הדפסה

מדינת ישראל נ' עראבי(עציר)

בפני
כב' השופט אלון אינפלד

בעניין:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד ירון סעדון (פמ"ד)

המאשימה

נגד

שאדי עראבי
ע"י ב"כ עו"ד בני זיתונה

הנאשם

גזר דין
רקע :
הנאשם הורשע על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בכתב אישום מתוקן, בעבירות של קשירת קשר לפשע ( קבלת שוחד) לפי סעיף 499( א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "החוק"), שוחד לפי סעיף 290 ( א) לחוק, מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 לחוק ( שני מקרים), ניסיון להכנסת חפץ אסור, לפי סעיף 41 לפקודת בתי הסוהר [ נוסח חדש], תשל"ב-1971 (להלן: "הפקודה"), בצירוף סעיף 25 לחוק.
בתקופה הרלוונטית היה הנאשם עובד ציבור, סוהר בשב"ס, ושירת בבית הסוהר " נפחא", באגפים בהם כלואים אסירים בטחונים. אימן סידר ( להלן:"אימן"), אסיר בטחוני, היה כלוא באגף 11 שהינו אגף המיועד לאסירים ביטחוניים המשתייכים לארגון החמאס, הנאשם היה מודע לעובדה זו. לאסירים ביטחוניים אסור להחזיק בטלפון סלולארי.
על פי האישום הראשון במועד שאינו ידוע למאשימה, כחודש לפני תאריך 25.11.2012, באגף 11 בכלא " נפחא", פנה הנאשם אל אימן והציע לו להבריח עבורו מכשיר פלאפון לכלא, בתמורה לסכום כסף לפי ראות עיניו של אימן. אימן הסכים להצעה. לשם קידום התוכנית התקשר אימן לאחיינו עמאר סדר ( להלן: "עמאר") באמצעות מכשיר פלאפון שהוחזק בבית הסוהר שלא כדין, שייקח מביתו מכשיר טלפון נייד וסכום של 10,000 ₪ ויעבירם לנאשם. הוסכם כי עאמר יעביר לנאשם מכשיר פלאפון וסכום של 10,000 ש"ח. בתאריך 12.11.2012 הנאשם נפגש עם עמאר בקניון בכרמיאל, וקיבל מידיו מכשיר טלפון וכסף שלקח מבתו של אימן בתמורה להחדרת מכשיר הטלפון אל תוך כותלי הכלא לידיו של אימן.
על פי האישום השני, במועד שאינו ידוע למאשימה לפני יום 14.11.2012 בשעה 13:00, גמלה בליבו של הנאשם ההחלטה להחדיר לכלא מכשירי פלאפון, כרטיסי " סים" ומטענים לפלאפון, עבור האסירים הביטחוניים המוחזקים בכלא. לשם כך, בתאריך 14.11.2012 בסמוך לשעה 13:00, הגיע הנאשם אל הכניסה לבית הסוהר כשבתיקו ועל גופו מוסתרים ארבעה מכשירי פלאפון, ששה כרטיסי " סים", ושני ראשים של מטענים לפלאפון. הנאשם הסתיר את מכשירי הפלאפון, כששניים מהם עטופים בחומר פלסטי וכולם עטופים בנייר "קופי" ובניילון נצמד. את הכרטיסים והמטענים החזיק הנאשם בתוך ארנקו, כשהכרטיסים מודבקים באמצעות נייר " סלוטייפ" לכרטיסי רישיון הנהיגה השייכים לנאשם. כאשר ניסה הנאשם להיכנס לתוך הכלא, התריע המגנומטר המיועד לגילוי מתכות שישנו עצם חשוד. הנאשם התבקש להוריד את מעילו, ובעקבות זאת, עזב בחופזה את בית הסוהר לתוך השטח המדברי הקרוב, כשהוא לוקח עמו את הכרטיסים והמטענים שבתיקו, שם נתפסו כאשר נתפס על ידי הסוהרים. מכשירי הטלפון נמצאו בנתיב בריחתו.
ב"כ הצדדים הגיעו להסדר טיעון, לפיו תוקן כתב האישום כאמור. בנוסף, הוסכם כי המאשימה תטען לעונש שלא יעלה על שלוש וחצי שנות מאסר בפועל . לגבי רכיבי ענישה אחרים, טענו הצדדים באופן "חופשי".
אין לנאשם עבר פלילי.

