הדפסה

מדינת ישראל נ' חמאיסה(עציר) ואח'

בעניין:
מדינת ישראל

ב"כ המאשימה עו"ד ר. אלמקייס, פמ"ד

המאשימה

נגד

  1. ג'יאד חמאיסה, ת.ז. XXXXXX518
  2. סלמאן חמאיסה, ת.ז. XXXXXXX263

ע"י ב"כ עו"ד בועז אורן
3. עמר חמאיסה, ת.ז. XXXXXX227

ע"י ב"כ עו"ד דוידוב

הנאשמים

גזר - דין לנאשמים 2 ו-3

ס. הנשיא רויטל יפה-כ"ץ, אב"ד:
1. במסגרת הסדר טיעון שנערך בין הצדדים, הופרד עניינם של הנאשמים 2 ו-3 (להלן: "הנאשמים") מע ניינו של הנאשם 1, כתב האישום בעניינם תוקן והם הודו בעובדות שבכתב האישום המתוקן. בהתאם, הורשעו הנאשמים בביצוע עבירות של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499( א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ו-חטיפה לפי סעיף 369 לחוק.
הסדר הטיעון כלל גם הסכמה של הצדדים, לפיה המאשימה תעתור לעונש מאסר בפועל של שבע וחצי שנות מאסר וכן מאסר מותנה לפי שיקול דעת ביהמ"ש, ואילו ההגנה תטען לפי ראות עיניה.
מעובדות כתב האישום המתוקן בהן הודו הנאשמים עולה, כי פ.ח. (ילידת 11/10/80, להלן: "המנוחה") הייתה אחותו של הנאשם מס' 2 ובת דודתו של הנאשם מס' 3. במועד הרלבנטי לכתב האישום, היא עזבה את בית הוריה שברהט, והתגוררה, למשך מספר ימים, אצל מכרים שונים, כאשר משפחתה, ובכלל זה גם הנאשמים, לא ידעו היכן היא נמצאת.
בלילה שבין 16/6/11 ל-17/6/11, התארחה המנוחה ולנה בדירה של מכר בשם שריף אלקרנאוי באשקלון. באותו לילה ישן בדירה גם קרוב משפחה של שריף בשם אמין אלקרנאוי. חברתה של המנוחה, פאטמה אבו-גזלה, כעסה על המנוחה כיוון שנשארה ללון בדירה האמורה והיא סיפרה על כך לחברה – זהאר אבו-ברי, ואף סיפרה לו על מקום הימצאה של המנוחה , למרות שידעה, כי זהאר נמצא בקשר עם משפחתה של המנוחה. ואכן, זהאר התקשר לנאשם מס' 3, אמר לו שהוא יודע היכן נמצאת המנוחה ונתן לו לשוחח עם פאטמה בטלפון.
בשלב כלשהו במהלך האירועים המתוארים לעיל, קשרו הנאשמים קשר לבצע פשע, היינו – לחטוף את המנוחה מהדירה. במסגרת הקשר , וזמן קצר לאחר שיחת הטלפון בין הנאשם 3 לזהאר, נפגשו הנאשמים בצומת בית קמה עם פאטמה וזהאר, כאשר הנאשמים הגיעו ברכב מסוג מיצובישי ופאטמה וזהאר הגיעו ברכבו של זהאר מסוג BMW. החבורה נסעה בשני כלי הרכב לאשקלון, ופאטמה הובילה אותם לבניין בו נמצאת הדירה שם הייתה המנוחה, והצביעה עבור הנאשמים על מרפסת הדירה. הנאשמים יצאו מהרכב בו נסעו, עלו במדרגות לדירה ודפקו על הדלת. שריף, שישן על הספה בסלון, פתח את הדלת והנאשמים נכנסו לדירה. הנאשם 2 אמר שהוא אחיה של המנוחה וכי הנאשם 3 הוא בעלה, וכי הם רוצים "לקחת את הבחורה". אז, נכנס הנאשם 2 לחדר בו ישנה המנוחה יחד עם אמין, והוציא אותה בכוח מהחדר. המנוחה נאבקה בנאשמים ונפצעה במהלך מאבק זה. היא צעקה ובכתה וביקשה משריף ומאמין שיעזרו לה; היא אמרה להם שהיא לא רוצה ללכת עם הנאשמים, אך אמין ושריף אמרו לה שהם "לא קשורים" ושאם זאת משפחתה, אין להם מה לעשות. גם הנאשמים אמרו לשריף ולאמין שלא יתערבו. אז ביקשה המנוחה מהנאשמים ל שוחח עם אמה, והנאשמים נתנו לה לשוחח בטלפון.
תוך כדי כך, השומר בבנין המגורים, אלכסנדר שטיינגרד, שמע את צעקות המנוחה ובכייה מתוך הדירה, ניגש לדירה ודפק בדלת. צעקות המנוחה פסקו, אולם לאחר מספר דקות צעקותיה ובכיה התחדשו ונשמע רעש חזק מהדירה. אז שב השומר לדפוק על דלת הדירה. תחילה לא פתחו לו אותה , אך זמן קצר לאחר מכן, פתח שריף את הדלת, ואלכנסדר התלונן בפניו על הרעש. שריף אמר לאלכסנדר , שהמנוחה קצת "מסטולה" ועושה בעיות, וכי יהיה בסדר. המנוחה ניסתה להגיע אל אלכסנדר , כשהיא בוכה והיסטרית, אך הנאשמים מנעו זאת ממנה על ידי כך שאחזו אותה בידיה משני הצדדים והנאשם 2 אמר לאלכסנדר, "זאת אחותי, אנחנו משפחה, היא עושה בעיות". אלכסנדר אמר לנאשם 2 שיזמין משטרה, ואז הנאשמים, שאחזו במנוחה, הוציאו אותה מהדירה, גררו אותה בכוח והכניסו אותה בכוח למושב האחורי של הרכב, תוך שהמנוחה נאבקת בהם, צועקת ומתנגדת למעשיהם, אך ללא הועיל. הנאשם 3 נכנס למושב האחורי של הרכב והתיישב לצד המנוחה, בעוד הנאשם 2 נהג ברכ ב, והם עזבו את המקום כשהמנוחה ברכב. הנאשמים הביאו את המנוחה אל הבית ברהט בו מתגוררים, בין היתר, הוריה של המנוחה וגם הנאשמים 1 ו-2.

