הדפסה

מדינת ישראל נ' מן

04 נובמבר 2015
לפני:
כב' השופט אורן שגב

המאשימה:
מדינת ישראל
ע"י ב"כ: עו"ד מיכל אופיר ואח'
-
הנאשמת:
מיכל מן
ע"י ב"כ: עו"ד נחום פיינברג ואח'

החלטה
כללי
בפניי בקשת הנאשמת להורות על ביטול כתב האישום שהוגש כנגדה, וזאת מחמת יישום שגוי ובלתי סביר של הנחיות היועמ"ש בנוגע להגשת כתבי אישום; הגנת זוטי דברים ושיהוי של שנתיים וחצי בהגשת כתב האישום.
לחילופין, עותרת הנאשמת לכך שבית הדיןיורה למאשימה לשוב ולבחון את נסיבות ביצוע העבירה בתום לב ובנפש חפצה ולנמק את החלטה החדשה.
בנוסף, דורשת הנאשמת לקבל לידיה מסמכים שונים על מנת לבסס טענת הגנה מן הצדק מסוג אכיפה בררנית.
אקדים אחרית לראשית – לאחר שעיינתי בבקשה, בתגו בה לה ובתשובת הנאשמת לתגובה, הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות על כל ראשה וחלקיה. ואלו הם טעמיי.

טענות הנאשמת בתמצית
לטענת הנאשמת, המאשימה הפעילה שיקול דעת שגוי ובלתי סביר בהחלטתה להגיש כנגדה כתב אישום, וזאת ממספר טעמים, ביניהם: תקופת העסקה קצרה בת שלושה חודשים בלבד, קיום ביטוח רפואי לעובדת הזרה ע"י מעסיק אחר, התעלמות משיקולים לקולא, שיהוי של שנתיים וחצי בהגשת כתב האישום ממועד גביית העדויות הרלוונטיות, היות כתב האישום דנן הראשון ויחיד לנאשמת, שהנה בעלת עבר נקי, היותה אדם פרטי שההשלכות של הרשעה פלילית וכתוצאה מכך רישום פלילי על עתידה יהיו משמעותיות ביותר והצגת מצג ע"י העובדת הזרה, לפיו אין מניעה חוקית להעסקתה. עוד טענה כי עומדת לה הגנת זוטי דברים.
המאשימה בתגובתה, טענה כי עובר להגשת כתב האישום נערך, כמתחייב, מזכר נימוקים, בוהועלו שיקוליה להגיש כתב אישום חלף הטלת קנס מנהלי, והכל כמצוות סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות.
ביחס להנחיות עצמן, נטען כי מדובר ברישמה לא סגורה וכי במקרה דנן נמצאו לא פחות משלוש חלופות המצדיקות הגשת כתב אישום.
ביחס לטענת השיהוי, נטען כי פעולת החקירה האחרונה נעשתה ביום 06.06.12 וכתב האישום הוגש ביום 19.09.13 ולכן תקופה של שנה ו- 3 חודשים אינה יכולה לבוא בגדר שיהוי, ובוודאי לא כזה המצדיק את ביטול כתב האישום.
ביחס להעברת חומרי חקירה, טענה המאשימה, כי העבירה את מלוא חומר החקירה המצוי בתיק וכי הטענה לאכיפה בררנית נטענת בעלמא ללא כל ביסוס מינימלי. עוד טענה כי לא נעשה כל ניסיון מצד הנאשמת להשיג את המידע באמצעות פניה מכוח חוק חופש המידע.
המאשימה הוסיפה, כי מדובר בהכבדה מיותרת על הרשות, וכי ממילא אין ברשותה מידע סטטיסטי מפולח לפי החתכים שהתבקשו בבקשה.
בתשובה לתגובה, שבה הנאשמת על עיקרי טענותיה הן ביחס לעילות לביטול כתב האישום והן ביחס לזכותה לקבל לידיה את המידע שביקשה לצורך הוכחת טענה בדבר אכיפה בררנית והפנתה לפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה בעניין עמית (עפ"א 29798-10-11 מ"י נ' עמית) והן לפסיקות שיצאו מלפני בית דין זה.

דיון והכרעה
אקדים ואניח את התשתית העיונית לסוגיה שבפנינו, ולאורה אבחן את טענותיו של הנאשמת אחת לאחת.

