הדפסה

מדינת ישראל נ' עאקל

בעניין:
מדינת ישראל

המאשימה
נ ג ד

ראאד עאקל ת.ז. XXXXXX160

הנאשם
נוכחים:
ב"כ המאשימה עו"ד – בן הרוש
הנאשם - בעצמו ובא כוחו עו"ד – דרבאשי
<#1#>

פרוטוקול
הסניגור:
הנאשם הצליח סוף סוף לקבל אישור כניסה ולהתייצב לדיון.

התובע:
הנאשם הודה בכתב האישום המתוקן שיוחס לו שהייה בישראל שלא כדין.
נדחה לקבלת תסקיר שירות המבחן.
מגיש הרשעות קודמות (מסומן ת/1)
מעברו עולה כי ישנן עבירות של התחזות כאדם אחר, הפרעה לשוטר, כניסה לישראל שלא כדין, מיום 3.6.07, כאשר בתיק זה ריצה מאסר בפועל למשך 4 חודשים.
בנוסף, עבירות של הפרת שטח סגור בשני אישומים נפרדים, נדון בבית דין צבאי.
מתסקיר שירות המבחן, עמוד 2 חלק 3, עולה כי נשקפת מסוכנות. הוא לא חושב שיש לו אופציה אחרת, על רקע מצבו הכלכלי. לטענתו, לא הייתה לו ברירה. נטייתו היא להציג עמדה קורבנית, ובנוסף, לא הפעיל שיקול דעת בחומרת מעשיו, וקיימת עפ"י שירות המבחן רמת סיכון גבוהה להתנהגות דומה בעתיד, וזאת כאמור לצורך פרנסה ונישואיו לאישה מישראל.
לאור כל זאת, שירות המבחן נמנע מכל המלצה בעניינו.
רבות נאמר על עבירת הכניסה הבלתי חוקית לישראל. עצם הכניסה עצמה שבה יודעים כיצד להיכנס מבלי להיתפס, עוקפים את המחסום, כניסה פנימה אל תוככי שטח המדינה, יש בכך מסוכנות של ממש, ולטענת המאשימה הנסיבות מחמירות.
כמובן שיש פה גם פגיעה בריבונות הישראלית, פגיעה בביקורת של פקחי הגבול וביכולתם לאשר כניסה או למנוע כניסה. מי שמצוי במצב של אין ברירה ומבצע עבירות, ימשיך לבצען.
לכן, ברוח התיקון 113 לחוק העונשין, עיקרון ההלימה, שכן העבירה נעברה לפני התיקון עצמו, נבקש להטיל על הנאשם עונש מוחשי ברוח התיקון, כלומר – ענישה בין חודש לשישה חודשי מאסר בכלא, ענישה צופה פני עתיד. אנו נבקש גם רכיב של קנס, רכיב כלכלי להראות שהעבירה אינה כדאית. לשאלת ביהמ"ש כמה כסף הופקד להבטיח התייצבותו, 10,000 ₪, ויש ערב צד ג' ישראלי, כמו כן אבקש מאסר על תנאי והתחייבות.