כאן נעיר, כי לנאשם 1, הוא אחיו של הנאשם 2, מיוחס כי רצח את המנוחה, ומשפטו טרם הסתיים.
נציין עוד , כי במסגרת הסדר הטיעון סוכם בין הצדדים, כי אין מחלוקת עובדתית על כך שזמן קצר לאחר שהמנוחה נחטפה על ידי הנאשמים והובאה אל בית הוריה, כמתואר לעיל, היא נרצחה. צויין, כי זו היא נקודת מוצא מוסכמת לדיון בכל הנוגע לטיעונים לעונש, הגם שכל צד ביקש לייחס לעובדה זו משמעות שונה.

2. במסגרת טיעוניה לעונש, עמדה התובעת המלומדה, עו"ד אלמקייס, על החומרה הרבה שבמעשי הנאשמים. לדבריה, הגם שהמדינה לא מייחסת לנאשמים שותפות ברצח של המנוחה, ואף לא טוענת כי החטיפה הייתה לשם רצח, עדיין היא סבורה כי בעת שביהמ"ש בא לגזור את דינם של הנאשמים, עליו לקחת נסיבה זו כנסיבה לחומרה, היות ולעמדת המאשימה, כל מעשה של חטיפה מגלם בתוכו סיכון להתפתחויות נוספות. לטענתה, באקט החטיפה, מופקעת השליטה של האדם על חייו והיא מועברת לידי החוטפים, כך שתמיד תיווצר סכנה שייגרם נזק נוסף. כאשר אותה סכנה מתממשת, הגם שהנאשמים אינם מואשמים בהתממשות אותה סכנה, מדובר בנסיבה רלבנטית לעונש.
התובעת הוסיפה וציינה, כי המנוחה הייתה אשה צעירה, אם לילדים, שמשפחתה סברה שאיננה מתנהגת באופן ראוי. לכן, היא הוצאה באישון לילה מהמקום בו הסתתרה, תוך שהיא נאבקת, בועטת ובוכה, וכל הנוכחים שהיו במקום לא עזר ו לה. כעבור שעות מועטות - נרצחה.
התובעת טענה, כי הגיעה להסדר טיעון, בין היתר, נוכח קושי ראייתי מסויים להוכיח מה קרה בתוך הדירה, לפני הוצאתה של המנוחה משם. זו הייתה גם אחת הסיבות לכך שהמדינה הסכימה להגביל טיעוניה לעונש לשבע וחצי שנות מאסר.
התובעת ציינה, כי לעמדתה, מתחם העונש הראוי, המשקף נכונה את חומרת העבירה ונסיבותיה, נע בין 7 ל-10 שנות מאסר. בנסיבות של המקרה הספציפי, ולאור הסדר הטיעון, סברה המדינה שההגבלה לה התחייבה, של שבע וחצי שנות מאסר, היא ראויה ונכונה. בטיעוניה אף איבחנה התובעת בין מקרה זה לבין מקרה אחר של חטיפה שנדון אף הוא בבימ"ש זה (תפ"ח 34970-08-10 מדינת ישראל נ' שחר אלחייק ותפ"ח 22381/08 מדינת ישראל נ' ניב הרוש וסמי קקון, שני תיקים הקשורים ביניהם ואשר נדונו בנפרד), שם העונש המוסכם היה של 10 שנות מאסר בפועל, והסבירה, כי הקשיים הראייתיים בתיק הנוכחי, להוכיח את הקשר בין החטיפה לבין ידיעתם של הנאשמים את האפשרות שהמנוחה תיפגע כתוצאה ממעשיהם, היו רבים מאלה שבמקרה האחר, כמו גם העבר הפלילי של הנאשמים שם, ואף העובדה שבמקרה האחר יוחסה תחילה לנאשמים עבירת הרצח ולא עבירת חטיפה, כפי שיוחס לנאשמים במקרה שלנו. לעמדתה, מתחם העונש הראוי היה צריך להיות אחר , במידה והמנוחה לא הייתה נרצחת בסופו של דבר, כלומר ללא התוצאה הטרגית.
התובעת ביקשה לאמץ את הסדר הטיעון ולגזור על הנאשמים שבע וחצי שנות מאסר, עונש שכבר כולל בתוכו גם את השיקולים לקולא כמו הודאת הנאשמים, החסכון בזמן השיפוטי ולקיחת האחריות.

