הדפסה

מדינת ישראל נ' מקסומוב(עציר)

בפני
כב' השופטת מיכל ברנט

המבקשת

מדינת ישראל

נגד

המשיב

לווטין מקסומוב (עציר)

נוכחים: ב"כ המבקשת עו"ד רדא ענבוסי
ב"כ המשיב עו"ד שקלאר
המשיב הובא על ידי שב"ס.

החלטה

1. כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של אינוס קטינה מתחת לגיל 16 שנים, עבירה לפי סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק.

2. המתלוננת והמשיב הינם בני דודים.

3. על פי עובדות כתב האישום, ביום 5.8.2012 בשעות הבוקר, וידא המשיב עם אחותה של המתלוננת (להלן: "הקטינה") כי הקטינה נמצאת לבדה בבית בתואנה כי ברצונו להדפיס דבר מה מהמחשב. לאחר מכן הגיע המשיב לביתה של הקטינה והתיישב לצד המחשב.
המשיב אחז בישבנה של הקטינה אשר ביקשה ממנו לחדול ממעשיו ולעזוב אותה. בהמשך, דחף המשיב את הקטינה לעבר המיטה, הוריד את תחתוניה, אחז ברגליה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. כתוצאה ממעשיו של המשיב חשה הקטינה בכאב עז ודם ירד מאיבר מינה.

4. בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המבקשת להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

5. ב"כ המשיב חלק על קיומן של ראיות לכאורה וטען כי קיים כרסום משמעותי במשקל הראייתי על רקע העיתוי לחשיפת הפרשה, על רקע כבישת הפרשה, על רקע העובדה שהפרשה באה מפיה של המתלוננת יום לפני שעמדה בפני בדיקה וגינאלית בהמשך למחלת מין שהתגלתה בה ולאור העובדה כי במשך שבועיים לא סיפרה המתלוננת דבר ולהיפך, התכתבה עם אחותו של המשיב וסיפרה לה שהיא מנהלת רומן עם ילד בבית הספר.

לטעמו של ב"כ המשיב, הודעותיה של הקטינה נגועות בפרכות וסתירות, היא עצמה לא ידעה מה נעשה בה בעדות אחת, בעדות שניה סיפרה כי המשיב ביצע בה מין אנאלי, בעדות שלישית אמרה שעצמה עיניים ולא ראתה , בעדות רביעית מרה כי ראתה, בעדות חמישית מסרה כי הייתה לה סחרחורות והיה חושך ובעימות לא תארה סיטואציה של אונס כלל.

המדובר במשפחה קווקזית מסורתית ,המשיב הוא בן דודה של המתלוננת, מכיר אותה משחר ילדותה ומבקר בביתה באופן קבוע.

היו שמועות בתוך המשפחה לפיהן למתלוננת יחסים עם מישהו בן 40, כמו כן שיש לה חבר שהיא מאוהבת בו והיא קיימה עמו יחסי מין ולטענת ב"כ המשיב, כאשר נחשף העניין המתלוננת לא היתה בתולה, לחלופין עמדה להיחשף העובדה כי יש לה הפרשות מהנרתיק ומחלת מין . יום לפני מועד הבדיקה בביה"ח, ביום 20/08/12, לפתע ס יפרה לאמה על כך שהמשיב שכב איתה. אמה לא האמינה לה ואין עדות על מצב נפשי תואם לסיטואציה בסמוך לביצוע העבירה.

בנוסף, המתלוננת המשיכה להתכתב במייל עם אחותו של המשיב, זויה , התכתבות תמימה בה היא מספרת לאחות המשיב על חבר שיש לה בבית הספר והיא מאוהבת בו.

בחלוף שבועיים ימים התברר כי המתלוננת חולה בקלמידיה. לפני שהיא הגיעה לבדיקה, היא סיפרה לאמה על האונס , אמה לא האמינה לה, כך סיפרה המתלוננת וכך סיפרה האם.

ביום 28/08/12 נחקר המשיב ונשאל אם הוא מוכן לעשות בדיקת שתן . המשיב הסכים, הבדיקה נערכה אולם תוצאותיה לא התקבלו עד עתה.

