחר מכן את באה לשבעה?
עדה, גב' לירז: לא. אחרי השש פעמים,
כב' הש' פינקלשטיין: אחרי השש פעמים, מה שנקרא, במירכאות כפולות.
כב' הש ' אמיר: שיחת השש פעמים.
עדה, גב' לירז: כן, היה,
כב' הש' פינקלשטיין: שיחת השש פעמים את לא מגיעה.
עדה, גב' לירז: לא מגיעה, קשה לי מאוד להיות בסביבה. אני חושבת שכן קפצתי רק אבל יותר לא דיברתי.
כב' הש' פינקלשטיין: אוקיי. עכשיו, הפעם הבאה שאת מדברת איתו זה ב-30.
עדה, גב' לירז: לפני ה-30.
כב' הש' פינקלשטיין: לפני ה-30. ל-30 את הולכת? אתם עושים, יש איזה טקס?
עדה, גב' לירז: ברור. ברור.
כב' הש' פינקלשטיין: הוא נמצא ב-30?
עדה, גב' לירז: הולכת, כותבת.
כב' הש' פינקלשטיין: את זוכרת? זו לא הנקודה,
עדה, גב' לירז: אני זוכרת, כן, אותו ואת הבנים שלו בצד, כן, כן.
כב' הש' פינקלשטיין: עומד ב-30.
עדה, גב' לירז: לא חותמת על זה. אבל את הבנים בוודאות ראיתי שם.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר. מה שרציתי לשאול אותך זה שאלה ממש אהה, שלא קשורה למיינסטרים, אלא כזה דבר. מה שאת מתארת לנו, שבזמן אמת, כבר בשיחת הטלפון עם בעלך, את מעלה חשדות שמצד אחד ג'ני לא התאבדה, ומצד שני שמעון קשור בזה.
עדה, גב' לירז: זה לא היא. זה הוא. זה מה שאמרתי.
כב' הש' פינקלשטיין: זה לא היא, זה הוא.
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: עכשיו, ההיגיון אומר שאת מדברת על הנושאים האלה עם בעלך במשך כל השבעה, זה שיחה,
עדה, גב' לירז: לא.
כב' הש' פינקלשטיין: אז, על הנושא, לא, שעל הנושא הזה,
כב' הש ' אמיר: את בבית.
כב' הש' פינקלשטיין: את בבית.
כב' הש ' אמיר: את לא היית בשבעה כי שמעון עשה,
כב' הש' פינקלשטיין: האם את החשדות שלך האלה, שהיא לא התאבדה, והוא קשור לזה, את משתפת בזה אנשים נוספים?
עדה, גב' לירז: ברור.
כב' הש' פינקלשטיין: את מי?
עדה, גב' לירז: כבר בסיני. לא חיכיתי זמן.
כב' הש' פינקלשטיין: כן, את מי?
עדה, גב' לירז: את, רק אחת, את העובדת הסוציאלית, שהיא עדכנה אותי מה קורה, והיא הייתה גם בצוות שקשור ל, לטיפול בסיטואציה הזו של המוות, איך מתארגנים להלוויה, תמיד יש כזה מן צוות איך מלווים,
כב' הש' פינקלשטיין: כן, ברור.
עדה, גב' לירז: את ה, את מי שזקוק ל, לעזרה, הולכים להורים שלה, שואלים אותם מה הם צריכים לצורך ההלוויה וכו', אז אני בקשר איתם, וברגע ששמעתי שיש ניתוח שלאחר המוות שהוא היה מסיבות אחרות כמובן לא בגלל החשדות שלי, אז אני לפחות רגועה שבודקים, שיידעו מה קרה.
כב' הש' פינקלשטיין: אז שיתפת בזה גם את העובדת הסוציאלית.
עדה, גב' לירז: ברור. ברור. כן. ואחר כך בשבעה, אז שוב, היא לא מגיעה לשבעה כל הזמן, אני ממשיכה להיות בתפקיד, אנחנו ממש כל הזמן נפגשנו וניסינו להבין, אספנו, פשוט אספנו דברים, אנשים מכירים, כל אחד יש לו איזו זווית עם ג'ני כי היא חלק מאיתנו, היא חברה טובה, זה לא סתם איזו חברה שגרה בשכונה למעלה ונפטרה במקרה. היא קשורה אלינו. אז פתאום אתה שומע מזה, ופתאום אתה שומע מזה, ישירות, מאדם ששמע בעצמו.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לירז: מה, מהאחות, מה,
כב' הש' פינקלשטיין: טוב. עכשיו, גברת טולדנו, המסמכים האלה שאת רצית להציג לנו.
עו"ד טולדנו: זהו.
כב' הש' פינקלשטיין: רק שנייה. מתארת, אין כאן עוד דבר נוסף שקשור לידיעתה האישית.
עו"ד טולדנו: לא, שלא חשוב לי בכל אופן.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר
עו"ד טולדנו: אני העדתי אותה על מה שיש שם מידיעתה האישית.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר. כן. חקירה נגדית.