3. בא כוחו של הנאשם מס' 2, עו"ד אורן בועז, התחיל טיעוניו בכך שאיבחן את המקרה שבפנינו מהמקרה היחיד שהציגה התובעת וטען, כי לא ניתן לקבוע מתחם ענישה רק על סמך מקרה זה. לעמדתו, מתחם העונש הראוי שונה בהרבה מזה שהוצג על ידי התובעת, כאשר להבנת ו תיקון מס' 113 לחוק העונשין, הדן בהבניית שיקול הדעת השיפוטי, לא נועד להחמיר את הענישה אלא מהווה מעין הנחיה כללית כדי ליצור אחידות ענישתית במקרים דומים. אלא, כיוון שאין מקרה זהה אחד לשני, אפילו כאשר מדובר בעבירות דומות, הנסיבות שונות והאנשים אחרים, ועל כן, קשה ללמוד ממקרה אחד לרעהו.
הסנגור ציין, כי אין מחלוקת שהמנוחה נרצחה בסופו של דבר, הגם שתיק הרצח טרם נסתיים ועדיין אין קביעות של ביהמ"ש בעניינו של הנאשם מס' 1 המואשם בעבירת הרצח. לעמדתו, לא צריך להיות כל קשר בין עובדת הירצחה של המנוחה לעונש שייגזר על הנאשמים. מדובר בשתי פרשות שונות ונפרדות, והדבר גם מקבל ביטוי בכתב האישום המתוקן , אשר הפריד את פרשיית הרצח מפרשיית החטיפה ואשר ייחס לנאשמים עבירת חטיפה בהתאם לחלופה שאינה מייחסת לנאשמים מטרה בחטיפה.
הסנגור הוסיף וציין, כי הנאשם 2 כבן 36, נשוי ואב ל-5 ילדים, נעדר עבר פלילי, עבד כל חייו ופרנס בכבוד את משפחתו. מיום מעצרו, מצבה הכלכלי של משפחתו הינו בכי רע, עד כי חמשת ילדיו מטופלים על ידי רשויות הרווחה (ר' נ/1 לעניין העונש). הוא אינו מתכחש למעשיו והודה כבר במשטרה; מבין שמשמעות מעשיו הינה חטיפה; אך מתחילת הדברים סבר, שאחותו, היא המנוחה, אשה נשואה הנמצאת בדירה עם גברים אחרים, נמצאת במקום לא טוב וכי יש להוציאה, לטובתה, ממקום זה. אם היה יודע, לטענתו, שלאחר מכן היא תירצח, בוודאי שלא היה עושה כן. הנאשם 2 גם היה זה שסייע למשטרה לפצח את התיק, כאשר שכנע את אחיו, הוא הנאשם 1, למען תזכה אחותם לקבורה ראויה, לספר היכן נמצאת המנוחה, וכאשר נמצאה – הסתיימה החקירה. זאת, לעמדת הסנגור, נסיבה לקולא שיש לקחת בחש בון בעת גזירת עונשו של הנאשם 2, כאשר המקרה שבפנינו אינו כולל אותם אלמנטים המפורטים בתיקון 113 לחוק העונשין, ואשר מאפשרים החמרה בענישה, בתוך מסגרת מתחם העונש הראוי.
אשר לאירועי הזמן הרלבנטי, הסכים הסנגור לכל המצויין בכתב האישום, אך הוסיף וציין, כי הנאשמים הביאו את המנוחה לביתה ועזבו את המקום. הנאשם 2 הלך לעבודתו, וממילא גם לא מנע את יציאתה של המנוחה מהבית לאחר שהביאו אותה לשם. אכן, כתב האישום מפרט שהמתלוננת צעקה והתנגדה להוצאתה מהדירה באשקלון, אך בניגוד לכתב האישום המקורי, לא מיוחסים לנאשמים מעשי אלימות בתוך הבית. האלימות היחידה שניתן לייחס להם, על פי כתב האישום המתוקן, היא בעת שגררו את המנוחה, תוך שהם אוחזים בידיה, בעת הוצאתה מהדירה.
לאור פסיקה ענפה שהגיש הסנגור, בה טווח הענישה נע בין 9 חודשי מאסר ל-4 שנים (מקרה שלטענתו חמור בהרבה מהמקרה שבפנינו), סבר הסנגור, כי יש לראות בכך את מתחם העונש הראוי, כאשר העונש הראוי במקרה שבפנינו צריך להיות באמצע מתחם ענישה זה.

