הדפסה

מדינת ישראל נ' הברה ט- 1416837(עציר)

בפני:
כב' השופט גלעד נויטל, אב"ד
כב' השופט מאיר יפרח
כב' השופטת גיליה רביד

בעניין:
מדינת ישראל – פרקליטות מחוז ת"א (פלילי) –
ע"י ב"כ עו"ד דפנה יבין
המאשימה

נגד

אדנה הברה -
ע"י ב"כ עו"ד מיכל עורקבי ועו"ד ענבל מטס
הנאשם

הכרעת דין

השופטת גיליה רביד:

1. כללי:

1.1 כתב האישום מייחס לנאשם ביצוע עבירה של רצח בהתאם לסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), בכך שבתאריך 22.6.11, בשעות הבוקר, במפעל "בן עמי פלסט" ברח' המשביר 20 בתל אביב (להלן: "המפעל") גרם בכוונה תחילה למותו של Teages Habtemichael (להלן: "המנוח"), שהיה חברו לעבודה באותו מפעל. מותו של המנוח נגרם עקב נזק חמור למוחו כתוצאה מ-5 מכות פטיש שהכה הנאשם בראשו ובעורפו של המנוח.

1.2. כתב האישום הוגש לראשונה בתאריך 4.12.11 אך ההליכים נגד הנאשם הופסקו בתאריך 12.3.12 בהתאם לסעיף 15( א) לחוק טיפול בחולי נפש התשנ"א-1991 וסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי ( נוסח משולב) תשמ"ב-1982, מחמת שהנאשם נמצא בלתי כשיר לעמוד לדין. כתב האישום חודש בתאריך 29.5.14 לאחר שהנאשם שוחרר מאשפוז פסיכיאטרי בבית החולים שער מנשה ונקבע כי הינו כשיר לעמוד לדין.

2. השאלה הצריכה הכרעה בענייננו:

2.1. המחלוקת העובדתית בין הצדדים היא מצומצמת ומתייחסת בעיקר לפרטים שונים שיש להם השלכה על הערכת מצבו הנפשי של הנאשם, כפי שיפורט בהמשך. העובדות הנוגעות לעצם ביצוע העבירה אינן שנויות במחלוקת, ומרבית הראיות בהתייחס אליהן הוגשו בהסכמה.
ההגנה אינה חולקת על כך שהנאשם ביצע את המעשה שגרם למותו של המנוח, ואף אינה חולקת, שמעשי הנאשם מבססים כנגדו עבירה של רצח בכוונה תחילה על פי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין (ראה פרוטוקול עמ' 152 ש' 2-3).

המחלוקת העיקרית בין הצדדים - זו השאלה הצריכה הכרעה במשפט - נוגעת למצבו הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה ולשאלה האם, כטענת ההגנה, עומד לזכות הנאשם הסייג הקבוע בסעיף 34ח' לחוק העונשין, קרי, שבשל מצבו הנפשי הוא היה חסר יכולת של ממש להימנע מביצוע המעשה אשר גרם למותו של המנוח. יודגש, כי ההגנה אינה חולקת על כך שהנאשם הבין את אשר הוא עושה ואת הפסול במעשהו בהתאם לאמור בסעיף קטן (1) של סעיף 34ח' לחוק, אך לטענתה, כאמור, מתקיים התנאי המפורט בסעיף קטן (2) של הסעיף הנ"ל, המדבר על אי יכולתו של הנאשם להימנע מביצוע המעשה.

2.2 בקצרה יצוין עתה, כי לצורך הוכחת הטענה שהנאשם היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה, המאשימה נסמכת על עדותה ועל חוות דעתה של ד"ר קלרה שילד מבית חולים אברבנאל וכן על מכלול הראיות שנצברו בתיק. מכל אלה ניתן ללמוד לגישתה של התביעה, כי גם בהנחה שהנאשם סבל מהפרעה/מחלה שפגעה ברוחו כדרישת סעיף 34ח', אין כל אינדיקציה לכך שהוא היה חסר יכולת להימנע מביצוע המעשה, וההגנה לא הרימה את הנטל לעורר ספק סביר לקיומה של אפשרות שכזו.
ההגנה מצדה נסמכת על עדותו וחוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר גיא אור אשר בדק את הנאשם בתאריך 25.1.2012 (ראה חוות דעת נ/4). מסקנת ד"ר אור הייתה שהנאשם סבל בעת ביצוע המעשה מהפרעה פסיכוטית (מחלת נפש מסוג סכיזופרניה) המתבטאת במחשבות שווא פרנואידיות. לגישתו, כל מעשיו ופעולותיו של הנאשם נגזרו מתכני השווא הללו, ולכן הוא היה חסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה.

3. להלן ייסקרו בקצרה ובאופן כרונולוגי העובדות הרלוונטיות שאינן שנויות במחלוקת:

3.1. הנאשם הינו תושב אתיופיה שהגיע ארצה בשנת 2007 בזהות בדויה כשהוא נחזה להיות תושב אריתריאה בשם אספה טוולדה (ראה, בין השאר, בפרוטוקול עמ' 12 ש' 21-24). הנאשם החל את עבודתו במפעל בתאריך 11.3.08, ובמשך השנים, בזכות היותו עובד חרוץ ומסור, הוא זכה להיות מעין איש קשר עבור ההנהלה ואחראי על העובדים הזרים האחרים, וכן קיבל את מפתחות המפעל לצורך פתיחת המקום ונעילתו.

3.2. המנוח, יליד 1977, הינו תושב אריתריאה אשר החל את עבודתו במפעל בחודש אוגוסט 2010 (ראה הודעת שלמה בן עמי ת/1 עמ' 1 ש' 10).

3.3. בתאריך 21.6.11, ביום שקדם לאירוע הרצח, התעורר ויכוח חריף בין הנאשם למנוח בקשר לסכין יפנית המשמשת לעבודה. אין חולק, כי בעקבות העימות עם המנוח החליט הנאשם על דעת עצמו, בצעד חריג, להפסיק את פעולת המכונות במפעל בשעה 16:00 לערך, ולהשבית בכך את העבודה בשעה מוקדמת מהרגיל.
בהגיע למקום שלמה בן עמי, בעל המפעל, הנאשם התלונן בפניו ובפני בנו, אלי בן עמי, שהמנוח איים עליו באמצעות סכין, טענה שהוכחשה באותו מעמד על ידי המנוח ולא זכתה לאישור מצד עובדים אחרים (ראה שלמה בן עמי- ת/1 עמ' 1 ש' 25 ואלי בן עמי - ת/11ב' עמ' 12). שלמה ואלי בן עמי הסתפקו בהזהרת העובדים שלא לאיים האחד על השני.

3.4. לאחר שהופסקה העבודה כאמור, נסע הנאשם לכיוון ביתו בדרום תל אביב יחד עם חבריו לעבודה אפרם טספהמרים (להלן: "אפרם") ואברהה קסטה (להלן: "קסטה"). בשעה מאוחרת יותר, ברח' לוינסקי בתל אביב, נתקל הנאשם במנוח ובעובד נוסף בשם יונס טספהסילסי (להלן: "יונס"). לגרסת הנאשם כמשתקף בתלונה שהגיש מאוחר יותר במשטרה, כפי שיורחב בהמשך, המנוח איים עליו באותו מעמד באמצעות סכין. לטענת יונס, מאידך, בעת שהוא והמנוח נתקלו בנאשם הם ישבו ושתו בירה באחד הבארים והמנוח בסך הכל פנה לנאשם והזמין אותו להצטרף אליהם, אלא שהנאשם המשיך בדרכו בהפטירו: "עדיף לעבוד מאשר לשתות בירה" (פרוטוקול עמ' 54 ש' 3-6).

3.5. אין חולק, כי בשעות אחה"צ של אותו יום הגיע הנאשם לחנותו של נפתלי לוי (להלן: "נפתלי") ברח' לוינסקי בת"א כדי לקבל חזרה קלטות שנתן לו לצורך המרתם לדיסקים. מסתבר, כי בין נפתלי לנאשם הייתה הכרות קודמת של כ-7 חודשים, הכרות שהעמיקה ב-3 החודשים שקדמו לאירוע. הנאשם נהג לשתף את נפתלי בבעיותיו, למשל בכך שהוא מעוניין לעזוב את העבודה ולפתוח עסק של וידאו. נפתלי לא העיד במשפט מפאת מצבו הבריאותי וההודעה שמסר במשטרה הוגשה בהסכמה כראיה לנכונות תוכנה (ראה ת/29). נפתלי מסר בהודעתו, כי בהגיע אליו הנאשם באותו יום, הוא סיפר לו שהייתה לו מריבה עם חבר לעבודה וכי הדבר הגיע לכדי הוצאת סכין. לדברי נפתלי, בשעה מאוחרת יותר הגיע אליו הנאשם שוב כשהוא נסער וסיפר שפגש במקרה את אותו אדם ברחוב, וכי "נמאס לו שאריתראים מאיימים עליו בעבודה עם סכין". הוא מחה על כך שמנהל העבודה לא התייחס ברצינות לדבריו ולא הזמין משטרה. לדברי נפתלי, הנאשם התקשר בנוכחותו לטלפון של מעסיקו מתוך רצון לשוחח עמו בנושא, אך לא היה מענה בטלפון. נפתלי הדגיש כי הביע סימפטיה לתלונות הנאשם ויעץ לו להתפטר מהעבודה.

3.6. בהמשך, בסמוך לאחר חצות, התקשר הנאשם למוקד המשטרה והודיע כי מישהו עוקב אחריו על מנת להרוג אותו, וכי אדם זה גם איים עליו באותו יום עם סכין (ראה דו"ח פעולה ת/10). לשוטר בארי חסון שהוזעק לטיפול באירוע סיפר הנאשם כי בזמן העבודה איים עליו בחור שעובד עמו, ואילו כאשר הגיע הביתה, הבחור עקב אחריו ואמר לו שהוא בן אדם רע וכי יהרוג אותו. הנאשם סיפר לחסון כי הבחין בסכין בידיו של אותו אדם ולכן התקשר למשטרה. בנסיבות אלה יצא חסון עם הנאשם לסריקות באזור, אך החשוד לא אותר והנאשם נלקח לתחנת המשטרה למסירת תלונה. תלונת הנאשם במשטרה (ראה ת/12), נמסרה בשעה 06:49 בתאריך 22.6.11 לאחר שנאלץ להמתין בתחנה מספר שעות לתורו מפאת העומס במקום. הנאשם סיפר באותה הודעה כי הזעיק את המשטרה משום שפגש במנוח בשעה 17:00 והלה איים עליו להרגו כשהוא מחזיק ברשותו סכין.

3.7 לאחר שהנאשם עזב את תחנת המשטרה בשעה 07:00 לערך הוא הלך ככל הנראה לדירתו (כך אליבא דבריו שנמסרו עם מעצרו כעבור מספר חודשים- ת/21ב' עמ' 13 ש' 7), ולאחר מכן, בסמוך לשעה 09:00, הגיע למפעל. בהגיעו למפעל פנה הנאשם לחדר ההלבשה המצוי בקומה השנייה כדי להחליף את בגדיו לבגדי עבודה, ואחר כך ירד ונכנס לחדר המכונות שם ישבו ועבדו שאר הפועלים, ביניהם המנוח.

3.8. אודות מה שהתרחש בחדר ההלבשה טרם שהנאשם נכנס לחדר המכונות קיימת מחלוקת עובדתית ומוצב סימן שאלה, שכן פרט לדבריו הלא עקביים של הנאשם שנמסרו לאחר מעצרו, לפיהם המנוח הכה אותו בחדר ההלבשה והוא נפל והתעלף, כפי שעוד יפורט בהמשך, אין בנמצא עדות או ראיה אחרות לאשר התרחש באותו חדר. יצוין, כי אזור זה במפעל אינו מכוסה על ידי מצלמות האבטחה.
אשר לשלב שלאחר כניסת הנאשם לחדר המכונות, קיים תיעוד מלא של ההתרחשות במצלמות העסק (ראה סרט ת/34א' וכן תמונות ת/34ב'). צפייה בסרט (במיוחד על ידי העברה ידנית מתמונה לתמונה) מראה תחילה את המנוח כשהוא יושב ועובד בעמדת העבודה שלו כשלידו עובד פועל אחר (יונס). הנאשם נראה חולף על פני המנוח פעמיים תוך כדי חציית החדר מצד לצד. בשלב מסוים, יונס קם ויצא מהחדר ואז נראה הנאשם כשהוא חוכך בדעתו (תוך שהוא משפשף את פדחתו כחושב), חוזר על עקבותיו, נעלם לרגע מהתמונה, ואז חוזר פנימה כשבידו פטיש. הנאשם נראה מגיע מאחורי גבו של המנוח ומנחית את הפטיש על ראש המנוח כ-3 פעמים ואחר כך ממשיך להכותו מספר פעמים נוספות גם לאחר שהלה כבר שכב על הרצפה מתבוסס בדמו. לאחר מכן נראה הנאשם יוצא מהחדר כשהפטיש בידו (להלן: "אירוע הרצח").

3.9. אין חולק שמיד לאחר המעשה הנאשם עזב את המפעל ובדרכו החוצה השליך את הפטיש בחצר, בתוך ערימה של שקיות ופסולת (ראה מקום הימצאות הפטיש, לוח תצלומים ת/31 תמונות 15-22). על קורותיו של הנאשם משלב זה ואילך לא קיימות ראיות חד משמעיות, למעט דבריו של הנאשם בחקירותיו, כפי שעוד יפורט בהמשך. בכל מקרה אין חולק, שהנאשם עזב את תל אביב עוד באותו יום וכבר למחרת, לכל המאוחר, עבר לשטחי הרשות הפלסטינאית.

3.10. בתאריך 22.11.2011, חמישה חודשים לאחר האירוע הרצח, הוסגר הנאשם לשלטונות ישראל על ידי הרשות הפלסטינאית לאחר שנעצר ברמאללה ( ראה דו"ח פעולה ת/13). יצוין, כי בעת הסגרתו הנאשם החזיק ברשותו כסף מזומן בסך של 11,500 דולר, 170 ₪ ושני מכשירי טלפון.

4. גרסאות הנאשם:

4.1 יצוין כבר עתה, שהנאשם בחר שלא להעיד במשפטו, לא לספר את גרסתו לגבי האירוע ונסיבותיו ולא לספק תשובות ו/או התייחסות לסוגיות העובדתיות השונות שעלו במשפט. על המשמעות הראייתית של החלטה זו עוד ידובר בהמשך.
את גרסת הנאשם לגבי נסיבות האירוע, לרבות קורותיו לפני האירוע ואחריו ניתן אפוא ללמוד רק מאמרות חוץ שמסר לאנשים שונים וכן מהודעות שמסר במשטרה הן לפני אירוע הרצח והן לאחר הסגרתו ארצה, כעבור 5 חודשים.

4.2 התייחסות ראשונית לאירוע הרצח ולקורותיו של הנאשם לאחר מכן נשמעה מפי הנאשם מיד לאחר הסגרתו ארצה בתאריך 22.11.11 בדברים שמסר לשוטר כארם עבדאללה, המשמש כשוטר לתיאום וקישור בגזרת יריחו ( ראה דו"ח ת/13). השוטר עבדאללה העיד בבית המשפט וסיפר שהנאשם אמר לו במהלך שיחתם שהוא ברח בשעתו ממשטרת תל אביב לשטחים לאחר שתקף אדם בתל אביב. כמו כן סיפר לו הנאשם באותה הזדמנות שבהיותו ביריחו הוא נעצר למשך 3 חודשים, ולאחר מכן ברח לרמאללה ועבד שם כחודשיים עד להסגרתו ( ראה פרוטוקול עמ' 31-33).

4.3 בשעות הערב של ה-22.11.11 הועבר הנאשם לטיפולו של השוטר דמיטרי חינמבלום ( עד מס' 10, עמ' 33 לפרוטוקול) ואז הוברר לראשונה שהוא דרוש לחקירה במרחב יפתח בחשד לרצח. בשיחתו עם השוטר חינמבלום מסר הנאשם גרסת מעט שונה מזו שמסר לכארם עבדאללה. הפעם הנאשם לא אמר דבר לגבי האפשרות שהוא תקף מאן דהוא, או שנאלץ לברוח מהמשטרה. הוא סיפר שהותקף במקום עבודתו פעמיים על ידי עובד אחר, כי נאלץ להתגונן מפניו וכי ברח ליריחו מחמת הפחד שחש מאותו תוקף ( ראה דו"ח פעולה ת/14).

