הדפסה

מדינת ישראל נ' עבד אל קאדר(עציר) ואח'

בפני
כב' השופטת מיכל ברנט

המבקשת

מדינת ישראל

נגד

המשיבים

  1. מברוק עבד אל קאדר (עציר)
  2. עוראבי עבד אל קאדר (עציר)
  3. עדי עבד אל קאדר (עציר)
  4. עבד אל חכים חאג' יחיא (עציר)
  5. פהים חאג יחיא (עציר)
  6. רידא עבד אל קאדר (עציר)
  7. ריאד עבד אל קאדר (עציר)
  8. מוחמד עבדל קאדר (עציר)
  9. אשרף אל חאדי (עציר)
  10. פאכר עבד אל קאדר (עציר)
  11. מחמד תאיה
  12. מחמוד אבו גאנם
  13. יוסף אבו גאנם
  14. עלי אבו גאנם

נוכחים: ב"כ המבקשת עו"ד יעל זליג ועו"ד שירלי לוגסי
ב"כ המשיב 4 ו- 6– עו"ד בר-עוז
ב"כ המשיבים 7 ו – 8 עו"ד שמר
המשיבים הובאו על ידי שב"ס.

החלטה
(בעניינם של המשיבים 4, 6, 7 ו – 8)

בקשה למעצרם של משיבים 4, 6, 7 ו-8 (להלן: "המשיבים") עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדם.
כנגד המשיבים ותשעה אחרים (להלן: "כלל המשיבים") הוגש כתב אישום רחב היקף המייחס להם, כל אחד לפי חלקו, עבירות של חברות בארגון פשיעה, נתינת ייעוץ לארגון פשיעה, סחיטה במסגרת ארגון פשיעה, הלבנת הון במסגרת ארגון פשיעה, עסקה אחרת בסם ועבירות שונות בתחום המס.
בהתאם לעובדות כתב האישום פעלו כלל המשיבים, למעט משיבים 12-14, במסגרת היררכית אשר נוהלה על-ידי משיב 1 (להלן: "הארגון"). עיקר פעולותיו של הארגון רוכזה בשני מבנים סמוכים בעיר טייבה (להלן: "המתחם"). במסגרת הארגון ביצעו המשיבים, בהתאם למיקומם ההיררכי בארגון, פעולות פליליות שונות כפי שיפורט באישומים הרלוונטיים אשר יפורטו להלן.
במסגרת האישום הראשון מיוחסת למשיב 4 עבירה של מתן שירות יעוץ לארגון פשיעה עבירה לפי סעיף 2(ב) לחוק למאבק בארגוני פשיעה (להלן: " החוק"). לשיטת המבקשת נהג משיב 4, עו"ד במקצועו, לערוך חוזי מקרקעין כוזבים בהתאם לצורכי הארגון ומנהליו לצורך הסוואת מקורם של הנכסים אשר הושגו בסחיטה.
על פי המתואר באישום השני נקלעו אחמד ועטא ג'בארה (להלן: "אחמד" ו-"עטא" בהתאמה) לקשיים כלכליים ופנו למשיב 3 (להלן:"עדי") והציעו לו לרכוש את הבניין שבבעלותם.משיב 3 הסכים לשלם רק כמחצית משוויו של הבניין, ומשסירבו המתלוננים להצעתו הציע להם ללוות כסף מהארגון בריבית חודשית של 9%.
אחמד הסכים להצעת עדי ונטל מעת לעת הלוואות בסכום כולל של 350,000 ₪ (להלן: "הקרן") בגינן העביר ריבית חודשית לארגון בסך 32,000.
במהלך חודש דצמבר 2009 ומשלא הצליח לעמוד בהחזרים החודשים פנה אחמד בשנית למשיב 3 והציע לו לרכוש את הבניין. משיב 3 הודיע לאחמד שחובו עומד על 1,2500,000 ושהוא מוכן למחוק את חובו וחובות נוספים בתמורה לקבלת הבניין.
לאחר שנודע למשיב 3 כי אחמד מחפש אחר קונה חלופי לבניין זומנו אחמד ועטא, באמצעות שניים מחברי הארגון, לפגישה במשרדו של משיב 3 בנוכחותם של משיבים 4, 5 ו-7 שם נאמר להם כי חובם עומד כעת על למעלה משני מיליון שקלים (להלן: " הפגישה").
במהלך הפגישה הורה משיב 3 לאחמד כי עליו להגיע למחרת למשרדו של משיב 4 ולחתום על מסמך המעביר את הזכויות בבניין לידי משיב 5. בהמשך הבהיר משיב 3 לאחמד כי משיב 7 יטפל מעתה בחוב מטעמו.
לציין כי משיב 3 הדגיש בפני אחמד כי העברת הבניין אינה מכסה את החוב אלא מעמידה אותו על מיליון ₪ בלבד. בנוסף איים עליו משיב 3 כי אם לא יעשה כן ייטול ממנו את כל נכסיו.
בשיחה בין משיב 7 לעטא, שלושה ימים לאחר הפגישה, הורה משיב 7 לעטא להגיע באופן מידי למתחם ואיים עליו שישלם את החוב במהרה כיוון שהוא אינו יודע עם מי הוא מתעסק.
עובר לחודש ינואר 2011 קשרו חלק מחברי ומנהלי הארגון, ובכללם משיבים 4 ו-7, קשר עם משיבים 12 ו-13 במטרה לסחוט את הבניין מן המתלוננים (להלן: "הקשר").
במסגרת הקשר, נפגשו משיבים 12 ו-13 עם אחמד במשרדו של עו"ד שרלי חדד (להלן: "עו"ד חדד") וחתמו על הסכם פיקטיבי על פיו יעבירו משיבים 12 ו-13 לאחמד 600,000 ₪ וחמישה מגרשים בטייבה בכפוף להחזרתם עד ליום 31.7.12 (להלן: "החוב החדש"). בהמשך נקבע כי אם לא יעמוד אחמד בתנאי ההסכם יועבר הבניין לידיהם של המשיב ומחמוד המשיב 12 .
במסגרת הקשר שוחח משיב 3 עם אחמד והודיע לו כי הוא אינו חייב לו דבר שכן החוב "נקנה" על ידי משיבים 12 ו-13.
ביום 18.8.11 זומן עטא לחקירה במשטרה. סמוך ליציאתו מהחקירה הורה משיב 8 לאחמד לשלוח את עטא למתחם הארגון. משהגיע עטא למתחם צווה עליו משיב 3 להשאיר את מכשירו הסלולארי מחוץ למתחם, חקר אותו אודות החקירה המשטרתית ואמר לו כי אם יזומן בשנית לחקירה הוא אינו חייב להתייצב.
עובר ליום 8.9.11 פנה אחמד לעבד אבו קטיפאן (להלן: "אבו קטיפאן") וביקש ממנו לסייע לו במכירת הבניין. אבו קטיפאן פגש במשיב 1 אשר אישר לו לשמש כבורר מול הנוגעים בדבר ואף הוסיף בפניו כי למתלוננים חוב לארגון אשר "נקנה" על-ידי משיבים 12 ו-13.
בהמשך, במסגרת הסחיטה, נערך הסכם בין משיבים 12 ו-13 לבין אחמד ועטא במסגרתו הוסכם על רכישת הבניין בתמורה לתשלום של 1,700,000 בקיזוז החוב החדש וחובות נוספים (להלן: "ההסכם השני"). לציין כי לאחר מועד החתימה לא קיבלו המתלוננים את הסכום המוסכם ואף לא חלק ממנו.
במהלך חודש אוגוסט 2012 הגיעו כמה מחברי הארגון ונטלו מן הבניין ציוד בשווי כולל של כ- 450,000 ₪.
בגין אישום זה יוחסה למשיבים 4, 7 ו-8 עבירה של סחיטה באיומים במסגרת ארגון פשיעה. בנוסף יוחסה למשיב 7 עבירה של קשירת קשר לפשע ולמשיב 8 עבירה של שיבוש מהלכי משפט במסגרת ארגון פשיעה.
באישום השלישי נפרש עניינו של עבדאללה אבו ראס (להלן: "עבדאללה") אשר לווה ממשיב 1, בשל מצבו הכלכלי, 400,000 ₪ בריבית שבועית של 5%.
משלא עמד עבדאללה בתשלום החל משיב 1 ללחוץ עליו במטרה שימכור לו את ביתו, אך עבדאללה סירב להצעה נוכח הפער בין מחירו הגבוה של הבית לבין גובה החוב.
ביום 10.3.2009 הגיע משיב 11 לביתו של עבדאללה והורה לו, לבקשת משיב 1, להגיע למשרדו של משיב 1.
במהלך הפגישה, בה נכחו משיבים 1, 2, 3, 4, 7 ו-11 אמר משיב 1 לעבדאללה " אני חיכיתי מספיק ואני מחתים אותך על חוזה למכירת הבית שלך". מיד לאחר מכן החתים משיב 4 את עבדאללה על חוז ה מכר ביתו בתמורה ל-700,000 ₪ ועל ייפוי כוח המתיר לו לבצע כל פעולה בבית.
לציין כי בפועל לא קיבל עבדאללה תמורה עבור ביתו המוערך בסכום של שלושה מיליון ₪.
ביום 5.4.2009 הגיש משיב 4 את החוזה לרשות למיסוי מקרקעין.
באישום זה מיוחסות למשיבים 4 ו-7 עבירה של סחיטה באיומים במסגרת ארגון פשיעה. כמו כן מיוחסות למשיב 4 עבירות של העלמת הכנסות במסגרת ארגון פשיעה ושימוש במרמה עורמה ותחבולה על מנת להתחמק ממס במסגרת ארגון פשיעה.
באישום הרביעי מתוארת סחיטתו באיומים ובכוח של הייתם טוויל ז"ל (להלן: "הייתם") למשך תקופה של למעלה משנתיים. במסגרת סחיטה זו מסר הייתם למשיב 8 חלק מהחזרי חובו.