תסקיר שירות המבחן:
מהתסקיר שערך שירות המבחן עולה, כי הנאשם רווק בן 22, אשר סיים 12 שנות לימוד. הנאשם הוא הבכור במשפחה המונה זוג הורים גרושים ו-4 ילדים. הוריו התגרשו רשמית לאחר מאבק וקונפליקט ממושך שארך כ-14 שנים, בהן היו פרודים. האב עובד שנים רבות כשוטר במשטרת ישראל. לאחרונה, עבר לחיות עם חברתו בעיר אחרת. האם בת 38, התחתנה בשנית וכיום מתגוררת עם בעלה ובתה הצעירה. הנאשם מסר, כי בשלב זה עובד כטייח עד אשר יסתיים ההליך המשפטי וידע את גזר דינו. לדברי השירות הנאשם גדל והתפתח בצל אווירה מתוחה, אשר השפיעה עליו בהמשך הדרך.
הנאשם סיפר לשירות המבחן, כי במהלך השנים ניסה " לברוח" ממסגרת הבית, דרך העבודה, לימודים, והתנדבות שבצע לאורך תקופה של ארבע שנים רצופות במועדונית של ילדים לצרכים מיוחדים בואדי סלמה. התנדבות, שסיפקה עבורו תחושת סיפוק על רקע הקשיים במשפחה. עוד מציין השירות כי בתאריך 29.11.11 התגייס הנאשם לשירות צבאי חובה מתוך בחירה חופשית, וכדי לעמוד בצפייה החברתית ממנו, וזאת במסגרת השב"ס, עד להסתבכותו בתיק זה. הנאשם תיאר כי תקופה זו הייתה קשה עבורו, במהלכה חש כי הוא מופלה לרעה, כי ביטחונו העצמי נפגע וכי אינו זוכה להערכה מצד מפקדיו. כל אלה, לצד קשיים במצבו המשפחתי וצבירת חובות כספיים. לדבריו, לא קיבל הדרכה או הכנה ולא הבין לעומק את המשמעות של כלא ביטחוני.
בסיכום הבדיקה הפסיכו- דיאגנוסטית, עליו הסתמך התסקיר, צוין כי גיוסו לצה"ל פיתח אצל הנאשם ציפיות גדולות לגבי העתיד ומאידך גרם לוויכוחים בינו לבין הוריו. האב תמך בגיוסו מתוך רצון שימשיך את דרכו בעוד האם התנגדה כיוון שחששה מאובדן העזרה שלו בפרנסת הבית. כתוצאה מכך, הנאשם מצא עצמו, במהלך שירותו החלקי בצבא, ללא תמיכה משפחתית ולעתים אף ללא מקום מגורים.
ביחס למעורבות הנאשם בתיק דנן, השירות המבחן מציין, כי הנאשם הציג בפניהם עמדה מבולבלת ואמביוולנטית, מסר גרסאות שונות והתקשה לקבל אחריות למיוחס לו בכתב האישום, והשליך האחריות על גורמים שונים. השירות מציין, כי הנאשם בטא חוסר אמון במסגרות ובמערכות, כולל המערכות הטיפוליות. להערכת שירות המבחן, כי על אף הקושי שביטא הנאשם בקבלת האחריות לעבירות, הוא נמצא במצוקה רגשית ונפשית קשה, ההליך המשפטי היווה אירוע טראומטי עבור הנאשם , הוא חש עייפות מהמשך הליכים אלו. בשל זאת, הוא ביטא רצון רב לסיימם ונכונות לשאת כל עונש אשר יהיה על מנת לסיים פרק זה מחייו.
עוד ציין השירות בהערכתו, כי הרקע למעורבות הנאשם בתיק זה, הינה בשל תחושת קורבנות ופגיעה פנימית קשה ואינה נובעת מדפוסים עבריינים מושרשים אצלו. על כן, ובשל נסיבותיו האישיותיים הקשים, המצוקה בה הוא נתון, העדר מערכות תמיכה משפחתיות וחברתיות, המליץ שירות המבחן שלא למצות את הדין עמו, ולהימנע מלהטיל עליו עונש מאסר בפועל.
