הדפסה

מדינת ישראל נ' מחיסן(אחר/נוסף)

בפני
שופטת אילתה זיסקינד

בעניין: מדינת ישראל - תביעות י-ם
ע"י ב"כ עו"ד עינת מירז המאשימה

נגד

פאיז מחיסן
הנאשם ע"י עו"ד מסאלחה עלאא' הנאשם

הכרעת – דין

הרקע וההליך
לנאשם מיוחסות עבירות של איומים, תקיפה בנסיבות מחמירות ופציעה בנסיבות מחמירות כלפי אשתו, הגב' אינתיסאר מחיסן (להלן: המתלוננת), בכך שעקב סכסוך ביניהם, הוא איים עליה בפגיעה שלא כדין בגופה בכוונה להפחידה או להקניטה, באומרו כי יהרוג אותה. בהמשך, תקף אותה בכך שהכה אותה בפניה ובראשה, ופצע אותה באופן לא ידוע. כתוצאה מכך נגרמו למתלוננת חתכים מדממים בזרוע ובאמת שמאל, היא הובהלה לטיפול רפואי בבית החולים ונזקקה לתפרים.

הנאשם כפר בתשובתו לכתב האישום, ובעדותו בביהמ"ש טען כי אשתו פצעה את עצמה וטפלה עליו עלילה, על רקע הסכסוך המשפחתי עמו על הבית, ועובר לאירוע הוא הותקף ונפצע ע"י כלתו, ובהמשך ע"י בנו, על רקע אותו סכסוך.
לאחר דיון והכע"ד אני מזכה את הנאשם מהעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות בלבד.

ראיות המאשימה
עדת התביעה 3, גב' אנתיסאר המתלוננת, העידה כי בעת שישבה בבית, הנאשם הגיע אליה ובאופן פתאומי דקר ופצע אותה ביד ואמר "אני אהרוג אותך ואת ילדייך" (ראה עמ' 19 ש' 23-27 לפרו'). המתלוננת החלה לצעוק וכלתה פלסטין שהגיעה אליה, ראתה את הדם מהדקירה, ולקחה אותה מיד לקופ"ח, ומשם למשטרה ולבית חולים, שם תפרו את ידה המדממת (ראה עמ' 20 ש' 8-12 לפרו'). לטענתה התנהגותו הפתאומית של הנאשם נבעה ממצבי רוחו ההפכפכים "כל פעם הוא במצב רוח אחר, לפעמים הוא איש טוב ולפעמים הוא משתגע" (ראה עמ' 19 ש' 29 לפרו'), ושהוא "נשבע שהוא יעולל לנו פשע" (שם ש' 31), הוא תקף אותה "על חינם" (עמ' 21 ש' 12 לפרו') והיא לא הספיקה לראות במה הנאשם דקרה. כן העידה שהנאשם איים עליה כי יגרשה מהבית ויראה לה, והוסיפה כי "ייתכן שאמר, שאני אחנוק אותך ואגרש אותך ואת כל הילדים שלך מהבית. (ראה עמ' 25 ש' 15-18 לפרו'). בחקירתה הנגדית ציינה כי בעת שישבה בבית, שמעה לפתע שהנאשם צועק כי ירחיק אותה ואת הילדים מהבית, כנוהגו, ולפתע הוא דקרה והיא לא ראתה במה (ראה עמ' 25 ש' 8-14 לפרו').

עדת התביעה הגב' פלסטין כלתם של הנאשם והמתלוננת, הנשואה לבנם עימד, מתגוררת עם עימאד ועם ילדיהם בקומת הקרקע בבית הנאשם, כשבקומה העליונה מתגוררים הנאשם, אשתו המתלוננת ובנם הצעיר. בעת שפלסטין היתה בדירתה למטה, היא שמעה צעקה בקומה העליונה, ראתה את המתלוננת מתקרבת אליה פצועה ובוכה, ואת הנאשם יוצא החוצה, והמתלוננת אמרה לה "שפאיז הכה אותה על ידה, דיממה ביד" ופלסטין לקחה אותה לקופת חולים ולביה"ח הדסה (ראה עמ' 12 ש' 20-28 לפרו'). לדבריה בני הזוג רבו והיו מסוכסכים (ראה עמ' 13 ש' 2 לפרו') על רקע חילוקי דעות בין רצון הנאשם להוציא מביתו את ילדיו המתגוררים עמו עקב "סכסוכים ביניהם על הבית שהוא רוצה לקחת אותו" (עמ' 17 ש' 23 לפרו'), בעוד המתלוננת התנגדה לכך (ראה עמ' 16 ש' 18-19 לפרו'), כך שיחסי בני הזוג היו לדבריה מתוחים (ראה עמ' 19 ש' 5-8 לפרו').

מטעם התביעה הוגשו דוח פעולה על פינוי המתלוננת לבי"ח – ת/1, גליון שחרור של המתלוננת מביה"ח הדסה – ת/2, הודעת הנאשם – ת/3, ומזכרים על נסיונות זימון הכלה פלסטין למשטרה.

גירסת הנאשם
הנאשם כפר כי תקף או פצע את אשתו, לדבריו מדובר בעלילה, על רקע ניסיון בנו עימאד וכלתו פלסטין לערער את מעמדו ודמותו בביתו ולהרחיקו כדי להשתלט על הבית (ראה עמ' 26 ש' 4 לפרו'), כשהם מתנכלים לו בקללות, איומים ותקיפות, על אף שאיפשר להם לגור בקומה התחתונה בביתו, בנוסף אשת הנאשם מקנטרת את בנו עימאד נגדו. ניסיונות הנאשם להוציא צו הרחקה נגד עימאד ותלונותיו למשטרה על התנכלויות עימאד לנאשם בביתו, נהדפו באמצעות אשתו הנאשם, שהעידה במשטרה לטובת בנו עימאד, והעלילה על הנאשם כי תקף את עימאד. גם כלתו פלסטין מתנכלת לו ואף תקפה אותו, וגם בנו עימאד תקפו ופצעו. מאידך הנאשם שהיה מעוניין במשך כל השנים לתמוך בילדיו הבגירים והנשואים, ולשמור על שלום בית, ואיפשר להם להתגורר בביתו, נכנע כל פעם לבקשות המשפחה והבטחותיהם, וביטל שוב ושוב את צווי ההגנה שקיבל נגד בנו עימאד, כדי לשמור על שלום בית, אך כל מאמציו לא הועילו, שכן בנו עימד חזר ודרש ממנו לוותר על שטחים נוספים מהבית, תוך צימצום חלקו של הנאשם בביתו שלו לטובת עימאד.