בגין קבלת החזרי החוב ייחסה המבקשת למשיב 8 עבירות של סחיטה באיומים במסגרת ארגון פשיעה ושימוש במרמה עורמה ותחבולה על מנת להתחמק ממס במסגרת ארגון פשיעה.
על פי עובדות האישום השישי עבדל חכים חאג' יחיא (להלן: "עבדל חכים") ברח מן הארץ בשל חובות כספים לעבדלקאווי עבדל קאדר ז"ל (להלן: "עבדלקאווי").
לצורך גביית החוב הגיע עבדלקאווי לביתו של עבדל חכים וכפה על אשתו של עבדל חכים (להלן: "הדיה") להעביר לחזקתה את הבעלות בבית במסגרת הסכם מתנה אשר נערך מבעוד מועד על-ידי משיב 4.
מספר ימים לאחר מכן החתים משיב 4 את הדיה על חוזה מכר בו הסכימה למכור את הדירה בתמורה לתשלום של 314,000 ₪ חרף שויו הריאלי של הבית אשר עמד נכון לאותה תקופה על מיליון ₪.
בהסכם נכתב כי 140,000 ₪ יועברו לתשלום המשכנתא ו-174,000 ₪ נוספים יועברו במזומן להדיה עם חתימת ההסכם. הסכום עבור המשכנתא הועבר באמצעות 28 שיקים דחויים אך לעומת זאת לא קיבלה הדיה את הכסף המזומן.
באישום זה הואשם משיב 4 בעבירות של סחיטה באיומים במסגרת ארגון פשיעה, הלבנת הון ועשיית פעולה ברכוש אסור במסגרת ארגון פשיעה ושימוש במרמה עורמה ותחבולה על מנת להתחמק ממס במסגרת ארגון פשיעה.
האישום השביעי במספר מתאר את חובו של עזיז חאג' יחיא (להלן: "עזיז") לארגון ואת גביית החוב מאחיו מוחמד וסאמי חאג' יחיא (להלן: "מוחמד" ו-"סאמי" בהתאמה).
סעיפים 11-16 לאישום מתארים כיצד מכר משיב 6 לעזיז סם מסוג קוקאין בתמורה ל-50,000 ₪ וחצי מן הרווח אותו יפיק עזיז ממכירת הסם.
משלא עמד עזיז בהסכם פנה משיב 6 לסאמי והורה לו להגיע למתחם. לאחר הגעת סאמי למתחם ובשל סירובו לשלם את חובו של עזיז, נטל משיב 6 את מפתחות רכבו של סאמי, נעל אותו ועזב את המקום.
למחרת היום הציגו סאמי ועזיז בפני משיב 6 אסמכתא בנקאית לפיה ישנה יתרה בחשבונו של סאמי והתחייבו להעבירה למשיב 6 לטובת פירעון החוב. בעקבות האסמכתא נתרצה משיב 6 והשיב לסאמי את מפתחות רכבו.
מספר ימים לאחר מכן העבירו סאמי ועזיז למשיב 20,000 ₪ במזומן.
למשיב 6 יוחסו עבירות של עסקה אחרת בסם, סחיטה באיומים במסגרת ארגון פשיעה ושימוש במרמה עורמה ותחבולה על מנת להתחמק ממס במסגרת ארגון פשיעה.
עניינו של האישום השמיני הינו סחיטתו של כרמי עופר (להלן: "כרמי"). בהתאם למתואר בכתב האישום הלווה משיב 3 לכרמי סכום של 10,000 ₪ בהחזר חודשי של 1,000 ₪ עבור הריבית בלבד.
משלא עמד כרמי בתשלומים הורה משיב 8 לכרמי להגיע למתחם ולחץ עליו להחזיר את ההלוואה.
בהמשך הורה משיב 8 לכרמי להגיע בשנית למתחם ונטל את מפתחות רכבו של כרמי והודיע לו כי ישוב לקבלם רק לאחר שישלם את הלוואתו.
במפגשם השלישי של משיב 8 וכרמי הודיע כרמי למשיב כי אין ביכולתו לשלם את ההלוואה ועל כן הודיע לו משיב 8 כי עליו לשלמה או להעביר לחזקתו את החנות שבבעלותו (להלן: "החנות").
בשל חששו ממשיב 8 נטל כרמי הלוואה נוספת מאחד מחברי הארגון ומשלא הצליח לעמוד גם בהלוואה זו עזב את העיר טייבה יחד עם בני משפחתו.
באישום זה מיוחסות למשיב 8 עבירות של סחיטה באיומים במסגרת ארגון פשיעה ושימוש במרמה עורמה ותחבולה על מנת להתחמק ממס במסגרת ארגון פשיעה.
האישום העשירי נוגע למשיב 7 בלבד ובו הוא מואשם בעבירות של סחיטה באיומים במסגרת ארגון פשיעה ושימוש במרמה עורמה ותחבולה על מנת להתחמק ממס במסגרת ארגון פשיעה.
מעובדות האישום עולה כי משיב 7 הלווה לשאדי וורדה (להלן: " שאדי") סכום של 25,000 ₪ אך בהסכם נרשם כי התקבל סכום של 28,750 ₪ כך שיתרה הסכום (3,750) תהווה ריבית אותה היה על שאדי לשלם תוך 25 ימים מיום מתן ההלוואה.
כבטוחה לפירעון ההלוואה מסר שאדי למשיב 7 שטר מכר של רכבו אשר שוויו היה באותה העת 30,000 ₪.
משחדל שאדי להעביר למשיב 7 את תשלומי החוב הגיע משיב 7 לביתו יחד עם שלושה חברי ארגון והורה לו לעלות לרכב ולנסוע אחריו. כאשר הגיעו השניים למשרדו של משיב 7 פגש שאדי בחברי ארגון נוספים אשר היו חמושים ונוכח חששו מסר למשיב 7 את רכבו.
על פי האישום השמונה עשר קיבלו משיבים 6 ו-7 תלושי שכר פיקטיביים על מנת לתת מסווה חוקי לפעילותו הפלילית של הארגון. בנוסף, הגישו משיבים 6 ו-7 דוחות כוזבים לרשויות המס בהם לא דווחה הכנסתם מעיסוקם הפלילי.
האישום התשעה עשר מייחס למשיבים 6 ו-7 דיווח כוזב על עסקאות שונות בתחום המקרקעין לצורך התחמקות מתשלום מס.
בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המבקשת להורות על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדם.
לצורך ייעולו של הדיון הורה כבוד סגן הנשיאה, השופט אברהם טל, לצדדים להגיש את טיעוניהם לעניין הראיות בכתב ולהשלימם על-פה.

משיב 4
לאור העובדה כי האישום הראשון הינו אישום כללי החולש על פני תקופה של כשבע שנים אתייחס תחילה לאישומים האחרים המיוחסים למשיב ומהם אנסה לשאוב אינדיקציות אף ביחס לאישום הראשון.
אישום 2 – בהודעותיו פירט עטא את נסיבות הפגישה בה הוכפל חובו ומשימת גבייתו הועברה ממשיב 3 למשיב 7 (עמ' 4 להודעתו מיום 12.12.12 שורות 2-3).
בהודעתו מיום 18.8.11 הבהיר כי המשיב נכח אף הוא בפגישה האמורה (עמ' 30 שורה 33) והדגיש את חששו ממשפחת עבדל קאדר (שם, עמ' 17 שורות 16-17).
אחמד, אביו של עטא, מסר כי משיב 3 נתן הוראה כי הבניין יועבר לחזקתו של משיב 5 באמצעות חוזה אשר יערך במשרדו של משיב 4 ביום למחרת הפגישה.
במסגרת הודעתו אישר כי אוים על-ידי משיב 3 כי במקרה בו אחיו, עבד, לא יגיע לחתום על החוזה הרי שמי מחברי הארגון ידאג להביאו.
בהודעה מיום 12.12.12 הדגיש כי איימו עליו ועל בנו עטא (ראה עמודים 4 ו-43 לתמלול).
לשיטת המבקשת נוכחות משיב 4 בפגישה והיחשפותו לגודל החוב, ללחץ המופעל על אחמד ועטא ולהוראתו של משיב 3 בנוגע להעברת הבעלות מקימה תשתית ראייתית לכאורית בנוגע למיוחס למשיב בכתב האישום.
בטיעוניו על-פה ובסיכומיו הכתובים הפנה ב"כ המשיב לסתירות הפנימיות בהודעות המתלוננים ולאמרותיהם של עטא ואחמד לפיה לא אוימו כלל על-ידי משיב 3 וכפועל יוצא מכך ברי שהמשיב לא ידע או היה אמור לדעת על סחיטתם באיומים.
עוד הדגיש כי מהודעות אחמד ועטא עולה כי המשיב 4 אמנם נכח בפגישה אך ודאי שלא איים ואף לא פצה את פיו.
לבסוף הפנה למחדל חקירה ולבחירתה של היחידה החוקרת שלא לחקור את עו"ד מוחמד חאג' יחיא חרף טענת המשיב בעימות מיום 8.1.13 לפיה עטא שלח לו מסמכים מעו"ד מוחמד חאג' יחיא אך הדבר לא נבדק.
כידוע, מקומו של הדיון בסתירות בדבריהם של עדים ובמחדלי חקירה הינו במהלך בחינתם של העדים בפני המותב העיקרי.
במקרים חריגים בהם קיימות סתירות חריגות המאיינות את תשתיתה הראייתית של המבקשת יש מקום לדון בסתירות אלו אף בשלב המעצר.
זהו גם העקרון בשאלת נפקותם של מחדלי חקירה והשלכתם לעניין המעצר עד לתום ההליכים. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט רובינשטיין בקובעו:
"לעניין הטענה בעניין מחדלי החקירה, לא זה השלב הראוי לדון בהם, ומועדם בפני הערכאה הדיונית בתיק העיקרי" (בש"פ 1982/09 עלי אבו טארש נ' מדינת ישראל).
