הדפסה

מדינת ישראל נ' סיסו

בפני
כב' השופטת דלית שרון-גרין

מאשימה

מדינת ישראל

נגד

נאשם
שמעון סיסו

נוכחים:
מטעם המאשימה: מתמחה גב' רעות פיטרו
מטעם הנאשם: בעצמו וע"י עו"ד אמירה רינגר

הכרעת דין

החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירה של גרימת מוות ברשלנות.

מבוא
נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו גרימת מוות ברשלנות, לאחר שבתאריך 16.12.10, נסע בנצרת עילית, לא האט בהתקרבו למעבר חצייה ולא נתן זכות קדימה למר אפים גולדינברג ז"ל, אשר חצה את הכביש, נפגע מרכבו של הנאשם באורח אנוש ונפטר מפצעיו ביום 9.1.11. המנוח היה כבן 88 שנה במותו.

הוראות החיקוק שיוחסו לנאשם בכתב האישום
1. גרם מוות ברשלנות – עבירה לפי סעיפים 304 לחוק העונשין, תשל"ז -1977 ו–64 ו–40 לפקודת
התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961.
2. אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה – עבירה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה וסעיף
68 לפקודת התעבורה.
3. אי האטה ואי עצירה בהתקרבות למעבר חצייה – עבירה לפי תקנה 52(6) לתקנות התעבורה
וסעיף 68 לפקודת התעבורה.
גדר המחלוקת
ההגנה מסכימה כי היה מגע בין רכב הנאשם למנוח, אך כופרת באחריות לתאונה.
עוד כופרת ההגנה בקשר הסיבתי שבין התאונה לבין מותו של המנוח.

פרשת התביעה
רס"מ ופיק דגש הינו הבוחן שטיפל בחקירת האירוע מושא תיק זה (להלן: "הבוחן"). בחקירתו הראשית סיפר כי קיבל התיק לטיפולו מספר ימים לאחר התאונה.
באמצעות הבוחן הוגשו המסמכים הבאים:
ת/2 - סקיצה שנערכה עם הנאשם במשרדו של הבוחן בתאריך 20.12.10, בהתאם לתיאורו של
הנאשם את הצומת ובהתאם להצבעתו ביחס למיקום חציית הולך הרגל וכיוון הליכתו כמו גם כיוון נסיעת הנאשם.
בגב הסקיצה ציין הבוחן כי באותו מועד בדק את רכבו של הנאשם והבחין במעיכה קלה במכסה המנוע.
ת/3 - הודעת נאשם שנגבתה בתאריך 20.12.10.
ת/4 - תמונות של רכב הנאשם שצולמו ליד תחנת עפולה.
ת/5 - דוח ביקור והצבעה בזירה, שנערך עם בתו של המנוח.
ת/6 - סקיצה שנערכה בזירת התאונה, בהתאם להצבעת בתו של המנוח, ולאחר שהבוחן ערך מדידות בשטח (עמ' 15 ש' 1 לפרוטוקול).
ת/7 - תמונות מהזירה שצולמו ביום 8.1.14.
ת/8 - הודעת נאשם מיום 13.1.11.
ת/9 - דוח ביקור והצבעה בזירה, שנערך עם הנאשם ביום 21.2.11.
ת/10 - סקיצה שנערכה בזירה עם הנאשם ובהתאם להצבעתו.
ת/11 - תמונות שחלקן צולם ע"י הבוחן וחלקן צולם ע"י מי שסייע בידו – רס"מ צ'רנובלסקי (ר' להלן), המתעדות הצבעה ושחזור שנערכו עם הנאשם.
ת/12 - מזכר המתעד צילום וידיאו של שחזור התאונה.
ת/13 - תקליטור הצילום.
ת/14 - דוח בוחן, בו מצויינים פרטי המעורבים בתאונה, מצב הדרך, שדה הראייה של הנאשם ומסקנותיו של הבוחן, לפיהן הנאשם פנה פניית פרסה בכיכר ופגע בהולך רגל שחצה במעבר חצייה, שעה שתוואי הדרך איננו מהווה גורם לתאונה.
ת/15 - תוספת לדוח הבוחן, לפיה בבדיקת תמונות רכב הנאשם נמצאה מעיכה קלה במכסה המנוע. במהלך השחזור טען הנאשם כי נזק זה קודם לתאונה ואיננו קשור אליה, וכי התאונה לא הותירה נזק ברכב.
ת/16 - דוח משל"ט, שהתקבל בכפוף להעדת עורכו.
ת/17 - מזכר המתייחס לשיחת טלפון לעדת ראייה, שפרטיה התקבלו מת/16.
ת/18 - מזכר ביחס לשיחת תיאום מועדים עם הנאשם, מיום 7.2.11.
ת/19 - כנ"ל, מיום 8.2.11.
ת/20 - כנ"ל, מיום 15.2.11.
ת/21 - כנ"ל, מיום 20.2.11, שעה 09.55.
ת/22 - כנ"ל, מיום 17.2.11.
ת/23 - תיעוד שיחה עם סניגורו של הנאשם, מיום 20.2.11, ולאחריה שיחה נוספת עם הנאשם.

בהסכמת הצדדים הופסקה חקירתו הנגדית של הבוחן באמצעה, ובישיבה שלאחריה נשמעו מספר עדים בטרם המשיך הבוחן בעדותו.

בחקירתו הנגדית הסביר הבוחן כי ערך את הסקיצה ת/2 על סמך דברי הנאשם במהלך גביית הודעתו. הבוחן השיב כי לא זכור לו שראה צומת בו מעברי החציה יוצאים מתוך אי התנועה, אך הוא לא הטיח זאת בנאשם בטרם יצא לזירה לבדוק את השטח במו עיניו. לאחר שראה את הזירה מיקד את שאלותיו לנאשם ביחס למעבר החציה עצמו ולא במיקומו. דוח הבוחן הוכן במהירות נוכח בקשה לבטול פסילה מנהלית שהוגשה ע"י הנאשם, אך הבוחן לא ראה מקום לשנותו לאור חומר נוסף שנאסף, משום שהחומר הנוסף אך חיזק את מסקנותיו המקוריות. הבוחן לא ערך תרשים משום שלא היה בזירה מיד לאחר התאונה ולא מצא ממצאים כלשהם שהיה צורך למקמם בתרשים, ועל כן הסתפק בסקיצה. הבוחן אישר כי ביום האירוע עבד בוחן מתגבר ממרחב חוף, אך לא ידוע לו אם המתגבר ערך רישומים כלשהם ביחס לאירוע .
הבוחן לא ערך חישובים של מרחק בלימה וכיוצ"ב משום שמדובר במעבר חצייה, ובזמנו לא נהוג היה לחשב בנסיבות אלה, אלא לערוך שחזור (עמ' 22 ש' 3). אילו יצא לזירה ומצא סימני בלימה, למשל, היה עורך חישובים ככל שניתן. בפועל לא היו לו מספיק נתונים כדי לערוך חישובים כלשהם ביחס להתרחשות התאונה (עמ' 23 ש' 14). זמן התגובה שנלקח בחשבון הינו 1.05 ש'.

בענייננו, הבוחן קיבל הטיפול בתיק 4 ימים לאחר האירוע, ובהמשך סופח לצח"מ כך שלא יכול היה להמשיך ולטפל בתיק זה באופן רצוף. התיק לא הועבר לבוחן אחר עפ"י החלטת הקצינה הממונה עליו. בנסיבות אלה, הבוחן הגיע לזירה לראשונה כשלושה שבועות אחרי התאונה, ואת התמונות שצילם המתנדב קידר ראה לראשונה ביום 8.1.11. בת/10 הצביע הנאשם על מקום הפגיעה כ-0.6 מ' לפני מעבר החצייה. הנאשם צולם בוידיאו במהלך השחזור. השחזור חיזק את מסקנות הבוחן (עמ' 43 ש' 25).

הבוחן אישר כי בהסתמך על נסיעה במהירות של 20 קמ"ש, מרחק העצירה המינימאלי הינו בין 8 מ' ל-8.09 מ', וכי מעדות הנאשם עולה כי הוא ראה את המנוח, בלם ואז אירעה התאונה. מהנתונים הקיימים לא ניתן לקבוע אם הפגיעה היתה בתחילת הבלימה או בסופה, ולכן איננו יכול לקבוע את מיקום נקודת האימפקט (עמ' 39 ש' 26). מתוך ההודעות שהיו בתיק הסיק כי המנוח חצה במעבר החצייה. בוחן הסביר את אופן ביצוע השחזור (עמ' 40 ש' 3 ואילך), והסכים שהפרחים מסתירים את גופו של הולך הרגל אם כי ראשו נראה מעליהם. הפרחים נגזמו בהמשך ובת/11 כבר אינם מופיעים. הברושים לא הסתירו דבר רלוונטי. עגלת הקניות של המנוח צולמה ע"י הבוחן בביתו של המנוח ולא נתפסה. הבוחן השיב כי לא ניתן לדעת מצילום העגלה מהו כיוון הנזק והאם הוא מתאים לתיאור התאונה, כי לא ידוע כיצד החזיק המנוח בעגלה ובאיזו יד. הבוחן אישר כי צילם תמונות מתוך דוכן הפיס, אך איננו זוכר אם עמד או ישב בעת הצילום. קיומה של עדת ראייה נודע לו מתוך דוח המשל"ט אחרי שערך כבר את דוח הבוחן.

