הדפסה

מדינת ישראל נ' ג'אבר

בפני כב' השופטת דיאנה סלע
המאשימה
מדינת ישראל

- נ ג ד -

הנאשם
רג'א ג'אבר ת.ז. XXXXXX871

גזר דין

הנאשם, יליד 13/9/96, הודה והורשע בעובדות כתב אישום אשר תוקן במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות - לפי סעיפים 333 + 335 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין); נסיון לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות - לפי סעיפים 333 + 335 + 29 לחוק העונשין; הפקרה לאחר פגיעה - לפי סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה); איומים -לפי סעיף 192 לחוק העונשין, ונהיגה ללא רישיון - לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה.

1. עובדות כתב האישום המתוקן בתמצית
ביום 23/10/14 בשעה 14:00 נהג הנאשם ברכב מסוג פיג'ו (להלן: הרכב) בכפר אבו סנאן, ללא רישיון נהיגה תקף לרכב מאותו סוג. משהבחין במתלונן, קטין יליד 98', אשר ישב עם חבריו, עצר את הרכב, צעק לעברו "יא שב"כ", איים להרוג את משפחתו, ונסע מהמקום.

בהמשך נהג הנאשם לבית המתלונן, ניגש לחצר הבית, והחל להתעמת עם אמו של המתלונן (להלן: המתלוננת או האם), תוך שהוא צועק, מניף את ידיו לצדדים ודורש ממנה את מספר הטלפון של בעלה. המתלונן, אשר הגיע אל ביתו והבחין בנאשם מתעמת עם אמו, הורה לו לעזוב את המקום. בתגובה איים הנאשם על המתלונן "שהיום הוא ימות ויראה מה יעשה", עזב את חצר הבית, נכנס לרכב, נסע מרחק קצר, סובב את הרכב כשפניו לעבר ביתו של המתלונן, והמתין לו כשהוא לוחץ על דוושת הגז מספר פעמים, דבר שגרם לבקיעת רעש מהרכב.

לשמע הרעש, רצו המתלוננים לכיוון המקום שבו עמד הרכב. אז החל הנאשם לנסוע לכיוונם במהירות, בהסיטו את הרכב לכיוון המתלונן, פגע בו, ולאחר מכן פגע ברכבו במתלוננת והעיפה הצידה, תוך שהוא גורם לה חבלה חמורה ברגלה. המתלוננת נותרה שרועה על הכביש ונאנקה מכאבים, ואילו הנאשם נמלט מהמקום ברכבו, כשהוא מותיר שם את המתלוננים, מבלי להזעיק עזרה.

כתוצאה ממעשיו נגרם למתלוננת שבר והגבלה ניכרת בתנועות בגפה השמאלית, היא נותחה וגפה קוצרה ב-3 ס"מ. למתלונן אובחנה רגישות בפרק ירכו השמאלי.

ראיות לעונש
2. לנאשם אין הרשעות קודמות.

3. תסקיר שירות המבחן
שירות המבחן המליץ להטיל על הנאשם מאסר שירוצה בעבודות שירות, מאסר מותנה מרתיע ופיצוי למתלוננים, וכן להעמידו במבחן למשך שנה וחצי, במהלכו ישולב בתהליך טיפולי במסגרת השירות.

א. קצינת המבחן סקרה את נסיבותיו האישיות של הנאשם בן ה- 19, המתגורר עם הוריו ואחאיו הגדולים והקטנים הימנו בכפר אבו סנאן. הנאשם תיאר בפני שירות המבחן משפחה חמה, תומכת ונטולת עבר פלילי, אך מצב כלכלי קשה, כאשר כל אחיו נאלצים לעבוד מגיל צעיר ולעזור בפרנסת המשפחה.

ב. בהתייחסותו לעבירות דידן, התרשמה קצינת המבחן כי הנאשם מתקשה לקחת אחריות עד תום למעשיו. הוא שלל איומים להרוג את משפחתו של המתלונן, וכן סכסוך קודם לאירוע הנדון. לדבריו, במהלך הנסיעה ביקש ממנו המתלונן לעצור, ובעוצרו, דפק לו ברכב. הוא פנה לבית משפחתו וביקש את מספר הטלפון של אביו במטרה להסביר לו את המעשה, אך המתלונן הגיע והוא ביצע את המתואר בכתב האישום. לדבריה, בתקופת הפיקוח חלה התקדמות ביכולתו של הנאשם לקבלת אחריות על התנהגותו הבעייתית.

הנאשם הביע בפני קצינת המבחן צער וחרטה על מעשיו, וטען כי המניע לביצועם היה כאבים עזים בשיניו, וקשייו להתמודד במצבי לחץ ומשבר. כן ציין כי בתאריך 2/5/15 נערכה סולחה בין שתי המשפחות, וכי קיים קשר תקין ביניהם. מסמך הסולחה הוצג בפני שירות המבחן בהליך המעצר.

ג. הנאשם גילה נכונות ומוטיבציה להמשיך בתהליך הטיפולי בו החל, במסגרת הקבוצה לעצורי בית, לזהות מצבי סיכון, העלאת המודעות ורכישת כלים להתמודדות במצבי לחץ ומשבר.

קצינת המבחן התרשמה מבחור נורמטיבי בבסיסו, ללא קיומם של דפוסים עבריינים, מעשיו אינם מאפיינים את דפוסי התנהגותו בדרך כלל, וכי התנהג באדישות וקלות דעת ביחס לתוצאות האפשריות של מעשיו. הוא מתקשה בוויסות דחפיו ובהתמודדות במצבי לחץ ומשבר. הנאשם התחבר לחומרת מעשיו אך נטה לטשטש חלקים בעייתיים בהתנהגותו. להערכתה, חוויית המעצר, ההליך הפלילי והשלכותיו הכלכליות והחברתיות על אורחות חייו, הרתיעו אותו מפני ביצוע עבירות דומות בעתיד, ורמת הסיכון להישנותן היא נמוכה וברמת חומרה נמוכה.