הסניגור:
מבקש לזקוף לזכותו של הנאשם את הודאתו בכתב האישום המתוקן.
לשאלת ביהמ"ש מה הוא יכול היה לטעון אם לא היה לו אישור, משיב שלא הוציאו לו את כל שלושת האישורים. לשאלת ביהמ"ש באילו אישורים מדובר, תשובתי על פי החלטת ביהמ"ש העליון.
לשאלת ביהמ"ש, מדובר באישורים של משרד הפנים, מת"ק, ושל משטרת ישראל, שאין איזשהו צווי ביניים. כלומר, 3 תע"צים לפי פסיקת ביהמ"ש עליון, אלא אם הודה במשטרה.
אפילו אם הודה, אבל קבעו שההודאה לא קבילה, דרשו שלושה אישורים.
עניין נוסף שיש לזקוף לזכות הנאשם, היא הודאתו בכתב האישום המתוקן.
ראשית, הנאשם הוציא אישור מגנטי בעבר, דבר שמעיד שהוא עבר את המסננת הבטחונית.
לפני 6 חודשים הסתיים התוקף של האישור המגנטי. הסיבה שלא הוציא אישור, מכיוון שלא מצא מעסיק שהסכים להעסיקו. מדובר היה באישור מגנטי שקיבל לפני כשנתיים, לפני העבירה הזו.
אני מציג לביהמ"ש תרגום של החלטת הקאדי, מביה"ד השרעי בי-ם, לפיה הוא נשוי לתושבת ישראל, מיום 12.5.12.כיום אשתו בהריון.
לשאלת ביהמ"ש, הוא לא פנה לביהמ"ש העליון על מנת שיכירו בו.
העבירה נעשתה ב-2011, כיום אנחנו ב-2013, עברה תקופה ארוכה, הוא לא עבר העבירה בשנית, יש לזקוף זאת לזכותו. הדיונים נדחו כי הוא התקשר לקבל אישור. חלק מהזמן הוא התקשה לקבל אישורי שהייה כדין, ממגבלות טכניות של המת"ק, או שהיו חגים, ולפעמים מנעו כניסתו בגלל התיק הפתוח, שזה למעשה התיק הזה, או שלמעשה היו דחיות והערבים לא הספיקו להעביר לו את האישורים. אבל הנה – הוא מתייצב ולוקח אחריות.
אבקש להסתפק בשמונה ימים בהם היה עצור.
אני מפנה את ביהמ"ש לעובדה שהתסקיר, אם כי מביע חשש למסוכנות וביצוע העבירה, אך במבחן הזמן ניתן לראות שלא עבר עבירות מאז.
לשאלת ביהמ"ש, לא נלווה אליו ערב – על פי החלטת השחרור הערב לא צריך להגיע עמו לדיון.
עדיין מדובר בעבירה של שהייה בלתי חוקית. ברור כי יש מצוקה כלכלית קשה אצל כל תושבי הרשות. אני סבור שיש לקרוא התסקיר בפרופורציה הנכונה. לא מדובר בתסקיר שנועד לבחון שיקום. ההרשעה האחרונה בגינה נדון הייתה ב-2007.

<#2#>
גזר דין

הנאשם הודה והורשע במסגרת הסדר, שכלל תיקון מהותי בכתב האישום, במחיקה של שתי עבירות, בכך שב-2.2.11 בשעה 20:10 לערך, נמצא שוהה בתחומי ישראל שלא כדין, ללא אישור כניסה ושהייה, למרות היותו תושב הרשות, בית-אולא.

למרות שהסדר הטיעון הוצג בביהמ"ש ביום 26.2.12, רק היום התקיימו הטיעונים לעונש, שכן הנאשם ביקש דחייה להגשת מסמכים ולתביעה, כהרגלה, לא היה תיק. לאחר מכן נדחה לצורך המצאת תסקיר.

מאז ועד היום הדיונים נדחו שוב ושוב עקב קשיי הנאשם להגיע לדיונים, על פי הנטען, שלא באשמתו: בין משום שמפקדת תיאום וקישור מנעה ממנו כניסה, בין משום שהערבים לא הבטיחו שההזמנה תמתין לו במחסום, בין בשל חגים שונים, וכיו"ב.

הנאשם יליד 1980. לחובת הנאשם 3 הרשעות קודמות , כמפורט:
ב-27.12.01 נדון לשבועיים מאסר בגין הפרה של הכרזת שטח סגור; ב-1.4.03 נדון שוב בגין הפרה של הכרזת שטח סגור, לחודשיים וחצי מאסר, קנס בסך 1,500 ₪ ומאסר מותנה של 4 חודשים ; ב-3.6.07 נדון בגין התחזות לאחר במטרה להונות, הכשלת שוטר במילוי תפקידו, כניסה לישראל שלא כדין, ביהמ"ש ברמלה הטיל עליו 4 חודשי מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר מותנה למשך שלוש שנים, וכן קנס בסך 1,000 ₪.

נתקבל תסקיר, ממנו עולה, כי הנאשם בן 32, נשוי, נכנס לתחומי ישראל מגיל 15 כדי לעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה. הוא נאלץ להפסיק לימודים כדי לעבוד עם אביו בישראל.
לדבריו נמנע מלהיכנס לתחומי ישראל תקופה ארוכה, אך בזו הפעם לא הייתה לו ברירה עקב מצב כלכלי קשה. לדבריו ניסה לקבל אישור כניסה, אך בקשתו נדחתה משום שלא עמד בקריטריונים לפיהם האישורים ניתנים לאנשים נשואים מעל גיל 35.
יצויין כי לטענת הסניגור הוציא כרטיס מגנטי כי משמעו אין מניעה בטחונית, אך לא מצא מעסיק בישראל שיסכים להעסיקו.

