הדפסה

מדינת ישראל נ' מור עדי ואח'

בפני
כבוד ה שופטת אסנת רובוביץ - ברכש

בעניין:

מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד רינת יאיר איילון

המאשימה

נגד

1.ג'ורג' מור עדי
2.ג'ורג' יעקוב

ע"י ב"כ עו"ד זרי חזן
הנאשמים

הכרעת דין

כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום בגין העסקה של עובדת זרה שאינה רשאית לעבוד בישראל מכוח חוק הכניסה לישראל והתקנות לפיה וללא היתר כדין, בניגוד להוראות סעיפים 2(א)(1) ו –2(א)(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991 (להלן - חוק עובדים זרים).

בפתח הכרעתי וכמצוות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, אציין כי החלטתי לזכות את הנאשם 2 מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

בדיון שהתקיים ביום 24.6.14 בפני כבוד השופט שגב הודו הנאשמים כי הם מחזיקים בנכס הנמצא ברחוב מיזאן 9 בתל אביב (להלן –הנכס). פרט לכך כפרו הנאשמים ביסודות כתב האישום כאשר לטענתם לא העסיקו את העובדת בצוותא ולא הלינו אותה בביתם.

עם חתימת פרשת התביעה ובטרם החלה פרשת ההגנה, העלו באי-כוח הנאשמים את הטענה: "אין להשיב לאשמה", וזאת לאור העובדה כי לא הוגש לתיק בית הדין צו הכניסה למקום המגורים של הנאשמים (להלן- צו בית המשפט ו/או הצו) וכי בתעודת עובד הציבור אין וודאות של זיהוי העובדת. בקשה זו נדחתה על ידי בהחלטה מיום 21.4.15.

ביום 27.4.15 הגישה המאשימה בקשה לשינוי כתב האישום על דרך של הוספת עד - צו בית משפט כרשומה מוסדית/תעודת ציבור. בקשה זו התקבלה על ידי ביום 6.5.15 וכתב האישום תוקן כמבוקש על ידי הוספת צו בית המשפט לתיק.

בתיק דנן התקיימו שתי ישיבות הוכחות האחת ביום 16.4.15 והשנייה ביום 26.5.15 במהלכן העידו מטעם המאשימה מר קובי ביבי ומר דוד פלסי –מפקחים במשרד הפנים רשות ההגירה, האוכלוסין ומעברי הגבול. כמו כן הוגשה תעודת עובד ציבור ותעודת בירור פרטים על עובד נוסע החתומה בידי מר משה לביא (סומן מ/6). כמו כן העידו הנאשמים בעצמם.

רקע עובדתי ותמצות טענות הצדדים:
הנאשמים הם בני זוג בעלים של נכס ברחוב מיזאן 9 בתל אביב.

ביום 16.5.13 נערכה בנכס ביקורת של מפקחי משרד רשות הפנים, במקום נמצאה עובדת זרה, נתינה זרה מהפיליפינים –FERNANDEZ MARIE – מספר דרכון 0258021 SS (להלן - העובדת ). בשעת הביקורת לעובדת לא היתה אשרה בתוקף (ר' מ/6).

העובדת עסקה משך כשנה וחצי בעבודות משק בית אצל הנאשמים ואף התגוררה בביתם מספר ימים (ר' ע"מ 15 לפרו').

לטענת המאשימה, הנאשמים העסיקו את העובדת במשותף, ללא היתר כדין. מדובר על עובדת זרה, נתינת הפיליפינים, אשר לפי אשרת הכניסה מסוג ב1 היתה תיירת בעלת אשרת עבודה, אשר תוקף הוויזה שלה היתה עד ליום 31.03.07, אך היתה רשאית לעבוד רק בענף הסיעוד (ר' מ/6). כלומר, במועד עריכת הביקורת, העובדת לא היתה רשאית לעבוד אצל הנאשמים. לטענת המאשימה בעניינם של הנאשמים מתקיימת החזקה כי מתקיימים יחסי עובד – מעביד בין פלוני לעובד זר הנמצא מבצע עבודה בביתו של אותו פלוני.

לטענת הנאשמים מפקחי המאשימה התפרצו לנכס שלא כדין, ועל כן כל העדויות שנתפסו לרבות עדות העובדת ופרטי הנאשמים פסולות. ודי בכך בכדי לזכותם.
בנוסף טוענת הנאשמת 1 (להלן – הנאשמת) כי היא הוטעתה על ידי העובדת,
אשר טענה בפניה כי היא בת זוגו של אזרח ישראלי ועל כן יש בידה אשרת
שהיה ועבודה כדין, ועל כן יש לזכותה.
מעבר לאמור הנאשם 2 (להלן- הנאשם) טוען כי כלל לא היה מעורב בהעסקת
העובדת הזרה ונסמך על דבריה של אשתו כי מדובר בעובדת חוקית ועל כן יש
לזכותו.

דיון והכרעה
כניסה למקרקעין שלא כדין
הכניסה לבית מגורים במסגרת חיפוש שנערך על ידי רשויות החוק, פקחים או שוטרים, קבועה בסעיף 13ה(ג) לחוק הכניסה לישראל תשי"ב-1952 (להלן- חוק הכניסה) הקובע, כמצוטט:
" שופט של בית משפט שלום רשאי, לבקשת פקח או שוטר, ליתן צו המתיר לפקח או
לשוטר להכנס למקום המשמש למגורים כדי לערוך בדיקה לעניין קיום הוראות חוק זה
...".