ד. נוכח האמור, המליצה קצינת המבחן להטיל על הנאשם ענישה כאמור לעיל, פיצוי ומבחן, ואם יפר את תנאיו של צו המבחן יפנה שירות המבחן לבית המשפט בבקשה לדיון מחודש בעניינו.
4. אביו של הנאשם, אשר ביקש להקל בעונש שיוטל על בנו, סיפר כי משפחתם הינה מכובדת מאוד ומוכרת בכפר, הוא מתנדב מזה 17 שנה במשטרה והתנהגות דוגמת זו שביצע הנאשם אינה מתאימה למשפחתם והם קיבלו זאת קשה מאוד. לדבריו הנאשם הבין את חומרה מעשיו והצטער עליהם. הוא הביע התנצלות כלפי בית המשפט, החברים ומשפחת המתלונן, ציין כי ילדיו עוזרים לנזקקים, בנו הצעיר עומד להתגייס, וגם הנאשם היה מתגייס לולא הסתבך. האב דיבר על כך שהנאשם מצטער, והשתנה לאחר מעצרו. אשר להסכם הסולחה, אשר אינו כולל פיצוי כספי, ציין כי משפחת המתלוננים לא רצו פיצוי, אך כל סכום שיבקשו מקובל עליו.

5. טיעוני המאשימה
א. ב"כ המאשימה עתר להטיל על הנאשם מאסר בפועל, ברף העליון של מתחם הענישה, הנע לשיטתו בגין כל העבירות כאחת בטווח שבין שלוש לשש שנות מאסר, וכן מאסר על תנאי מרתיע, קנס גבוה, פיצוי למתלוננים, ופסילת הנאשם מלקבל רשיון לתקופה ממושכת. כן ביקש להורות על חילוט הרכב ששימש לביצוע העבירה.

ב. בפרטו בהרחבה את עובדות כתב האישום המתוקן, הדגיש ב"כ המאשימה כי הנאשם התנהג בצורה פורעת חוק, בריונית ומאיימת, אשר פגעה באופן חמור במתלוננת, וכי רק בדרך נס לא הביאו מעשיו לקיפוח חיי אדם. הוא הפנה לסרטון של מצלמות האבטחה המתעד את האירוע, אשר הוגש במהלך שמיעת הראיות, בו ניתן להבחין כיצד נפגעה המתלוננת בעוצמה ו"עפה" לצידי הכביש. הנאשם שב וביצע עבירות חמורות כלפי המתלוננים בפרק זמן קצר, כאשר מעשיו החלו באיום והסתיימו בחבלה חמורה. היתה לו אפשרות להפסיק את מעשיו בכל רגע נתון, אולם הוא בחר להכנס לעימות עם המתלונן פעם אחר פעם, כמפורט בכתב האישום המתוקן, הפך את רכבו לנשק, פגע במתלוננים ברכבו, כשהוא גורם למתלוננת חבלה חמורה, אשר הצריכה התערבות ניתוחית ואשפוז לזמן רב, ונמלט מהמקום, בהפקירו אותה במקומה, שרועה על הרצפה, מדממת וכאובה.

ג. בתי המשפט חזרו והדגישו את הצורך בענישה מרתיעה על מנת לעקור מן השורש את תופעת האלימות, ועליהם להעביר מסר מרתיע וברור כי השימוש באלימות פיזית כפתרון אינו ענין של מה בכך. כן עמדו על החומרה הגלומה בעבירת ההפקרה ועל אינטרס הציבור להחמיר בענישה כלפי מבצעיה.

הערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה ממעשי הנאשם, הם שלמות הגוף וקדושת החיים, כאשר אין צורך להכביר מילים על הנזק שיכול היה להגרם כתוצאה מהחבלה החמורה שנגרמה למתלוננת, וכן מהפקרתה לאחר הפגיעה.

ד. לטענתו, מלמדת התנהגותו העבריינית של הנאשם לאורך כל האירוע, על יחס בוטה ומזלזל כלפי החוק, ומתאפיינת בתעוזה רבה, החל מנהיגתו ללא רשיון, האיומים כלפי המתלונן, ההגעה לבית המתלוננים, ובעיקר בשלב ההמתנה ברכבו מתחת לביתם, בהשמיעו קולות מרכבו. עובדות אלה מלמדות כי הנאשם פעל ללא מורא ובחר להתעמת עמם במודע. נקיטת האלימות כלפי המתלוננת, אשה תמימה שנפלה קרבן להתנהגותו הבריונית, והפקרתה מלמדים על מסוכנותו הרבה, ומצדיקים ענישה חמורה ומרתיעה.

ה. ב"כ המאשימה ביקש שלא לאמץ את המלצתו של שירות המבחן בעניינו של הנאשם, המהווה המלצה בלבד, ועל בית המשפט לשקול את מכלול השיקולים, לרבות שיקולי הלימה, הרתעה ומניעה, מלבד השיקול השיקומי העומד בבסיס העמדה של שירות המבחן. התסקיר עצמו מלמד כי הנאשם נטל אחריות חלקית בלבד למעשיו, כי הוא מתקשה בוויסות דחפיו, וחסר כלים להתמודדות במצבי לחץ ומשבר. לטענתו, יש מקום להטיל ענישה מוחשית אשר תהלום את חומרת המעשים והפגיעה באזרחים חפים מפשע, ותרתיע את הנאשם מלבצע מעשים דומים בעתיד.

ו. בהפנותו לפסיקה בעבירות של אלימות והפקרה, ובסקרו את הערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירה, הנסיבות הקשורות בביצועה, התכנון שקדם לה, הנזק שנגרם בפועל והנזק הרב שהיה צפוי להגרם מביצועה, ולעובדה כי הנאשם ביצע את המעשים תוך מודעות מלאה למעשיו, טען ב"כ המאשימה כי מתחם הענישה ההולם במקרה הנדון לגבי כל העבירות ביחד, נע כאמור בין שלוש לשש שנות מאסר בפועל, והנאשם דידן ראוי לענישה ברף העליון של מתחם זה.

ז. עוד ביקש, כאמור, לחלט את רכבו של הנאשם, מדגם פיג'ו 206, שנת ייצור 02', אשר נרכש בסך של 7,000 ₪. הרכב שימש ככלי מהותי לביצוע העבירות החמורות, וכל הקריטריונים הנמנים בפסיקה לחילוטו מתקיימים במקרה זה. תכלית החילוט היא הענשת העבריין באמצעות הכלי ששימשו לביצוע העבירה, תוך מדידת עוצמתה של הזיקה בין החפץ לבין העבירה וחומרתה.
נוכח האמור לעיל, עתרה המאשימה להטיל על הנאשם מאסר ברף הגבוה של המתחם, ענישה נלווית כמפורט לעיל, חילוט הרכב ופיצוי המתלוננים.