הבוחן קיבל הודעה על פטירת המנוח, אך לא בקש נתיחת גופתו. למיטב זכרונו המשפחה התנגדה ואולי לא היה צורך בנתיחה.

לא הוכח לפניי (מתוך חקירת הבוחן וממסמכיו, או בהמשך באופן אחר כלשהו) כי הנזק שתיאר הבוחן ברכבו של הנאשם הינו תוצאה של התאונה מושא תיק זה. הנאשם טען כי אין קשר בין השניים, ולא נחקר על כך. לפיכך, אני קובעת כי לסימן המעיכה אין כל קשר לתאונה מושא תיק זה.
אין ספק שראוי היה שבוחן יגיע לזירה על אתר. משלא נעשה כן, ומשקיבל הבוחן את הטיפול בתיק לידיו, עשה הבוחן את עבודתו נאמנה, התרשמתי מעדותו לפניי כי מדובר בבוחן מיומן ומקצועי, ואני נותנת לעדותו, למסמכיו ולמסקנותיו (למעט פירוט החישוב דלהלן) את מלוא המשקל הראייתי.

הבוחן מדד וחישב את שדה הראייה של הנאשם כ-31 מ', שהוא סכום המרחקים דלהלן: קוטר הכיכר 17.00 מ', שטח ההפרדה 7.40 מ', משטח ההפרדה עד מעבר החצייה 6.60 מ'. אין, למעשה, מחלוקת ביחס לנתונים אלה כשלעצמם .
לטעמי, מרחק זה גדול משדה הראייה האמיתי של הנאשם, באשר לא ניתן לכלול בחישוב את קוטרה המלא של הכיכר. מתוך השחזור עולה כי רק בשליש הסיבוב לערך נפתח שדה הראייה במלואו. לטובת הנאשם, אקח בחשבון מחצית מקוטר הכיכר בלבד.

משכך, המרחק מהמקום בו נפתח שדה הראייה במלואו ועד לתחילת מעבר החצייה הינו 22.5 מ'.
מרחק העצירה המוסכם על הבוחן ועל ההגנה הינו 8 מ' עד 8.09 מ' (עמ' 39 ש' 17) , מקובל עליי (מרחק העצירה מחושב על בסיס מהירות נסיעה של 20 קמ"ש, המהירות ה"נוחה" ביותר לנאשם, מתוך הטווח שטען לו – 0-20 קמ"ש).
לפיכך, ולאחר נקיטת כל שולי הבטחון האפשריים לטובת הנאשם, אני קובעת כי מדובר בתאונה נמנעת.

רפ"ק לינה שוקיר שימשה כרמת"ד בזמן הרלוונטי (להלן: "הקצינה"), ומכאן אחראית על הטיפול בחקירת התאונה מושא תיק זה. הקצינה ערכה שימוע לנאשם לאחר התאונה והחליטה על פסילה מנהלית, בהתאם לטופס השימוע שהוגש וסומן ת/24.

בחקירתה הנגדית השיבה כי ביום האירוע כל היחידה היתה בטיול יחידתי, בוחן מתגבר הודיע לה על התאונה, אותה הגדיר "קלה", ולנוכח ההגדרה לא יצא לבקור בזירה. הקצינה הוסיפה כי כל יום מתרחשות תאונות קלות, אליהן אין יוצא בוחן, ותיק נפתח כאשר יש דיווח לגביהן. בהמשך, לא זכור לה מתי, קיבלו הודעה על התדרדרות במצבו של הפצוע, והחלו לטפל בתיק. סדר הטיפול בתיק השתבש גם בשל הבקשה לבטול פסילה מנהלית שהוגשה ע"י הנאשם, ושהצריכה הכנת דוח בוחן על אתר נוכח החלטת ביהמ"ש. לאחר מתן ההחלטה בבפ"מ חזר התיק ליחידה ונמשכה חקירת האירוע, אך הקצינה לא ראתה מקום להכנת דוח בוחן נוסף.
משום שלא היה ביקור בזירה ולא ממצאים ממנה, לא ראתה מקום גם להכנת תרשים. נוכח ההודעה המאוחרת על חומרת תוצאות התאונה, נוצר המצב בו בוחן לא היה בזירה בזמן אמת. בדיעבד, יציאה לזירה שבוע לאחר התאונה או שלושה שבועות לתאונה – אין הבדל ביניהם.

כפי שכבר ציינתי, ובדיעבד ברור לכל, היה מקום לבקור בוחן בזירה. כולי תקווה כי הלקח נלמד. מעבר לכך, אין בעדותה של הקצינה כדי לשפוך אור על הנקודות השנויות במחלוקת.

רס"מ בוריס צ'רנובלסקי משרת כבוחן תאונות דרכים במשטרה, הוא כתב מזכר לפיו סייע לבוחן לבצע שחזור. המזכר הוגש באמצעותו וסומן ת/1.
בחקירתו הנגדית אישר שצילם מספר תמונות מתוך ת/11, כשהיה בזירה עם הבוחן וופיק. העד שימש כמסייע לבוחן ולא ביצע פעולות משמעותיות בעצמו.
עדותו פשוטה ועניינית ומקובלת עלי כמהימנה.

גב' ויניקוב נדיה עובדת בדוכן מפעל הפיס הסמוך למקום התאונה (להלן: "עדת הראייה"). בעדותה הראשית סיפרה כי הבחינה במנוח הגורר עגלת קניות ובקשישה נוספת חוצים מעבר חציה אחד, ולאחר מכן חצתה הקשישה את מעבר החציה השני וכשהמנוח "עבר קצת ממעבר החציה" (עמ' 5 ש' 14) הגיע רכב לבן ו"זרק אותו". עדת הראייה אישרה כי בתמונה מס' 1 מת/11 ניתן לראות את הביתן בו ישבה וממנו צפתה באירוע.

בחקירתה הנגדית עומתה עם האמור בהודעתה במשטרה (נ/1) שם סיפרה כי המנוח הלך לפני הקשישה , וענתה כי זו חצתה ראשונה. ב"כ הנאשם טענה לפני העדה שוב ושוב כי ממקום מושבה לא ניתן לראות את מעברי החצייה, ובוודאי לא את הראשון שבהם, אך עדת הראייה חזרה והתעקשה כי ראתה את השניים מתחילת חציית מעבר החצייה הראשון ועד לתאונה. עוד פרטה לשאלות הסנגורית כי רכב הנאשם קודם פגע במנוח ולאחר מכן עצר וכי האחרון נזרק מעוצמת המכה. היא שמעה "קצת" חריקת רכב ולא ראתה לאן עפה העגלה שהחזיק המנוח. היא לא יצאה את הביתן בסמוך לתאונה ולא ניגשה לשוטרים שהגיעו, אלא רק התקשרה לכוחות הצלה.

קיימת סתירה בדברי העדה בשאלה מי מבני הזוג חצה ראשון. למרות סתירה זו, התרשמתי מעדותה לפניי כי העדה, שאין לה כל עניין בדבר ואין היכרות מוקדמת בינה לבין מי מהמעורבים בתאונה, מספרת בדיוק את שראו עיניה. גם טענת ההגנה, לפיה לא ניתן לראות את מעברי החצייה בישיבה על כסא מתוך הדוכן, אין בה כדי להוריד ממהימנותה. בישיבה בהסבה לאחור, מקובלת עליי גרסת ההגנה לפיה לא ניתן לראות דבר מהנעשה על מעבר החצייה הרלוונטי , אך מאחר שהעדה לא טענה שכך ישבה ולא נשאלה על כך בחקירתה הנגדית, ולאחר שאף בחנתי את דברי הבוחן ומומחה ההגנה ואת התמונות, אני מקבלת את דבריה של עדת הראייה, ונותנת להם את מלוא המשקל הראייתי.

המתנדב ברוך קידר (להלן: "המתנדב קידר") סיפר כי הוא ושותפו – המתנדב ליברמן, קיבלו קריאה ביחס לתאונת דרכים, והגיעו למקום. בזירה ראה טנדר על מעבר החצייה, והנפגע כבר לא היה במקום. הם טיפלו בהכוונת התנועה וקיבלו הנחייה לקחת את הנהג לתחנת המשטרה, ושותפו עשה זאת. המתנדב קידר נותר בזירה, וצילמה במצלמת הטלפון שלו. הוא ניסה לאתר עדים לתאונה אך לשווא. לאחר מכן שותפו שב למקום עם הנהג, התקבלה הוראה לשחרר את הנהג וכך עשו. כשנודע כי הנפגע נפטר, גבו מהמתנדבים הודעות. במהלך גביית הודעתו בביתו, הדפיס המתנדב קידר את התמונות שצילם ומסרן לבוחן שגבה את הודעתו. עוד סיפר כי הוא נוהג לצלם את הזירות אליהן מגיע, משום שאיננו משרטט היטב. התמונות הוגשו באמצעותו וסומנו ת/25 ו-ת/26. המתנדב קידר אישר כי ערך את נ/2, חתם על גביו ואישר אף את תוכנו.

