הדפסה

מדינת ישראל נ' וולקוב(עציר)

לפני כב' השופטת מיכל ברק נבו

המבקשת
מדינת ישראל

נגד

המשיב
דמיטרי וולקוב
<#2#>
נוכחים:
ב"כ המבקשת עו"ד מיכאל סטופ
ב"כ המשיב עו"ד בן נון
המשיב הובא באמצעות שב"ס
פרוטוקול

ב"כ המשיב: אני התבקשתי להמציא גורם תמיכה מסוים. לאחר הדיון שוחחתי עם אחותו של המשיב, אנבל, והיא בהחלט מוכנה להתגייס לטובתו וכן גם אביו.
המשיב החל בגמילה לפני 3 שנים, הליך הגמילה היה 9 חודשים, הוא עזב על דעת עצמו ולמחרת כבר היה בתחנת המשטרה והסגיר את עצמו.
אנחנו זקוקים לתסקיר. חברי הזכיר בדיון שעבר את הלכת יונס בבש"פ 27/15, יש מקרים שלא ברור אם חלופת מעצר כזו או אחרת תתאים או לא ולכן זה המקום ללכת לתסקיר, אני יודע שאי אפשר לקבוע מסמרות, וזה מקרה מובהק לאדם שחייב גמילה, המשיב מביע צער על המעשה.
בדיון שעבר ביקשתי להזכיר עדות של המתלונן ולא הזכרתי אותה, ואותו מתלונן אומר, אדם אומלל בן 68, עיוור, "בגלל שהוא שתיין כרוני זרקו אותו מהדירה שלו אני נתתי לו אישור לגור בדירה שלי, בעבר היו מקרים שדמיטרי היה שתוי וקילל אותי וגם באותו יום שהוא מוסר את העדות על פי הקול שלו הוא אומר הרגשתי שהוא שתוי והרגשתי ריח אלכוהול בסלון הבית". אחר כך הוא מגיע למשטרה ומבקש לבטל את התלונה אם כי הוא אומר שהוא לא מוכן שיחזור לגור בביתו, היה צו הרחקה והיו הוראות חוקיות והוא הפר אותן. כל העבירות הן על רק שכרות ואכן היה בגמילה והוא מבקש לחזור להליך. הוא היה בהליך גמילה לפני 3 שנים כ- 9 חודשים. העזיבה היתה לפני כ- 3 שנים ומאז לא היה שוב בגמילה, ולא היה בגמילה עובר למעצר ולא בעיצומו של תהליך גמילה.
הגשתי פסיקה. מפנה לפס"ד של כב' השופט רון שפירא, שם היה מדובר במקרה של שוד, קשירת קשר לבצע פשע ועוד שני אישומים של ניסיון שוד, אישום רביעי שוד, אישום חמישי שוד, שישי שוד, והיה תסקיר שקבע שקיים פוטנציאל שיקומי והמליץ על אפשרות של שחרור לחלופת מעצר מוסדית "אילנות".
כב' השופט שפירא אומר מאז תיקון 113 הרי אנחנו מחויבים לבחון נסיבות של פוטנציאל לשיקום.
אפשר לבחון אפשרות גמילה מאלכוהול בכלא.
ב"כ המבקשת: עמדתנו היא כי אפילו ימצא שירות המבחן שיש פוטנציאל שיקומי, ושיש סיכוי טוב לגמילה, הרי שלא ניתן לשחרר לגמילה מאחר שלא ניתן לתת כל אמון במשיב נוכח עברו בהפרת הוראות חוקיות. זה התנאי השלישי בהלכת סויסה חלופת מעצר צריכה לאיין מסוכנות.
בנוסף לטיעונים שכבר נשמעו על ידי בדיון הקודם, אנחנו מתנגדים לבחינת שירות המבחן גם מטעם זה ועותרים למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.
מציג פס"ד בעניין אבטה בש"פ 29/14. ביהמ"ש המחוזי בעניין דומה יחסית עצר משיב גם עם בעיית אלכוהול ללא שליחה לתסקיר וביהמ"ש העליון דחה את ערר ההגנה, גם שם הסניגור ביקש רק תסקיר שיבחן אפשרות גמילה וביהמ"ש מפנה, בין היתר, לעברו הפלילי של המשיב שם ולמאסר על תנאי שתלוי ועומד נגדו, ומאשרר את החלטת ביהמ"ש המחוזי. אני סבור שהעניין שלנו חמור אפילו יותר מהעניין הזה כיוון שבמקרה שלנו היתה בריחה של המשיב ממלכישוע, אז קל וחומר שלא ניתן לתת בו אמון כשכבר ניתנה לו הזדמנות לעבור גמילה.
אי אפשר להפוך את ההלכה על פיה והלכת סויסה היא ברורה ולטעמנו המשיב לא עומד באף אחד מהתנאים שלה.