6. טיעוני ההגנה
הסניגור ביקש מבית המשפט לאמץ את המלצתו של שירות המבחן בעניינו של הנאשם על מנת לאפשר לו להשתקם.

א. לקולא ביקש להתחשב בגילו הצעיר של הנאשם, אשר היה בן 18 וחודש בעת ביצוע העבירות, בעברו הפלילי הנקי ובתקופת מעצרו מיום האירוע – 23/10/14 עד יום 10/12/14, אז נשלח למעצר בית מלא בבית דודתו בשפרעם. בחלוף כשמונה חודשים, שונו תנאי השחרור, הותר לו לחזור לביתו, והוא שוהה בתנאי מעצר בית לילי, כאשר יציאתו בשעות האחרות הותנתה בליווי מפקח. מדובר בנאשם שהיה על סף הקטינות בעת ביצוע העבירות, הנמנה על קבוצת " בגירים צעירים", עובדה שיש להתחשב בה בעת גזירת עונשו.

ב. הסנגור הדגיש כי מדובר באירוע אחד, ולא בכדי לא ביקשה המאשימה להטיל על הנאשם ענישה נפרדת ביחס לכל אחת מהעבירות בהן הורשע. לשיטתו, נע מתחם העונש ההולם במקרה הנדון בטווח שבין שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות לשנתיים מאסר בפועל. בהפנותו לפסיקה התומכת במתחם המבוקש על ידו, ביקש לסייג את פסקי הדין שהוגשו על ידי המאשימה, אשר מרביתם מתייחסים לעבירות חמורת מאלה שבגינן הורשע הנאשם. לטענתו, קשת הענישה בעבירות דוגמת אלו שביצע הנאשם היא רחבה, אך כאשר בוחנים את המקרה הנדון ואת נתוניו של הנאשם, מדובר במתחם לו עותרת ההגנה.

ג. אין חולק כי במעשיו פגע הנאשם בערכים חברתיים מוגנים במעלה הגבוהה, זכותו של אדם לבטחונו האישי, לשלמות גופו ולבטיחותו. הנאשם הודה בעבירות הללו במסגרת כתב אישום מתוקן, ומכאן שהכיר בפגיעה הקשה כתוצאה ממעשיו, בין היתר, באותם ערכים מוגנים, שגם הנאשם חפץ לשמור עליהם. הסנגור ביקש לזקוף לזכותו את חרטתו הכנה ואת האחריות המלאה שנטל על עצמו.

ד. לטענת הסנגור, אין מדובר באירוע אשר תוכנן מראש, כפי שניתן לראות בסרטון המתעד את האירוע, אם כי הדגיש כי אינו חורג מעובדות כתב האישום המתוקן. לשיטתו, מדובר באירוע אשר התרחש, בין היתר, נוכח העובדה שהמתלונן רץ לכיוונו של הנאשם, ונוכח העובדה שמדובר במקום צר מאוד, בכביש ללא מוצא, שדרך המוצא היחידה היא במעבר ליד ביתו של המתלונן.

מבלי להקל ראש בנזק שנגרם למתלוננת כתוצאה ממעשיו של הנאשם, עליו הביע הנאשם חרטה, ובהעדר מחלוקת לגבי התעודה הרפואית שהוגשה בעניינה, הפנה הסנגור לדבריה של המתלוננת בחקירתה הנגדית, כאשר נשאלה מה קרה לה בעקבות הניתוח שעברה ואיך מצבה, והשיבה " בסדר ותודה לאלוהים". לשאלה איך היא מתפקדת עם הרגל, השיבה " אני הולכת, תודה לאל" (עמ' 26 לפרוט', ש' 24- 28). מכך מבקש הסנגור ללמוד, כי המתלוננת אינה סובלת מנזק ארוך טווח המגביל אותה, בציינו כי " הנאשם צריך להודות לאל שחרף האירוע החמור, במבחן הזמן, לא נגרם למתלוננת נזק ארוך טווח".

אשר למתלונן, טען, כי אין חולק שמדובר בעבירת ניסיון והוא לא נפגע, למעט שריטה ורגישות שנגרמו לו כדבריו.

ה. אשר לעבירת ההפקרה, טען כי מדובר ברף התחתון ביותר של העבירה, משבוצעה בנוכחותם של אנשים נוספים במקום, שאכן הזעיקו עזרה רפואית מיד. כן ביקש להתחשב בנסיבות שהביאו בסופו של יום לבריחתו של הנאשם מהמקום, כפי שבית המשפט למד עליהם גם מהראיות שהוגשו ומהסרטון. המתלונן רץ לעברו, והנאשם ברח מהמקום בפחדו שמא יעשו בו שפטים. (יצוין כי המאשימה התנגדה לפרשנות זו של ההגנה, אשר אינה עולה מעובדות כתב האישום המתוקן להן מחויב בית המשפט).

ו. הסנגור הגיש את הסכם הסולחה שנערך בין הצדדים ( נספח ס'), המלמד לטענתו כי האירוע הגיע לסופו באופן מוחלט, הדגיש את החשיבות בפסיקה ל"מוסד הסולחה", וביקש ליתן לו משקל משמעותי לקולא בגזירת עונשו של הנאשם.

ז. כן ביקש לאמץ את המלצתו של שירות המבחן, להטיל על הנאשם מאסר שירוצה בעבודות שירות, משיקולי שיקום. שירות המבחן פרט את נסיבותיו האישיות של הנאשם, בחור נורמטיבי בבסיסו, ולהתרשמותו כי הנאשם נעדר דפוסים עבריינים, נמצא בעיצומו של הליך שיקומי, משתף פעולה, ורמת הסיכון הנשקפת ממנו נמוכה בדרגת חומרה נמוכה. כן התרשם כי תקופת המעצר הלא מבוטלת בה שהה הנאשם, הרתיעה אותו, ויש בה כדי לצמצם באופן משמעותי את רמת הסיכון להישנות עבירות דומות בעתיד.

הסנגור ביקש כי ככל שיקבע כי מתחם העונש גבוה מזה הנטען על ידי ההגנה, ינתן משקל של בכורה לרכיב השיקום, המצדיק סטייה לקולא ממתחם הענישה.