הנאשם העיד כי כחודש לפני המקרה נשוא כתב האישום, בעת שישב בפתח ביתו ועישן נרגילה, כלתו פלסטין עלתה לרכב, נסעה מעט קדימה, חזרה ברוורס לכיוון הנאשם והנרגילה שלו התהפכה. כשהנאשם שאלה לפשר מעשיה, נסעה פלסטין שוב קדימה ושוב חזרה בווורס לכיוון הנאשם, הפילה את הנאשם, הנרגילה והמנגל על הרצפה ונסעה עם הרכב מהמקום (ראה עמ' 26 ש' 16-20 לפרו'). הנאשם נפל ונפצע ברגלו, ויש לו עדים שראו את הפציעות שנגרמו לו, התקשר מיד לעו"ד ראשק והודיעו כי ברצונו להגיש תלונה על נסיון רצח. עו"ד ראשק הגיע מיד, ראה את פציעת הנאשם ברגלו ואת המנגל ההפוך, אולם לאחר שדודתו של הנאשם ביקשה מהנאשם לעשות סולחה ואף הביאה אליו את פלסטין, הנאשם נכנע, עשה סולחה, והודיע לפלסטין כי תתעלם מהמסמכים שיגיעו מביהמ"ש, שכן יבטל את התלונה (עמ' 26 ש' 20-36 לפרו'). ואולם כשהגיע לבית בנו עימאד, הוא חלף על פני הנאשם שישב בפתח הבית בלא שאמר לו אפילו שלום, ולאחר שפלסטין אמרה לעימאד כי אמורים להגיע מסמכים מטעם ביהמ"ש, עימאד ניגש מיד לנאשם, החל לקללו ולנזוף בו בקללות, שבר את הנרגילה, הכה את אביו הנאשם בשברי זכוכית הנרגילה, פצעו, והשאירו מדמם בחוץ. הנאשם התקשר שוב לידידו עו"ד ראשק, שיעץ לו להגיש תלונה במשטרה, אולם הנאשם, שנפצע ודימם מהפגיעה באמת ידו הימנית ובראשו, לא היה מסוגל ללכת, היה באפיסת כוחות, ורעד כולו, לפיכך ניגש מיד לקופ"ח, אך בהגיעו – התעלף ובהמשך התעורר בביה"ח הדסה (ראה מעמ' 26 ש' 26 עד עמ' 27 ש' 12 לפרו'). הנאשם תיאר לשוטרים שהגיעו אליו לביה"ח את אשר ארע, ולאחר שהשתחרר, ניגש כדי לטפל בבעיה לעו"ד פוגל, שלא היה במשרדו, אך ייעץ לו להגיש בעצמו לביהמ"ש לענייני משפחה תביעה, והנאשם ואכן הגיש תביעה לסילוק יד ולהרחקת עימאד מביתו – נ/1. בחזרו לוואדי ג'וז התברר לו כי המשטרה הגיעה לבית כדי להרחיק את בנו, ובנו עימאד הלך לקאדי לעשות סולחא, אך הקאדי ששמע כי עימאד הכה את אביו, סירב לעשות הפעם סולחא. בהגיעו הביתה, ראה הנאשם את אשתו ונכדיו בבית, ולאחר שהניח במטבח את הענבים שקנה, אשתו העירה לו ואיימה: "אתה רוצה לגרש את בני מהבית ולעצור אותו, אני צריכה לשים אותך בכלא שלעולם לא תשתחרר מזה ממנו ואני אגיש נגדך תלונה" (ראה עמ' 27 ש' 24-25 לפרו'). הנאשם עזב את הבית כדי להגיש תלונה למשטרה נגד בנו על הפציעה ונגד איומי אשתו, אך בהגיעו למשטרה, השוטר פוארסה ראד סרב לקבלו, סילק אותו, אמר לו לשוב בשעה 23:00 ואף איים עליו כי יכניס אותו לכלא. בדרך פגש הנאשם את עו"ד ראשק וסיפר לו על התנהגות השוטר, לפיכך עו"ד ראשק התקשר בנוחותו לשוטר פוארסה, ורק בעקבות התערבותו, הסכים השוטר פוארסה לקבלו, אך הורה לנאשם להמתין, ובעת גביית הודעתו, בא נגדו בטענות על הגשתו את תלונתו, בעוד הוא הכה את אשתו הנמצאת כעת בביה"ח, כן תלש את התחבושות בהן היה הנאשם חבוש וזרקם על הרצפה. כאשר השוטר ביקש מהנאשם לחתום על הודעתו, הנאשם סרב בטענה כי אינו קורא עברית, ולאחר שהמתין בחוץ, לקחוהו למגרש הרוסים ולבי"ח לחולי נפש ליד אשקלון, שם נקבע כי אינו חולה נפש.

הנאשם טוען כי אשתו מקנטרת את בנו עימאד נגדו, ועימאד מקללו, פוגע בו מילולית ולאחרונה גם תקפו פיסית ולא מאפשר לו במשך שנים לחיות בביתו, לכן הוציא מבית המשפט לענייני משפחה צוי הגנה נגדו, אך לאור לחץ והבטחות כי הבן יתנהג כיאות, ורצון הנאשם לשלום בית, הנאשם וויתר וחזר בו מס' פעמים מהבקשות שהגיש לביהמ"ש, אולם ללא הועיל. כמו"כ למרות שהבן פצעו, סירב השוטר שראה את פציעתו הטריה, לגבות ממנו תלונה והודעה, איים לכלאו (ראה עמ' 27 ש' 29 לפרו'), והסכים לקבלו רק בהתערבות ידידו עו"ד ראשק שהתקשר לשוטר. כמו"כ בעת שהנאשם הגיע להתלונן, השוטר קרע את תחבושותיו, הטיח בו האשמות כי תקף את אשתו (ראה עמ' 28 ש' 1 לפרו'), ותלונתו לא נשאה פרי, אלא נגנזה באופן תמוה ולא זכתה כלל לבירור על אף פציעתו, בעוד תלונת המתלוננת נגדו הינה תלונת שווא, והיא זו שפצעה את עצמה (ראה עמ' 30 ש' 30 לפרו').

הנאשם טוען כי בנוסף למחדלי חקירה בעניינו, נקטה המאשימה במדיניות של אכיפה בררנית פסולה, כשפעלה רק נגדו ונמנעה לברר ולחקור את תלונתו כנגד בנו עימאד חרף פציעת הנאשם, ומטעמים אלה יש לבטל את כתב האישום שהוגש נגדו.