4.4 הודעה ראשונה נגבתה במשטרה מהנאשם בתאריך 23.11.11 בשפה האנגלית (ראה ת/21א'+ב+ג). יוער, כי לצורך הבנה נכונה של דברי הנאשם נכון להאזין להקלטת החקירה בשפה האנגלית שכן התרגום מאנגלית לעברית, כמשתקף בתמליל ת/21ב' חוטא לפעמים למובן המדויק של המילה.
השיח עם הנאשם במהלך החקירה היה קולח למדי. הנאשם התייחס ישירות לשאלות שעליהן נשאל ודיבר באופן שנראה רציונאלי ולעניין. הנאשם זכר לכאורה את האירוע ולא טען לבעיות בזיכרון בקשר אליו. השוטר מוטי חרוץ שגבה את הודעת הנאשם לא נתן כל ביטוי בגוף ההודעה או במזכר חיצוני לאפשרות שנתקל בקושי לתקשר עם הנאשם, או כי זיהה אצלו בעיה נפשית כלשהי. לשאלות הסנגורית בחקירה נגדית חרוץ שלל זאת מפורשות, וכן שלל את האפשרות שהנאשם לא הבין את השאלות או את הסיטואציה (פרוטוקול עמ' 47 ש' 27-28).
וכך בתמצית סיפר הנאשם בהודעה זו:
בהתייחס ליום שקדם לרצח, הנאשם סיפר שהמנוח איים עליו בהיותם בעבודה (בהודעה מופיע התרגום "הזהיר אותי") ואף ניסה לתקוף אותו. הנאשם הוסיף וסיפר כי שבוע קודם הוא קיבל איומים גם מעובד בשם יולאס (צ.ל. יונס). הנאשם אישר כי השבית את עבודת המפעל מחמת שחשב שמסוכן להמשיך לעבוד, וכי היה מפוחד מפני שלמנוח הייתה סכין ויכול היה להרוג אותו.
הנאשם הביע התמרמרות על תגובת בעל המפעל ובנו, ועל כך לא העניקו לו גיבוי. לדבריו הוא סיפר את שאירע לבוס שלו אבל הלה לא נתן לו "תשובה טובה" ואפילו אמר לו שהוא אדם רע בגלל שסגר את המפעל (ת/21ב' עמ' 3 ש' 33). לדברי הנאשם, הוא שאל את הבוס שלו מדוע הוא אינו מגן על החיים שלו שהרי שהוא עובד כבר 3.5 שנים (עמ' 5 ש' 4-10) וציפה ממנו, כמי שאחראי על העסק, לגשת ולהתלונן במשטרה כשם שעשה שנה קודם, כאשר הותקף על ידי עובד אפריקאי אחר. הנאשם גם הביע התמרמרות על הטיפול המשטרתי באותו מקרה קודם, בטענה שלמרות ההבטחות שהתוקף יישב בכלא לא כך קרה, והוא חזר לעבוד (עמ' 7 ש' 24-37).
הנאשם סיפר, כי בשעות הלילה של ה-21.6.11 הוא יצא עם שוטר לאתר את המנוח לאחר שהלה עקב אחריו בתחנה מרכזית יחד עם חבר שלו. לדברי הנאשם, בסיור עם השוטר המנוח לא אותר ואז הוא הוסע לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה. הנאשם מתח ביקורת על הטיפול המשטרתי על כך שהשאירו אותו על ספסל בחוץ ואיש לא התייחס אליו למרות שבכה. לדבריו, רק בבוקר הגיעה שוטרת ורשמה את דבריו תוך שהיא מזרזת אותו ואומרת לו שמוקצבות לו רק 20 דקות. אחר כך היא נתנה לו פתק ביד ואמרה לו ללכת הביתה.
לגבי יום הרצח, הנאשם סיפר כי חזר מתחנת המשטרה לביתו בערך בשעה 7:00 והלך לישון למשך כשעה כי היה מאוד עייף. אחר כך בערך בשעה 9:00 הוא הגיע למפעל כדי לעבוד כרגיל. לדברי הנאשם, תחילה הוא הלך להחליף את בגדיו לבגדי עבודה, ושם, בחדר ההלבשה, הכה אותו המנוח מכות בעורפו ובגבו והוא נפל ארצה והתעלף (עמ' 13 ש' 31 עד עמ' 14 ש' 5). הנאשם הוסיף וציין כי הדבר לא תועד משום שבחדר ההלבשה אין מצלמות וגם היה מאוד חשוך (עמ' 13 ש' 29). לדברי הנאשם, לאחר שהמנוח תקף אותו, כאמור, המנוח הלך לעבוד ליד המכונה שלו כאילו לא קרה דבר ("כמו אדם טוב" כלשונו). בעקבות מה שקרה, כך לדברי הנאשם, הוא נעשה עצבני (עמ' 14 ש' 15) והחל להכות את המנוח עם פטיש. הנאשם זכר שהכה את המנוח בעורפו ובכתפו אך לא ידע לומר כמה פעמים, אבל אמר שהכה אותו "באמת" (רוצה לומר מכות רציניות) וכי היה "עצבני, מאוד עצבני" (עמ' 14 ש' 38). בכל מקרה, הנאשם אישר שהכה את המנוח יותר משתי מכות ויצא החוצה מהמפעל. לדבריו, הוא היה מבולבל, לא ידע לאן הוא הולך ואז התקשר למונית ונסע לתחנת המשטרה ברח' סלמה אך לא נכנס פנימה אלא הגיע עד חדר השירותים ומשם לקח מונית לביתו. בביתו הוא ישן כ-4 שעות ואחר כך נתן למישהו את המחשב שלו ואת מכשיר הווידאו שלו, נטל 6,000 ₪ ושלח לבני משפחתו בחו"ל ואחר כך נסע באוטובוס לירושלים, כי היה מפוחד, כי מישהו עקב אחריו (עמ' 16 ש' 1-17). לדברי הנאשם הוא ישן בכנסיה האורתודוקסית בירושלים ובערב תפס אוטובוס לרשות הפלסטינאית, ליריחו.
בהיותו בשטחי הרשות, הוא לן תחילה במשך 6 ימים באחד הבתים תמורת 300 ₪ ואחר כך נעצר על ידי קצין מודיעין מאחר שלא היה לו דרכון. לדברי הנאשם הוא שהה במעצר כ-3 חודשים ביריחו. הנאשם תיאר תקופת מעצר לא קלה במהלכה כלאו אותו בלא שראה אור יום ומבלי שיסבירו לו דבר. הוא פתח במעין שביתת רעב ומנע מעצמו אוכל ושתייה עד שהסכימו להפגיש אותו עם הצלב האדום. בתום כשלושה חודשים הוא שוחרר לדרכו וניסה לעבור את הגבול לירדן (עמ' 21 ש' 30) אך לא הצליח. הוא שהה כחודשיים ברמאללה עד שחלה ואושפז בבית חולים בגלל כאבים באגן. בבית החולים, בהסתמך על מסמך כלשהו שמצאו ברשותו הוחלט על הסגרתו לישראל.
לשאלות החוקר ענה הנאשם כי לא ידע שהמנוח מת כתוצאה מהמעשה.

4.5 למחרת, בתאריך 24.11.11, לאחר שמעצרו של הנאשם הוארך בבית המשפט, הנאשם נחקר בשנית (ראה ת/15א+ב+ג). החקירה הייתה מלווה בתרגום לשפה האמהרית אך היא התנהלה לסירוגין בעברית, אנגלית ואמהרית, על פי בחירת הנאשם.
נקל להיווכח כי בתוך היממה שמאז החקירה הקודמת חל שינוי בגישתו של הנאשם. כבר בפתח החקירה שאל הנאשם אם הוא יכול להימנע מלהשיב ולשתוק. אחר כך, כאשר הוסבר לו שהוא רשאי לשתוק אך שתיקתו עלולה לשמש נגדו, הוא טען שהוא עייף, שהוא מבקש מנוחה, שהוא " לא נורמאלי", שהוא לא מבין את המתורגמן וצריך להחליפו, שכבר השיב על השאלות וכיוצא באלה תשובות שלא אפשרו את התקדמות החקירה. הנאשם נמנע אפילו מלהשיב לשאלות אינפורמטיביות פשוטות, בהן שמו וכתובתו, והתחמק מלהתייחס לפרטי זהותו האמתיים וכן למסמכים המזויפים שעמם הגיע ארצה, הכול באופן שהצטייר בפני חוקריו כהתנהלות מתחמקת במתכוון ( למשל ראה דברי החוקר בעמ' 30 ש' 7 ואילך, עמ' 37 ש' 10 ואילך). לאחר עת ארוכה של חקירה ( שמשתקפת לאורך של כ-40 עמודי תמליל) הנאשם התרצה במידה מסוימת והחל לספק תשובות לגופו של עניין. כך, לשאלה מדוע זייף את מסמכי הזיהוי שלו השיב שרצה להישאר בישראל ( עמ' 39 ש' 27), בהתייחסות לאירועי יום 21.6.11 סיפר הנאשם שהמנוח איים עליו בעבודה שיהרוג אותו וכי ניתן לראות זאת במצלמה. לדבריו, אף אחד מהעובדים האחרים לא יוכל להעיד על כך משום שכולם עבדו ולא שמעו זאת ( עמ' 50 ש' 27). הנאשם הוסיף, כי יגיד לשופט שהמנוח ניסה להרוג אותו ( עמ' 51 ש' 13). בהתייחסות למה שאירוע בחדר ההלבשה טען הנאשם ( לראשונה) כי כשהלך להחליף בגדים שמע ש"מלכלכים עליו" (עמ' 56 ש' 15). אחר כך, לדבריו, הגיע המנוח ותקף אותו כך סתם ללא אומר ודברים. שלא כעולה מן הראיות המוסכמות, הנאשם סיפר שבתאריך 21.6.11 הוא חזר מהעבודה לבד במונית שרות ( עמ' 63 ש' 5-17) ועוד אמר, בניגוד לדבריו הקודמים, שכאשר פגש את המנוח אחר הצהריים הלה לא רק איים באמצעות הסכין אלא אף תקף אותו ( עמ' 63 ש' 31).
הנאשם הראה נכונות לספק תשובות כל עוד שלא דובר עמו בנושא גרימת מותו של המנוח. בכל אימת שנעשה ניסיון לחקור את הנאשם לעצם אירוע הרצח הוא מילא פיו מים, או טען שאינו זוכר ( עמ' 35 ש' 36 עד עמ' 57 ש' 6). זאת ועוד, הנאשם נשאל כיצד יתכן שאינו זוכר אם יום קודם ידע לספר מה אירע, אך הנאשם התמיד באמירה שאינו יודע מה קרה. בהמשך, כאשר החוקר שב וניסה לחקור את הנאשם לגבי יום האירוע, חדל הנאשם לשתף פעולה לחלוטין ולא היה ניתן להמשיך ולדובבו. הנאשם אפילו אמר שאינו מכיר את המנוח ואינו יודע מי הוא ( עמ' 73 ש' 30 ואילך).
נכון להעיר כבר עתה, כי בהמשך לחקירה זו נבדק הנאשם בבי"ח אברבנאל על ידי ד"ר טטיאנה צ'רניאק וזו קבעה שקשה להתחקות אחר מצבו הנפשי ואחר בוחן המציאות שלו מאחר שאינו עונה לשאלות. היא ציינה שלא נצפתה התנהגות הלוצינטורית. כך גם ד"ר דני פישר שבדק את הנאשם באותו יום במרפאה בימ"ר תל-אביב והתקשה להחליט לגבי אמינותו או מצבו הנפשי. משכך, המליץ על בדיקה בתנאי אשפוז ( ראה מתוך חוות דעתה של ד"ר שילד מיום 28.12.11 בקלסר ת/28).
4.6 הנאשם נחקר בשלישית בתאריך 28.11.11 (ראה הודעה ת/16). באותו יום גם בוצעו עימותים בינו לבין אפרם, קסטה ויונס ( ת/17, ת/18, ת/19 ותמליל ת/27 ).
תשובות הנאשם בחקירה היו בחלקן תמוהות ולא הגיוניות. הוא לא זיהה את המנוח ואת יונס בעת שראה אותם בסרט ההקלטה מיום האירוע. כמו כן טען שביום האירוע היה חולה. כאשר נשאל אם הוא סובל מבעיה נפשית והשיב שהוא סובל מדיכאון תקופה של מעל לשנה ונוטל תרופות שקיבל מרופא בשם "אדם" בבית חולים בת"א, ולא ידע למסור פרטים נוספים. הנאשם סרב להשתתף בשחזור האירוע. גם במהלך העימותים לא ניתן היה להשיג את שיתוף הפעולה של הנאשם. או שהנאשם לא הגיב כלל לדברים שאמרו העדים בנוכחותו, או שאמר שאינו יודע, או שדיבר ללא הגיון.
4.7 בתאריך 30.11.15 נחקר הנאשם פעם נוספת (ת/22 א+ב) והוצג בפניו סרט האבטחה מיום 21.6.11. הניסיון להציל מפי הנאשם תשובות ענייניות לא נשא פרי.

חוות דעתה ועדותה של ד"ר שילד:
5.1 חוות הדעת הראשונה (והעיקרית) שנכתבה בעניינו של הנאשם על ידי ד"ר שילד היא מיום 28.12.11 (להלן: "חוות הדעת"). היא נערכה על פי החלטת בית המשפט מיום 4.12.11 (כב' השופט קאפח) על מנת לבדוק את כשרות הנאשם לעמוד לדין, וזאת, בתנאי הסתכלות בבי"ח אברבנאל. בהמשך, לבקשת המאשימה, נערכו על ידי ד"ר שילד עוד 3 חו ות דעת משלימות מתאריכים 14.12.14, 14.1.15 ו-17.2.15 (ראה כל חוות הדעת בקלסר ת/28). ד"ר שילד העידה בבית המשפט ונחקרה על ידי ההגנה (פרוטוקול, עמ' 62 ואילך).

5.2 מתוך חוות דעתה המקיפה והמפורטת של ד"ר שילד אציין את הנקודות הבאות:
א) הנאשם לא היה עקבי בדיווחיו ולכן זהותו ופרטיו אינם וודאיים.
ב) לא ידוע על אשפוזים/טיפולים אמבולטוריים בארץ וכל ניסיון של הצוות לבררם לא צלח.
ג ) בבדיקתו הנאשם דיבר ברמזים, אמר דבר והיפוכו, לא השיב לשאלות הבהרה ולעיתים היה נגטיביסט בגישתו. בבדיקה ראשונה טען שמעולם לא אושפז ולא טופל נפשית, ובהמשך דיווח על אשפוז יחיד בבי"ח פסיכיאטרי בסודן וכן דיווח על בדיקה בבי"ח פרטי ערבי כשנה לפני הבדיקה.
ד) בבדיקה במחלקה היה במצב פסיכוטי פרנואידי פעיל כאשר השיפוט ובוחן המציאות פגומים, גילה חסר תובנה למצבו הנפשי ותובנה חלקית למצבו המשפטי.
ה ) הנאשם הפגין במהלך האשפוז הפרעות בזיכרון, בעיקר בנושאים טעונים רגשית, בהתמצאות ובאינטליגנציה, וזאת בצורה מוגזמת, לא עקבית ולא אותנטית. בכל בדיקותיו הפגין שכחה סלקטיבית מוחלטת באשר לפרטי האירוע בו נעצר (הדגשה שלי)
ו ) מתוך חומר החקירה הוסק: הנאשם הוא בעל קווי אישיות סכיזואידים, פרנואידים ונרקיסיסטיים. במהלך חצי שנה לפני האירוע חשב שמתנכלים לו ומאיימים על חייו במקום העבודה ויום לפני האירוע, בעקבות ריב עם המנוח, חש כי חייו בסכנה והגיש תלונה במשטרה נגד המנוח. אין עדות אובייקטיבית לאיומים על חייו. מפי אחרים עולה כי חל שינוי הדרגתי במצבו בחצי השנה האחרונה עם החמרה בחודש האחרון. להערכת ד"ר שילד כחצי שנה לפני האירוע פיתח בהדרגה "הפרעה דלוזיונלית מתמדת" (פרנויה ורה) כלפי הסובבים אותו במקום עבודתו. יחד עם זאת, ניכר שהנבדק שקל אפשרויות ועשה מאמצים להתרחק מהסביבה בה חש שמתנכלים לו, לכאורה התנהלות המצביעה על הפעלת שיקול דעת, בוחן מציאות ושיפוט תקינים. עולה מחומר החקירה שהחל מתאריך 28.11.11 השיב לשאלות לא לעניין ואמר משפטים לא הגיוניים ותמוהים, תיאור אשר מעלה חשד כי מדובר בדה קומפנסציה פסיכוטית חריפה בעקבות גורמי דחק רבים סביב מעצרו (הסגרתו, המעצר, החקירות האינטנסיביות והאישום החמור), כשברקע הפרעה דלוזיונאלית מתמדת.
ז) אבחנתה הסופית של ד"ר שילד הייתה שבהתייחס למצבו בעת הבדיקה הנאשם לקה בהפרעה פסיכוטית חריפה לא מסווגת בעקבות מעצרו וההליך הפלילי, ומחמת מצבו הפסיכוטי הפעיל, הגם שמסוגל להבחין בין טוב לרע, הוא אינו מסוגל לעקוב אחר ההליכים המשפטיים ויש להורות על אשפוזו. בהתייחס למצבו בעת ביצוע העבירה, קבעה ד"ר שילד כי אבחנתה שהנאשם לקה בהפרעה דלוזיונלית מתמדת תקפה גם לגבי התקופה הרלוונטית לביצוע העבירה. יחד עם זאת, לאור התנהלותו לפני, בזמן ולאחר ביצוע העבירה הוא היה מסוגל להבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור הבין את חומרת המעשה המיוחס לו והשלכותיו והיה מסוגל לשלוט בדחפיו התוקפניים ולהימנע מביצוע העבירה.
5.3 בעדותה בבית המשפט הוסיפה ד"ר שילד והסבירה את מסקנותיה בהתייחס למצבו בעת ביצוע העבירה, על בסיס הראיות בתיק ( עמ' 63 ש' 15 ואילך):
לגישתה, מהראיות עולה שהנאשם ביטא פחד לכאורה מהמנוח, ואולם לא ניתן לדעת אם מדובר בפחד המבוסס על איום אמיתי או שהדבר פרי דמיונו של הנאשם ( ראה גם עמ' 66 ש' 31 ואילך). מאחר שבחומר החקירה אין בנמצא עדות אובייקטיבית שהמנוח איים על הנאשם, הניחה המומחית לטובתו שהמחשבות הללו הן " מחשבת שווא" כלפי המנוח ( ראה גם עמ' 66 ש' 21). עם זאת, היא הדגישה, שפרט למחשבת שווא זו, לא נצפתה פסיכופתולוגיה אחרת ושאר תפקודיו של הנאשם היו תקינים. בוחן המציאות שלו היה תקין, הוא השתמש בכל מה שאדם נורמטיבי היה משתמש אם היה פוחד, כגון, התייעץ עם חברים, פנה למשטרה וכו'. הנאשם פעל על פי הנורמות החברתיות המקובלות. הפעולות שהוא פעל לא היו כאוטיות כשל חולה פסיכוטי אלא כל ההתנהגות שלו הייתה מאורגנת מחושבת לצורך הפקת רווח משני ( ראה עמ' 66 ש' 23-26). לגישתה הוא לא היה בעת ביצוע העבירה במצב פסיכוטי ( עמ' 65 ש' 8). התנהלותו הרציונאלית וההגיונית של הנאשם מתבטאת גם בכך שהוא ניסה להתקשר למעסיקו כדי להודיע שהוא לא בא לעבודה. בבוקר הוא מסר תלונה במשטרה והגיע למפעל. שם רואים בסרט של מצלמת האבטחה שהוא שוקל צעדיו, מחכך ידו על ראשו, אוחז את הפטיש בצורה מוסתרת ומחכה שאיש לא יהיה בסביבה ואז מבצע את העבירה. לאחר ביצוע העבירה הנאשם ברח כי הבין שזה מעשה פסול. לכאורה אם פחד מהמנוח, יכול היה לבחור שלא להגיע למפעל או להגיע למפעל, לצורך פתיחת הדלת ולברוח מיד. מדובר באקט של נקמה והדבר מתיישב עם תיאר הנאשם כאדם נקמן ושומר טינה. גם לאחר הרצח הגיע הביתה, היה מאד עייף וישן ואז מסר את המחשב שלו, שלח כסף למשפחה לקח עמו כסף ונסע הרחק מהפחד מלהיעצר. כל הפעולות שהנאשם עשה וכל ההתנהגות שלו מראה שהוא כן יכול היה להימנע ולשלוט בדחפיו התוקפניים גם אם שהיו לו מחשבות לא מציאותיות כלפי הקורבן. לגישתה, מתוך מכלול הראיות ועל רקע התנהגות הנאשם - במיוחד העובדה שברגע התקיפה הקטלנית הנאשם לא חש איום מצד המנוח - עולה שהנאשם ביצע את המעשה כפעולת נקם מתוכננת (ראה גם עמ' 80 ש' 19-25). לדבריה, מעשה הנאשם לא היה תוצאה של מחלת נפש אלא עניין אישיותי, שאם לא כן, לא היה חושב על כל ההשלכות ועל כל מה שמתרחש סביבו, אלא היה תוקף את המנוח בחדר ההלבשה או במהלך היום. הוא לא היה מתלבט ומתנפל עליו בצורה מתוכננת במועד שבחר. ראיה לכך לדבריה שהנאשם גם אמר שהוא תקף את המנוח בכתף, עובדה שידע שאינה אמת. הוא פשוט העדיף לומר כך בחקירה (עמ' 88 ש' 25).

5.4 לגבי תכונותיו והתנהלותו של הנאשם ציינה ד"ר שילד את התרשמותה שהנאשם הוא אדם מניפולטיבי, שניכר שהוא פועל כדי לקדם את האינטרס של עצמו (עמ' 65 ש' 18-19). כך גם לגבי התנהגותו בבדיקה. הנאשם הפעיל מניפולציות, אמר דברים שנועדו להטעות, ולהציג את מצבו כחמור ממה שהוא. כך למשל בהתחלה הוא שלל עבר פסיכיאטרי ואחר כך אמר שהיה לו אשפוז קודם. הוא התלבט אם להציג את עצמו חולה או לא (עמ' 67 ש' 21). כמו כן, לדברי העדה, ניכר היה במהלך הבדיקה שהנאשם מנסה לזרות חול בעיניה, כנראה כדי שלא תוכל לראות את התמונה המלאה (עמ' 75 ש' 28). לדברי ד"ר שילד, אדם גם כשהוא מצוי במצב פסיכוטי יהיה עקבי בתיאור עובדות ולא יקרה שפעם הוא יגיד שהוא נשוי ופעם שהוא רווק ( עמ' 75 ש' 26).
המומחית נשאלה כיצד היא מסבירה את דברי הנאשם שהוא הוכה בחדר ההלבשה והשיבה: מצד אחד קיימת אפשרות שהנאשם באמת הוכה. מאידך, מאחר שאין תימוכין לאפשרות זו, ניתן אולי לחשוב שזה חלק מההפרעה הנפשית, ואולם, בהפרעה דלוזיונלית, לא קיימת פסיכופתולוגיה שכוללת גם הזיות של ראיה, שמיעה ומגע, כאילו שהנאשם מרגיש שתוקפים אותו כאשר לא תוקפים אותו. לכן, לשיטתה של המומחית, מדובר באמירת שקר, תירוץ שהנאשם המציא כדי להצדיק את מעשיו כלפי המנוח.