אופן הכניסה למקום מגורים נקבע בסעיף 13ה(ד):
"כניסה לפי סעיף זה תעשה רק לאחר שהשוטר או הפקח, לפי העניין, זיהה את עצמו לפני מי שנחזה להיות כמחזיק המקום והודיע לו את המטרה שלשמה מתבקשת הכניסה ובמקום המשמש למגורים – הציג לפניו את צו בית המשפט".

בחוק עובדים זרים נקבעו סמכויות חיפוש וכניסה למקום מגורים, על ידי פקח, בסעיף 6(א)(2):
"לשם פיקוח על ביצוע הוראות חוק זה או התקנות על פיו, רשאי מפקח שהוסמך לפי סעיף 5 ב להכנס בכל עת סבירה ללשכה פרטית או למקום עבודה שיש יסוד להניח שהוא מקום עבודה של המעסיק או של עובד ... ובלבד שהכניסה למקום המגורים כאמור היא לצורך בדיקת קיום חובותיו של המעסיק לפי סעיף 1 ה וניתנה לכך הסכמה מאת העובד הזר".

ובסעיף 6(א)(3):
"לשם פיקוח על ביצוע הוראות חוק זה ... רשאי מפקח שהוסמך לפי סעיף 5 ב לבקש משופט של בית הדין האיזורי לעבודה או שופט של בית משפט השלום ליתן צו המתיר לו להכנס למקום המנוי בפסיקה (2) המשמש למגורים או לחצרים פרטיים של מקום כאמור ...".

בנוסף הפנה ב"כ הנאשמים להוראות נוהל 10.8.002 "נוהל הפעלת סמכויות פקח" ובו פרק בעניין כניסה למקום מגורים:
"8.2 כניסה למקום מגורים
8.2.1 כניסה למקום מגורים תהיה בצו שופט בית משפט שלום.
8.2.2 הפקח יזדהה בפני המחזיק במקום או הנחזה להיות המחזיק במקום בשעת הביקור. הפקח ימסור להם הודעה על מטרת הביקור ויציג את צו בית המשפט.
8.2.3 למרות קיום צו כניסה, הפקחים ינסו ככל הניתן להיכנס לדירה בהסכמת בעל המחזיק במקום או הנחזה להיות המחזיק במקום בשעת הביקור. ככל שאין הסכמה שכזו, יש לתת אזהרה ליושבי הבית בעברית ואנגלית כי קיים צו שופט בית משפט שלום המאפשר את הכניסה למקום ואם לא יאפשרו את הכניסה, הדלת תיפרץ ...".

הצו שמכוחו בוצעה הכניסה לנכס הוצג לבית הדין וסומן מ/7.

לטענת הנאשמים עד לסיום פרשת התביעה לא הוצג בפניהם הצו הנ"ל.

מר קובי ביבי, העיד כי ערך את דו"ח הפעולה (מ/1), וכי הוא אינו זוכר את פרטי המקרה (ר' ע"מ 2 שורות 13-18). עדותו לא נסתרה בחקירה הנגדית בקשר לאמיתות תוכנו של דו"ח הפעולה או לגבי אופן עריכתו ולכן התרשומת נכנסת בגדרי התנאים להקפאת זיכרון ויש לקבלה כראיה לאמיתות תוכנה.

מדוח הפעולה (מ/1) עולה כי הפקחים נכנסו לנכס מבלי שהזדהו בפני מחזיק
הנכס, הודיעו על המטרה שלשמה מתבקשת הכניסה והציגו את הצו, עוד עולה
כי הנאשמים כלל לא שהו בנכס במועד הביקורת, כמצוטט: " במהלך פעילות
מוכוונת מודיעין כאשר הפקחים לבושים במדים מלאים מזוהים על ידי תעודות מינוי פקח
ובידינו צו מבית משפט שמספרו 27443-05-13 ניגשו לכתובת הנ"ל צילצלנו בפעמון הבית
אך לא היה מענה, ניסינו לאתר את בעלי הבית דרך מערכת אביב ואותר מספר הטלפון
בבית אך גם שם לא היה מענה, נכנסו לחצר הבית וסגרנו את היציאה האחורית ובבדיקה
בחלונות הבית של היציאה לחצר הדלת נמצאה פתוחה, פתחנו את הדלת וצעקנו לתוך
הבית שאנחנו מההגירה והאם יש מישהו בבית בעברית ובאנגלית, לאחר מספר דקות
ירדה מהקומה העליונה נתינה פיליפינית הזדהינו בפניה עם תעודות מינוי פקח הצגנו לה
את הצו מבית המשפט נכנסנו פנימה שאלנו את הנתינה האם יש מישהו בבית והיא
השיבה בשלילה .... יש לציין כי באמצע הבדיקה כאשר אנו אוספים ציוד נכנסה ישראלית
להלן פרטיה: מור שיר ת.ז .. וביקשה לראות את הצו כניסה אמרתי לה כי השארתי עותק
בקומת הכניסה לשאלתנו מי היא השיבה שהיא אחות של בעלת הבית, לאחר שהנתינה
היתה בתוך הרכב וחיכינו עוד מספר דקות הגיעה בעלת הבית להלן פרטיה: ג'ורג מור עדי
ת.ז XXXXXX318 שזוהתה על פי רישיון נהיגה... "