מטעם הנאשם העידו עו"ד ראשק שהוזעק ע"י הנאשם עקב פציעתו ע"י כלתו, וראה את הנאשם ואת המנגל והנרגילה שנפלו ותיעדם בצילום (ראה עמ' 32 ש' 26 לפרו'). כן העיד עו"ד ראשק על טיפולו בסכסוך הממושך של הנאשם עם ילדיו ואשתו בהליכים שהגיש לביהמ"ש לענייני משפחה, ובתביעת הגירושין שהגיש בשם הנאשם לביה"ד השרעי, שלבסוף נמחקה, כמו"כ הוא יעץ לנאשם להגיש תלונה במשטרה כנגד כלתו ושוחח עם השוטר פוארסה שיסכים לקבל את הנאשם ולגבות את תלונתו.

גם עו"ד אלקלאי שייצג את הנאשם בהליכים אזרחיים העיד על דאגת הנאשם לילדיו ומאידך על התנכלויותיהם כלפיו. עו"ד אלקלאי הגיע יום לפני האירוע נשוא כתב האישום ב-8.11.10 לנאשם בשעות אחה"צ-ערב בחשיכה, לאחר שהנאשם הזעיקו לביתו בדחיפות, ראה אותו " יושב בפתח הבית מדמם כולו, חולצה קרועה, פרצוף נוזל דם, לצידו כל הנרגילות שבורות, שאלתי מה קרה, אמר לי שהבן הגדול עימאד פגע בו", עו"ד אלקלאי ביקש מהנאשם ללכת לקופ"ח ולהגיש תלונה במשטרה, אך הנאשם ביקש להירגע ואמר כי בהמשך יעשה זאת. למחרת, הנאשם הגיע למשרדו, מסר לו כי היה בקופ"ח, עבר לבית חולים הדסה עין כרם, ובבוקר אותו יום ניגש הנאשם לבית המשפט לענייני משפחה וקיבל במעמד צד אחד צו הגנה כנגד בנו עימאד, אך בשעות אחה"צ נעצר, ועו"ד אלקלאי ליווה אותו בהליך המעצר אם כי לא ייצג אותו במעצר (ראה עמ' 36 ש' 22 עד עמ' 37 ש' 4 לפרו'). כן העיד על הסכסוך המשפחתי ועל חלוקת הבית בין המתגוררים בו.

עו"ד משה פוגל העיד מטעם הנאשם על היכרותו רבת השנים עם הנאשם מזה למעלה מ-15 שנה, עוד בהיותו מוכתר או אדם מכובד בקהילתו, הוא ייצג אותו בהליך האזרחי ביחס לבית בו מתגורר הנאשם, והעיד על הסכסוכים והחיכוכים במשפחה בקשר לבית, והגשת תביעת פינוי מצד הנאשם כנגד הבן עימאד ואחיו אחמד, כשמאז החלה הסלמה בסכסוך, תוך שימוש באיומים, ובאחד המקרים, בהגיעו עם עו"ד ראשק למסור לעימאד כתבי בידין לפינוי, עימאד איים על עו"ד ראשק בנוכחותו ואמר " אתם תשמעו מאיתנו" (ראה עמ' 38 ש' 20 לפרו'). לאחר לחצים אדירים על הנאשם ומכתבים מ-15 מוכתרים, התקיימה ישיבה לשלום בית בין הנאשם וילדיו, אולם בביהמ"ש לענייני משפחה הבן עימאד הכשיל את ההסכמה שהושגה, וגם הצעה שהשופט העלה מטעמו נכשלה, והנאשם חזר למשרד עו"ד פוגל עם טענות קשות על חיכוכים עם המשפחה ובקשה נוספת מצידו להגיש הליך פינוי, כשלטענתו אף הנכדים ואשתו יורקים עליו (ראה עמ' 38 ש' 30 לפרו'). עו"ד פוגל הגיש תביעה חדשה, אך כעבור חודש אשת הנאשם התלוננה כי הנאשם הרביץ לה, הנאשם נעצר והורחק מהבית, והוגש ההליך דנן.

דיון והכרעה
התשתית הראייתית של התביעה, מבוססת בעיקר על עדות המתלוננת וכלתה, כשהמתלוננת העידה כי הנאשם דקרה בפתאומיות, ושקודם לכך הוא איים עליה כי יעולל לה פשע (ראה עמ' 19 ש' 31 לפרו') ושיהרוג אותה ואת ילדיה, אך ציינה כי אינה יודעת ולא ראתה באיזה כלי הוא דקרה (ראה עמ' 20 ש' 15-16 לפרו'). מנגד במשטרה ציינה כי הוא דקרה בסכין.

הכלה אמנם לא ראתה את מעשה התקיפה ולא שמעה את הנאשם מאיים כי יהרוג את המתלוננת (ראה עמ' 19 ש' 3-6 לפרו'), אך עדותה תומכת בגרסת המתלוננת, בכך ששמעה צעקות מבית המתלוננת, ראתה את המתלוננת בוכה ומדממת בידה (ראה עמ' 12 ש' 20-22 לפרו') ואת הנאשם יוצא מהבית (ראה עמ' 17 ש' 9 לפרו'), והמתלוננת כקרבן אלימות שצעקה ובכתה, אמרה לה בפירוש כי הוכתה על ידי הנאשם (ראה עמ' 12 ש' 25-28 לפרו'). הכלה גם לקחה את המתלוננת לקופ"ח ולביה"ח.

דקירת המתלוננת
מגליון שיחרור המתלוננת מביה"ח הדסה הר הצופים – ת/2, עולה כי נמצאו חתכים בזרועה ובאמתה השמאליים וכי בוצעו בהם תפרים.

כמו"כ גם בדו"ח הפעולה מאת רס"מ יחזקאל ירון ת/1 המתייחס לפינוי המתלוננת באמצעות מד"א לחדר המיון, ציין השוטר כי ראה את תוצאות הפציעה: פצע אותה בידה הימית על ידי חפץ חד, אכן הבחנתי במספר חתכים ביד ימין ניתן לראות תחבושת הנ"ל (ראה ת/1 עמ' 2 ש' 3-4).