חוות דעתו ועדותו של ד"ר גיא אור:
6.1 חוות דעתו של ד"ר אור ניתנה בתאריך 2.7.12 לאחר שבדק את הנאשם לבקשת ההגנה בעת שהנאשם שהה בבי"ח אברבנאל. הבדיקה נערכה בשפה האנגלית. בזמן כתיבת חוות הדעת עמדו לעיונו מסמכים שונים מתיק החקירה, מסמכים מבי"ח אברבנאל לרבות חוות דעתה של ד"ר שילד, וכן עותק מכתב האישום. ד"ר אור אישר בעדותו שבמועד כתיבת חוות הדעת לא היו ברשותו סרטי הווידאו של חקירות הנאשם וכן הוא לא צפה באותו שלב בקלטת שבה נקלט ותועד מעשה הרצח (עמ' 105 לפרוטוקול).
6.2 בהתייחס לבדיקה שערך ד"ר אור לנאשם נכתב בחוות הדעת ( תמצית העיקר): הנאשם היה מעט חשדני ומדוכדך, תואם ומתגונן, שיתוף הפעולה עמו היה חלקי, תיאוריו לגבי עברו היו חלקיים ולא ברורים ולגבי המקרה לא רצה למסור פרטים ואמר שאינו זוכר, לרבות את העובדה שעבד במפעל. ככל שהיה ניסיון לברר יותר פרטים הדבר עורר אצל הנאשם חשדנות והסתגרות. לעיתים התקבל הרושם לדיסימולטיביות ( הסתרת תסמינים מהבודק). בתוכן החשיבה שלל מחשבות שווא של רדיפה, יחס וגדלות כאשר נשאל ישירות, אך היו רמזים למחשבות שווא של רדיפה וגדלות עם תפיסה חשדנית של הסובב אותו. כשנשאל לגבי ההליך הפלילי נראה כמי שאינו מבין באופן ברור במה מדובר וייחס זאת לעולמו הפסיכוטי.
ד"ר אור העריך, כי בעת הבדיקה הנאשם סבל ממצב פסיכוטי פרנואידי פעיל ובוחן המציאות שלו היה לקוי ומסקנתו, בדומה לאמור בחוות הדעת, שהוא לא היה כשיר באותה עת לעמוד לדין.
עם זאת, לגבי האבחנה הפסיכיאטרית המתאימה למצבו בעת הבדיקה ובעת האירוע, כמו גם לגבי אחריותו הפלילית, מסקנותיו שונות מן המסקנות המצוינות בחוות דעת ד"ר שילד.
לגבי טיב החולי: אליבא ד"ר אור הייתה עדות ברורה להזיות שמיעה בזמן שבדק את הנאשם וכן התרשם מקיומן של מחשבות שווא וחשיבה ביזארית לגבי המרחב בו הוא נמצא. ממצאים אלה דומים לממצאי הבדיקות הפסיכיאטריות שנערכו לנאשם בזמן ההסתכלות. ממצאים אלה, כמו גם משך ההפרעה, מתאימים לדעתו לקריטריונים הנדרשים לאבחנה של הפרעה סכיזופרנית כלומר לסכיזופרניה. לכן אין הוא מבין מדוע הנאשם הוערך, נכון לתקופת הבדיקה כסובל מ"הפרעה פסיכוטית חריפה לא מסווגת" שכן הדרישה הבסיסית לאבחנה כזו היא שהתסמינים אינם עונים להפרעה פסיכוטית ספציפית אחרת. במקרה שלנו, מאחר שהתסמינים עונים לקריטריונים של הפרעה ספציפית שהיא סכיזופרניה, אין עוד מקום להשתמש באבחנה שבה השתמשו. יתר על כן, אבחנה פסיכוטית הנגרמת בגין דחק נפשי, כפי שמצוי בחוות הדעת של ד"ר שילד, אינה חלק מהאבחנות הפסיכיאטריות המקובלות. זאת ועוד, דחק חריף לא נמצא כגורם לפריצתה של מחלה פסיכוטית. דחק נפשי יכול להחמיר כל מחלה נפשית. לכן, אם ההפרעה הנפשית ממנה סבל הנבדק בתקופת האירוע הייתה הפרעה דלוזיונלית מתמדת הרי שההחמרה במצבו בעקבות דחק ( דה קומפנסציה) הייתה אמורה להביא להחמרה של אותה ההפרעה ולא לפריצתה של הפרעה פסיכוטית אחרת, לא מוגדרת. בנוסף, מאחר שהפרעות נפשיות נוטות להיות מתמשכות ויציבות, סביר יותר להניח שההפרעה הפסיכוטית ממנה סובל כבעת הבדיקה, זהה להפרעה ממנה סבל בעת האירוע.
כמו כן, ד"ר אור חלק על האבחנה לפיה הנאשם לקה ב-"הפרעה דלוזיונלית מתמדת" מחמת שלגישתו הממצאים השונים אינם מתאימים לה. מדובר בהפרעה שלפי הגדרתה מתבטאת בתסמין יחיד של מחשבת שווא ספציפית שנוטה להיות מאורגנת וממוקדת, ללא עדות לתסמינים נפשיים אחרים. אולם מתוך התיעוד שבחומר החקירה עולה שהנאשם תואר לפני האירוע כמי שמצבו הנפשי הכללי הדרדר, הופיעו אי שקט, היה תיאור של התנהגויות חריגות ותואר שאינו מדבר לעניין. גם תכני הפסיכוזה לא היו מצומצמים למחשבת שווא ספציפית, אלא לנאשם הייתה גם מחשבה שמנהלי המפעל מתנכלים לו ללא הסבר. הפרעה דלוזיונלית נוטה גם להיות הפרעה כרונית הקבועה בעוצמתה ללא הפרעה אפיזודית. על כן, ההחמרה במצבו של הנאשם שתוארה בחודש שקודם לאירוע נראים כמתאימים יותר לאפיזודה של החמרה פסיכוטית במחלת הסכיזופרניה.
6.4 לגבי אחריותו הפלילית: ד"ר אור הסכים עם הגישה לפיה האבחנה הפסיכיאטרית המתאימה למצבו של הנאשם בעת האירוע, דהיינו האם סבל ממצב פסיכוטי פרנואידי בגין הפרעה דלוזיונלית או שמא בגין סכיזופרניה, אינה אמורה להשפיע על בחינת מצבו הנפשי בעת האירוע ועל אחריותו הפלילית, מאחר שגם הפרעה דלוזיונלית היא הפרעה פסיכוטית, הגם שהיא " קלה" יותר מאשר סכיזופרניה.
לדידו של ד"ר אור, מחשבת שווא היא בעלת עוצמה ומשמעות גדולות בעולמו של האדם הסובל ממנה ועל כן אנשים הסובלים ממחשבות שווא נוטים לפעול על פיהן והם חסרים יכולת להימנע מפעולה על פיהן. לגישתו של ד"ר אור, מעשיו של הנאשם בזמן האירוע, כמו גם מעשיו בסמוך לו, נגזרו ישירות מתכני השווא מהם סבל, ובמיוחד מן המחשבה שהמנוח מנסה להורגו ( כך, בגין תכני השווא סגר את המפעל, ניסה לקבל אישור לא להגיע למחרת, התלונן במשטרה ובגינם יש להניח שתקף את המנוח). התנהגות המופעלת על ידי תכני שווא אינה מתבטאת בהכרח בפעולה חסרת קונפליקט או התלבטות. ברוב המקרים האדם הפסיכוטי אינו חסר תובנה באשר למעשים שהוא עושה ויש לו יכולת שיפוט מסוימת לגבי המותר והאסור, לכן התנהגות קונפליקטואלית אינה נדירה. עם זאת, האדם הסובל מפסיכוזה משוכנע כי תכני מחשבות השווא הם המציאות ובשל עוצמתם של תכנים אלה בעולמו, הוא מוצא עצמו חסר יכולת של ממש להימנע מלפעול על פיהם.

דיון ומסקנות:

7. הערכת משקל דברי הנאשם באמרותיו השונות:

דברי הנאשם כמשתקף בחקירותיו במשטרה ובכלל, לא היו עקביים וקוהרנטיים ויש בהחלט סיבה להטיל ספק עד כמה הם משקפים את האמת הצרופה והמלאה. הנאשם סתר את עצמו לא אחת וניכר היה שאינו חש מחויב לאמירת אמת. שיתוף הפעולה של הנאשם עם השוטרים (ואחר כך גם עם הגורמים המטפלים) היה חלקי וסלקטיבי ותשובותיו היו לא אחידות ולעיתים מגמתיות, במה שנראה כניסיון לספק הסברים שישרתו את האינטרס שלו. וזאת לזכור, הנאשם תואר כאדם חכם ומלומד (ראה חקירת אליהו בן עמי, ת11ב' עמ' 10, ש' 12 מלמטה) וכמי שאליבא כל הדעות היה ער לחומרת מעשיו ולפסול שבהם. אסתפק בשלב זה במספר דוגמאות לדברי:
כך למשל, כפי שתואר קודם, כאשר הנאשם הועבר מידי הרשות הפלסטינית לידי כארם עבדאללה מיחידת הקישור אמר לו הנאשם, באופן ספונטאני, שהוא ברח ממשטרת תל אביב לאחר שתקף אדם (ראה ת/13 וכן עמ' 33 ש' 8-16). כעבור מספר שעות, כאשר הועבר הנאשם למשמורתו של השוטר חימנבלום והובררה עובדת היותו מבוקש, הנאשם הבין מן הסתם כי החבל מתהדק סביב צווארו ושינה את אמירותיו בהתאמה. הפעם, לא זו בלבד שלא הזכיר תקיפת אדם ובריחה מהמשטרה, אלא שהבריחה לשטחי הרשות נומקה בפחד שחש כביכול מפני מי שאיים עליו. עצם שינוי החזית מצד הנאשם בנוגע לסיבה שבגללה ברח מהארץ אינו נראה מקרי ולא ניתן לייחס אותו לעצם קיומן של מחשבות שווא ביחס למנוח (או בכלל). אין זאת אלא שהנאשם הבין שבריחתו מתל אביב לאחר מעשה אינה מתיישבת עם חפות, והיה מתוחכם דיו כדי לכוון את תשובותיו בהתאם.
כמו כן ניתן להפנות לדברי הנאשם בהודעה ת/12 שנמסרה בבוקר יום הרצח בעת שהגיע להתלונן במשטרה על כך שהמנוח איים עליו כביכול בתחנה המרכזית. כאשר הנאשם התבקש שם לספק שמות של עדים כתימוכין לדבריו, הוא נקב בשמותיהם של אפרם וקסטה (ת/12 ש' 28 ואילך). אין חולק, שקסטה ואפרם לא נכחו בעת שהנאשם פגש את המנוח בשעות אחה"צ ויש אפוא לתהות מדוע הנאשם ציין בכזב את שמותיהם ולא את שמו של יונס שהיה עד לאותו מפגש. אולי משום שהבין שיונס יאמר את האמת ויסתור את דבריו? לא זו אף זו, הנאשם סיפר שמיד לאחר אותו מפגש מאיים בתחנה המרכזית הוא התקשר למשטרה (ת/12 ש' 12-13), ואולם אין ויכוח שהנאשם התקשר למשטרה שעות רבות לאחר מכן, רק סמוך לחצות הלילה. לא במקרה, לטעמי, הנאשם ניסה לטעת את הרושם שהזעיק את המשטרה בבהילות מיד לאחר שאוים. הצגת העניין בדרך שנועדה לשרת את האינטרס של הנאשם, אין לה כל קשר לכאורה עם מחשבות השווא שהנאשם לקה בהן על פי הערכת המומחים. היא מצביעה על התנהלות מניפולטיבית מכוונת, שאינה קשורה למחשבת השווא.
לא זו אף זו, מסוגלותו של הנאשם לפעול באופן מניפולטיבי למען צרכיו, מוצאת תימוכין מעצם העובדה שהוא לא נרתע להגיע ארצה עם מסמכים מזויפים ולהתנהל בארץ לאורך שנים בזהות בדויה, תוך שהוא ממציא לעצמו ביוגרפיה שקרית.
ההתרשמות דלעיל מתיישבת בין השאר גם עם דבריה של ד"ר שילד בחוות הדעת בציינה שהנאשם לא היה עקבי בדיווחיו בצורה שנראתה לא אותנטית (ראה חוו"ד עמ' 2 וכן עמ' 5). כמו כן, ציינה שהנאשם הפגין הפרעות קשות בזיכרון " באופן לא עקבי ולא אותנטי כאשר הוא מפגין שכחה סלקטיבית מוחלטת דווקא לגבי האירוע" (שם בעמ' 6). נקל להיווכח שגם להתרשמותה של ד"ר שילד מדובר באדם לא אמין שקשה לסמוך על דבריו (ללא קשר לחולי שקיים).
הדברים מתיישבים גם עם האמור בפרוטוקול הוועדה הפסיכיאטרית שבפניה הובא הנאשם ביום 17.2.14 (מתוך "ועדה רביעית" ב- נ/5), שם צוינה ההתרשמות שקיימת מצד הנאשם התנהגות מגמתית ומניפולטיבית על מנת להישאר באשפוז ולא להגיע לבית הסוהר.

המסקנה היא אפוא שאת אמרות החוץ של הנאשם יש לבחון בעיניים ספקניות ולהעניק לדבריו משקל ראייתי רק ככל שהם מתיישבים עם ראיות אחרות או עם הגיונם הברור של הדברים. הדבר נכון במיוחד במצב שבו, כאמור, הנאשם לא העיד במשפט, לא נחשף לחקירה נגדית ולא ניתן היה להתרשם ממנו וממהימנותו, כפי שעוד יורחב בהמשך.

8. סוגיית האיומים מצד המנוח כלפי הנאשם ועד כמה באמת הנאשם היה מונע מפחד שמקורו במחשבות שווא ביחס למנוח:

8.1 המסקנה שפורטה לעיל לגבי חוסר אמינותו הכללית של הנאשם והתנהלותו המניפולטיבית, משליכה מאליה גם על השאלה עד כמה תלונות/אמירות הנאשם מחוץ לכותלי בית המשפט אודות איומים שהמנוח איים עליו לפני הרצח מקורם במחשבות שווא, או שאולי מדובר בטענות שקריות (או שקריות בחלקן) שהנאשם בדה נגד המנוח, למען מטרותיו.

אליבא הערכתה של ד"ר שילד (שאליה הצטרף גם ד"ר אור), הנאשם פיתח בתקופה הרלוונטית לאירוע מחשבות שווא פרנואידיות כלפי המנוח וכלפי סביבתו. התביעה אומנם לא חלקה על הערכה זו, ואולם, אין לשכוח, שד"ר שילד לא ביטאה עמדה חד משמעית בנושא. היא הניחה אפשרות זו לטובתו של הנאשם על בסיס חומר החקירה, בהינתן שלמול אמירותיו ותלונותיו של הנאשם אודות התנכלויות מצד אנשים לעבודה ואיומים מצד המנוח, לא הייתה אינדיקציה בראיות שכך באמת היה (ראה דבריה בעמ' 66 ש' לפרוטוקול).
בנסיבות אלה, לא מיותר בעיני להציב את השאלה שהצבתי בכותרת דלעיל ולבחנה על רקע הראיות הקיימות. זאת, לא רק משום שהצדדים חלוקים בשאלה מה טיבה של ההפרעה/מחלה שבה לקה הנאשם ובעיקר מה הייתה העוצמה של מחשבות השווא וההשפעה שלהם על יכולתו של הנאשם להימנע מביצוע המעשה, אלא משום שהקביעות הפסיכיאטריות התבססו בעיקרן על חומר החקירה אשר מונח כיום בפני בית המשפט. ניתוח חומר החקירה וקביעת העובדות במשפט הם עניין אשר מסור לבית המשפט. וכך נקבע בהקשר זה בע"פ 8220/02 ברוכים נגד מדינת ישראל (17.6.04) שם, בעמ' 734 סעיף 7 – להלן: " פס"ד ברוכים"):
"בבואו של בית המשפט ליישם את הדין ולהכריע בשאלה אם מתקיים סייג לאחריות בגין אי שפיות הדעת, על בית המשפט להכריע על פי הראיות המובאות בפניו... שאלות שהתשובה להן מבוססת בדרך כלל על עובדות ועל חוות דעת של מומחים בתחום הפסיכיאטריה... תנאי לכך שניתן יהיה להתבסס על חוות הדעת הוא שהתשתית העובדתית שעליה הן מבוססות תהייה ומהימנה. נכונותה של תשתית זו עומדת כמובן לבחינתו של בית המשפט...האחריות להגיע לחקר האמת היא על בית המשפט ועליו לברור מתוך חוות הדעת, על רקע העובדות שעליהן יוכל לסמוך, את התוצאה הראויה בשאלות המשפטיות/רפואיות המועלות בפניו".
במצב שבו המומחים מתחבטים מצד אחד לגבי האמת העובדתית (בהעדר שיתוף פעולה מצד הנאשם ובגלל חוסר יכולת לקבל את תגובתו לגבי המעשה) והם מנסים להסיק מסקנות על בסיס הראיות החלקיות הקיימות, חובתו של בית המשפט להעביר תחת שבט ביקורתו את הראיות הנ"ל ולהעריך מצדו את העובדות ששימשו בסיס לח וות הדעת השונות.