מדובר בבן הבכור במשפחה שמנתה 13 אחים ואחיות, אביו עבד בתחומי ישראל שנים ארוכות כפועל בניין, הוא נהג להצטרף אליו רבות, אך אביו חלה ונפטר בשנת 2010, ועול הפרנסה עבר על כתפיו.

הנאשם נישא לתושבת ישראל ביום 12.5.12, והסניגור המציא אישור מביה"ד השרעי על כך.
לתפיסת הנאשם, היה עליו להיכנס לישראל בשל היעדר ברירה ואופציה אחרת, ולכן פירשו זו כעמדה קורבנית המעבירה אחריות על נסיבות חיצוניות, מבלי שהוא עצמו יקח אחריות מלאה, לפרנס משפחתו מבלי לעבור עבירות.
ברמה המילולית, מצהיר שלא הפעיל שיקול דעת וראה רק את טובת המשפחה מול עיניו, אך שירות המבחן התרשם כי דווקא בנסיבות אלו, קיים סיכון גבוה להישנות המקרה בעתיד, ולכן נמנעים מהמלצה בעניינו.

ניתן להניח שגם נישואיו לאישה תושבת ישראל נועדו בין היתר לסייע לו בקבלת אישורים, אך שמעתי כי לא פנה לביהמ"ש על מנת שיכירו בו כבעל סטטוס של תושב זמני.
לדברי הסניגור, אשתו הישראלית בהריון, ויש כוונה לפנות לערכאות.

התובע חוזר ומפנה למתחם העונשי, כשרוח תיקון 113 לחוק העונשין מרחפת גם במקרה זה, למרות שהעבירה נעברה לפני כניסת התיקון לתוקף.
כדי למנוע אפליה, ביהמ"ש זה נוטה לגזור הדין ברוח התיקון גם לכשמדובר בעבירה שנעברה לפני כן.
כידוע, באשר למתחם העונשי הראוי בגין עבירה של כניסה לישראל שלא כדין, מרבית בתיהמ"ש המחוזיים אישרו בגין עבירה זו, עונש לתקופת מאסר שנעה בין חודש לשישה חודשים.

כבר בברע"פ 3173/09 מחמד פראגין נגד מדינת ישראל, ( להלן:"הלכת פראג'ין") , בימש"ע ביום 5.5.09 קבע כי אינם סבורים כי יש לכנות את גישת בימ"ש מחוזי ב"ש בשם "תעריפיות", כפי שנטען, שכן קיבלו החומרה אך הוסיף כי יש צורך בבדיקה אינדוידואלית. כבוד השופט רובינשטיין ציין כי האתגר הינו האיזון : "תורת הגישה האינדיבידואלית", כדברי הנשיא אלון בע"פ 433/89 אטיאס נגד מדינת ישראל ( פד"י מג (4),175) על פיה:
"אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה " (התלמוד הבבלי (ראש השנה ט"ז,ב).

" יחד עם זאת מדובר בסיטואציה שלה דמיון למלין, מסיע ומעסיק השוהים הבלתי חוקיים ולגנבי הרכב וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, מכות מדינה למינהן. ברי הצורך במאבק בכניסה ובשהייה הבלתי חוקית אך מנגד נהירים המצוקה וחיפוש הפרנסה. איזון הוא שמו של היעד המשפטי. אמות המידה של הלכת אבו סאלם יפה כוחן גם כאן ונוכח קיומו של סיכון בטחוני ואיומו הנמשך של הטרור- שיקול ההרתעה הינו שיקול מהמעלה הראשונה."

נקבע כי החומרה תישקל לאור השאלה אם נתגלה סיכון בטחוני: אם נלוו עברות נוספות, כגון זיוף והתחזות; אם מדובר ברצידיביסט (כשנמסר כי בדרך כלל אין מעמידים לדין במקרה הראשון) ואורך השהייה הבלתי חוקית ולעומת זאת אם הגיע משום שמטה לחמו שבור; כשהשאלה אם גילו צעיר ועברו נקי היא בהחלט שיקול זכות.