אמנם לגירסת הנאשם, לא הוא תקף את אשתו, אלא היא זו שפצעה את עצמה. ואולם אין בידי לקבל טענה זו: ראשית, מדובר בחתכים של ממש, שאינם בגדר שפשוף בעלמא אלא הצריכו פציעה עמוקה שטופלה בתפרים. כך שהטענה לפיה המתלוננת חתכה את עצמה חתכים כה עמוקים, אך ורק כדי להפלילו, היא מעשה המנוגד באופן קיצוני לטבע האדם ולאינסטינקט הטבעי לשמירת והגנת בריאותו ושלמות גופו, במיוחד בגיל מבוגר, ולפיכך אינה מתיישבת עם השכל הישר.
שנית, גם התרשמותי מאופייה השברירי ומגילה המתקדם של המתלוננת, אינה מתיישבת עם הטענה כי תחתוך עצמה לצורך עלילת שווא על הנאשם, ומאחר ומדובר בטענה מרחיקת לכת באופן קיצוני, על הנאשם הנטל להוכחתה, ואין להסתפק בטענה בעלמא כי המתלוננת פצעה את עצמה, במיוחד לאור עדות כלתה כי המתלוננת צעקה, בכתה ומיד טענה בפניה (כקרבן אלימות) כי הנאשם פצעה.
שלישית, מעדות המתלוננת התרשמתי כי חרף משקעי הסכסוך בין בני הזוג, המתלוננת לא ניסתה להשחיר את הנאשם, אלא תיארה את הדקירה כמעשה רגעי בלתי צפוי "הייתי יושבת, פצע אותי ואמר שאני אהרוג אותך" (ראה עמ' 19 ש' 24 לפרו'), והבהירה כי מדובר במעשה רגעי, הנראה לה כנטול שיקול דעת וכמעשה שאינו תואם את אופיו הטוב של הנאשם, שבוצע על רקע הפכפכיותו:
ת. כל פעם הוא במצב רוח אחר, לפעמים הוא איש טוב ולפעמים הוא משתגע.
ש.כ.ה מה קרה באותו היום, שהוא תקף אותך? למה הוא תקף אותך?
ת. ככה פתאום. נשבע שהוא יעולל לנו פשע.
ש.כ.ה ככה פתאום?
ת. כן. וברח.
(ההדגשה שלי א.ז.)
ראה: עמ' 19 ש' 28-33 לפרו'.

רביעית, התנהגות הנאשם בעזיבתו את הבית, מיד לאחר הפציעה, מחשידה אותו, ותומכת בעדות המתלוננת וכלתה, כי הנאשם ברח מהבית, מיד לאחר ביצוע הפציעה (ראה עמ' 19 ש' 33 לפרו'), בעזבו את אשתו מדממת ובוכה. שכן המתלוננת העידה כי הוא ברח והכלה ראתה אותו עוזב את הבית, בעוד שהנאשם טען: "לא ברחתי מהבית אלא יצאתי מהבית" (עמ' 30 ש' 21 לפרו') וכן טען: "לא ידעתי, לא ראיתי ולא פגעתי בה" (ראה עמ' 30 ש' 30 לפרו'). גם טענתו זו תמוהה, משום שלא סביר כי הכלה המתגוררת בקומה למטה, שמעה את צעקות המתלוננת ואת בכיה, בעוד הנאשם שהיה עמה בבית באותה קומה, כלל לא שמע זאת, ועזב את אשתו פצועה, מדממת ובוכה.
חמישית, תשובת הנאשם לשאלה "למה הלכת למשטרה מיד לאחר הארוע עם אשתך" (ראה עמ' 31 ש' 2 לפרו') מתחמקת, והסברו כי מיהר להתלונן על אשתו משום שאיימה עליו, אינה עולה מהודעתו במשטרה ת/3, שם לא טען כי אשתו איימה עליו, אלא לכל היותר אמר: "אשתי יצאה מהחדר וצעקה עלי ואמרה כי אני רוצה לשים את הבן שלי בבית הסוהר" (ראה ת/3 עמ'2 ש' 20).
שישית, ערה אני לטענת הנאשם, לפיה לא כל דבריו נכתבו בעת גביית הודעתו במשטרה (ראה עמ' 30 ש' 7 לפרו') ולאפשרות כי הציטוט הנ"ל הינו שיבוש של דבריו, לפיהם אשתו איימה עליו כי יהיה בכלא (ראה עמ' 31 ש' 7 לפרו'), זאת לאור הבעייתיות שאפיינה את הימנעות המשטרה מחקירת תלונתו, ולכך אתייחס בהמשך, אך עדיין גרסת הנאשם לפיה המתלוננת פצעה את עצמה בחתכים מדממים, שהצריכו תפרים לא הוכחה כדבעי, והנטל לכך מוטל על הנאשם, כשמנגד גרסה זו אינה סבירה בעיני, ואיני רואה סיבה לקבלה. גם גירסת הנאשם כי עזב את הבית בלא ששמע את צעקת אשתו ואת בכיה עקב פציעתה תמוהה, אינה סבירה, וככזו תומכת במסקנה כי הנאשם דקרה ופצעה.
שביעית, התנהגות הנאשם בעזבו את הבית מיד לאחר הפציעה, בנסיבות דלעיל, מחשידה אותו במעורבותו ומעידה על נסיונו להרחיק עצמו מהזירה.
שמינית, גם גרסת הנאשם כי אשתו איימה עליו באירוע נשוא כתב האישום, בעייתית ומזגזגת. מחד הוא העיד בביהמ"ש כי אשתו איימה עליו בעבר פעמים רבות כי תכניסו לכלא, אך מנגד רק אחרי אירוע הפציעה הוא פנה לראשונה למשטרה, ותמוה, מדוע עשה כן דווקא עובר לפציעתה ולא בכל שאר הפעמים? כשהנאשם מצידו לא נתן לכך הסבר:
"ש. זו פעם ראשונה שהיא מאיימת שתכניס אותך לכלא?
ת. כל פעם כשאני ועימאד רבים, היא אומרת שתלך למשטרה ותגיש תלונה, היא מאיימת עלי.
ש. ודווקא עכשיו אחרי המריבה הספציפית הזו החלטת ללכת למשטרה, נשמע לי מוזר, נמשיך אחרי הארוע, ראית את אשתך, חזרת הביתה וראית אותה?
ת. לא חזרתי, לקחו אותי למגרש הרוסים."

ראה: עמ' 31 ש' 20-24 לפרו'.