עיינתי בהודעותיהם השונות של המעורבים בפרשה, ובכללן הודעות אבו קטיפאן וחתאם, אימו של עטא ואשתו של אחמד, אליהם הפנה ב"כ המשיב, ולא מצאתי כי קיימות פירכות מהותיות המכרסמות בתשתיתה הראייתית של המבקשת (להרחבה ראה בש"פ 385/11 דוד ציון נ' מדינת ישראל).
אישום 3 – תהליך החתמתו של עבדאללה תואר בהודעתו מיום 21.2.11 לפיה הוא הגיע לביתו של מברוק - המשיב 1- ולהפתעתו פגש, בין היתר, בעורך-הדין אשר הניח מבעוד מועד על השולחן שלושה העתקים של חוזה וייפוי כוח (מט 268/11 עמ' 24-25).
בהודעתו מיום 12.12.11 זיהה עבדאללה את המשיב כעורך הדין אשר החתימו ומסר פרטים נוספים אודות המפגש.
"הרגליים שלי לא יכלו ללכת ככה הייתי מרגיש שהייתי בא לאזור הזה למעלה" (עמ' 4 שורה 11)
משיב 1 הודיע לו כי "אני חיכיתי מספיק ואני מחתים אותך על חוזה מכירת הבית שלך ואם תביא כסף תוך חודש אני קורע את החוזה" (שם, שורות 15-16)
לאחר מכן "העורך דין הוציא את החוזה אני ככל הנראה זוכר מהתיק שלו, אני ראיתי שהחוזה מוכן" (שם, שורה 17) וכתוצאה מכך "הייתה לי סחרחורת ותפסתי בשולחן" (שם, שורה 18).
אשר לחוזה הטעים כי לא נתנו לו לקרוא את החוזה, לא אפשרו לו להתמקח והוא אף לא זכה לקבלת העתק. (עמ' 6)
בסיכומיה הפנתה המבקשת לחששו של עבדאללה ממשיב 1 "זה היה פחד ולא יכולתי לדבר שום דבר בגלל הפחד הזה" (עמ' 5, ש' 21) ואת היותו של המשיב עושה דברו של משיב 1 "העורך דין מפחד ממברוק...מה שאמר לו הוא עשה" (עמ' 7 שורות 7-8).
יוסף אבו ראס, אחיו של עבדאללה מסר על חששו של המשיב ממשפחת עבדל קאדר אשר הובילו אותו בסופו של יום לחתום על החוזה (ראה הודעתו מיום 12.12.12)
גם אשת המתלונן, חיתאם אבו ראס, מסרה כי בעלה חשש מאוד ממשפחת עבדל קאדר (הודעה מיום 12.12.12 עמ' 6 שורות 193-203).
לשיטת ב"כ המשיב, עו"ד בר-עוז, עבדאללה ניסה להעלים את ביתו מאשתו ונושיו ועל כן ניסה למוכרו למשיב 1.
בהמשך העלה מספר תהיות בנוגע להישארותו של עבדאללה בביתו חרף טענתו כי מכר את הבית למשיב 1 ולחוות הדעת אשר ביקש משמאי כחצי שנה לאחר המפגש בו הוכרח למכור את ביתו.
לשיטת המשיב המפגש האמור התקיים ביום 16.3.09 ולא ביום 10.3.09 כפי שטוענת המבקשת. לחיזוק טענתו הפנה לשיחה 4667 מיום 16.3.09 בין משיב 3 למשיב 11 בה אישר משיב 11 למשיב 3 כי יביא את עבדאללה למתחם.
יוצא אפוא שרישום הערת האזהרה, עליה אין חולק כי נרשמה ביום 11.3.09, קדם למפגש בו טוענת המבקשת כי עבדאללה נסחט. בהתאם לנתון זה טען ב"כ המבקש כי תשתיתה הראייתית של המבקשת אויינה.
לבסוף הפנה לחקירותיו של עומר שריף אשר רכש את הבית ממשיב 1 והדגיש כי במפגשיו של עומר עם עבדאללה הציע עומר לעבדאללה לסייע לו במקרה בו אוים על-ידי משיב 1, אך עבדאללה טען בפני עומר כי מכר את ביתו מרצונו החופשי וללא כל איום מצדו של משיב 1.
נתתי את דעתי למכלול המסמכים אשר הוצגו בפני ובכללם סיכומי הצדדים ופסיקות בית המשפט העליון ולא מצאתי כי חל כרסום בתשתית הראיית ית הלכאורית של המבקשת .
במהלך הפגישה אמר משיב 1, בנוכחות המשיב ומספר נוסף של עושי דברו, לעבדאללה כי "לא אכפת לי שאתה לא תביא את הכסף אני מעביר את הבית" (מט 173 חקירה מיום 15.1.13 עמ' 25 שורה 11-12).
ממשפט זה, ממעמדו של משיב 1 ומזהותם של הנוכחים בפגישה היה על המשיב להסיק כי עבדאללה קיבל הלוואה וכעת הוא נסחט באופן בו הוא נדרש להחזירה תוך ויתור על ביתו.
שליפתם של מסמכי ההעברה (החוזה וייפוי הכוח) אשר הוכנו במועד מועד מעידה על סיועו של המשיב לסחיטה זו.
מעבר לאמור אציין כי היתממותו של המשיב בחקירותיו כי לא הבחין באיום כלשהו אינה מתקבלת על הדעת לאור הנתונים דלעיל ונוכח הודעתו של משיב 11 כי "הוא נראה לי מפוחד" (הודעה מיום 11.12.12 עמ' 6 שורה 136).
תוקף דבריו של ב"כ המשיב מופנה כלפי התנהלותו של עבדאללה לאחר המפגש בו לכאורה נסחט. המשך מגוריו בבית, פניה לקבלת חוות דעת שמאי כחצי שנה לאחר המפגש ואמירתו בפני עומר שלא נסחט מעידים לשיטתו כי לא נסחט כלל ועיקר אלא כשל בניסיונו להבריח את נכסיו מנושיו ומאשתו.
לשיטתי אין בעובדות אלו, ומבלי להתעלם מהשאלות אשר עולות מהן, בכדי לכרסם בתשתיתה הראייתית של המבקשת ומקומו של הדיון בעניינן הינו בפני המותב העיקרי אשר יידרש לכל פרט ופרט בגרסתו של עבדאללה.
מעבר לנדרש אציין כי בחקירותיו השונות הדגיש עבדאללה כי משיב 1 התיר לו לחפש קונה חלופי לביתו כך שניתן להסיק, ומבלי לקבוע מסמרות, כי במהלך חיפוש זה נותר עבדאללה להתגורר בביתו ואף נזקק לחוות דעת שמאי.
את אי הצגת סחיטתו בפני עומר ניתן לתרץ בחששו ממשיב 1 אשר הובע אינספור פעמים בהודעתו ובהודעות אחיו ואשתו.
אשר למועד הפגישה סבורני כי לעת הזאת עמדה המשיבה בנטל הנדרש ממנה. מעיון בהודעותיהם של חלק מן הנוכחים בפגישה משיב 1, משיב 11 והמשיב אין חולק כי התקיימה פגישה ביום 10.3.09.
אכן אין לכחד כי משיחת הטלפון עולה כי משיב 11 שוחח עם משיב 3 בנוגע להבאתו של המשיב למתחם ביום 16.3.09 אך שיחה זו לבדה אינה יכולה לעמוד אל מול יתר ההודעות בבחינת ראיות לכאורה וביתר שאת נוכח העובדה כי בחקירתו מיום 13.12.12 ציין משיב 11 כי אינו זוכר האם התקיימה פגישה ביום בו נערכה השיחה בינו לבין משיב 3.
לסיכום אישום זה אומר כי חרף טענותיו המלומדות של ב"כ המשיב מצאתי שקיימת תשתית ראיתיית לכאורית ביחס למיוחס למשיב בכתב האישום.
אישום 6 – באישום זה מואשם המשיב כי החתים את הדיה, בגין חובות לעבדלקאווי ז"ל, על חוזה מתנה לפיה ביתה, אשר רשום על-שמו של אבי בעלה, יועבר לחזקתה. לאחר מכן וחרף ידיעתו כי ערכו של הבית הינו מעל למיליון ₪, החתים את הדיה על מכירת הבית תמורה ל314,000 ₪ אשר חלקם הועברו לכיסוי המשכנתא והיתרה במזומן. בכתב האישום הודגש כי בפועל לא קיבלה הדיה תשלום למעט התשלומים אשר הועברו לצורך כיסוי המשכנתא.
חוזה המתנה נלמד מהודעתו של גיסה של הדיה, מוניר חאג' יחיא, אשר מסר כי אביו העביר את הבית לחזקתה של הדיה ללא כל תמורה בשל חששה של אמו כי אם לא יעשה כן ייפגעו ילדיה שלה או נכדיה, ילדיה של הדיה (הודעה מיום 30.12.12 עמ' 3-4).
בהודעותיה תיארה הדיה כיצד עבדלקאויי הגיע לבית מספר פעמים ודרש ממנה לשלם את חובו של בעלה. בהמשך פירטה את מפגשה עם המשיב אשר טען בפניה כי הוא מייצג את עבדלקאויי והסביר לה כי עבדלקאווי רוכש את הבית לאחר שיוערך על-ידי שמא מטעמו.
לציין כי הדיה מסרה שבמהלך פגישה עם המשיב היא החלה לבכות (מ"ט 1659/12 עמ' 75).
בהמשך הפנתה המבקשת לאימרתה של הדיה כי "אבל ככה הוא (המשיב מ.ב) הסביר לי... עבדלקאווי לוקח את הכסף שלו ואת תיקחי את הכסף שלך" (שם, עמ' 105 שורות 12-13).
בנוסף עמדה המבקשת על הערכתו של המשיב כי הבית שווה כ-900,000 ₪ לערך אך חרף זאת ערך חוזה בו נמכר הבית בסכום של כ-314,000 כשליש לערך מערכו המשוערך.
לבסוף עמדה על כך שהדיה לא קיבלה תשלום עבור הבית למעט סכום של 140,000 ₪ אשר שימש לפירעון החובות אשר רבצו על הבית ביום הרכישה. אך את יתר הכסף, בניגוד לאמור בחוזה, לא קיבלה במועד החתימה (הודעה מיום 5.4.11).