בחקירתו הנגדית השיב כי יכול להיות שהודעתו נגבתה עוד בטרם נפטר המנוח. הוא השיב כי מסר לבוחן תמונות שאיכותן טובה יותר ולא אמר לו כי קיימות תמונות נוספות באיכות ירודה. הוא בדק ובדוכן הפיס לא היה איש.

מקריאת נ/2, החתום ע"י שני המתנדבים, עולה כי המתנדבים קיבלו ההודעה על התאונה בשעה 11.55 והגיעו למקום בשעה 12.04, כשהנפגע כבר פונה. הנהג הועבר לטיפול בתחנה, ולאחר מכן שב לזירה ושוחרר בהוראת בוחן. בסיום הדוח צויין "רצ"ב צילומי המקום".

התרשמתי כי עדותו של המתנדב קידר היתה רצופה ועקבית. לא ברור לי למה לא רשם כל אחד מהמתנדבים דוח משל עצמו ומדוע ערכו "דוח שיתופי" – נ/2, אך תוכנו, שממילא איננו שופך כל אור על הנקודות השנויות במחלוקת, מייתר את הדיון בסוגייה זו.
אני מקבלת את עדותו ביחס לכך שצילם את התמונות ת/25 ות26 בזירה ומבלי שהוזז רכבו של הנאשם ממקום עצירתו הסופי לאחר התאונה. גם הנאשם אישר זאת (ר' להלן).

המתנדב שלמה ליברמן (להלן: "המתנדב ליברמן") העיד כי הוא ושותפו קיבלו הודעה על התאונה והגיעו למקום. הוא ראה טנדר של חברת חשמל עומד על מעבר החצייה ושותפו צילם את הרכב במצלמת הטלפון שלו. למיטב זכרונו חלקו הקדמי של הרכב היה על מעבר החצייה, בחלק השמאלי של נתיב הנסיעה. הולך הרגל שנפל רצה לקום וללכת לביתו, אך פונה לביה"ח באמבולנס בטרם הגעתו למקום. כששוחח עם הנהג, אמר לו האחרון כי הולך הרגל הגיע משמאלו, קיבל מכה מהרכב ונפל. לאחר שרוענן זכרונו מתוך הודעתו במשטרה השיב כי הנהג טען ש"הולך הרגל קפץ למעבר החצייה והנהג בלם" (עמ' 11 ש' 5).

בחקירתו הנגדית השיב כי שותפו כתב דוח בנושא התאונה והוא עצמו חתם עליו. הדוח הוגש וסומן נ/2. לדבריו, הדוח נערך ביום האירוע ובמקום התאונה, התאריך המצויין עליו – יום קודם לתאונה, ככל הנראה שגוי. כשנשאל מדוע דברי הנהג, כפי שסיפרם בחקירתו הראשית אינם מופיעים בנ/2, ענה: "זה כנראה פספוס מצדנו", הנהג חזר על דבריו באזני המתנדב ליברמן כשהשניים נסעו יחד לתחנת המשטרה. עוד השיב כי לא ראה איש בדוכן הפיס הסמוך ולא ניגש לבדוק אם נמצא שם מישהו.

אין בעדותו של עד זה ערך מוסף על עדותו של שותפו, המתנדב קידר. ביחס למזכר המשותף, ראו התייחסות בסעיף הקודם. עדותו ביחס לדברים שאמר לו הנאשם איננה מגובה במסמכיו, ומהווה "הפתעה" להגנה, חלק מעדותו מהווה עדות מפי השמועה, וביחס לדוכן הפיס, התרשם כי אין שם איש, אך לא בדק בפועל.

בתו של המנוח, הגב' אנה רוזנבלום (להלן: "הבת"), העידה כי קיבלה הודעה טלפונית על כך שאביה נפגע בתאונת דרכים. היא יצאה לצומת, הבחינה בהתקהלות, וראתה את אביה, שגובהו היה 1.90 מ', שוכב על הכביש ליד המדרכה, במרחק של 2-3 מ' ממעבר החצייה, ואשתו עומדת בסמוך. היא שאלה את אביה מה קרה והוא אמר לה לא לדאוג וכי הכל בסדר. כשהתאוששה מעט מההלם הראשון שאלה מי הנהג, ואדם שעמד ליד אביה אמר שהוא הנהג וכי אביה אדם חזק וכי לא קרה דבר, עוד ציין כי הוא נסע במהירות של 20 קמ"ש והזמין כבר משטרה ואמבולנס.
כשהגיע אמבולנס נסעה עם אביה ואשתו לביה"ח. עוד הוסיפה הבת כי רכב הנאשם עמד על מעבר החצייה. בביה"ח התלונן אביה על כאב בברכו, צילום הראה שיש שבר ורגלו גובסה. בהמשך נעשה CT ראש ונמצא דימום במוח, ועל כן פונה אביה באמבולנס לביה"ח רמב"ם, שם אושפז עד ליום 2.1.11. כשמצבו לא השתפר והוא נותר ללא הכרה, הועבר לבית אבות "נאות טבריה" למשך 5 ימים, ומשהתדרדר מצבו הועבר לביה"ח פוריה, שם נפטר בו ביום.

בחקירתה הנגדית סיפרה כי אישה בשם סופה, המוכרת לה, עברה עם רכבה וראתה את אביה על הכביש, ולכן התקשרה אליה.
הבת אישרה כי אביה סבל מסרטן הדם, בשלב כלשהו טופל בכדורים אך לא קיבל כימותרפיה או טיפול אחר. ביום התאונה, כשהובא אביה לרמב"ם אמר להם הרופא הבכיר כי "אפשר לעשות ניתוח אבל אחרי ניתוח במה זה כרוך, הוא בן אדם מבוגר ועם כל המחלות ברקע יכול להיות שהוא ישרוד ויכול להיות שלא יתפקד אז החלטנו לא לעשות ... הוא אמר שיש גידול במוח, הדימום לא ידעו בדיוק, או מהסרטן או מהמכה שקיבל בראש שעף בגלל האוטו" (עמ' 33 ש' 3 ואילך).

עדותה לפניי היתה פשוטה, ברורה ועקבית, ניחנה בישירות מדוייקת, גם כשנגעה בנקודות קשות וכואבות. אני מקבלת את עדותה במלואה, ונותנת לה את מלוא המשקל הראייתי.

עדויות הרופאים עפ"י סדר כרונולוגי של טיפולם במנוח
דר' נסאר מונתסאר הינו רופא, שעבד בזמן הרלוונטי במחלקה הכירורגית של ביה"ח האיטלקי בנצרת. דר' נסאר אישר את חלקו במכתב חדר מיון, אשר הוגש וסומן ת/37, וציין כי איננו זוכר את האירוע.

בחקירתו הנגדית אישר כי איננו רופא מומחה לתחום כלשהו. דר' נסאר לא ידע כי המטופל נפטר שלושה שבועות לאחר שנערך ת/37, אך ידע כי המטופל חולה בלוקמיה. עוד השיב כי דימום פרנכימטי הינו דימום מוחי, וכי מספירת הדם של המנוח ניתן להבין כי היה חולה בלוקמיה. כשנשאל אם ידע ממה נגרם הדימום התוך מוחי השיב: "כנראה מהתאונה, הוא היה מעורב בתאונת דרכים, דריסה. כשהוא מגיע למיון עם תאונת דרכים, חבלות בראש אז מה אני צריך לחשוב" (עמ' 53 ש' 22).
לאחר שעומת עם דברי דר' חרס השיב: "אני לא יכול להגיד בוודאות את הסיבה. יכול להיות שהיתה לו איזה שהוא (כך במקור. ד.ש.) גרורה והתאונה החמירה את המצב. מדובר באדם בן 87 מטופל באספירין" (עמ' 54 ש' 14).

דר' סעיד חליחל אישר את תוכנה של תעודה רפואית עליה חתם, המתייחסת ליעוץ אורתופדי שהינו חלק מדף המיון של ביה"ח המשפחה הקדושה בנצרת, ת/35.

בחקירתו הנגדית השיב כי איננו זוכר את המקרה המדובר, וכי מבחינה אורתופדית סבל המנוח מחבלה בברך ימין שלא סיכנה את חייו. דר' חליחל לא ידע שהמנוח נפטר לאחר מכן ולא כי סבל מלוקמיה.