4. הסנגור המלומד של הנאשם מס' 3, עו"ד דוידוב, הגיש אף הוא אסופה של פסקי דין, וסבר כי נוכח הענישה בפסקי דין אלה, העונש הראוי לנאשם 3 אינו צריך לעלות על מחצית העונש שהמדינה מבקשת לגזור.
הסנגור ציין, כי הנאשם 3, הינו צעיר, נשוי ואב לילד קטן, כאשר בעברו 4 הרשעות קודמות, כך שעברו אינו מכביד. הוא הודה בביצוע המעשים עוד בחקירתו במשטרה, וכתב האישום המתוקן מבוסס על הודייתו זו. כל כוונתו הייתה להחזיר את אחותו של בן דודו הבכיר הביתה, ולא העלה בדעתו תוצאה קשה אחרת. ואשר לצעקות שנשמעו מהדירה, סבר הסנגור, כי ניתן לייחס זאת לאלכוהול שנמצא בדירה, כאשר הנאשם סבר שהמנוחה שיכורה , וכך גם פירש את התנהגותה. בכל מקרה, הדגיש הסנגור, כי לצורך החטיפה, לא הצטיידו הנאשמים במאומה ולא נזקקו למאבק כלשהו עם אחרים, כדי להביא את המנוחה הביתה. לעמדתו, על ביהמ"ש לאבחן ולהפריד בין ארוע החטיפה, שהוא היחיד המיוחס לנאשמים, לבין התוצאה הטרגית של האירוע האחר, במסגרתו נרצחה אותה מנוחה.
אשר למתחם הענישה, הצטרף עו"ד דוידוב לדברי חברו, עו"ד אורן.

יצוין, כי לנאשם 3, יש 5 הרשעות קודמות (ת/1 לעונש), כאשר לראשונה הובא לדין בגין עבירות רכוש בפני ביהמ"ש לנוער, עוד בגין מעשים משנת 2001, ומאז נדון בבימ"ש השלום בגין עבירות רבות ביותר, כאשר בשנת 2004 נדון ל-24 חודשי מאסר בפועל בגין 20 עבירות של התפרצויות לבתי דירה ולכלי רכב, כולל עבירות נלוות, עבירה של חבלה כאשר העבריין מזוין, 2 עבירות של הפרת הוראה חוקית, החזקת אגרופן, והחזקה ושימוש בסמים מסוכנים; בשנת 2006 נדון, בשני תיקים נפרדים בגין עבירות של החזקה ושימוש בסמים מסוכנים לצריכה עצמית ונדון לעונשי מאסר מותנים; ובתאריך 15/4/12 נדון בגין עבירה של החזקת חלק מנשק או תחמושת, עבירה שבוצעה בשנת 2010, למאסר מותנה.