ח. הסנגור ביקש להמנע מחילוט הרכב, בטענה כי הנאשם שהה זמן רב בתנאים מגבילים, ומעבר לנזק אישי שהביא על עצמו, נגרם לו נזק כלכלי רב משלא היה בידו לעבוד ולהשתכר בתקופה זו. משכך, אין מקום להוסיף על הנזק הכלכלי בדרך של חילוט הרכב, שתכליתו במקרה הנדון הינה עונשית גרידא. לטענתו, הנזק שיגרם כתוצאה מהחילוט עולה על התועלת שתצמח ממנו. המאשימה לא תוכל לעשות שימוש ברכב וליהנות מפירותיו, שוויו היום הוא מינימלי, והעלויות של החזקתו במגרש המאשימה וכל שימוש אחר שתנסה לעשות בו יעלו עשרות מונים על שוויו. לכן, מדובר באקט ענישתי בלבד שהסנגור מבקש להימנע ממנו.

שני הצדדים הפנו לפסיקה התומכת בעמדתם, זה בכה וזה בכה.

7. דברי הנאשם
"אני מאוד מצטער. אני יודע מה הטעויות שעשיתי. מה לא עשיתי. זה היה הרבה הרבה קשה לי ולמשפחה שלי והיה קשה גם למשפחה מול הכפר, למה ... לא היה לנו אף מקרה שנכנסה אצלנו לבית משטרה. אני מסתכל על הגיל שלי, מסתכל על אנשים בגיל שלי, הם קצינים בצבא, אנשים שבנו בית ואנשים שעובדים. ואני מתחרט ולא רוצה להיות עבריין. אני נכנסתי בפנים חודש וחצי . ירדתי במשקל שלי. לא הייתי אוכל כלום, לא הייתי ישן בלילה, הייתי מפחד מהרבה דברים. עשיתי טעות, כל אחד עושה טעות. למדתי מה זה חוקים. גדלתי בשכונה שיש בה עבריינים, סוחרי סמים, נרקומנים ולא היו מלמדים אותנו מגיל קטן מה זה חוקים ועשיתי טעות, ואני מאוד מצטער ורוצה לחזור לבית שלי, רוצה לעבוד, רוצה להתחתן, רוצה לבנות בית. אני למדתי 12 שנה ורוצה להתקדם בחיים שלי. בעבירה הזו חזרתי עד גיל חמש שנים ולא ידעתי מה לעשות. אני מבקש שתחשבו.
דיברתי עם קצין המבחן, הכל, שאלה אותי, אמרה לי אם אתה מוכן לבוא אצלנו. הייתי שש חודשים ולמדתי עם קצין המבחן פאיז הרבה דברים ושאלה אותי אם אני מוכן לבוא ואמרתי שאני מוכן לבוא ולשבת עוד לפגישות."

דיון
8. שוב ושוב ייאמר כי קשה היא מלאכת גזירת הדין, בעיקר כאשר מדובר באנשים צעירים שביצעו עבירות חמורות. בית המשפט יתן ביטוי לשיקולי גמול, מניעה והרתעה (אף כי קרנה של האחרונה ירדה לאחרונה), בקשר עם נסיבות ביצוע העבירות, חומרתן, תדירותן, השפעתן על כלל החברה, ההשלכות היכולות להיגרם מהן כגון מידת הפגיעה בביטחון הציבור, הפחד שמעשים אלה נוטעים בלבו של אדם מן הישוב ועוד; כן מושפעת הענישה מנסיבותיהם האישיות של מבצעי העבירות, גילם, עברם הפלילי, עמדתם לגבי העבירות שבצעו, שיקולי שיקום ועוד; כל זאת, תוך איזון בין האינטרסים השונים. (ראו תיקון 113 לחוק העונשין; ראו גם ע"פ 344/81 מ"י נ' שחר סגל, פ"ד לה(4), 313, מפי כב' הנשיא שמגר; ע"פ 4890/01 מ"י נ' פלוני, פ"ד נו(1), 594, מפי כב' הש' בייניש (כתוארה אז); ע"פ 2163/05 דג'מיל אלייב נ' מ"י (12/12/05), מפי כב' הש' רובינשטיין).

העיקרון המנחה בגזירת עונשו של נאשם הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת העבירה בנסיבותיה ומידת אשמו של הנאשם, לבין סוג העונש המוטל עליו ומידתו; השיקולים לבחינת מתחם העונש ההולם למעשה העבירה הם הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בו, מדיניות הענישה הנהוגה, ונסיבות הקשורות בביצוע העבירה. כן ניתן לשקול נסיבות נוספות הקשורות בביצוע העבירה לשם קביעת מתחם העונש ההולם בעבירות דידן, ונסיבות נוספות שאינן קשורות בביצוע העבירה לשם גזירת העונש המתאים לנאשם הספציפי.

הפסיקה פירשה את עקרון ההלימה - יחס הולם בין החומרה של מעשה העבירה ואשם הנאשם לבין חומרת העונש שיושת עליו - כמבטא את "עקרון הגמול". (ראו לענין זה דברי כב' הש' רובינשטיין בע"פ 1523/10 פלונית נ' מ"י (18/4/12), וכן ע"פ 156/80 כוכבי בנימין נ' מ"י, פ"ד לה(4) 744, מפי כב' הש' אלון).

9. חומרת העבירה והערכים החברתיים שנפגעו בעטיה
א. אין צורך להכביר מילים אודות חומרת מעשיו של הנאשם, אשר ביצע בפרק זמן קצר רצף של עבירות אלימות פיזיות ומילוליות כלפי המתלונן ואמו, שתחילתו באיומים להרוג, וסופו בפגיעה במתלוננים ליד ביתם באמצעות רכבו, כאשר ניסה לפגוע במתלונן, וגרם לו רגישות בירכו, ולאחר מכן דרס את אמו, אשר נפלה על הכביש, גרם לה חבלה חמורה ברגלה, בגינה נזקקה לניתוח, ונמלט מהמקום ברכבו, כשהוא מפקיר אותה שרועה על הכביש, נאנקת מכאבים, ולא הזעיק עזרה.