הנחת היסוד היא כי ההחלטה להגיש כתב אישום חלף הטלת קנס מנהלי, מצויה במתחם שיקול הדעת של המאשימה ובית הדין לא ישים עצמו בנעלי הרשות שלה ניתנה הסמכות לפעול על פי דין, אלא מקום בו מוכח, כי שיקול הדעת לא הופעל כלל או הופעל בחוסר סבירות קיצוני, שרירות לב או בניגוד לכללי הצדק הטבעי [בג"צ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (26.02.08)] .
חוק העבירות המנהליות, נועד להעמיד בידי רשויות האכיפה אמצעי נוסף, בצד הסמכות הרגילה שבידי התביעה ליזום הליכים פלילים, על מנת שיוכלו לפעול באופן יעיל מידתי ואפקטיבי לאכיפת החוק. המחוקק היה ער לכך, כי יתכנו מקרים בהם הקנס המנהלי לא יצור הרתעה מספקת או שלא יהיה מתאים מסיבה אחרת, ולפיכך, נקבע בסעיף 15 ל חוק העבירות המנהליות כי תובע יהיה מוסמך להגיש כתב אישום בגין עבירה שנקבעה כעבירה מנהלית – כאשר הנסיבות מצדיקות זאת ומשיקולים שירשמו.
בית המשפט העליון עמד על כך שפרשנות ראויה של הוראות חוק העבירות המנהליות מחייבת, כי בכל הנוגע לעבירה שנקבעה כעבירה מנהלית, דרך המלך תהיה – נקיטת הליך מנהלי, ואילו החלטה של תובע להגיש כתב אישום תהיה החריג לכלל [בג"צ 5537/91 אליהו אפרתי נ' כרמלה אוסטפלד, פ''ד מו(3) 501].
הנחיות היועץ המשפטי לממשלה קובעות ביחס להגשת כתב אישום יזום, רשימה בלתי ממצה של שיקולים שיש בהם כדי להצדיק הגשת כתב אישום, והם כדלקמן (ר' סעיף 5.2.6 להנחיות) :
"א. הטלת קנס מינהלי על אותו אדם אין בה משום גורם מרתיע במידה מספקת, כיוון שהוא חוזר ועובר עבירות מינהליות מאותו סוג חרף הקנסות המינהליים המוטלים עליו.
ב. אותו אדם לא שילם את הקנסות המינהליים שהוטלו עליו בעבר והיה צורך להפעיל הליכי גבייה לגביית הקנסות שהוטלו עליו.
ג. נסיבות העבירה חמורות במיוחד."

העסקת עובדים זרים – מכת מדינה
התופעה של העסקת עובדים זרים בלא היתר בעבודות משק בית הפכה, למכת מדינה. עמד על כך בית המשפט העליון:
"ההשלכות השליליות של העסקת עובדים זרים הביאו לגיבוש מדיניות ממשלתית שתכליתה לצמצם את תופעת העובדים הזרים הנכנסים לישראל, ולהבטיח יציאת העובדים עם פקיעתו של ההיתר. ההתמודדות נעשתה בדרכים שונות ומגוונות. הוחמרו המגבלות על העסקת עובדים זרים; הוגברה האכיפה על יציאתם את הארץ; והותנו תנאים שמטרתם להחליש את המניעים של המעסיקים לבקש להעסיק עובדים זרים על חשבון עובדים מקומיים."
[בג"צ 9722/04 פולגת נ' מ"י (7.12.06)]
על רקע כל האמור לעיל, ובשים לתופעה ההולכת וגוברת של קליטת עובדים זרים בעבודה במשקי-בית, התגבשה המדיניות המחמירה של המאשימה אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בהגשת כתבי אישום יזומים נגד מעסיקים של עובדים זרים במשק בית, חלף הטלת קנסות מנהליים.
למותר לציין, כי סמכות רשויות התביעה נתונה לביקורת שיפוטית של הערכאה הדיונית הדנה בתיק, בהתאם לכללים המקובלים במשפט המנהלי, ובענייננו, סבירות שיקול הדעת שהופעל במקרה זה [בג"צ 912/11 א.י.ל. סלע נ' מדינת ישראל דינים עליון 2011 (28) 700].
בית המשפט רשאי לבחון את סבירות החלטת המאשימה לבכר את המסלול הפלילי על פני המנהלי וזאת ע"י בחינת נימוקיה להגשת כתב אישום.