ע.ת/4, גב' לירז, משיבה בחקירה נגדית לעו"ד באומן:
עו"ד באומן: פאני, שלום לך.
עדה, גב' לירז: שלום.
עו"ד באומן: אז, אז מה בעצם את אומרת לנו היום? את אומרת לנו ששמעון הרג את ג'ני? זה, זה התמצית של, של כל העדות?
עדה, גב' לירז: מה שאני, מה שאני אומרת לכם, זה שג'ני לא התאבדה, נקודה.
עו"ד באומן: אוקיי.
עדה, גב' לירז: והיא הייתה במצב כזה גם שהיא לא סתם פתאום ביום בהיר אחד מתה, זה מה שאני אומרת, אתם תעשו את העבודה שלכם.
עו"ד באומן: השופטים יחליטו, אבל מה שאת אומרת ככה, אם לזקק את העדות שלך למסר קצר, שמבחינתך לא הגיוני שג'ני התאבדה.
עו"ד טולדנו: מהנהנת.
עו"ד באומן: בסדר. ואז את אמרת לנו ב, במענה לשאלות חברתי, אמרת "זו לא היא, כנראה הוא עשה את זה".
עו"ד טולדנו: מהנהנת. תגידי כן.
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: לא במענה לשאלות חברתך. היא אמרה את זה לבעלה,
כב' הש ' אמיר: לבעלה, לבעלה היא אמרה "זה לא היא, זה הוא".
עו"ד באומן: אני התכוונתי שזה היה בעדות הראשית.
כב' הש' פינקלשטיין: כן. אה.
עו"ד באומן: בשלב העדות הראשית, בשלב הקודם.
עדה, גב' לירז: זו התגובה, אחרי ששאלתי איך, מה קרה, כי אתה יודע, אנחנו שומעים על המון אנשים שמתים מדום לב, בגיל 50 ספורטאים ידועים. שאלתי איך? ואז הוא אמר שהיו המון כדורים ליד המיטה שלה, וכנראה, בודקים אפשרות שאולי היא התאבדה, ו, ואז התחבר הכול, כל מה ששמעתי חודש וחצי, כל מה שהבנתי ממנה חודש וחצי.
עו"ד באומן: זה, זה נכון שאת היית בדעה שהיה פה בכלל עניין של הרעלה?
עדה, גב' לירז: מה זאת אומרת? אם יש כדורים על יד, ואם חושבים שהיא לקחה אותם, ואחר כך כמובן אמורים למצוא שיש חומרים בגוף שלה, מה שאני רק אמרתי, למה היא לקחה את זה והכניסה לתוך גופה, זה מה שהיה ברור לי, כי זה לא אישה שתעזוב, גם אם יהיה לה קשה היא נשארת ויש לה תפקיד עם הילדים שלה, אוקיי? זה מישהו,
עו"ד באומן: רגע, לא, לא לגמרי הבנתי את תשובתך. אני שאלתי, אני,
עדה, גב' לירז: כן?
עו"ד באומן: אני אומר את זה שוב, אולי אני אפשט את זה. האם את היית בדעה שהייתה פה אי, שהיה פה עניין של הרעלה מתמשכת?
עדה, גב' לירז: באותה שנייה ששמעתי שהיא נפטרה, אחרי, אחרי חודש, אחרי ששמעתי.
עו"ד באומן: אני לא יודע, תתארי לי את דרך מחשבתך,
עדה, גב' לירז: זה לא,
כב' הש' פינקלשטיין: זה שאלה כאילו. מוקלט שאת, ההקלטה לא יודעת ש,
כב' הש ' אמיר: העדה אומרת עם סימני שאלה. ולא עם סימני קריאה.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
כב' הש ' ברודי: מה שבעצם המסר שלך הוא בין היתר לאור ההיכרות שלך, וגם המצב המשפחתי, אני לא מדברת כרגע על המצב הבריאותי. וגם האחריות שלה כלפי הבנות, והאהבה שלה כלפי הבנות, זה לא מתיישב לך עם מעשה רצוני. זה בעצם המסר ש, אחד המסרים שלך. זה נכון?
עדה, גב' לירז: כן. ו, וכשאני שומעת ממנו שהיא התאבדה שש פעמים - זה עוד יותר מחזק את זה, כי את יודעת, בן אדם יכול ליפול פעם אחת למשבר, אולי הוא יכול לקחת קצת יותר מדי כדורים ממה שהוא אמור לקחת, אבל כשבן אדם אומר לי שש פעמים ניסתה להתאבד - זה פשוט לא מסתדר, כי אנחנו מלווים אותה כל התקופה הזו, אנחנו רואים אדם נמרץ, לא אדם חולה, ואני יודעת ממנה ואני סומכת עליה, אני מצטערת, יותר, מאשר על אדם שאני פחות מכירה, שהמצב הקשה הוא שלו, אין לו שום סיבה לומר לי שהמצב הקשה הוא שלו כש,
כב' הש ' ברודי: מה שאת אומרת, את אומרת שבעצם עקב הקשר האינטנסיבי שלך איתה, אם היה משהו חריג, היית מבחינה את חושבת?
עדה, גב' לירז: כן. אבל באמת, הנקודה המשמעותית היא גם שעשתה אצלי את השינוי, זה שהוא מתעקש על זה בפניי שהיא התאבדה. אם היו אומרים לי את זה ברחוב, הייתי אומרת שזה שמועה אני לא יודעת, אבל הוא אמר לי את זה פעמיים, בצורה,
כב' הש ' ברודי: בתוקף?
עדה, גב' לירז: כן. ואחר כך כשכמובן אני באה וכן שומעת את ההקלטות של הרדיו, אז הוא אומר את זה גם בפומבי. זה, זה פשוט, זה הסיפור. אז אם אתה אומר לי שהיא התאבדה וניסתה להתאבד, זה פשוט, זה, וכשהוא אומר על האנשים בעבודה, האנשים בעבודה לא יתפלאו, בעבודה של המוניות שלו, לא יתפלאו שהיא נפטרה, כי אה כן חצי שנה היא במצב קשה בקושי נושמת בלילה, אני חייב לשמור עליה ולטפל בה.
עו"ד באומן: זה משהו אחר, את עכשיו עושה פה ערבוב, ערבוב של, תבדילי בין ניסיונות התאבדות לבין שהיא במצב קשה ולא נושמת בלילה. מה, מה הקשר בין הדברים?
עדה, גב' לירז: זה, בוודאי שזה קשור, כי אם,
עו"ד באומן: איך?
עו"ד טולדנו: היא תסביר.
עו"ד באומן: התאבדות היא התאבדות, ומצב רפואי קשה זה מצב, זה משהו אחר לגמרי.
עדה, גב' לירז: גם התאבדות וגם ליצור מצב שאדם חולה עד כדי כך שהוא לא נושם בלילה ואני צריך לשמור עליו, שזה, שזה לקראת מוות, אוקיי? שני ה, שתי הסיטואציות האלה מראות על חוסר תיאום בין מצב של אדם, לבין מצב שמישהו רוצה לתאר את המצב של האדם הזה, אוקיי? אם אני אומרת לך תקשיב, הבן אדם הזה עומד למות, והבן אדם הזה אפילו לא נושם, וכשהוא מת אתה אומר לי שהוא ניסה להתאבד, או שהוא לא נשם לפני כן, אז אחד מהשתיים - או שהבן אדם לא נשם ואחר כך הלך והתאמן, או שהבן אדם השני רצה ליצור מצב שבן אדם הולך למות. איזה אינטרס יש לו לגרום לזה שאנשים בעבודה שלו יחשבו שהיא הולכת למות? שאנשים ברדיו יחשבו שהיא עומדת להתאבד?
עו"ד באומן: טוב.
עדה, גב' לירז: כי, תעשה אחד ועוד אחד, אני זה לא התפקיד שלי, באמת.
עו"ד באומן: תראי.
כב' הש' פינקלשטיין: עוד דבר, רק להשלים תמונה אחת. עזבי רגע את השש פעמים, שזה אחרי זה. כשאדם אומר לשני "זה לא ג'ני" או "היא לא התאבדה, זה הוא", מה שאת אומרת לבעלך, זה יכול להיות גם להתיישב, פשוט תסבירי לי שלא לזה התכוונת, זה הוא, זאת אומרת הוא אחראי לזה שהיא התאבדה, אבל מהדברים שלך אני מבין אחרת - היא לא מתאבדת. זה היא לא התאבדה.
עדה, גב' לירז: זה גם וגם.
כב' הש' פינקלשטיין: כלומר,
עדה, גב' לירז: אני יכולתי להגיד היא לא התאבדה, משהו אחר קרה, אבל זה הוא, כי שוב, כל הדגלים האדומים האלה, שהיו הסימנים, אתה יודע, פתאום זה מתחבר, וזה התחבר לי, למצב הקשה מאוד בבית, לשיחת הטלפון המאוד דחופה, שמשהו קורה איתו והוא לא יציב והוא לא מטפל, וזה, זה מתחבר. אחר כך זה גם נבנה ומתחבר מדברים ששמעתי באופן ישיר, מאנשים אחרים, וזה מתחבר,
עו"ד באומן: פאני,
עדה, גב' לירז: לדברים שהוא אמר לי. אבל באותה שנייה, אתה יודע, זה, ובאמת מה שמוכיח ש, אתה יודע, אני כל הזמן חוששת שאני, שאתה תיפול לתוך תבנית ותתחיל לאסוף דברים כדי להצדיק את התבנית הזו.
כב' הש' פינקלשטיין: קונספציה מה שנקרא.
עדה, גב' לירז: ו, כן, בדיוק, ולא רציתי ליפול בזה. אני אדם שבודק את עצמו כל הזמן. אם אני כועסת על הבעל שלי, אז אני בודקת אחר כך מכל הכיוונים.
כב' הש' פינקלשטיין: אוקיי.
עדה, גב' לירז: וכשאמרו לי שהוא כעס שאמרו שהיא התאבדה, אני פשוט עשיתי לעצמי reset מחדש ואמרתי "פאני זה משהו חמור, תבדקי את זה, תבואי נקייה", ובאמת באתי נקייה להלוויה, לשבעה הזו, ואני חושבת שבשבעה, האמירה שלו, וההכנסה של האישה הזו, שאחר כך מסתבר שהיא הייתה איתו גם לפני, זה לא מותיר ספק, אני, באמת, כאילו אין, גם אם רציתי להיות הכי הוגנת בעולם ולא להיות שיפוטית - פשוט הוא נפל, הוא נפל בזה. הוא נפל בזה. ואחר כך ראינו שהוא נפל בזה עם האישה הראשונה שהוא הכניס אישה אחרת, וזה פשוט חזר על עצמו.
עו"ד באומן: על זה אין לך מושג, את כרגע משוחחת,
עדה, גב' לירז: אין לי מושג, אם אנשים, מהאישה עצמה שהייתה בבית של האישה הראשונה אז אין לי מושג מזה, למה שהיא תגיד לי שהיא הייתה בבית של האישה הראשונה, סליחה, ב, בשבעה של האישה הראשונה? למה שהיא תגיד לי את זה? מה, מה זה מוסיף?
עו"ד באומן: זה לא קביל מבחינת,
עדה, גב' לירז: כן? טוב.
עו"ד באומן: בסדר. תראי. תראי. קודם כל אני רוצה לומר לך שמה שאת עשית למעשה זה לקחת שתי נקודות, וחיברת את הקו ביניהן, אבל את יודעת, במקום ל, לצייר קו ישר, יצא לך,
עו"ד טולדנו: אני יכולה להתנגד?
כב' הש' פינקלשטיין: בוא תראה לה את זה. אז, אתה, לא, בלי נאומים. תראה לה.
עו"ד טולדנו: אבל גם מה זה משנה? הוא צריך לשכנע אותה שהיא טועה עכשיו?
עו"ד באומן: בסדר, נעזוב את ה, את הדוגמה המוחשית.
כב' הש ' אמיר: הוא חוקר על מה שהיא חושבת כי את חקרת על מה שהיא חושבת, זה כל התיק,
עו"ד טולדנו: לא.
כב' הש' פינקלשטיין: עזוב את זה עכשיו.
עו"ד באומן: תראי.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: אחד הדברים שככה הקדשת בדברייך, אמרת, בהתייחס, בהתייחס להקלטה של שמעון מדבר בתוכנית הרדיו של איריס קול, איפה שהוא מדבר על ההתנכלויות של הקיבוץ לבני הזוג, הוא פוחד ש, שבת הזוג ג'ני תעשה משהו לעצמה, כמו בסרט "אדמה משוגעת", אמרת בקהילה שלנו אין דברים כאלה, זה פשוט הזוי. אני חושב שאני מצטט אותך די מדויק.
עדה, גב' לירז: כן.
עו"ד באומן: תראי, אני רוצה להגיד לך שזה בכלל לא הזוי. זה בדיוק מה שהיה. אחד לאחד. שימי לב. אני רוצה להגיד לך שפחות מחודשיים אחרי הפטירה, כן? פחות מחודשיים אחרי הפטירה, ב-14 לאוקטובר 2009, כאשר דוח הנתיחה שנערך לג'ני מצביע על, על פטירה מסיבות טבעיות, הקיבוץ, אסיפת הקיבוץ מתכנסת ומחליטים להעיף אותו מהקיבוץ. אומרים לו "אדוני, עליך לעזוב את הדירה שאתה גר בה, לרבות כל האנשים וכל החפצים", בקיצור מעיפים אותו מהקיבוץ. זה נכון? אני צודק? את הצבעת בעד באסיפה הזו?
עדה, גב' לירז: ברור. אני מזכירה לך שהוא גר בבית של הבנות האלה, שהוא הכניס אישה אחרת לבית שלו, בשבעה, אוקיי? אז מה אתה היית עושה? מה אתה היית עושה אם החצר של הבית שלך, אם היה נמצא שם מישהו שאתה מפחד אפילו לעבור ליד הבית הזה? מה היית עושה? היית אומר לו "בוא תגור, אתה צריך עוד משהו? אולי נעזור לך?". ברור שהוא לא צריך להיות שם. ברור שהבנות צריכות להיות שם. זה לא דוגמה להתנכלות. איך אתה מביא מסקנה כזו?
כב' הש ' אמיר: לא, את פשוט אמרת קודם בחקירה ששמעון אמר לך שהם יעשו ככה וככה, ואני אשאר בבית, אז היא אמרה, את אמרת לו מה, מה בכלל אתה מדבר על הבית, הרי ברור שאתה נשאר בבית.
עדה, גב' לירז: לא, לא אמרתי לו. אמרתי שאני שאלתי אותו על איך הוא התמודד עם הילדים,
כב' הש' פינקלשטיין: איך הוא יסתדר עם הבנות.
עדה, גב' לירז: עם הילדים, עם הטיפול בילדים.
כב' הש ' אמיר: כן, איך תתמודד עם הילדים,
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש ' אמיר: ואז הוא אמר לך "אני אשאר בבית", ואז את שאלת "זה ברור שתישאר בבית",