הדבר עולה מעדותה של הנאשמת, כמצוטט: "ש. את אומרת שאת גרה ברח' מיזאן 9. בזמן הביקורת, 16.5.13, את נכחת בבית? ת. לא, הייתי בעבודה. ש. האם הוצג לך ביום הביקורת או בדיעבד צו בית משפט להיכנס לבית שלך? ת. לא. הגעתי לבית. הבית היה פתוח לרווחה. העובדת כבר הייתה בתוך הרכב. לא הציגו לי שום צו. לא דיברתי עם אף אחד" (ר' ע"מ 14 שורות 24-28).

כך גם מעדותו של הנאשם, כמצוטט: " ש. אתה נכחת בבית במהלך הביקורת? ת.
לא. ש. האם הוצג לך ביום הביקורת או בדיעבד צו של בית משפט בעניין? ת. לא " (ר'
ע"מ 16 שורות 26-27 וכן 30-31).

עדותם של הנאשמים בעניין זה לא נסתרה והיא אף מתיישבת עם האמור בחקירתו הנגדית של מר ביבי, בה הוא הודה כי הנאשמים לא שהו בנכס עת המפקחים נכנסו, כמצוטט: "ש. לאור ניסיונך הרב כראש צוות, אתה יכול להסביר למה לא כתוב את השם של כביכול המעסיק השני ורק שם אחד מופיע? ת. כי הוא לא נכח במקום. ש. ואם אומר לך שגם הנאשמת לא נכחה במקום? ת. אני רשמתי שהיא הגיעה אח"כ" (ר' ע"מ 5 שורות 23-27).

מהאמור לעיל עולה כי המפקחים נכנסו לנכס בניגוד לדין, וכאמור בדו"ח הפעולה - חרף העובדה כי לא היה מענה בדלת, נכנסו הפקחים לחצר הבית, מבלי להציג צו של בית משפט למחזיק בנכס או למי שנחזה ככזה, פתחו את דלת הבית וצעקו בעברית ובאנגלית אל תוך הבית – או אז יצאה אליהם העובדת ואפשרה להם את הכניסה לנכס. אולם המאשימה לא טענה, כי העובדת, הינה "מחזיקה" בנכס או מי שנחזית לכזו כנדרש בסעיף 13ה(ד) לחוק הכניסה ובכל מקרה אין לקבל טענה זו .
מחומר הראיות עולה כי הפקחים אשר נכנסו לתוך הבית עצמו, השאירו עותק
בקומת הכניסה של הנכס ויצאו עם העובדת. ואף לאחר הגעת בעלת הנכס,
הנאשמת, לא הוצג לה צו בית המשפט.
אוסיף כי לא ברור אם המפקחים אכן ביקשו מהעובדת רשות להיכנס לנכס
בשפה המובנת לה, משלא צוין דבר על כך בדו"ח הפעולה ובשים לב לעדותו של
מר ביבי כי " מה שרשום זה מה שהיה" (ע"מ 2 שורה 16). משכך, קיימת
אפשרות כי העובדת הכניסה את המפקחים לנכס מבלי שהבינה את המתרחש
או את השפה בה נאמרו הדברים.

משכך ולאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי המאשימה פעלה בניגוד לחוק הכניסה.

יצוין כי המאשימה בסיכומיה אינה מתייחסת לאופן כניסת הפקחים לנכס, מעבר לציון העובדה כי בידי הפקחים היה צו כניסה.
ואילו הנאשמים טוענים כי כאשר הכניסה למקרקעין בוצעה שלא כדין, כל
ראיה שנתפסה פסולה, הראיות שנתפסו בנכס במהלך החיפוש והראיות
שהתקבלו לאחר מכן, בעקבות החיפוש. לטענתם מטעם זה בלבד יש לזכות
את הנאשמים. שכן אילולא נכנסו הפקחים לנכס לא היו מקבלים את פרטי
העובדת ופרטי הנאשמת ולא היה למאשימה ביסוס לכתב האישום.

דוקטרינת הפסילה הפסיקתית התקבלה על ידי בית המשפט העליון בעניין ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ואח', סא (1) 461) (להלן- פרשת יששכרוב), שם נקבע כי במשפט הישראלי לא חלה דוקטרינת "פרי העץ המורעל" ונקבע כלל פסילה יחסי, המעניק לבית המשפט שיקול דעת לפסול ראיה רלוונטית אשר הושגה שלא כדין. עם זאת נקבע כי כל מקרה יבחן על פי נסיבותיו, כמצוטט:
" בהתחשב במכלול המסקנות אליהן הגענו בדיוננו עד כה, ניתן לנסח את דוקטרינת
הפסילה הפסיקתית אותה אנו מאמצים לשיטתנו באופן הבא:
הנחת המוצא בשאלת קבילותן של ראיות היא זו הנוהגת עימנו מאז ומתמיד, ולפיה ראיה
שהיא רלוונטית - קבילה במשפט. עם זאת, לבית-המשפט מסור שיקול-דעת לפסול
קבילותה של ראיה בפלילים, אם הוא נוכח לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין וכי קבלתה
במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך פלילי הוגן החורגת מגדריה של
פיסקת ההגבלה.