ומן הכלל אל הפרט

לאחר ששבתי ועיינתי בטענות הנאשמת, לא מצאתי כי בנסיבות העניין ההחלטה להגיש כתב אישום יזום כנגדה נגועה בחוסר סבירות קיצונית, ואפרט.
כאמור, בהתאם לכתב האישום, העבירה המיוחסת לנאשמת הנה העסקה לכאורה של עובדת זרה, שנכנסה לישראל באש רת סיעוד, בעבודות משק בית למשך שלושה חודשים מבלי לערוך לה ביטוח רפואי.
עמדת המאשימה מקובלת עלי, כי בנסיבות אלה, ההחלטה להגיש כתב אישום יזום, עולה בקנה אחד עם הנחיות היועמ"ש ובית דין זה דן, חדשות לבקרים, בכתבי אישום המוגשים בנסיבות דומות, ואף חמורות פחות, קרי, תקופות העסקה של עד שלושה חודשים.
להלן קומץ קטן של דוגמאות מתוך מאות כתבי אישום שמותב זה דן בהם במסגרת הסדרי טיעון:
תיק הע"ז 50161-03-14 העסקה שלא כדין + היעדר ביטוח רפואי למשך 9 ימים;
תיק הע"ז 41055-07-13 העסקה שלא כדין + היעדר ביטוח רפואי למשך 10 ימים;
תיק הע"ז 7456-08-13 העסקה שלא כדין + היעדר ביטוח רפואי למשך 3 שבועות;
תיק הע"ז 7824-02-14 – העסקה שלא כדין + היעדר ביטוח רפואי למשך 1 חודש;
תיק הע"ז 24712-07-13 העסקה שלא כדין + היעדר ביטוח רפואי למשך 1 חודש;
תיק הע"ז 24402-02-12 העסקה שלא כדין למשך 1 חודש;
תיק הע"ז 53316-12-13 – העסקה שלא כדין למשך 1.5 חודש;
תיק הע"ז 49308-03-13 העסקה שלא כדין + היעדר ביטוח רפואי +הלנת העובדת למשך 1.5 חודש;
תיק הע"ז 51026-01-14 העסקה שלא כדין + היעדר ביטוח רפואי למשך 2 חודשים;
בנוסף, למעט טענות כלליות, הנאשמת לא הצביע ה על מקרה שבו בנסיבות דומות למקרה דנן הוחלט שלא להגיש כתב אישום יזום ועל כן, טענת ה בדבר אכיפה מפלה ובררנית, לא נתמכה ולו בראשית ראיה.
הנה כי כן, לאור הנתונים דלעיל, לא ניתן להלום את טענת הנאשמת כי המאשימה נהגה עמו באופן מפלה ובררני עת החליטה בנסיבותיו של תיק זה, להגיש כנגדה כתב אישום.

לאור כל האמור לעיל, ראיתי לדחות את הבקשה לביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק.

