הדפסה

מדינת ישראל נ' נעמי

בפני
כב' השופט אורן שגב

בעניין:
מדינת ישראל

המאשימה

נגד

לוסטיג נעמי

הנאשמים

גזר דין

בישיבת ההקראה, שהתקיימה בפני ביום 26.11.14, הורשעה הנאשמת, על פי הודאתה בעבירות של העסקת עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכח חוק הכניסה לישראל והתקנות לפיו, בניגוד להוראות סעיף 2(א)(1) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991 + (להלן – "חוק עובדים זרים" או "החוק") והעסקת עובד זר ללא היתר לפי סעיף 1 יג, בניגוד להוראות סעיף 2(א)(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א 1991.
כל אחד מהצדדים טען בפניי לעונש.
ב"כ המאשימה טען, כי העסקת עובד זר הינה עבירה חמורה אשר הוכרה בפסיקת בתי המשפט כמכת מדינה וכי על מנת למגר אותה יש להשית קנסות משמעותיים כי להרתיע אחרים.
במקרה דנן, מדובר בהעסקה של שני עובדים זרים, שלנו בבית הנאשמת במשך שנה והועסקו על ידה כפעמיים בשבוע כל אחד בתמורה למגורים . עובדים אלה נכנסו לישראל עם אשרת עבודה בענף הסיעוד, כאשר במועד הביקורת ברשות העובד היתה אשרה בתוקף וברשות העובדת לא היתה אשרה כלל.
מתחם הענישה ההולם בעבירות מסוג זה הוא הרף התחתון שעומד על 50% מגוב הקנס המקסימלי, קרי 29,200 ₪ לכל עובד והרף המקסימלי מצוי בשיעור של 80% מהקנס המקסימלי.
בהתחשב בנסיבותיה של הנאשמת קרי, גילה נסיבות אישיות ואחרות, עתר ב"כ המאשימה להשית על הנאשמת קנס ברף הנמוך בלבד ולחייבה לחתום על על התחייבות להימנע מביצוע עבירה בעתיד.
ב"כ הנאשמת טענה כי הנאשמת הנה אלמנה בת מעלה מ- 70, שהיתה אחות סיעודית וללא עבר פלילי כלשהו. לאחר מות בעלה, חשה בדידות עצומה ואספה אליה של שני העובדים, שהנם בעל ואישה, על מנת להפיג את בדידותה. הם עזרו לה במשק הבית בתמורה להלנתם והמניע לא כלכלי. למעשה, זוג העובדים היה יוצא מידי בוקר לעבודה במקום אחר וחוזר ללון בביתה.
עוד טענה כי העובדת הזרה נותרה בישראל לאחר שפגה אשרת השהייה שלה בשל העובדה שהיתה הרה וגם מבחינה רפואית לא יכלה לצאת את גבולות הארץ וכי הנאשמת סייעה לה בכל הבדיקות. לפיכך, יש במקרה זה אלמנט הומניטרי שעומד בלב התיק, מלבד הרקע והנסיבות, כאמור לעיל.
הנאשמת הודתה במיוחס לה כבר במפגש הראשוני עם מפקחי ההגירה, מסרה את גרסתה בכנות גמורה ושיתפה פעולה באופן מלא .
באשר לגובה קנס, עתרה ב"כ הנאשמת לעונש מרף הענישה התחתון, שכן מדובר באישה מבוגרת נתמכת המוסד לביטוח לאומי, מתנדבת בשירות הביטחון עם משפחות שכולות.

הכרעה

כללי
עסקינן בכתב אישום יזום אשר הוגש כנגד הנאשמת. בענייננו, חל, בין היתר, תיקון 113 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – "חוק העונשין"), אשר לפיו על בית המשפט לקבוע את העקרונות והשיקולים המנחים בענישה, המשקל שיש לתת להם והיחס ביניהם.
ביחס לענישה, קובע התיקון כי העיקרון המנחה הנו קיומה של הלימה בין חומרת העבירה, נסיבותיו ומידת אשמתו של הנאשם לבין סוג ומידת העונש המוטל עליו.
לאור האמור לעיל, על בית הדין להקדים ולדון במתחם הענישה ההולם את העבירה על רקע הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, מדיניות הענישה הנהוגה וכן הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.
לאחר מכן, יש לדון בנסיבותיו האישיות של מבצע העבירה, שאינן קשורות למעשה העבירה עצמו, כגון: גילו, עברו הפלילי, נטילת אחריות, מידת הפגיעה במשפחת הנאשם, נסיבות חיים בעלות השלכות על ביצוע העבירה, שיתוף פעולה עם רשויות החוק. יצוין בהקשר זה, כי חריגה ממתחם הענישה, כאמור לעיל תיתכן ככל שקיימים שיקולים שיקומיים, המאפשרים חריגה לקולא ולחילופין, שיקולי הגנה על שלום הציבור, במסגרת שיקולים לחומרא.
עוד נדרש בית הדין להתייחס למצב של ריבוי עבירות וריבוי אירועים, תדירותם והזיקה ביניהם.