ב"כ המשיב הפנה לכך שסיבת בריחתו של חכים אינה סחיטתו על-ידי עבדלקאויי אלא חובות נוספים אשר התחייב בהם.
בהמשך הפנה להודעתה של הדיה בהם ציינה בפירוש כי עבדלקאויי לא סחט אותה.
עוד עמד על הסכם המתנה בו נמסר הבית לידיה של הדיה והדגיש כי מפגשה של הדיה עם המשיב נעשה לבקשת אביו של חכים ולא לבקשת עבדלקאויי או מי מחברי הארגון.
באחרית דבריו הפנה למספר מחדלי חקירה וביניהם ניתובה של העדה, לשיטתו ואיומים על המשיב מצד חוקריו.
עיון במכלול הנתונים בתיק מעלה את התמונה הבאה ביחס למפגשם של המשיב והדיה במועד בו נערך החוזה.
המשיב ידע שיש חוב לעבדלקאויי אף אם לא ידע את גובהו.
המשיב הבין שהדיה לא מעוניינת למכור את הבית מבכייה אך בכל זאת החתימה על חוזה למכירתו.
המשיב היה מודע לקשריו המשפחתיים של עבדלקאויי למשיב 1 על כל המשתמע מכך.
המשיב היה מודע לפער המשמעותי (כ-600,000 ₪) בין הסכום הנקוב בחוזה לבין ערכו הריאלי של הבית.
חרף האמור בחוזה לא העביר המשיב או עבדלקאויי להדיה חלק מן הסכום המוסכם במעמד חתימת החוזה.
הקשבתי בקשב רב לטעוני ב"כ המשיב ואכן לא ניתן להתעלם מהבעיות אשר הועלו ובכללן פנייתה של משפחת בעלה של הדיה למשיב והסתירות הפנימיות בהודעתה ביחס לאיום אך אין בסתירות אלו ובמחדלי החקירה, עליהם עמד באריכות, כדי לכרסם בתשתית הראייתית אשר הוצגה לעיל.
יחד עם זאת אמנם המבקשת עמדה במוטל עליה ואכן הוכח ברמה הלכאורית כי עבדלקאויי אכן סחט את המתלוננת אך סבורני כי לא הוכח מעל לכל ספק סביר כי פעולותיו של עבדלקאויי בוצעו במסגרת חברותו בארגון הפשיעה ועל כן קביעתי דלעיל בסוגיית התשתית הראייתית ביחס למשיב הינה כי קיימת תשתית ראייתית ביחס לסחיטה באיומים אך לא קיימת תשתית ראייתית בנוגע לנסיבה המחמירה של סחיטה במסגרת ארגון.
אישום 1 – אישום זה הינו אישום כללי המייחס למשיב מתן שירותי ייעוץ לארגון בהתאם לסעיף 2(ב) לחוק מאבק בארגוני פשיעה התשס"ג -2003.
לצורך הוכחת טענותיה הפנתה המבקשת לחיפוש אשר נערך במשרדו של המשיב ובו נתפסו מספר קלסרים המכילים עשרות חוזים אותם ערך המשיב עבור משיב 1.
לשיטת המבקשת, עצם העובדה כי מירב עסקאות המקרקעין בהן השתתף המשיב בוצעו במתחם (ראה הודעתו מיום 4.12.12 עמ' 4 שורות 85-89), בשעות לילה ובתוספת קלסרו המיוחד של הארגון אשר נתפס במשרדו של המשיב מעידים על היותו של המשיב "עו"ד הבית" של הארגון.
בסיכומיה עמדה על כך כי לא ניתן לראות במשיב "כבובה על החוט" שכן אם היה כזה הרי שהיה חותם על חוזים ותו לא בעוד שהמשיב דנן נכח בחלק מן הפגישות בהן נסחטו מתלוננים דבר המעיד על מרכזיותו בהיררכיה הארגונית ועל רצונו של הארגון לשוות מעמד חוקי למפגשים אלו.
בהמשך הפנתה להודעותיו של המשיב מהן עולה, לדבריה, כי המשיב היה מודע לעיסוקו של הארגון במתן הלוואות.
לדוגמא ראה הודעתו מיום 17.12.12 (עמ' 7 שורות 213-215) הודה כי ערך חוזה בו נרשמה תמורה פיקטיבית תוך מטרה לכסות את חובו של גמאל שארף לארגון.
לחיזוק גישתה ציינה המבקשת כי המשיב לא הצליח לציין את סכומי הכסף אותם קיבל עבור מתן שירותי הייעוץ לארגון והטעימה כי נתון זה מעיד על רצונו לבדל עצמו מן הארגון ומנהליו.
לבסוף הפנתה להודעת המשיב ממנה עולה דרך פעולתו היררכית של הארגון בהנהגת משיב 1 ולפיה "לא עושים דבר מבלי להתייעץ איתו או לקחת את הסכמתו" (הודעה מיום 3.12.12 עמ' 4 שורה 81).
בפתח דבריו הפנה ב"כ המשיב לפס"ד בעניינו של אלבה והדגיש כי עבירת הייעוץ לארגון הינה עבירת מטרה הדורשת מחשבה פלילית מיוחדת ועניינה חתירה להגשמת יעד מסוים.
לשיטתו, מעיון במיוחס למשיב לא ניתן לומר כי הוא לוחש לאוזנו של ראש הארגון, כנדרש בפסיקת בית המשפט העליון, ואף לא הוכח בעניינו היסוד הנפשי המוגבר מסוג מטרה.
כהוכחה לטיעונו הדגיש כי לא בוצעה כל האזנת סתר למכשירי הטלפון של המשיב, המשיב לא השתמש במירסים השייכים לארגון ולא ביצע כל עבירה נגררת הקשורה לארגון כדוגמת אחזקת נשק וסחר בסמים.
בהמשך הטעים כי המעשים המיוחסים למשיב בכתב האישום אינם עומדים במבחן הרציפות שכן מדובר בשלושה אירועים בודדים על-פני תקופה של למעלה משבע שנים. כמו כן הדגיש בסיכומיו כי ענייניהם החוזים של חברי הארגון תופסים לכל היותר נפח של 12%-15% מעבודת משרדו של המשיב.
הצדדים אינם חלוקים על כך שהמשיב ערך את חוזיהם של חברי הארגון ובדגש על חוזיו האישים של משיב 1.
חרף הררי המסמכים אשר הוגשו בנושא מצטמצמת המחלוקת בין הצדדים לשאלת יסודו הנפשי של המשיב קרי, האם חפץ המשיב בהצלחתו של הארגון ולשם כך השתמש בהכשרתו ובניסיונו המקצועי או שמא ערך את החוזים לבקשת הצדדים ללא כל רצון לסייע לארגון במטרותיו.
עמד על הדברים באופן מופלא כבוד השופט בדימוס אדמונד לוי בעניינו של זוארץ בו התקבל ערעורה של המדינה בנוגע להרשעתו של ברק בופמן כיועץ לארגון הפשיעה בראשותו של אסי אבוטבול.
"מרכיב הכוונה לקדם את העשייה העבריינית באמצעות מתן ייעוץ, בו מדברת  שיטתנו, הוא מפתח בהבנתה של הוראת החוק. הוא מטעים את הקשר העקרוני בין הייעוץ שסופק לבין פעילות פלילית פוטנציאלית של הארגון. הוא מכיר בתרומתו של היועץ לפעילות שקרמה, או שעלולה הייתה לקרום, עוד וגידים. הוא נשען על הכרה ביסוד הנפשי של המייעץ, אשר בכוונת מכוון השיא את עצתו הרעה. הוא מקרב את הנושא באחריות מכוחה של הוראה זו אל מעגל האנשים, שהפכו את קיומו של הארגון לאפשרי ואת פעילותו המזיקה לבת-ביצוע" (ע"פ 6785/09 עידן זוארץ נ' מדינת ישראל)
ניתן ללמוד על כוונותיו של נאשם, על רמותיהן השונות בהתאם לדרישה בחוק העונשין, מהתנהגותו עובר לביצוע העבירה, בעת ביצועה ואף לאחריה.
בהודעותיו השונות של המשיב ושל יתר המעורבים, מתלוננים, עדים ומשיבים כאחד, עולה כי חלקם הארי של החוזים בוצעו במתחם ובשעות הלילה המאוחרות הרבה מעבר לשעות עבודתו של המשיב, בהתאם לשעות עליהם דיווח בהודעתו (ראה הודעת המשיב מיום 5.12.12).
מנוכחותו של המשיב בחלק מאירועי הסחיטה, עליהם עמדתי ביחס לאישומים השני והשלישי, ומודעתו לעיסוקיו של הארגון ניתן להסיק כי המשיב חפץ ביקרו של הארגון ולא שימש רק כ"חותמת גומי", על עסקאותיו של הארגון ללא מודעות למהלך הדברים אשר הוביל לחוזה.
מודעתו של המשיב לחוסר רצונם של המוכרים למכור את הבית (לדוגמא ראה דיון בעניינו של עבדאללה) בתוספת העובדה כי במהלך חתימת החוזים לא זכו המתלוננים לראות את כספם מחזקת את העובדה כי מטרותיו של הארגון עמדו אל מול פניו של המשיב עת החתים את המתלוננים על החוזים המדוברים.
נדבך נוסף המחזק את האמור הינו התנהלותו הכספית של המשיב אל מול הארגון, מנהליו וחבריו. המשיב לא הציג קבלות עבור השירותים אותם סיפק למשך תקופה העולה על עשור אלא רק טען כי בימים אלו הוא מצוי בהסדרת חובם של חברי הארגון כלפיו.
אכן שאלת הרציפות הינה שאלה מהותית וקרדינאלית אשר תוכרע בבוא היום בתיקו העיקרי של המשיב, אך סבורני כי לעת הזו, ולנוכח הנתונים אותם מניתי, קיימת תשתית ראייתית לכאורית בנוגע להיותו של המשיב יועץ לארגון.