לפיכך, התנהגות הנאשם שדווקא בשלב בו נפצעה אשתו, נחפז להגיש תלונה במשטרה, מעלה תמיהה, ומתיישבת יותר עם נסיונו למזער את חלקו, באיימו עליה כי יהרגה ובפצעו אותה, ומסיבה זו חרף העובדה שהיא צעקה ודיממה, הוא נחפז מיד לתחנת המשטרה כדי למזער את הנזק שגרם.
תשיעית, כן התרשמתי כי הנאשם מנסה לצמצם את חומרת הסכסוך בין אשתו ובינו, מגמד את חלקו בטענו כלל, כי אין כל צעקות בינו ובין אשתו: "ש. כשיש לכם ויכוח אתם צועקים אחד על השני? מתלהמים? ת. אין צעקות ושום כלום" (ראה עמ' 28 ש' 13 לפרו'), בניגוד לטענת אשתו וכלתו בדבר הסכסוך הממושך עם אשתו, וטענת הנאשם עצמו על הקללות, ההכפשות והיריקות מצד בנו עימאד, נכדיו ואשתו.
לאור האמור לעיל ועל סמך מכלול הראיות, אני מאמינה למתלוננת כי הנאשם דקרה ופצעה בידה.

איומי הנאשם
כאמור בסעיף 3 להכעה"ד, המתלוננת העידה בביהמ"ש כי הנאשם איים עליה בכך שהוא "נשבע שהוא יעולל לנו פשע" (ראה עמ' 19 ש' 31 לפרו'), ולאחר פציעתה איים כי יהרוג אותה ואת ילדיה: "הייתי יושבת, פצע אותי ואמר שאני אהרוג אותך ואת ילדיי" (ראה עמ' 19 ש' 24 לפרו'), וכן שלפתע הוא איים כי "ירחיק אותי ואת הילדים מהבית ויראה לנו, פתאום הוא דקר אותי, ולא ראיתי במה" (ראה עמ' 25 ש' ש' 7-8 לפרו'). את איומו כי יחנוק אותה, אישרה רק במעורפל:
ש. נכון שלא אמר לך שיחנוק אותך?
ת. לא אמר. ייתכן שאמר, שאני אחנוק אותך ואגרש אותך וכל הילדים שלך מהבית".

ראה: עמ' 25 ש' 17-18 לפרו'.

אמנם כלתה פלסטין לא שמעה זאת, אך היא לא היתה בדירת המתלוננת ואין בכך כדי לסתור את עדות המתלוננת.

19. מאידך הנאשם העיד כי אשתו איימה עליו כי תכניסו לכלא בשל רצונו לגרש את בנו מהבית (ראה עמ' 27 ש' 24-25 לפרו'), אולם בעוד שלעדותו זו בביהמ"ש אין תימוכין בהודעתו במשטרה, חרף עדותו על כי רצה להתלונן על איומיה, לעדות המתלוננת על איומי הנאשם כי יהרגה, יש תימוכין בהודעתה במשטרה, ואיום זה גם מופיע בכתב האישום. גם טענתה כי איים שירחיקה מהבית (עם הילדים), נתמך בגירסת הנאשם, לפיה הגיש בקשות חוזרות להרחיק את הילדים מהבית, ומטענותיו כלפי המתלוננת על שתמכה בהישארות הילדים בבית, והדפה את תלונותיו במשטרה נגד בנו, בטענה כי הנאשם אלים (ראה עמ' 26 ש' 4-9 לפרו'). גם עדות עו"ד ראשק, כי הגיש בשם הנאשם תביעת גירושין נגד אשתו (שנמחקה), מתיישבת עם טענת המתלוננת כי הנאשם איים עליה שירחיקה או יגרשה מהבית. בנוסף, נסיון הנאשם למזער את הסכסוך רב השנים בינו לבין אשתו ולטעון כי "אין מדובר בצעקות ושום כלום" (ראה עמ' 28 לפרו') כשמנגד קיימות עדויות על הסכסוך, כפי שהעידה פלסטין, וכעולה מטענותיו הקשות של הנאשם כלפי כל בני משפחתו והסכסוך הממושך עמם, מצביעים על חוסר אמינותו ונסיונו להרחיק עצמו מביצוע העבירות. ) עם זאת אציין, כי איני מתעלמת מטענת הנאשם בדבר הימנעות המשטרה לחקור ולברר את תלונתו על אלימות והתנכלות בנו עימד וכלתו נגדו, ועל השמטת החוקר מתלונתו את איומי אשתו נגדו, אליהן אתייחס בהמשך.

בנסיבות המקרה והתרשמותי מהמתלוננת, אני מאמינה לה כי הנאשם איים עליה כי יהרגה, וגם אם בעידנא דריתחא, אין בכך כדי לגרוע מחומרתו, נהפוך הוא, איום כה חמור כי יהרוג את אשתו וילדיו, תוך שגם דקר ופצע את אשתו, מחזק את איומו ביתר שאת ומהווה נסיבה מחמירה.

טענות הנאשם וגירסתו לסכסוך המשפחתי העמוק
מהעדויות שלפניי עולה כי הסכסוך על בית הנאשם בין הנאשם ובין בנו וכלתו, דירדר את יחסי הנאשם עם אשתו, שצידדה בהישארות הבן הכלה וילדיהם בבית, בעוד הנאשם ביקש להרחיקם. עוד עולה מהעדויות כי הארוע נשוא כתב האישום ארע סמוך (כיומיים קודם) למועד בו הנאשם הותקף ע"י בנו עימאד, וכחודש קודם ע"י כלתו. איני מקבלת את טענת ב"כ המאשימה כי יש להתעלם מאירועי תקיפת הנאשם שארע בסמוך, שכן הובאו בפניי עדויות אמינות מצד עורכי דינו של הנאשם על הסכסוך על הבית ועל פציעת הנאשם, ותמוה בעיני מדוע נמנעה המשטרה לחקור מיד גם את תקיפת הנאשם שנפצע ע"י כלתו ובנו עימאד, קודם לפציעת המתלוננת. כמו"כ המאשימה לא התייחסה כלל ולו בסיכומיה לטענת הנאשם כי החקירה בעניינו נסגרה ולטענתו על אפליה בררנית, וגם לא הביאה בפניי כל נתון והסבר מדוע תלונת הנאשם לא נחקרה ומה תוצאותיה, כאשר הוכח בפני שגם הנאשם נפצע. הגם שבסופו של יום השתכנעתי כי הנאשם אכן ביצע את העבירות המיוחסות לו, דהיינו תקף ופצע את המתלוננת, ואיים עליה כי יהרוג אותה ואת ילדיה, אני סבורה כי יש טעם לפגם בהחלטת המשטרה, להתמקד רק במעשי הנאשם מבלי לחקור את פציעתו ע"י בנו עימאד יומיים בלבד קודם לכן, ובהימנעות המאשימה להתייחס לכך בסיכומיה, מדובר בטעם של פגם העולה כדי אכיפה בררנית, בהעדר הסבר כלשהו לכך מטעם המשטרה או המאשימה.