המדיניות המשטרתית הינה כי אין מגישים כתב אישום בגין עבירה ראשונה ואפילו שנייה לכשמדובר בעבירה יחידה של כניסה לישראל שלא כחוק, אלא מסתפקים בשליחתו חזרה לתחומי הרשות.
זאת ברוח דברי כבוד השופט רובינשטיין: "יפה לעניינינו גישה הדרגתית, תוך מתן סיכוי ל"הפקת לקחים", מן הקל אל הכבד ואל הכבד ממנו, לפי הנסיבות".

ביולי שנה זו נכנס לתקפו תיקון 113 לחוק העונשין התשל"ז- 1977 ("להלן:"החוק") שעניינו הבניית שיקול הדעת השיפוטי בעת גזירת הדין, בו נקבע כי בכל מקרה העיקרון המנחה הינו עקרון ההלימה, כלומר יחס הולם בין חומרת המעשה , נסיבותיו ,ומידת האשם , לבין סוג ומידת העונש המוטל על הנאשם .
המחוקק מצא, כמפורט בסעיף 40 ט לחוק, כי על ביהמ"ש לקבוע המתחם העונשי ההולם תוך התחשבות בערך החברתי שנפגע , במידת הפגיעה, ובמדיניות הענישה הנהוגה. כמו כן יתחשב בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ובאלו שאינן קשורות לביצוע העבירה, כגון נסיבותיו המיוחדות של הנאשם. בימ"ש אף רשאי לחרוג מן העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או בשל שיקולי ההגנה על שלום הציבור.
אם מדובר בעבירות בעלות חומרה יתרה, בימ"ש יחמיר אך ורק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, שתפורטנה בגזר הדין, אולם אם יש מקום להחמיר מעבר למתחם הסבירות, יעשה כן על פי חוו"ד מקצועית בלבד, כגון תסקיר שרות המבחן, או אם לנאשם עבר פלילי משמעותי.
בכל מקרה השיקול של הרתעת הנאשם או הרבים, לא יצדיק חריגה ממתחם העונש ההולם.

בפס"ד של בתי משפט מחוזי התייחסו לשאלת המתחם העונשי ההולם כרוח התיקון לחוק, כמפורט:

ע"פ 41708-07-12 בימ"ש מחוזי נצרת מ'י נגד עטאללה מיום 24.7.12, בו צויין כי ההסתמכות על הלכת פראג'ין בעניין זה מוטעית שכן אינו עוסק במתחם העונש ההולם אלא בשאלת העונש המתאים למעשה והעושה כפי שהיה נהוג בטרם תיקון החוק, תוך התייחסות לנסיבות העבירה והנסיבות שאינן קשורות לעבירה .

באותו מקרה המשיב ריצה כבר בעבר שתי תקופות מאסר בפועל, של 9 חודשים ושל 3 חודשים, בגין עבירה זו,ולכן נקבע כי העונש הראוי איננו 21 ימים, כפי שקבע בימ"ש שלום.

הם קבעו כי מתחם הענישה ההולם עבירה אחת של כניסה ללא עבירות נלוות, נע בין 30 ימים ל-6 חודשי מאסר, ובמקרה הספציפי, העונש ההולם מתקרב לתקרת הענישה של 6 חודשים, בשל עברו, אך למרות זאת, בשים לב לכך שערכאת הערעור לא ממצה הדין- הסתפקו ב-4 חודשי מאסר בלבד.

עפ"ג 57019-07-112 יחד עם עפ"ג 56966-07-12 בימ"ש מחוזי מרכז, מ'י נגד גבור מיום 31.7.12 , שהתייחס אף הוא לשאלת העונש ההולם. באותם עניינים היה מדובר בשלש כניסות לישראל ונדונו ל-7 ימי מאסר בחופף למעצר וחודש מאסר מותנה .
ביהמ"ש המחוזי קבע כי בכך שנכנסו לתחומי ישראל בחג הרמדאן בשל מצוקה כלכלית אין כדי להוות נסיבה מקלה שכן על פי סעיף 40 ד' לחוק בימ"ש יחרוג לקולא רק משיקולי שיקום , ולכן ורק בהתחשב בכך שערכאת הערעור אינה ממצה הדין, הטיל עליהם חודשיים מאסר בפועל ושלשה חודשים על תנאי.