משיב 6
כיוון שאין חולק כי אישומים 18 ו-19 אינם מקימים עילת מעצר מתמקד עניינו של המשיב באישום השביעי.
בסיכומיה הכתובים הפנתה המבקשת להודעותיהם של עזיז וסאמי עליהם השתיתה את אישומה.
בחקירתו תיאר עזיז את קשריו עם המשיב, פירט כיצד רכש ממנו סמים בשווי 16,000 ₪ ומסר כי "הייתה איזה בעיה איתי וזה (משיב 6) התחיל ללחוץ כאילו על הכסף למרות ששילמתי לו" (עמ' 9).
בהמשך דבריו התייחס לנטילת הרכב המושכר כאמצעי לחץ והדגיש כי "אז הוא אמר לי תשאיר את האוטו פה עד שתביא את הכסף" (עמ' 16).
אחיו של עזיז, מוחמד חאג' יחיא (להלן: "מוחמד") אישר את הדברים בהודעתו "סמי סיפר לי שרידא עבדל קאדר הבן של עבדל ראזק ביקש שסמי ילך אליו ואז סמי הלך עם האוטו שלו לבד. סמי אמר שרידא ביקש ממנו בסביבות 20 אלף שקל . רידא אמר או שתביא לי את עזיז או שתביא לי את הכסף . סמי אמר לי שרידא אמר שישאיר את הרכב שם (הודעה מיום 24.12.12 עמוד 5 שורות 149-152).
לאחר מכן תיאר את פנייתו ופניית סאמי למשיב אשר סירב להחזיר את הרכב אני וסמי ביקשנו מרידא שהיה לבד את הרכב ולא לערב אותנו. הוא סירב אמר לא, אני רוצה את הכסף" (עמוד 5 שורות 156-157).
סאמי חזר על דבריהם של אֶחיו ותיאר כיצד קיבל טלפון בעקבות חובו של עזיז וכיצד נלקח רכבו. (עמ' 11 לתמליל הודעתו מיום 25.12.12).
לחיזוק טענותיה הפנתה המבקשת לחקירותיו של המשיב בהן שמר על זכות השתיקה למעט גרסתו כי נתן לעזיז כסף, ללא ריבית, בשל חברותם.
ב"כ המשיב, עו"ד בר עוז, הדגיש כי מהימנותו של עזיז מוטלת בספק בשל עברו הפלילי והעובדה כי הוא צורך סמים על בסיס קבוע.
בהמשך עמד על כך שהפרטים אותם מסר עזיז בחקירתו הינם חלקיים ביותר שכן בחקירתו לא ציין את מועד קבלת הסם ואת מיקום המפגש בינו לבין המשיב.
לאחר מכן הפנה לסתירות בגרסאותיהם של העדים השונים. מוחמד טען שסמי סיפר לו שהמשיב נטל את רכבו בעוד עזיז מסר בחקירתו שרכבו הוא זה אשר נלקח.
מוחמד תיאר בגרסתו כי הגיע יחד עם סמי למפגש עם רידא בעוד סמי מסר כי מוחמד כלל לא היה יחד עמו באותו היום (עמ' 13 לתמלול חקירתו מיום 25.12.12).
לבסוף הדגיש כי סמי, אשר בין לגרסת מוחמד ובין לגרסתו נפגש עם נוטל הרכב, כלל לא זיהה את תמונתו של המשיב אך לעומת זאת זיהה חלק מן המעורבים האחרים בפרשה כך שייתכן כי נפגש עם אמיר מסרוואה ז"ל או מוחמד אבו לעבד.
עיקר טענותיו של ב"כ המשיב מופנות כלפי מהימנותם של העדים, הסתירות הפנימיות בהודעותיהם ביחס לנוכחות מוחמד בעת המפגש וכלפי אי-זיהויו של המשיב על-ידי סמי.
כידוע, "שבה ונשנתה ההלכה בבית משפט זה לפיה ככלל לא יהיה בטענות בדבר מהימנות או משקל הראיות כדי לשלול את קיומה של תשתית ראייתית לכאורית בתיק. לצד זאת, נפסק כי במקרים חריגים, בהם ניכרות על פני הראיות סתירות ופרכות מהותיות, תישלל תשתית זו כך שלא תהא הצדקה למעצר מאחורי סורג ובריח" (בש"פ 3526/13 סוהיל כיאל ואח' נ' מדינת ישראל)
אמנם, עזיז לא מסר בהודעתו פרטים קונקרטיים בנוגע לעסקת הסם וקיימות סתירות בהודעותיהם של עזיז וסמי לעניין זהותו של האדם ממנו ניטל הרכב אך חוסרים וסתירות אלו אינן עולים לכדי פרכות מהותיות, כלשון השופט דנציגר, כך שמקומו של הדיון בהם הינו ההליך העיקרי.
מעבר לנדרש סבורני כי ניתן לפרש, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, כי דבריהם של מוחמד וסמי לעניין נוכחותו של מוחמד במפגש אינם סותרים. סמי עצמו הבהיר מחד שמוחמד נכח עמו באחד המפגשים (עמ' 11 לתמליל מיום 25.12.12) אך מאידך שלל נוכחות של סמי (עמ' 13). סבורני כי מוחמד אכן לא נכח במפגש הסופי בו הועבר הכסף למשיב 6 אך אין זה סותר את נוכחותו במפגשים אשר קדמו למפגש זה.
אשר לשאלת הזיהוי- לא אכחד כי אי-זיהויו של המשיב על-ידי מוחמד וסאמי מעלה תהיה אך ניתן לפרש תהיה זו במספר המועט של המפגשים אשר נערכו בין הצדדים או בחששם של הצדדים מהמשיב.
ממכלול הנתונים עליהם עמדתי לעיל ובחיזוקים המצויים בשתיקתו של המשיב ובמסמך המאשר כי באותה העת היה רכבו של סאמי שכור, כפי הנטען בהודעות המתלוננים, הגעתי למסקנה כי קמה תשתית ראייתית לכאורית כנגד המשיב.
משיב 7
כאמור, למשיב מיוחסים שלושה אירועי סחיטה (אישומים 2, 3 ו-10) ושני אישומים בעלי אופי כלכלי (אישומים 18-19).
הצדדים אינם חלוקים כי אישומים 18 ו-19 אינם מקימים עילת מעצר ולכן לא אבחן את התשתית הראייתית הלכאורית בעניינם במסגרת החלטה זו.
אישום 2- המבקשת סמכה ראיותיה על גרסאותיהם של עטא ואחמד. בהודעתו מסר עטא כי משיב 3 העביר, בטרם נכנס לכלא, את האחריות על החוב למשיב " עדי היה בחוץ על הפתח ואמר לי שהוא הולך לבית סוהר ומי שמטפל בתיק שלנו זה ריאד" (עמ' 3 להודעתו מיום 31.12.12 שורות 19-20).
מספר ימים לאחר מכן איים עליו המשיב כי יפגע בבנו (שם, שורה 27) והבהיר לו כי הוא אינו יודע עם מי הוא מתעסק.
אחמד אישר את גרסת עטא לעניין העברת סמכות גביית החוב ממשיב 3 למשיב והדגיש כי "עודאי אמר לי שהוא הולך לבית סוהר והראה לי את ריאד בן דוד שלו ואמר שהוא יהיה במקומו בעניין הזה" (עמ' 4 להודעתו מיום 12.12.12 שורות 2-3).
בנוסף אישר כי המשיב איים על עטא "החלו להגיע טלפונים של איומים על הבן שלי, עטא, בטלפון, למה לא באת? אתה מנייק, אתה לא גבר, מריאד זה שעדי שם אחראי על העניין" (שם, שורות 25-26).
אשר לאיומים על אחמד הפנתה המבקשת להודעתו מיום 12.12.12 ולאמירתו "אז אני התחלתי לראות שאני בסכנה, יעני, אני והילדים, כבר אנחנו בסכנת חיים" (עמ' 43 שורות 16-17).
בראשית חקירתו טען המשיב שהוא אינו חש בטוב ובהמשך בחר לשמור על זכות השתיקה חרף הטחת גרסאותיהם של עטא ואחמד בפניו.
ב"כ המשיב, עו"ד גיא שמר, הפנה לסתירות הפנימיות והחיצוניות בהודעותיהם של עטא ואחמד.
הזימון לפגישה- על פי גרסת אחמד הוא זומן (שורות 4-5 לעימות עם משיב 4 מיום 28.12.12) בעוד שעטא מסר בחקירתו כי "לא, הוא ת'אמת לא התקשר לאבא, התקשר אליי" (עמ' 32 לתמלול הודעתו מיום 18.8.11 שורה 32).
הנוכחים בפגישה – בסוגיה זו עמד על הסתירות הפנימיות בגרסת אחמד אשר בתחילה טען כי רק משיבים 3 ו-5 נכחו בפגישה (עמ' 50 לתמליל הודעתו מיום 12.12.12 שורות 26-31), לאחר מכן חזר בו וטען כי גם המשיב נכח בפגישה (שם, עמ' 123 שורות 38-39) ולבסוף חזר לגרסתו הראשונית לפיה רק " הוא (משיב 3 מ.ב) ועבדל חכים חאג יחיא" נכחו בפגישה (עמ' 16 לעימות בין אחמד למשיב 5 מיום 28.12.12 שורה 32).
ב"כ המשיב הדגיש כי עיון בגרסאותיו השונות של עטא מעלה כי באף אחת מן הגרסאות לא ציין עטא כי המשיב נכח בפגישה האמורה.
אשר לאיומים הפנה לגרסאותיו הראשוניות של עטא בהן הבהיר כי "לא, אף פעם, אף פעם לא היה סוג של איומים, מה שכן, זה שתאמת אני חייב להגיד את האמת. מה שנכון, נכון. אף פעם לא איים" (עמ' 30 לתמליל הודעתו מיום 18.8.11 שורה 8-10).