...
תנאי ראשון לתחולתה של דוקטרינת הפסילה הפסיקתית הינו כי הראיה הושגה שלא כדין על-ידי רשויות אכיפת החוק. השאלה מהי ראיה שהושגה 'שלא כדין' אינה ניתנת לתשובה מדויקת וממצה. ככלל, ניתן לומר כי מדובר בראיה שהושגה באמצעי חקירה בלתי חוקיים, קרי - מנוגדים להוראה הקבועה בחוק, בתקנה או בנוהל מחייב; באמצעים בלתי הוגנים; או באמצעים הפוגעים שלא כדין בזכות-יסוד מוגנת. מטבע הדברים, שאלת העדר החוקיות או חוסר ההגינות של אמצעי החקירה, חייבת להיבחן בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו.
...
נוסחת האיזון העקרונית בין מכלול האינטרסים והערכים האמורים היא זו עליה עמדנו, ולפיה ראיה שהושגה שלא כדין תיפסל רק אם נוכח בית-המשפט לדעת כי קבלתה במשפט תוביל לפגיעה משמעותית, שלא לתכלית ראויה ובמידה שעולה על הנדרש בזכות להליך פלילי הוגן.
יישומה של נוסחת האיזון האמורה ייעשה על-פי שיקול-דעתו של בית-המשפט, בהתחשב בנסיבותיו הייחודיות של המקרה הבא בפניו. להלן נעמוד על אמות-המידה המנחות להפעלת שיקול-הדעת השיפוטי האמור.
...
כפי שצוין לעיל, תנאי ראשון לתחולתה של דוקטרינת הפסילה הפסיקתית הוא כי הראיה הושגה שלא כדין, קרי בדרך בלתי חוקית, בלתי הוגנת או תוך פגיעה שלא כדין בזכות מוגנת של הנחקר. בהתאם לכך, קבוצת השיקולים הראשונה הרלוונטית להכרעה בשאלת קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין, מתמקדת בהתנהגותם הפסולה של רשויות החקירה.
...
יש לבחון באיזו מידה של קלות ניתן היה להשיג את הראיה באופן חוקי. ככל שהשגת הראיה בדרכים כשרות היתה אפשרית וקלה, כך ההפרה של כללי החקירה התקינה עשויה להיחשב חמורה יותר, באופן שיתמוך במסקנה כי קבלת הראיה במשפט תיצור פגיעה משמעותית ובלתי מידתית בזכותו של הנאשם להליך הוגן.
...
קבוצת השיקולים השלישית שעשויה להיות רלוונטית להכרעה בשאלת קבילותה של ראיה שהושגה שלא כדין, עניינה בהשפעה שתהא לפסילת הראיה על מלאכת עשיית הצדק במובנה הרחב. השאלה המרכזית המתעוררת בהקשר זה הינה האם המחיר החברתי הכרוך בפסילת הראיה גבוה מן התועלת האפשרית שתצמח מכך. הפרמטרים העיקריים בעניין זה הינם חשיבות הראיה להוכחת האשמה, מהות העבירה המיוחסת לנאשם ומידת חומרתה. כאשר מדובר בראיה חשובה ומכרעת לתביעה וכאשר העבירות המיוחסות לנאשם חמורות מאד, הרי פסילת הראיה עשויה לפגוע יתר על המידה באינטרסים הנוגדים שעניינם לחימה בפשע והגנה על שלום הציבור ועל נפגעי העבירה. בנסיבות אלה, פסילת הראיה תוביל לידי כך שהאשם בביצוע עבירות חמורות לא ייתן את הדין על מעשיו - תוצאה שעלולה כשלעצמה לפגום בעשיית הצדק ובאמון הציבור בבתי-המשפט. ...".