5. שני הנאשמים הביעו צער על מעשיהם, כאשר הנאשם מס' 2 אמר "אני מצטער ואני אכבד כל החלטה של ביהמ"ש" והנאשם 3 הוסיף ש" אם הייתי יודע שיקרה ככה לא הייתי עושה את זה, אני מצטער".

6. מלשון תיקון 113 לחוק העונשין, שעניינו "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה" (הכותרת של סימן א'1 שהוסף, במסגרת התיקון האמור, לחוק העונשין, ביום 10/1/12, והוחל על כל גזרי הדין שיינתנו בעקבות הכרעות דין שניתנו לאחר ה-10/7/12), "ברי ... כי בגדרי עקרונות הענישה "גמול, הרתעה אישית או כללית, הגנת שלום הציבור ושיקום" ניתנה כאן הבכורה לעקרון ההלימות. בדברי ההסבר נאמר, כי: "עקרון העל, המוצע בסעיף 40ב, הוא עקרון ההלימות, ולפיו נדרש יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה ואשם הנאשם לבין חומרת העונש שיושת עליו. יחס זה מבטא את עקרון הגמול"... גם אם "כוכב הצפון", "העקרון המנחה", כולל בגדרי ההלימות את הגמול לפי חומרת המעשה והנסיבות, לא התעלם המחוקק מיסודות הענישה האחרים, ובהם ההרתעה והשקום וכן מן הנסיבות האישיות, אך קבע בכורה " (ע"פ 1523/10 פלונית נ' מדינת ישראל, חוות דעתו של כב' השופט רובינשטיין מיום 18/4/12).
בהתאם, ועל פי הוראותיו של החוק, כיום גזירת עונשו של נאשם נעשית בשלבים, כאשר על פי סעיף 40ג' לחוק העונשין, על ביהמ"ש לקבוע תחילה את מתחם העונש ההולם על פי נסיבות המקרה , ורק לאחר מכן, במסגרת אותו מתחם, לגזור את עונשו של הנאשם בהתאם לנסיבותיו האישיות . במקרים חריגים ניתן יהיה לחרוג ממתחם העונש שנקבע, כאמור בסעיפים 40ד' ו-40ה '.
את מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצע הנאשם, יש לקבוע בהתאם לעקרון המנחה, וזאת בהתחשב " בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה". כלומר, מתחם העונש ההולם נקבע, דרך כלל, על בסיס העבירה שבוצעה, כאשר הנסיבות האישיות של הנאשם ילקחו בחשבון לאחר קביעת מתחם העונש, ובמסגרת המתחם שנקבע. בדרך זו, כפי שצויין כבר לעיל, בחר המחוקק להעניק את הבכורה בין שיקולי הענישה לעקרון הגמול, ורק במקרים מיוחדים ניתן יהיה להתייחס לנסיבותיו של העבריין כבר בשלב קביעת מתחם העונש הראוי (כמו אלה המפורטים בסעיף 40ט(א)(6) – (9), הגם שהמחוקק התייחס גם לנסיבות המפורטות בסעיפים אלה כנסיבות "הקשורות בביצוע העבירה" ולא כנסיבות הקשורות בעבריין, ובסעיף 40ח ', שעניינו מתחם עונש הקנס ההולם).
ועוד נציין, כבר בשלב זה, כי המחוקק לא שינה את העקרונות שהיו עד כה בפסיקה ואשר מתייחסים לכיבוד הסדרי טיעון ולכך שביהמ"ש אינו מחמיר מעבר למה שנדרש, עקרונות רלבנטיים גם למקרה שבפנינו.