בהמשך הדגיש את האבסורד בגרסת המבקשת שכן בלתי מתקבל על הדעת שעטא ירגיש מאוים אך בפועל ילך לעבוד בעסק המשפחתי של משפחת עבדל קאדר (עמ' 3 להודעתו מיום 31.12.12 שורות 13-14).
לחיזוק טענתו לפיה עטא לא אוים הפנה להודעות אחמד (עמ' 140 לתמליל הודעתו מיום 12.12.12), אשתו (עמ' 5 להודעתה מיום 17.12.12) ואבו-קטיפאן (עמ' 2 להודעתו מיום 25.12.12).
אשר לאיום על אחמד, בהתאם לסעיף 16 לאישום, הטעים כי מהודעותיו של אחמד עולה כי שררה בין השניים אווירה טובה ונינוחה שכן אחמד אף הדגיש כי "בטוב, כן כיבד אותי, ישבנו טוב" (עמ' 83 לתמליל הודעתו מיום 12.12.12).
עוד עמד על אי-זיהויו של המשיב על-ידי אחמד בניגוד לזיהויים של משיבים 3 ו-4 איתם נפגש למשך זמן קצר ביותר.
לבסוף הדגיש כי מבחינה משפטית לא ניתן לייחס למשיב את קשירת הקשר, המופיעה בסעיף 19 לכתב האישום, שכן לא קיימת שום ראיה הקושרת אותו לקשר עם משיבים 12 ו-13.
לאור זאת, ומשלא הוכח שום קשר, שליטה או תכנית משותפת הטעים ב"כ המבקש כי לא ניתן לייחס למשיב ביצוע בצוותא של עבירת הסחיטה.
כפי שהדגשתי בעניינו של משיב 6, מקומו של הדיון במהימנות העדים ובסתיר ות הפנימיות בדבריהם הינו, בדיון בפני המותב העיקרי.
עיינתי במכלול הראיות והסיכומים אשר הוגשו ולא מצאתי כי הסתירות הקיימות, ולא ניתן להתעלם מקיומן של סתירות כאלו ואחרות, עולות לכדי סתירות מהותיות המקעקעות את תשתיתה הראייתית של המבקשת.
סתירות בדברי עדים ומתלוננים, בוודאי ובוודאי במקרים של סחיטה באיומים, מוצגות בפני בית משפט זה חדשות לבקרים ואין זה מן הנמנע כי רק בגרסתו החמישית או השישית ימסור מתלונן כי נסחט או אוים בשל חששו, ואין בעובדה זו בכדי לכרסם בתשתית הלכאורית.
אשר לסתירות הנוספות לעניין נוכחות המשיב בפגישה אציין כי בהודעתו הבהיר אחמד שהמשיב איחר לפגישה (עמ' 125 להודעתו מיום 12.12.12 שורות 33-34) כך שייתכן, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, כי לעיתים פירט אחמד את הנוכחים בראשיתה של הפגישה ולעיתים את כלל הנוכחים בפגישה.
אשר לחלקו של המשיב בקשר עם משיבים 12 ו-13 נראה כי לעת הזאת עמדה המבקשת בנטל הרובץ לפתחה. אכן, המשיב תפס את מקומו של משיב 3 לתקופה קצרה עת שהה בכלא ומשהשתחרר יצא מהתמונה ומשיב 3 העביר את סמכויות הגבייה למשיבים 12 ו-13 אך היה גורם משמעותי בסחיטת המשיב.
באחת השיחות בין משיבים 12 ו-13 (שיחה 1922 מעמדה 63418-2012) ביטא משיב 13 את חששו כי אדם אחר ירכוש את הבניין שבבעלות אחמד. במהלך השיחה נשמע משיב 12 משוחח במקביל עם המשיב אשר מציין בפניו את שמו של הרוכש הפוטנציאלי המאיים לסכן את תוכניתם של משיבים 12-13.
נוכח האמור אני קובעת כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית בנוגע למיוחס למשיב 7 באישום השני.
אישום 3- בבסיס תשתיתה הראייתית של המבקשת באישום זה מצויה הודעתו של עבדאללה אשר תיאר את נוכחות המשיב במפגש בו הוכרח עבדאללה לחתום על חוזה כך: " אני הלכתי אחריו הרגליים שלי לא יכלו ללכת... למעלה היה מברוכ היה יושב בכיסא בראש השולחן... ובאו הבנים שלו ובן אחיו חאדר...ומברוכ אמר לי חיכיתי מספיק, אני מחתים אותך על חוזה מכירת הבית שלך" (עמ' 4 להודעתו מיום 11.12.12 שורות 11-16).
כשבועיים לאחר מכן הבהיר כי "אני כל הזמן אמרתי לך חאדר בחקירה אבל אני תיקנתי, זה היה ריאד בפועל זה בן אחיו של מברוכ" (עמ'1 להודעתו מיום 23.12.12 שורות 10-11).
בסיכומיו, אשר חלקם הוגשו בכתב וחלקם נטענו על פה, הפנה ב"כ המשיב לגרסתו המתפתחת של עבדאללה אשר בתחילה טען כי בפגישה נכחו רק משיבים 1-4 (הודעה מיום 21.2.11) בהמשך הבהיר כי גם חאדר נכח בפגישה (עמ' 4 להודעתו מיום 11.12.12 שורות 13-14).
עבדאללה אף מסר פרט ייחודי ביחס לחאדר, אשר אושר בחקירתה של ולאא חאג' יחיא (להלן: "ולאא") , אשתו של חאדר, כי חאדר נעצר ביום חתונתו (שם, עמ' 3 שורות 12-14).
אחיו של עבדאללה, יוסף אבו ראס, אישר אף הוא כי שוחח בנוגע להלוואה עם "חאדר אחרס" (עמ' 27 להודעתו מיום 20.1.13).
לראשונה עלה שמו של ריאד בעמוד 8 להודעה מיום 12.12.11 כאשר טען עבדאללה כי "אני לא בטוח עכשיו גם אחרי ששמעתי את השיחה (ההדגשה שלי מ.ב) אם מי שהיה מולי זה חאדר עבדל קאדר אלא ייתכן והיה אחיו ריאד " (עמ' 8 להודעה מיום 12.12.11 שורות 10-11).
לשיטת ב"כ המשיב השיחה האמורה הינה שיחה מס' 2230 מעמדה האזנה 33313/07 בא שוחחו משיב 1 ו-3 בעניינו של אדם בעל אותו שם משפחה כשמו של עבדאללה משנת 2007 ובה צוין גם שמו של המשיב.
ב"כ המשיב קבל על השמעת השיחה בטענה כי עסקינן בבידוי ראיות. הפגישה המתוארת בכתב האישום נערכה בשנת 2009 בעוד השיחה הינה משנת 2007 ועוסקת באדם אחר העונה לשם אבו-ראס ואשר הובילה בסופו של יום את עבדאללה לומר "נכנס לי לזיכרון שלי ריאד" (שורה 7 לתמליל הודעתו מיום 11.12.12 עמ' 81).
לבסוף עמד על כך כי אף אחד מהמעורבים בפרשה ובכללם עבדאללה לא זיהה את תמונתו של המשיב.
כפי שציינתי לעיל ככלל אין מקום להידרש למהימנותם של עדים ולסתירות בדבריהם בשלב המעצר. יחד עם זאת סבורני כי מקרהו של המשיב באישום זה הינו חריג והפרכות, עליהן הצביע ב"כ המלומד, הינן מהותיות ויש ביכולתן לכרסם בתשתית הראייתית הלכאורית.
בגרסאותיו הראשוניות הדגיש המשיב כי חאדר שהה במהלך הפגישה ואף מסר פרט ייחודי לעניין מעצרו ביום חתונתו.
אשתו של חאדר, ולאא, אישרה כי בעלה נעצר ביום חתונתם "ביום החתונה הוא נכנס לכלא" (עמ' 5 להודעתה מיום 2.1.13 שורה 131).
לדידי אין מדובר בצירוף מקרים גרידא ושקלולם של נתונים אלו יחד עם חוסר יכולתו של עבדאללה לזהות את המשיב, חרף זיהויים של יתר המעורבים ובכללם משיב 1, וגרסת אחיו של עבדאללה כי שוחח עם חאדר מובילים למסקנה כי קיים כרסום משמעותי בתשתית הראייתית הלכאורית.
לצורך ההברה אציין כי קביעה זו מיוחסת למשיב 7 באישום השלישי בלבד.
לאור קביעתי ביחס לאישום השני איני מוצאת מקום להידרש לנפקותם של מחדלי חקירה בשלב המעצר. אדגיש רק כי ייתכן ובמקרה בו היה אישום זה האישום היחידי העומד כנגד המשיב היה מקום לשקול את שחרורו של המשיב לחלופה (להרחבה ראה בש"פ 5814/03 מיכאל אושבקשווילי נ' מדינת ישראל)
אישום 10- על הצדדים מוסכם כי המשיב הלווה לשאדי סכום כסף. המחלוקת בין הצדדים באישום זה מצטמצמת לשאלת אמיתותו של החוזה אשר נחתם בין שאדי לבין המשיב (להלן: " החוזה").
לשיטת המבקשת החוזה, בדומה ליתר החוזים אשר נערכו במסגרת הארגון, מהווה כסות חוקית לפעולת סחיטתו של שאדי באיומים.
בסיכומיה הפנתה המבקשת להודעתו של שאדי מיום 23.12.12 בה תיאר כיצד פגש במשיב אשר הלווה לו כסף. כאשר נדרש למסור פרטים אודות החזר ההלוואה אמר "פנה אלי ריאד בעצמו, אצלי בבית, הוא לא בא לבד אלא עם עוד שלושה אנשים שאני לא מכיר ביקש את הכסף אמרתי לו שאין לי הוא אמר לי תעלה על הטנדר שלך ותבוא אחרי" (עמ' 2 שורות 20-21)
בהמשך סיפר כי הגיעו למשרדו של המשיב בסמוך למתחם שם שהו מלבדו "שישה אנשים שראיתי שאצל כולם יש נשק בגב שלהם" (שם, שורות 25-26).