8.2 כאמור, אין חולק, שביום שקדם לרצח התפתח במפעל עימות חריף בין הנאשם למנוח, ואולם נסיבותיו המלאות והמדויקות נותרו מעורפלות למדי. הנאשם לא הרחיב ולא פירט בנושא זה בפני שום גורם (וגם לא העיד במשפט) ואילו העדים האחרים שנכחו במפעל לא ידעו להשלים את מלוא התמונה, לרבות לגבי השאלה הספציפית מה בדיוק קרה ונאמר בין הנאשם למנוח. אזכיר בעניין זה את שפורט בסע' 4.5 לעיל, שאליבא דברי הנאשם בחקירתו השנייה לאחר מעצרו (ת/15), איש מהעובדים לא ראה את המעשה משום שכולם היו עסוקים בעבודתם.
מדברי אמיר נסימיאן (עד תביעה 2- עמ' 14-15 לפרוטוקול) עולה שהוא הגיע במהלכו של הוויכוח והפריד בין הניצים אבל לא לגמרי הבין על מה נסב הריב. הוא שמע את הנאשם אומר "סכין, מה זה סכין" אבל מאחר שלדבריו שני המעורבים אינם דוברי עברית טובה, הוא רק יכול היה להסיק שהוויכוח הוא אודות הסכין (עמ' 14 ש' 28-29).
אילן גורן (ע"ת 4 עמ' 18) סיפר במשטרה ( ת/8, ת/8ב') כי הבחין שהנאשם והמנוח מתווכחים, אך מאחר שאינו מבין את שפתם הוא לא הבין על מה דיברו, הוא לא התעכב במקום ולא התייחס למריבה. לדבריו, הוא לא הבחין שמישהו מהם מחזיק סכין בידו.
עמית נסימיאן, לא היה עד למריבה, שמע עליה בדיעבד מפי אחרים והבין שהנאשם והמנוח התווכחו על סכין המשמשת לעבודה.
העד יונס העיד, שהוויכוח פרץ לאחר שהמנוח האשים את הנאשם שלקח את סכינו (עמ' 51 ש' 25) ואילו הנאשם הכחיש זאת בפני המנוח. העד סיפר, שלו עצמו אין סיג ושיח עם הנאשם (עמ' 52 ש' 2-3) ולכן פנה ושאל רק את המנוח על מה הוויכוח. לדבריו, כדי להרגיע את הרוחות, הוא נטל מהם את סכין המריבה ואמר להם שילך למשרד להביא סכין אחרת (עמ' 52 ש' 5). העד סיפר, שבהמשך הנאשם התלונן בפני שלמה בן עמי שהמנוח רצה לדקור אותו עם הסכין ואף ביקש ממנו להזעיק משטרה, והוסיף כי הוא מצדו אמר לשלמה שהוא לא מאמין שהמנוח היה עושה זאת עמ' 52 ש' 25). העד סיפר, שבדרכו הביתה עם המנוח הוא אמר למנוח "למה אתה מדבר ככה, אתה מכיר את התנהגות הנאשם", והסביר אמירתו בכך שהתנהגות הנאשם לא הייתה טובה, שלא הסתדר עם האנשים, שלא התנהג כראוי וכי נהג לשקר לבעל הבית (עמ' 53 ש' 1-11).
העד אפרם לא נכח בזמן המקרה וניזעק למקום למשמע הרעש (עמ' 56 ש' 25). הוא הבין שהוויכוח נסוב על סכין, סיבה שבגללה הנאשם התעצבן וכיבה את המכונות (שם, ש' 29). לגבי השאלה מדוע הנאשם כיבה את המכונות ומה אמר הנאשם בעניין זה לאלי בן עמי, אפרם אמר תחילה שאינו זוכר, אך אישר את דבריו במשטרה לפיהם הנאשם אמר לאלי שהוא לא יכול לעבוד בצורה כזו שבה המנוח מתווכח איתו ומאשים אותו שלקח לו את הסכין (עמ' 57 ש' 2-9). עוד סיפר אפרם, שבדרכו הביתה יחד עם הנאשם וקסטה, הוא שאל את הנאשם מדוע הוא מתעצבן ועושה דברים מתוך עצבים, ועל כך ענה לו הנאשם שהוא לא לקח מהמנוח דבר ולמה המנוח טוען זאת כנגדו (עמ' 57 ש' 12-13). העד לא הזכיר איומים מצד שהמנוח כלפי הנאשם, אך לא ניתן להסיק משתיקתו מאחר שלא נשאל על כך מפורשות.
העד קסטה (ע"ת 15 עמ' 58 לפרוטוקול) לא מסר אף הוא דברים ברורים וחד משמעיים לאשר התרחש בטענה שהגיע למקום רק למשמע הרעש והבין שהוויכוח נסב אודות סכין. העד הוסיף, כי בדרכם הביתה הוא שאל את הנאשם למה הגיע למצב כזה ומה הבעיה ותשובת הנאשם הייתה ש "אין שום בעיה" (עמ' 59 ש' 12).
שלמה ואלי בן עמי, מעסיקיו של הנאשם, לא היו עדים למריבה. שלמה בן עמי סיפר במשטרה ( ת/1 עמ' 1 ש' 21) כי הגיע למפעל לא כהרגלו בשעה 16:00 ונוכח לדעת שהנאשם השבית את המכונות. כאשר שאל את הנאשם מה קרה הלה אמר לו שהמנוח איים עליו עם סכין. המנוח מצדו הכחיש שכך עשה וגם חברים אחרים לעבודה לא אישרו זאת. שלמה הסביר, כי יש לו קשיי שפה עם האריתראים ולכן לא תחקר יותר מידי את העניין (ת/1 עמ' 2 ש' 11-13). במציאות שנוצרה, מאחר שהיה קושי להפעיל מחדש את המכונות, הוא שיחרר את כל העובדים לביתם והזהיר אותם שלא יאיימו או יפעילו אלימות אחד כלפי השני (עמ' 2 ש' 24-25).
אלי בן עמי, בנו של שלמה, סיפר במשטרה (ת/11 א' ות/11ב') כי בשעה 16:30 לערך שמע צעקות במפעל וטכנאי היצור בשם אמיר אמר לו שהנאשם והמנוח רבים וכי הנאשם כיבה בהתרסה את מכונות הייצור. לדברי אלי, הוא שאל את הנאשם למה עשה זאת אך לא קיבל תשובה ברורה, הנאשם לא דיבר לעניין והסתכל עליו "במבט רצח" (ת/11ב' עמ' 8 ש' 21). לדבריו, הנאשם אמר לו שהמנוח איים עליו עם סכין וכן שהוא אינו מוכן לעבוד בצורה כזו (פרוטוקול עמ' 24 ש' 25). אלי אמר לנאשם שאם הדבר יקרה שוב, הוא יפטר את המנוח ובתגובה לכך הנאשם גיחך ואמר "אחרי שטנגס יהרוג אותי אתה תפטר אותו" (עמ' 25 ש' 7). אלי בן עמי תיאר את הנאשם כאדם עקשן מאוד, מסור לעבודה, פרפקציוניסט ושומר טינה (עמ' 1 ש' 19, וכן פרוטוקול עמ' 24 ש' 26).

8.3 מכל האמור לעיל ניתן לקבוע כסיכום ביניים, כי בהתייחס לתקרית במקום העבודה ולשאלה האם המנוח אכן איים על הנאשם אז בדרך כזו או אחרת, לא ניתן להגיע לתשובה ברורה וחד משמעית. אומנם, אף אחד מהעובדים לא אישר שהמנוח איים על הנאשם עם סכין או בלעדיה, אך מאידך, איש גם לא שלל זאת באופן קטגורי. בהינתן שיש אינדיקציה ראייתית לכך שהתרחשה מריבה בין הנאשם למנוח אודות סכין, לא בלתי אפשרי שאכן, בלהט העניינים, הושמעו גם מילים שניתן לפרשן כאיום או כתנועות איום עם הסכין מצדו של המנוח. העובדה שאיש לא ראה זאת אין פירושו שהדבר לא קרה. מנגד, גם לא בלתי אפשרי, שהנאשם, בניסיון לתרץ את מעשהו החריג בכיבוי המכונות (שנבע מכך שהתעצבן, כפי שאפרט בהמשך) החליט להפנות אצבע מאשימה כלפי המנוח ולטעון בכזב בפני שלמה ואלי בן עמי שהלה איים עליו להורגו וכי הוא חש סכנה לחייו. אסור לשכוח, שאת הטענה שהמנוח איים עליו כאמור, הנאשם השמיע באותו שלב רק בפני מעסיקיו (ולא בפני חבריו לעבודה), לאחר שאלה הביעו כלפיו תרעומת וכעס על כיבוי המכונות. מי לידנו יתקע אפוא שהנאשם לא שיקר, או למצער לא הפריז בתיאור התנהגות המנוח תוך שהוא מעניק למעשיו נופך של חומרה, כדי לתרץ את מעשיו? הדברים מתיישבים היטב עם דברי הקודמים לגבי התנהלותו המניפולטיבית של הנאשם.
יהא אשר יהא, ברי לטעמי, שבניגוד לדברי הנאשם בחקירתו במשטרה ת/21 (ראה פירוט בסעיף 4.4(א) להכרעת הדין) הנאשם לא השבית את המכונות מתוך שחש פחד מהמנוח, אלא בגלל רוגזו ובגלל שלא שלט בעצביו. מדברי אפרם עולה בברור שהנאשם היה עצבני וכעוס, ועוד עולה, שהנאשם אישר זאת במשתמע בפני אפרם כאשר במענה לשאלת אפרם על מה התעצבן, הוא נתן הסבר לגופה של שאלה (ולא תיקן שהוא אוים ופחד). הנאשם גם לא התנהג כמי שפוחד מהמנוח. הנאשם לא עזב את חדר המכונות ולא פנה מיידית לאלי בן עמי שנכח במפעל, אלא נקט בפעולה שלכאורה אין בינה לבין נטרול החשש מהמנוח ולא כלום. מעשי הנאשם מצטיירים בהחלט כתגובה מתריסה, בעידנא דריתחא. ואומנם, למסקנה דומה הגיעה גם ד"ר שילד בעת שנדרשה לנושא (ראה עמ' 82 ש' 8-9 וכן עמ' 84 ש' 4 ואילך).

8.4 אשר להשתלשלות האירועים לאחר שהנאשם עזב את המפעל לביתו: אין חולק כי בשעות אחר הצהריים, סמוך לאחר עזיבתו את המפעל, פגש הנאשם באקראי את המנוח ואת יונס. הנאשם מסר תיאור לאקוני מאוד לגבי נסיבות המפגש הנ"ל, ולמעט הטענה שאותה העלה בהמשך במשטרה, שלפיה המנוח הוציא סכין ואיים עליו באותו מעמד, לא אמר דבר נוסף. הנאשם לא סיפר היכן פגש את השניים וגם לא תיאר את נסיבות המפגש ביניהם. יונס מצדו תיאר את המפגש ככזה שלא אירע בו רבות, למעט שהוצע לנאשם לבוא ולשתות עמם, אך הנאשם סרב בצורה קרירה וסרקסטית. בכל מקרה, אין חולק שהנאשם לא הלך מיידית למשטרה כדי להגיש תלונה. תלונתו הוגשה רק לקראת חצות, שעות ארוכות לאחר אותו איום לכאורה. אני מתרשמת שיותר מאשר נתקף בפחד בעקבות אותו מפגש הנאשם בעצם התרגז ונמלא כעס. לראיה, שמהודעת נפתלי לוי במשטרה עולה שהנאשם אומנם הגיע אליו נסער (או בהיסטריה כפי שהלה התבטא), אך משום מה לא סיפר לו את שסיפר אחר כך במשטרה, קרי שהמנוח איים עליו באותו מפגש באמצעות סכין. הנאשם בסך הכול אמר שנמאס לו שאריתראים מאיימים עליו עם סכין בעבודה. האיומים בסכין שעליהם סיפר לנפתלי התייחסו אפוא לתקרית בשעות הבוקר במפעל. רוגזו של הנאשם, כפי שנדמה, אפשר שהתפתח משום שחש שההזמנה לשתות בירה לא הלמה את מצב היחסים בינו לבין המנוח בעקבות המריבה ביניהם, והוא פירש זאת כחוצפה או התרסה. כעס זה הצטרף מן הסתם לכעס הכללי שחש על כך שמעסיקיו ואפילו חבריו לעבודה לא צידדו בו לאחר המריבה. מדברי נפתלי לוי וכן מהתבטאויות הנאשם בחקירה הראשונה (ראה סעיף 4.4(ב) דלעיל) יש אינדיקציה לומר שהנאשם חש נבגד וכעוס מכך שמעסיקיו לא גיבו אותו מול המנוח, לא נקטו בצעדים נגד המנוח וכעסו דווקא עליו על כיבוי המכונות. הנאשם כעובד ותיק, כאחראי על העובדים האחרים ציפה כנראה שמעסיקיו יתמכו בו בגלוי מול המנוח. את תסכולו זה הוא ביטא, כאמור, בפני נפתלי (ראה סעיף 3.5. דלעיל) אשר הביע הזדהות עם תחושותיו ואפילו תמך במחשבה שראוי לו לא להגיע לעבודה. לאור כל זאת, מי לידנו יתקע שבעקבות תחושות הכעס והעלבון הללו שקיבלו עידוד וחיזוק מצד נפתלי לוי, לאחר שהנאשם לא הצליח להשיג טלפונית את שלמה בן עמי כדי להודיע לו שלא יגיע לעבודה, הוא החליט לנקום במנוח ובמעסיקיו על ידי הגשת תלונה במשטרה שתביא למעצרו ולהרחקתו של המנוח מהעבודה? העובדה שכך קרה גם בהזדמנות קודמת שבו פוטר עובד בעקבות תלונה שהגיש הנאשם, יכול ששיחקה גם היא תפקיד בהחלטה כזו. יודגש בהקשר זה, שאליבא דברי הנאשם בהודעתו ת/21 (אמירה שגם מוצאת תימוכין בדבריו של יונס כמפורט קודם) הוא ביקש ממעסיקיו להגיש תלונה במשטרה מיד לאחר כיבוי המכונות, אך הם לא עשו זאת למגינת ליבו.
תימוכין לקו מחשבה זה ניתן למצוא בדברי ד"ר שילד עצמה בהסבירה, שגם אם נאמר שהאיומים שאותם ייחס הנאשם למנוח באותו מפגש אחה"צ נובעים מפחדיו בעקבות מחשבת השווא שהיא הסיקה לטובת הנאשם, הרי שדברי הנאשם לפיהם המנוח הוציא סכין ואיים עליו, אינם מסתדרים עם הפרעה דלוזיונלית מתמדת, וגם אינם מתאימים למצב של הזיה (פרוטוקול, עמ' 99 ש' 9 ואילך). אם כך, הרי שגם לגישתה, עניין הסכין הוא שקר שהמציא הנאשם כדי לעבות את התלונה ולשכנע בחומרת האיום. אם שיקר בפרט זה, מי לידנו יתקע שלא שיקר גם לגבי עצם השמעת האיום? הדברים מתקשרים גם עם מה שאמרתי קודם לגבי העובדה שהנאשם שיקר בהודעתו במשטרה ת/12 עת נקב בכזב בשמם של אפרם וקסטה כעדים למקרה (סעיף 7 להכרעת הדין). לא זו אף זו, הדינאמיקה של החקירה כמשתקף בת/12 מחזקת את התחושה שהסכין היא פרט שהוסף כדי לשכלל את התלונה וגם מחזקת את הרושם הכללי בדבר יכולתו המניפולטיבית של הנאשם להמציא תשובות על אתר בהתאם לשאלות. להמחשת הדברים נכון לצטט מדברי הנאשם שם (ת/12 עמ' 1 ש' 8 ואילך):
"ש. האיומים היו בחולון?
ת. כן, אבל אחר כך לפני הגעתי לתחנה מרכזית הבחור הגיע לתחנה והמתין לי במקום.
ש. מתי זה היה?
ת. 17:00
ש. ומה היה
ת. הוא נעמד מולי והתחיל לאיים שירצח אותי. לאחר שאיים ברחתי מהמקום לתוך התחנה המרכזית והתקשרתי למשטרה.
ש. הוא החזיק סכין או משהו
ת. כן.
ש. איזה סכין
ת. בתוך תיק שחור לא ראיתי איזה סכין
ש. איך אתה יודע שבאמת היה לו סכין
ת. ראיתי אותו שולף את הסכין שחורה באורך 30 ס"מ בערך.

עיננו הרואות כיצד אמירה ראשונה המדברת על איומים בלבד התחלפה לאיומים עם סכין שהנאשם לא ראה בהיותה בתוך תיק שחור, שהתחלפה לאיומים באמצעות סכין שחורה באורך 30 ס"מ שנשלפה מהתיק.
אם לא די בכך, הרי שבחקירתו השנייה במשטרה ת/15 שניתנה לאחר מעצרו, סיפר הנאשם שהמנוח לא רק איים עליו עם סכין אלא גם תקף אותו, תוך שהוא מוסיף בכך נדבך נוסף של חומרה והגזמה, שלא שמענו בגרסתו הקודמת ( ת/15 עמ' 63 ש' 31).

כתימוכין לכל האמור לעיל יש להפנות לדברים שאמר הנאשם עצמו בדיון בפני הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית בתאריך 17.2.14 (ועדה רביעית-קלסר נ/5) בעת שהוא היה מצוי ברמיסיה תקופה ארוכה:
ש. למה אתה מאושפז, מה עשית? ת. הרגתי מישהו. ש. את מי? ת. מישהו אריתראי. ש. למה הרגת אותו? ת. עבדנו יחד הוא אמר לי לתת לו קטר (כלי חיתוך) ולא היה לי. אמרתי לו שאין לי, הוא התחיל לריב איתי. ש. זו הסיבה היחידה, או שהיו לכם מריבות נוספות? ת. לא ש. באותו יום הרגת אותו? ת. כן ש. איך? ת. הכיתי אותו עם ברזל. ש. מה אתה חושב על זה עכשיו? לא יודע. ש. אתה שמח שעשית את זה? ת. לא , זה לא טוב להרוג מישהו....".
בתשובותיו כאמור לא דיבר הנאשם על איומים מצד המנוח, לא הזכיר פחד מפניו וציין כמניע יחיד למעשה את אותה מריבה עם המנוח במפעל, מבלי להזכיר את התקרית אחר הצהריים.

8.5 בהנחה שיש ממש בתרחיש שתיארתי לעיל - שניתן להסיקו לכאורה באופן סביר והגיוני מן הראיות- שלפיו הנאשם בדה את תלונותיו נגד המנוח, כולן או חלקן, או למצער, הגזים וניפח איומים אמתיים שהושמעו על ידי המנוח, יש בכך להאיר באור אחר את מהלכי הנאשם לפני הרצח וכן את חוות הדעת הרפואיות. בראש ובראשונה הדבר מחדד את השאלה עד כמה מוצק הבסיס להנחה שהניחה ד"ר שילד לטובת הנאשם (ובעקבותיה גם ד"ר אור), שהוא לקה במחשבות שווא ביחס למנוח (או בכלל). שנית, גם אם נצא מההנחה שהנאשם לקה במחלה/הפרעה שהתבטאה במחשבות שווא, ניתן להציב את השאלה עד כמה הנאשם היה מוצף באותן מחשבות ומונע על ידי החשש שהמנוח רוצה לפגוע בו. תהיות אלה שיש להן השלכה על ההכרעה במחלוקת שבתיק זה נותרו בעצם ללא מענה, בין היתר משום שהנאשם לא העיד במשפט, לא נחקר נגדית ובחר שלא להתמודד עם הצורך לספק תשובות לשאלות מתבקשות.

9. מעשי הנאשם ביום הרצח ולאחריו:

9.1 כאמור, אין חולק שלאחר מסירת התלונה ת/12 במשטרה, לאחר לילה ללא שינה שבו בילה בתחנת המשטרה, חזר הנאשם לדירתו וישן קמעא. בחקירה ת/21 הנאשם ביטא תסכול מהאינטראקציה עם המשטרה באותו לילה, והתאכזב מאופן הטיפול בתלונתו. אם הייתה לו תקווה שהמשטרה תפעל מיידית נגד המנוח – הרי שתקוותו נכזבה. נגבתה ממנו הודעה קצרה שלאחריה הוא שוחרר לביתו "עם פתק" כדבריו. יתכן מאוד שאכזבה זו וההבנה שבזכות המשטרה לא יצליח להביא לסילוקו המיידי של המנוח מהמפעל, הביאה אותו להחליט לפעול בעצמו.

9.2 כאמור, הנאשם הגיע למפעל בסביבות השעה 09:00, כאילו ליום עבודה שגרתי והחליף את בגדיו לבגדי עבודה.
בחקירתו במשטרה, עם מעצרו, הנאשם סיפר שהמנוח תקף אותו בחדר ההלבשה, אך בעניין זה אין בנמצא ראיה תומכת. לפיכך, כשם שיתכן שמדובר בטענה נכונה, או נכונה בחלקה, כך גם אפשרי שמדובר בטענה שקרית שהועלתה על ידי הנאשם לראשונה לאחר שנעצר בניסיון לתרץ את מעשיו. כידוע, לפני הרצח הנאשם לא התלונן בפני איש על שהותקף כאמור. האפשרות להניח שמדובר בתיאור שהוא חלק ממחשבות השווא שבהן לכאורה לקה הנאשם היא בעייתית מאוד לטעמי. על פי דבריה של ד"ר שילד, בהפרעה דלוזיונלית לא קיימת פסיכופתולוגיה שכוללת גם הזיות ראיה שמיעה ומגע בבחינת שאדם רואה ומרגיש שתוקפים אותו כשלא תוקפים אותו (עמ' 65 ש' 26-28). לגישתה, הנאשם שיקר בעניין זה. ד"ר אור מצדו לא התייחס במישרין לפרק זה בדברי הנאשם וגם לא נשאל על כך. ב"כ הנאשם טענה בסיכומיה (עמ' 11) שתיאור זה יכול להיחשב להזיית מגע בהנחה שהנאשם חולה סכיזופרניה, אלא שאיש מהמומחים לא נשאל האם התיאור שמסר הנאשם מתאים ל"הזיית מגע". מבחינה הגיונית, ומבלי להתיימר להביע דעה מקצועית, קיים לדעתי קושי להבין את דברי הנאשם "כהזיית מגע" בהינתן שהנאשם הוסיף ואמר שהוא גם התעלף כתוצאה מהתקיפה. בכל מקרה, האפשרות שמדובר בתירוץ שהנאשם המציא במהלך החקירה כדי להסביר את מעשיו מתיישבת היטב עם התנהלותו בחקירה ועם ההתרשמות הכללית מהמניפולציות שנקט.