7. ובענייננו, לא יכולה להיות מחלוקת, כי נסיבות ביצוע העבירה הן חמורות וקשות, בין בהתחשב בתוצאה הטרגית של המהלך שהחל בחטיפתה של המתלוננת, היינו – רציחתה, ובין בלא כל התייחסות לכך. הנאשמים נטלו חרות לעצמם עת החליטו לקבוע מה על המנוחה לעשות וכיצד עליה לחיות. לכשנודע להם מקום מחבואה של המנוחה, הם הגיעו לשם באישון לילה , ולמרות בכיה ותחנוניה, גררו אותה בכוח אל מחוץ לדירה. תחילה נאבקה המנוחה עמם בעת שהוציאו אותה מן החדר בו ישנה, והיא אף נפצעה במהלך מאבק זה; היא גם ביקשה עזרה, בצעקות ובבכי, מהאחרים שהיו עמה בדירה, אך אלה התעלמו מבקשתה ולא התערבו, כפי שגם אלכסנדר -השומר לא התערב לאחר מכן, כאשר נגררה בכוח מתוך הדירה אל הרכב עמו באו הנאשמים. ולאחר כל זאת, הסיעו הנאשמים את המנוחה לרהט ושם השאירו אותה בבית הוריה, המקום אותו עזבה מספר ימים קודם לכן. בכך, הפקיעו הנאשמים את השליטה של המנוחה בחייה והפקירו אותה בידי אלה שאותם ביקשה לעזוב. לכן, גם קשה לקבל את הטענה, כי לא יכלו להעלות על דעתם שהאירוע יסתיים אך בהבאתה של המנוחה אל בית הוריה, אף אם לא סברו שהתוצאה תהיה כה קטלנית.

לכל אדם החירות להחליט בדבר גורלו ; ולכל אדם נתון חופש התנועה. אלה יסוד ות חברתנו הדמוקרטית. שלילת חופש התנועה, בדרך של חטיפה, פוגעת בזכות יסוד זו, ומחובת החברה, ובתי המשפט בכלל זה, כדי לשמר את החברה כחברה דמוקרטית וחופשית, להביע עמדה חד משמעית כנגד כל שלילת חירות זו, כמו כלל חירויות הפרט. חירויות אלה טבועות באדם מיום היוולדו, וחירויות אלה כוללות את זכותו של כל אדם לבחור לעצמו את מקום מגוריו, ולשנות מקום זה כל אימת שירצה.

ובמקרה שבפנינו, הפגיעה בחירות זו הייתה קיצונית וחריפה, ותוצאותיה ידועות. זאת, לצד נסיבות ביצוע חטיפת המנוחה, לאחר קשירת הקשר והתכנון המוקדם, מחייבים מתחם ענישה, גם בהתחשב ברמת הענישה המקובלת (תוך שימת הלב לכך, שרמת הענישה עד כה נקבעה, בפסיקה קודמת, לאחר שיקול נסיבו תיו האישיות של הנאשם, שאין מקומן כיום בעת קביעת מתחם העונש הראוי) , גבוה בהרבה מהמוצע על ידי הסנגורים.

הפסיקה שהוגשה לעיוננו, ושעל בסיסה נתבקשנו לקבוע מתחם ענישה שבין 9 חודשים ל-4 שנות מאסר, אינה דומה כלל לנסיבות האירוע שבפנינו, ואנו סבורים, גם בהתחשב במדיניות הענישה התואמת למקרה שבפנינו, כי מתחם העונש הראוי נע בין 6 שנות מאסר ל-9 שנות מאסר.

8. אשר לגזירת הדין, הרי שאין בנסיבות האישיות של הנאשמים כדי להצדיק הקלה של ממש בעונשם, פרט לכך שיש להתחשב בש יתוף הפעולה שלהם בעת החקירה המשטרתית, כמו גם בהודייתם בעובדות בפנינו. יחד עם זאת, בהרשעותיו הקודמות של הנאשם 3 יש כדי להרע את מצבו, בתוך מתחם העונש הראוי, אלא שגילו הצעיר "מאזן" הרעה זו אל מול מצבו של הנאשם 2, ולכן לא מצאנו כי יש לאבחן ב ין העונשים שייגזרו עליהם.

9. לאור כל האמור לעיל, ולאור הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים, אנו דנים את הנאשמים ל-7 שנות מאסר לריצוי בפועל החל מיום מעצרם (18/06/11).
כן, אנו דנים את הנאשמים למאסר מותנה של 12 חודשים, לבל יעברו את העבירות בהן הורשעו או כל עבירה מסוג פשע, תוך 3 שנים מיום שחרורם.

זכות ערעור תוך 45 יום לביהמ"ש העליון.

ניתן היום, כז' חשון תשע"ג, 12 נובמבר 2012 , במעמד הצדדים.

ס.הנשיא, רויטל יפה-כ"ץ
אב"ד

אריאל ואגו, שופט

יורם צלקובניק, שופט