בנוסף צוין, כי עונש של מאסר ממושך עלול לגרום לנסיגה משמעותית בתפקודו ועלול לגרום לרגרסיה במצבו האישי והנפשי ועל ול לחשוף אותו לאוכלוסיות עוברי חוק שתפגע משמעתית בעיצוב זהותו האישית בעתיד. על כן, המליץ שירות המבחן על ביצוע הערכה פסיכיאטרית עדכנית, על מנת להבין לעומק את מידת הפגיעה בבוחן המציאות אצל הנאשם, ואת מידת השליטה בדחפים במטרה לתת אינדיקציה נוספת לגבי מידת המסוכנות שלו לעצמו ולאחרים.

ראיות וטיעוני הצדדים לעונש
יוזכר, כי בהסכמת המאשימה הוגש מטעם הנאשם דו"ח פסיכו-דיאגנוסטי אשר מתוך תוכנו, מעבר למוזכר לעיל אגב התסקיר, יובאו רק נקודות מעטות, בשל צנעת הפרט. המדינה הסכימה להגשת הדו"ח, ככל שהוא מתייחס ליכולת הקוגניטיבית והרגשית של הנאשם, אף בהקשר למידת הבנתו את האירוע. עם זאת, הסתייגה מאמירותיו של הנאשם בדו"ח, המתייחסות לעבירות וסותרות את העובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן. הסניגור ציין כי הדו"ח נערך בטרם ניתנה הודאת הנאשם בהתאם לתיקון כתב האישום והסכים עם המאשימה כי אין להתייחס לאמירות הנוגעות לנסיבות ביצוע העבירות.
בדו"ח תואר הנאשם כבעל אישיות שברירית ולא מגובשת, המתמודד עם חסכים רגשיים רבים, קושי בהבנת מצבים חברתיים, יכולות קוגניטיביות בצד התחתון של הנורמה, ועם בעיות בבוחן המציאות. יתכן והמפגש של אישיותו הלא בשלה עם המסגרת הצבאית, השונה מאוד מהמסגרת שהכיר בעבר, עורר אצלו מצוקה רגשית גדולה, ועל רקע זה בוצעה העבירה. בסוף הומלץ לנאשם לבצע הערכה פסיכיאטרית בכדי להבין לעומק את מידת הפגיעה בבוחן המציאות שלו ואת מידת השליטה שלו בדחפים. בנוסף הומלץ, לשקול תכנית שיקומית שתאפשר לנאשם להביא לידי ביטוי את יכולותיו ותחזק בו את תחושת הקומפטנטיות.
למעשה עולה מחוות הדעת כי הבנת הנאשם את טיב המעשה שעשה מוגבלת במידה מסוימת. הסנגור אישר כי אין עולה שהנאשם פטור מאחריות, אך כן עולה שיש להתחשב ביכולות המוגבלות של הנאשם להבין את מלוא המשמעות של מעשיו. כאמור, למרות הערות בית המשפט, המדינה לא הסתייגה מהאפשרות של הסנגור להעלות טענות אלה במסגרת הראיות לעונש.
ב"כ המאשימה עותר להביא בחשבון לחומרה, את העובדה שהנאשם עובד ציבור, אשר ניצל לרעה את מעמדו ותפקידו כסוהר בשב"ס. עוד הדגיש, את הסכנה שבהחדרת טלפון נייד לאגף של אסירים ביטחוניים, את הסיכון שיש בכך לביטחון המדינה ואת המעילה בתפקידו, אשר במהותו אמור למנוע מאסירים ביטחוניים לפגוע בביטחון המדינה. בנוסף התייחס בטיעוניו, לתכנון הרב שנדרש לצורך החדרת הטלפונים וכרטיסי ה"סים", וכי הנאשם פעל ככל שביכולתו להחדרת החפצים, וזה נמנע אך ורק תודות לערנות גורמי אכיפת החוק. באשר למדיניות הענישה הנוהגת, ב"כ המאשימה טען, כי הענישה בעבירות דומות כוללת עונשי מאסר בפועל, לתקופות משתנות, בנסיבות העניין, מתחם הענישה ההולם, נע בין 3-5 שנות מאסר.
נוכח הגבלת התקרה העונשית לשלוש וחצי שנות מאסר, המאשימה עתרה לגזור על הנאשם עונש הקרוב לקצה התחתון של המתחם . לטענת ב"כ המאשימה מדובר בעונש קל, המגלם בתוכו את מירב ההתחשבות בנאשם, גילו הצעיר, העדר עבר פלילי ונסיבותיו האישיות. ב"כ המאשימה הפנה להנחיות הפסיקה לאחרונה, בעניין עבירות השוחד לפיה יש להטיל עונשי מאסר ארוכים.