9.3 מהלך הרצח עצמו אינו שנוי במחלוקת, הוא תועד במצלמות, כפי שכבר פורט קודם בפרק העובדות המסוכמות - ולא אחזור על כך. ניתן בהחלט להסיק מצפייה בסרט שהנאשם הפעיל חשיבה ותכנון, הגעתו לחדר המכונות לאחר שיצא בחדר ההלבשה הייתה יזומה ומכוונת, הוא כלכל את צעדיו, בחן שאין איש בסביבה וניצל שעת כושר שבה יונס עזב את עמדת העבודה כדי לתקוף את המנוח.

9.4 לאחר הרצח הנאשם יצא מיד וללא עיכוב מהמפעל תוך שהוא נפטר מכלי הרצח. אליבא דברי הנאשם בחקירה ת/21 הוא ביצע אחר כך פעולות רלוונטיות כהכנה לעזיבתו את גבולות הארץ. מבלי להכריע בשאלה עד כמה תיאור הנאשם במשטרה בעניין זה נכון ומדויק, יש אינדיקציה לומר שנאשם, כך למצער, הוציא מחשבונו סכום כסף גדול (שגם נתפס אחר כך ברשותו) ומיד באותו יום עזב את תל אביב על מנת לצאת למחרת אל מחוץ לשטח השיפוט של המדינה. בהקשר זה, יש להשיב לטענת הסנגורית שביקשה למצוא תימוכין למצבו הנפשי הבעייתי של הנאשם בעצם העובדה שלאחר הרצח הגיע לתחנת המשטרה ולא נכנס פנימה, וכן, שלאחר הרצח הלך לביתו וישן ארבע שעות: ראשית, אין ביטחון שכך באמת קרה. כנאמר קודם, את דברי הנאשם במשטרה יש לבחון בספקנות. בכל מקרה, גם אם נניח שהדברים שמסר לעיל הם נכונים, אין בהם לדעתי כדי ללמד הרבה. לגבי ההליכה למשטרה, יתכן שהמחשבה הראשונה שחלפה בראשו של הנאשם הייתה באמת ללכת ולהסגיר את עצמו למשטרה בהעריכו שקיימות ראיות נגדו וכי עדיף לו לפעול כך, ואילו אחר כך, הוא נמלך בדעתו והחליט שעדיף לברוח. אשר לשינה בבית, אין ויכוח שהנאשם היה עייף מאוד לאחר שלא ישן כל הלילה. רוחו הייתה וודאי נסערת בעקבות המעשה שביצע. העובדה שהוא חש צורך לישון כדי להשיב לעצמו את כוחותיו, במיוחד אם תכנן לנסוע דרך ארוכה לשטחי הרשות הפלסטינאית - אינה אבסורד ואינה מצביעה בהכרח על שיקול דעת לקוי, לא כל שכן על מחלת נפש.
בכל מקרה, ניתן לראות, שהנאשם פעל בקור רוח ובמחשבה צלולה מתוך החלטה מושכלת לעזוב את גבולות המדינה. ברי לטעמי שבחירה זו נועדה למלט אותו מרשויות החוק, ואין לכך כל קשר לפחדיו מהמנוח, ככל שהיו כאלה. אין חולק שלנאשם הייתה תובנה לגבי המעשה ולגבי תוצאותיו, האם חשב אפוא שלאחר שביצע את זממו, חבט עם פטיש בראשו של המנוח מספר פעמים, עד שהלה נפל ארצה מתבוסס בדמו, הוא עדיין יכול היה להזיק לו ולפגוע בו? גרסת הנאשם לפיה הוא ברח מאימת המנוח (לאחר שקודם אמר לשוטר כארם עבדאללה שברח מהמשטרה), הם לטעמי אינדיקציה נוספת למניפולטיביות שלו ולרצון לספק תשובות שישרתו את הגנתו.

9.5 לגבי התקופה שבה שהה הנאשם בשטחי הרשות הפלסטינית לא קיימות ראיות אובייקטיביות, למעט דברי הנאשם. אליבא דברי הנאשם ותיאור קורותיו באותה תקופה הוא שהה במעצר, חווה קשיים וחייו לא היו קלים. יחד עם זאת, על פי דבריו, הוא השכיל להסתדר, לעמוד על זכויותיו, ידע לדרוש שיגיע אליו נציג הצלב האדום, נקט בשביתת רעב, ידע להגיע לרמאללה לאחר שחרורו ממעצר ואפילו מצא עבודה. בכל מקרה גם אליבא דבריו הוא לא קיבל טיפול נפשי ולא היה נתון באשפוז פסיכיאטרי.

10. עד כמה הידרדר מצבו הנפשי של הנאשם במהלך חצי שנה שקדמה לאירוע

10.1 ד"ר שילד העריכה בחוות דעתה, בהסתמך על חומר החקירה, שבחצי השנה שקדמה לאירוע, ובעיקר בחודש האחרון שלפניו, הייתה הידרדרות במצבו הנפשי של הנאשם. למסקנה הנ"ל הצטרף גם ד"ר אור.
לטעמי, לאחר בחינת חומר הראיות, הרי שגם אם נאמר שקיימת אינדיקציה להידרדרות מסוימת במצבו הרגשי/נפשי של הנאשם באותה תקופה, האינפורמציה השטחית שניתן להפיק מדברי העדים, אינה מאפשרת לקבוע מסמרות, לא כל שכן לומר שמדובר בהידרדרות משמעותית. כפי שאציג להלן, דברי העדים אינם חד משמעיים ויכולים להתפרש לכמה מובנים. לא זו אף זו, במקביל, קיימות ראיות לכך שבמהלך כל אותה תקופה הנאשם תפקד כרגיל במישורי חייו השונים, עבד כרגיל והתנהלותו הכללית הייתה תקינה.
ויש להדגיש: למעט דבריו הלא ברורים של הנאשם מחוץ לכותלי בית המשפט ולמעט עדויות מפי אנשים שונים שמידת קרבתם לנאשם אינה גדולה ויכולת ההערכה שלהם אינה מקצועית, לא הובאו על ידי ההגנה ראיות אובייקטיביות. כאמור, הנאשם סיפר שהוא פנה לטיפול רפואי נפשי בתל אביב וכן שפנה לבית חולים בירושלים. ניסיונות ד"ר שילד לאתר מידע כזה לא צלחו, ויש בסיס להניח שמידע כזה לא קיים, שכן אילו היה קיים, ההגנה הייתה יכולה להשיגו בשקידה סבירה. הרי לא הגיוני שהנאשם, גם כיום כשהוא כשיר לעמוד לדין, אינו יודע לומר לסנגוריותיו לאן או למי פנה לטיפול, על מה התלונן ומהו הטיפול שקיבל, במיוחד אם הדבר משרת את הגנתו. כאמור, הנאשם גם לא העיד במשפט ולא ניתן היה אפילו לשמוע את גרסתו בנושא. מאידך, החומר הרפואי היחידי שנתפס ברשות הנאשם בחיפוש בדירתו וקשור למרפאה פרטית בירושלים, אינו מדבר על בעיות נפשיות אלא כולל רק תוצאות של בדיקות דם (בתוך ת/32). לא ניתן אפוא לשלול את האפשרות שהטיפולים או התרופות שאותם הזכירו העדים, לא ניתנו בקשר לבעיה נפשית אלא בקשר לבעיה גופנית.

אסקור להלן את הראיות הקיימות בתיק החקירה בהקשר הנדון:

אמיר נסימיאן, סיפר שהנאשם נראה לאחרונה עצבני אבל העד הטעים כי אינו יודע למה וכי הנאשם לא דיבר על עניינים אישיים (עמ' 15 ש' 5-6).
עמית נסימיאן סיפר בעדותו שהוא חש בשינוי בהתנהגות הנאשם בחודש האחרון (עמ' 16 ש' 24-27). לדבריו, שהנאשם היה יותר לחוץ בתקופה האחרונה, רצה שיסמכו עליו יותר (עמ' 16 ש' 4). העד נשאל לגבי האפשרות שהוא ידע על כך שמשהו לא בסדר בראש של הנאשם והשיב שהסיק כך משיחה ששמע בין הנאשם לאלי בן עמי. אלי ביקש מהנאשם לעבוד בלילה והנאשם סרב לכך ואמר שבלילה יש לו בעיה, תוך שהוא עושה עם היד תנועה על הראש (עמ' 17 ש' 5-7). העד הוסיף, שאפשר שגם אמר בהזדמנות מסוימת לאלי בן עמי שהנאשם "התחרפן".
על דבריו אלה יש לומר: דבריו של עמית אודות לחץ לכאורה שבו היה נתון הנאשם מהווים אמירה כללית ולאקונית. העד לא התבקש בחקירה נגדית לצקת תוכן לאותו "לחץ" שעליו דיבר, לחץ שכידוע יכול לנבוע מסיבות שונות שלא מצביעות בהכרח על הפרעה נפשית או על מחשבות שווא. שנית, לא ניתן להסיק דבר מהשיחה שהעד שמע בין הנאשם לאלי. בראש ובראשונה, לא ברור אם הנאשם אמר אמת לאלי, או שאולי היה זה רק תירוץ שסיפק לו כדי לא לעבוד בשעות מאוחרות, כפי שמתיישב היטב עם דבריהם של אלי ויונס. אלי העיד שהנאשם לא רצה לעבוד שעות נוספות (עמ' 28 ש' 23-25) ואילו יונס העיד שהנאשם נהג לשקר למעסיקו (עמ' 53 ש' 9). אלא שגם בהנחה שהנאשם אמר אמת לאלי, מה ניתן ללמוד מדבריו? אולי בתנועה שעשה הנאשם לכיוון ראשו התכוון לומר שיש לו כאבי ראש? תימוכין לכך ניתן למצוא בדבריו של אלי לפיהם הוא הבין מהנאשם שמדובר בעניין פיזי, דהיינו שלנאשם היו כאבי ראש או קושי להירדם (ראה עמ' 26 ש' 16-17 וכן ש' 21). במצב שבו מדובר באינפורמציה שהגיעה לעמית מכלי שני, בתור מאזין לשיחה לא לו, אין לדבריו ערך ראייתי ממשי, לא כל שכן כדי להסיק לגבי מצבו הנפשי של הנאשם. הדבר נכון שבעתיים מקום שבו הנאשם, מי שיודע טוב מכולם ממה סבל ולמה התכוון בשיחתו עם אלי, בחר שלא להעיד במשפט ולהותיר אותנו מנסים לנחש למה התכוון. למיותר לומר שגם התבטאותו הלאקונית של אמיר בשפת העם שהנאשם "התחרפן", מבלי לצקת תוכן לאמירה זו, אינה מלמדת הרבה.
אילנית מוגרבי, מזכירת המפעל, העידה שהנאשם היה בתקופה האחרונה עצבני ולחוץ (עמ' 19 ש' 27 ואילך). היא סיפרה על מקרה שבו הגיע אליה הנאשם שבועיים לפני המקרה וביקש את תלושי המשכורת שלו למשך שנה אחורה, וכאשר אמרה לו שייקח זמן לארגן זאת הוא התעצבן, הגיב בתוקפנות וצעק שהוא יעזוב את העבודה. דבריה דלעיל והתגובה התוקפנית עשויים למצוא הסבר בחוסר שביעות הרצון הכללית שביטא הנאשם כלפי מקום עבודתו, ולראיה שפנה לברר את זכויותיו כעובד לצורך קבלת פיצויים וגם סיפר לנפתלי שהוא רוצה לפתוח עסק פרטי.
אלי בן עמי, העיד ששמע מפי הנאשם שהוא הלך לטיפול רפואי כלשהו בירושלים אך לא ידע למסור פרטים על כך. לדבריו, הנאשם אמר לו שהוא מרגיש לא טוב (עמ' 27 ש' 1-6). העד סיפר כי שמע מעמית נסימיאן שהנאשם בולע תרופות אך לא ידע לומר מעבר לכך דבר (עמ' 28 ש' 3-6). כאמור, שמא מדובר בתרופות שהנאשם נטל בגין תחלואה גופנית ולא נפשית? ד"ר אור ציטט בחוות דעתו מדבריו של אלי בן עצמי לפיהם בעת ששאל את הנאשם מדוע כיבה את המכונות הוא דיבר "לא לעניין" והשתמש בנתון זה לצורך הערכתו שהנאשם היה במצב פסיכוטי (עמ' 25 ש' 16-17). בשפת הדיבור, הביטוי "לא לעניין" סובל מספר פרשנויות. ב"כ הנאשם לא ביקשה מאלי בן עמי להסביר את דבריו ולצקת בהם תוכן. כמו כן, הוא לא התבקש לומר מה בדיוק אמר לו הנאשם, להבדיל מהתרשמותו הסובייקטיבית שדברי הנאשם היו "לא לעניין". בכל מקרה, למקרא הודעתו של אלי, על פי הקשר הדברים, קיימת בהחלט אפשרות לפרש את דבריו כאומרים שהנאשם פטר אותו בתירוץ סתמי, או לא נתן תשובה לגופו של עניין כאשר שאל אותו מדוע כיבה את המכונות. אין הכרח לפרש את אמירתו "דיבר לא לעניין" כאומרת שהנאשם דיבר באופן לא רציונאלי או הזוי.
מ' (שמה נאסר לפרסום): עובדת במוקד הסיוע לעובדים זרים, סיפרה בהודעתה במשטרה שהוגשה בהסכמה ( ת/26) שהנאשם הגיע למוקד כשלוש פעמים בעת האחרונה וביקש סיוע לגבי זכויותיו כעובד בקשר לקבלת הפיצויים שלו. כשבוע לפני האירוע הוא הגיע שוב ורצה לדבר אבל מפאת קוצר זמנה של העדה היא לא התפנתה אליו. העדה ספרה כי כחצי שנה לפני האירוע אמר לה הנאשם, למיטב זיכרונה, שמתנכלים לו בעבודה והוא עובד שעות לא נורמאליות אבל הוא פוחד לעזוב שמא לא יקבל את הפיצויים שלו (עמ' 1 ש' 21-23). למיותר לומר שתלונות הנאשם בעניין זה לא מרמזות בהכרח על מחשבות שווא. לא מן הנמנע שבאמת מערכת היחסים שלו עם שאר העובדים לא הייתה תקינה, הם לא אהבו את העובדה שהוא אחראי עליהם והייתה אמת בתחושותיו שהם התנכלו לו. שלמה בן עמי סיפר בעניין זה שלא אחת היו בין הנאשם לאחרים עימותים בעבודה (ת/2 עמ/ 1 ש' 6-7). בדומה, תחושותיו הסובייקטיביות של הנאשם שהדרישות ממנו גבוהות מידי, לרבות לגבי שעות העבודה, מוצאות ביטוי בדברים שעליהם העיד אלי בן עמי, כמפורט לעיל. מדובר אכן בתחושות סובייקטיביות של הנאשם, אך לא ניתן לומר בהכרח שהן דמיוניות, או שהן מבוססות על תכני שווא.

10.3 אשר לאינפורמציה שמסר הנאשם עצמו בהתייחס למצבו הנפשי: לראשונה התייחס הנאשם לקיומה של בעיה נפשית בחקירתו השנייה במשטרה בתאריך 24.11.11 באומרו שהוא "לא במצב נורמאלי" או שהוא "עכשיו לא נורמאלי" (ת/15ב' עמ' 6 ש' 31 ו- 35). זאת אמר לאחר שסרב להשיב לשאלות אינפורמטיביות פשוטות, טען לזכות השתיקה, טען שהוא עייף, וכיוצא בזה. החוקר התרשם בנסיבות העניין שהנאשם מתעתע בו ונוהג במניפולטיביות, ואומנם, העובדה שאדם מכתיר את עצמו בכותרת "לא נורמאלי" אינה נראית אותנטית, ולמצער, אינה מתיישבת עם מצב שבו אדם חסר תובנה למצבו. הדבר נכון שבעתיים כאשר יום קודם הנאשם השיב לשאלות, לא אמר לחוקריו דבר לגבי האפשרות שמצבו הנפשי לא שפיר וגם לא ניתן היה להתרשם כך. כאמור, קדמו להתנהלות זו מצדו של הנאשם בחקירה השנייה, דברי בא כוחו דאז במהלך דיון בהארכת מעצרו לפיהם הוא התקשה לתקשר עם הנאשם וכי למד מהנאשם שהוא היה מאושפז בעבר בסודן (ראה נ/3 פרוטוקול בתיק מעצרים עמ' 3).
לאחר החקירה השנייה הנאשם נבדק על ידי שני פסיכיאטרים שונים, כפי שתואר קודם, אך הם התקשו להתרשם ממצבו בהעדר שיתוף פעולה מצדו. בכל מקרה, בשיחתו עם ד"ר דני פישר (ראה מתוך חוות הדעת של ד"ר שילד) ציין הנאשם שטרם הגעתו ארצה הוא היה מאושפז בסודן בבי"ח פסיכיאטרי למשך חודש, אך לא ידע לומר דבר לגבי הטיפול שקיבל וטען שאינו זוכר אילו תרופות קיבל. הנאשם הוסיף ואמר באותה הזדמנות שלא היה חולה בישראל במחלת נפש, למרות שלפעמים היה עצבני.
בחקירה ביום 28.11.11 סיפר הנאשם, בניגוד לדברים שאמר לד"ר פישר, שהוא סובל מדיכאון במשך שנה וטופל בתל אביב על ידי רופא בשם אדם (ראה פירוט בסעיף 4.6. להכרעת הדין).
בהמשך, במהלך אשפוזו באברבנאל, ידע הנאשם לתאר את תקופת אשפוזו בסודן [דברים שלהערכתה של ד"ר שילד יכולים לבסס אבחנה של פוסט טראומה ואולם, היא הסבירה, שאם נקבל אופציה זו נצטרך להניח שהנאשם היה חייל בצבא אריתריאה, דבר שכנראה אינו נכון ואף אינו מסתדר עם תולדות החיים שמסר (עמ' 74 ש' 5 ואילך)] וכן סיפר, לראשונה, שבתקופת מגוריו בארץ הוא פנה לטיפול לבית חולים ערבי בירושלים.
עיון במסמכים מבי"ח שער מנשה (קלסר נ/5) מלמד אף הוא על תיאור לא עקבי ולא ברור מצד הנאשם לגבי קורותיו ותולדותיו.

10.4 מכל האמור לעיל נקל להיווכח שהמידע שקיים אודות מצבו הנפשי של הנאשם בתקופה שקדמה לאירוע דל למדי. העדים, כפי שתואר לעיל, לא אחזו ברשותם מידע חד משמעי שניתן להסיק ממנו באופן קטגורי, שגם אם אכן חלה הידרדרות כלשהו במצבו הרגשי או אפילו הנפשי של הנאשם, הרי שמדובר בהידרדרות משמעותית, כזו שיכולה ללמד על בעיה נפשית משמעותית, לא כל שכן על מצב פסיכוטי.
לא זו אף זו, למול אמירות אלה, הובאו ראיות לפיהן הנאשם היה בכל אותו זמן וגם לפני כן אדם מסור, חרוץ ואחראי בעבודתו (שלמה בן עמי ת/2 עמ' 41). לגבי אופיו של הנאשם הוא תואר כמי שמאז ומתמיד היה סגור, לא חברותי ומניפולטיבי (יונס עמד 55 ש' 18-25) ויחד עם זאת גם שקט מנומס ואדיב (קסטה עמ' 59 ש' 26-29). כפי שקבעה ד"ר שילד לנאשם הפרעות אישיות מסוימות שאין בינן לבין מחלת נפש.