ומן הכלל אל הפרט

הערך החברתי והפגיעה בו
העבירות על חוק עובדים זרים נקבעו כעבירות מנהליות, והקנסות המנהליים שהוצמדו להן הן בשיעורים משמעותיים, ובהיקפים של אלפי שקלים. ניכר, כי בעת שנקבע שיעור הקנס, הדעת ניתנה לכך שהעסקת עובדים זרים בניגוד לדין משיאה למעסיקיהם תועלת כלכלית של ממש, כאשר את המחיר משלם הציבור, ובפרט מקום שלא היתה הקפדה על כך שעובדים זרים ישובו לארצותיהם עם פקיעת אשרת העבודה.
דא עקא, שבמקרים רבים, ההרתעה שיוצר הקנס המנהלי איננה מספקת, ולא אחת הוברר כי מי שהוטל עליו קנס מנהלי איננו נרתע מלשוב ולבצע עבירות. במקרה כזה הוסמך תובע לנקוט הליך פלילי יזום, במסגרתו נחשף הנאשם לקנס העונשי המקסימלי שנקבע לעבירה בחוק.
כפי שפירטתי לעיל, מדובר בעבירה שביסודה עומד מניע כלכלי מובהק ולכן, על מנת שהאכיפה תהיה אפקטיבית, עליה להיות משולבת בסנקציה כספית, אשר יהיה בה כדי ליצור את ההרתעה הנדרשת ולהפוך את העבריינות בתחום לבלתי משתלמת.
לחובתה של הנאשמת ייאמר, כי העסקת עובדים זרים ללא היתר עבודה הוגדרה כעבירה חמורה בעלת השלכות חברתיות ומוסריות (ראו: ע"פ 1001/01 מדינת ישראל נ' ניסים (17.6.2002)). לזכותה ייאמר, כי העבירות לא בוצעו במסגרת משלח ידה ובנסיבות מקלות, כפי שיפורט בהמשך .

מדיניות הענישה
בהתאם לתיקון 15 לחוק העובדים הזרים, תשנ"א-1991 (להלן – "החוק"), הקנס המינימלי לעבירה של העסקת עובד ללא היתר הנו כפל הקנס המנהלי, היינו, 10,000 ₪ ואילו הקנס המקסימאלי למי שעבר את העבירה שלא במסגרת משלח ידו – 58,400 ₪ (להלן – "הקנס הפלילי המקסימאלי").
כאמור לעיל, הנאשמת הורשעה על פי הודאתה בישיבת ההקראה ובנסיבות אלה, הרף העליון של הענישה מועמד על שיעור 50% מהקנס הפלילי המקסימלי, היינו 29,200 ₪.

נסיבותיה האישיות של הנאשמת ומתחם הענישה הראוי
לזכותה של הנאשמת ייאמר, כי הודתה בביצוע העבירות המיוחסות לה בכתב האישום בישיבת ההקראה ובכך חסכה הליך שיפוטי יקר. עובדה זו מצביעה לדידי, כי הנאשמת הפנימה את חומרת העבירות בהן הודתה והורשעה.
באשר לנסיבותיה האישיות של הנאשמת, מדובר באשה בת למעלה מ- 70, אלמנה הנתמכת, לדברי באת כוחה, ע"י המוסד לביטוח לאומי, ונטולת עבר פלילי כלשהו, שהיתה בעבר אחות סיעודית.
נסיבות אלה הובילוני למסקנה, כי יש להסתפק במקרה זה בענישה שתהיה ברף הענישה התחתון, כפי שאף ב"כ המאשימה ביקש.
על יסוד כל האמור לעיל, הנני גוזר על הנאשמת קנס בסך 13,000 ₪ בגין העסקת עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל וללא היתר , בניגוד להוראות סעיף 2(א)(1) וסעיף 2(א)(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991.
הקנס דלעיל ישולם ב- 13 תשלומים חודשים שווים ורצופים החל מיום 03.05.15 ומידי 3 בכל חודש .
הנאשמת תחתום על התחייבות שלא לעבור עבירה על חוק עובדים זרים התשנ"א – 1991, למשך 3 שנים, שאם לא כן תחויב בקנס בסך 58,400 ₪.
הנאשמת תפנה למזכירות בית-הדין, באמצעות בא כוחה, על מנת לחתום על התחייבות כאמור, ועל מנת לקבל שוברים לתשלום הקנס.
ההתחייבות החתומה תוגש ע"י הסניגור לתיק בית הדין בתוך 30 יום מהיום.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 45 ימים ממועד קבלת גזר הדין.

בהתאם להסכמת הצדדים, גזר הדין ישלח אליהם בדואר.

ניתן היום, ט' ניסן תשע"ה, 29 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.