עובדות כתב האישום המתוקן מלמדות כי אין מדובר באירוע ספונטני אליו נקלע הנאשם שלא בטובתו, כי אם בהתנהגות מודעת ומכוונת שהתאפיינה בתעוזה רבה, בבריוניות, באדישות ובקלות דעת כלפי התוצאות הקשות לחיי אדם, העשויות להיגרם ממעשיו. בכל שלב היתה פתוחה בפני הנאשם ההזדמנות לחדול ממעשיו, אך הוא בחר להסלים את האירוע, ללא כל הסבר. הנאשם נהג ברכבו ללא רשיון, עת ראה את המתלונן, קטין כבן 17, יושב עם חבריו, הוא צעק אליו "יא שב"כ" ואיים להרוג את בני משפחתו. בהמשך הגיע עם הרכב אל ביתו של המתלונן, שם התעמת עם אמו, ומשהורה לו המתלונן לעזוב את המקום, איים עליו הנאשם "שהיום הוא ימות ויראה מה יעשה". אז עזב הנאשם את חצר הבית, נכנס לרכב, נסע מרחק קצר, ובמקום לעזוב את המקום, סובב את הרכב כשפניו לעבר ביתם של המתלוננים, עצר ולחץ על דוושת הגז מספר פעמים, בגורמו לרעש, אשר לשמעו יצאו המתלוננים לעבר הרכב. אז נסע הנאשם לעברם במהירות, תוך הסטת הרכב לכיוון המתלונן, ולאחר שפגע בו, דרס גם את אמו, העיפה הצידה, גרם לה כאמור לחבלה חמורה, והפקיר אותה משנמלט ברכבו, בהותירו אותה פצועה ושרועה על הכביש. כל זאת, כאמור, בנהגו ללא רשיון נהיגה.

אני רואה לדחות את נסיונה של ההגנה להמעיט מן הפגיעה שנגרמה למתלוננת, אשר הובהלה באמבולנס לבית החולים בנהריה, שם נקבע כי נגרם לה שבר. היא נותחה, גפתה השמאלית קוצרה ב-3 ס"מ, ונותרה לה הגבלה ניכרת בתנועות בגפה זו. המתלוננת סיפרה כי "היה לי שבר בירך של הרגל... ניתוח. שמו לי פלטינות בירך (מצביעה...על רגל שמאל מהירך עד לברך), ומסבירה כי יש לה פלטינות לכל האורך...", וכי מצבה כיום " בסדר. תודה אלוהים... אני הולכת. תודה לאל" (עמ' 26, ש' 16-28).

ב. הערכים החברתיים שנפגעו כתוצאה מהעבירות דידן הם שלומם, בריאותם, שלמות גופם, בטחונם האישי, קדושת חייהם וכבודם של המתלוננים. מדובר בערכים חברתיים אשר המחוקק ראה ליתן להם מעמד חוקתי, והפגיעה בהם מחייבת תגובה עונשית הולמת.

אין צורך בדמיון רב כדי לשוות בנפשנו את הפחד והאימה שאחזו במתלונן ואמו, בראותם את הנאשם אשר חזר ואיים זמן קצר קודם לכן להרגם, כשהוא שועט עם הרכב היישר לכיוונם במטרה לדרסם. אין גם צורך להכביר מילים אודות פוטנציאל הפגיעה בחיי אדם הגלום בביצוע מעשה דריסה מכוון, ורק בנס לא הסתיים האירוע בקיפוח חייה של המתלוננת.

ג. תופעת האלימות הפכה, למרבה הצער, חזון נפרץ במקומותינו וראוי שבית המשפט וראוי שבית המשפט יתרום תרומתו לצורך מלחמה בתופעה זו. קיים אינטרס ציבורי מובהק וחד משמעי לשרש את התופעה של נקיטת כוח ואלימות לשם יישוב מחלוקות וסכסוכים, תוך שימוש בנשק קר (בין אם זה סכין או כל כלי משחית אחר), בדרך של הטלת עונשי מאסר ממושכים. (ע"פ 2292/08 מ"י נ' הייב (22/6/98), מפי כב' הש' מצא; ע"פ 10866/03 מ"י נ' סלאימה (5/7/04), מפי כב' הש' ג'ובראן; ע"פ 3720/04 מ"י זחאיקה (3/11/04), מפי הש' חשין; ע"פ 4173/07 פלוני נ' מ"י (16/8/07), מפי כב' הש' ארבל; ע"פ 4257/07 פלוני נ' מ"י (5/3/08), מפי כב' הש' מלצר; ע"פ 3863/09 מ"י נ' חסן (10/11/09), מפי כב' הש' דנציגר).

"...האינטרס הציבורי מחייב, כי הזלזול בחיי אדם, הבא לידי ביטוי בקלות בה מוצא עצמו אדם קורבן למעשי אלימות העלולים להותירו נכה ואף להביא למותו, תגובה חריפה מצד כל גורמי האכיפה... השמירה על שלמות גופו של אדם וחייו, היא מהחשובות והמרכזיות שבתכליות העומדות בבסיס החוק הפלילי." (בש"פ 2453/05 חטיב נ' מ"י (28/3/05), מפי כב' הש' ארבל).

וכן:
"תופעה נוראה זו פשתה בחברתנו, היתה כמחלה ממארת, וחובה היא המוטלת עלינו, על בית-המשפט, להעלות תרומתו למלחמה קשה זו. מלחמה היא שאסור לעשות בה ויתורים, שאם נוותר ונסלח תתגבר התופעה ותלך. חברתנו הפכה להיות חברה אלימה,ותרומתו של בית-המשפט למלחמה באלימות היא בהטלת עונשים ראויים. בבואנו לגזור עונשים על עבריינים כמשיב שלפנינו, שומה עלינו לשוות נגד עינינו לא רק את המשיב ואת צורכי שיקומו; לא רק את משפחתו הסובלת בשל מעשיו; אלא גם את הנפגעים ממעשיו של המשיב ואת הנפגעים ממעשים-בכוח שייעשו אם לא נגיב בחומרה על מעשים כמעשה המשיב" (ע"פ 5753/04 מ"י נ' רייכמן (7/2/05), מפי כב' השופטים חשין, גרוניס (כתוארו אז) ונאור (כתוארה אז)).