11. המשמעות של אי העדת הנאשם במשפט:

11.1 האמור לעיל מוביל אותנו לדיון במשמעות הראייתית שיש במקרה שלנו לבחירת הנאשם שלא להעיד במשפט. אומר כבר בראשית דברי, כי לטעמי, בנסיבות המקרה הנוכחי, כפי שניתן גם ללמוד מהדברים שנאמרו עד כה, הייתה חשיבות ראייתית רבה מאוד לשמוע את עדות הנאשם ולקבל את התייחסותו ואת זווית הראייה שלו למכלול של עובדות ונסיבות רלוונטיות שנותרו במשפט ללא מענה. הימנעותו של הנאשם מלעשות כן עומדת לו בהחלט לרועץ, כפי שינומק בפרק זה:

11.2 סעיף 162( א) לחוק סדר הדין הפלילי ( נוסח משולב) תשמ"ב-1982, קובע:

"הימנעות הנאשם מלהעיד עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע, אך לא תשמש סיוע לצורך סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות ( הגנת ילדים), התשט"ו-1955".
נקודת המוצא היא שאין כופים על נאשם להתגונן באופן פוזיטיבי נגד האישומים המיוחסים לו ואין הוא מחויב להעיד במהלך משפטו, או להשיב לשאלות שנשאל במסגרתה של חקירה המתנהלת נגדו, כאשר התשובות לשאלות אלה עלולות להפלילו [ ראו למשל, רע"פ 8600/03 מדינת ישראל נ' גלעד שרון, פ"ד נח(1) 748, 756-757]
למול זכות השתיקה המוענקת לנאשם ניצב אינטרס ציבורי רב ערך שעניינו חשיפת האמת. כשם שיש חשיבות למנוע הרשעת שווא יש גם חשיבות למנוע זיכוי שווא. חשיפת האמת היא אפוא תנאי להבטחת משפט הוגן בו תימנע הרשעת חפים מפשע אך גם תימנע היחלצות האשם מן הדין [ בג"צ 6319/95 חכמי נגד שופטת בית משפט השלום בת"א, פ"ד מא(3) 750, 756;ע"פ 6613/99 סמירק נגד מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 529, 555- 556].

הכלל המגולם בסעיף 162( א) מבטא את האיזון בין ההגנה על זכויות הנאשם מפני הפללה עצמית לבין האינטרס בחשיפת האמת בהליך הפלילי. הוראת סעיף 162 באה אפוא לומר, שהנאשם אומנם חופשי להחליט אם למסור את עדותו או לשתוק, אולם, לבית המשפט נתונה הרשות לפרש התנהגותו זו לפי התרשמותו והבנתו ( ע"פ 1497/92 מדינת ישראל נ' צוברי, פ"ד מז(4) 177, 203).
בית-משפט קבע, בשורה של פסקי-דין, כי הוראת סעיף 162 ( א) מתיישבת גם עם ניסיון החיים, שכן " אדם חף מפשע לא רק מוכן להעיד, אלא שהוא שש להזדמנות להיכנס לתא העדים ולהפריך את הגרסה המרשיעה, אשר לטענתו היא כוזבת" (ע"פ 196/85 זילברברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 485, 525). עוד נקבע, ששתיקת הנאשם עשויה ללמד בין השאר על חשש מצדו שהגנתו עלולה להתמוטט אם תעמוד למבחן החקירה הנגדית. עמד על כך הנשיא מ' שמגר בד"נ 3081/91 קוזלי נ' מדינת ישראל, [פ"ד מה(4) 441, 478)]:
"הנכונות להעיד אינה מבטאת רק פתיחת דרך להשמעת גרסה פלונית בדרך הקבועה בדיני הראיות. מהותה המרכזית של העדות בבית המשפט היא בכך שהיא משרתת את התפיסה המקובלת בשיטת המשפט האנגלו-אמריקאית, לפיה בירור האמת נעשה בעיקר על-ידי מתן האפשרות לחקירה נגדית. משמע, אי מתן עדות מבטא לא רק רתיעה מפני הצגת תיזה כלשהי בפני בית המשפט, אלא אי-נכונות להציב את התיזה במבחן של החקירה הנגדית".

ההחלטה אם במקרה נתון שתיקתו של הנאשם תפעל כנגדו, נגזרת מהנסיבות הספציפיות של המקרה, על רקע טעמיה המסתברים של השתיקה [ ראה גם ע"פ ( מאוחדים) 2132/04 וע"פ 2404/04 קייס נ' מדינת ישראל (28.5.07)].

כך למשל, יפים בענייננו דברי בית המשפט בע"פ 2965/06 אבו אחמד נ' מדינת ישראל (19.9.07), שלא קיבל את טענת הסנגוריה לפיה ההחלטה שלא להעיד את הנאשם באה כדי למנוע התרשמות שגויה של בית המשפט ממצבו במהלך עדותו. לגישתו של בית המשפט שם, משנקבע שנאשם כשיר לעמוד לדין, לא הייתה סיבה מוצדקת לכך שנאשם לא יעיד כדי שבית המשפט יוכל להתרשם ממצבו הנפשי והרגשי באופן בלתי אמצעי:
"רואה אני מקום לייחס משקל להימנעות המערער מעדות. בא כוחו של המערער אמר בשמו בישיבת 5.1.06, בעמ' 83-82, שאמנם מצבו לאותו יום קצת יותר טוב מביום המעשה, אך עדיין אינו מסוגל להעיד בשל מצבו הנפשי. בית המשפט ביקש מן הסניגור ( עמ' 83) להסביר למערער ( לאחר שלא רצה להעיד) את ההשלכות ( המערער טען באוזני סניגורו כי אינו זוכר את יום האירוע; עמ' 83). כאמור, החליט המערער, בהתייעצות עם בא כוחו, שלא להעיד ( עמ' 85). בפנינו הסביר בא כוחו, כי ההחלטה שלא להעיד את שולחו באה כדי שבית המשפט לא יקבל רושם מוטעה ממצב המערער בשעת העדות. אכן, המערער הוא חולה נפש; אך אדם הנאבק על חוסר אחריותו למעשי עבירה, ואין חולק באשר לכשירותו לעמוד לדין – השיקולים שבדין באשר להערכת הימנעותו מעדות לפי סעיף 162( א) לחוק סדר הדין הפלילי ( נוסח משולב) תשמ"ב-1982 יפה כוחם...משנקבע בענייננו כי המערער כשר לעמוד לדין... לא הייתה סיבה שהמערער לא יסביר, מנקודת ראותו שלו, את מצבו, ולא יסתתר מאחורי טענת אי זכירה בשעה שהכל מודים כי היה כשיר לעמוד לדין...".

11.3 בענייננו, הסנגוריות הסבירו את הימנעות הנאשם מלהעיד ראשית בטענה שעדותו אינה מהווה לגישתן נדבך הכרחי או חשוב, בהיות העובדות בתיק מוסכמות והמחלוקת היא רפואית/מקצועית (פרוטוקול, עמ' 94 ש' 10). עוד נימקו, שהן ישבו עם הנאשם והתרשמו מהעדר יכולת מצדו לתת עדות קוהרנטית. זאת ועוד, הנאשם לדבריהן היה לחוץ ונסער כבר במהלך שיחתו עימן ולא יכול היה להמשיך ולהתרכז לאחר כשעה וחצי, ולכן להתרשמותן, הוא לא יוכל לשרוד עדות שתהייה מן הסתם ממושכת יותר (עמ' 94 ש' 11-14).
לטעמי, אף אחד מההסברים הנ"ל אינו יכול להתקבל כנימוק שראוי בעטיו לא לזקוף לרעת הנאשם את הימנעותו מלהעיד. ראשית, אומנם נכון שהצדדים אינן חלוקים לגבי עובדות המאקרו המבססות כלפי הנאשם את ביצוע מעשה הרצח, ואולם ברי שפרטים רבים לגבי האירוע אינם מוסכמים, לא כל שכן הפרשנות שיש להעניק להם. לפרטים אלה נפקות ישירה לצורך הכרעה בשאלה השנויה במחלוקת, כפי שהובהר בסעיפים הקודמים להכרעת הדין. שנית, פרטים רלוונטיים נוספים שבכוחם להשליך על הבנת מצבו הנפשי של הנאשם נותרו חסרים במשפט, ובידי הנאשם היכולת לכאורה להשלימם ולהסבירם. שלישית, הרי חוות דעתם של המומחים מבוססת אף היא על העובדות האופפות את המקרה, כפי שפורט קודם, ובית המשפט נדרש גם הוא לעובדות המקרה כדי להעריך את חוות הדעת הסותרות ולהכריע ביניהן. נקודת המוצא להערכת מצבו הנפשי של הנאשם היא עובדות המקרה ונסיבותיו הספציפיות כאשר הערכות של המומחים מתחום הפסיכיאטריה הן רק כלי עזר עבור בית המשפט להבנת המצב הנפשי של הנאשם על רקע העובדות ובהלימה אליהן, דהיינו שחוות הדעת הולכות אחר העובדות ולא להיפך. רוצה אפוא לומר, שאין לקבל את טענת הסנגוריות כאילו בפנינו שאלה שבמומחיות בלבד ושלעדות הנאשם יש ערך שולי במשפט.
כך גם לגבי הנימוק השני הנוגע להתרשמות הסנגוריות ממצבו הנפשי הבעייתי לכאורה של הנאשם. ראשית, ברי שהסנגוריות אינן יכולות להעיד או להישמע בכגון דא. הנאשם שוחרר מאשפוז פסיכיאטרי לאחר שנקבע שאינו במצב פסיכוטי והינו כשיר לעמוד לדין. הנאשם החל עוד במהלך אשפוזו לתאר עניינים הקשורים לעבירה ולביצועה וניכר היה שהוא זוכר את האירוע (ראה מתוך החומר ב- נ/5). ככל שההגנה סברה שקיימת בעיה נפשית שמצדיקה אי העדת הנאשם היה עליה להביא לכך ראיות שבמומחיות. שנית, דברי הסנגוריות אודות התרשמותן מהתנהלות הנאשם ותגובותיו בעת שהן ניסו להכינו למשפט, נעדרים כשלעצמם ערך ראייתי. הרי זו טיבה של עדות בבית המשפט וזו מהותה של התרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט מן העד, לטוב או לרע. לדוגמא: אם כטענת הסנגוריות, גם בעיתוי הנוכחי, כאשר הנאשם כשיר לעמוד לדין, אין הוא מסוגל לכאורה למסור גרסה קוהרנטית אודות האירוע, האם אין לעובדה זו כשלעצמה ערך ראייתי? וכן, אם ניווכח למשל שהנאשם, בהיותו בריא, נוטה להגיב בלחץ או בעצבנות כשהוא נדרש להתייחס לנושאים שאינם נוחים לו, האין לכך משמעות להבנת התנהגותו בתקופה הרלוונטית לאירוע?

לא זו אף זו, אליבא דברי הסנגוריות עצמן (פרוטוקול עמ' 94 ש' 7-8) ההחלטה שלא להעיד את הנאשם הייתה החלטה שהתקבלה על ידן באופן מושכל ומחושב, בידיעת המשמעות הראייתית שעלולה להיות לכך ותוך לקיחתה בחשבון. גם הסנגוריות העריכו, כך לדבריהן, שקיים סיכוי שצעד כזה יעמוד לנאשם לרועץ, ומכאן, שההחלטה שלא לחשוף את הנאשם לעדות ולחקירה נגדית, נראתה להגנה כברירה הפחות גרועה - וכנראה לא בכדי.

זאת ועוד: במקרה שלנו בפני המומחים הפסיכיאטריים הוצבה משימה שהיא מראש לא קלה. הניסיון להתחקות בדיעבד אחר מצבו הנפשי של אדם חצי שנה קודם לבדיקה, כאשר אין בנמצא תיעוד רפואי רלוונטי לאותה תקופה, היא משימה לא פשוטה שכרוכות בה ספקולציות והשערות, על בסיס החומר העובדתי הקיים. ברי שככל שהחומר העובדתי מקיף ורב יותר ושיתוף הפעולה עם הנאשם גדול יותר, כך בהתאמה גם תקיפותן של המסקנות. ראוי לצטט את דבריה של ד"ר שילד בעניין זה (עמ' 67 ש' 25): "אני חושבת שאני כפסיכיאטרית צריכה לתת כלים לבית המשפט. פסיכיאטריה זה לא מדע מדויק, עוד יותר קשה לקבוע מצב נפשי בעת ביצוע עבירה כשהבן אדם אינו משתף פעולה וכל ההסתייגויות לדעתי הוא לא עונה לקריטריונים...".

במקרה שלנו, שני המומחים הסכימו, ששיתוף הפעולה מצד הנאשם היה לקוי מאוד וכי יש להציב סימן שאלה אפילו לגבי תולדותיו ולגבי קורות החיים שמסר (ד"ר שילד, חוות דעת עמ' 2 "פרטים מזהים" וד"ר אור חוו"ד נ/4 עמ' 5). בכל אלה גיששו המומחים באפילה בנסותם להפיק מידע מהחומר הדל שקיים. העדים השונים שהעידו בתיק דיווחו על הכרות שטחית למדי עם הנאשם שלא חרגה אל מעבר ליחסי עבודה. נראה שהנאשם לא קיים יחסים קרובים עם הסובבים אותו והאינפורמציה שאנשים החזיקו אודותיו הייתה לא רבה. המידע הגלום בהודעות הנאשם במשטרה גם הוא לא חד משמעי ולא עקבי. לא למיותר לציין, שההגנה לא הביאה- בלא שיינתן לכך כל נימוק במהלך המשפט - ראיות חיצוניות, לא לגבי ההיסטוריה הרפואית של הנאשם וגם לא לגבי שאר קורותיו ותולדותיו. ב"כ הנאשם טענה בסיכומיה בעניין זה (עמ' 12 סעיף 78 ואילך) שאין לבוא חשבון עם הנאשם על שאין בידו תיעוד מסודר שהרי הוא יליד אתיופיה שנדד במשך חייו ואין לו קרובים בארץ ובחו"ל. על כך יש להשיב: ראשית, אין בידנו ראיה לכך שלנאשם אין קרובים בארץ ובחו"ל. לא זו בלבד שמחוות הדעת עולה שהנאשם דיבר על בת זוג ועל אח, אלא שבחקירתו במשטרה הוא סיפר ששלח 6,000 ₪ לקרוביו בחו"ל. שנית, ד"ר שילד אמרה (ודבריה לא נסתרו) שלא קיימת מניעה לכאורה להשיג מאפריקה חומר רפואי משנת 2007, ואף הקשתה ושאלה מדוע ההגנה לא פעלה בכיוון זה (פרוטוקול עמ' 73 ש' 19-23). שלישית, מדובר בראיות שהן לכאורה בידיעתו ובשליטתו של הנאשם (ולא התביעה). הציפייה היא שהנאשם יעשה את הנדרש כדי לשכנע בטענת ההגנה שלה הוא טוען, יאתר חומרים רלוונטיים ולמצער - יעיד בנושא. הימנעותו מעשות כן עומדת לו כמובן לרועץ.
אני מוצאת לנכון לציין בהקשרנו, כי הן מומחה ההגנה כמשתקף בחוות הדעת נ/4 (עמ' 6 בפרק "דיון סיכום ומסקנות" בשורה ראשונה) והן הרופאים בבית החולים שער מנשה יצאו מנקודת הנחה שהנאשם היה מאושפז בעבר, ואולם אין לעובדה זו כל תימוכין, למעט אמירות בעלמא, לא עקביות, מצד הנאשם.
יוצא אפוא, שבעוד המומחים, ובעקבותיהם בית המשפט, נדרשים להתמודד עם הערכות וספקולציות על בסיס מידע חלקי ולא חד משמעי, בעל העניין עצמו ומי שאמור לספק את המידע אודות קורותיו ומצבו הנפשי ולהסביר את תחושותיו ומחשבותיו, בוחר שלא להעיד במשפט ולא להתמודד עם כל אלה. בעשותו כן הוא למעשה מונע מבית המשפט את האפשרות לרדת לחקר האמת. כך, בין השאר, הועלתה התהייה מדוע, בהנחה שהנאשם היה מונע על ידי פחד שווא מהמנוח, הוא בחר להגיע למפעל ביום הרצח במקום לברוח כפי שעשה לאחר הרצח. במקום שבית המשפט יידרש, לבקשת ההגנה, להערכות לא מדויקות, מכלי שני, לגבי פחדיו ו/או תחושותיו המשוערות של הנאשם, תוך היזקקות לתיאוריות ולתובנות מתחום הפסיכיאטריה, היה מצופה לשמוע קודם כל מה יש לנאשם לומר בעניין זה ומה הם הסבריו. כדי להמחיש עד כמה חשוב היה לשמוע את דברי הנאשם, די להפנות לדבריה של ד"ר שילד במענה לסנגורית: "אם הוא כל כך פחד מהמנוח, כל הזמן הוא עשה את הפעולות הנכונות, אז למה הוא לא ברח לרשות הפלשתינאית בלי לרצוח אותו? את יכולה לשאול אותו, הוא כשיר כרגע , לא?" (עמ' 80 ש' 2). לא למיותר לציין שבאותו שלב השיבה על כך הסנגורית: "גם תורו יגיע" (שם, ש' 5).
לא ארחיב בדוגמאות נוספות ואני מפנה אל האמור בפרקים הקודמים להכרעת הדין. די בכל אלה כדי להראות שתשובות והסברים מהנאשם בנסיבות תיק זה אינם מיותרים בלשון המעטה. הם היו תורמים רבות להבנת התמונה ולהכרעה בשאלה השנויה במחלוקת. הימנעות הנאשם מלעשות כן ובחירתו שלא להעמיד את עצמו לחקירה נגדית, מלמדת לכאורה שיש לו מה להסתיר, ומן הדין שהדבר יפעל ראייתית לרעתו.

12. הסייג של אי שפיות –הפן הנורמטיבי:

12.1 סעיף 34ח' לחוק העונשין קובע:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש –
(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או
(2) להימנע מעשיית המעשה.

על מנת לזכות בפטור מאחריות פלילית בהתאם לסייג הנ"ל צריך אפוא שיתקיימו שלושה תנאים מצטברים: 1) שהאדם לוקה בכושרו השכלי, או במחלה שפגעה ברוחו 2) שבשעת מעשה הוא היה חסר יכולת של ממש להבין את מהות המעשה או הפסול בו, או להימנע מעשיית המעשה. 3) שקיים קשר סיבתי בין המחלה לחוסר היכולת להבין את הפסול שבמעשה או להימנע מעשייתו.
תנאי 2 דלעיל מונה שתי חלופות: חוסר כושר הבנה ( מבחן קוגנטיבי/שכלי) או היעדר רצייה ( דחף לאו-בר-כיבוש לפי המינוח הקודם לתיקון 39) [ ראה ע"פ 5266/05 בוריס זלצנקי נגד מדינת ישראל ( פס' 28 ואילך לפסק הדין, 22.2.07); 8287/05 בחטרזה נגד מדינת ישראל ( פס' 13 לפסק' הדין והמובאות שם, 11.8.11)].
מנוסחו של סעיף 34 ח', כפי שפורש גם בפסיקה, אנו למדים שאין די בכך שאדם לוקה במחלה שפגעה ברוחו על מנת לזכות לפטור מאחריות פלילית, שכן ככלל, חולה נפש אחראי למעשיו ככל אדם. אדם יהיה פטור מאחריות פלילית רק אם יעלה ספק באשר למסוגלותו לגבש מחשבה פלילית כפי שזו מוצאת ביטוי בסעיף, דהיינו, להבין את מהות המעשה או הפסול שבו, או, להימנע מעשייתו [ ראה ע"פ 7761/95 אבו חמאד נ' מדינת ישראל פ"ד נא(3) 245, 250 (1997); בע"פ 8287/05 גורם בחטרזה נ' מדינת ישראל (11.8.11 ].