הבקשה לגילוי חומר חקירה
כאמור, הנאשמת ביקשה לקבל לידיה מסמכים ונתונים שונים אותם הגדירה כחומרי חקירה בהתאם לסעיף 74 לחסד"פ, וזאת על מנת לבסס את טענתה כי המאשימה נהגה כלפי ה באופן בררני ומפלה.
המאשימה הקדימה וציינה כי העבירה את כל חומר החקירה לבאי כוחה של הנאש מת וטענה כי לא הביא ה בדל לראיה לטענת ה כי נהגה כלפי ה באופן מפלה או בררני וכי לא עמד ה בקריטריונים הנדרשים שעה שטוענים טענה מסוג זה, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון.
עוד טענה כי המסמכים המבוקשים אינם מהווים חומר חקירה כמשמעו בסעיף 74 לחסד"פ.
דיון והכרעה
ביום 09.09.15 יצאה החלטה עקרונית ורחבת היקף מלפני בית דין הארצי (עפ"א 16393-12-13, עפ"א 43130-02-14 מדינת ישראל נ' אלירן דואב ואח' (להלן – "פרשת דואב" או "החלטת בית הדין הארצי"), אשר קבעה כי האכסניה המתאימה לבירור טענות מסוג 'הגנה מן הצדק' אינה באמצעות סעיף 74 לחסד"פ, כי אם בשלב ניהול הראיות, בין היתר באמצעות סעיף 108 לחסד"פ. ואלו עיקרי ההחלטה:
בהתאם להלכת בורוביץ' (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6), 806-807 (2005), ביטול הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה מהלך קיצוני שבית המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר;
אכיפה בררנית שהנה אחד הביטויים של טענת הגנה מן הצדק משמעה אכיפת הדין נגד אדם אחד והימנעות מאכיפתו נגד אחרים, כאשר מדובר במקרים דומים. המשמעות היא כי סמכות האכיפה הופעלה ללא כל טעם טוב להבחנה בין המקרים, באופן שיוצר פגיעה בעיקרון השוויון, וזאת על רקע השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקולת זר, או מתוך שרירות גרידא או תוך חריגה ממתחם הסבירות;
לרשות המנהלית עומדת חזקת התקינות המנהלית, כל עוד לא הוכח אחרת והנטל לסתור את החזקה מוטל על הנאשם שבפיו הטענה לאכיפה בררנית;
הדרך לבירור טענה של אכיפה בררנית, מחייבת את בית המשפט להיכנס כבר בשלב הראשון לבדיקה פרטנית של חומר הראיות שלפניו, וזאת על מנת להשתכנע, לכל הפחות, כי הנאשם נמנה עם קבוצת השוויון הרלוונטית שעליה הוא מצביע בטענתו לאכיפה בררנית.
לצורך עיון בחומרי חקירה אין הנאשם צריך להציג תשתית ראייתית כלשהי. אשר על כן, בהיענות לבקשה לקבלת נתונים מן הסוג הנדון במסגרת סעיף 74 לחוק, ימצא עצמו בית המשפט מסייע ל'מסעות דיג', אף למי שטרם גמר בדעתו אם בכלל להעלות טענה לאכיפה בררנית, ויודגש כי הפסיקה מתריעה מפני עשיית שימוש בסעיף 74 לחוק באופן שיאפשר קיון מסעות דיג כאמור.
בנוסף, הדבר חותר תחת חזקת התקינות המנהלית שעל פיה חובה על הטוען לאכיפה בררנית להציג תשתית ראייתית ראשונית להוכחת טענתו ויוצא שהנטל מתהפך וחובה על רשויות האכיפה להביא ראשונות ראיות לתקינות פעולתן.
משנדרשת העמקה בחומר הראיות, תוך ראיה כוללת של מלוא היקפן, אך נכון הוא שהגורם שיזקק לדיון בטענת האכיפה הבררנית על שלביה השונים יהיה המותב הדן באישום לגופו;
לאור האמור לעיל, "נתונים אודות הגשת כתבי אישום בעניינים כאלה או אחרים, ומדיניות אכיפה בנושא פלוני או אלמוני אינם בגדר "חומר חקירה" הבא בגדרו של סעיף 74 לחסד"פ. גילוי מידע ונתונים מעין אלה, לנאשם המבקש לבסס טענה בדבר אכיפה בררנית, ייערך לפני המותב הדן בטענתו לאכיפה בררנית, ובהתאם לכללים כפי שגובשו בפסיקה לבירורה של טענה זו" (סעיף 40 להחלטת בית הדין הארצי).
האכסניה המתאימה לבקשת נאשם לקבלת נתונים לצורך ביסוס טענה לאכיפה בררנית כהגנה מן הצדק אינה סעיף 74 לחסד"פ. צו כאמור אמור להינתן במקומו הטבעי ע"י המותב הדן בתיק ועל יסוד התשתית הראייתית כפי שהיא פרושה לפני בית הדין הדן באישום, וזאת במסגרת הסמכות הנתונה לו, לפי הקבוע בסעיף 108 לחסד"פ.
לצד הנחת העבודה שאל לו לבית המשפט להכביד ידו על הטוען לאכיפה בררנית, תוך הפליה בהגשת כתב אישום, אין להרשות מצב שבו כל ההליך הפלילי יהיה מלווה ב"שובל" של בקשות הנוגעות לתיקי חקירה אחרים, דבר אשר עלול לעכב את ההליך ולהכביד עליו ללא הצדקה (סעיף 44 להחלטת בית הדין הארצי ומאמרה של כב' השופטת דפנה ברק ארז המצוטט שם).

ומן הכלל אל הפרט
הנה כי כן, דין בקשת הנאשמת לקבל לידיה את הנתונים ואת המסמכים השונים במסגרת האכסניה של סעיף 74 לחסד"פ, במטרה להוכיח טענה של אכיפה בררנית ומפלה – להידחות, כל זאת מנימוקי החלטתו של בית הדין הארצי , כאמור לעיל.
מעבר לאמור לעיל, הנאשמת לא הניחה תשתית ראייתי מינימאלית לטענתה, וגם מן הטעם הזה דינה להידחות.
סופו של דבר – הבקשה על ראשה וכל חלקיה - נדחית.
המזכירות תקבע את התיק להקראה בפניי בהקדם.

ניתנה היום, כ"ב חשוון תשע"ו, (04 נובמבר 2015), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.