עדה, גב' לירז: לא, לא אמרתי לו שזה ברור שהוא יישאר בבית, כי לא ידעתי דבר על הבית. ודרך אגב לא היו גורמים לו לעזוב את הבית אם כל ה, אם כל ההאשמה הזו לא הייתה עולה, אם זה לא היה כל כך ברור שיש פה משהו. אף, היו נותנים לו לגור, והיו יותר מזה, היו עוזרים לו לטפל בילדים, והיו מציעים לו עזרה, והיו עוזרים לו מכל הכיוונים.
כב' הש' פינקלשטיין: אז את אומרת שההחלטה הזאת של הקיבוץ הייתה בגלל החשדות שלהם?
עדה, גב' לירז: ברור.
כב' הש' פינקלשטיין: שהוא קשור למוות?
עדה, גב' לירז: ברור. והוא לא חבר. עכשיו, כשאתה לא חבר,
עו"ד באומן: תראי, פאני,
עו"ד טולדנו: הנה, הנה, היא רוצה להשלים,
עדה, גב' לירז: כשאתה לא חבר אתה לא אמור לגור בבית גם אם הוא שייך לך. אתה מקבל את כל הערך הכספי של הבית, אם הוא שייך לך בירושה, אבל אתה לא יכול לגור במקום הזה, אוקיי? אבל, אני מכירה סיטואציות של לא חברים שימשיכו לגור ויעזרו להם, כי שתי הבנות הן בנות של חברה, וכי מדובר פה במשפחה שנשארה ללא אם.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לירז: אז אם באמת היה מתברר בסוף שהיא מתה, קורה, מתה מוות כזה או אחר, קורה, אז לא היו אומרים לו לצאת מהבית ולא יעזור לכם דבר, אני הייתי שותפה לעזרה של הקהילה שלנו למקרים יוצאי דופן ו,
עו"ד באומן: תראי, את אומרת את הדברים באמת זה נשמע מנהמת לבך, כל כך אהה, נשמע משכנע. אבל, אבל זה לא נכון, תראי, אני אוחז בידיי תצהיר שחברתך ג'ני כתבה, משהו חצי שנה לפני,
עו"ד טולדנו: ת'?
עו"ד באומן: ת/35.
עו"ד טולדנו: לא, נו, באמת, אני רוצה לראות. תודה.
כב' הש ' אמיר: איזה ת'?
עו"ד באומן: ת/35, דיברנו עליו בהקשר של הגברת מזל,
כב' הש' פינקלשטיין: התצהיר.
עו"ד באומן: התצהיר, כן. תראי מה היא אומרת.
כב' הש' פינקלשטיין: שנחתם מתי?
עו"ד באומן: במרץ 2009.
עו"ד טולדנו: זה יחד עם המסמך חליף, זה כאילו,
עו"ד באומן: בסדר, מה זה משנה יחד עם מה זה עכשיו.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: זה ת/35. עכשיו תראי, היא מדברת איתנו דרך התצהיר הזה, היא מתוך הקבר שלחה לנו את התצהיר הזה כאילו, כן? תראי מה היא כותבת לנו. את אומרת שזה לא נכון.
עדה, גב' לירז: כן.
עו"ד באומן: אומרת ככה, סעיף 9, זה הסעיף שמעניין אותי, היא אומרת "מזה כ-10 שנים עוברים אני, בעלי וילדנו, מסכת רציפה של התנכלויות, מצד חלק מחברי הקיבוץ, כמעט מכל סוג שניתן להעלות על הדעת, זאת על רקע יחסיי עם בעלי שאינו חבר קיבוץ, וניסיונותיו להתקבל כחבר קיבוץ מחד, ומאידך ניסיונות חברי הקיבוץ לנשל אותנו מביתנו, ולהביאנו לעקור ו/או להסתלק מהקיבוץ ללא כל תמורה או בעד תמורה מגוחכת ובלתי ריאלית, ובכך להותירנו ללא קורת גג או אמצעים לקיום המשפחה". תצהיר שג'ני כתבה. מה, מה את אומרת על זה? איך את מספרת לנו את כל הסיפורים שלא נותנים לו להישאר לגור בבית, וזה, אני אומר לך שבמשך 10 שנים מנסים לדחוק את הנאשם, הקהילה שאת חברה בה, שאני חושב שאת חברה די דומיננטית, מנסה לדחוק את הנאשם מחוץ לקהילה, בכל האמצעים, לא הצליחו עד שג'ני נפטרה, ברגע שג'ני נפטרה בשלו התנאים מבחינה משפטית, מה את אומרת?
עדה, גב' לירז: אתה מתבסס על המכתב הזה ב,
כב' הש ' אמיר: זה לא מכתב. זה תצהיר.
עדה, גב' לירז: תצהיר.
כב' הש ' אמיר: שניתן לפני עורך דין. זה עדות. לאחר שהיא הוזהרה לומר אמת, שאם לא כן, היא תהיה צפויה לעונשים הקבועים בחוק.
עדה, גב' לירז: כמו שהצוואה שג'ני חתומה עליה, שהיא נותנת שקל לבנות שלה, והיא חתומה על זה,
עו"ד באומן: גברתי, אל תהיי דמגוגית. תני לנו תשובה.
עדה, גב' לירז: כעורך דין, לא,
עו"ד טולדנו: סליחה,
עדה, גב' לירז: אני ממש לא דמגוגית.
כב' הש' פינקלשטיין: רגע. רגע. רגע.
עו"ד טולדנו: לא להעליב אותה.
עדה, גב' לירז: אתה מביא לי מסמך שהיא כתבה, ואתה חושב שאני אתייחס ברצינות למסמך הזה. בוא, אני אשאל אותך הפוך. אם במרץ היא כתבה,
עו"ד באומן: אני לא משחק איתך את המשחק הזה, גברתי.
עדה, גב' לירז: אני עונה לך.
עו"ד באומן: אל תשאלי אותי. אני שואל, תשתדלי לענות בבקשה.
עדה, גב' לירז: אתה רוצה שאני אתייחס למכתב הזה כאילו הוא עובדה. אני מאוד מצטערת. אם אני הייתי כותבת מכתב כזה על הבית שלי, ועל קורת הגג שלי, שנלקחת ממני, במרץ, לא הייתי ממשיכה לחיות בקהילה הזו, לפרוח בה, ללכת לאירועים, ללכת לספורט, להיות חברה של כולם. לא הייתי עושה את זה.
עו"ד באומן: תראי, זה הזוי,
עדה, גב' לירז: למה הזוי?
עו"ד באומן: יעיד כאן עורך הדין שערך את התצהיר שג'ני חתמה על התצהיר הזה בפניו, ובית המשפט יקבל את העדות הזו, אני, ככה אני מעריך, מרשה לעצמי להעריך.
עדה, גב' לירז: אז אני,
כב' הש ' אמיר: שמה? שזה אמת?
עו"ד באומן: שהיא חתמה כך בפניו. כן.
עדה, גב' לירז: תשאל באיזה מצב היא הייתה.
עו"ד באומן: ושהוא הזהיר אותה, ושלפי כל הסימנים לא היה פה שום לחץ אחר.
עדה, גב' לירז: אז תשאל,
כב' הש ' אמיר: מה שאומרת העדה כאן, זו הערכה. העורך דין שיעיד, כל מה שהוא יכול להעיד, הוא לא צריך להעיד כי חברתך לא תחלוק הוא לא, הוא עורך דין.
עו"ד באומן: אוקיי.
כב' הש ' אמיר: שבאה בפניו מישהי והוא הזהיר אותה לומר אמת, שאם לא כן היא תהיה צפויה לומר את האמת, לעונשים הקבועים בחוק, ואז היא חתמה על התצהיר. אומרת העדה כאן שהתצהיר הזה - זה בלוף אחד גדול, שזה לא אמת, שמישהו לחץ אותה וגרם לה, בלחץ, לא בפני עורך דין, אלא בחוץ, בהלחצה אחרת, לחתום, ולחתום על תצהיר שקרי, כי, היא אומרת, שההתנהלות שלה, במהלך אותן שנים,
עדה, גב' לירז: לא תואמת.
כב' הש ' אמיר: סותרת לחלוטין, שההתנהלות החברתית שלה עם הקהילה היא לא התנהלות עם אנשים שמתעללים ומתנכלים לה ולילדים.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: תראי.
כב' הש ' אמיר: אחד שאוהב את הילדים,
עדה, גב' לירז: היא גם דיברה איתי, היא גם דיברה איתי,
עו"ד באומן: תראי.
עדה, גב' לירז: היא דיברה איתי על העבודה החדשה שלה, על דברים חדשים שהיא עושה. אתה חושב שהיא לא הייתה אומרת לי על זה שמעיפים אותה מהבית? ואיך אפשר להעיף אותה מהבית. הבית שלה. זה לא, זה לא מסתדר. פשוט, אני בשוק כאילו שאתה מסתמך על מסמך כזה. תשאל גם את האישה השנייה איך היא חתמה על זה שהיא מוותרת על הבית וכו'. זאת אומרת, זה מה שהבנתי מכל מה שלמדתי במקרה הזה, שאדם,
עו"ד באומן: תראי.
עו"ד טולדנו: תן לה לסיים.
עדה, גב' לירז: שאדם חותם על משהו שהוא בעצם, אתה יודע מה? את השאלה הזו שאלו כל החברים, איך היא חתמה על דבר כזה? איך היא חתמה על צוואה? ואיך היא חתמה על זה שהיא מוותרת על כל ה, נדמה לי הבונוסים,
עו"ד באומן: טוב,
עו"ד טולדנו: תן לה לסיים.
עדה, גב' לירז: ו,
עו"ד באומן: רגע, סליחה, אבל גם לי יש פה זכות דיבור.
עדה, גב' לירז: ובסוף,
עו"ד טולדנו: אבל היא לא סיימה.
(מדברים יחד)
עו"ד באומן: לא, חברתי, סליחה.
עו"ד טולדנו: לא, זה לא נוח לך, אז אתה מפסיק אותה באמצע.
עו"ד באומן: היא נואמת נאומים אינסופיים, מותר לי גם כן,
עו"ד טולדנו: הוא צועק עליי בגלל שלא נוח לו לשמוע את התשובה.
כב' הש' פינקלשטיין: לא, קודם כל אתם בדרך כלל מתנהגים זה לזה בנימוס.
עו"ד טולדנו: נכון.
כב' הש' פינקלשטיין: והנימוס יחזור לפה. אל תרחיבי עכשיו ותעשי את מלאכתנו. גם לנו עוד יש משהו לעשות. כן.
עו"ד טולדנו: אבל לא מותר לה לסיים את תשובתה?
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר. הבנו.
עו"ד באומן: תראי, אני באמת רוצה לאפשר לך לסיים את תשובתך, אבל מצד שני,
כב' הש ' ברודי: גברת טולדנו, באמת אין צורך,
עו"ד טולדנו: אני לא אמרתי מילה במהלך החקירה הנגדית. לא קמתי פעם אחת. אני יושבת בשקט, בדממה.
כב' הש' פינקלשטיין: את ראויה לכל שבח.
עו"ד באומן: זה, היא לא ראויה לשום שבח, ככה כל אחד מתנהג כל הזמן, ולא צריך לשבח אותו.
כב' הש' פינקלשטיין: כאן אתה מגנה אותי?
עו"ד באומן: לא.
עו"ד טולדנו: מה קרה?
עו"ד באומן: לא. טוב, לא משנה.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: תראי. אני, אני באמת לא, לא מבין. ג'ני הייתה מטומטמת? לא. נכון שלא? לפי מה ש, תוכן העדות שלך, וגם מהעדויות האחרות ששמענו כבר, היא הייתה אישה אינטליגנטית, ואסרטיבית, ואחת, ואישה חיונית, אישה שמתמצאת בהרבה דברים.
כב' הש ' ברודי: רגע, עד פה נכון?
עו"ד באומן: נכון?
כב' הש ' ברודי: תעני רק ל,
עדה, גב' לירז: כן, סליחה. כן.
עו"ד באומן: היא לא הייתה איזה עלה נידף, בטח שלא במובן הפיזי, היא הייתה אישה חזקה פיזית, וגם לא במובנים הנפשיים. היה לה עמוד שדרה משל עצמה. נכון? אז אם אני אומר לך, אז אם אני אומר לך שזו, זו ג'ני, את אומרת, ואת מאשרת.
עדה, גב' לירז: זו ג'ני.
עו"ד באומן: זו ג'ני. ואני אומר לך,
עדה, גב' לירז: רגע, שנייה, זו ג'ני, כן, אבל מול אנשים בקהילה, בסביבה הטבעית שאני מכירה, ואני מפרידה בין אדם מחוץ לביתו, לבין אדם שבתוך ביתו. וזה לא יעזור.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לירז: זה פשוט, אתה מבין שאנחנו שאלנו את אותן שאלות את עצמנו. בחוץ היא הייתה כזו. אני לא יכולה להעיד על איך היא הייתה במערכת הזוגית בתוך המשפחה, אני כן יכולה להעיד על מה שהיא אמרה לי שדברים קשים קורים בבית. ואחרים יכולים להעיד על מה שהם שמעו ממנה לגבי ההתנהלות שלו מולה, אוקיי? אז אהה,
עו"ד באומן: תראי,
עדה, גב' לירז: לחלק את זה לשני חלקים.
כב' הש' פינקלשטיין: פאני.
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: תגידי לי רגע. היא אהבה את הקיבוץ?
עדה, גב' לירז: אני חושבת שכן. בוודאי.
כב' הש' פינקלשטיין: שכן.
עדה, גב' לירז: כן. זה היה הבית שלה.
כב' הש' פינקלשטיין: זה היה הבית שלה הרבה מאוד שנים.
עדה, גב' לירז: בדיוק.
כב' הש' פינקלשטיין: עכשיו, אהה,
עדה, גב' לירז: היו לה קשיים, אבל היא אהבה את הקיבוץ.
כב' הש' פינקלשטיין: יש כאן כתב אשמה חריף מאוד נגד הקיבוץ, "ידוע לנו על משפחות נוספות שנאלצו לעקור מהקיבוץ נוכח התנכלויות חברי הקיבוץ כלפיהן". דיברתם על זה פעם?
עדה, גב' לירז: ממש לא.
כב' הש' פינקלשטיין: את מבינה? היא חותמת שידוע לה, לנו, ככה זה כתוב, על משפחות נוספות שנאלצו לעקור מהקיבוץ,
כב' הש ' ברודי: לנו בלשון רבים.
כב' הש' פינקלשטיין: כתוב לנו בלשון רבים, למרות שזה,
כב' הש ' ברודי: זה מופיע גם בתמליל.
כב' הש' פינקלשטיין: כן. על התנכלויות רבות, על משפחות נוספות שנעקרו מהקיבוץ נוכח התנכלויות חברי הקיבוץ כלפיהן. דיברתם פעם על הנושאים האלה?