ב"כ הנאשם עתר, שלא למצות את הדין עם הנאשם, לאמץ את המלצת שירות המבחן להימנע מהטלת מאסר מאחורי סורג ובריח, ולהשית עליו עונש שירוצה בעבודות שירות. הוא ביקש לשקול לקולא את גילו הצעיר, עברו הנקי , הודייתו ואת נסיבותיו האישיות. ב"כ הנאשם הפנה לכתוב בדו"ח הפסיכודיאגנוזי למסע הייסורים שליווה את הנאשם, והדגיש כי השמתו במאסר ממושך עלולה לגרום לו נזק כבד. באשר לעבירות שבצע הנאשם, טען כי, אינם מצויים במדרג הגבוה של החומרה, וכי אין לומר שהמעשים הובילו לפגיעה בביטחון המדינה, היות ולא הוכח כי נגרם נזק בפועל. עוד צוין, כי הפגיעה בערכים המוגנים הינה תיאורטית בלבד.
לטענת ב"כ הנאשם, פסיקת בתי המשפט הטילה עונש זהה לעונש שאליו עותרת המאשימה, אך במקרים חמורים בהרבה מהמקרה דנא. בעניין זה, הפנה ב"כ הנאשם לת"פ 43810-03-12.
הסנגור טען כי למרות שהמדינה טוענת שאינה מרשה שימוש בטלפונים לאסירים ביטחוניים, בפועל היא מאפשרת את זה בכוונה, ומפיקה מכך רווח מודיעיני או אחר, אלמלא כן יכולה הייתה למנוע השימוש באמצעים אלקטרוניים פשוטים. הסנגור לא הביא כל ביסוס ראייתי לטענה עובדתית – קונספיראטיבית זו, ולפיכך אין מקום ליתן לה כל משקל.
להשלמת התמונה, יצוין, כי שותפו של הנאשם, איימן סידר, נידון במסגרת ת"פ 6935-01-13, לעונש מאסר בן 5 שנים, שלוש מתוכן בחופף לכל מאסר אותו מרצה הנאשם, והיתרה בת שנתיים ימים במצטבר לכל מאסר פלילי, מנהלי, או אזרחי שירצה הנאשם, בנוסף לעונשים אחרים.

דיון והכרעה
על-פי סעיף 40 ג(א) לחוק העונשין, יש לקבוע את מתחם העונש ההולם בהתאם לעקרון ההלימה, תוך התחשבות בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה בו, בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה ובמדיניות הענישה הנהוגה.
בעניינו, הערכים המוגנים שנפגעו ממעשיו של הנאשם הם רבים. הערך המוגן בעבירת קשירת הקשר הוא מניעת פעילות עבריינית , שבעניינו פעילות זו, הייתה מסכנת את שלום הציבור. בעבירות איסור הכנסת חפץ לכלא, על פי טיבן והגדרתן, הן כאלה העלולות לפגוע פגיעה קשה וחמורה בביטחון המדינה. במקרה דנן, אין מדובר בסוהר אשר הכניס ציוד אסור לאסירים, על מנת להיטיב את תנאי כליאתם, שכן הברחת טלפונים לתוככי אגפים ובתי כלא בהם שוהים אסירים ביטחוניים, שהנם פעילים בארגוני טרור, סופה בעשיית שימוש בהם לשם יצירת קשר ולתכנון של עבירות נוספות המופנות כנגד ביטחון המדינה וכנגד אזרחיה. ערך מוגן נוסף נפגע, הנו הסדר והמשמעת בבתי הסוהר, כחלק אינטגראלי מהאופן בו ממלא בית הסוהר את תפקידו.
עוד אציין, כי הערך המוגן במעשה מרמה והפרת אמונים, הוא להבטיח שעובד הציבור הנתון במצב של אמון כלפי הציבור, ישתמש בסמכויות שהקנתה לו המדינה למטרות לשמן הופקדו בידיו. עובד הציבור חב אמונים לציבור. חובה זו מופרת אם הוא מעמיד עצמו במצב של ניגוד עניינים. בדומה לכך עבירת השוחד, אשר חותרת תחת יסודותיו של המשטר החברתי, ושימוש בה מערערת את אמון הציבור ברשויות השלטון. יודגש, כי חומרת עבירת השוחד נמדדת, בין היתר, על פי תוצאותיה, דהיינו, הנזק שנגרם או עתיד היה להיגרם לציבור.