ב"כ המשיב: בפסק הדין שחברי מציג מדובר במי שלא התקבל התנאי של פניה ראשונה של תחילת הליך גמילה.
המקרה שלנו שונה. עברו שלוש שנים מאז שהוא היה בגמילה ואנחנו חושבים היום שדברים השתנו והדברים לא ברורים וכשהם לא ברורים ולא ברור אם חלופת מעצר תשרוד, אז לפי בש"פ יונס יש מקום לשלוח לתסקיר, אני מתקשה להבין מה הנזק שייגרם אם יישלח לתסקיר.
שירות המבחן גם ממליץ לגבי הסיכון של חזרה על מעשים, של אפשרות לברוח.

ב"כ המבקשת: הבעיה בחלופת כאלה היא בין היתר שהן לא הרמטיות וראינו זאת גם לגבי המשיב הזה שברח, וגם אם יתקבל תסקיר עמדתנו לא תשתנה משום שאי אפשר לתת אמון במשיב עצמו ולא משנה גם אם יתקבל תסקיר חיובי.

<#6#>
החלטה

1. נגד המשיב הוגש כתב אישום יחד עם בקשה במעצר עד תום ההליכים.

2. כתב האישום מייחס לו שלושה אישומים, הכוללים עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, תקיפה והפרת הוראה חוקית.

על פי עובדות כתב האישום, הנאשם הוא בנה של נטליה, המתגוררת יחד עם קרוב משפחה, הוא המתלונן, יליד 1947, הנושא תעודת עיוור.

באישום הראשון היו המשיב והמתלונן בביתו של המתלונן ביום 22.1.15. המשיב היה שרוי בגילופין, אחז בחולצתו של המתלונן ודחף אותו, מאחר שנתבקש על ידו לחדול משתיית אלכוהול. נוסף על כך צעק המשיב לעבר המתלונן "לך מפה הדירה היא שלי, אני אשתה וודקה כל היום". המתלונן, אשר חשש מהנאשם בעקבות דברים אלה, יצא מהבית והמתין בכניסה לבניין. בסמוך לאחר מכן הגיעה אמו של המשיב ונכנסה לבניין יחד עם המתלונן. אז דחף המשיב את המתלונן פעם נוספת והחל לצעוק עליו ועל אמו, אשר מהפחד נעלו עצמם בחדר השינה והזעיקו משטרה.

באותו יום, ובהמשך לאמור באישום הראשון, חתם המשיב על כתב ערובה לפיו נאסר עליו ליצור קשר עם המתלונן ועם אמו, או להיכנס לביתם למשך 15 ימים. אלא שכבר למחרת, סמוך לחצות, תוך שהוא מפר ביודעין את הוראת קצין המשטרה, נכנס המשיב לבית דרך החלון והחל לשמוע מוזיקה בעוצמה גבוהה. בכך הפר הוראה חוקית שניתנה לו.