בתאריך 10/10/12 במסגרת עפ"ג 28704-09-12 (מחוזי באר שבע) בעניין גאנזרה נ' מ.י., הנאשם נדון בגין עבירה של כניסה לישראל שלא כדין לחמישה חודשי מאסר בפועל, ומאסר מותנה של שישה חודשים למשך שלוש שנים, וזאת לאור העובדה, כי לחובתו 4 הרשעות קודמות, שלוש מתוכן בעלות אופי בטחוני, בגינן נדון לעונש מאסר בפועל, וכן עבירה זהה של כניסה לישראל שלא כדין בגינה נדון בשנת 1997 לשלושה חודשי מאסר.

ביהמ"ש השלום ולאחריו המחוזי קיבלו אף הם המתחם העונשי שבין חודש לשישה חודשים והערעור נדחה.

יצויין כי מותב זה ציין בעבר כי הואיל והמדיניות העונשית הנקוטה על ידי המשטרה, כאמור, הינה להגיש כתב אישום רק בפעם השלישית, ורק אז לצרף גם שני האישומים הקודמים -בהם ויתרה בעבר על הגשת כתב אישום- יש להצדיק ענישה אחת ולהימנע מגזירת הדין בכל אחד מהאישומים בנפרד . מאידך גיסא, גם ציינתי כי לכשמוגש אישום המייחס לנאשם מספר אישומים אין הצדקה להתייחס לכך כעבירה אחת אשר כקביעת הלכת פראג'ין מצדיקה להימנע ממאסר לחלוטין.

בניגוד לעמדת בימ"ש מחוזי נצרת, לא מצאתי כי בעקבות התיקון אין לפנות להלכת פראג'ון לצורך קביעת המתחם העונשי ההולם, שכן ביהמ"ש העליון הבהיר בו הבהר היטב המתחם העונשי הראוי, ואף אינני מוצאת שיש בתיקון לבטל את תפיסת הענישה האינדוידואלית, שהרי אין מעשה אחד דומה למשנהו ואין עבריין אחד זהה לחברו . זו מהות העבודה השיפוטית –אחרת לא היה צורך בשופט בשר ודם לעשותה.

תיקון 113 לחוק לטעמי הציב אמות מידה, שאמורות לעמוד כנר למול עיני השופט, בעת גזירת הדין, אשר יש בהן לקבוע סדרי חשיבות ועדיפות, ומשקל ראוי, לצורך גיבוש מגמה עונשית ברורה ושקופה באשר למה שחשוב בעיני המחוקק. מדובר בתיקון חשוב שנועד בין היתר למנוע הפערים הגדולים שהיו קיימים בעבר בין העונשים שהוטלו על ידי בתיהמ"ש השונים , וחוסר הוודאות והיציבות שנבעו מכך. תיקון אשר יש בו להעביר מסר עונשי חד, אחיד וברור מזה שהיה קיים בעבר כשהדגש מושם תחילה על עיקרון ההלימה , עיקרון הדורש מבתיהמ"ש להתייחס תחילה למתחם העונשי ההולם, ורק לאחר מכן ליתר השיקולים, בין אלו התלויים בנסיבות העבירה בין אלו שלא.

מהאמור, אם כן, עולה שבגין העבירה שבפניי העונש הראוי הוא מאסר לריצוי בכלא, והואיל ולחובתו הרשעות קודמות כולל עבירה זהה, שבגינה כבר הוטל עליו מאסר של 4 חודשים, העונש הראוי הוא מאסר הנע לכיוון התקופה המקסימלית, למרות שלא תלוי נגדו מאסר מותנה, אולם הסניגור סבור שישנן נסיבות אישיות מיוחדות המצדיקות חריגה ממתחם זה.
נסיבות אלה, אינן עולות בקנה אחד עם התסקיר, אותו מעדיף הסניגור לפרש כתסקיר בעל אופי "חיובי". אמנם שירות המבחן לא נתבקשו להתייחס לאפשרות שיקומית, אך מצאו לנכון לציין המסוכנות, ורכיב של מסוכנות ורצידיביזם הוא אחד מהרכיבים המשמעותיים בגזירת הדין לחומרה.