חברתי כב' השופטת רוית צדיק דנה בסוגיה זו בעניין ת"פ (תא) 17201-09-12 מדינת ישראל נ' נורית מילר [פורסם בנבו] (מיום 10/7/14). וכן גם חברתי כבוד סגנית הנשיאה הדס יהלום דנה בסוגיה דומה בעניין העז (ת"א) 24385-02-12 מדינת ישראל נ' תמר מנור מורל [פורסם בנבו] (מיום 5.4.15) ושם קבעו כי ראיות שהושגו באמצעות כניסה לבית הנאשמת ללא צו שיפוטי, אין לקבלן במסגרת ההליך הפלילי.
שכן כפי שקבעה כב' חברתי השופטת צדיק בעניין מילר:
" ... הפגיעה בזכות לפרטיות הינה פגיעה מהותית אשר מובילה לבחינת קבילות הראיות. אי החוקיות הכרוכה בהשגת הראיה במקרה זה נוגדת הוראת חוק מפורשת וזכות יסוד מוגנת. אי החוקיות בהליך זה משמעותית ביותר ויש יסוד להניח כי אילולא אי החוקיות המאשימה לא הייתה נחשפת לפרטי הנאשמת אשר כאמור נאספו מפח האשפה בביתה לאחר כניסת המפקח לבית ללא צו חיפוש.
הנה כי כן, זיקה ברורה קיימת בין ההתנהלות הפסולה לבין השגת הראיה אשר שמשה בסיס להגשת כתב אישום. תוכן הקבלה מלמד על נתוני הנאשמת שכן כדברי הפקח על דלת הבית צוין שם אחר משם הנאשמת. במצב דברים זה קבלת הראיה מעוררת קושי ממשי בניהול הליך משפט הוגן.
לפיכך, המסקנה המתבקשת מיישום מכלול השיקולים הרלבנטיים לענייננו היא כי קבלת הראיה, תוביל לפגיעה מהותית בזכות לניהול הליך הוגן על כן דינה להיפסל.
לא נעלמה מעיניי חשיבות אכיפת העבירה בעניין העסקת עובדים זרים ללא היתר עבודה, עבירה אשר הוגדרה כעבירה חמורה בעלת השלכות חברתיות (ראו: ע"פ 1001/01 מדינת ישראל – ניסים [פורסם בנבו] . עם זאת הדרך למגר את התופעה אסור כי תכלול שימוש בדרכים שאינן חוקיות ואין לתן לאמצעי לקדש את המטרה. אין חולק כי לאכיפת החוק חשיבות ממדרגה ראשונה עם זאת, מטרת האכיפה אין בה כדי להכשיר אמצעים להשגת ראיות מפלילות בדרך לא דרך.
ביקור מפקחים בביתו של הפרט, אין בו כדי להקנות למפקחים סמכות לעשות במקום כבשלהם ובהתאם נדרשים אוכפי החוק לרסן פעילותיהם מכוח חירויות הפרט וזכויותיו ונוכח חובתם כנאמני ציבור.
מכלול הדברים מוביל למסקנה לפיה יישום ההלכה שהותוותה בפרשת יששכרוב על ענייננו, מצדיק פסילת ראיות אשר הושגו בעקבות כניסת המפקחים אל בית הנאשמת ללא צו שיפוטי קרי, פרטי הנאשמת אשר נמצאו בפח האשפה בביתה (כעולה ממסמך מא/2 אשר נערך על ידי המפקח מר יהודה עמיאל) וכן פרטי העובד שנמסרו למפקח בעקבות הכניסה לבית ללא צו חיפוש".
בענייננו היה בידי הפקחים צו שיפוטי כדין, משמע כי יכלו להשיג את הראיות בדרכים כשרות בדרך אפשרית וקלה, לו היו ממתינים להגעתה של בעלת הנכס, הלוא היא הנאשמת. אולם משבחרו הפקחים לנהוג בדרך שבה נהגו, להיכנס לנכס מבלי שבעליו ומי שיכול להיחשב כמחזיק בנכס נמצא בו ולנהל באופן זה חיפוש, הפרה זו נחשבת חמורה יותר ומצדיקה את פסילת הראיות שהושגו בדרך זו, זאת לפי קביעתו של בית המשפט העליון בפרשת ישככרוב.

מחומר הראיות עולה כי במהלך החיפוש בנכס נתפסה העובדת, נרשמו פרטיה לרבות שמה ומספר דרכוניה, היא תושאלה ומסרה את פרטי העסקתה ופרטי מעסיקתה. בנוסף לאחר שהוזעקה הנאשמת אל הנכס נלקחו גם פרטיה של הנאשמת על ידי הפקחים.

משכך, הראיות שהתקבלו כתוצאה מהכניסה לנכס, הן בבחינת ראיות פסולות.

ככל שתטען המאשימה כי ניתן היה להשיג את הראיות – שם העובדת ופרטיה וכן שם הנאשמת ופרטיה, שלא באמצעות כניסה לבית, הרי שהעובדה היא שהראיות הושגו באמצעים שהושגו, ודי בכך כדי לפסול אותן מלשמש ראיה בהליך כאן.

אולם אין בכך די בכדי לזכות את הנאשמים, שכן לא ניתן להתעלם מהראיות הנוספות שהושגו בתיק זה, שלא באמצעים פסולים, לרבות במסמך פוליסת הביטוח שנערכה לעובדת אותה הגישה הנאשמת כאשר בחרה להתייצב לחקירה (ר' מ/5).

כעולה מעדותו של מר דוד פלסי, הנאשמת הציגה לו את מסמך הביטוח הרפואי שערכה לעובדת מיוזמתה, במהלך חקירתה, כמצוטט: "ש. מציגה לך מסמך שכותרתו ביטוח רפואי, ונכתב עליו בכתב יד א/1 עם תאריך. אתה מכיר את המסמך הזה? ת. כן. זה ביטוח רפואי לעובד זר. ש. מאיפה אתה מכיר את זה? ת. הציגו לי את זה בחקירה" (ע"מ 6 שורות 31-33 וע"מ 7 שורות 1-2). הדבר מתיישב גם עם האמור בחקירתה של הנאשמת (ר' מ/4 שורות 20-21).

ממסמך הביטוח שהציגה הנאשמת ביוזמתה ניתן ללמוד את שם העובדת, פרטיה ומספר הדרכון שלה אשר זהים לפרטים המצוינים בכתב האישום וכן את פרטי הנאשמת.