דר' גיל סוירי הינו רופא בכיר במחלקה הנוירוכירורגיה ברמב"ם. דר' סוירי עיין בת/34 שבתחתיתו מתנוסס שמו, ללא חתימתו. דר' סוירי אישר כי האמור בת/34 מתאים לתיק הרפואי של המנוח ולמהלך האשפוז. דר' סוירי נשאל על הקשר בין האבחנה של פציעה מוחית לבין תאונת הדרכים והשיב: "הדימום שהיה לו הוא לא דימום שמאפיין חבלת ראש, היה לו דימום תוך מוחי זה לא מאפיין חבלת ראש ב-100%. המנוח היה קשור (צ"ל "קשיש". ד.ש.) ופגיעות קלות מאד בראש יכולות לגרום לסוגים שונים של דימומים. ברגע שהתפתח דימום לא תמיד ניתן לעצור אותו. אני לא יכול להגיד חד משמעית שהדימום נגרם מחבלה. המנוח היה איש קשיש, אצל אנשים קשישים חבלה יכולה להביא להתפתחות של טראומה מסויימת באזורים שונים בגוף שיכולים להביא להתדרדרות. חבלה בראש כפי שנחבל המנוח אצל אדם צעיר יכולה היתה לגרום לנזק קל בלבד ואצל אדם קשיש כמו המנוח יכולה היתה להתפתח באופן חמור הרבה יותר וזה בהתייחס למחלות הרקע" (עמ' 55, ש' 19).

בחקירתו הנגדית אישר כי בבדיקת CT נתגלו בלוטות לימפה מרובות בבית החזה; בשערי הריאה ובבתי השחי. דר' סוירי נשאל על מה מידע זה מצביע, בצירוף רמת הלויקוציטים הגבוהה שנמצאה בדמו, והשיב: " אנו יודעים על סמך מידע רפואי שיש לו לוקמיה כרונית" (עמ' 56 ש' 4). בהתייחס לת/36 השיב כי להערכתו הדברים לא נכתבו ע"י אונקולוג וכי בבדיקת CT לא דווח על חשד לגרורה במוח. כשהופנה לדברי בתו של המנוח, השיב כי אם במהלך האשפוז היה מתעורר חשד כזה ע"י מי מצוות הרופאים המטפלים, היה הדבר מוזכר בגליון בצורה ברורה (שם ש' 19).
לטעמו, נוכח מצבו הכללי של המנוח, לא היה מקום לניתוח, וכי הספרות המקצועית איננה תומכת בניתוח במצב כזה. עוד הוסיף "עובדה שהוא לא מת כתוצאה מהדימום והוא נשאר בחיים במהלך האשפוז" (שם ש' 31). לסיכום נשאל אם כיום הוא יודע ממה נפטר המנוח והשיב בשלילה (עמ' 57 ש' 4).

דר' אנטולי רקייר הינו רופא שתחום התמחותו הינו נוירוכירורגיה ובתקופה הרלוונטית עבד בביה"ח רמב"ם. דר' רקייר אישר את תוכנו של דוח סיכום אשפוז, שנערך ע"י דר' שרון שהיה אז מתמחה במחלקה, ונחתם ע"י דר' רקייר.
בחקירתו הנגדית השיב כי איננו מומחה בנוירוכירורגיה, וכי יכול שטיפל פיזית במנוח בתקופה בה היה מאושפז במחלקה, אך איננו זוכר זאת. דר' רקייר אישר כי המנוח סבל מדימום פרנכימטי, אך לא ידע לאמר אם דימום זה הביא להחמרה במצבו. לדבריו, את סיבת הדימום הוא יכול לדעת רק מתוך מסמכי הקבלה. עוד השיב כי איננו זוכר את תוכנו של נ/3, אך היה מודע לתוכנו של כל מסמך שנערך ברמב"ם ולעובדה שהמנוח סבל מלוקמיה. מתוך עיון במחשבי רמב"ם ידע דר' רקייר כי את השיחה עם משפחת המנוח ערך דר' אבסגאוס.
בידי ב"כ הצדדים לא היה כל אזכור לשמו של דר' אבסגאוס או למסמכים שערך, ועל כן נדחה המשך חקירתו הנגדית של דר' רקייר למועד אחר, לאחר שהתביעה תתלווה לדר' רקייר, תקבל ממנו את החומר החסר ותעבירו לעיון ההגנה.
בתאריך 30.11.12 המשיך דר' רקייר בחקירתו הנגדית, ואישר כי איננו זוכר את המנוח. דר' רקייר השיב כי גליונות הריכוז היומי אינם חתומים, משום שהם נערכים במחשב, והודפסו רק לצורך העברה למשטרה. הגליונות הוגשו וסמנו נ/5. דר' רקייר השיב כי איננו יודע ממה נפטר המנוח, ולא ידע להסביר את סיבת שינוי האבחנה בדף ריכוז נוסף, שהוגש וסומן נ/6. דר' רקייר השיב כי כמות לויקוציטים גבוהה כפי שנמצאה בדמו של המנוח יכולה לנבוע ממספר גורמים, ביניהם טראומה. דימום פרנכימטי הינו דימום תוך מוחי, כך הסביר. כשנשאל האם יכול להיות תוצאה של גרורה במוח, השיב כי יש להפנות שאלה זו למומחה בתחום.

דר' תומר חרס הינו רופא אונקולוג מרמב"ם. ריכוז מעקב יומי מ-16.12.10, בו פורטו רישומיו של דר' חרס כבר הוגש וסומן נ/4 במסגרת חקירתו הנגדית של דר' רקייר (פרוטוקול מיום 20.8.12, עמ' 5). דר' חרס אישר את תוכן רישומיו בדוח, והמסמך הוגש בשנית וסומן ת/36. מת/36 עולה כי השאלה האבחנתית שבדק דר' חרס הינה קיומו של דימום על רקע גרורה.
באנמנזה לא נמצאת תשובה ישירה לשאלה האבחנתית, ובסיכום כתב דר' חרס כי הדימום "מחשיד לגרורה עם דימום בתוכה". המלצתו היתה שלא להתערב אונקולוגית באותו שלב, וכאשר יתאושש לבצע בירור של הנגע המוחי. כשנשאל האם מצבו האונקולוגי של המנוח, כפי שמשתקף בת/36 עלול היה להביא למותו תוך מספר ימים, השיב כי איננו יודע לענות על שאלה זו.

ההגנה ויתרה על חקירתו הנגדית.

דר' שרינה ברנשטיין הינה רופאת משפחה מזה 42 שנים, שעבדה בבית האבות "נאות טבריה" לאחר שסיימה קורס גריאטריה בשנת 2000. דר' ברנשטיין קיבלה את המנוח ל"נאות טבריה", וערכה בעקבות זאת את ת/31. כמו כן ערכה בדיקת גוף במהלך המחלה וגליון פקודות, אותם אישרה כנכונים, ואשר הוגשו וסומנו ת/32, וסיכום שסומן ת/33.

בחקירתה הנגדית אישרה כי איננה רופאה מומחית, אלא רופאת הבית. דר' ברנשטיין העידה כי איננה זוכרת את החולה ולא את משפחתו, ונסמכת על המסמכים הרפואיים שערכה ואלה שקדמו להם. עוד השיבה כי לא ביררה ברמב"ם מדוע התדרדר מצבו של המנוח ומדוע התרחב הדימום, לא ידוע לה על דימום תוך מוחי כתוצאה מגרורה, והיא הבינה שהדימום הוא כתוצאה מהתאונה שעבר (שם עמ' 3-4).

דר' ויירו (איריסוב) נטלי שימשה בזמן הרלוונטי כרופאה מתמחה ברפואה פנימית בביה"ח פוריה וערכה את תעודת הפטירה, אשר הוגשה וסומנה ת/27 וכן שני דפי הוראות, שסומנו ת/28. בנוסף, ערכה חלקים משני מסמכים עליהם חתמה לצד חתימת דר' בלום שהינו מנהל המחלקה. המסמכים הוגשו וסומנו ת/29 ות/30.

ת/27 הינו תעודת הפטירה, ממנה עולה כי הסיבה המיידית למותו של המנוח הינה הלם ספטי. הסיבה שהביאה למצב זה הינה דלקת ריאות דו צדדית ולוקמיה. מצב אחר שתרם למוות אך אינו קשור ישירות לאבחנות דלעיל, הינו (SP) חבלת הראש.
ת/28 הינו דף הוראות.
ת/29 הינו טופס קבלה רפואית.
מת/30 שהינו סיכום פטירה זמני עולה כי הסיבה המיידית למותו של המנוח הינה הלם ספטי על רקע דלקת ריאות. בפרק האבחנות הכרוניות, מופיעה הפגיעה התוך מוחית, לצד לוקמיה, מחלת לב איסכמית ועוד.

דר' ויירו הסבירה כי המינוח SP בת/27 משמעותו "סטטוס פוסט" ובמילותיה "המצב לאחר מכן". המנוח הגיע לטיפולה כשהוא סובל מ"חום גבוה, ללא הכרה, במצב כללי מאד ירוד, אובחן מצב זיהומי, כנראה משני לדלקת ריאות וטיפלתי בחולה כמו חולה זיהומי עם דלקת ריאות אבל לא הצלחתי" (פרוטוקול מיום 20.8.12, עמ' 1).