בשל חששו מן החמושים והמשיב , הציע למשיב כי ייקח את רכבו, אשר שימש ערובה להלוואה, ובזה יסתיים חובו. (שם, שורות 28-29)
לחיזוק התשתית הראייתית הפנתה המבקשת לשתיקתו של המשיב בחקירתו ולמזכריהם של פקד אלון בר ופקד אייל אנקונינה מימים 23.12.12 ו-25.12.12 בהתאמה בהם מביע שאדי חשש לעתידו ולעתיד ילדיו בשל מסירת עדות כנגד המשיב הנמנה על משפחת עבדל קאדר.
לבסוף הגישה את שיחות הטלפון בין המשיב לבין דודו של שאדי (להלן: "סופיאן") (שיחה 2251 מיום 26.10.12) בה איים המשיב על סופיאן כי "אם אגיע אליו לא טוב" ובין המשיב לאחיו (שיחה 2348 מיום 27.10.12) בה מדגיש המשיב בפני אחיו כי שוחח עם סופיאן אודות החוב בגובה 28 אלף ₪ ואחיו דורש ממנו שיקלוט את המגנום (רכבו של שאדי מ.ב) במהירות.
ב"כ המשיב הפנה להודעתו של שאדי מיום 25.12.12 ממנה עולה כי שאדי כלל לא חשש המשיב.
עוד הדגיש כי בהתאם לעובדות כתב האישום, משיב 4 מכהן כעורך-הדין הרשמי של הארגון בעוד שעורך-הדין אשר חתום על החוזה בין המשיב לשאדי כלל אינו קשור לארגון.
אישוש לסברתו כי עסקינן בחוזה הערוך בהתאם לחוק מצא בכך ששטר המכר של הרכב נחתם כארבעה ימים בטרם נערך החוזה, דבר המעיד על גמירות דעתו של שאדי. בנוסף הבהיר, בהתאם להודעת שאדי, כי החוזה נחתם במשרד עורכי-דין בטייבה ולא הוגש למשיב כמסמך סופי ללא יכולת התמקחות.
בהמשך הפנה לסתירות הרבות בהודעותיו של שאדי בנוגע לחזרתו מגרסתו הראשונית, לגובה ההלוואה, מיקום ההלוואה, להכרותו הראשונית עם המשיב, לזימונו למשרד באמצעות אנשים ולזהות המציע להעביר את הרכב למשיב.
לשיטת ב"כ המשיב יש לבכר את גרסתו הראשונה בה חזר בו מן האשמות שכן גרסה זו נתמכת בהודעותיהם של אשתו של המשיב ודודו אשר כלל לא העלו את נושא האיומים בחקירותיהם.
לבסוף הפנה למחדלי החקירה של היחידה החוקרת אשר לא גבתה גרסה מעורך הדין אשר ערך את החוזה, לא בדקה את שוויו של הרכב ולא תיעדה באמצעים ויזואליים את חקירתו הראשונה של שאדי.
בנוסך עמד על האפליה בבחירתה של המבקשת שלא להעמיד את שאדי לדין בעבירות של סחיטה באיומים והלבנת הון חרף הודאתו בעבירות אלו בחקירתו מיום 23.12.12
הסתירות בדבריו של שאדי אכן בולטות ונראות לעין אך אין ביכולתן לאיין או לפגוע בתשתית הראייתית של המבקשת.
חזרתו של שאדי מגרסתו הינה מתקבלת על הדעת נוכח חששו מהמשיב ורצונו לגונן על בני משפחתו ומקומו של הדיון בהן הינו בפני המותב העיקרי. בהודעתו מיום 23.12.12 שאדי מתאר באופן שאינו משתמע לשני פנים כי "אם לא הייתי משלם... עם הטנדר היו הורגים אותי כי איימו אנשים" (עמ' 2 שורה 42).
נתתי את דעתי לטיעונו המלומד של ב"כ המשיב לכך שאף אם יוכח כי המשיב סחט את שאדי הרי שאין מדובר בסחיטה במסגרת הארגון אך דעתי שונה.
המשיב הגיע עם עוד שלושה אנשים לביתו של שאדי והורה לו לנסוע למשרד הסמוך למתחם בו נכחו מספר אנשים חמושים ואף השתמש בשיטת גביית חוב בה משתמש הארגון באמצעות חוזים פיקטיביים.
אשר לטענת האפליה לא נותר לי אלא להפנות לאבחנה שערכה כבוד השופטת ברק ארז בין טענת אפליה בין משיבים באותו כתב אישום, אליה יש להידרש בהליך המעצר, לבין טענת אפליה כנגד חשודים אשר לא הוגש כנגדם כתב אישום אשר תדון במהלך התיק העיקרי (להרחבה ראה בשפ 7148/12 עז אלדין כנאנה נ' מדינת ישראל).
כך שבסיכומם של דברים אני קובעת כי התקיימה תשתית ראייתית לכאורית, המקימה עילת מעצר, ביחס למיוחס למשיב 7 באישומים השני והעשירי.
משיב 8
אישום 2 - חלקו של משיב זה באישום מתמצה בזימונו של עטא למתחם בהתאם למתואר בפסקה 15 לעיל.
המבקשת הפנתה להודעתו של עטא בה תיאר כיצד זומן למתחם על-ידי "אח של עדי, מוחמד הקטן" (הודעתו מיום 31.12.12 עמ'1 שורה 6).
בהודעתו מיום 9.1.12 חזר על הדברים והבהיר כי זומן למתחם לצורך חקירה אודות חקירתו המשטרתית (עמ' 3-4).
לשיטת המבקשת, משיב 3 אשר שימש כמנהל בארגון, פנה למשיב, אשר שימש כגובה חובות בארגון, וביקש ממנו לזמן את עטא למתחם. מפעילות זו הסיקה המבקשת על חלקו של המשיב בסחיטתו של עטא ובשיבוש הליכי המשפט כפי שבאה לידי ביטוי ב"חקירתו" של עטא על-ידי המשיב 3.
כחיזוק לדבריה הפנתה לבחירתו של המשיב לשתוק בחקירותיו.
ב"כ המשיב הפנה לכך שעטא טען כי המשיב התקשר לאביו ואמר לו שעליו להגיע למתחם כך שמדובר בעדות מפי השמועה אשר אינה קבילה לצורך הוכחת תוכנה.
עוד הדגיש את מחדלה של היחידה החוקרת אשר לא בחנה את השיחות הנכנסות למכשירו של אחמד בפרק זמן זה ואת הסתירה הפנימית בהודעתו של עטא בנוגע למיקומו של התחקור.
בהמשך עמד על האבסורד בגישת המבקשת שכן משיחתו של משיב 3 מיום 18.8.11 (56938/11) עולה כי בשעה 12:37 נסע על כביש 431 בדרכו מרחובות ליפו כך שבשעה הרלוונטית לאישום כלל לא שהה במתחם.
באחרית דבריו הדגיש כי אף אם נאמץ את גרסת המבקשת לעניין שיבוש ההליכים על-ידי משיב 3 הרי שהמבקשת לא עמדה בנטל הרובץ לפתחה ולא הוכיחה מודעות של המשיב לשיבוש.
עיינתי בהודעותיו השונות של עטא מהן עולה לכאורה כי אחמד הוא זה אשר שוחח עם האדם אשר הזמין את עטא למתחם או לכל היותר כי לא ניתן לקבוע האם אחמד או עטא שוחחו עם המזמין.
בהודעתו מיום 31.12.12 מסר עטא כי "יצאתי מהחקירה, הגעתי לבית התקשר אל הטלפון של אבא שלי אח של עדי ששמו מוחמד הקטן והוא שאל את אבא שלי איפה עטא ואמר לאבא שלי שאני אבוא אליהם למתחם" (עמ' 1 שורות 5-7).
במ"ט 72/12 (חקירה מיום 9.1.12) חזר על עיקרי הדברים ושוב קישר את השיחה לאביו באומרו "אומר לי אבא אנחנו רוצים יש עבודה" (עמ' 3 שורה 32).
במ"ט 245 (חקירה מיום 7.5.13) הבהיר כי "אמרו לי איפה אתה שיבוא אלינו יש עבודה בשבילו" (עמ' 2 שורה 29).
בבחינת שלושת ההודעות לא מצאתי טעם מיוחד לבכר את ההודעה השלישית על-פני השתיים אשר קדמו לה בייחוד לנוכח פירוטן וסמיכותן לאירוע הסחיטה.
לקביעתי זו מצטרפות בחירותיה של היחידה החוקרת שלא לבחון את פלט השיחות של אחמד ושלא לחקור אותו לעניין זהות מקבל השיחה אשר זיהה את המשיב. מצב דברים זה מוביל למסקנה כי ספק אם קיימות ראיות לכאורה ביחס למשיב ולמצער ישנו כרסום משמעותי בראיותיה של התביעה.
נוכח החלטה ביחס לספק בזיהויו של המשיב לא מצאתי מקום להידרש לטענותיו המלומדות של ב"כ המשיב לעניין ידיעתו של המשיב את כוונותיו של משיב 3 בכל הנוגע לעבירת שיבוש הליכי המשפט המיוחסת לו.
אישום 4 - בהתאם לפסקה 27 לעיל מייחסת המבקשת למשיב 8 קבלת חלק מן התשלומים בפרשיית סחיטתו של הייתם ז"ל.
בפתח סיכומיה הפנתה המבקשת לשלוש שיחות בין הייתם ז"ל לבין משיב 3. בשיחה 1619 מיום 20.11.07 נשמע הייתם אומר למשיב 3 כי למחרת בבוקר יעביר את הכסף לחמודי (להלן: "השיחה הראשונה").
למחרת (שיחה 1634) ניסה הייתם להעביר למשיב 3 את הכסף אך משיב 3 השיב לו כי הוא אינו במתחם וביקש ממנו להעביר את הכסף לחמודי (להלן: "השיחה השנייה").