להלן נבחן את הראיות הנוספות שהוצגו מטעם המאשימה, והאם יש בהן כדי לבסס את ביצוע העבירה המיוחסת לנאשמים בכתב האישום.

לגופו של כתב האישום
במשפט הפלילי, נטל השכנוע מוטל על התביעה, הנושאת בעול הוכחת האשמה ואין היא יוצאת ידי חובה זו, אלא אם כן יש בחומר הראיות כולו, בין זה הבא מטעמה ובין זה הבא מטעם ההגנה, כדי להוכיח את כל יסודות העבירה נשוא האישום, במידה של למעלה מספק סביר.

די בכך שהנאשם יעורר ספק סביר בגרסת המאשימה על מנת שיזוכה מכל אשמה.

נבחן להלן, אם המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי הנאשמים ביצעו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום, במידה של למעלה מכל ספק סביר.

באשר לנאשמת
36. עיון ב מ/4 מעלה כי הנאשמת הודתה בחקירתה כי היא העסיקה את העובדת בביתה בעבודות משק בית במשך כשנה וחצי ואף צרפה את האישור על פתיחת פוליסה לעובד זר (מ/5).

אין חולק כי העובדת הזרה ביצעה עבודות משק בית בביתה של הנאשמת, כך עולה גם מעדותה (ר' ע"מ 14 שורות 29-32 וכן ע"מ 15 שורות 1-2). משכך, קיימת חזקה לכאורית לפיה יש לראות בה כמעסיקה של העובדת (ע"פ (ארצי) 41/09 מדינת ישראל נ' יצחקי, 27.5.10; (ארצי) 29340-12-10 שי נ' מדינת ישראל, 3.11.11, סעיפים 14-15 לפסק הדין; ע"פ (ארצי) 24932-12-11 ברהום נ' מדינת ישראל, 17.10.13, סעיף 24 לפסק הדין). חזקה זו ניתנת לסתירה.

37. כיום מופיעה חזקה זו בסעיף 4א' לחוק עובדים זרים, תיקון מס' 15 משנת 2012, הקובע: "יראו מחזיק במקרקעין כמי שמעביד עובד זר שנמצא עובד במקרקעין, אלא אם כן הוכיח המחזיק אחרת".

38. בכך קמה חזקה ראייתית לחובת הנאשמת (וגם לחובת הנאשם ועל כך נרחיב בהמשך) לפיה היו קיימים יחסי עובד – מעביד בין העובדת לבין הנאשמת.

39. במסגרת סיכומי הנאשמים שבה והודתה הנאשמת בביצוע העבירות נשוא כתב האישום אלא שלטענתה העובדת שיקרה לה וטענה כי יש בידה אשרת עבודה לאור העובדה כי בן זוגה ישראלי ומשכך לא ידעה הנאשמת כי העובדת הינה "עובדת זרה" כמשמעות מושג זה בחוק.

40. הנאשמת העידה כי העובדת התנהגה "כישראלית לכל דבר וענין", כי היתה נוסעת ללא חשש באוטובוסים ובן זוגה הישראלי היה מסיע אותה מדי פעם ולכן, לא היתה לה סיבה לחשוב כי היא אינה חוקית או ללא אשרת עבודה (ר' ע"מ 15 שורות 1-6). עוד הוסיפה הנאשמת כי לאחר בדיקה סברה כי אם לעובדת יש בן זוג ישראלי אזי מותר לה לעבוד בארץ, כמצוטט: "מבירורים והתייעצויות שעשיתי עם אנשים שמבינים בעניין אמרו שאם יש לה בן זוג ישראלי אז מותר לה לעבוד בארץ ואני האמנתי לזה" (ע"מ 15 שורות 21-22).

41. אולם די בעדות הנאשמת בכדי לקבוע כי התקיימו כל יסודותיה העובדתיים של העבירה.

42. הנאשמת הודתה כי היא קיבלה את העובדת לעבודה ושילמה לה (ע"מ 15 שורה 8 וכן במ/4 שורות 9-11). אולם חרף טענותיה של הנאשמת כי סברה שהעובדת הינה חוקית, כאשר דרשה ממנה לראות את האשרה, אשר העובדת לא הציגה בפניה, לא התעקשה, כמצוטט: "לא הציגה לי אשרת עבודה. בקשתי והיא אמרה לי שיש לה את זה בדרכון. שהיא תביא לי את זה. עם הזמן הדברים התמסמסו. הייתי צריכה להתעקש על זה. באמת האמנתי שהיא דוברת אמת" (ר' ע"מ 15 שורות 17-19). וכך גם בחקירתה: "אני אף פעם לא בדקתי את אשרתה .." (מ/4 שורה 6).

43. מהאמור עולה כי הנאשמת לא בדקה עובר לתחילת עבודתה, האם לעובדת יש אשרת עבודה. ואף הודתה כי לא בדקה את האמור במהלך תקופת עבודתה שכן הסתמכה על דברי העובדת.

44. באשר ליסוד הנפשי נפסק, כי סעיף 2 לחוק עובדים זרים דורש קיומה של "מודעות", וכי זו מתקיימת גם במצב של "עצימת עיניים", דהיינו "רואים אדם שחשד בטיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם" (ע"פ 16/06 באשר – מדינת ישראל, מיום 7.12.06).