עדה, גב' לירז: תביאו שמות של משפחות אני אגיד לכם. לא. אף פעם לא דיברנו.
כב' הש' פינקלשטיין: עכשיו אני שואל אותך כחברה שלה, ניקוב צמיגי הרכבים של המשפחה, דיברתם פעם על זה?
עדה, גב' לירז: בחיים היא לא אמרה לי דבר כזה.
כב' הש' פינקלשטיין: האם דובר על זה שהושלכה אש למרפסת הבית?
עדה, גב' לירז: לא. ממש לא. לא.
עו"ד באומן: תראי.
כב' הש ' ברודי: נחקרה אי פעם תלונה כזו?
עדה, גב' לירז: אני לא מעורבת בזה, אני לא יודעת. אני יודעת שהיו תלונות במשטרה על גניבה של מחשב שלו מהמפעל שלנו, אבל, היו עניינים, אבל אני ממש,
עו"ד באומן: תראי,
עדה, גב' לירז: לא דיברתי על זה בכוונה עם חברים מהקיבוץ ולא, היא לא דיברה איתי על זה.
עו"ד באומן: תראי, פאני, פאני, קצת קשה לי איתך, תראי,
עדה, גב' לירז: אני מקווה,
עו"ד באומן: תראי בבקשה, אהה, את מודעת לזה שלבני הזוג היה כלב שקראו לו חומי? והוא הורעל?
עו"ד טולדנו: אנחנו חוזרים, כבודכם,
עדה, גב' לירז: לא.
עו"ד טולדנו: ברשות כבודכם. אני רוצה להתנגד.
כב' הש' פינקלשטיין: לא, לא, לא. קודם,
עדה, גב' לירז: אין בעיה, אין בעיה.
כב' הש' פינקלשטיין: רגע, תשמעי אותי רגע. קודם כל מותר לו לשאול את השאלה הזאת. התמונה שלך היא תמונה אחרת. אז נכון שאת יכולה להגיד, והוא אמור לדעת על התמונה האחרת?
עו"ד טולדנו: הוא יודע, זה במוצגים.
עו"ד באומן: מה?
עו"ד טולדנו: זה במוצגים.
עו"ד באומן: מה?
כב' הש' פינקלשטיין: תראה, כאן היא שואלת כבר מלכתחילה,
עו"ד באומן: מה? מה?
כב' הש' פינקלשטיין: אתה מנסה להגיד שהכלב הורעל, היא, התובעת מנסה להגיד שזה לא בדיוק ככה, ככה אני מבין. וזה נכון?
עו"ד טולדנו: מה שעכשיו שלפת מהמוצגים, זה עד עכשיו היה בתיק המוצגים, אתה יודע שיש טענה שהוא ביקש שיגידו שהקיבוץ הרעיל את הכלב, אבל לא היה בזה שום דבר נכון.
עו"ד באומן: סליחה, אני רוצה לחדד את הנקודה הזאת עד הסוף.
עו"ד טולדנו: אני מתנגדת.
עו"ד באומן: שהעדה תצא בבקשה החוצה.
כב' הש' פינקלשטיין: לא, תסבירי, את מתנגדת.
עו"ד טולדנו: כן, אני רוצה להגיד למה.
כב' הש' פינקלשטיין: בדיוק.
עו"ד טולדנו: כשעלה סיפור חומי ועולות בכלל, עולים בכלל הסיפורים של התלונות שהגיש הנאשם, על כל מיני אירועים שיש לי מה להגיד כמעט על כל אחד מהם מראיות,
כב' הש' פינקלשטיין: ברור, ברור,
עו"ד טולדנו: וחלקם גם בתיק המוצגים, מפנים אל העדה הזו, שאיננה עדה לצורך העניין, אלא היא ממונפת על מנת ל, להראות את העובדה שהייתה טענה כזאת. אני נשארת ללא מענה כשכבודכם אומרים לי שזה לא רלוונטי לשאול אותה. אני לא יכולה להציג בפניכם את התמונה האותנטית.
כב' הש' פינקלשטיין: אז הנה, עכשיו את מציגה.
עו"ד טולדנו: אבל אני לא, אני לא.
כב' הש' פינקלשטיין: הנה, את כן.
כב' הש ' ברודי: יש גם חקירה חוזרת.
עו"ד טולדנו: אבל בחקירה החוזרת של העדה,
כב' הש' פינקלשטיין: לא, אבל תציגי עכשיו, יותר מזה, את אומרת,
עו"ד טולדנו: אני מתנגדת,
כב' הש' פינקלשטיין: שהתמונה העולה, את מתנגדת,
עו"ד טולדנו: כן. מפני שהסיפור של חומי,
כב' הש' פינקלשטיין: כי השאלה הזאת מטעה.
עו"ד טולדנו: נכון.
כב' הש' פינקלשטיין: כי מהסיפור של הראיות שיש לך לגבי חומי,
עו"ד טולדנו: נכון. עולה,
כב' הש' פינקלשטיין: עולה,
עו"ד טולדנו: שהוטרינר עצמו, אשר שמעון הגיע אליו, כדי לטעון שהכלב הורעל בזרחן, מסר תצהיר שאומר ששמעון ביקש ממנו לכתוב שהקיבוץ עשה את זה, הקיבוץ הוא זה שהרעיל את הכלב, והוא אמר לו בשום פנים ואופן, אין לי שום אינדיקציה שכך קרה, והתצהיר ממשיך ומתייחס לעוד אירוע, זאת אומרת זה היה חלק מהנוהג שלו לבוא ולייצר כל מיני אירועים,
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
כב' הש ' ברודי: אולי צריך לשאול את השאלה בצורה שונה, עורך דין באומן.
עו"ד באומן: אני רוצה, אני רוצה להשיב להתנגדות.
כב' הש' פינקלשטיין: כן, תשיב להתנגדות.
עו"ד באומן: אני לא רוצה להתפשר בנקודה הזאת.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: כבודכם. אני שאלתי אם העדה מודעת לאירוע הרעלת הכלב, שהכלב הורעל.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: לא אמרתי שהיא הרעילה את הכלב, או הקיבוץ הרעיל את הכלב, או כל אדם אחר.
כב' הש' פינקלשטיין: האמת היא שגם התובעת לא מתנגדת לזה שהכלב הורעל. מה שהיא אמרה רק,
עו"ד באומן: לא,
כב' הש' פינקלשטיין: שהוא,
כב' הש ' אמיר: לא, סליחה, היא מתנגדת שהוא הורעל. היא אומרת, היא מסכימה שהכלב מת מרעל, אבל זה לא בהכרח שהוא הורעל.
כב' הש' פינקלשטיין: לא. שהוא הורעל,
עו"ד טולדנו: על ידי הקיבוץ.
כב' הש' פינקלשטיין: שהוא הורעל, לא, לא, לא, אז כאן אני עומד על זה. מה שמתכוונת התובעת לומר, שייתכן שהוא, שהוא בסך הכול היא אומרת שהנאשם ביקש, הפציר, בפני האיש הזה, לומר ש, אהה,
עו"ד טולדנו: הכלב הורעל על ידי הקיבוץ.
כב' הש' פינקלשטיין: הורעל על ידי הקיבוץ.
עדה, גב' לירז: אתם מבזבזים זמן על הכלב הזה. אני לא יודעת על הכלב הזה.
כב' הש' פינקלשטיין: גברתי, רגע, רגע, רגע, אל תתני לנו ציונים.
עדה, גב' לירז: סליחה.
כב' הש' פינקלשטיין: אנחנו לא מבזבזים זמן על הכלב הזה, אלא זה אילוסטרציה למשהו אחר, שאנחנו צריכים לברר כאן התנגדות בין התובע לבין הסנגור. אל תחזרי לקיבוץ ותגידי "בית המשפט עסק רק בכלב".
עו"ד באומן: בקיצור, אני רוצה לקבל החלטה, כבודכם.
כב' הש' פינקלשטיין: כן. בבקשה.
עו"ד באומן: אני רוצה לקבל החלטה. אני חושב שהשאלה מותרת, ההתנגדות לא הייתה נכונה.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב. אנחנו מתירים את השאלה האם ידוע לך, מה הייתה השאלה? שהכלב הורעל. ברור שהשאלה הזאת מותרת. כן.
עדה, גב' לירז: לא, כשזה קרה לא ידוע לי על זה. אחרי מותה של ג'ני דיברו על הכול.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עדה, גב' לירז: אוקיי?
עו"ד באומן: איך ידוע? את הכלב הכרת?
עדה, גב' לירז: לא. ממש לא. אני מאוד מצטערת. אמרתי לך,
עו"ד באומן: גמרנו.
עדה, גב' לירז: אני עובדת עד 18:00 בערב, נוסעת לספורט, חוזרת.
עו"ד באומן: הכלב נמצא גם אחרי 18:00 בערב.
עדה, גב' לירז: הוא נמצא בחצר של ג'ני. אני לא מכירה אותו, אני מצטערת.
כב' הש' פינקלשטיין: מה לעשות, היא לא מכירה את חומי.
עדה, גב' לירז: אני רגישה לילדים. לא לכלבים שלא,
כב' הש' פינקלשטיין: וזה באמת מיצינו את העניין. כן.
עו"ד באומן: עכשיו את התמונות בבקשה בחזרה.
עו"ד טולדנו: רגע, אני לא יודעת מה מהן אתה רוצה, ובאיזה הקשר. זה לא כולן קשורות, אז תגיד לי מה אתה רוצה, ובאיזה הקשר. מצורפות כאן תמונות של החבלה שלו בבטן, גם את זה אתה רוצה? לא? אז תגיד מה אתה רוצה.
עו"ד באומן: את התמונות שאת מחזיקה עכשיו ביד.
עו"ד טולדנו: תגיד לי איזה תמונות אתה רוצה ואני אגיד לך מה עמדתי.
כב' הש ' אמיר: אתם באמת מבקשים אגב את הבקשה שאתם ביקשתם?
עו"ד באומן: איזו בקשה ביקשנו?
כב' הש ' אמיר: בקשר לחוסר שיתוף פעולה של הנאשם עם סנגוריו?
עו"ד טולדנו: איזו בקשה?
עו"ד באומן: מה שאדוני מתכוון בקשר לעניין של ההסתכלות הפסיכיאטרית? כן.
כב' הש ' אמיר: חוסר שיתוף פעולה של הנאשם עם סנגוריו.
עו"ד באומן: יש תנודות לדבר הזה. אדוני עכשיו רואה שאנחנו מתייעצים ומשוחחים.
כב' הש ' אמיר: באולם בית המשפט היום אני רואה הרבה התייעצויות של הנאשם עם סנגוריו.
עו"ד באומן: נכון. אדוני צודק.
כב' הש ' אמיר: בסדר. שהרקע הוא, ישקף גם את מה שקורה פה באולם, כשאומרים שהוא לא משתף פעולה עם הסנגורים.
עו"ד באומן: טוב, תראי, אני רוצה להציג לך תמונות, מתוך תיק החקירה, של רכב פיאט, תגידי לי אם את מכירה אותו.
עדה, גב' לירז: לא. לא מכירה.
עו"ד באומן: את לא מכירה? זה הפיאט של ג'ני, מה, את לא מכירה?
עדה, גב' לירז: היא כל הזמן נסעה איתי. כל הזמן היא נסעה איתי, כי הייתה בעיה לנסוע עם הרכב שלה.
כב' הש' פינקלשטיין: למה? איזו בעיה?
עדה, גב' לירז: בעיה, תקציבית, שקשה בבית.
כב' הש' פינקלשטיין: הבנתי.
עדה, גב' לירז: אז נסענו יחד.
כב' הש' פינקלשטיין: אז את היית המסיעה הקבועה.
עדה, גב' לירז: כן.
עו"ד באומן: בסדר, אבל גם אם, גם אם היא מצטרפת אלייך לטרמפ, אני ככה מתוך ניסיון חיים, אני חושב שאתה גם יודע איזה רכב מחזיק החבר שלך.
עדה, גב' לירז: ממבט אחורי כזה היה גם שברולט, זה מה שאני יודעת.
עו"ד באומן: אה, אני אראה לך גם את השברולט.
עדה, גב' לירז: אוקיי.
עו"ד באומן: הו. אבל,
עדה, גב' לירז: מה אתה מראה לי? את הרכב במצב הזה? אני לא מכירה.
עו"ד באומן: תראי, אני מציג לך תמונה,
עדה, גב' לירז: אוקיי.
עו"ד באומן: של רכב פיאט.
עדה, גב' לירז: כן.
עו"ד באומן: שהשמשות שלו מנופצות.
עדה, גב' לירז: אוקיי.
עו"ד באומן: את מכירה אירוע של ניפוץ שמשות הרכב, השמשות של ג'ני?
עו"ד טולדנו: ממתי האירוע? על איזה אירוע אתה מדבר?
עדה, גב' לירז: שוב, אני חוזרת,
עו"ד טולדנו: כדי שנדע שהתמונות תואמות לזה.
עדה, גב' לירז: שוב, אני חוזרת, לא הרעלה של כלב, לא פגיעה בבית, לא שריפה, לא השלכה. כל זה - אני מניחה,
עו"ד באומן: בסדר.
עדה, גב' לירז: שזה כזה טראומטי שג'ני הייתה מספרת על זה.
עו"ד באומן: זה כנראה המצאה. תראי, אני רוצה להציג לך תמונות של שברולט. מוכר לך השברולט הזו השחורה? היא פשוט צורפה.
עדה, גב' לירז: אוקיי.
עו"ד באומן: מה אוקיי? את מכירה?
עדה, גב' לירז: לא, אני מכירה את השברולט, אבל אני לא מכירה את ה, את התמונות האלה.
עו"ד באומן: את לא, את מעולם לא שמעת שהשברולט נשרפה.
עדה, גב' לירז: לא, אני יודעת רק שהשברולט נעלמה, שהשברולט של ג'ני נעלמה, והופיעה אחרי השבעה. זה מה שאני יודעת. לכן אני מכירה את השברולט.
כב' הש' פינקלשטיין: מה פירוש,
עדה, גב' לירז: ואני מזכירה לך שאני בחורה, אז רכבים,
כב' הש' פינקלשטיין: רגע, מה פירוש?
עדה, גב' לירז: שנגנב הרכב,
כב' הש' פינקלשטיין: על השברולט עוד לא שמענו עד היום.
עו"ד טולדנו: כן, עוד תשמעו.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לירז: אם אני לא טועה, השברולט זה הרכב האחרון שהיה,
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לירז: שג'ני הראתה לי בגאווה ששמעון קנה לה.
כב' הש' פינקלשטיין: ששמעון קנה לה.
עדה, גב' לירז: כן. כן.
כב' הש' פינקלשטיין: שברולט.