כדי לשכנע את בני המשפחה שהיא אכן נאנסה, המתלוננת עיבתה את גרסתה ואמרה שהיא נאנסה גם אנאלית. לכך אין זכר בכתב האישום.
ד"ר זייצב אשר בדק את הקטינה כתב כי למתלוננת אין סימנים בפי הטבעת, למרות שהמתלוננת סיפרה על כך בהודעתה השניה.

בעימות אין לדידו של ב"כ המשיב ולו אבק או רמז לאונס, אלא מעשה מובהק של הסכמה וכן אמרה שהיא לא ראתה שהמשיב הוריד את מכנסיו לאח שסיפרה שהוריד את המכנסיים והיא ראתה את איבר מינו בהודעה מיום 27/08/12, ש' 104-103.

לדברי המשיב מדובר בחדירה חטופה בהסכמה.

6. ב"כ המבקשת טענה כי מדובר במקרה של אונס בתוך המשפחה, ומן הסתם בעבירות כאלה קשה למצוא עדויות של אנשים אחרים מלבד המתלוננת. למעשה קדם תכנון מוקדם של המשיב בו בטחה המתלוננת.

המתלוננת מסרה מספר הודעות במשטרה.

בהודעה הראשונה סיפרה המתלוננת על עבירה של אינוס, על מעשה שנעשה בניגוד לרצונה ובכוח.

דבריה של המתלוננת ולפיהם "ראתה שחור" חוזר ים על עצמם לאורך כל הודעותיה.

כאשר מדובר במתלוננת שזה לה המעשה המיני הראשון שלה, אין פלא שהמתלוננת אינה בקיאה ואינה יודעת ואינה בטוחה להיכן חדר המשיב והיא אומרת בהודעתה מיום 27/08/12 שהוא דחף אותה למיטה, היא ניסתה להרחיק אותו ממנה, הוא הוריד את התחתונים ומשם היה לה שחור, היתה לה סחרחורות והיא הרגישה חדירה "גם וגם".

שאלו אותה על פי הטבעת והיא אמרה שזה קרוב אחד לשני והיא לא יודעת, היא אמרה שהיא הרגישה כאבים.

דברים אלה הינם סבירים כאשר מדובר במתלוננת בת 15.5 שזו אולי התנסותה המינית הראשונה.

באשר לתוצאות הבדיקה שנערכה למשיב טענה ב"כ המבקשת כי אין בידה טופס על הסכמה לגבי ויתור רפואי ולכן המבקשת אינה מקבלת את תוצאות הבדיקה.

ביום 19/08/12 סיפרה המתלוננת לאמה על האירוע. זה סביר בנסיבות המקרה ובנסיבות העבירה שיש כבישה מסוימת של הסיפור במיוחד כאשר מדובר בעבירה בתוך המשפחה, ובמיוחד כאשר היחסים בין אמה של המתלוננת למשיב הם יחסים קרובים מאוד.

כך גם בנוגע להגשת התלונה באיחור מה, רק לאחר שהאם ערכה בירור, דבר שהינו סביר כאשר מדובר במערכת יחסים מורכבת ובקשר המשפחתי בין הצדדים.

גרסתו של המשיב הינה גרסה מפתחת.

תחילה טען המשיב כי לא היה במקום אלא בעבודה ומרחיק עצמו לחלוטין מהאירוע. הוא

בהודעה נוספת מיום 28/08/12 נשאל המשיב אם הוא זוכר היכן הוא היה, והשיב כי הוא זוכר היכן היה כל יום, וביום האירוע היה בתל אביב. רק לאחר מכן הוא מספר כי היה בבית המתלוננת, היא התחילה לבכות, להגיד כל מיני דברים, לשאול איך מקיימים יחסי מין והיא אמרה לו שחבר שלה נגע בה. המשיב מסר כי ברח משם ו לא עשה דבר. המשיב נשאל אם הוא קיים עם המתלוננת יחסי מין, השיב שאינו מפחד לענות על האמת רק מבקש שישאלו מה היה. הוא נשאל אם הוא קיים איתה יחסי מין ו השיב כי לא בדיוק. כשנשאל מה היה ביניהם, השיב כי לא היה שום דבר, היתה נגיעה בהסכמה והוא ברח מהמקום .