עד ההגנה עו"ד משה פוגל המייצג את הנאשם בהליכים אזרחיים, ומכירו מזה 15 שנה, העיד כי הנאשם נחשב כאדם מכובד ביותר בקהילה (ראה עמ' 38 ש' 9-10 לפרו'), והוא דייר מוגן שחכר את ביתו מקק"ל בדמי מפתח (ראה עמ' 38 ש' 10-12 לפרו'), כך שאינו יכול למכרו. כן העיד על חילוקי דעות בין הנאשם ובין משפחתו על אופן השימוש והמגורים בבית:
"בבית שהוא גר בחכירה מקק"ל בדמי מפתח יש שתי קומות, יש קומה ראשונה, יש לו שם משרד שהיו באים, קבלת קהל, וזה, ואח"כ יש לו בן עימאד, עם אשתו פלסטין בקומה הראשונה, קומה שניה הוא ואשתו ואח"כ הכניסו עוד בן – מוחמד או אחמד, שהוא גם גר בקומה השניה יחד עם בני הזוג ... התחילו חיכוכים בתוך המשפחה, נסיתי ליישב קצת את הסכסוך, לא הצלחתי, הגשנו תביעה לפינוי כנגד הבן עימאד וכנגד אחיו – אחמד או מחמד, שגר למעלה מאותו רגע התחיל הסכסוך האמיתי, כלומר התחילו איומים, אני באתי למסור... הוא פחד אפילו למסור את כתבי בית הדין, באתי למסור אותם. התחילו איומים, לא עלי, אך בבואי לבית של הנאשם כדי למסור לעימאד את כתבי בי הדין לפינוי, היה איתי גם עורך דינו של הנאשם בבית הדין השרעי, עו"ד רישק, ועימאד איים עליו בנוכחותי: "אתם תשמעו ממני", "אתם תיראו שהתביעה הזו לא תישמע" אני לא יכול לשחזר מילה במילה, אבל האופי... לשאלת בית המשפט, התביעה הזו כמעט בנבואה אכן התחילו לחצים אדירים על הנאשם, קיבלנו מכתב שחתומים עליו בטח 15 מוכתרים עם חותמות וכל מיני דברים, שבישיבה שהיתה ביום זה וזה הם עשו שלום בית בין הנאשם והילדים."
(ההדגשה שלי א.ז.)
ראה: עמ' 38 ש' 10-23 לפרו'.

עו"ד פוגל העיד על נכונות הנאשם ללכת לקראת משפחתו כדי להשיג רגיעה, בעוד שעימאד ואשתו הפרו את התחייבויותיהם כלפיו, והנאשם נאלץ להתמודד עם תכתיבים חדשים, כשגם הצעת הפשרה של ביהמ"ש לענייני משפחה לא צלחה (ראה עמ' 38 ש' 22-27 לפרו'), הנאשם גורש ע"י בני משפחתו מביתו, ועו"ד פוגל הזמינו ללון בביתו, אך הנאשם "התבייש לבוא לישון אצלי. ישן בשדה שבועיים, בא נחש והכיש אותו היה בבית חולים" (ראה עמ' 398 ש' 3- עד עמ' 39 ש' 3 לפרו').
כשנתיים-שלוש, מאוחר יותר שוב הגיש הנאשם תביעה שלישית לפינוי כנגד ילדיו, אך אז הוגשה כנגדו התלונה דנן מצד אשתו (ראה עמ' 39 ש' 2- 11 לפרו').
כן העיד עו"ד פוגל כי לאחר חלוף 3 שנים, במהלכם בני משפחת הנאשם לא העריכו את נכונותו ללכת לקראתם, ותאבונם גבר, הסלים הסכסוך לשלב בו גם הנכדים נטלו חלק בקללות ולערעור מעמד הנאשם בביתו, עו"ד פוגל הגיש תביעה נוספת, ולאחר חודש הגישה המתלוננת את תלונתה בתיק זה (ראה עמ' 38 ש' 29-31 לפרו').

כעולה מעדות הנאשם (עמ' 26 ש' 16-33 לפרו') ומעדות עו"ד פוגל (עמ' 38 ש' 31 לפרו'), מערכת היחסים הידרדרה והחריפה, וכחודש לפני ביצוע העבירה, לדברי הנאשם, ניסתה כלתו, הגב' פלסטין, לדרוס אותו. הנאשם נפל ונפצע, הנרגילה והמנגל שלצידו התהפכו (עמ' 26 ש' 20-21 לפרו'), והנאשם הזמין את עו"ד מודחק ראשק. עימאד שכעס על התלונה שהגיש הנאשם, שבר את הנרגילה, הכה את הנאשם בזכוכית ופצעו. עו"ד אלקלעי שהגיע לנאשם העיד כי ראה את הנאשם פצוע מדמם: "הגעתי אליו ישב בפתח הבית מדמם כולו, חולצה קרועה פרצוף נוזל דם, לצידו כל הנרגילות שבורות, שאלתי מה קרה אמר לי שהבן הגדול עימאד פגע בו" (ראה עמ' 36 ש' 23-25 לפרו'). למחרת נפגש עו"ד אלקלעי עם הנאשם שסיפר לו " שהיה בקופ"ח, אח"כ עבר לבי"ח הדסה עין כרם ובבוקר הגיע לבימ"ש לעניני משפחה, לקבלת צו משפחה על הבן עימאד, שניתן במעמד צד אחד בפני כב' השופט גרינברגר" (עמ' 36 ש' 29 - עמ' 37 ש' 2), ובעקבות טענת הנאשם כי הותקף על ידי עימאד הוצא צו הגנה. עו"ד אלקלעי העיד כי הרקע לכך הוא: "הבן הגדול, בין השאר, רוצה לפלוש לחלק הגדול שם על מנת להרחיב את יחידת הדיור שלו. זה בית מאבן, מסודר" (ראה עמ' 37 ש' 9-10 לפרו'), וטען כי "יודע לגבי הבנים, שהיו התנפלויות פיזיות מצד הבנים כנגד האב. אני לא יודע לגבי האישה" (ראה: עמ' 37 ש' 17-18 לפרו').
פניית הנאשם לעובדת סוציאלית ב-נ/4, על רקע איומי בני משפחתו על חייו, ושגרת תקיפות, תוך הגשת תלונותיו ולאחריהן פיוס, וחוזר חלילה, תומכת בגירסת הנאשם על התנכלויות ותקיפות מצד בני משפחתו כלפיו, כמו גם דבריו על אשתו בהודעתו במשטרה: "היא מזייפת שאני אוותר את המשפט נגד הבן שלי, אבל אני לא אוותר כי הוא מרביץ לי כל יום" (ת/3 עמ' 2 ש' 26-27).