באשר למדיניות הענישה הנוהגת, בפסיקת בתי-המשפט בעבירות דומות, הוטלו עונשים במנעד רחב, כולל עונשי מאסר בפועל לתקופות משתנות, והכול בהתאם לנסיבות המקרה, לטיב העבירות הספציפיות שנעברו, למשך התקופה על-פניה בוצעו המעשים, ולהיקף ועוצמת הפגיעה בערכים המוגנים. בע"פ 2891/12 מדינת ישראל נ' רבעא ( מיום 15.7.12), בית המשפט המחוזי גזר על המשיב 20 חודשי מאסר בפועל ועונשים נלווים, לאחר שקשר עם אחר, להבריח, בתוך ירקות שסיפק לכלא, 50 טלפונים ניידים, מטענים וסוללות לאסירים ביטחוניים, בתמורה ל-150,000 ₪. בית המשפט העליון לא התערב בעונש, וקבע בדעת רוב ומפי כב' השופט ח' מלצר, באשר להחמרה הנדרשת במדיניות הענישה בעבירות מעין אלה כי " ...יש מקום להכביד בענישה בגין עבירות מסוג זה - וגישה זו מקובלת עלי לחלוטין. המדובר בעבירות שאין צורך להכביר מילים אודות השלכותיהן הפוטנציאליות, הרות האסון...".
עוד בעניין רבעא התייחסה כב' השופטת ד' ברק-ארז, למהות האיסור על החדרת חפצים לתוככי הכלא, בכלל, המאיים על ביטחון הכלואים והסוהרים כאחד, והאיסור על החדרת טלפונים סלולאריים לתוך הכלא, בפרט, אשר חותרת תחת מטרות הכליאה עצמה, ומאיינת את אחת ממטרות הכליאה, והיא להרחיק את האסיר מן החברה. עוד נקבע כי החומרה בהברחת טלפונים סלולאריים לתוך הכלא, מקבלת משנה תוקף כאשר אמצעי התקשורת המוברח מיועד לאסירים ביטחוניים הממשיכים לפעול נגד ביטחון המדינה מתוך כותלי בית-הסוהר: "הברחת מכשירי טלפון אל בין כתלי הכלא נחשבת על-ידי גורמי הביטחון לפעילות בעלת השכלות מזיקות ביותר. השלכותיה חורגות הרבה מעבר לשאלות של משמעת בבית הסוהר עצמו אל עבר היבטים ביטחוניים ממש ומניעת פעילות של פשע וטרור מחוץ לכותלי בית הסוהר. מבחינה זו, כל הברחה של מכשיר טלפון אל בית הסוהר יוצרת איום פוטנציאלי על שלום הציבור ומסכלת היבט חשוב של מטרות הענישה – ניתוקו של העבריין המורשע מרשת הפעילות העבריינית, ככל שהוא עדיין קשור בה."(שם, בפסקה 4 לחוות דעתה של כב' הש' ברק-ארז).

בע"פ 2378/13 חלבי נאסר נ' מדינת ישראל (מיום 8.5.14), בית המשפט המחוזי השית על שותפו של הנאשם, אשר הורשע, בנוסף לעבירות בהן הורשע הנאשם דנן , גם בעבירות על חוק איסור מימון טרור, שלוש וחצי שנות מאסר, מתוך תקרה של ארבע שנים, לה טענה המאשימה, במסגרת הסדר הטיעון. בית המשפט העליון קבע, כי יש בתיקון 47 לחוק " כדי להצביע על החומרה היתירה בה רואה המחוקק את העבירה של הברחת טלפונים סלולריים" (עמ' 3 לפסה"ד).
בעניין ע"פ 5152/12 דסוקי נ' מדינת ישראל, (מיום, 22.4.13). הטיל בית-המשפט העליון על המערער, לאחר שהרשעתו בעבירות של איסור הכנסת חפץ אסור ואיסור העברת חפץ אסור, את העונש המרבי שהיה קבוע בחוק לעבירות אלה, קרי – שישה חודשי מאסר בפועל, וזאת בהתחשב במעילה באמון שניתן במערער לאור מקצועו כעורך דין. בית-המשפט העליון חיווה דעתו כי אלמלא רף הענישה המקסימאלי הקבוע בחוק לעבירות בהן הורשע המערער, היה אף מקום להחמיר בעונשו בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה ולאור תפקידו.