לאחר מכן סיפר המשיב שהמתלוננת התייעצה איתו לגבי יחסי המין. היא אמרה לו בבכי שהיא לא בתולה. כשנשאל שוב איזו נגיעה הייתה השיב "טיפה של חדירה" הוא נשאל חדירה לאן והשיב "חדירה לאיבר מינה", וטען כי היה תחת השפעת אלכוהול ואינו זוכר כל כך טוב מה היה.

גם כשהמשיב בחר לבסוף לספר על האירוע, הוא הרחיק עצמו מהמעשה, צמצם מעורבותו , טען לפתע שאינו זוכר, כך שגם גרסתו של המשיב כאילו יחסי המין נעשו בהסכמה אינם מתיישבים עם השכל הישר.

לאחר המעשה עצמו אמר המשיב למתלוננת אשר דיממה מאיבר מינה שתלך לשטוף את עצמה ושלא תספר על המקרה לאיש כדי שלא תהיינה בושות במשפחה. זה אינו דבר שאומר מישהו שחושב שהוא מבצע את יחסי המין בהסכמה.

תלונתה של המתלוננת עולה בקנה אחד עם הדו"ח של ד"ר זייצב.

חיזוק לעדותה של המתלוננת מצוי בדבריה של אמה שסיפרה כי בזמן שהמתלוננת סיפרה לה על האירוע היא פרצה בבכי . עדים אחרים סיפרו על מצבה הנפשי של המתלוננת כאשר סיפרה על האירוע.

7. דיון והכרעה:

1. ביום 20.8.2012 הגיעה המתלוננת עם אמה לבית החולים "אסף הרופא".
לרופא חדר המיון סיפרה כי שבועיים קודם לכן תקף אותה בן דודה, הפשיט אותה , הרים את רגליה, הרגישה כאב באזור איבר המין והתחככות ו"ראתה שחור". לא ידעה לומר אם היתה חדירה אך סיפרה כי לאחר מכן היה דימום באיבר המין במשך כיממה. כך גם סיפרה לעובדת הסוציאלית שנפגשה עמה באותו יום.
2. המתלוננת נבדקה על ידי ד"ר זייצב ועל פי חוות דעתו , נמצא קרע לא טרי בקרום הבתולין שהיה יכול להיגרם מחדירת גוף קשיח כגון אצבע או פין בזקפה כשלושה שבועות לפני מועד הבדיקה. בפי הטבעת אין סימני חבלה טרייה או ישנה.
3. בהודעתה הראשונה במשטרה, ביום 22.8.2012 סיפרה המתלוננת כי המשיב הגיעה לביתה, היא תלתה כביסה באותה עת והאו נגע בישבנה. המתלוננת ביקשה ממנו לחדול וכשהיו ליד המזנון, סובב אותה בכוח ודחף אותה למיטה , הוריד את בגדיה, פשט את תחתוניה, הרים את רגליה, היא התנגדה לו וכאב למה "מה שעשה". לאחר כמה דקות הצליחה להשתחרר ממנו וראתה כי יורד לה דם "למטה" מאיבר המין, היא ראתה שחור והמשיב ביקש ממנה לשטוף את איבר מינה ולא לספר לאיש ויצא מהבית. עוד סיפרה כי לבשה כותונת, כי לא הספיקה להחליף בגדים, כי המשיב סגר את התריסים, הפעיל כוח פיזי , החדיר את איבר מינו והיא "לא כל כך ראתה מה הוא עשה". המתלוננת הרגישה כי החדיר את איבר מינו אף שלא ידעה אם מדובר באצבעות או באיבר מינו. עוד חזרה ואמרה כי "ראתה שחור".
כשנשאלה למי סיפרה השיבה כי סיפרה לאמה, לאחותה ולאחיה ועשתה זאת רק לאחר שבועיים ונשאלה מדוע המתינה השיבה כי פחדה לספר.
עוד סיפרה כי בתחילה אמה צעקה עליה ולא האמינה לה ורק לאחר שהסבירה לה לאט לאט היא הבינה.
4. אמה של המתלוננת נחקרה אף היא ביום 22.8.2012 וחזרה על דברי המתלוננת. כן סיפרה כי בתה סיפרה לה את הדברים בבכי. משנשאלה מדוע לא הגיעה מייד למשטרה השיבה כי בתחילה לא האמינה לבתה וזאת בשל היותה דודתו של המשיב.
בהמשך סיפרה כי בתה בדכאון ולא יוצאת מהבית בתקופה האחרונה.
בהודעתה מיום 27.8.2012 סיפרה האם כי בתחילה היתה בהלם ולא האמינה לבתה. בעיקר כי המשיב הינו כמו בנה, ורק לאחר מכן, הבינה את אשר קרה והאמינה לה.
5. בהודעתה מיום 27.8.2012 סיפרה המתלוננת כי המשיב , לא ראתה אם הוא מוריד את מכנסיו אבל הרגישה את מגע עורו. המתלוננת שבה ומסרה כי "ראתה שחור". את הסדין והתחתונים שמה בכביסה "מרוב בהלה ופחד". בהמשך סיפרה המתלוננת כי לא היה לה חבר בתקופה האחרונה למרות שהיתה מאוהבת מילד הלומד עמה בשכבה.
המתלוננת נשאלה מדוע לא סיפרה מייד על המקרה והשיבה כי פחדה עד אשר "לא יכולתי להחזיק יותר בבטן".
המתלוננת נשאלה אם ראתה את איבר מינו של המשיב והשיבה בחיוב, לטענתה ראתה זאת רק בהתחלה כשהוא הרים את רגליה. כן סיפרה שלא ראתה אם המשיב הוריד את מכנסיו או רק הפשילם.
6. בעימות שנערך בין המתלוננת למשיב ביום 30.8.2012 חזרה היא על סיפור המקרה וטענה "נפלנו על המיטה, הוא הוריד לי את התחתון ופה ראיתי שחור".
כן טענה כי אינה יודעת אם המשיב הוריד את מכנסיו וכי היתה לה סחרחורת וראתה שחור.
7. המשיב טען בתחילה, בהודעתו מיום 22.8.2012 כי לא היה ביום האירוע ברמלה, כי היה בעבודה , יצא מאור יהודה בשעה תשע בבוקר, הגיע לתל אביב בשעה עשר לערך, היה בשיעור נהיגה עד לשעה 12:00 ובשעה אחת ושלושים הגיע לעבודה בתל אביב.
8. בהודעתו של המשיב מיום 28.8.2012 בה חזר על דבריו כי ביום הארוע היה בתל אביב. רק בהמשך סיפר כי היה בבית המתלוננת , המתלוננת החלה לבכות, "התחילה להגיד כל מיני דברים", שאלה אותו איך מקיימים יחסי מין , שחבר שלה נגע בה בכוח ואיים עליה ואז ברח משם.
בהמשכה של אותה הודעה לאחר שאמרו למשיב כי ישנם איכונים ולפיהם היה ברמלה ביום האירוע ומשנשאל אם קיים עם המתלוננת יחסי מין השיב "לא בדיוק", טען כי היתה נגיעה בהסכמה וכי הוא ברח בו ברגע. המשיב נשאל היכן נגע במתלוננת והשיב "אי אפשר לשחזר דבר כזה. זה משהו שהיה שניות ואני ברחתי מהמקום". רק לאחר שאלות נוספות השיב: "טיפה של חדירה... לאיבר מינה". המשיב אישר כי הארוע היה בסלון , הוא אינו יודע כיצד הגיעו למצב זה , כי לא עשה דבר בכח, וטען כי המתלוננת היא שהביאה למצב זה. כן טען המשיב כי לא היה שיכור. בניגוד לטענתו בהודעות קודמות כי המתלוננת שוחחה עמו על יחסי מין, בהודעה זו טען המשיב כי המתלוננת לא דיברה עמו על כך.
בהמשך טען המשיב כי ייתכן והיה תחת השפעת אלכוהול מהלילה שקדם לאירוע.

9. אחותה של המתלוננת סיפרה כי המתלוננת היתה קצת בהלם, עצובה בימים האחרונים וקצת סגורה.