בחקירתה הנגדית השיבה כי איננה זוכרת את המטופל עצמו ומעידה אך ורק על סמך המסמכים שערכה, שבתורם נערכו על סמך מסמכים נוספים שהגיעו יחד עם המטופל, אבל איננה זוכרת את תכנם. בת/27 ציינה גם את היותו חולה לוקמיה באותיות CLL. הוצג לה נ/3 ובעקבותיו השיבה "אם אני מבינה נכון זה רק חלק מהמסמכים, יש שחרור מפורייה או מרמב"ם ששם כתוב שיש חבלת ראש. את הסיבה לדימום אני היום לא יודעת" (שם, עמ' 2). דר ויירו לא ידעה דבר ביחס להחלטת המשפחה שלא לנתח את המנוח.

פרשת ההגנה
הנאשם, בהודעתו הראשונה במשטרה, ת/3, שנגבתה 4 ימים לאחר התאונה, סיפר כי נסע סביב הכיכר, הביט ימינה כדי לראות אם יש הולכי רגל, אח"כ הפנה ראשו לשמאל "וראיתי בחור מבוגר באמצע הרכב בחזית שלי ואז נתתי ברקס והוא קיבל מכה ונפל על הכביש לפני האוטו ומיד יצאתי אליו" (ש'5). המנוח רצה לקום, אך הנאשם בקש ממנו להמתין לכוחות ההצלה, אליהם התקשר. אמבולנס פינה את המנוח מהמקום, ושני מתנדבי משטרה הגיעו, אמרו לו להשאיר את רכבו במקום, והוא נסע עם אחד מהם לתחנת המשטרה בעפולה, ולאחר מכן שוחרר לדרכו.

לשאלות הבוחן השיב כי הוא נהג במהירות של 0-20 קמ"ש ברכבו שהיה תקין, ולא היו כלי רכב לפניו, אלא רק כאלה שהגיעו מימינו. הוא ראה את המנוח לראשונה "בשנייה שהפניתי את הראש לפני הפגיעה". אשת המנוח ואנשים נוספים היו לידו, מצד ימין לא חצו אנשים. הוא פגע במנוח "כמו מטר לפני מעבר החצייה", לאחר שהמנוח הספיק לחצות "עד שני מטרים מקסימום". כשנשאל למה לא ראה את הולכי הרגל במעבר החצייה השיב " לא ראיתי אותם בכלל".
כשנשאל אם היה משהו שחסם את שדה הראייה השיב: "הקטע של הסיבוב אז באופן טבעי הסתכלתי קודם לצד ימין ולאחר מכן הסתכלתי לצד שמאל". לאחר התאונה ראה עגלת פירות וירקות מונחת ליד המנוח. הצמחייה בכיכר נמוכה ולא הפריעה לו.

בהודעתו השנייה, ת/8, שנגבתה לאחר פטירת המנוח, אמר הנאשם כי אין לו מה להוסיף על שאמר בת/3, "פרט לשאין וודאות שהפגיעה היתה על מעבר החצייה ושהאדם לא התפרץ לכביש" (ש' 2). לשאלות הבוחן השיב כי "כשהפניתי את הראש לצד שמאל בו זמנית עצרתי והאדם קיבל מכה" והוא הבחין במנוח ראשונה " רק בזמן המכה", "משהו כמו מטר חצי מטר לפני תחילת מעבר החציה". כשנשאל מדוע לא הבחין בו קודם לכן ענה: " אין לי שום הסבר" ושלל אפשרות לפיה היה עסוק במשהו. בהמשך הוסיף כי כשהבחין במנוח "שברתי את ההגה חזק שמאלה ועצרתי" (ש' 30). כשנשאל שוב כיצד אירע שלא הבחין במנוח, אמר: "אין לי שמץ של מושג למה פגעתי בו למה היה לי בלאק אוט שמנע ממני לראות את צד שמאל" (ש' 33). עוד ציין "כי כשיצאתי מהרכב ראיתי איפה עצרתי ממש על התחלה של מעבר החצייה ואיפה שהוא שכב על מעבר החצייה..." (ש' 36). לבקשת המתנדב הזיז את רכב לפני שנסע לתחנת עפולה, אך בתמונות שצולמו ע"י המתנדב ושהוצג ו לו "אני מבחין שזה הרכב שלי ואכן צולמו ביום התאונה והרכב כך עמד אחרי הפגיעה ולא אחרי שהזזתי אותו" (ש' 42). עוד השיב כי הוא מכיר את המקום ויודע כי קיים שם מעבר חצייה, הוא הסתכל לימין ו"...הסתכלתי לצד שמאל לאחר שסיימתי להסתכל לצד ימין" (ש' 65) "והיה כבר מאוחר כבר קיבל את המכה" (ש' 62). הנאשם אישר כי איננו סובל מבעיות בראייה וכי רכבו היה תקין. בסיום חקירתו חזר על כך ש"אין לי הסבר" לכך שלא ראה את המנוח בטרם הפגיעה, והביע צער על הפגיעה בו.

בתאריך 21.2.11 נערך שחזור עם הנאשם ברכבו. הנאשם סיפר במהלך השחזור כי נסע לכיוון הכיכר במורד רח' מעלה יצחק, כש קיבל שיחת טלפון מלקוחה והחליט לחזור חזרה לכיוון ממנו הגיע על מנת לנסוע לאותה לקוחה שהתקשרה. בהתאמה, פנה בכיכר חזרה במעלה הרחוב.
החל מדקה 1.24 לשחזור, ניתן לראות בבירור את מעבר החצייה במלואו דרך השמשה הקדמית , כולל אדם העומד בצדו השמאלי של המעבר. יצויין כי המעבר נראה בבירור עוד קודם לכן מחלונו השמאלי של הנהג. הנאשם הצביע על מקום נפילתו של המנוח, אחרי מעבר החצייה מכיוון נסיעת הנאשם.
בתחילה עצר הנאשם את רכבו לפני מעבר החצייה, כששאל אותו הבוחן, מהו מקום עצירתו הסופי לאחר הפגיעה, אמר שיש לקדמו מעט, נכנס לרכב והזיזו קדימה, כך שחזית הרכב הי תה בתוך מעבר החצייה, אם כי פחות מהמצב המצולם בת/25.

בחקירתו הראשית תיאר הנאשם את התאונה כך: "קיבלתי טלפון ... ועקפתי את הכיכר, לפניי היה מעבר חצייה, במרחק מה הסתכלתי לצד ימין, תוך גלישה במהירות של 10-20 קמ"ש, הסתכלתי לצד ימין לא היה אף אחד, הטתי את הראש שמאלה וראיתי אדם לפני האוטו שלי מקבל מכה ונופל, מיד עצרתי את האוטו..." (עמ' 59 ש' 17). הוא ניגש למנוח, שוחח עימו ולא ראה כל פציעה. המנוח רצה לקום אך הנאשם אמר לו שלא יזוז עד שיגיע אמבולנס או משטרה, אליהם התקשר. תוך מספר דקות הגיעו אנשי מד"א ופינו את המנוח מהמקום. הנאשם נסע עם אחד המתנדבים לתחנה, התקבל טלפון ממד"א לפיו מצבו של המנוח תקין, והנאשם שוחרר, לאחר שהתבקש לסור לתחנה בשבוע שלאחר מכן. כשהגיע לתחנת המשטרה, פגש את בתו של המנוח ונכדו, אשר לשאלתו השיבו כי מצבו של המנוח הורע וכי הוא איבד את הכרתו. הנאשם הוסיף כי אשת המנוח היתה במקום ומספר אנשים שהתקבצו במקום, וכי ראה עגלת קניות מונחת במקום. לשאלת הסניגורית אמר כי למרות האמור בהודעתו, ת/3 ש' 39, לא ראה את המנוח במעבר החצייה, אלא הבחין בו עם המכה, כמטר לפני מעבר החצייה וכי הערכתו איננה מדוייקת. ביחס לסקיצה ת/2 העיד כי לא אמר לבוחן דבר באשר למיקום מעברי החצייה. הוא חתם על הסקיצה למרות זאת, וכן על הודעתו ת/3 למרות "הרבה שגיאות כתיב" אותן לא תיקן "כי מי אני במעמדי שאני אתקן אותו" (עמ' 60 ש' 16).