עדה, גב' לירז: ואחר כך הבנתי מההורים שבעצם הם עזרו במימון של השברולט.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לירז: מה שאני יודעת גם, שוב, מההורים, שזה נעלם, הוא אמר להם שזה נגנב, ואחרי השבעה פתאום הופיע השברולט, ונדמה לי שגם הרכב הלבן, אני לא מכירה כל כך אהה, רכבים, אבל הרכב הלבן והכהה הופיעו אחרי השבעה בבית.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: בסדר. תראי, אני רוצה להציג לך ככה,
עדה, גב' לירז: אני לא יודעת דרך אגב איך כל זה קשור אליי, באמת, אני,
עו"ד טולדנו: פאני, תביאי לי את התמונות.
עו"ד באומן: תראי.
כב' הש' פינקלשטיין: נכון, לא,
עדה, גב' לירז: אני לא מייצגת את הקיבוץ או משהו.
עו"ד טולדנו: אגב, אתה לא מגיש את זה, נכון?
עו"ד באומן: אני מבקש להגיש את ה,
כב' הש' פינקלשטיין: לא, לא, זה לא קשור לעדה. תגישו את זה, אבל זה לא קשור לעדה.
עו"ד טולדנו: לא, אבל גם באיזה קשר, בהקשר של מה? של תלונה מסוימת?
כב' הש' פינקלשטיין: לא דרך העדה מגישים.
עדה, גב' לירז: מה שקשור אליי שאם זה היה קורה, היא הייתה אומרת לי, והיא בפירוש לא דיברה על הדברים האלה, אוקיי? זה אני כן רוצה שזה יהיה רשום.
כב' הש' פינקלשטיין: הסנגור צריך לענות לעצמו,
עו"ד באומן: כן?
כב' הש' פינקלשטיין: בבוא הזמן, איך זה יכול להיות שקורים כאלה דברים טראומטיים, והיא לא מספרת את זה לחברות שלה?
עו"ד באומן: אני לא יודע אם אני צריך לענות לעצמי,
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר.
עו"ד באומן: או שאני בסיכומים אעלה את התהייה הזאת, ואולי בית משפט יצטרך להתמודד איתה.
כב' הש' פינקלשטיין: כן. טוב.
כב' הש ' אמיר: אבל זה לא, זה לא נכון. אם אתה לא עונה לשאלות, אז התשובות יכולות להיות לא להנחת דעתך.
עו"ד באומן: נכון.
כב' הש ' אמיר: תמיד כדאי לענות.
עו"ד באומן: טוב.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
כב' הש ' אמיר: יש לי שאלה גם,
עו"ד באומן: תראי,
כב' הש ' אמיר: אם אתה כבר מעלה את כל הדברים האלה.
עו"ד באומן: כן.
כב' הש ' אמיר: הנאשם הגיש תלונה במשטרה, נכון?
עו"ד באומן: כן.
כב' הש ' אמיר: על כל הדברים, על הצתת ה,
עו"ד באומן: אני, יש לי כאן המון תלונות, אני לא יודע אם זה בדיוק על כל הדברים,
כב' הש ' אמיר: הכול, זה הכול בחייה של ג'ני, נכון?
עו"ד באומן: יש גם בחייה וגם אחרי מותה.
עו"ד טולדנו: כל התמונות הן ת'ים, ואת זה אין.
כב' הש ' אמיר: רק רגע, שנייה. יש אחרי מותה? למשל הצתת הרכב.
עו"ד באומן: חסר לי את הנתון הזה.
כב' הש ' אמיר: השברולט, שלטענת העדה נעלם מהשטח, ואחר כך הוא זכה להימצא מחדש ולשוב לחיים לאחר מותה,
עו"ד באומן: אין לי את הנתון הזה.
כב' הש ' אמיר: לא, זה מאוד מעניין אותי, כי אתה הצגת תמונה של שברולט שרוף. עכשיו, השאלה אם השברולט, התמונה צולמה,
עו"ד באומן: אני צריך את עזרת התביעה, אני לא, אין לי את הנתון הזה.
כב' הש ' אמיר: לא, מי צילם את השברולט?
כב' הש' פינקלשטיין: טוב, תבררו את זה לא על חשבון זמנה של העדה.
כב' הש ' אמיר: הלקוח שלך צילם אותה?
עו"ד באומן: אני לא יודע.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב. זו שאלה. נברר.
כב' הש ' אמיר: אז מה המשמעות?
כב' הש' פינקלשטיין: אני מבטיח לך שאנחנו עוד נברר את נושא השברולט. כן, בלי נדר. כן.
עו"ד באומן: טוב, תראי, אני רוצה להגיד לך דבר פשוט, אני רוצה להגיד לך דבר פשוט. אנחנו יודעים, אנחנו יודעים שהקהילה של הקיבוץ לא רצתה בשמעון כחבר קיבוץ. בסדר? אני רוצה לומר לך שכל עוד ג'ני הייתה בחיים, היא הייתה עוגן, העוגן שלו לקיבוץ, היא הייתה החיבור שלו לקיבוץ, ואי אפשר היה להזיז אותו כל עוד ג'ני הייתה בחיים, כל עוד הם כמובן חיים ביחד, נכון? וזה טריוויאלי מה שאני אומר.
עדה, גב' לירז: כן, אבל למה אתה מתכוון ש, אתה מתאר את זה כאילו שהקיבוץ חיכה רק לרגע שהיא לא תהיה, והוא יילך משם. לא רצו שהוא יתקבל כחבר,
עו"ד באומן: הקיבוץ בוודאי שלא,
עדה, גב' לירז: לא קיבלו אותו כחבר קיבוץ, זה לא אומר ש, שהוא מופקר או משהו כזה. לא. חבר זה מעמד מאוד מסוים, ומצאו סיבות לא לבחור בו כחבר קיבוץ. אבל כיבדו את העובדה שהוא הבן זוג של ג'ני, וככה כולנו התייחסנו אליו. אתה מציג את זה כאילו הוא לא יכול היה ללכת ברחוב. מי שלא יכול היה ללכת ברחוב זה אנחנו, זה לא הוא.
עו"ד באומן: זה היה קרוב למצב שהוא לא יכול ללכת ברחוב.
כב' הש ' ברודי: רק רגע, פאני, הכוונה היא שונה. הזיקה שלו, והקשר שלו, והבסיס שלו, והיכולת שלו להישאר בקיבוץ, זה בעצם כתוצאה מזה שהוא היה בן הזוג של ג'ני.
עדה, גב' לירז: וש,
כב' הש ' ברודי: זה מה שאומר לך עורך הדין.
עדה, גב' לירז: אוקיי.
כב' הש ' ברודי: ואז, הוא רוצה להסיק מזה מסקנות מסוימות.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: תראי, אני ככה, אני קצת אתקדם, אני אגיד לך ככה. קודם כל, זה שג'ני לא הייתה חברתך הטובה ביותר, זה, אנחנו מסכימים, נכון?
עדה, גב' לירז: לא, מה זה טובה ביותר?
עו"ד באומן: לא יודע, יש מושג כזה,
עדה, גב' לירז: היא חברה טובה.
עו"ד באומן: יש מושג כזה, החברה הטובה ביותר. את לא היית בקטגוריה הזו.
עדה, גב' לירז: אני,
עו"ד באומן: מה? סליחה?
כב' הש ' אמיר: BFF, best friend forever.
עדה, גב' לירז: אין לי דירוג של חברות, זה לא,
כב' הש' פינקלשטיין: רגע, רגע, לא להתערב, לא להתערב, לא להתערב, לפעמים השאלות לא מנוסחות בניסוח הכי ברור, כי זה נשמע קלישאי משהו.
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: אין אהה, לא תמיד יש הגדרות,
עו"ד באומן: תראי, פאני.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: אני מבין שאת באת לפה עם תחושת שליחות, אבל אם אני נסמך על הדברים שלך, בתמליל, של שיחה,
עדה, גב' לירז: אני לא החברה הטובה ביותר. זה בסדר. אל ת,
עו"ד באומן: אז בסדר, אז למה כשאמרתי את זה,
עדה, גב' לירז: אני,
עו"ד באומן: קודם כאילו אני הייתי רשע?
עדה, גב' לירז: לא אמרתי. לא. אני, תסתכל קצת על חברויות, כן? יש חברות, כל חברה היא לנושא אחר, ויש את היותר קרובה, יותר דחופה. אני,
עו"ד באומן: פאני.
עדה, גב' לירז: תמיד אמרתי שאני לא החברה הכי טובה, אוקיי? זה לא, תחרות.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר. אז היה יסוד לסנגור ב,
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
כב' הש ' ברודי: מה שאת אומרת זה שבפועל היו לכן הרבה תחומי עניין משותפים.
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: לא. לא. לא. זה לא מה שהיא אמרה. רק הספורט. הן היו קשורות בספורט.
עדה, גב' לירז: לא, לא, לא.
עו"ד באומן: למה הרבה תחומי עניין גברתי?
עדה, גב' לירז: לא. זה לא רק ספורט.
כב' הש ' ברודי: למעט מה שהיא סיפרה.
עו"ד באומן: גברתי.
כב' הש ' ברודי: זה מה שהיא אמרה.
עו"ד באומן: אני לא שמעתי על שום תחומי עניין מלבד הספורט.
עדה, גב' לירז: מה פתאום.
עו"ד באומן: משותפים.
עדה, גב' לירז: הרבה. למה? הלכנו לים יחד. דיברנו על דברים, אהה,
עו"ד באומן: טוב.
עדה, גב' לירז: אני לא מבינה למה, מה זה משנה כל כך.
עו"ד באומן: בסדר.
כב' הש ' ברודי: אבל אולי פה, בכל זאת, לנסות להעמיד דברים על דיוקם, את אמרת שבדרך כלל או שזה אופי היחסים, אני לא נכנסת לזה, או שזה היה האופי של ג'ני המנוחה, שהיא לא נהגה להיכנס לפרטים אישיים.
עדה, גב' לירז: נכון.
כב' הש ' ברודי: למעט נושאים מסוימים שסיפרת עליהם.
כב' הש' פינקלשטיין: אין לך אגב מה לכעוס על השאלה של הסנגור,
עדה, גב' לירז: אני לא כועסת.
כב' הש' פינקלשטיין: כי הוא לוקח את זה מתוך נתונים שמופיעים בפניו.
עדה, גב' לירז: כן, כן, אני,
כב' הש' פינקלשטיין: מתוך דברייך בעצם.
כב' הש ' ברודי: הוא עושה את עבודתו.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לירז: אני, אני כן ציינתי שאני לא חברה הכי טובה, זה בסדר, לא.
עו"ד באומן: בסדר.
כב' הש' פינקלשטיין: מאה אחוז. אבל את היית חברה טובה שלה. את נסעת איתה לספורט. היה לכם דיבורים. היה לכם הרבה שיחות ביניכן.
עדה, גב' לירז: עשינו תהליכים יחד, היינו המון שנים במפעל, זה לא,
כב' הש' פינקלשטיין: והיה גם כמה שנים שעבדתן יחד במפעל.
עו"ד באומן: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: אוקיי.
כב' הש ' ברודי: ובלשון של ה, המתבונן מבחוץ, אפשר להגיד שהיו יחסי קרבה.
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: בסדר. תראי. אני אומר לך ש, אני חושב שאת אישרת את זה, אבל בכל זאת אני רוצה לשאול את זה ליתר ביטחון, אהה, מבחינת היחסים בין הקיבוץ לבין שמעון וג'ני, למעשה זה לא היה נושא שיחה ביניכם, נכון? את מאשרת. בסדר. תראי, אני אומר לך, את מוזמנת להגיד מה שאת רוצה, אולי את לא יודעת, אולי את כן יודעת,
כב' הש' פינקלשטיין: מה שהוא אומר לך, הוא הולך להגיד לך משהו, ומזמין אותך להתייחס לזה. כן.
עו"ד באומן: ש, אהה, את שמעון, וגם את ג'ני, ביחד, כבני זוג, הטריד מאוד העניין שלשמעון אין מעמד חוקי בקיבוץ, הוא למעשה בן זוג, אבל אין לו את ה, שום עוגן מעבר לזה שהוא בן זוג של ג'ני, אין לו שום ביטחון שהשקעה כספית שלו ב, בבית, אי פעם הוא יוכל לממש אותה בחזרה אם הוא ירצה, ושהוא וג'ני עשו כל מיני מהלכים משפטיים שהם ניסו להגות ביחד עם עורכי דין כדי לשנות את המצב הזה.
כב' הש' פינקלשטיין: את יודעת מזה?
עו"ד באומן: את יודעת מזה משהו?
עדה, גב' לירז: אחרי שהיא נפטרה אני יודעת הכול. לפני - לא. היא לא שיתפה אותי בעניינים האלה.
עו"ד באומן: אוקיי, אז היא לא שיתפה אותך במהלכים האלה. בסדר.
עדה, גב' לירז: זה מה שניסיתי לומר לך, שחברויות, זה לכל מיני תחומים. למשל אם יש חברה, שיש לה בעל, שהוא לא חבר, והיו לנו כמה כאלה, היו לה חברות כאלה, איתה היה, איתה, איתן היה לה נוח לדבר על הנושא הזה, והן גם נפגשו אני יודעת שבוע שבועיים לפני המוות בניסיון לדבר על זה, להתקרב לקיבוץ, לעשות משהו. זאת אומרת מה שאני מנסה להגיד לך,
עו"ד באומן: מי זה הן? מי זה הן? לא הבנתי.
עדה, גב' לירז: יש, יש זוג למשל,
כב' הש' פינקלשטיין: יש X,
עדה, גב' לירז: יש זוג, אורנה ובועז, בועז לא היה אז חבר קיבוץ, ואורנה הייתה חברת קיבוץ, ואורנה הייתה חברה של ג'ני. עם אורנה היא דיברה על הנושאים האלה, ואחרי המוות של ג'ני אז אנחנו יודעים שזה היה שבוע לפני.
כב' הש' פינקלשטיין: אבל פאני, בעלה הוא חבר קיבוץ. זה מה שהיא אומרת.
עו"ד באומן: אני הבנתי. הבנתי.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: אורנה ובועז האלה, זה אורנה ובועז נפתלי, נכון?
עדה, גב' לירז: כן.