בת"פ 492-06-13 מדינת ישראל נ' אבו רביע ( מיום 12.12.13) בית המשפט המחוזי ( כב' השופטת יפעת שטרית), הטילה עונש של שלוש שנות מאסר בפועל, על אסיר הכלוא בכלא נפחא, חלקן בחופף וחלקן במצטבר על עונש המאסר הממושך אותו הוא מרצה. הנאשם במקרה זה הורשע, על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של קשירת קשר לפשע, מתן שוחד, פעילות כחבר בהתאחדות בלתי מותרת, איסור להכנסת חפץ אסור ( ניסיון), ואיסור העברה ( ניסיון), לאחר שקשר עם אחר להחדיר טלפונים סלולאריים לתוככי הכלא, בין היתר באמצעות מתן שוחד כספי לסוהר. עוד יצוין כי ההסדר כלל הסכמה לעניין העונש, קרי שהצדדים הסכימו כי יוטל על הנאשם עונש של שלוש שנות מאסר, והמחלוקת הייתה בעניין מידת החפיפה או ההצטברות לעונש המאסר אותו הוא מרצה.
בע"פ 8926/11 פלוני נ' מדינת ישראל (מיום21.1.13) שם דובר בניסיונות להחדיר פלאפונים לבית סוהר " קציעות" והושת על המערער עונש של 40 חודשי מאסר בפועל שמתוכם 20 חודשים במצטבר ו- 20 חודשים בחופף למאסר שהוא מרצה. נפסק, כי "... לעניין הפסיקה שאליה הפנה המערער שבה הושתו בעבירות דומות עונשים פחותים מהעונש שהושת עליו, נציין כי לנוכח ריבוי נסיונות החדרת מכשירים סלולאריים לבתי הסוהר אומצה מדיניות החמרה הדרגתית בעונשים...".
בת"פ ( באר-שבע) 20295-02-11 מדינת ישראל נ' חגאזי ( מיום 15.5.11), נדון עניינה של נאשמת שהבריחה על-גבי גופה, בעת כניסה לביקור בכלא, טלפון סלולארי המיועד לאחיה, פעיל חמאס המרצה מאסר עולם בגין עבירות ביטחוניות. הנאשמת הורשעה בגין המעשה, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות של איסור הכנסת חפץ אסור, ניסיון להעברת חפץ אסור, הכשלת עובד ציבור, והטעייה. לנאשמת לא היה עבר פלילי. בית-המשפט המחוזי בבאר שבע, ציין כי בעניינה של הנאשמת לא הוכחה כוונה לפגיעה בביטחון המדינה, אף שהמעשה היה עלול לגרום לפגיעה כזו, בשל מתן אפשרות לאסיר ביטחוני ליצור קשר אל מחוץ לכלא ללא פיקוח. בשל שיקול זה ושיקולים אחרים נוספים, גזר בית-המשפט על הנאשמת בגין מקרה בודד זה, עונש מאסר בפועל בן חמישה חודשים ועשרה חודשי מאסר מותנה.
ביחס למדיניות הענישה בעבירת שוחד, לא בכדי נקבע זה מכבר כי העונש הראוי לעובד ציבור שלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו הוא מאסר לריצוי בפועל, וכי רק בהתקיים נסיבות יוצאות דופן ניתן לסטות מסטנדרט ענישה זה ( ראו בעניין ע"פ 341/73 ויטה נ' מדינת ישראל; ע"פ 4416/90 זינו נ' מדינת ישראל; ע"פ 6564/04 סטויה נ' מדינת ישראל; ע"פ 10627/06 יואל יהושע נ' מדינת ישראל; ע"פ 5822/08 טרייטל נ' מדינת ישראל).