בהמשך לאמור באישום השני, ביום 15.3.15 הוצא לבקשת אמו של המשיב צו הגנה ונאסר עליו להתקרב לבית. ביום 31.3.15, תוך הפרה ביודעין של הצו, הגיע המשיב ביחד עם אחר לבית והחל לצעוק על המתלונן שיעוף מהבית. המתלונן חשש מפניו, יצא מהבית והמתין על כיסא בכניסה לבנין. בהמשך, הגיעה לבית המטפלת של המתלונן וביקשה מהמשיב לעזוב את הבית. הוא עשה כן, בעודו שרוי בגילופין, אך כאשר הבחין במתלונן תקף אותו באכזריות בכל חלקי גופו באמצעות ידיו ורגליו, זרק עליו בקבוקי זכוכית והיכה אותו בראשו באמצעות שברי מרצפת, חרף נסיונם של אחרים להרחיק אותו מהמתלונן. כתוצאה מכך התעלף המתלונן ופונה באמבולנס לקבלת טיפול רפואי, תוך שסבל משברים מרוסקים במערת המצח הימנים, באף, בדופן הלטראלית ובארובות עיניו וגם בלסת.
בשל מעשים אלה נגרמו למטפלת של המתלונן חבלות בחזה ובידיה.

3. ביום 16.4.15 הסכים המשיב לקיומן של ראיות לכאורה בעניינו אך ביקש לשלוח את המשיב לקבלת תסקיר של שירות המבחן. הוא ציין כי מדובר במי שבעבר ניסה להיגמל, ולפני שלוש שנים, לאחר ששהה במסגרת לגמילה במשך 9 חודשים – עזב אותה. לדבריו, המשיב מעוניין היום להיגמל ומאחר שמעשיו נעשו על רקע השתיה, יש לכך חשיבות גבוהה. כידוע, בהתאם לתיקון 113, שיקול משמעותי בעת גזירת עונשו של נאשם הוא שיקול השיקום. לדבריו, יש לאפשר בחינה של סיכויי השיקום של המשיב ובהתאם לאמור בבש"פ 27/15 יונס נ' מדינת ישראל, מדובר באחד מאותם מקרים בהם יש צורך בבחינה של שירות המבחן על מנת לקבל את התמונה המלאה, טרם החלטה האם חלופת מעצר תסכון, אם לאו.

4. המבקשת מתנגדת מכל וכל לשליחתו של המשיב לקבלת תסקיר. מציין התובע, כי המשיב מואשם בכתב האישום בשני מקרים של הפרת הוראה חוקית. אם לא די בכך – בעברו הרשעות בגין הפרת הוראה חוקית, משנת 2012, משנת 2010, משנת 2009. נוסף על כך בעברו עבירות תקיפה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, כמו גם התנהגות פרועה במקום ציבורי ותקיפת עובד ציבור, וכן איומים. מכאן, שלא ניתן לתת כל אמון במשיב.
לטענת התובע, מדובר במקרה שבו לפחות שניים מהתנאים שנקבעו בהלכת סויסה (בש"פ 1981/11) לא מתקיימים (התנאי שהנאשם החל בגמילה עוד טרם ביצוע העבירה והתנאי כי באפשרותו של הליך הגמילה לתת מענה הולם למסוכנות הנשקפת מהנאשם), ולכן – גם אם שירות המבחן יסבור שקיים פוטנציאל הצלחה להליך הגמילה, לא ניתן יהיה לשחרר את המשיב בהתאם להלכות הקיימות. התובע הפנה לבש"פ 29/14 אבטה נ' מדינת ישראל [9.1.14], שם נבחן מקרה דומה ביותר לשלנו. ביהמ"ש המחוזי לא הפנה את המשיב לקבלת תסקיר, מנימוקים דומים. הסניגור טען כי היה מקום להפנות את המשיב באותו מקרה לכל הפחות לקבלת תסקיר וביהמ"ש העליון, מפי כב' השופט זילברטל, קבע כי יש לדחות את הערר. העורר שם לא החל בתהליך גמילה לפני שנעצר, הפניה הראשונית למלכישוע (אם נעשתה) אינה בגדר תחילתו של הליך גמילה. עוד צוין, כי נוכח ניסיון העבר לא ניתן לתת באותו עורר אמון, מאחר שלא נרתע מהפרות חוק גם לאחר שריצה בעברו מאסר, וגם כאשר תלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה . לפיכך, דחה ביהמ"ש העליון את הערר ולא הפנה את העורר לקבלת תסקיר.