נסיבות אלה מלמדות מחד על הצורך בחקירת תלונותיו, ומאידך כי מצב היחסים הקשה מחייב הפרדה בין הנאשם לילדיו, אך הנאשם לא התמיד בדרך זו, אלא ביטל שוב ושוב תביעותיו, וגילה אזלת יד זגזוג ורפיון בדרך התנהלותו, שכן במשך שנים חפץ להוציא את בניו מביתו, והגיש תביעות פינוי ואחרות חוזרות ונשנות אך חזר בו מהן, למרות שהיתה בידו האפשרות להמשיך לנהל את תביעות הפינוי שהגיש ולהתמיד בהן, אך הוא העדיף לבטלן, חרף טענתו במסגרת הבקשה לצו הגנה והרחקת בנו עימאד ב-ה"ט 17893-11-10, נ/1, כי בנו עימאד שהוא נשוי ויש לו ילדים יש לו שני דירות בדיר נבאללה ואין שם שוכרים" (ראה נ/1 ש' 12-13), ועדותו בביהמ"ש על פגיעתו הקשה של עימאד בו (ראה עמ' 26 ש'4-9 לפרו').

עם זאת אין בכך כדי להצדיק ביצוע עבירות אלימות חמורות מטעם מי מהמעורבים בסכסוך, במיוחד כשמדובר באלימות בין בני משפחה.

מחדלי חקירה
ב"כ הנאשם הצביע בעמ' 4 ואילך לסיכומיו על "מחדלי חקירה" שפגעו בהגנת הנאשם, בהימנעות המשטרה מגביית הודעת הנאשם ואח"כ חקירת תלונתו. בנוסף הודעת העדה פלסטין נכתבה בעברית, למרות שאינה דוברת שפה זו (ראה עמ' 13 ש' 14-15 לפרו') , ולא בערבית (ראה עמ' 14 ש' 2 לפרו'), ובעדותה בביהמ"ש העדה התכחשה כי נשאלה בש' 43 בהודעתה במשטרה על הסכסוך עם הנאשם בקשר לבית (ראה עמ' 17 ש' 17-20 לפרו').
פלסטין גם חתמה על דבריה במשטרה, בלא שידעה על מה היא חותמת (ראה עמ' 13 ש' 21 -28 לפרו').

המתלוננת אמנם נחקרה בערבית, אולם לדבריה, הודעתה לא הוקראה בפניה לאחר החקירה (ראה עמ' 19 ש' 19 לפרו'), והיא חתמה על הנוסח העברי, על אף שעברית אינה שפת אמה והיא אינה יודעת עברית. לטענתה "אם היה כתוב בערבית גם לא הייתי רואה בלי המשקפיים" (ראה עמ' 24 ש' 20-22 לפרו'). הודעתה לא נגבתה בשפה הערבית (ראה עמ' 24 ש' 23 לפרו').

לגבי הודעת הנאשם שנגבתה לבסוף ע"י רס"ר ראיד פוארסה, טוען ב"כ הנאשם כי השוטר פוארסה לא רשם את דברי הנאשם במלואם, והנאשם סרב לחתום על הודעתו שנגבתה בעברית, משום שאינו קורא ומבין עברית (ראה עמ' 28 ש' 1-3 לפרו'), בנוסף לכך שפוארסה סרב בתחילה לקבלו ורק בהתערבות עו"ד ראשק הסכים.
החוקר רס"ר פוארסה הכחיש בביהמ"ש טענה זו וטען כי לראשונה ראה את הנאשם רק במועד מסירת ההודעה, ואילו היה הנאשם פונה אליו קודם לכן, הדבר היה מוצא את ביטויו בכתב (ראה עמ' 5 ש' 29 לפרו'). הוא הודה כי לא כל הדברים שאמר הנאשם נרשמו, שכן הנאשם "לא אמר דברים ברורים שאפשר לרשום אותם" (ראה עמ' 6 ש' 13 לפרו') ומשום שסבר כי הנאשם חולה נפש. מאידך עולה בפירוש מהודעת הנאשם ת/3 כי הנאשם הטיח בחוקר את טענתו כי החוקר סרב לקבלו:"הלכתי הבית ואז היא התחילה לצעוק עלי ואמרה היא תראה לי, אני ברחתי מהבית ובאתי אליך ואתה לא קיבלת ממני תלונה ואחרי זה הלכתי לעורך דין" (ת/3 עמ' 22 ש' 37-38 לפרו'). לכך החוקר לא השיב, וגם עו"ד ראשק העיד על כך. מכאן שלטענת הנאשם כי החוקר סרב לקבלו, יש תימוכין בהודעתו במשטרה, ומן הראוי שייערך בירור על כך במשטרה.

מהאמור לעיל עולה כי קיימים מחדלי חקירה, אך סבורני כי אין בהם כדי לשנות ממסקנתי כי עפ"י מכלול הראיות הנאשם דקר את המתלוננת ואיים עליה, ומדובר בעבירות חמורות.

באשר לטענות ונסיבות נוספות, אמנם המתלוננת מתארת בעדותה בביהמ"ש ארוע דקירה חמור (ראה עמ' 24 ש' 32-33 לפרו') ומציינת "לא אשכח את הארוע" (עמ' 25 ש' 2 לפרו'), אך אינה יודעת כיצד נדקרה ובאיזה כלי "הוא רק פצע אותי וברח, לא ראיתי שום דבר" (ראה עמ' 25 ש' 4 לפרו'), בעוד שבהודעתה במשטרה מיום האירוע היא אמרה בפירוש כי הנאשם דקרה בסכין, וציינה כי " בהתחלה הוא תקף אותי בפנים ובראש ורצה לחנוק אותי" (עמ' 25 ש' 24-25 לפרו'), כשבעדותה בביהמ"ש סייגה זאת, והסבירה כי אירוע החניקה לא קשור לתקיפה של פציעתה בדקירה נשוא כתב האישום: " זה לא קשור לתלונה הזאתי, יש תלונות קודמות" (עמ' 25 ש' 27 לפרו'), אלא מדובר במקרים קודמים בהם חנק אותה ותקפה: "לפני הארוע הזה כל הזמן חונק אותי ומכה אותי בפנים, בראש ובכל הגוף. האנשים כולם מתקהלים ומנסים להציל אותי" (עמ' 25 ש' 30 לפרו'), ותקיפתה נשוא כתב האישום בוצעה בכלי חד שגרם לחתכים בזרוע ובאמה וללא חניקה. בהמשך עדותה בביהמ"ש אישרה כי בעבר הרחוק הגישה נגד הנאשם גם תלונה בגין אונס, שנגנזה (ראה עמ' 25 ש' 32-33 לפרו'), ולא הגיעה לכדי הגשת כתב אישום (ראה עמ' 21 ש' 32-33 ועמ' 22 ש' 9 לפרו').