עו"ד באומן: בסדר.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עו"ד באומן: בסדר. אוקיי. בסדר. אני רוצה לשאול אותך לגבי ה, המשחק הזה שהיה בצור יגאל, שמה אם אני הבנתי נכון, היא אמרה לך שהיא מאוד לחוצה, ויש דברים קשים בבית. יש איזשהו, יש לך איזושהי דרך להרחיב בנושא הזה? כי אמרת את זה ממש בכותרת, ולא הבנתי בעצם למה הכוונה.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לירז: במשחק עצמו היא, פיזית, היא אמרה שהיא מודאגת מהמצב הפיזי שלה, אוקיי? ששמעון סיפר לה שבלילה ככה וכך, ועדי הנשים אותה, ואני לא יודעת אם זה האירוע שבסוף הוא לקח אותה למיון, אבל זה היה אירוע מאוד טראומטי מבחינתה ששמעון אמר לה שקרה לה כך וכך, ושעדי הנשים אותה. היא לא יודעת מה קרה שם, והיא לא מבינה, ככה, היא משחקת כדורסל, והיא מספרת לי, כדורשת, והיא מספרת לי.
עו"ד באומן: כן.
עדה, גב' לירז: שהיא לא מבינה, והיא מודאגת מזה.
עו"ד באומן: אבל נדמה לי ש, שיש פה איזשהו מיקס. לא דיברתי על העניין של הרעה בריאותית. זה, ציינתי את זה כראש פרק אחר.
עדה, גב' לירז: אתה ערבבת. אני פשוט סיפרתי על שני אירועים נפרדים.
כב' הש' פינקלשטיין: הכול בסדר, לא, הכול בסדר.
עדה, גב' לירז: אוקיי?
כב' הש' פינקלשטיין: זה כבר סוף היום. הסנגור מתכוון לקטע,
עו"ד באומן: ערבבתי,
כב' הש' פינקלשטיין: שאחרי שחזרתם אז היה, היא אמרה יש דברים,
עדה, גב' לירז: כן, קשים,
כב' הש' פינקלשטיין: על זה הוא שואל.
עדה, גב' לירז: כן, זה אירועים נפרדים, אוקיי?
עו"ד באומן: זה ממש בדרך חזרה.
עדה, גב' לירז: בדרך חזרה, לא באותו יום. בדרך חזרה, באחת הפעמים, היא אמרה לי, אני מתנצלת על ההתנהגות שלי, אבל דברים קשים מאוד קורים בבית, והיא הייתה מאוד מאוד מוטרדת מזה, הרבה יותר מהם.
עו"ד באומן: אוקיי, אבל אין, אין לך כרגע שום דרך להרחיב את ה, את הידיעה שלנו ב, לגבי המשמעות של המילים האלה. את לא יודעת על מה מדובר.
כב' הש' פינקלשטיין: ההקשר מה שהיא אומרת זה שהיא שמעה ממנה דברים, אהה,
עו"ד באומן: לא בריאותיים.
כב' הש' פינקלשטיין: מאוד כלליים.
עדה, גב' לירז: לא בריאותיים, בכלל לא.
כב' הש' פינקלשטיין: ואז היא אמרה לה, נכון שאת רוצה, לדבר איתה, על הדברים האלה,
עדה, גב' לירז: כן. כן.
כב' הש' פינקלשטיין: ובהקשר הזה היא אמרה לה "יש דברים קשים בבית". אז הוא שואל אותך,
עו"ד באומן: תאמרי לי בבקשה,
כב' הש' פינקלשטיין: באיזה הקשר.
עדה, גב' לירז: ברור שזה היה בהקשר של עם הבן זוג, דברים קשים קורים בבית זה לא עם הילדה.
עו"ד באומן: תאמרי לי בבקשה, יש בידיעתי שב, במהלך, בשבוע לפני פטירתה, אהה, במהלך אימון כדורסל, ג'ני מאוד, אהה, מאוד התעייפה, ו, וישבה בצד, ופרצה בבכי. את זה את יודעת?
עדה, גב' לירז: אני יודעת מ, על כדורסל אתה מדבר. על הכדורסל.
כב' הש' פינקלשטיין: כן, כן.
עדה, גב' לירז: אני יודעת מחברה. בשבעה נפגשנו,
עו"ד באומן: לא, לא מסיפורים. מידיעה אישית את לא מכירה?
עדה, גב' לירז: מה זאת אומרת? מידיעה אישית מהאישה הזו שחוותה את זה, היא סיפרה לנו.
עו"ד באומן: בסדר. זה מכלי שני. אבל את לא שיחקת איתה כדורסל.
עדה, גב' לירז: מה זה כלי שני? אם אני שמעתי את זה, אם אתה מספר לי משהו, זה נקרא כלי שני? אם אתה,
כב' הש' פינקלשטיין: מה השם של הבחורה הזו?
עדה, גב' לירז: אני לא זוכרת. זו חברה שלה לכדורסל.
כב' הש' פינקלשטיין: אבל יש חברה לכדורסל שסיפרה לך,
עדה, גב' לירז: בפירוש. כן.
כב' הש' פינקלשטיין: שהיא התעייפה.
עדה, גב' לירז: וזה ממש, שהיא ממש אמרה לה שהיא מודאגת, וזה הזכיר לי בדיוק את מה שקרה איתי. היא ממש בכתה. היא ניגשה אליה והיא,
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: אוקיי. סיפרת על הפן של, סיפרת על הנושא של ה, אהה, אמרת למיטב זיכרוני ששמעון היה במעקב צמוד אחרי ג'ני מבחינה בריאותית, נכון? אמרת דבר כזה? איך אמרת?
עדה, גב' לירז: אהה,
עו"ד באומן: אני אציג לך, בסדר? אולי, אולי לא הצגתי את הדברים בצורה הכי נכונה. אני רואה פה,
כב' הש ' אמיר: סליחה שנייה, אני מוכרח רגע לשאול את אדוני. אדוני הציג לעדה איזו פרופוזיציה משפטית שהזוג ג'ני המנוחה והנאשם,
עו"ד באומן: כן.
כב' הש ' אמיר: פנו לייעוץ משפטי.
עו"ד באומן: נכון.
כב' הש ' אמיר: אני הסתכלתי מהמעט שראיתי. כשאדם נותן תצהיר זה עוד לא אומר שהוא פנה. לפעמים הוא נותן עדות לצורך משהו. אבל, הפנייה, או לפחות,
עו"ד באומן: אדוני מסתכל על התצהיר?
כב' הש ' אמיר: על חוות הדעת.
עו"ד טולדנו: על חוות הדעת.
עו"ד באומן: חוות הדעת.
כב' הש' פינקלשטיין: חוות הדעת היא לכבוד מר שמעון קופר.
עו"ד באומן: נכון, אבל זה, זה משקף רק חלק אחד מתוך מגוון של דברים.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב, עזוב את זה עכשיו.
עו"ד באומן: יש אהה, מה זאת אומרת, יש ערימה של מסמכים.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר. לא עכשיו.
עו"ד באומן: יש ערימה של מסמכים שקשורים לזה.
כב' הש' פינקלשטיין: הבנו את התגובה. כן.
עו"ד באומן: אוקיי. אהה, תראי, ראיתי שאמרת בעדותך במשטרה, שבעצם ג'ני הייתה למעשה מתגאה בזה ששמעון מטפל בה, כלומר ב, בפן ה, בפן הבריאותי, כלומר הולך איתה לרופאים, ודואג שהיא תיקח את התרופות שלה, ודברים כאלה, נכון?
עדה, גב' לירז: לא, לא, זה יותר, היא בדרך כלל, היא, היא די מזכירה את עצמי בעניין הזה, לא, היא תקום בבוקר, היא תלך לעבודה, היא תעשה את הכול כדי ש, להצליח בפרויקט, ללמוד, להתקדם, אבל אם המעסיק שלה לא ייתן לה את מה שמגיע לה - היא לא תאהב להתעסק עם זה, עם ענייני הכספים, והיא תמיד אמרה לי "שמעון מטפל בזה, שמעון מטפל בענייני הכספים", ואני יודעת גם ששמעון, מהבת שלו הבנו שהוא טיפל בעניין של הבריאות שלה.
עו"ד באומן: לא, אני, את לוקחת את זה לכיוון אחר לגמרי.
כב' הש' פינקלשטיין: הוא שאל עכשיו על נושא שהאם,
עו"ד באומן: דיברתי על העניין הבריאותי.
כב' הש' פינקלשטיין: מה שהוא לוקח מהדברים שלך, שכשדיברת עם ג'ני, הבנת ממנה שהיא שמחה ששמעון מטפל בנושא הבריאותי שלה, שהיא התגאתה בזה.
כב' הש ' אמיר: כשהיא צריכה ללכת לרופא, הוא הולך איתה לרופא.
עדה, גב' לירז: לא. לא. לא. כשאמרתי לג'ני "זה רציני צריך לעשות עם זה משהו ולטפל", אז היא אמרה "כן, אנחנו הולכים, אני בבדיקות".
עו"ד באומן: כן, אבל, תראי, אני לא יודע למה, למה אנחנו צריכים להגיע למצבים האלה. אני מקריא לך מתוך עדותך במשטרה,
עדה, גב' לירז: אוקיי.
כב' הש' פינקלשטיין: אז תבקש ממנה להתייחס.
עו"ד באומן: בסדר, אני לא חשבתי שהיא תכחיש את מה שהיא אמרה במשטרה.
כב' הש' פינקלשטיין: לא, לא, לא,
עו"ד טולדנו: היא לא מכחישה, היא לא זוכרת, תכף היא, היא כבר התעייפה.
עדה, גב' לירז: כן, תקריא לי.
עו"ד באומן: בסדר.
כב' הש' פינקלשטיין: אז תקריא לה.
עו"ד באומן: אני מקריא מתוך העדות במשטרה,
עדה, גב' לירז: כן.
עו"ד באומן: מתאריך 25.1.11.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לירז: אוקיי.
עו"ד באומן: אהה, ראש העמוד, שורה 20.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: "ואז היא מספרת", זה לא תחילת משפט, "ואז היא מספרת לה שהיא לקחה כדורים". אני, אני אלך לתחילת המשפט, שיהיה ברור.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: אני אתחיל משורה 18.
עו"ד טולדנו: 18.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: "אני רוצה להגיד ששמעון כל הזמן סביב הבריאות שלה, הוא ניהל את הבריאות, למשל הולכים לאחות, אז הוא בא איתה. הוא מדבר עם האחות יחד איתה, הוא מדבר בשמה. הבת שלה הגדולה מים המלח מתקשרת אליה, ואז היא מספרת לה שהיא לקחה כדורים. ואז הבת שלה אומרת לה למה את לוקחת את הכדורים האלה? אז היא אמרה לה ששמעון דיבר עם ד"ר גרשון שזה בסדר. היא התגאתה בזה ששמעון מטפל בה, במירכאות, הוא היה מכין לה קפה, ומביא לה את התרופות, כל הזמן הוא היה מכין לה קפה". אז, מכאן לקחתי את זה, שהיא התגאתה בזה שהוא,
כב' הש' פינקלשטיין: זכור לך המשפט הזה שאמרת? במשטרה?
עדה, גב' לירז: כן. כן.
כב' הש' פינקלשטיין: שהיא התגאתה שהוא מביא לה תרופות והוא מטפל בה.
עדה, גב' לירז: שהיא ציינה שהוא מטפל בזה.
כב' הש' פינקלשטיין: שהיא,
עדה, גב' לירז: שהיא הייתה שואלת למה את לוקחת את זה, זה בסדר, שמעון בדק את זה, הוא בירר עם הרופאה וזה בסדר, זה, אני לא יודעת אם הייתי קורא לזה גאווה, אבל היא ציינה. ומרחוק אני יודעת גם שהוא תמיד בא וליווה ודיבר ואמר מה היא צריכה,
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עו"ד באומן: זה הניסוח שלך. תגידי לי בבקשה, הזכרנו כרגע את הנסיעה לים המלח. ג'ני סיפרה לך ששמעון בכלל לא רוצה שהיא תיסע לים המלח? את יודעת את זה?
עדה, גב' לירז: לא. זה לא משהו ש,
עו"ד באומן: כי היא נסעה בניגוד לדעתו בעצם.
עדה, גב' לירז: אני יודעת שהיא נסעה, אני יודעת שהיא הייתה נורא גאה לנסוע, להיות עם רינת ועם המשפחה שלה.
עו"ד באומן: מה זאת אומרת גאה?
עדה, גב' לירז: מאוד שמחה. גאה בבת שלה. היא תמיד סיפרה על רינת שהיא,
עו"ד באומן: אה, הבנתי.
עדה, גב' לירז: שהיא מצליחה, מה היא עושה, ושעכשיו הם נוסעים לבקר אותה.
כב' הש' פינקלשטיין: מה, מה רינת עושה? מה היא עשתה בים המלח?
עדה, גב' לירז: היא נורא שמחה. אז היה, איך זה נקרא, זה נקרא צוות בידור, ב, היא גרה שם במלון בים המלח, ומופיעה, וכו'.
כב' הש' פינקלשטיין: והיא הייתה צוות בידור.
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר. אז היא התגאתה בזה.
עדה, גב' לירז: שהיא יצאה מהקיבוץ, שהיא עצמאית, שהיא מתפתחת,
כב' הש' פינקלשטיין: אוקיי.
עו"ד באומן: גברתי, אני אומר לך שהיה איזה קונפליקט קטן בין הנאשם שמעון, לג'ני.
עדה, גב' לירז: אני לא זוכרת.
כב' הש' פינקלשטיין: היא לא מודעת.
עו"ד באומן: את לא מודעת. בסדר. נתקדם.
עדה, גב' לירז: אני יודעת את זה מהבנות. אבל אהה, שוב, זה הבנות יעידו על זה.
עו"ד באומן: בסדר. סיפרת פה ב, לשופטים, ששאלו אותך שאלות, לגבי העניין של הספורט, והטריאתלון שג'ני עסקה בו.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: אהה, אני מבין שהיא השתתפה בטריאתלון, אבל האמת היא שככה, היא בקושי סיימה, נכון? זה לא שהיא, מהמשתתפים ה,
עדה, גב' לירז: אוקיי.
עו"ד טולדנו: מאיפה אתה מביא?
עדה, גב' לירז: הלוואי ואני הייתי שם. אני בקושי מסיימת. היא סיימה, היא אמרה שהיה קשה לה, אבל היא סיימה בסוף.
עו"ד באומן: אוקיי.
עדה, גב' לירז: כאילו זה מה שזה,
עו"ד באומן: בסדר.