12.2 בעניין סיווג מחלת הנפש והאפשרות שתחסה בגדר הסעיף, המגמה השוררת כיום בפסיקה, התפתחה לאורך השנים, היא מעבר מסיווג פסיכיאטרי של המחלה לבדיקת תסמיניה כפי שבאו לידי ביטוי בפועל, כלומר לאופייה הפסיכוטי. בע"פ 8653/10 פלונית נ' מדינת ישראל ( פס' 38 לפסק הדין, 28.7.11) נקבע לעניין סיווג מחלת הנפש העשויה לחסות בצל הסייג:
"ברבות הזמן...עם התרופפות הדיכוטומיה בין מחלות וליקויים שנהוג היה לסווגן בספרות הפסיכיאטרית כ"מחלות נפש" לבין אחרים שלא נהוג היה לתייגם ככאלה בספרות זו...לבש המבחן הננקט לשם קביעת קיומה של מחלת נפש, אופי פונקציונאלי אשר שם את הדגש על מהות התסמינים המופיעים בעטיו של ליקוי ספציפי, ולא על הקטגוריה הרפואית שתחתיה הוא חוסה מלכתחילה...במסגרת זאת, אם מחמת הליקוי הנפשי שממנו סובל הנאשם נשללה יכולתו להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבו או להימנע מעשיית המעשה, ייחשב הוא למי שלוקה במחלת נפש. דרישה זו, משמעה כי נדרשת הימצאותם של תסמינים פסיכוטיים, קרי כאלה המשקפים "הפרעה נפשית חמורה ביותר בשיפוט המציאות וביצירת מציאות חדשה...מרכז הכובד אינו מצוי, אפוא, בסיווג אפריורי של הליקוי אלא בתסמיניו בפועל ובמידת פגיעתם בתפיסת המציאות של הנאשם וביכולתו לשלוט במעשיו, והם שמגדירים את התנאי הראשון בדבר מחלת נפש".

נקבע אפוא בפסיקה, כי את הרכיב של " מחלת נפש" יש לבחון באספקלריה של עוצמת התסמינים [ ראה גם ע"פ 7010/09, אבשלומוב נגד מדינת ישראל ( 5.7.2012)]

12.3 המונח " חוסר יכולת של ממש" חזר פורש לאחרונה בפסיקה בע"פ 7010/09 אבשלומוב נגד מדינת ישראל. שם, בהסתמך על ע"פ 8287/05 גורם בחטרזה נ' מדינת ישראל (11.8.11 ); קבע בית המשפט כי מדובר ב- "גריעה ממשית, פגיעה מסיבית ועמוקה ביכולת ההבנה או הרצייה של הנאשם" ( ראה שם, סעיף 22 לפסק הדין).
.

12.4 הוראות חוק נוספות הרלוונטיות לענייננו הן סעיף 34 ה' לחוק העונשין, הקובע חזקה לפיה מעשה העבירה נעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית, וכן סעיף 34 כב(2) לחוק העונשין הקובע כי אם " התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג".
המחוקק קבע אפוא חזקה של שפיות, אולם חזקה זו ניתנת לסתירה ודי לנאשם בעבירה לעורר ספק סביר שהתקיים בו הסייג [ ראה ע"פ 8287/05 גורם בחטרזה נ' מדינת ישראל (11.8.11 ); ע"פ 7492/07 חג'ג נ' מדינת ישראל, בפסקה 16, 28.10.2009); ע"פ 2788/96 אבלים נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 183, 190-189 (1998); ע"פ 4675/97 רוזוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 337, 370 (1999)].

13. מן הכלל אל הפרט-מצבו הנפשי של הנאשם בזמן ביצוע העבירה.

13.1 המומחים והצדדים מסכימים שלאבחנה הרפואית, דהיינו הכותרת או הסיווג של החולי- האם מדובר בהפרעה דלוזיונלית מתמדת או במחלת נפש מסוג סכיזופרניה – אין חשיבות כשלעצמה, זאת בהינתן שגם הפרעה דלוזיונלית מתמדת, הגם שהיא קלה מסכיזופרניה, היא עדיין הפרעה נפשית חמורה שיכולה לענות על ההגדרה/דרישה של סע' 34ח' לחוק. מוסכם, שהשאלה שיש לשאול, כך גם על פי הפסיקה, עד כמה ההפרעה או המחלה פגעה או השפיעה על האדם מבחינה קוגניטיבית ומבחינה רצונית, כאשר הדגש היינו על הסימנים והתוצאה הנובעת מההפרעה הנפשית או המחלה [ ראה ע"פ 5417/07 ניקולאי בונר נגד מדינת ישראל, (30.5.2013) פסקה 24].
בכל זאת, ד"ר שילד עומתה במהלך החקירה הנגדית עם האבחנה הרפואית של בית החולים " שער מנשה", כמופיע בדו"ח סיכום אשפוז, שלפיה הנאשם נמצא לאחר תקופת האשפוז כחולה במחלת הסכיזופרניה. ד"ר שילד סירבה להתייחס לגופה של האבחנה בטענה שהיא לא בדקה את הנאשם במהלך אותם שנתיים שבהם שהה בשער מנשה ואין באפשרותה להביע עמדה מקצועית לכאן או לכאן, מה עוד שמצב נפשי הוא דבר משתנה ואבחנות בפסיכיאטריה הן לפעמים מצריכות זמן. ד"ר שילד חזרה והדגישה, כי בעת שהיא בדקה את הנאשם לא הייתה סיבה לאבחן אותו כחולה בסכיזופרניה והוא לא אובחן ככזה ( עמ' 70 ש' 9-10). לא זו אף זו, ד"ר שילד הקשתה כיצד מתיישבת האבחנה של שער מנשה עם העובדה שהנאשם שוחרר מאשפוז כעבור שנתיים ( עמ' 70 ש' 25-27). היא לא הייתה מוכנה להסכים שאבחנה זו נכונה מהאבחנה שהיא הגיעה אליה ( עמ' 70 ש' 21). עם זאת ד"ר שילד אמרה, שהיא אינה רואה לנכון להתווכח עם מסקנות שער מנשה, כי היא סומכת עליהם בעיקרון ( עמ' 72 ש' 21), אלא שלדידה, גם בהנחה שכך, אין בכך כדי לשנות ממסקנתה אודות אחריותו הפלילית של הנאשם. לדבריה, גם אם נקבל שהנאשם היה חולה בסכיזופרניה, ואפילו אם נרחיק לכת ונאמר שהיה מצוי במצב פסיכוטי בעת ביצוע העבירה, אין בכך לדעתה כדי לשנות מהמסקנה הנסמכת על הראיות, שלפיה שהוא יכול היה להימנע מביצוע המעשה ( עמ' 70 ש' 3-5). לדבריה, גם אנשים המוגדרים כסכיזופרנים, ואפילו כאלה שהם במצב פסיכוטי, יכולים להיות אחראים בפלילים, וכך גם נקבע בחוות דעת לא אחת ( עמ' 66 ש' 12 ואילך).
ב"כ הנאשם הביעה בסיכומיה תרעומת על עמדתה של ד"ר שילד באי נכונותה להתייחס לאבחנה של בי"ח " שער מנשה" כאילו שאין לה רלוונטיות במשפט ( ראה עמ' 12). לטענת הסנגורית, מדובר בעמדה לא עניינית ולא מקצועית. לא אוכל לקבל את הטענה. ד"ר שילד זומנה כדי להיחקר על חוות הדעת שהיא ערכה אודות הנאשם שנתיים לפני המועד שבו נרשם דו"ח סיכום אשפוז של בי"ח שער מנשה. ד"ר שילד לא התבקשה לתת חוות דעת משלימה בעקבות האבחנה של שער מנשה, והיא צודקת בטענתה שבעקרון לא מוטל עליה לעקוב אחר מטופליה בהמשך דרכם ולשוב ולבחון את מסקנותיה בהתאם לשינויי העיתים, מה עוד שכל חוות דעת ו/או אבחון יפה לנקודת הזמן שבה הוא נכתב. איני סבורה שהיה זה מקצועי יותר מבחינתה של ד"ר שילד לקבל ללא עוררין וללא בדיקה אישית את האבחנה של שער מנשה ולשנות בהסתמך אליה את האבחנה שהיא הגיעה אליה. מאידך, גם לא ניתן היה לצפות ממנה להעביר תחת שבט הביקורת את האבחנה של שער מנשה ו/או להתעמת עם מסקנותיהם במידה שאלה לא התקבלו על דעתה.
יש עוד להעיר בנושא: האבחנה הרפואית של בית חולים שער מנשה, כפי שמופיע בכותרת של סיכום האשפוז מיום 1.6.14, היא לאקונית ונעדרת הנמקה כשלעצמה. המסמך הנ"ל אינו ערוך כחוות דעת ואינו מתיימר לנמק ולהסביר עבור בית המשפט את האבחנה עצמה באופן שמקנה לבית המשפט כלים להעריך אותה לגופה. ככל שההגנה סברה שיש חשיבות לענייננו לאבחנה מאוחרת זו ( ואין אני אומרת שכך הדבר), היה צורך לבסס את הדברים בפנינו בחוות דעת/עדות של שער מנשה. שנית, חוות דעתו של ד"ר אור נכתבה אף היא לפני שניתן סיכום האשפוז של בית חולים שער מנשה ויש לבחון אותה כעומדת בפני עצמה על הנמקותיה. שלישית, חוות דעתו של ד"ר אור לא הועמדה לעיונה של ד"ר שילד וזאת בשל התנגדות ההגנה להציגה לעיון הפרקליטות ולעיון העדה, הגם שחוות הדעת הייתה ברשות ההגנה באותה עת ( פרוטוקול, עמ' 21 ש' 5-15). התייחסותה של ד"ר שילד לאפשרות שהנאשם חולה סכיזופרניה הייתה אפוא אך ורק על רקע האבחנה המאוחרת של שער מנשה ( ראה גם עמ' 66 ש' 7 ואילך) ולא בהקשר כלשהו לחוות דעתו של ד"ר אור ו/או במענה לאמור בה, לרבות לגבי אופן הליך הסקת המסקנות על ידו. לא זו אף זו, ההגנה לא הציגה לעדה שאלות בהתייחסות ישירה לגישתו של ד"ר אור לפיה מעצם היות הנאשם לוקה במחשבות שווא, נגזר שהוא לא יכול היה להימנע מביצוע המעשה.

13.2 יהא אשר יהא, בהינתן שהכול מסכימים שעצם האבחנה אינה העיקר, איני רואה הצדקה ראייתית לקבוע מסמרות באשר לכותרת שיש לתת לחולי ממנו סבל הנאשם ולהכריע במחלוקת המתייחסת לאבחנה הרפואית בתור שכזו. כאמור, השאלה היא בסופו של דבר עד כמה ההפרעה/מחלה השפיעה על הנאשם מבחינה קוגניטיבית ומבחינת הרצייה שלו, במועד הרלוונטי לביצוע העבירה.
עם זאת, על רקע המחלוקת הקיימת בין הצדדים, אני מוצאת חשיבות לציין: האבחנה הרפואית שאליה הגיע ד"ר שילד היא שקלול של מכלול נתונים רלוונטיים וזאת לאחר תקופת הסתכלות של כמעט חודש. הכרותה עם הנאשם הייתה מעמיקה וממושכת משמעותית מזו של ד"ר אור, אשר נפגש עמו פעם אחת. ד"ר שילד ערכה את חוות הדעת על פי החלטת בית משפט, כמומחית מטעם בית המשפט.
בין אותם שיקולים שצוינו על ידי העדה היה חוסר הוודאות לגבי עצם השאלה האם הנאשם לקה במחשבות שווא בעת ביצוע העבירה, (להבדיל מזמן הבדיקה שאז נצפו מחשבות שווא ביזאריות). כאמור, קיומן של מחשבות שווא לתקופה הרלוונטית לעבירה הייתה הנחה שד"ר שילד הניחה לטובת הנאשם, על מנת שלא להתעלם מראיות שיכלו להוביל למסקנה זו. חוסר וודאות זה לא נלקח כלל בחשבון כלל על ידי ד"ר אור אשר התייחס לקיומן של מחשבות שווא בתקופה הרלוונטית כאל עובדה מוכחת ומוסכמת שאין אחריה עוררין. מדובר היה מבחינתו בנקודת מוצא מוסכמת לדיון שהוא לא ראה כל צורך לנמקה. כך עולה הן מאופן ניסוח חוות הדעת והן מתשובות ד"ר אור בחקירה נגדית כדלקמן (עמ' 111 ש' 13 ואילך):
"ש. איך אתה יודע שמערכת היחסים עם העובדים האריתראים האחרים במפעל הייתה מחשבת שווא? כי עולה מהראיות שאכן מערכת היחסים איתם לא הייתה טובה, אז אולי לא הייתה מחשבת שווא? (הדגשה שלי)
ת. גם ד"ר שילד בחוות דעתה סברה שהוא סבל ממצב פרנואידי, בוודאי בחצי שנה האחרונה, כלומר הייתה מערכת של מחשבת שווא לפי המבחנים שתוארו..."
(ראה באותו עניין גם תשובתו בעמ' 111 ש' 17)
אין ספק שלעצם השאלה אם הנאשם לקה במחשבות שווא יש משמעות בענייננו, שהרי אם אין בטחון שזה היה המצב בזמן ביצוע המעשה, בוודאי שלא הונח הבסיס לאבחנה שאליה הגיע ד"ר אור שלפיה היה חולה בסכיזופרניה.
לא זו אף זו, ד"ר אור חיווה דעתו שאבחנתה של ד"ר שילד שגויה משום שהפרעה דלוזיונלית מתבטאת בתסמין יחיד של מחשבת שווא ספציפית שנוטה להיות מאורגנת וממוקדת, ללא עדות לתסמינים נפשיים אחרים, בה בשעה שמחומר החקירה עולה, לדעתו, שמצבו הנפשי הכללי של הנאשם הדרדר, הופיעו אי שקט, היה תיאור של התנהגויות חריגות ותואר שאינו מדבר לעניין. להבנתו של ד"ר אור, גם תכני הפסיכוזה לא היו מצומצמים למחשבת שווא ספציפית, אלא לנאשם הייתה גם מחשבה שמנהלי המפעל מתנכלים לו ללא הסבר. כפי שציינתי קודם, חומר הראיות אינו מלמד על כל אלה בצורה ברורה וחד משמעית, ברמת הוודאות הנדרשת כדי להגיע למסקנות דלעיל. כפי שציינתי קודם, לא זו בלבד שהחומר אודות הידרדרות במצבו הנפשי של הנאשם היה דל אלא שאין אינדיקציה מספקת לומר שלנאשם הייתה מחשבת שווא גם כלפי מעסיקיו.

זאת ועוד: ד"ר שילד התייחסה פעמים רבות בחוות דעתה ובעדותה להתרשמותה שהנאשם לא היה אמין, שהוא נהג במניפולטיביות וניסה לזרות חול בעיניה לגבי מצבו הנפשי תוך ניסיון להחמיר אותו. ד"ר שילד התייחסה לעצם העובדה שהנאשם לא מסר תיאור עקבי של קורות חייו ואפילו ציינה שהתנהלות זו אינה קשורה להיותו במצב פסיכוטי בזמן החקירה והבדיקה. לדבריה, גם חולה במצב פסיכוטי יודע לומר אם הוא נשוי או רווק, הוא אינו משנה כל העת את קורות חייו ויודע לתאר את תולדותיו ( ראה עמ' 75 ש' 25-28). התנהלותו המניפולטיבית של הנאשם מצאה ביטוי גם בחקירה במשטרה, כנאמר קודם, והיא משפיעה על היכולת לאמץ את דבריו במישורים שונים. ד"ר אור לא התייחס לכך ואין כל אינדיקציה שהוא נתן לנתון זה משקל. הוא אישר אומנם בעדותו שאין וודאות לגבי קורותיו של הנאשם, אך עדיין, בחוות דעתו הוא ציין את האשפוז בסודן כאילו זו עובדה מוכחת ונתן לה ביטוי בפרק מסקנותיו ( נ/4 עמ' 6 בפרק " סיכום ומסקנות").

בנוסף, ד"ר שילד התייחסה לאופיו ותכונותיו של הנאשם כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעדויות השונות. המסקנות לגבי אישיותו של הנאשם ( תיאורו כנקמן, נוטר, שקרן, "עושה דווקא", בעל אגו וכו') יכולים לשפוך אור ולהסביר, שלא בגלל מחלה/הפרעה, את החלטתו לבצע מעשה דוגמת זה שביצע. ד"ר אור לא התייחס לכך בחוות דעתו כלל, וכאשר נשאל על כך בעדותו הוא השיב שאין לתכונות האישיותיות רלוונטיות כאשר אנו מדברים על אדם הפועל תחת מחשבות פרנואידיות במצב של פסיכוזה ( פרוטוקול עמ' 110 ש' 26 ואילך). ואולם, תנאי לקבלת הסבר זה שאנו נשתכנע תחילה שהנאשם היה במצב פסיכוטי בעת ביצוע העבירה, עובדה אשר שנויה במחלוקת ומצריכה כשלעצמה הוכחה.

13.3 כאמור, אין חולק, כי גם אם ייקבע שהנאשם היה חולה במחלת נפש מסוג סכיזופרניה אין בכך כדי לשלול בהכרח את אחריותו הפלילית, כנאמר בפסיקה: "אין חולק כי במקרה לפנינו הנאשם חולה סכיזופרניה. אך גם אין חולק כי לא כל חולה סכיזופרניה הוא במצב פסיכוטי של העדר יכולת של ממש להבין או להימנע." (ע"פ 8287/05 גורם בחטרזה נ' מדינת ישראל (11.8.11 ):"פסקה 13 לפסק הדין).