בע"פ 267/13 מדינת ישראל נ' לוי ( מיום 23.6.2013) החמיר בית המשפט העליון בעונש שגזר בית המשפט המחוזי בבאר שבע, על נאשם ששימש גזבר ומזכיר מועצה, שהורשע לפי הודאתו בקבלת שוחד ( מקרה אחד) מקבלן תמורת העברת כספים רבים לאותו קבלן עבור עבודה שלא בוצעה בפועל, והעמידו על 20 חודשי מאסר בפועל. בע"פ 2144/11 מצא נ' מדינת ישראל ( מיום 20.6.2011) דחה בית המשפט העליון ערעור על חומרת העונש – שנת מאסר בפועל – שהגיש מנהל רשות המסים לשעבר שהורשע בחמש עבירות של הפרת אמונים ועבירה אחת של סיוע לשוחד, על כך שהיטיב עם בעלי עניין תמורת סיועם של אלה לקדמו לתפקיד. בע"פ 20718-01-10 בכר נ' מדינת ישראל ( מיום 11.10.2010) אישר בית המשפט המחוזי מרכז עונש של 6 שנות מאסר בפועל שהושת בבית משפט השלום ברחובות על בוחן נהיגה שתמורת שוחד שקיבל ממבקשי רישיון נהיגה, ציין בכזב שעברו את המבחן העיוני וכן זייף מסמכים לפיהם אותם נותני שוחד עברו בהצלחה מבחן מעשי (ראוי לציין כי בית המשפט התערב בגובה הקנסות). בע"פ 9145/11 מרעי נ' מדינת ישראל ( מיום 1.5.2013) התערב בית המשפט העליון במקצת במידת העונש שגזר בית המשפט המחוזי בירושלים על שוטר מג"ב שהודה במסגרת הסדר טיעון ב-49 לקיחות שוחד, שנטל ממבקשי כניסה לישראל, והעמידו על 6.5 שנות מאסר בפועל.
באשר לנסיבות ביצוע העבירות שלפניי, (סעיף 40 ט לחוק העונשין), ראשית אצביע, על התכנון והיוזמה של הנאשם, שקדמו לביצוע העבירה ובמיוחד ההשקעה שנעשתה למען הסלקת החפצים , כמפורט בהרחבה בכתב האישום. בנוסף הנאשם ניצל לרעה את מעמדו כסוהר, וזו נסיבה מובהקת לחומרה, בהתאם להוראת סעיף 40 ט (א) (11) לחוק העונשין. אשר לנזק, אומנם, לא נגרם נזק, אולם, פוטנציאל הנזק, לו הושלמה העבירה, היה גבוה. עם זאת בסופו של יום, החדרת מכשירי טלפון לתוך בית הסוהר לא צלחה, כפי שפורט בעובדות כתב האישום. ראוי לציין גם, כי סיכול הכנסת החפצים האסורים, התאפשר הודות לפעילות רשויות אכיפת החוק ולאמצעים הטכנולוגיים והמודיעיניים המצויים בידיהם, ולאו דווקא ביוזמת הנאשם עצמו או עקב חרטה, מכאן, שככל שמדובר בנאשם, הוא עשה כל שביכולתו למען ביצוע העבירות והשלמתן. כאמור, מדובר במקרה חמור לאור הסיכון הכרוך בהעברת מכשירי טלפון לאסירים ביטחוניים , ובהיותו הנאשם עובד ציבור שנטל חלק מרכזי כל כך בתוכנית העבריינית ולשם קידומה.
אכן, נוכח חוות הדעת המתוארת לעיל, בהעדר התנגדות של המדינה, יש ליתן משקל להבנתו המוגבלת יחסית של הנאשם. על פי חוות הדעת, הנאשם לא הבין לגמרי את משמעות המעשה, לא את חומרתו ואת מידת האיסור. הנאשם חשב כי מדובר בעבירה טכנית באופייה, ולא הבין את עומק המשמעות של הסיכון. לפיכך, יש מקום להתחשב בכך במסגרת קביעת המתחם, על פי הוראות סעיף 40 ט(א)(6) לחוק העונשין. יחד עם זאת, אין להפריז במשקל המגבלה של הנאשם. הנאשם פעל בתחכום מסוים, והנאשם הבין היטב שהוא עושה משהו אסור. הוא לא רצה להיתפס וברח המדברה מיד כאשר הבין שהוא עומד להיתפס, ואף השליך חלק מן הראיות. מכאן, כי הבין שמדובר במעשה אסור, חמור, וככל שמדובר ביותר חפצים כך הדבר יותר חמור. לא נטען כי הנאשם נעדר היכולת להבין כי הוא בוגד בחבריו לעבודה, מסייע לאויב המצוי בכלא, כנגד הנחיות שירות בתי הסוהר. אפשר שהנאשם עשה הדברים לא רק עבור בצע כסף, אלא גם מתוך כעס על מפקדיו. אולם, עדיין, מדובר במעשה חמור עד מאוד, ואף אם הנאשם הבין רק חלק מעוצמת הסכנה, הוא הבין מספיק.
למרות שמדובר בשני אישומים בימים שונים, למעשה מדובר בהתנהלות של " אירוע" אחד, כמשמעו בסעיף 40 יג לחוק העונשין.