5. בדיון הקודם, לאחר ששמעה עמיתתי, כב' השופטת עטר, את טיעוני הצדדים, ציינה באוזני ב"כ המשיב כי בכל מצב יש צורך ב"גורם תמיכה מסוים", אשר יוכל ללוות את המשיב כדי שבכלל תישקל אפשרות של בחינת הליך גמילה. לפיכך, נדחה הדיון, מאחר שבאותו רגע לא יכול היה המשיב להציע גורם, כאמור. היום הודיע הסניגור כי גם אחותו של המשיב וגם אביו של המשיב (שאינם נמצאים באולם) הסכימו להוות גורמים, כאמור.

6. שקלתי בכובד ראש את עתירת הסניגור, אך לצערי – בסופו של דבר נראה לי כי צודק התובע. על פני הדברים ברור, כי גם אם שירות המבחן יסבור שמתקיים התנאי של "קיום פוטנציאל הצלחה של הליך גמילה", אשר נדרש במסגרת הלכת סויסה, הרי שבמקרה דנן לא מתקיים התנאי שלפיו המשיב החל בגמילה עוד טרם ביצוע העבירה, ולא מתקיים התנאי שהליך גמילה יוכל לתת מענה הולם למסוכנות הנשקפת מ המשיב.
המשיב השתלב בעבר, במהלך 9 חודשים, בהליך גמילה, ועזב את המסגרת. מאז חלפו 3 שנים. למרות הסתבכויות שונות, המשיב לא עשה נסיונות נוספים במהלך שלוש השנים שחלפו להשתלב בגמילה ולפתע כעת, הוא מביע רצון עז לעשות כן. נוסף על כך, אף אילו סברתי שניתן לרכך במידה מסוימת את התנאי הראשון, כפי שקבע ביהמ"ש העליון בבש"פ 3292/14 ציבר נ' מדינת ישראל [20.5.14], הרי שנוכח עברו הפלילי של המשיב, הכולל הרשעות בהפרת הוראה חוקית, בגינן אף נשא מאסרים בפועל, ונוכח העובדה שכתב האישום הנוכחי כולל שני אישומים בעבירות כאלה, אשר נעברו שעה שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי חב הפעלה, לא ניתן לומר שמסגרת של גמילה, אשר מטבעה אינה מסגרת הרמטית והדוקה, כידוע לכל, ודורשת אפשרות לתת אמון במידה רבה במי שמשולב באותה מסגרת, לא ניתן לומר שמסגרת כאמור תוכל לאיין את המסוכנות הנשקפת מהמשיב. אני מוצאת חיזוק לעמדה זו גם בעניין אבטה המוזכר לעיל שהוצג על ידי התובע.

7. לפיכך, איני מוצאת כי יש מקום להפנות את המשיב לקבלת תסקיר, שכן חלופת מעצר בעניינו – לא תסכון, וכאשר ביהמ"ש מגיע למסקנה זו, הרי שאין מקום לשלוח את המשיב לשירות המבחן, כפי שקבע כב' השופט זילברטל בבש"פ 1660/15 מסעד נ' מדינת ישראל [16.3.15], וכך גם קבע כב' השופט עמית בבש"פ 27/15 יונס, אשר הוזכר לעיל.

לאור כל האמור, אני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

<#3#>

ניתנה והודעה היום ב' אייר תשע"ה, 21/04/2015 במעמד הנוכחים.

מיכל ברק נבו , שופטת