עוד נקבע כי:
"כלל הוא כי "עצימת עיניים" (shutting one's eyes) או "עיוורון מכוון" (wilful blindness) "הינם חריג לידיעה ממשית של רכיב הכוונה הפלילית ודרך חלופית להוכחת הידיעה הממשית. מצב נפשי של עצימת עיניים כמוהו, בעיני החוק, כידיעה ממשית, והוא נעוץ בהימנעות מלבחון ולבדוק מצב דברים שלגביו עשוי להיות חשד כי אסור הוא..." ( ע"פ 22/06 מדינת ישראל – יעקב רוזן, מיום 28.3.07, בסע' 8).
וכן:
"יש להפריד בין חשד במישור הסובייקטיבי – בו יש לבחון האם הנאשם חשד בקיומן של נסיבות ביצוע העבירה; לבין חשד במישור האובייקטיבי – בו יש לבחון האם נוצרו נסיבות שהיו צריכות לעורר את חשדו של הנאשם לקיומה של עבירה. זהו למעשה מצב של עצימת עיניים, שבו קיימות נורות אזהרה אובייקטיביות לקיומה של עבירה אשר הנאשם מתעלם מהן, ודי בכך כדי לקיים את המצב הנפשי של מודעות" (ע"פ (ארצי) 11/06 יצחקניא – מדינת ישראל, סע' 10 ניתן ביום 31.12.06).

45. לפי עדותה של הנאשמת היא ידעה היטב שהעסקת עובד זר צריכה להיעשות על פי דין ולכאורה חפצה שלא להעסיק עובדת באופן לא חוקי. בנסיבות אלו, הימנעותה מלוודא כי אכן קיימת לעובדת אשרת עבודה, מהווה לכל הפחות עצימת עיניים. אינני מוצאת עילה לקביעה כי לא התקיים היסוד הנפשי רק בשל הטענה כי הנאשמת סברה שהעובדת דוברת אמת וכי בהיותה בת זוגו של ישראלי היא רשאית לעבוד בארץ ללא חשש. ברי כי אין די בהסתמכות על דבריה של העובדת או בבירורים כללים באשר למצבן של עובדות זרות אשר בני זוגן הינם ישראלים בכדי להוות בירור מעמיק ואמיתי באשר לאפשרותה של העובדת לעבוד באופן חוקי בארץ. על הנאשמת היה לדרוש לראות את אשרת העבודה אשר טענה העובדת כי יש בידה ולא להסתמך על מילתה בלבד בעניין זה.

46. על יסוד האמור, אני קובעת כי המאשימה הצליחה להוכיח מעל לכל ספק סביר, כי הנאשמת העסיקה את העובדת בנכס, מבלי שהיה בידה היתר כדין להעסיקה, וכי העסקתה נעשתה תוך מודעות ולכל הפחות, עצימת עיניים.

47. משכך אני מרשיעה בזאת את הנאשמת בעבירת העסקה שלא כדין, לפי סע' 2(א)(1) ו-(2) לחוק עובדים זרים.

באשר לנאשם
48. הנאשם בתשובתו לכתב האישום הודה שבזמנים הרלוונטיים לכתב האישום התגורר בנכס והחזיק בו (ראה הודאת הנאשם בדין שהתקיים ביום 24.6.14).
לפיכך גם לגבי הנאשם קמה חזקה ראייתית לפיה העסיק את העובדת, והנטל להפריך חזקה זו מונח לפתחו.

49. עיון במ/3 מעלה כי הנאשם לא היה זה שקיבל את העובדת לעבודה, לא היה
אמון על פרטי העסקתה, אלא אשתו היתה אמונה על כל פרטי העסקתה של העובדת. כמו כן גם עיון בעדותו מעלה כי הנאשם העיד כי לא הוא זה שהעסיק את העובדת אלא אשתו, אשר טיפלה בכל הנדרש (ר' עמ' 16 שורות 23-26).

ולראיה ניתן לראות כי הנאשם לא נכח בעת ביקור הפקחים בביתו, אין אזכור
לשמו של הנאשם בדו"ח הפעולה והנאשם העיד שלא היה לו מגע עם העובדת
הזרה כי בדרך כלל הוא קם בבוקר מוקדם וחוזר מאוחר (ר' עמ' 17 שורות 1-
4).

50. אולם איני סבורה כי יש באמור בהכרח בכדי להפריך את החזקה המפורטת
לעיל משמדובר בהעסקה בבית אחד וביחידה משפחתית אחת הנסמכת על
יחידיה המתגוררים בתוכה ביחסי אמון וקרבה כפי שבה לידי ביטוי בעדותו של
הנאשם (ר' עמ' 17 שורות 18-26). ולטעמי יש לכך קשר גם ליסוד הנפשי הנדרש
בתיק זה.

51.המחשבה הפלילית - ערה אני לפסיקה לפיה היסוד הנפשי הנדרש בעבירות
נשוא כתב האישום הוא מסוג "מודעות" וזו מתקיימת גם במצב של "עצימת
עיניים" (ע"פ (ארצי) 22/06 מדינת ישראל נ' רוזן, 28.3.07; להלן – עניין רוזן ור'
גם בע"פ (ארצי) 33098-09-12 א.פ.י. שירותי כח אדם בענף הבניין (2005) בע"מ
נ' מדינת ישראל, 11.8.14). אולם בנסיבות תיק זה אני סבורה שהיסוד הנפשי
לא התקיים בעניינו של הנאשם, כמפורט.