בחקירתו הנגדית אישר כי ביחס לסקיצה, הסביר לבוחן מה שהיה זכור לו מבלי לדייק. עוד אישר כי מאחר שלא הבחין במנוח בטרם הפגיעה, איננו יכול לאמר מהיכן הגיע. הוא נסע במהירות שלא עלתה על 20 קמ"ש. הנאשם נשאל: "מה או מי היה מטר מטר וחצי ממעבר החצייה, אתה או חזית האוטו"? והשיב "התכוונתי שיצאתי מהאוטו וראיתי איפה האוטו עמד. אז חזית הרכב הייתה במרחק הזה ממעבר החצייה" (עמ' 61 ש' 16). כשעומת עם התמונות שצילם המתנדב ועם המקום בו הוא עצמו מיקם את רכבו במהלך השחזור, כשחזיתו במרכז מעבר החצייה, ענה: " כשיצאתי מהאוטו הרכב היה מטר מטר וחצי לפני מעבר החצייה. זה מה שאמרתי כל הזמן בעדות שלי", לפיכך נשאל אם הזיז את רכבו לאחר הפגיעה ולאחר שיצא מהרכב ולכך השיב בשלילה (עמ' 61 ש' 24). בהמשך טען כי במהלך השחזור הורה לו הבוחן למקם את רכבו בהתאם לצילום של המתנדב וכך עשה.
כשהוצגה לו התמונה ת/25 אישר שהרכב נמצא בתוך מעבר החצייה, אך הוא איננו יודע אם רכבו הוזז ע"י המתנדב. הוא עומת עם הנחייתו של הבוחן למקם את הרכב במקום עצירתו הסופי לאחר הפגיעה (להבדיל מהמקום בו צולם ע"י המתנדב), לפיה העמיד את רכב במרכז מעבר החצייה והשיב: "מהעמדה שאני יושב, אני גבוה ומכסה המנוע ארוך עצרתי איפה שראיתי את עצמי ביום התאונה, לא לפני ולא אחרי" (עמ' 62 ש' 12). עוד השיב כי ציין שהמנוח חצה 2 מטרים לתוך מעבר החצייה, משום שזהו המיקום בו נפל. הנאשם הופנה לת/3 ש' 42 ונשאל האם נכון ש"שום דבר לא הפריע לך להסתכל לצד שמאל" והשיב בחיוב (שם ש' 21). עוד אישר כי כשהקיף את הכיכר ניתן היה לראות בבירור את שני צידי מעבר החצייה, כפי שנראה בת/13. עוד הוסיף כי הביט קודם ימינה, וכשהביט שמאלה, אירעה הפגיעה, ואישר כי כלל לא הספיק להביט שמאלה עובר לתאונה (עמ' 63 ש' 2). הנאשם אישר כי הוא מכיר את הזירה, ויודע שקיים שם מעבר חצייה, אין לו כל הסבר לכך שלא ראה את המנוח עובר לפגיעה וכי האחרון נפל לפני רכבו, כפי שהצביע בת/13 דקה 1:50 (עמ' 63 ש' 11 ואילך).

בחקירתו החוזרת השיב כי המנוח נפל כשראשו לכיוון רכב הנאשם ורגליו לכיוון המשך הכביש, בניצב לרכב ובמקביל לאבני השפה. לשאלת באת כוחו השיב כי רכבו עמד במקום בו פגע במנוח, לפני מעבר החצייה, כשהערכתו היתה שמדובר במרחק של מטר מטר וחצי.

גרסתו של הנאשם איננה עקבית. הוא סתר את עצמו בנקודות היורדות לשורשו של עניין, כך, למשל, ביחס לשאלה האם הספיק לראות את המנוח לפני הפגיעה (ת/3) או בו זמנית עם הפגיעה (ת/8 ובחקירתו הראשית ), או במילים אחרות, האם קודם בלם ואז היתה הפגיעה או שמא ההיפך.

סתירות משמעותיות במיוחד נובעות מתשובותיו ביחס למקום האימפקט ; כמטר לפני מעבר החציה (ת/3 ובחקירתו הראשית ), חצי מטר עד מטר לפני המעבר (ת/8), מטר עד מטר וחצי לפני המעבר (חקירה נגדית), ובשחזור הצביע על מרחק שנמדד ע"י הבוחן וצויין בסקיצה כ-0.60 מ' (ת/10) .

כך גם ביחס למקום עצירתו הסופי לאחר הפגיעה במנוח; כשנשאל על האופן בו מיקם את רכבו במהלך השחזור כשחזית הרכב על המעבר, טען כי הבוחן אמר לו למקם את רכבו בהתאם לתמונות שצילם המתנדב ביום האירוע. מצפייה בתקליטור השחזור (ת/13) אין זכר לאמירה כזאת.
במהלך השחזור הנאשם עצר את רכבו לפני מעבר החצייה, ולשאלת הבוחן איפה בדיוק עצר לאחר התאונה, אמר שמעט קדימה מהמקום בו עצר, נכנס לרכבו והזיזו כך שחזית הרכב היתה על מעבר החצייה. קרי, מדובר בשקר מוחלט של הנאשם ביחס לנקודה משמעותית השנוייה במחלוקת.

בת/8 אישר הנאשם, כזכור, כי לא הזיז את רכבו לפני שהמתנדב צילמו, ולכן התמונות ת/25 מתעדות את מקום עצירתו הסופי לאחר התאונה, וההגנה מסכימה עם כך בסיכומיה (עמ' 17).

הנאשם אישר בחקירתו הנגדית כי המנוח נפל אחרי מעבר החצייה מכיוון נסיעתו, כפי שאף הראה בשחזור.

במהלך השחזור, ת/13, ניתן לראות את מעבר החצייה במלואו באופן ברור, בתחילה מחלונו השמאלי של הנהג, ובהמשך מחלונו הקדמי וניתן לראות בבירור אדם העומד בקצהו השמאלי של מעבר החצייה. הנאשם אישר זאת בחקירתו הנגדית, וכן אישר כי דבר לא חסם את שדה הראייה שלו. עוד אישר בחקירתו הנגדית כי כלל לא הספיק להביט שמאלה בטרם הגיע לנקודת האימפקט, למרות שהוא מכיר היטב את המקום ומודע לקיומו של מעבר חצייה. הן לפני הבוחן והן בחקירתו הנגדית חזר הנאשם על כך שאין לו כל הסבר לכך שלא הבחין במנוח עובר לפגיעה בו.
קרי; הנאשם עצמו טוען לרשלנותו, אשר באה לידי ביטוי באופן נהיגתו, כאשר הגיע למעבר החצייה בתנועה רצופה, מבלי שהספיק לברר טרם הגיעו, האם נמצאים הולכי רגל על מעבר החצייה שלקיומו היה מודע בהחלט.

הנאשם ציין לפני הבוחן כי לא ברור לו מקור ה"בלאק אאוט" במילותיו, שבעטיו נמנע מלהביט לכיוון המנוח. הנאשם העלה במהלך השחזור ובחקירתו הראשית את הפתרון האפשרי לשאלה זו, שיכול וטמון בשיחת הטלפון שקיבל לפני הגיעו לכיכר, אשר בגללה שינה את כיוון נסיעתו, ויכול שהסיחה את דעתו ונטלה מתשומת ליבו. מיקומו המדוייק בעת ניהול השיחה והשפעתה עליו לא הוכח ו לפניי באופן חד משמעי, ועל כן לא אקבע כל ממצא עובדתי בנושא זה.

יש לזכור כי אין מדובר בצומת "T", בו צריך נהג לסובב את ראשו הרחק לימין ולאחר מכן הרחק לשמאל (או להיפך), אלא מדובר במעבר חצייה הנגלה במלואו מבעד לשמשה הקדמית בשלב המאפשר, למי שבוחר להתבונן, לראות בנקל הולכי רגל על מעבר החצייה או לצידו.

לא למותר לציין כי אילו נסע הנאשם בנתיב הימני מבין השניים, כנדרש עפ"י חוק, היה "מרוויח" זמן להבחין במנוח, וסביר להניח כי התאונה היתה נמנעת פשוט משום שנתיביהם של הנאשם והמנוח לא היו מצטלבים זה עם זה. כבר מעצם בחירתו לנסוע בנתיב השמאלי מבין השניים החלה רשלנותו.

הגרסה הראשונה שמסר הנאשם במשטרה, נראית לי הקרובה ביותר למציאות, בטרם הספיק הנאשם "לשפצה" באופן משמעותי , כפי שניכר משינוי החזיתות לאורך ההתקדמות הכרונולוגית. בגרסה זו עדיין סיפר כי קודם ראה את המנוח ובלם, ורק אז אירעה התאונה. גרסה זו של הנאשם מתיישבת היטב עם יתר הנתונים שהובאו לפניי, כמו גרסת עדת הראייה האובייקטיבית, מקום עצירתו הסופי של הרכב ומיקומו של המנוח לאחר התאונה גם עפ"י גרסת הנאשם.

נוכח התרשמותי מהנאשם שלפניי, ולאחר שקלול כלל הראיות בתיק, אני קובעת כי הנאשם הבחין במנוח כשהוא חוצה במעבר החצייה, הֵחל בבלימה, סובב את ההגה לשמאל, פגע במנוח והפילו אל מעבר למעבר החצייה, קדימה ושמאלה מנקודת האימפקט.

מר דורון פת (להלן: "המומחה") ערך חוות דעת אשר הוגשה וסומנה נ/7.
בנ/7 מתייחס המומחה לשדה הראייה ולזויות הראייה מדוכן הפיס. התייחסתי לנקודה זו בניתוח דבריה של עדת הראייה, הגב' ויניקוב (ר' לעיל). מעבר לכך, בתמונה מס' 7 לנ/7 ניתן לראות כי מעבר לחלון הגדול, שמהזוית המצולמת אכן לא ניתן לראות ממנו את מעבר החצייה הרלוונטי, הרי שמהחלון הקטן שמשמאל לו , נראה מעבר החצייה. מקובלת עלי טענת התביעה בעמ' 3 לסיכומיה, לפיה זוית הצילום בה בחר המומחה, איננה משקפת את מלוא הטווח הנשקף מחלון דוכן הפיס באופן טבעי.
בחקירתו הנגדית אישר המומחה כי במהלך נסיונו להזים את עדותה של עדת הראייה לא ערך כל מדידה של הנתונים הרלוונטיים (גובהה של העדה, גובה הכסא, זויות מבט, מידות החלון, זוית ישיבתו של המומחה בעת שצילם את תמונותיו וכיוצ"ב).