מצאתי, לכן, כי הנסיבות המקל ות היחידות הינ ן חלוף הזמן, כאמור, וזאת מהסיבות המפורטות לעיל, והעובדה שכפי הנראה מאז לא עבר עבירות נוספות.
למרות שהוא משוחרר והתייצב לדיון, לא מגיעה לו על כך התחשבות מפליגה, באופן של הקלה והימנעות ממאסר לחלוטין, אף שבנסיבות המפורטות המאסר שיוטל עליו לא יהיה זה שהיה ראוי להטיל במקרה זה.

בהתחשב במהות העבירה ונסיבותיה ולאחר שקילת האינטרס הציבורי מול נסיבותיו האישיות של הנאש ם ועברו, אני דנה את הנאש ם לעונשים הבאים:

1. מאסר בפועל לתקופה של 75 יום, בניכוי התקופה שהיה עצור, 9 ימים.

2. אני מטילה על הנאשם 5 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנה/ים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה שבה הורשע.

3. קנס בסך 2000 ₪, שקוזז מסכום הפיקדון, והיתרה תושב למפקיד על פי פרטי החשבון שימציא.

4. הנאשם יחתום על התחייבות בסך 7500 ₪ להימנע מביצוע העבירה/ות בה/ן הורשע במשך 3 שנה/ים מהיום.
אם לא יחתום על ההתחייבות, יאסר למשך 90 ימים במצטבר.

זכות ערעור תוך 45 יום מהיום.
<#3#>
ניתנה והודעה היום ד' אייר תשע"ג, 14/04/2013 במעמד הנוכחים.

רובין לביא, שופטת בכירה

הסניגור:
אבקש עיכוב ביצוע, לצורך הגשת ערעור לביהמ"ש המחוזי.
יש ערבויות, הפקדה של 10,000 ₪, אבקש אורכה גם לתשלום.

התובע:
אנו מתנגדים לכל עיכוב ביצוע. צריך לבדוק את סיכויי הערעור, מה גם שמדובר בתושב הרשות, ומשנת 2011 רק היום הסתיים עניינו. אם ביהמ"ש יעכב ביצוע, הערעור יישמע בעוד שנתיים.

הסניגור:
זה לא נכון. הילכת שוורץ קובעת גם לא רק סיכויי ערעור, אלא גם אורך המאסר. אם הערעור יתקבל, לא יעלה על הדעת שאת כל התקופה עד הערעור הוא יימצא במאסר, ולבסוף זה ייתר את הערעור.
<#4#>
החלטה
הקושי של תושבי הרשות להגיע לדיונים הוא קושי ידוע. ברוב המקרים טוען הנאשם כי האשם לא היה תלוי בו אלא בערב שלא הגיע להעביר את ההזמנה, או במפקדה שלא דאגה ליתן הזמנה, טענות המועלות ע"י הסניגור שמעולם לא מוכחות במסמכים. אך לכן, קיבלתי את כל טיעוני הסניגור לגביי הסיבות לאיחור.
משכך, מדובר במי שהתייצב היום לדיון, למרות עבור הזמן ולמרות שידע שצפוי למאסר. ביררתי, לכן, כבר בתחילת הדיון מדוע לא התייצב היום הערב, שעל פי הנטען הוא זה שהפקיד את הסכום של 10,000 ₪.
נמסר לי שלא היה בכך צורך.

בנסיבות כאמור, כדי להבטיח תשלום הקנס, ומכיוון שהסכום שנותר להבטיח התייצבותו לערעור הינו אך ורק 8,000 ₪ + תוספת ריבית והצמדה שיש לברר סכומה.
בנסיבות כאמור, אני אורה על עיכוב ביצוע המאסר למשך 45 יום לצורך הגשת ערעור, ובתנאי שסכום הפיקדון יעמוד לאחר קיזוז הקנס על סך של 12,000 ₪, וכמו כן ערבות צד ג' של ערב תושב ישראל, על סך 20,000 ₪.

כמו כן, מוסבר לסניגור כבר עתה, כי אם יוגש ערעור, ותנאים אלה יעמדו להבטיח התייצבותו לדיון עד מתן החלטה בערעור, ביהמ"ש יוכל לחלט סכומי הכסף גם אם הנאשם, מסיבה כלשהי, שאיננה מסיבה חיצונית שאינה תלויה בו, לא יתייצב לדיון.
<#5#>

ניתנה והודעה היום ד' אייר תשע"ג, 14/04/2013 במעמד הנוכחים.

רובין לביא, שופטת בכירה