כעשרה ימים לאחר מכן (שיחה 2318 מיום 2.12.07) השיב הייתם לשאלת המשיב 3 מדוע לא הגיע כי העביר כבר את הכסף לחמודי (להלן: " השיחה השלישית").
לטענת המבקשת שיחות אלו מוכיחות על מיקומו של המשיב בהיררכיה הארגונית בתור המוציא לפועל האמון על גביית כספיהם של הנסחטים.
לשיטתה, פער הזמנים בין השיחות (שבוע וחצי) מוכיח כי אין מדובר באותה העברת כסף אלא במספר העברות שונות החל ממועדן של השיחות הראשונות ועד למועד השיחה השלישית.
שתיקת המשיב בחקירותיו משמשת אף היא חיזוק לראיותיה של המבקשת.
ב"כ המשיב עמד על כך שהמשיבה לא הוכיחה שבאומרו חמודי התכוון הייתם למשיב. במסגרת טיעוניו הטעים כי הכינוי חמודי, בו מכונה גם המשיב, הינו כינוי נפוץ ומשותף גם לשניים מבני משפחתו של המשיב.
בהמשך ציין כי שתי השיחות הראשונות מתייחסות למתן עתידי ולא ניתן להוכיח מהן כי התבצע פעולה אסורה כלשהיא. בשיחה השלישית, בה אמר הייתם כי כבר העביר כסף לחמודי, התבקש הייתם להגיע למתחם ולא להעביר כסף לחמודי כך שאפילו אם תתקבל גרסת המבקשת הרי שלא הוכח כי המשיב היה מודע למטרתו של הכסף ולא הביע את הסכמתו לכך.
לבסוף הפנה להודעתו של בילאל נאשף מיום 9.12.12 בה תיאר כיצד העביר כספים בגין חובו של הייתם למשיב 3 אך כלל לא נקב בשמו של המשיב.
עיקר מחלוקתם של הצדדים מצטמצמת לשאלת זיהויו של חמודי המאוזכר בשיחות הטלפון ולשאלת מודעתו של המשיב, בהנחה ויקבע כי הוא חמודי, לסחיטה בגינה העביר לו הייתם את הכסף.
עיון במזכרו של רמי גרינברג מיום 13.9.11 בנוגע לאישום השמיני מעלה כי המתלונן באותו אישום מכנה את המשיב, אחיו הקטן של משיב 3, בשם חמודי. מעבר לזה עיון בהודעותיהם של חלק מכלל המשיבים באישומים השונים, ובכללם משיב 1, אביו של המשיב ואחיו, מעלה כי כאשר משתמשים המשיבים בשם הגנרי חמודי הרי שכוונתם למשיב (לדוגמא ראה הודעת המשיב 1 מיום 3.12.12 עמ' 2 שורות 13-14, הודעת משיב 2 מיום 3.12.12 עמ' 2 שורה 17).
מקובלת עליי טענת ב"כ המשיב כי שתי השיחות הראשונות המתייחסות לפעולה עתידית אינן משכללות עבירה יחד עם זאת, אין חולק כי מהשיחה השלישית ניתן להסיק כי המשיב קיבל כסף מהייתם כך שהשאלה העומדת כעת על הפרק הינה מודעתו של המשיב למעשיו של משיב 3 ולסחיטתו את הייתם.
עיון בראיותיה של המבקשת מעלה כי המשיב פעל כחלק מהארגון וניתן להניח, לפחות ברמה הלכאורית, כי הניח שהכסף שקיבל מהייתם בהוראות משיב 3, אחד מראשי הארגון, קשור לפעילותו של הארגון.
בקצה המזלג אפנה לשיחה 4637 מיום 11.4.09 בה מדווח המשיב על שישה רכבי משטרה היוצאים מן התחנה.
שיחה 6345 מיום 26.4.09 בה מדווח המשיב למשיב 3 כי העביר נשק.
שיחה 3154 מיום 19.11.09 בה שואל המשיב אודות רכב הטויוטה המשוריינת אשר רדפו אחריה.
שיחה 77 מיום 23.6.10 בה עדכן את משיב 10 אודות חיפוש הימ"מ בביתו. בהודעתו מיום 10.12.12 אישר כי מזהה את קולו אך סירב להוסיף פרטים אודות בן-שיחו ותוכן השיחה.
השוואתו של ב"כ המשיב את המשיב לעדת תביעה 133 או למוכר במכולת אכן קוסמת אך שילוב הראיות בו הייתם אומר למשיב 3 כי העביר כסף למשיב ולאור פעילותו של המשיב בארגון, עליה עמדתי לעיל, ומודעותו לעיסוקו של אחיו, משיב 3, מקים תשתית ראייתית לכאורית ביחס למיוחס למשיב בכתב האישום.
אישום 8 – בניגוד לאישומיו הקודמים הרי שבאישום זה חלקו של המשיב הינו דומיננטי ביותר כפי המצוין לעיל בפסקאות 40-44.
רובה המכריע של התשתית הראייתית בנוי על הודעותיו של כרמי ודו"חות התשאול בעניינו.
במזכרו של רמי גרינברג מיום 13.9.11 נרשם כדלהלן: "ואז הוא נקרא לבוא למתחם ע"י אחיו הקטן של עדי עבדל קאדר- חמודי, ושם חמודי היה לוחץ עליו ומאיים עליו שישלם את הכסף ואם לא הם ידעו איך להוציא ממנו את הכסף. בנוסף ציין כרמי כי פעם אחת שלא היה לו לשלם את הריבית החודשית, התקשר אליו חמודי וביקש שיגיע אליו למתחם, שם חמודי לקח לו את הרכב ואמר לכרמי שהוא לא מקבל את הרכב עד שהוא יביא את הכסף, כרמי בלית ברירה נסע לחבר בחיפה והביא לחמודי כסף ורק אז קיבל את הרכב שלו בחזרה" (פיסקה 2).
לביסוס האמור הפנתה המבקשת לחקירתו של כרמי מיום 31.12.12 בה ניסה לחזור בו מן הדברים אך לבסוף הצהיר כי אמר אמת בחקירתו הקודמת (ראה מ.ט 246 עמ' 131 שורות 7-11 ועמ' 39 שורות 22-25) ולמזכרו של עקי פוריאן מיום 17.1.13 שם חזר כרמי על עיקרי התלונה.
בחקירתו מיום 17.1.13 התייחס לאיומיו של המשיב
חוקר: הוא אמר אם אתה לא שם, אם אתה לא מביא את האוטו, אני כך...אם אתה לא מביא ת'כסף, כך וכך אני אעשה לך. מה הוא אמר לך?
כרמי: ככה, ממש. (מ"ט 11 102/13 שורות 23-26)
וכן:
"הרגשתי בצורה שלו כי היא לא יפה...אני הייתי חייב" (עמ' 6 שורות 34-37).
עיקר טענות ב"כ המשיב הופנו כלפי מזכרו של רמי גרינברג. לשיטתו עיון בתמליל השיחה (מ.ט 1157/12) מעלה כי מזכרו של גרינברג אינו משקף נכונה את הודעתו של כרמי.
בסיכומיו עמד על כך כי המזכר משקף את פרשנותו של החוקר ולא את אשר אמר כרמי בהתאם למופיע בתמליל.
בעמ' 16 לתמליל נשאל כרמי האם אוים והשיב באופן אשר אינו משתמע לשני פנים כי "לא. לא איום ככה, אמרתי לך הייתה לו התפרצות" (שורות 20-21).
בחקירתו מיום 31.12.12 אישר כי לא היו איומים "אף פעם לא היה איומים עליי" (מ.ט 248 עמ' 29 שורה 33) ו- "אף פעם, אף פעם לא היו איומים" (שם, עמ' 31 שורה 10).
בהמשך הפנה למספר סתירות בהודעותיו של כרמי במספר סוגיות כדוגמת נטילת הרכב על-ידי המשיב, סכום ההלוואה, גובה הריבית ומועד מתן ההלוואה.
ברמה המשפטית הטעים כי לאור היכרותו המוקדמת של המשיב עם משפחת עבדל קאדר לא ניתן לומר כי חשש מאזכור שם המשפחה כפי שנפסק לא אחת בבית המשפט העליון.
בהתאם לנאמר לעיל בעניינו ובעניינם של יתר המשיבים סבורני כי אין בסתירות המופיעות בהודעותיו השונות של כרמי, בהיותו מתלונן בעבירת סחיטה באיומים ובהתאם למתואר במזכריהם של אייל אוקנינה ועקי פוריאן בנוגע לחששו מן המשיבים, לכשעצמן בכדי לאיין את התשתית הראייתית אשר הוצגה במזכר הראשוני.
יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מהשוני בין המזכר המתעד את החקירה לבין תמלילה.
מקובלת עלי עמדת ב"כ המשיב כי ברמה העקרונית ערכו הראייתי של מזכר המתעד את התרשמות החוקר ולא את העובדות הינו אפסי.
האזנתי לדיסק החקירה אך בצר לי לא ניתן להבין כראוי את מהלך החקירה ואת הנאמר על-ידי החוקר והמשיב.
קושי זה בא גם לידי ביטוי בהערותיו של המתמלל בתחילתו של התמלול ביחס לרעשי הרקע ולסאונד החלש ובעשרות ציונים לאורך החקירה כי נאמר משפט לא ברור (לדוגמא ראה דפים 2, 9 ,11 ועוד).
לאור קושי זה ומתוך הנחת יסוד, אשר לא הופרכה בדרך אחרת, כי מזכרו של השוטר אכן שיקף את הנאמר לו הגעתי למסקנה כי לא הופרכה חזקת התקינות בנוגע למזכר האמור.
הודעות כרמי כי מה שאמר בחקירתו הראשונית הינו אמת וחזרתו, בחקירתו מיום 17.1.13, על מסכת האיומים אשר הופעלה כנגדו מחזקת את המזכר האמור ומקימה תשתית ראייתית לכאורית ביחס למיוחס למשיב 8 באישום זה.

ניתנה היום, י"א אב תשע"ג, 18 יולי 2013, במעמד הצדדים.

מיכל ברנט, שופטת