בית המשפט העליון התייחס גם לעבירות אלימות המתבצעות בעקבות עימותים בין צעירים:

"עבירות אלימות המתבצעות באמצעות נשק קר ומסכנות חיי אדם ושלמות הגוף מחייבות ענישה מחמירה ומרתיעה, העשויה לתרום להקטנת ממדי התופעה אשר פשתה כנגע בחברה, ומתרחשת לא אחת בעימותים בין צעירים. ההיזקקות לאמצעי אלימות כדרך התמודדות עם יריבויות, ולעיתים באמצעות שימוש בנשק קר, מצריכה תגובה עונשית הולמת ואפקטיבית כמסר של הגנה על בטחון האדם וכמסר חינוכי שיקלט בהדרגה בתודעת הציבור, ובכלל זה בני הנעורים". (ע"פ 4333/04 קונדוס נ' מ"י (11/10/04), מפי כב' הש' פרוקצ'יה).
ד. אשר להפקרתו של פצוע לאחר פגיעה בו, מדובר בעבירה חמורה המלמדת על העדר מוסריות ועל זלזול בוטה בחיי אדם. בית המשפט עמד לא אחת על הסכנה החמורה הגלומה בעבירת ההפקרה ועל הצורך להוקיעה באמצעות הטלת ענישה מחמירה, וכך נקבע:

"גם על החומרה הרבה הגלומה בעבירה זו, אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בעונש החמור הקבוע לצידה, הביעה הפסיקה את דעתה בעבר. כך לדוגמה ציין השופט (כתוארו אז) חשין באחת הפרשות, כי:
"עבירת ההפקרה אחרי פגיעה קשה היא; לא עוד אלא שעבירה היא הפוקדת עצמה עם העבירות שיש בהן כיעור. הנה זה שרוע על הכביש, מתבוסס בדמו, אדם שזה עתה נפגע בתאונה שהנהג היה מעורב בה - אדם שאפשר ניתן לעזור לו, אפשר ניתן להצילו - ותחת אשר יעצור ויושיט עזרה לפגוע, לוחץ הנהג על דוושת ההאצה ובורח מן הזירה, למלט נפשו מחיוב בעונשין. חומרה וכיעור אלה שבמעשה הנהג הביאו לבריאתה של העבירה ולקביעת עונש חמור בצידה: תשע שנות מאסר" (רע"פ 3626/01 ויצמן נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1) 198, 201 (2002), ...). ...
"מעשהו זה של הנוהג הבורח פוגע בשורשי הסולידריות החברתית והאישית המינימלית לקיומה של חברה תקינה; בריחתו של הנהג מן המקום היא מעשה אנטי-חברתי ואנטי-מוסרי מובהק; וראוי הוא כי ייענש בכל חומר הדין" (שם, בעמ' 219)". (ע"פ 1977/15 גולה נ' מ"י (2/11/06), מפי כב' הש' ארבל).
יש לזכור כי בענייננו אין מדובר בפגיעה בלתי מכוונת בהולכי רגל במהלך נסיעה, כי אם במעשה דריסה אשר ביצע הנאשם במטרה לפגוע במתלוננים. בניגוד לנטען, אין גם מדובר בבריחה שבוצעה מחמת פחד, סערת רגשות או העדר חוסן נפשי להתמודד בזמן אמת עם התוצאות הקשות של התאונה, כי אם בנטישה מכוונת ובזויה, שתכליתה להמלט מן הדין.

השימוש ברכב כבנשק על מנת לפגוע במתלוננים, והפקרתה של אם המתלונן, אישה מבוגרת, שלא היתה מעורבת בכל סכסוך, כשהיא מוטלת פצועה על הארץ, מעידים על זלזול בחיי אדם ועל מסוכנותו הגבוהה של הנאשם. לענין זה ראו דברי כב' הש' זילברטל בע"פ 4263/14 מגדי נאעים נ' מ"י (2/6/15):

"עבירת האלימות בה הורשע המערער ונסיבות ביצועה יכלו להביא לפגיעה חמורה ביותר. כמו כן, השימוש ברכב על-מנת לפגוע במתלונן, והפקרתו לאחר מכן כשהוא מוטל שכוב ופצוע על הארץ, מעידים על זלזול בחיי אדם ועל מסוכנות גבוהה ( ע"פ 615/12 שושן נ' מ"י (14.2.2013); ע"פ 960/09 אבני נ' מ"י (29.7.2010))".

בנסיבות החמורות המתוארות בכתב האישום המתוקן, איני רואה לקבל את טענת ההגנה כי עבירת ההפקרה שביצע הנאשם מצויה ברף התחתון של החומרה, על אף העובדה כי המתלוננת לא נותרה לבדה במקום. כך גם איני רואה לקבל את טענות ההגנה בדבר הטעמים בגינם נמלט הנאשם מהמקום, אשר לא הוכחו, משנחסמה הדרך להביא ראיות נוספות לנסיבות ביצוע העבירה, שלא בא זכרן בכתב האישום המתוקן במסגרת הסדר הטיעון, ללא בקשה מפורשת מבית המשפט לעשות כן, וקבלת רשות לכך, ומשהתנגדה המאשימה לדבר. (לענין זה ראו ע"פ 3667/13 חטיב נ' מ"י (14/10/14), מפי כב' הש' דנציגר; ע"פ 6802/14 פלוני נ' מ"י (6/1/15), מפי כב' הש' חיות, פוגלמן וזילברטל; ע"פ 5841/14 מ"י נ' ארקאן (8/7/15), מפי כב' הש' שהם, והפסיקה המאוזכרת שם).

ה. כאמור, בוצעו עבירות האלימות המנויות לעיל, לרבות עבירת ההפקרה, תוך נהיגה ברכב ללא רשיון, החמורה בפני עצמה, נוכח הקטל המשתולל בדרכים. אין צריך לאמר כי נהיגה ללא רשיון טומנת בחובה סיכון בטיחותי לנוסעים ברכב ולהולכי רגל, ומשקפת זלזול כלפי החוק וכללי התנהגות בסיסיים הדרושים להתנהלותה של חברה תקינה ובטוחה.

בנסיבות העניין, העונש הראוי לנאשם בגין מעשיו העברייניים הוא מאסר בפועל לתקופה ממושכת.

10. מתחם הענישה
א. באי כח הצדדים הביאו בפני בית המשפט פסיקה עניפה בעבירות דומות ובה קשת רחבה של עונשים, זה בכה וזה בכה.