52. עיון במ/3 מעלה כי הנאשם בירר עם אשתו את סוגיית חוקיותה של העובדת
וסמך על דבריה:
"ש. האם ידעת שיש עובדת אצלך בבית? ת. כן ידעתי מאשתי. ש. האם אתה יודע שאסור להעסיק עובד זר ללא רישיון מתאים? ת. בהחלט כן, אני מבין שהיא סיפרה לאשתי שיש לה רישיון עבודה".

53. כמו כן, עיון בעדותו של הנאשם מעלה כי הנאשם סמך על אשתו לרבות בנוגע
להעסקת העובד ובדיקת חוקיותו: " היה פעם אחת שראיתי אותה .. אחרי הפעם
הראשונה שאלתי את אשתי לגבי העובדת כי ניכר שהיא לא עובדת ישראלית והיא אמרה
לי שיש לה בן זוג ישראלי ולכן יש לה אשרת עבודה. ואז נחה דעתי " (ר' ע"מ 17 שורות
3-6).

האמור מתיישב עם עדותה של הנאשמת, כמצוטט: "ש. בחקירה בעלך אמר שהוא ראה את הגברת אצלכם בבית? ת. יכול להיות שהוא הגיע פעמים בודדות בין בית החולים לבין הצנתורים וראה אותה. שאל אותי עליה פעם אחת ואמרתי לו שזו עובדת משק הבית שלנו. שאל לגבי אישורים ואמרתי לו שהיא חוקית לכל דבר" (ר' ע"מ 15 שורות 13-15).

54. כמו כן הנאשם העיד כי בינו לבין אשתו היתה חלוקת סמכויות מאד ברורה
והיא זו שהייתה אחראית על התחזוקה בבית נוכח העבודה שהנאשם עובד רוב
שעות היום מחוץ לביתו ואינו עוסק בעניינים אלו (ר' עמ' 17 שורות 23-26 וכן
32).

55. נוכח האמור במצב הדברים הייחודי שנוצר בתיק זה ונוכח יחסי האמון
בין הנאשם לאשתו והעובדה ששאל אותה מפורשות לעניין חוקיות העובדת
וסמך עליה בנדון, ומשמדובר בעבירה מסוג עוון אין לראות בנאשם כמי שהיה מודע להעדר החוקיות בהעסקת העובדת או כמי שעצם עיניים ונמנע לבחון את הדברים. במערכת יחסים של בני זוג ובהחלטה בדבר חלוקת הסמכויות שנוצרת באופן ספציפי בין בני הזוג בכל נושא הבית ובהסתמכות בני הזוג אחד על השני אין בכדי להוות מודעות או עצימת עיניים.

56. הנאשם הבהיר הן בעדותו שלא נסתרה והן בחקירתו כי פנה ובירר את סוגיית
חוקיות העסקת העובדת עם אשתו והסתמך על דבריה. משכך ונוכח מערכת
היחסים והאמון שקיימים בינו לבין אשתו, לטעמי אין לראות בנאשם כמי שהיה
מודע לחוסר החוקיות בהעסקת העובדת או כמי שנמנע לבחון את מצב הדברים
לאשורו.

כמפורט לעיל, הנאשם כלל לא היה מעורב בהעסקת העובדת. למרות האמור הוא
בירר עם אשתו האם מדובר בעובדת חוקית והסתמך על דבריה. אין אני סבורה
כי במצב דברים של מערכת יחסים בין בני זוג נדרש בן זוג לבדוק את המידע
שנמסר לו על ידי אשתו ורשאי הוא להסתמך ולסמוך על מידע זה מבלי שהדבר
יחשב כ"עצימת עיניים" בנסיבות העניין .

57. בנסיבות תיק זה די בבירור זה שביצע הנאשם מול אשתו על מנת לקבוע כי
הנאשם פעל כדין. על כן המסקנה כי הנאשם לא ידע שהעסקת העובדת היתה
נגועה באי חוקיות והתנהלותו אינה עולה כדי "עצימת עיניים".

58. לאור האמור, אני קובעת כי המאשימה לא הצליחה להוכיח מעל לכל ספק סביר, כי הנאשם העסיק את העובדת בנכס , מבלי שהיה בידו היתר כדין להעסיקה, וכי העסקתה נעשתה תוך מודעות ולכל הפחות, עצימת עיניים.

59. משכך, אני מזכה את הנאשם מהעבירה של העסקה שלא כדין, לפי סעיף 2(א)(1)
ו- (2) לחוק.
סוף דבר
60. נוכח האמור לעיל, החלטתי לזכות את הנאשם מהעבירות המיוחסות לו בכתב
האישום ולהרשיע את הנאשמת בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום- עבירה
על סעיפים 2 (א)(1) ו-(2) לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991.

61. המזכירות תשלח את הכרעת הדין לצדדים בדואר.
דיון טיעונים לעונש יתקיים ביום 5.11.15 שעה 8.30. (15 דקות לכל צד).

ניתנה היום ט"ז תשרי , 29 ספטמבר 2015, בהיעדר הצדדים