כב' הש' פינקלשטיין: אדוני עשה פעם טריאתלון?
עו"ד באומן: לא.
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עו"ד באומן: טוב. בסדר. אני חושב שאני סיימתי. אני רק בודק את עצמי.
כב' הש' פינקלשטיין: תבדוק. תבדוק. הנה, יש לך כאן בקרה.
עו"ד באומן: אה. נכון. חברי פה מזכיר לי.
כב' הש' פינקלשטיין: כל הכבוד.
עו"ד באומן: תראי, אהה,
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: תראי, יש פה עוד משהו ש, שאני חושב שהיה צריך להגיד ולא אמרת בינתיים, אהה, אני, אני רואה מתוך התצהיר שנתת במסגרת, לעורך הדין של עובדה, למעשה אמרת שם שג'ני הייתה מאוד מודאגת ומוטרדת בעקבות האירועים האלה של ההפסקות נשימה, והיא אמרה לך שהיא פחדה שהפעילות הספורטיבית שלה תסכן אותה. נכון?
עדה, גב' לירז: זה הדאיג אותה. כן.
עו"ד באומן: לא. אני שם את הדגש כרגע על הסיפא. ג'ני אמרה לך "אני פוחדת שהפעילות הספורטיבית שלי תסכן אותי". לא הפסקות נשימה. הפעילות הספורטיבית. נכון?
עדה, גב' לירז: לא זוכרת. אני לא, לא מבינה על מה אתה,
עו"ד באומן: תראי, אני מציג לך את התצהיר שחתמת עליו, סעיף 10, בואי תקראי אותו רגע בלב. ואם זה, אם את לא מאשרת את זה, אז תסבירי לנו למה חתמת על תצהיר כזה?
עדה, גב' לירז: כן, אוקיי, מה,
עו"ד באומן: מה זה כן אוקיי?
עדה, גב' לירז: תקשיב, אתה מדבר איתי על ניואנס של משפט כזה או אחר. מה שחשוב שהיא הייתה מוטרדת שבהפסקה מפעילות ספורטיבית היא הייתה מוטרדת מזה, היא הרגישה, יכול להיות שהיא הרגישה גם לא טוב, ולכן היא נעצרה ונחה בצד.
כב' הש ' אמיר: לא, אל תגידי מה שחשוב.
עדה, גב' לירז: אני,
כב' הש ' אמיר: אם את כתבת בתצהיר משהו הפוך ממה שאמרת עכשיו בבית המשפט,
עדה, גב' לירז: הפוך? למה הפוך? היא הרגישה לא טוב, היא הייתה מוטרדת מ, ממה שקורה לה, ממה שאומרים לה שקורה לה, והיא נמצאת בפעילות ספורטיבית.
עו"ד באומן: תראי, בתצהיר הזה את מתארת מהלך של שיחה.
עדה, גב' לירז: כן.
עו"ד באומן: השיחה יש בה, יש בה מספר מהלכים.
עדה, גב' לירז: אוקיי.
עו"ד באומן: היא מספרת לך, ג'ני מספרת לך ששמעון מעדכן אותה על הפסקות נשימה. היא מספרת לך, ג'ני מספרת לך, שהיה את האירוע הספציפי שבבוקר אחד היא לא הרגישה את הידיים ואת הרגליים.
עדה, גב' לירז: כן.
עו"ד באומן: ועדי עזר לה והנשים אותה, והביא אותה באמבולנס לבית חולים. את אמרת לה שזה נשמע ממש רציני והיא חייבת לטפל בכך.
עדה, גב' לירז: הממ-הממ.
עו"ד באומן: והיא נראתה מודאגת ומוטרדת יותר מהרגיל, ופחדה שהפעילות הספורטיבית שלה תסכן אותה.
עדה, גב' לירז: אוקיי.
עו"ד באומן: כששאלתי אותה כעבור כמה ימים מה מצבה, היא אמרה שהיא בבדיקות. את מאשרת לנו שה, כפי שתיארת את זה בתצהיר, שעליו חתמת בשנת 2012, לפני פחות משנה, או קצת יותר משנה, זה, זה מהלך הדברים? זה מהלך השיחה?
עדה, גב' לירז: כן. אני, אני, שוב, אני דווקא זוכרת שאני אמרתי לה "אז מה את עושה? למה את עוסקת בפעילות ספורטיבית? זה נשמע מדאיג, מלחיץ", והיא אמרה "זה בסדר, אנחנו בבדיקות". אני לא, באמת, אני לא יודעת מה,
כב' הש' פינקלשטיין: למה, למה אבל שלא תחשבי שזה אולי גם נכון? איזה סתירה יש בזה?
עדה, גב' לירז: כי,
כב' הש' פינקלשטיין: כי, תראי, מספרים למישהו שיש לו בעיות בריאותיות ובלילה ודברים מהסוג, והוא מודאג.
עדה, גב' לירז: נכון. זה טבעי.
כב' הש' פינקלשטיין: אז למה ש, זה גם טבעי שהוא יחשוב שאם זה נכון,
עדה, גב' לירז: זה טבעי בעיניי שאני אחשוב את זה ואגיד,
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לירז: למה שהיא, למה היא עושה את זה.
כב' הש ' אמיר: אבל בתצהיר את אומרת בעיקר שהיא אמרה לך את זה. אז אם את אמרת את זה בתצהיר, שם כשחתמת על התצהיר,
עדה, גב' לירז: אוקיי.
כב' הש ' אמיר: הזהירו אותך לומר אמת?
עדה, גב' לירז: כן, אבל מה,
כב' הש ' אמיר: אז כנראה זה אמת,
עדה, גב' לירז: אבל,
כב' הש ' אמיר: שהיא אמרה לך את זה.
עדה, גב' לירז: זה, אתה יודע, זה אמת באותה מידה של,
כב' הש ' אמיר: לא, סליחה,
עדה, גב' לירז: ברור שזה אמת, אבל כש, כמה זמן זה קרה אחרי.
כב' הש ' אמיר: לא חשוב, רק שנייה. יש פה, תשמעי, לא צריך להיכנס כל הזמן לסובב דברים שהסנגור אומר. הוא מקריא לך תצהיר שלך. בתצהיר העדת על עובדה פשוטה, שהיא אמרה לך משהו. אם העדת בתצהיר שזה נכון, וזה אמת, אז למה עכשיו להתחיל להגיד "לא, זה לא חשוב, זה כן חשוב, זה לא ככה". אמרת את זה שם, כתבת את זה שם, בתצהיר? זה נכון או לא נכון?
עו"ד טולדנו: התצהיר בפני כבודכם,
כב' הש ' אמיר: לא,
עדה, גב' לירז: אני אגיד לך,
עו"ד טולדנו: ואני רוצה להראות למה היא מתעקשת על זה, מפני שיש שם שורה שבדיוק אליה היא מתכוונת.
עדה, גב' לירז: כי הדבר הכי משמעותי בעיניי באירוע,
כב' הש ' אמיר: השאלה היא לא מה חשוב. הוא לא שאל אותך,
עדה, גב' לירז: לא, הכי משמעותי שאני יכולה להגיד בוודאות במאה אחוז זה שהיא סיפרה לי על האירוע הזה, ושהיא הייתה מודאגת.
כב' הש ' אמיר: גברתי,
עדה, גב' לירז: אוקיי? זה,
כב' הש ' אמיר: רק שנייה, אם זה הדבר היחידי שאת יודעת, אז למה את כתבת בתצהיר דבר נוסף? את כתבת שם בתצהיר, זה עדות, יש לזה משמעות, את מבינה? כמו העדות שלך פה. אז אנחנו מבקשים ממך, לא צריך להיות עם מגמה. צריך,
עדה, גב' לירז: זה לא מגמה,
כב' הש ' אמיר: אם את אמרת את זה, ושכחת, את יכולה לאשר. אם זה לא נכון, אז זה לא נכון.
עדה, גב' לירז: זה מה שאני אומרת. מה שבוודאות אני זוכרת זה את החלק הראשון, את החלק האחרון באמת אני,
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עדה, גב' לירז: זה לא שאמרתי שקר. זה לא אמרתי אדום או שחור. אני פשוט לא,
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עדה, גב' לירז: כל מה שאני זוכרת בוודאות אני אומרת, אבל אם אני לא זוכרת את זה בוודאות, אז אהה,
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
עדה, גב' לירז: קשה לי להגיד כן.
עו"ד באומן: תספרי לנו בבקשה, אהה, לאחר הפטירה של ג'ני, לאחר שהגעת לתובנות מסוימות, התחלת להיפגש עם כל מיני אנשים שקשורים. עם מי נפגשת בבקשה?
עו"ד טולדנו: דיברנו על זה, לא?
עו"ד באומן: עם מי ניהלת שיחות? הזכרת כאן את שרונה.
כב' הש' פינקלשטיין: שרונה - הבנו שדיברת, שנפגשת איתה.
עדה, גב' לירז: כן.
עו"ד טולדנו: היא אמרה גם אנטונינה.
עדה, גב' לירז: פשוט חברי קיבוץ, חברים ש,
כב' הש' פינקלשטיין: חברים,
עדה, גב' לירז: שסיפרו, כן.
כב' הש' פינקלשטיין: חברי קיבוץ זה ברור.
עדה, גב' לירז: כן, ברור.
כב' הש' פינקלשטיין: מ, מחוץ לקיבוץ. תגיד לה, אתה יכול להנחות אותה בדיוק כמו שהתובעת.
עדה, גב' לירז: לא, אני מנסה להיזכר פשוט.
כב' הש ' אמיר: ביתר קיצונות.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: נפגשת עם אימא של שרונה.
עדה, גב' לירז: שרונה ואימא של שרונה.
כב' הש' פינקלשטיין: אימא של שרונה זאת הישישה.
עדה, גב' לירז: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: המבוגרת.
עדה, גב' לירז: שהיא, שהיא זכרה את כל הדברים בוודאות, כי שרונה אמרה ש,
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר.
עדה, גב' לירז: היא הייתה במצב שהיא,
כב' הש' פינקלשטיין: כן. יש לכם עוד אנשים? אז תגידו לה. זה הרי עולה מהמסמכים.
עו"ד באומן: את נפגשת עם אחות של שמעון?
עדה, גב' לירז: לא.
עו"ד באומן: אז איך את מצטטת, או כותבת בטבלאות שלך, כל מיני דברים שכאילו,
עדה, גב' לירז: הטבלאות שלי מייצגות דברים שאספנו מכל,
כב' הש' פינקלשטיין: ברור.
עו"ד באומן: הבנתי.
עדה, גב' לירז: אספנו את הכול.
כב' הש' פינקלשטיין: בדיוק.
עדה, גב' לירז: וכתוב שם,
עו"ד באומן: גם מהאינטרנט?
עדה, גב' לירז: מה?
עו"ד באומן: גם מהאינטרנט? זה גם כן מקור?
עדה, גב' לירז: לא. לא. למי יש זמן לאינטרנט. זה, פשוט תבין, אנחנו כמה אנשים שמלווים את הבנות, אז יש כאלה שנפגשו עם אימא של,
כב' הש' פינקלשטיין: זה צירוף של כל הדברים.
עדה, גב' לירז: כן. כן. זו יוזמה, גם אנשים שהיה להם זמן להיפגש. אני פשוט ריכזתי את זה.
עו"ד באומן: את נפגשת עם ההורים של אורית?
עדה, גב' לירז: לא.
כב' הש' פינקלשטיין: כן? כן?
עו"ד באומן: נפגשת עם קולגות של שמעון בעבודה, במוניות?
עדה, גב' לירז: לא.
עו"ד באומן: או עם מעסיקים שלו?
עדה, גב' לירז: לא.
כב' הש' פינקלשטיין: כי מהדברים שלך כי מהדברים שלך עלה שאת יודעת גם מה הוא אמר לחברים במוניות.
עו"ד באומן: נכון.
כב' הש' פינקלשטיין: אז זה דברים שאספתם.
עדה, גב' לירז: אני, שוב, אני יודעת ממי שהתקשר למעסיק של המוניות ואמר לו שג'ני נפטרה, כי הוא ידע ששמעון, כי הוא הכיר את שמעון והוא ידע ש,
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר. אוקיי.
עדה, גב' לירז: אני פשוט אספתי שם דברים,
כב' הש' פינקלשטיין: תראי.
עדה, גב' לירז: אבל לא ממקור עשירי. מאדם שאמר לי "אני התקשרתי",
כב' הש' פינקלשטיין: ברור, ברור.
עדה, גב' לירז: והוא אמר לי ככה.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
כב' הש ' אמיר: ממקור שלישי.
עו"ד באומן: מה לגבי, אהה,
כב' הש' פינקלשטיין: אני רוצה שתביני שהנושא מקור שני, מקור שלישי, גם מקור שני וגם מקור שלישי יכול להיות אמת. אנחנו פשוט מצווים לבדוק דברים במקור הטוב ביותר האפשרי.
עדה, גב' לירז: כן, והמסמך הזה לא אמור להיות בבית משפט. הוא אמור לשרת את המשטרה.
כב' הש' פינקלשטיין: מאה אחוז.
עדה, גב' לירז: זה הכול.
כב' הש' פינקלשטיין: לא, לא, שתביני, גם בעדות שמועה דברים יכולים להיות אמת לגמרי, זאת לא הבעיה, יש הבדל אבל בין נקרא לזה עולם האמת,
עדה, גב' לירז: ברור.
כב' הש' פינקלשטיין: לעולם האמת המשפטית.
עדה, גב' לירז: ברור.
כב' הש' פינקלשטיין: כן.
עו"ד באומן: טוב.
כב' הש' פינקלשטיין: תודה רבה.
עו"ד באומן: מיציתי. תודה.
כב' הש' פינקלשטיין: תודה רבה. חקירה חוזרת?
עו"ד טולדנו: לפחות שעה.
כב' הש' פינקלשטיין: לפחות שעה?
עדה, גב' לירז: באמת?
עו"ד טולדנו: לא. סתם. אפילו לא שאלה אחת. תודה.
כב' הש' פינקלשטיין: היא רוצה להפחיד את ה,
עו"ד טולדנו: אבל שיירשם שזאת עדה מספר 2 שאין לי חקירה חוזרת.
כב' הש' פינקלשטיין: כל הכבוד.
עדה, גב' לירז: אה, את לא?
כב' הש' פינקלשטיין: אנחנו משבחים אותך על חוש ההומור, בשעה כזאת. אז גברתי, את סיימת.
כב' הש ' ברודי: כמה שעות היית כאן בבית המשפט? סליחה, רק לפסיקת ההוצאות.
עדה, גב' לירז: מ-11:30. 11:00.
כב' הש ' ברודי: החלטה.