המומחה טוען נגד אי יציאת בוחן לזירה בזמן אמת. אני מסכימה לחלוטין עם טענותיו בענין זה. אין ספק שהיה מקום להגעת בוחן משטרתי לזירה על אתר, על כל המשתמע מכך.

עוד טוען המומחה כי לא תתכן כיכר ממנה יוצאים מעברי חצייה, וכי הבוחן התרשל בעבודתו משלא הטיח בנאשם את חוסר התכנותה של אפשרות זו. לא אוכל לקבל טענה זו. לא בלתי אפשרי קיומה של כיכר כזו, ומשטען כך הנאשם, צייר הבוחן את הסקיצה ת/2 עפ"י טענות הנאשם לפניו, וטוב עשה, משום שאלה היו דברי הנאשם ולא יכול היה לשנותם. לעומת זאת, בהמשך יצא הבוחן לזירה ושרטט סקיצ ות נוספ ות, הנשענות על מראה עיניו ועל בדיקתו את השטח ; ת/6 על גביה הצביעה בתו של המנוח על מיקומו של אביה לאחר התאונה, ו-ת/10, על גביו הצביע הנאשם עצמו על מיקום התאונה.

בסע' ג. 4. קובע המומחה כי האפשרות "היותר סבירה" הינה כי המנוח חצה את הכיכר בקו אלכסוני, שלא במעבר החצייה, דרך הכיכר עצמה. את היותה של אפשרות זו יותר סבירה נימק בגרסת הנאשם שטען כי התאונה התרחשה לפני מעבר החצייה, וכן בכך שזהו המצב היחידי המאפשר לעדת הראייה לראות את הולך הרגל.
ראשית, הנאשם אמנם טען שהתאונה התרחשה לפני מעבר חציה, אם כי לא היה עקבי בהקשר זה, אך מכל מקום, אף לא אחת מגרסאותיו מתייחסת לחציית הכביש מתוך הכיכר, אלא גרסאותיו נעות בין חצייה במעבר החצייה עצמו לבין מטר-מטר וחצי לפניו, לכל היותר , בת/10, למשל, הצביע על מקום התאונה 60 ס"מ לפני מעבר החצייה, והרחק מכותר הכיכר.
שנית, עדת הראייה טענה שראתה את המנוח חוצה במעבר החצייה, כך שאפשרות זו איננה מתיישבת עם עדותה כלל ועיקר. לא למותר לציין שבמהלך חקירתה הנגדית לא נשאלה עדת הראייה ולו שאלה אחת בנושא זה ולא הוטחה בפניה הנחת המומחה לפיה המנוח חצה באלכסון מהכיכר.
חצייה מהכותר איננה מתיישבת גם עם מקום נפילתו של המנוח, כפי שתואר ע"י כל העדים הרלוונטים, ובכלל זה הנאשם עצמו. ר' גם את חקירתו הנגדית בענין זה.

כך, שלטעמי, כל חלק בחוות הדעת המבוסס על הנחת עבודה זו – נטול כל עיגון בראיות ואיננו מתיישב עם ההגיון הבריא והשכל הישר , ולפיכך חסר משקל. כך גם כל מסקנות המומחה הנובעות מבדיקותיו וניסוייו הנשענים על הנחת עבודה זו.

חלק מטענותיו ומחישוביו של המומחה נעשה על בסיס שעטנז בין הטענה כי התאונה התרחשה הרחק ממעבר החציה לבין נתונים הנובעים מחציית המנוח במעבר החצייה.

המומחה בדק גם את אפשרות החצייה במעבר החצייה. כך, למשל, המרחק שהספיק לעבור המנוח עובר לתאונה, משמש בסיס לחישובים עבור המומחה בסע' ד.3., לצורך כך בודק המומחה את המרחק המשוער בין קצה מעבר החצייה לבין מקום עמידתו הסופי של הרכב.
בהמשך, טען המומחה כי התאונה בלתי נמנעת. לצורך חישוביו, לוקח המומחה בחשבון נתון, אותו הוא "מסיט" לטובת הנאשם באופן בלתי ריאלי.
בסע' ד.3.ב. מצטט המומחה את דברי הנאשם לפיהם המנוח הספיק לחצות עד שני מטר מקסימום. המומחה שם את דברי הנאשם בצד, וקובע מציאות חדשה, לפיה מרחק החצייה איננו עולה על מטר. את זאת הוא קובע בהסתמך על מראה עיניו מת/25, שם נראה לו כי הרכב עומד במרחק של "לא יותר מאשר 1 מ'". בקביעתו זו מתעלם המומחה גם מטענת הנאשם לפיה עם הפגיעה במנוח "שברתי חזק שמאלה ועצרתי" (ת/8 ש' 30) .
המומחה איננו מבצע חישוב מדוייק, ואיננו מציג את חישוביו ותוצאותיהם לבדיקה בחוות דעתו, אלא קובע כי "מהנתונים שלעיל עולה שזמן החצייה שווה בקירוב לזמן התגובה" ומכאן מסקנתו כי התאונה איננה נמנעת. למותר לציין כי המומחה איננו מפרט האם "בקירוב" פירושו מעט יותר או מעט פחות מזמן התגובה. כאמור, הבסיס לחישוב "מוטה", ועל כן החישוב כולו נפסל. תוצאתו האמיתית של חישובו של המומחה תהיה פי 1.6 עד פי שניים מהתוצאה העלומה אליה הגיע המומחה, וזאת על סמך הצבעת הנאשם על מקום האימפקט כ-1.60 מקצה מעבר החצייה (ת/10) ועד לאמירתו בדבר "שני מטר מקסימום" (ת/3 ש' 32) . קרי; לאחר תיקון ההטייה, המסקנה היא כי, עפ"י גרסת הנאשם, התאונה נמנעת.
זאת, כמובן, על סמך החישוב המתימטי הטהור ומבלי להתחשב בחובותיו של נהג המתקרב למעבר חצייה.
ר' גם בחקירתו הנגדית של המומחה, עמ' 73 ש' 13 ועד עמ' 74 ש' 9.

יצויין כי השאלה אם ניתן היה לראות את המנוח ומאיזה מרחק, משקלה נמוך יותר לצורך ההכרעה בתיק זה, משום שהנאשם עצמו טען כי בפועל לא הסתכל לכיוון זה. מסיבה שאיננה ברורה אף לו, ולמרות שדבר לא הפריע לו לעשות כן (עמ' 62 ש' 21), לא הסב את מבטו לשמאל עד לזמן קצרצר עובר לתאונה (עמ' 63 ש' 2), אז היה כבר מאוחר מידי. משכך, גם כל הדיון ב"אפקט אשמוז" ובהשפעתו בענייננו – מתייתר.

עוד טען המומחה כי הבוחן הגיע לזירה לראשונה וראה את שיחי הורדים הגבוהים, ולכן שב לזירה מאוחר יותר, לאחר שהורדים נגזמו ושדה הראייה גדל (ר' סע' 4.א. וכן סע' ד. לסיכום ).
אכן שגתה המשטרה כאשר לא נשלח בוחן לזירה מייד לאחר התאונה. יחד עם זאת, אין ספק בליבי כי לא זו היתה מטרתו של הבוחן.
כשהגיע הבוחן לראשונה לזירה, צילם אותה, ובכלל זה את שיחי הורדים בטרם גיזומם (ת/7). מאז יצר קשר עם הנאשם, וזימן אותו מספר פעמים לביצוע שחזור ולחקירה, אך הנאשם, מנימוקיו, לא התייצב (ת/18 עד ת/23). מסיבה זו נערך השחזור עם הנאשם במועד בו נערך, ובמקביל ומבלי שהוכח לפניי קשר כלשהו בין הדברים, נגזמו שיחי הורדים.

נוכח כל המפורט לעיל, לא אוכל לקבל את קביעותיו של המומחה ולא את מסקנותיו שעפ"י עיקרן המנוח חצה לפני מעבר החציה, והתאונה הינה בלתי נמנעת.

הקשר הסיבתי
בהנחה שכל הרופאים מהימנים ועשו את עבודתם נאמנה, וזו אכן היתה התרשמותי, אין ביכולתי לקבוע ברמה הנדרשת בפלילים, כי הוכח קשר סיבתי בין הפגיעה במנוח לבין מותו.
אף לא אחד מהרופאים, כולם עדי התביעה, נכון היה לקבוע כי מותו של המנוח הינו תוצאה של החבלה בראשו בשל התאונה.