10. דיון והכרעה:

בבש"פ  2909/08 מוחמד חאלדי נ' מדינת ישראל נפסק כי:

כידוע, כל שעל בית המשפט לבחון בשלב המעצר הינו הפוטנציאל ההוכחתי של הראיות לכאורה וסיכויי ההרשעה על פיהן [ראו למשל: בש"פ 8803/07 מ’ נ’ נ' מדינת ישראל ( [פורסם בנבו], 3.10.07); בש"פ 1332/07 אבו טראש נ' מדינת ישראל ( [פורסם בנבו], 11.3.2007); בש"פ 1438/07 אסולין נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו], 4.3.2007)]. בנוסף, ההכרעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה מתבססת בעיקר על תיק החקירה, הכולל, מטבע הדברים, את ראיותיה של התביעה. יפים לעניין זה דבריו של הנשיא (בדימוס) ברק בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147-146:

"החלטתו של השופט, לעניין קיומן של ראיות לכאורה, מבוססת בעיקרה על חומר החקירה כפי שהוא מצוי בתיק המשטרה המוצג לבית המשפט והנתון לעיון הנאשם ובא כוחו (על פי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי). במרכזו של חומר זה עומדות, כמובן, הראיות של התביעה. אם על פי ראיות אלה עצמן, אין סיכוי סביר להוכחת האשמה בתום המשפט, אין מקום לעצור את הנאשם עד תום ההליכים ולשלול ממנו את חירותו [...] כמובן, עשויות להיות התפתחויות בלתי צפויות במהלך המשפט. יתכן וראיות ההגנה ישלימו את שחסר היה בראיות התביעה."

מהודעותיה של המתלוננת עולה כי אירוע האונס אכן אירע. טענת הסנגור כי קיימות סתירות כגון השאלה אם המתלוננת ראתה את איבר מינו של המשיב אם לאו , מקומה להתברר במהלך שמיעת הראיות, הגם שאיני רואה בכך כל סתירה משטען המשיב לבסוף כי אכן היתה חדירה לאיבר מינה של המתלוננת.

הודעותיה של המתלוננת הינן עקביות בניגוד להודעותיו של המשיב אשר תחילה הרחיק עצמו מן האירוע וטען כי כלל לא היה ברמלה באותו יום, לאחר מכן נאות להודות כי היה במקום אך כי לא קרה דבר בינו לבין המתלוננת מלבד שאלות של המתלוננת כיצד מקיימים יחסי מין, שאלות שגרמו לו לברוח מן המקום, וסופן בהודאה כי קיים עם המתלוננת יחסי מין, כטענתו, חדירה קצרה בהסכמה.

אף למצב הנפשי של המתלוננת , אשר החליטה לספר על האירוע לאחר כשבועיים בשל פחדה מהמשפחה, קיימות הודעותיהן של אמה ואחותה.

באשר לכבישת התלונה הרי שכבר נפסק כי בע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 1, 12 כי:

"כבר נקבע כי רגשות פחד, בושה ומבוכה בולמים לא אחת את קורבן העבירה מלהתלונן על אשר אירע לו בסמוך לאחר מעשה. התנהגות כזו אופיינית לסוג זה של קורבנות עבירה, ולפיכך קבעה הפסיקה לאורך הדרך כי במקרים רבים אין בתלונה מאוחרת או בהתנהגות פסיבית של קורבן עבירת מין כשלעצמם כדי לפגום במהימנות העדות".

בנסיבות אלה סבורני כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת למשיב.

יחד עם זאת, ומבלי שהדבר יטע כל תקווה בליבו של המשיב כי ישוחרר לחלופת מעצר, נוכח מצוות המחוקק ובית המשפט העליון, מוזמן תסקיר משירות המבחן.

מבוקש כי התסקיר יוגש עד ליום 17.10.2012.

המשך דיון ביום 18.10.2012 בשעה 09:30.

המזכירות מתבקשת לשלוח העתק ההחלטה לשירות המבחן.

המשיב יוותר במעצר עד החלטה אחרת ויובא לדיון על ידי שב"ס.

ניתנה היום, י'א תשרי תשע"ג, 27 ספטמבר 2012 , במעמד הצדדים.