במקרה שלנו, מאחר שהנאשם לא נבדק במועד ביצוע העבירה ולא קיים לגביו תיעוד רפואי קודם, הדרך היחידה לנסות ולהתחקות אחר מצבו בעת הרלוונטית היא באמצעות חומר הראיות, על ידי בחינה מדוקדקת של מעשיו לפני, במהלך ואחרי ביצוע המעשה.
כפי שכבר תואר בפרקים הקודמים של הכרעת הדין, הראיות מצביעות על הנאשם כמי שניהל לכאורה אורח חיים רגיל ומסודר עובר לאירוע ובעצם לאורך כל תקופת שהייתו בארץ. הוא עבד במקום עבודה מסודר תקופה של כ-3 שנים ותואר כעובד אחראי וחרוץ שמעסיקיו סמכו עליו והעניקו לו סמכויות. גם אם שמענו מפי עדים מסוימים התרשמות לגבי הידרדרות מסוימת במצבו הנפשי/רגשי של הנאשם, הרי שכאמור, מדובר במידע ברובד שטחי מפי אנשים שמידת קרבתם לנאשם לא גדולה. בכל מקרה גם מעדויות אלה עולה שלא מדובר היה בהידרדרות משמעותית, שלא נפגע תפקודו הרגיל של הנאשם והתנהלותו לא הייתה כאוטית או חריגה במיוחד.
התחקות אחר מעשיו של הנאשם ביום הרצח וביום שקדם לו מלמדים אף הם, שגם בהנחה שהיו לו מחשבות שווא פרנואידיות ביחס למנוח על כך שהוא כביכול רוצה לפגוע בו, הרי שמעשיו ופעולותיו של הנאשם, על רקע אותן מחשבות שווא, היו מעשים הגיוניים וסבירים. הוא פעל כפי שכל אדם אחר היה פועל בסיטואציה שבה הוא היה רב עם חבר לעבודה, מרגיש מאוים על ידו וחש שמעסיקיו וחבריו לעבודה אינם מגבים אותו. הנאשם כאמור פנה והתייעץ עם מקורבו נפתלי, ניסה להשיג את מעסיקו כדי שלא להגיע למחרת לעבודה ופנה לסיוע המשטרה. כך גם לאחר האירוע: מיד לאחר המעשה, שאודותיו אתייחס בהמשך, הנאשם עזב מיידית את המפעל תוך שהוא נפטר בדרכו החוצה מכלי הרצח על ידי השלכתו בערימת פסולת אותו וכן ביצע פעולות הגיוניות כדי למלט את עצמו מאימת הדין. מדבריו עולה, שגם במהלך חצי השנה שלאחר המקרה בהיותו בשטחי הרשות הפלסטינאית, למרות הקשיים שחווה הוא ידע לכלכל את צעדיו בהתאם, מצא מגורים ועבודה ואין אינדיקציה לאפשרות שהיה שם במצב פסיכוטי.
למול כל אלה, לאחר מעצרו של הנאשם, ניתן להבחין בשינוי דרמטי במצבו בין החקירה הראשונה מיום 23.11.11 ( ת/21) שאז דיבר לעניין, השיב לשאלות ( ללא קשר לשאלה אם אמר אמת) והתנהגותו הכללית נראתה רציונאלית, לבין החקירה השלישית מיום 28.11.11 ( ת/16) שאז לא ניתן היה בכלל לתקשר עמו, הוא לא דיבר לעניין והתנהג כמי שאינו מחובר למציאות. דבריה של ד"ר שילד לפיהם הנאשם נכנס למצב פסיכוטי במהלך מעצרו יש לה בהחלט על מה לסמוך והדברים מוצאים ביטוי מוחשי בקלטות שבהן תועדו חקירותיו.

ד"ר אור לא חלק על כך שעל פי הראיות הנאשם התנהל באורח מסודר ומאורגן, אלא שלדידו, אין בהם כדי להעיד שהנאשם לא היה במצב פסיכוטי בעת ביצוע העבירה. לדבריו, גם אנשים במצב פסיכוטי לא תמיד נראים " משוגעים", הם לא תמיד נראים בלתי מאורגנים, הם מסוגלים לתת אנמנזה מסודרת ולהתנהל במישורים אחרים כאנשים נורמטיביים, או כמעט כנורמטיביים (עמ' 103 ש' 16-21). ואולם, גם בהנחה שנקבל את דבריו של ד"ר אור שההתנהלות המאורגנת כשלעצמה אינה הוכחה לכך שהנאשם אינו במצב פסיכוטי, מה הוא אפוא הנתון הפוזיטיבי שמעיד במקרה שלנו שהנאשם היה פסיכוטי? אומנם אפשר שאדם, גם אם הוא נמצא במצב פסיכוטי לא יצטייר ככזה ויהיה מסוגל להתנהל בצורה מאורגנת מתוכננת, ואולם, במצב שבו השאלה שיש לברר היא מה היה מצבו הנפשי של האדם, הרי שהתנהלותו המאורגנת, מחשבתו הסדורה והעובדה שהוא הצטייר בעיני הבריות כנורמטיבי, יוצרת חזקה עובדתית או סברה שכך באמת היה המצב, והנטל עליו לשכנע אחרת. יש לצטט בעניין זה מדברי בית המשפט העליון בע"פ גורם בחטרזה נ' מדינת ישראל (11.8.11 ):
"ודוק: "התנהגות מאורגנת, תכנון ו"רהיטות מחשבה" אינם הוכחה חד משמעית על היעדר מחלת נפש פעילה ( עניין ברוכים בפסקה 41 לפסק דינו של המשנה חנשיא אור). גם נאשם במצב פסיכוטי, שבוחן המציאות שלו נפגע, יכול לתכנן מתוך שיפוט ובוחן מציאות לא תקינים....עם זאת, התנהגות מאורגנת מקימה סברה לחובתו של הנאשם ועליו להציג נתונים לסתור..."(שם בסעי' 31 לפסק הדין).

במקרה שלנו ההגנה לא סיפקה כל מידע/ראיה כתימוכין לאפשרות שהנאשם היה במצב פסיכוטי בעת ביצוע העבירה. העובדה שכך אובחן חצי שנה לאחר מכן אין בה בהכרח כדי ללמד, וזאת גם אם נניח שנכון היה לאבחנו כחולה בסכיזופרניה. התנהלות הנאשם ומעשיו בתקופה הרלוונטית אינם נותנים אינדיקציה לאפשרות שמחלת הנפש שלקה בה, בהנחה שלקה, הייתה במצב פעיל - וההגנה לא הקימה ספק סביר שכך היה.

13.4 כאמור, ההגנה אינה חולקת על כך שהנאשם הבין את מעשו ואת הפסול שבו ולכן לא מתקיים התנאי הראשון שבסעיף 34 ח'. הטענה היחידה מטעם ההגנה שהיא שבגלל המחלה נגרעה משמעותית יכולתו של הנאשם להימנע מביצוע המעשה, או במילים אחרות, שהנאשם, מפאת מצבו הנפשי, לא יכול היה לבחור שלא לבצע את המעשה.
לכאורה, על פי הראיות, ניתן להצביע על שורה של פעולות יזומות ומתוכננות שביצע הנאשם לצורך ביצוע המעשה. כך, הנאשם בחר להגיע למפעל, מעשה שיכול היה להימנע ממנו אם אכן, כטענתו, הוא חשש מפני המנוח. הנאשם התנהג כאילו הוא מגיע למפעל כדי לעבוד ואף החליף את בגדיו לבגדי עבודה. לאחר מכן הנאשם נכנס באופן יזום לחדר המכונות שם ישבו כל העובדים ביניהם המנוח. הנאשם חצה את החדר פעמיים הלוך ושוב תוך שהוא ממתין לשעת כושר שבה יוותר ביחידות עם המנוח. ברי שברגע ביצוע המעשה הנאשם לא היה מצוי בסכנה או באיום מפני המנוח אשר ישב לתומו ועבד ליד עמדתו כשגבו אל הנאשם. לכאורה, בהנחה שלנאשם היה חשש כללי מהמנוח יכול היה להימנע מלהיכנס לחדר המכונות, או לעזוב את המפעל כלעומת שבא, כפי שגם עשה לאחר ביצוע המעשה.
ד"ר אור לא התייחס בחוות דעתו במישרין לבחירותיו של הנאשם ביום הרצח וגם בעדותו בבית המשפט אמר שאין הוא יכול להסביר מדוע המנוח החליט לפעול כך ולא אחרת. (ראה למשל, עמ' 103 ש' 3; עמ' 119 ש' 3 ואילך; עמ' 119 ש' 26-29) לגישתו, כאמור, המנוח, כמו כל אדם הלוקה בפרנויה, היה אפוף במחשבות השווא, הרגיש נרדף וכל פעולותיו נגזרו מתחושת הנרדפות. לא ניתן לדעת מדוע בחר לעשות פעולה מסוימת ברגע נתון להבדיל מפעולה אחרת, אבל מחשבות השווא היו בעוצמה גדולה שהשתלטה על חייו ולא ניתן להגיד על אדם כמוהו שהוא שולט במעשיו ( עמ' 117 ש' 13-23).

גישתו של ד"ר אור, כמתואר לעיל, יוצרת קושי:
ראשית, למקרא האמור בחוות הדעת ובעדותו של ד"ר אור נדמה שטושטשה על ידו האבחנה בין חוסר יכולתו של החולה להתנתק ממחשבות השווא ולהימנע מהן, לבין חוסר יכולתו של החולה להימנע מביצוע העבירה - ואין הדברים זהים. אני נכונה לקבל שאדם שמוצף במחשבות שווא פרנואידיות חי במציאות מדומה אשר משתלטת על חייו והוא אינו יכול להימנע ממנה ומהשפעותיה, ואולם אין זה אומר בהכרח שהוא גם אינו יכול להימנע מביצוע המעשה הפלילי. אפשר שחרף תחושתו הדמיונית של האדם שמבקשים לפגוע בו, הוא לא נמצא במצב שבו הוא אינו יכול לבחור את צעדיו ולהימנע מלבצע מעשה עבירה אגב הרצון להגן על עצמו ( על אחת כמה וכמה כמו במקרה שלנו שהוא מבין ומודע לאיסור). על מנת שיעמוד לנאשם הסייג מאחריות פלילית יש להראות לא רק שהוא חי תחת השפעת מחשבות שווא פרנואידיות, אלא שמצבו הוא כזה שנפגעה ממשית יכולתו לבחור בדרך פעולה שונה מאשר ביצוע העבירה. לשם הדוגמא, ניתן היה לומר כך אם למשל, כמו בפס"ד ברוכים, הנאשם היה מעיד כי שמע קולות דמיוניים שהורו לו לרצוח את המנוח וכי לא יכול היה להימנע מלפעול כמצוותם, או שהיו מובאות ראיות לסיטואציה אחרת שממנה ניתן היה להסיק שהנאשם לא יכול היה להימנע מלפעול כפי שפעל.
במקרה שלנו, לא רק שהראיות מראות שלנאשם היו ברגע האמת דרכי פעולה נוספות כדי להפיג את האיום/חשש שהיה קיים לכאורה בעיני רוחו מהמנוח ( איום שאין חולק שלא התקיים ברגע הרצח ממש) אלא שניתן לראות שבזמן שהנאשם אוים באופן ממשי, אליבא דבריו, הוא ידע לנקוט בדרכים מתאימות ורלוונטיות כדי להגן על עצמו שלא בדרך של ביצוע עבירה.
ואומנם, ד"ר אור נשאל בחקירה נגדית כיצד הוא מסביר את החלטתו של הנאשם להגיע למפעל במקום לברוח מהמנוח, ונקל לראות, כפי שיצוטט להלן, שהוא התקשה להשיב על כך, בהעדר ראיות רלוונטיות ובהעדר הסבר מפי הנאשם:
"זה נכון, אני אינני יודע. אני יכול לומר רק שישנן, נאמר, שתי אפשרויות, שאפשר לבחון אותן. אחת, שבאותה עת כשהוא הלך למפעל בבוקר עוצמת הפסיכוזה לא הייתה כזאת גדולה, הוא לא כל כך פחד מהמנוח ו...או שהוא הבין שהוא צריך לפתור את זה והוא לא הופעל כל כך מתוך הפסיכוזה, אלא הוא עכשיו במצב אחר והוא הולך והוא עושה את מה שהוא עושה מתוך הכרח שצריך לעשות את זה ועושה את זה באופן מתוכנן ויזום. וישנה אפשרות אחרת שאחרי שעות ארוכות כאלה שבהן הוא עסוק הפסיכוזה הזו היא החוויה הזו שחייו בסכנה היא בעצם גדולה מאוד, אחרי לילה כזה הוא הולך וישן שעה בבית...הפסיכוזה הזו, או שהוא כבר הבין שאין מנוס, הוא חייב לעשות את זה בעצמו...או שהוא חושב שיכול להיות פתרון אחר"( עמ' 127 ש' 10-22).
לא זו בלבד שניסיונותיו של ד"ר אור לתת הסבר אפשרי למעשי הנאשם הם ספקולציה גרידא שאין לה עיגון כלשהו בחומר הראיות, משום שהנאשם עצמו לא מסר גרסה ברוח זו לא בחקירותיו, לא בפני המומחה ולא בבית המשפט, אלא שבהסברים אלא אין כדי ללמד שנפגעה משמעותית יכולת הרצייה של הנאשם, קרי, האפשרות להחליט שלא להרוג את המנוח. בהקשר זה יש לציין שלא אוכל לקבל את דבריו של ד"ר אור שהביע ספקנות ביכולתו של הנאשם להשלים בהסבריו את החסך הראייתי בטענה " שאנשים במצב כזה לא תמיד זוכרים" (עמ' 129 ש' 7). עם כל הכבוד, לא זו בלבד שהנאשם זכר פרטים מהאירוע במהלך חקירתו הראשונה וגם בהמשך בבית החולים והתחמק במתכוון לדבר על אירוע הרצח עצמו אלא שטיעון כזה, ככל שהוא נכון, יש לשמוע מפי הנאשם.

שנית, מגישתו של ד"ר אור עולה לכאורה שדי בכך שאדם יהיה לוקה במחלה/הפרעה פסיכוטית קשה שמלווה במחשבות שווא בכדי שנאמר עליו שהוא היה חסר יכולת להימנע מעשיית המעשה. פרשנות כזו אינו עולה בקנה אחד עם לשונו של סעיף 34 ח' ועם המצב המשפטי הנוהג, כפי שפורט קודם. המחוקק לא ראה להעניק פטור מאחריות פלילית לכל חולה במחלת נפש המלווה במחשבות שווא, אלא רק למי שבגלל מצבו הנפשי אינו יכול לגבש מחשבה פלילית מן הסוג המפורט בסעיף 34 ח'. לא זו אף זו, גישת ההגנה כאמור, מתעלמת מהצורך להתייחס לכל נאשם ונסיבותיו הספציפיות, על רקע העובדות המסוימות של המקרה. על ההגנה מוטל להקים ספק סביר שמא הנאשם המסוים שלפנינו ( במובחן מכל חולה שלוקה בסכיזופרניה המתבטאת במחשבות שווא), היה במצב נפשי כזה שהייתה אצלו פגיעה משמעותית ומאסיבית ביכולתו להימנע מהמעשה.
13.4 זה הזמן להתייחס לטענת ההגנה בסיכומים לפיה הספק הסביר לטובת הנאשם מתקיים מעצם התבטאותה של ד"ר שילד בחוות דעתה המשלימה השנייה בכותבה "קרוב לוודאי הנ"ל הבין את אשר עשה ואת הפסול במעשהו והיה מסוגל להימנע מעשיית המעשה" ( עמ' 4 סע' 26 לסיכומי ההנה). לא אוכל לקבל את הטענה. ד"ר שילד נשאלה בעניין זה בחקירה נגדית והסבירה כי מדובר בדרך התנסחות שאין בה כדי לשנות ממהות חוות דעתה ומעמדתה. לדבריה, כל חוות דעת פסיכיאטרית שהיא נותנת לבית משפט לגבי אחריותו הפלילית של נאשם בעת ביצוע העבירה, היא במשמעות של " קרוב לוודאי" שכן מדובר בעניין שבהערכה בלבד ולא בוודאות. בעדותה ד"ר שילד שבה והדגישה מספר פעמים כי לדעתה ולהערכתה הנאשם יכול היה להימנע מביצוע המעשה ( עמ' 79 ש' 16 ואילך). בנסיבות אלה, כאשר דעתה של העדה הובהרה על ידה בצורה חד משמעית ולא ניתן לטעות לגבי עמדתה, אין מקום להיתפס לדרך ההתנסחות הנ"ל ולנסות לייחס לה משמעות משפטית/ראייתית שלא קיימת בה. לא רק שפסיכיאטריה אינה מדע מדויק, אלא שברי הדבר, שכאשר מומחים מנסים לחוות דעה בדיעבד אודות מצבו הנפשי של אדם בתקופה שקדמה לתקופת הבדיקה, אנו מדברים במונחים של הערכה והשערה ולא בוודאות. הדבר נכון הן לגבי חוות דעתה של ד"ר שילד והן לגבי חוות דעתו ד"ר אור. לא בכדי נאמר בפסיקה, כפי שצוטט קודם, שחוות הדעת הן רק כלי עזר עבור בית המשפט. בית המשפט הוא שקובע אם בסופו של יום, לאחר בחינת כל הראיות ועל בסיס חוות הדעת השונות, הצליח הנאשם להקים ספק סביר שמא לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע העבירה.

13.5 לסיכום פרק זה: חוות דעתה של ד"ר שילד לפיה בעת ביצוע העבירה הנאשם יכול היה להימנע מעשיית המעשה, מוצאת עיגון וביסוס בחומר הראיות, כפי שפורט לעיל. כאמור, כאשר בוחנים את מכלול מעשיו ופעולותיו של הנאשם לפני, בזמן ואחרי האירוע- ובהיעדר הסבר אחר מצדו של הנאשם- לא קיימת אינדיקציה לומר שהוא היה שרוי במצב פסיכוטי פעיל, לא כל שכן שהיה במצב שבו נשללה ממשית יכולתו להימנע מביצוע העבירה. ההגנה מצדה לא שכנעה אחרת וגם לא הקימה ספק סביר שמא לא כך הדבר. חיזוק נוסף לעמדת התביעה ניתן למצוא מעצם העובדה שהנאשם בחר שלא להעיד במשפט, שלא לספק הסברים ושלא להתמודד עם הראיות לחובתו.

14. סוף דבר:
14.1 לאור כל האמור לעיל אני מציעה לחברי לדחות את טענת הנאשם לפיה עומד לטובתו סייג מאחריות פלילית בטענת אי שפיות בהתאם לסעיף 34 ח' לחוק העונשין.

14.2 הנאשם הודה במענה לכתב האישום בביצוע המעשה שגרם למותו של המנוח. ב"כ הנאשם אישרה כי מעשי הנאשם מבססים כנגדו עבירה של רצח כפי שיוחס לו בכתב האישום, בבחינת שהוכחה כנגד הנאשם גם המחשבה הפלילית הדרושה על פי סעיף 300(א)(2), דהיינו, כוונה תחילה לגרום למותו של המנוח (ראה פרוטוקול עמ' 152 ש' 2-3).
בנסיבות אלה, למעלה מן הצורך אציין, כי חזקה על מי שמכה את רעהו חמש מכות בראשו באמצעות פטיש - במיוחד אשר חלק מהמכות מתבצעות לאחר שהלה כבר שוכב על הרצפה מתבוסס בדמו - שהוא מתכוון לגרום למותו. חזקה היא שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו [ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ''ד נז(6) 577, 594; ע"פ 2202/08 יבגני פסקו נ' מדינת ישראל, פסקה 41 לפסק דינו של השופט דנצינגר ( פורסם בנבו, 7.3.12); ע"פ 131/08 איהב זידאן נ' מדינת ישראל, פסקה 41 לפסק דינה של השופטת ברק ארז ( פורסם בנבו, 20.2.13)] - וחזקה זו לא הפריך הנאשם בשום צורה. כאמור, הנאשם לא העיד במשפט וגם בחקירותיו, שבהן נמנע במתכוון מלהתייחס לעצם המעשה, לא טען כי חפץ אחר הנחה אותו בעת שביצע את המעשה האמור. אין גם חולק כי הנאשם הבין את אשר הוא עושה ואת הפסול במעשיו, ולא הועלתה על ידי ההגנה הטענה כי בשל מצבו הנפשי (במובחן מהטענה לחלותו של הסייג לפי סעיף 34ח') הוא לא יכול היה לגבש "כוונה תחילה" כדרישת סעיף 300(א)(2).
בנסיבות אלה אני מציעה לחברי להרשיע את הנאשם על סמך הודאתו בעבירה של רצח בכוונה תחילה בהתאם לסעיף 300 (א)(2) לחוק העונשין.

גיליה רביד,
שופטת

השופט גלעד נויטל, אב"ד:
אני מסכים.

גלעד נויטל, שופט
אב"ד

השופט מאיר יפרח:
אני מסכים.

מאיר יפרח, שופט

סוף דבר:
הנאשם מורשע אפוא, פה אחד, בעבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977.

ניתנה היום, כ"ח תשרי תשע"ו , 11 אוקטובר 2015, במעמד הצדדים.

גלעד נויטל, שופט
אב"ד

מאיר יפרח, שופט

גיליה רביד, שופטת