דר' נסאר, שהיה הרופא הראשון שראה את המנוח, מצא בבדיקת CT כי קיים דימום תוך מוחי, ציין את היותו חולה לוקמיה, והחליט להעביר את המנוח לביה"ח רמב"ם. לטעמו, מרגע שהובהל המנוח לביה"ח בשל חבלת ראש, המסקנה המתחייבת הינה שהדימום נוצר כתוצאה מהתאונה. הוא סייג את דבריו, לאחר שעומת עם דברי האונקולוג, דר' חרס. מדובר ברופא שאיננו מומחה כלל. לא אוכל לייחס למסקנתו הראשונית משקל של ממש, וכאמור, ממילא הוא עצמו סייג אותה בהמשך דבריו.

דר' סוירי הינו הרופא הנוירוכירורג הבכיר שבדק את המנוח ברמב"ם וטיפל בו . לדבריו, הדימום במוחו של המנוח איננו אופייני לנפגעי חבלות ראש, ולכן איננו יכול להגיד באופן חד משמעי כי נגרם מהתאונה.

מעבר לכך הוסיף כי אצל קשישים מתפתח לעתים נזק גדול הרבה יותר מאשר אצל צעירים. אילו ברור היה הקשר הסיבתי בין התאונה לדימום התוך מוחי ואילו ברור היה כי דימום זה הביא למותו, הייתי סבורה כי עובדה זו אין בה כדי להסיר את האחריות מכתפיו של הנאשם. אלא שלא כך הוא המצב, ולכן להערה זו של דר' סוירי אין השלכה על קביעותיי.

להבנתו אילו היה עולה חשד לקיומה של גרורה מדממת במוחו של המנוח, היה על הדבר לקבל ביטוי בגליונו. אלא שהדבר מצא ביטוי בגליונו, עפ"י רישומיו של דר' חרס בת/36.

מכל מקום, כך העיד דר' סוירי, עובדה שהמנוח שרד את הדימום התוך מוחי בתקופת היותו מאושפז ברמב"ם, מכאן נובעת המסקנה כי לא הדימום הביא למותו של המנוח, ודר' סוירי סיכם כי איננו יודע ממה נפטר המנוח.

עדותו של דר' רקייר, העובד עם דר' סוירי, עולה בקנה אחד עם זו של דר' סוירי. גם דר' רקייר אמר בסופו של יום כי איננו יודע לאמר ממה נפטר המנוח.

דר' חרס, האונקולוג, עורר חשד להמצאותה של גרורה סרטנית במוחו של המנוח, ממנה נובע הדימום. החשד לא נבדק, קרי; לא אומת ולא נשלל, נוכח מצבו של המנוח. הוא לא ידע להשיב אם מצבו האונקולוגי עלול היה להביא למותו של המנוח בתוך מספר ימים.

דר' ויירו ערכה את תעודת הפטירה, בה ציינה את ההלם הספטי כסיבת המוות, ואת דלקת הריאות והלוקמיה כסיבות שגרמו להלם. את חבלת הראש ציינה בחלק המתייחס למצבים אחרים שתרמו למוות אך אינם קשורים ישירות לסיבות שהביאו למותו של המנוח.

יתר הרופאים לא תרמו מידע משמעותי לצורך ההחלטה המונחת לפניי.

לא התעלמתי מהעובדה שעד לרגע התאונה, המנוח היה פעיל ועצמאי על אף מחלות הרקע מהן סבל, וצעד לביתו כשהוא גורר עגלת קניות מהסופרמרקט. למרות זאת, ולאחר שקילת עדויות הרופאים ומסמכיהם, לא הוכח לפניי כי התאונה גרמה לדימום במוחו של המנוח, ואף לא הוכח לפניי כי הדימום במוחו של המנוח הוא שגרם למותו.
לפיכך, נותר בליבי ספק ביחס לשאלה מה גרם למותו, ובעדויותיהם של עדי התביעה, על כל המסמכים שהוגשו באמצעותם, לא מצאתי עיגון ממשי לקביעה כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מהתאונה.

בשולי הדברים ייאמר, כי ברור שאין חובה לבצע נתיחת גופה בכל מקרה של תאונה קטלנית. נראה כי בענייננו, נתיחה כזו יכולה היתה להסיר את הלוט מעל הגורם למותו של המנוח. גם חוות דעת מהמכון לרפואה משפטית, כאמור בסיכומי ההגנה (עמ' 50), יכולה היתה לשפוך אור על הגורם המכריע למותו של המנוח.

דיון והכרעה
ראשית, ת/16 הוגש בכפוף להעדת עורכו. עורך המסמך לא הובא כעד, לפיכך התעלמתי מהמסמך כאילו לא הוגש.

מקובלת עלי עמדת ההגנה לפיה קיימים מחדלי חקירה בתיק, אך להבדיל מעמדת ההגנה, לא מצאתי שנוצר קושי ממשי בחשיפת האמת ולא נגרם נזק ראייתי לנאשם.

ממצאי המהימנות וחלק מממצאי העובדה נקבעו לעיל, ולא אחזור עליהם.

בהעדר ממצאים מהזירה, לא קבע הבוחן נקודת אימפקט. בחקירתו הנגדית הסביר את הקושי לקבוע נקודת אימפקט בנסיבות בהן חסרים נתונים בסיסיים לחישובה. גם המומחה לא יכול היה לקבוע נקודת אימפקט המתייחסת לגרסה לפיה חצה המנוח במעבר החצייה (להבדיל מגרסת החצייה דרך כותרת הכיכר, גם שם לא נקבעה, בפועל, נקודת אימפקט ברורה). לפיכך, לא אוכל גם אני לקבוע נקודת אימפקט מדוייקת. יחד עם זאת, בהתחשב בכלל הראיות שהונחו לפניי, ובכלל זה עמדות הבוחן והמומחה, עדות עדת הראייה, גרסאות הנאשם והמשקל שנתתי לראיות אלה, אני קובעת כי המנוח חצה את הכביש במעבר החצייה או בסמוך לו ונקודת האימפקט היתה גם היא על מעבר החצייה או בסמוך לו. הטווח המקסימלי המקובל עלי, בהתחשב בראיות ובמשקלן, הוא עד 0.60 מ' ממעבר החצייה.

מקביעותיי דלעיל עולה כי ממרחק זה (ואף מעבר לו), יכול היה הנאשם להבחין במנוח והיה סיפק בידו, במהירות בה נהג - 20 קמ"ש, להבחין במנוח, לבלום מבעוד מועד ולמנוע את התאונה. והכל לו רק היה עירני למתרחש על הכביש, כמצופה מכל נהג סביר.

הנאשם היה מודע היטב לקיומו של מעבר חצייה במקום אליו התקרב. מצופה מנהג סביר כי יהיה עירני לנעשה בכביש בכל עת, ומקל וחומר בהתקרבו למעבר חצייה. עליו להגביר את עירנותו, להאט את מהירות נסיעתו אם זו גבוהה ביחס לנסיבות ואף להיות מוכן לעצור אם המציאות תדרוש זאת. עליו לצפות כי הולכי רגל יבקשו לחצות את הכביש, ועליו לצפות אף התנהגות רשלנית מצד הולכי רגל. הנאשם הפר את חובותיו בזו אחר זו, כאשר לא ניצל את שדה הראיה הארוך, יחסית, שנפרש לפניו על מנת לבדוק אם הולכי רגל חוצים במעבר החצייה או עומדים בקרבתו . לו עשה כן, יכול היה להספיק לעצור ולמנוע את התאונה.

נוכח כל האמור לעיל, אני סבורה כי הוכח לפניי מעבר לכל ספק סביר כי הנאשם לא נתן זכות קדימה למנוח אשר חצה את הכביש במעבר חצייה ואף לא האט, וממילא לא עצר , בהתקרבו למעבר החצייה. בכך הוכחו יסודותיהן של הוראות החיקוק 2 ו-3 בפרק ב' של כתב האישום. כמו כן, הוכח לפני י באותה מידת וודאות, כי הנאשם נהג ברשלנות, הפר את חובת הזהירות המושגית ואת זו הקונקרטית, לא פעל בהתאם לחובת הצפיות, פגע במנוח וגרם לו חבלות שונות בראשו, בידו וברגלו הימניות, ובנוסף גרם לשבר ברגלו הימנית, אשר גובס.

כאמור, לא הוכח לפניי ברמת הוודאות הנדרשת כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין מותו של המנוח.

בהתאמה, אני מזכה את הנאשם מהוראת החיקוק הראשונה שיוחסה לו – גרם מוות ברשלנות. בנסיבות אלה, מתייתר הצורך לדון בטענת ההגנה ביחס לכפילות הלכאורית שבהוראות החיקוק שיוחסו לנאשם בהקשר זה (סע' 304 לחוה"ע וסע' 64 ו-40 לפקודת התעבורה).

בסופו של יום, אני מרשיעה את הנאשם בשתי הוראות החיקוק הנותרות בפרק ב' לכתב האישום , וכן בנהיגה ברשלנות, עבירה על סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה ובגרימת חבלה של ממש, עבירה על סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

ניתנה היום, כ"ה כסלו תשע"ד, 28 נובמבר 2013, במעמד הנוכחים .