<#10#>
החלטה
הננו פוסקים את שכרה של העדה גב' פאני לירז מקיבוץ אייל בסך כולל של 300 ₪. סכום זה כולל שכר בטלה וכן הוצאות נסיעה. ב"כ המאשימה תמסור את פרטי העדה הרלוונטיים לצורך העברת התשלום האמור.
<#9#>
ניתנה והודעה היום, 15 באוקטובר 2013, במעמד הצדדים.

מנחם פינקלשטיין, סג"נ
שופט אב"ד

ליאורה ברודי, שופטת

רמי אמיר, שופט

כב' הש ' ברודי: תודה רבה לך, גברת פאני,
כב' הש' פינקלשטיין: טוב.
כב' הש ' ברודי: וגם לגברת,
עו"ד טולדנו: פאני, תודה.
כב' הש' פינקלשטיין: תודה רבה. אנחנו הוצאנו החלטה כבר. רק רגע. החלטה.

<#11#>
החלטה
הישיבה הבאה מתקיימת ביום חמישי ה-17.10. כל ההנחיות ניתנו במסמך בכתב. השב"ס ידאג להבאת הנאשם. יוזמנו שירותי הקלטה. וה-video conference, כמו שקבוע בהחלטה הקודמת, נמסר לנו מטעם התובעת שהיא עומדת בקשר גם עם המזכירות של בית המשפט. ב"כ המאשימה ממשיכה, ואנחנו מודים לה, לעשות את כל הקשר עם המזכירות כדי להבטיח שכל הנושא הטכני בהקלטה ייעשה כמו שצריך.
<#12#>
ניתנה והודעה היום, 15 באוקטובר 2013, במעמד הצדדים.

מנחם פינקלשטיין, סג"נ
שופט אב"ד

ליאורה ברודי, שופטת

רמי אמיר, שופט

עו"ד טולדנו: ביקשו ממני להביע את מורת רוחם מטעמנו, שמסתבר שהמערכת פה לא עובדת, ואנחנו צריכים לממן את זה, אז אנחנו מממנים את זה,
כב' הש' פינקלשטיין: בסדר, כדי להבטיח. זה יהיה באולם הזה?
עו"ד טולדנו: לא, לא באולם שלושים ו, אהה,
כב' הש' פינקלשטיין: אולם 35.
עו"ד טולדנו: 35.
עו"ד באומן: עכשיו, כבודו, אני רוצה לומר, המשפט הזה מתנהל כבר איזה שבועיים פלוס, ועוד לא קיבלנו פרוטוקול אחד.
כב' הש' פינקלשטיין: הגיע הזמן לקדם את זה.
עו"ד טולדנו: כן.
כב' הש' פינקלשטיין: לא ידעתי את זה. החלטה.

<#13#>
החלטה

המזכירות מתבקשת לטפל בדחיפות, מיד כשיגיע התמליל מצד אחד, הדבר יוכן, ומצד שני להיות בקשר עם החברה המתמללת כדי להקצות מבחינת החברה המתמללת עדיפות להעברת חומרי הקלטה לבית המשפט, ונציג החברה המתמללת מר יוני ליכטנשטיין יטפל אישית בעניין זה.
<#14#>

ניתנה והודעה היום, 15 באוקטובר 2013, במעמד הצדדים.

מנחם פינקלשטיין, סג"נ
שופט אב"ד

ליאורה ברודי, שופטת

רמי אמיר, שופט

- ההקלטה הסתיימה -

קלדנית: שושי עסיס
הוקלד על ידי לאה לוי