נתתי את הדעת לכל האמור לעיל, ולאחר שבחנתי את עמדות הצדדים ומכלול השיקולים, מצאתי, כי עמדתו העונשית של ב"כ הנאשם אינה משקללת נכונה את מהות מעשיו של הנאשם, והחומרה הגלומה בהם כפי שפורטו לעיל. מאידך גיסא, בשים לב לאמור בחוות הדעת אודות יכולות הנאשם, דומה כי מתחם הענישה מתחיל נמוך יותר מאשר העונש שהמדינה מבקשת. על כן, מתחם הענישה למכלול המעשים המתוארים בכתב האישום, במידת אשמו של הנאשם המסוים הזה, נע בין 24 לבין 60 חודשי מאסר בפועל.

קביעת העונש בתוך המתם
חוק העונשין קובע כי בית המשפט יגזור את העונש ההולם בתוך המתחם שנקבע בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, וכי ניתן לחרוג מהמתחם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור (סעיף 40 ג(ב) לחוק עונשין).
השיקול של הרתעת הרבים הוכר במסגרת תיקון 113 כשיקול רלוונטי במסגרת גזירת העונש בתוך המתחם ( סעיף 40 ז לחוק העונשין), ובלבד שיש סיכוי של ממש שהחמרה בעונש תביא להרתעת הרבים. סבורני כי בתחום העבירות בהם הורשע הנאשם, היינו עבירות של הפרת אמון של אנשי ציבור, קיימת זיקה חזקה, יחסית לעבירות אחרות, בין חומרת העונש להרתעת הציבור מפני ביצוע עבירות דומות. זאת, משום שמדובר בעבירות הנעשות לא פעם מתוך חשבון מסודר יחסית של רווח והפסד. יחד עם זאת, אין בענייננו שיקולים המצדיקים סטייה לקולה ממתחם העונש ההולם. לא נמסר במקרה זה, על הליך שיקום כלשהו שעבר הנאשם.
באשר לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, שקלתי לקולה, את הודאת הנאשם, החיסכון בזמן שיפוטי יקר, בין היתר העדת עדים רבים על כל הכרוך בכך. עוד שקלתי לקולא את גילו הצעיר של הנאשם בעת ביצוע העבירה , את עברו הנקי, את נסיבות חייו הקשות כפי שפורטו בהרחבה בתסקיר שירות המבחן ובחוות הדעת הפסיכו-דיאגנוסטית. מאידך ההודיה של הנאשם לא נובעת עקב חרטה כנה, אלא מחמת עייפות מהליך הפלילי. בנוסף הנאשם לא לקח אחריות על מעשיו באופן ברור ואמיתי, לא הפסיק להשליך על אחרים את האשמה למעשיו ולא גילה רצון להשתלב במסגרת או מערכת טיפולית, כפי שניתן ללמוד מתסקיר שירות המבחן.
לא הוכחו בעניינו של הנאשם נסיבות יוצאות דופן מאוד, המצדיקות הקלה קיצונית בעונשו, מעבר להקלה המסוימת בעצם קביעת מתחם נמוך יחסית, נוכח גילו הצעיר ויכולותיו הדלות. אף אם הנאשם פעל מתוך מצוקה או מערכת לחצים חברתית, ערכית או אחרת, הרי שהוא פעל כאדם בוגר, מודע במידה מספקת למעשיו. לפיכך, העונש צריך להתקרב לצד התחתון של מתחם הענישה, אך אין הנתונים מספיקים כדי להגיע עד אליו.
בשים לב לכך שמדובר בעבירת שוחד, אשר לה היבטים של רווח כספי, ישנה חשיבות רבה בהטלת קנס, וקנס משמעותי. עם זאת, בנסיבותיו של הנאשם, ובשים לב לעונש המאסר המוטל עליו, אין להפריז בגובה הקנס.

אשר על כן אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:
30 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו בתיק זה.
6 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו מן המאסר, עבירה בה הורשע בתיק זה, או כל עבירת פשע הכוללת יסודות של שוחד או מרמה.
קנס בסך 15,000 ₪, או 60 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב- 15 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, החל מיום 1.10.14.
זכות ערעור תוך 45 יום.
ניתן היום, ח' אלול תשע"ד, 03 ספטמבר 2014, בנוכחות הנאשם, ב"כ עו"ד בני זיתונה והתובע עו"ד סעדון.