על אף הסתירה העולה מדברי המתלוננת שבמשטרה טענה כי הנאשם גם חנק אותה (ובביהמ"ש שללה זו, וגם לא זכרה כי מדובר בסכין), המתלוננת עשתה רושם אמין. מדובר באשה מבוגרת, שהתרשמתי כי לא זכרה בעת עדותה בביהמ"ש את מלוא הפרטים שבעדותה במשטרה לאור גילה ומצבה הכללי, וריבוי אירועי הסכסוכים המעיבים בבית כעננה כבדה על כל בניה בית, ויתכן כי לא הובנה כראוי בשל אופן דיבורה המאד לקוני. הגם שתלונתה בעבר על אונס מצד הנאשם נסגרה, אין בכך כדי להצביע כי תלונתה על הדקירה שיקרית, וייתכן כי תלונת האונס נגנזה בשל חוסר ראיות. גירסתה על דקירתה נתמכת בעדות פלסטין ובתעדוה הרפואית מביה"ח הדסה, ואני מאמינה לה כי הנאשם תקפה ודקרה, גם אם אינה זוכרת היום באיזה כלי, ומאמינה לה כי הנאשם איים עליה כי ירחיק אותה מהבית ויראה לה ויהרגה (כפי שהעידה במשטרה). באשר לחניקתה, לאור הסבריה בביהמ"ש, כי מדובר באירוע אחר, נראה כי היא לא הובנה כראוי במשטרה ולפיכך אין תשתית ראייתית כנגד הנאשם לענין חניקתה.

בחינת עדות פלסטין
אמנם פלסטין הינה עדה בעלת עניין, בשל הסכסוך אודות המשך מגוריה עם עימאד בבית הנאשם ולאור טענת הנאשם (שלא נחקרה) כי פלסטין תקפה אותו ודרסה אותו. היא גם לא ראתה את מעשה הדקירה והפציעה המיוחס לנאשם ולא שמעה איום מטעמו, אך סבורני כי בעדותה לא השחירה את הנאשם באופן מגמתי, הן בכך שהעידה כי לא שמעה שהנאשם לא איים על המתלוננת בפגיעה בחייה או בגופה (ראה עמ' 18 ש' 1-6 לפרו'), ואף תארה אותו כאדם "טוב" (ראה עמ' 16 ש' 13-14 לפרו'). פלסטין גם מודה כי המתלוננת מסוכסכת עם הנאשם: ברוב המקרים היא כועסת כשיש ריב בינו לבין ילדיו. לדוגמא אם הוא רוצה להוציא אותם מהבית היא כועסת והיא אומרת שאי אפשר והם הילדים שלה (ראה עמ' 16 ש' 18-20 לפרו'). הגם שלפלסטין לכאורה אינטרס מנוגד לאינטרס של הנאשם ביחס לטענת הנאשם על הסכסוך על הבית, ולאחר שהזהרתי את עצמי באשר למשקל עדותה, התרשמתי כי עדותה מתיישבת היטב עם שאר העדויות והנסיבות, התומכות בגירסת המתלוננת על הדקירה, כשאינה מנסה להשחיר את הנאשם מעבר לעולה מהנסיבות, אלא תיארה את הסכסוך בין הנאשם למתלוננת: "ריבים בין כל איש לאישתו" (ראה עמ' 13 ש' 4), עדותה אמינה בעיניי ותומכת בטענת המתלוננת על דקירתה ע"י הנאשם.

אפלייה בררנית
מהאמור לעיל עולה, כי התשתית הראייתית אודות נסיבות הסכסוך ביחס לתלונת הנאשם על תקיפתו, לא מספקים בנסיבות המקרה, שכן תלונות הנאשם אודות תקיפתו ע"י בנו וכלתו ואיומי אשתו, לא נחקרו, בעוד שראוי היה כי המשטרה תחקרם הן למען חקר האמת וגם לצורך הגנתו, שכן מהראיות שבפני עולה כי הוא נפצע, קודם להגשת כתב האישום נגדו. עם זאת, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והנסיבות שהובילו לפציעת המתלוננת, והשתכנעתי כי הנאשם דקרה ואיים כי יהרגה, סבורני כי אין במחדל זה ובמחדלים האחרים בחקירה, כדי להצדיק מחיקת כתב האישום או זיכוי הנאשם מעבירה כה חמורה של דקירת ופציעת אשתו המתלוננת, שהובהלה לחדר מיון בביה"ח הדסה הר הצופים חתוכה ושותתת-דם כשחתכיה טופלו בתפרים. מדובר בעבירה שחומרתה היתירה היא בפגיעתה הקשה באינטרס הציבורי של מניעת אלימות בכלל ובפרט במסגרת התא המשפחתי, כבסיס חיוני לאושיות ובסיס של חברה מתוקנת. עצם ביצועה בנסיבות דלעיל חמור, וככזה אינו מאפשר גם הימנעות מהרשעה.

אשר על כן אני מרשיעה את הנאשם בעבירות איומים ופציעה בנסיבות מחמירות, ומזכה אותו מהעבירה של תקיפת המתלוננת בנסיבות מחמירות המיוחסת לו במעשה החניקה.

כאמור לעיל, בצד העבירה החמורה שביצע הנאשם במתלוננת, סבורני כי יש לחקור גם את תלונות הנאשם על איומים כלפיו ופציעתו ע"י כלתו ובנו עימאד.

המזכירות תשלח עותק מהכרעת הדין למפקד תחנת ציון באשר להמלצתי במיוחס בסעיפים 19, 21-29 להכרעת הדין.

ניתן היום, ט"ז תמוז תשע"ג (24.6.13) בנוכחות ב"כ המאשימה עו"ד _________________,
הנאשם ובא כוחו עו"ד עלאא.