המאשימה הפנתה לפסקי דין בהם נגזרו, בגין עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, הפקרה לאחר פגיעה, ונהיגה ללא רשיון, עונשים בטווח שבין 3 ל- 6 שנות מאסר בפועל, כפי מתחם הענישה לו היא טוענת במקרה הנדון (ראו ע"פ 4263/14 הנ"ל; ע"פ 615/12 שושן נ' מ"י (14/2/13), מפי כב' הש' דמציגר; ע"פ 722/12 מ"י נ' מריח (14/11/12), מפי כב' הש' ג'ובראן; ת"פ (ב"ש) 9050/05/10 מ"י נ' מישצ'נקו ואח' (11/1/12), מפי כב' הש' לוי, ועוד). כן הפנתה לפסקי דין שניתנו בעבירות של הפקרה לאחר פגיעה שלא במסגרת עבירות אלימות בהם נגזרו עונשי מאסר בפועל בטווח שבין 15 חודשים ל- 4 שנים. (ראו ע"פ 8219/13 סרחאן נ' מ"י (15/9/14), מפי כב' הש' סולברג; רע"פ 6823/13 בראץ נ' מ"י (28/11/13), מפי כב' הש' שהם; ע"פ 3664/11 מ"י נ' רשיד (7/9/11), מפי כב' הש' לוי; ע"פ 12039/04 אשר נ' מ"י (16/6/05), מפי כב' הש' ארבל; ת"פ (מרכז) 38270-12-11 מ"י נ' לוי (13/10/13),מפי כב' הש' מרוז ועוד).

סנגורו של הנאשם, אשר ביקש לתחום את העונש בין מאסר שירוצה בעבודות שירות לשתי שנות מאסר, הפנה לפסקי דין בהם נגזרו על נאשמים שביצעו מעשי אלימות שונים ומגוונים והורשעו בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ובמקרים אחרים בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה או פציעה בכוונה מחמירה, עונשים בטווח שבין שירות לתועלת הציבור לשישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות (ע"פ 1053/13 הייכל ני מ"י (23/6/13), מפי כב' הש' פוגלמן; ע"פ 2849/13 מ"י נ' טגבה (13/8/13), וע"פ 5794/13 מ"י נ' שיכה (2/4/14), שניהם מפי כב' הש' מלצר; ת"פ (חי') 45417-03-14 מ"י נ' קורדי (25/2/15), מפי כב' הש' שרון- נתנאל; ת"פ (י-ם) 41254-02-14 מ"י נ' פואקה (23/7/15), מפי כב' הש' דרורי; ת"פ (נצ') 39819-04-14 מ"י נ' קלמקוב (22/5/14), מפי כב' הש' מוניץ; ת"פ (נצ') 1970/06/13 מ"י נ' מלול ואח' (28/10/14), מפי כב' הש' שטרית; ת"פ (חי') 15237-06-13 מ"י נ' כליב ואח' (29/6/14), מפי כב' הש' אליקים; ת"פ (חי') 28049-04-13 מ"י נ' סיחאת (5/2/14), מפי כב' הש' גלעד; ת"פ (חי') 3093/04 מ"י נ' אגבאריה (23/1/08), מפי כב' הש' גרשון, ועוד. כן הפנה לע"פ 3708/08 טואפרה נ' מ"י (20/7/08), מפי כב' הש' רובינשטיין, שם נידון נאשם אשר הורשע על פי הודייתו בחבלה בכוונה מחמירה, מעשה פזיזות ורשלנות והפקרה לאחר פגיעה, לשלושה חודשי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות וענישה נלווית).

ב. לענין האופן לקביעתו של מתחם הענישה והאבחנה בין מתחם הענישה לבין הענישה הנוהגת, המהווה רק אחד הפרמטרים לקביעתו, יפים דבריה של כב' הש' ארבל בע"פ 1323/13 חסן נ' מ"י (5/6/13):

"9. ... מתחם העונש ההולם מגלם, כאמור, הכרעה ערכית המבוססת על שיקולים שונים, כאשר מדיניות הענישה הנהוגה בעבירה הנדונה הוא רק אחד מהם. טווח הענישה הנהוג בפסיקה, לעומת זאת, הוא נתון אמפירי-עובדתי, המורכב מהעונשים המקובלים בגין עבירה מסוימת בדין הנוהג".

ג. העונש הקבוע בצידה של חבלה בנסיבות מחמירות ונסיון לעבור עבירה זו הוא 14 שנות מאסר; העונש הקבוע בצידו של נסיון לעבור עבירה זו הוא 14 שנות מאסר; העונש הקבוע בצידה של הפקרה לאחר פגיעה הוא 14 שנות מאסר; בצידה של עבירת האיומים - שלוש שנות מאסר, ובצידה של נהיגה ללא רשיון - שנתיים מאסר.

"... כך למשל, השימוש ברכב ככלי נשק המכוון נגד הולך רגל כמו המתלונן עלול לגרום נזק חמור באופן משמעותי מאשר השלכת אבנים כפי שאירע בע"פ 10423/07 מדינת ישראל נ' סיטרין (11.6.2008). כמו כן, יש להבחין בין מקרים כבענייננו בהם המערער התכוון לפגוע במתלונן באופן מודע ומפוכח, לבין מקרים בהם גרימת החבלה החמורה הייתה כשהפוגע היה במצב מעורפל מבחינה תודעתית, ומתוך חשש לחייו שלו (ע"פ 5242/04 מדינת ישראל נ' עבדאללה (16.5.2005)". ( ע"פ 4263/14 הנ"ל).

בנסיבות העניין, נדרש בית המשפט לקבוע מתחם אחד לכל העבירות שבוצעו בשני מקומות שונים, וארכו פרק זמן בלתי מוגדר, אם כי ההתייחסות אליהן תהיה כאל אירוע אחד. נוכח חומרת העבירות שביצע הנאשם כלפי המתלונן הקטין ואמו, תוך הפגנת זלזול בחיי אדם כמפורט לעיל - המתבטאת בין היתר בביצוע העבירות תוך שימוש ברכב המהווה בנסיבות העניין נשק לכל דבר, העובדה כי הנאשם נהג ברכב הרשום על שמו על אף שלא היה לו רשיון נהיגה, נסיבות האירוע, שהחל במקום אחד באיומים להרוג את משפחת המתלונן, והסתיים בכביש ליד ביתם, הנסיון לפגוע במתלונן באמצעות הרכב, ודריסת אמו והפקרתה במקום, כשהיא שרועה על הכביש וחבולה קשות - וכן הערכים החברתיים שנפגעו, מידת הפגיעה ופוטנציאל הסיכון הרב הגלום במעשיו ומדיניות הענישה הנוהגת, סבורתני כי מתחם הענישה ביחס למעשיו של הנאשם נע בין שלוש לשש שנות מאסר.

11. נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה
על אף כל האמור לעיל, יש לזכור כי הענישה היא לעולם אינדיבידואלית, ובית המשפט ישקול גם שיקולים הנוגעים לנסיבותיו האישיות של הנאשם, גילו, עברו, לקיחת אחריות על ידו, חרטתו, שיתוף הפעולה שלו עם רשויות אכיפת החוק, מאמציו לתיקון תוצאות העבירה ולפיצוי על הנזק שנגרם בגינה, חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה, וכן השפעת הענישה עליו ועל משפחתו, לרבות שיקומו. (ע"פ 10444/06 עייני נ' מ"י (25/4/07), מפי כב' הש' ארבל; ע"פ 4980/01 הנ"ל; וכן סעיף 40 יא לחוק העונשין).

א. לקולא אני רואה לקחת בחשבון את הודייתו של הנאשם בעובדות כתב האישום המתוקן,
אם כי זו באה לאחר שנשמעו עדי התביעה העיקריים, ולא נחסך מהמתלוננים המעמד הקשה של חקירה נגדית. כן ייזקפו לזכותו האחריות שנטל על עצמו למעשיו והחרטה שהביע בגינם, אם כי בפני קצינת המבחן התקשה לקחת אחריות מלאה למעשיו, ניסה להשליכה על כאבי שיניים מהם סבל לטענתו, העלה טענות עובדתיות חדשות לגבי האירוע שזכרן לא בא בכתב האישום המתוקן שבעובדותיו הודה, ושלל כי איים להרוג את משפחתו של המתלונן וכי היה מסוכך עמו עובר לאירוע הנדון.
יחד עם זאת, בסופו של יום הורשע הנאשם על פי הודייתו, וויתר על הסיכוי לזיכוי בתום ההליך.

ב. אני רואה להתחשב לקולא בגילו הצעיר של הנאשם, בן ה- 19, עברו הנקי ונסיבותיו האישיות כפי שפורטו בהרחבה בתסקיר שירות המבחן, מפי אביו ומפי סנגורו, ואיני רואה צורך לחזור על הדברים. עסקינן בבחור צעיר אשר גדל במשפחה מכובדת, חמה ונורמטיבית, התורמת לחלשים ולמדינה, סיים 12 שנות לימוד, ונאלץ לעבוד מגיל צעיר על מנת לסייע בפרנסת המשפחה. הנאשם ביצע את המעשה בהיותו בן 18 וחודש אחד, ונמנה על קבוצת "הבגירים הצעירים". (על השלכותיה של נסיבה זו ראו ע"פ 2357/13 איתמר רוש נ' מ"י (6/10/13), מפי כב' הש' רובינשטיין). יחד עם זאת, לא ניתן שלא לתמוה כיצד התאפשר לנאשם הצעיר להחזיק ברכב הרשום על שמו, שעה שאין לו רשיון ואף ולנהוג בו.

ג. כן תלקח בחשבון תקופת מעצרו של הנאשם בתיק זה, כמפורט לעיל.

ד. עוד אני רואה לייחס משמעות לסולחה שנערכה בין משפחת הנאשם והמתלוננים, על דעתו של הנאשם, המתלווה כאמור להודייתו וחרטתו של הנאשם. הסולחה אפשרה, בין השאר, את חזרתו של הנאשם לביתו, ויש בה כדי לתרום להשכנת שלום בין המשפחות ולמניעת מעשים נוספים, עקב האירועים נשוא תיק זה ואלה שקדמו להם, (לעניין זה ראו ע"פ 7126/04 גדיר נ' מ"י (27/6/05), מפי כב' הש' לוי; בש"פ 590/08 מ"י נ' מריסאת (21/1/08), מפי כב' הש' רובינשטיין; כן ראו מאמרו של כב' הש' רון שפירא, "הגיעה העת לסולחה", הפרקליט מח (2) (2006), 433).

ואולם, על נפקותו של הסכם הסולחה על רמת הענישה נאמר כדלהלן:

"איננו רואים בסולחה גורם הצריך להשפיע על קביעת עונש הולם כפי שמתחייב בנסיבות מקרה זה שהרי הקובע לענין זה אינו ביחסים שהתפתחו בין המשפחות הנוגעות בדבר אלא בסיכון לציבור הרחב מהתנהגות אלימה ובלתי מרוסנת". (ע"פ 373/93 מ"י נ' מסראווה (24/2/93), מפי כב' השופטים שמגר, גולדברג וחשין).
וכן:

ברי כי הסולחה עשויה "להיות שיקול מסוים בגזר הדין בהתלוותה להודאה ולחרטה" (עניין מריסאת), אך אין היא הופכת את קערת השיקולים על פיה "אין היא מהוה תחליף להליך השיפוטי... אין הסולחה יכולה להחליף את הדין הפלילי"... מכל מקום, מעמדה במקומה מונח". (ע"פ 8199/10 חורי נ' מ"י (10/3/11), מפי כב' הש' רובינשטיין; ראו גם ע"פ 635/05 דענא נ' מ"י (26/11/07), מפי כב' הש' חשין).

מעיון בהסכם הסולחה עולה כי הצדדים לא הסכימו על פיצוי כלשהו למתלוננים בגין נזקיהם וסבלם, ללא כל הסבר, ובתוכנו אין ביטוי כלשהו לטענתו של הנאשם כי הציע פיצוי וכי המתלוננים סרבו לקבלו.

ה. שירות המבחן אשר התרשם מנכונותו של הנאשם להשתלב בהליך טיפולי, מסיכון נמוך לחזרתיות, המליץ משיקולי שיקום להטיל על הנאשם תקופת מבחן בת שנה וחצי ומאסר שירוצה בעבודות שירות, לצד מאסר על תנאי ופיצוי. ואולם יש לזכור כי המלצה של שירות המבחן, כשמה כן היא – בגדר המלצה ואינה מחייבת, בשל מערך השיקולים השונה בין המערכות.

"...השירות רואה את עיקר מעייניו במיצויו של היבט מוגדר של הנתונים הנאספים לקראת ההכרעה השיפוטית, ובית המשפט הוא שיוצר את האיזון הנאות בין הנתונים השונים ומופקד על ראייתו של השלם להבדיל מן הקטע או המקוטע" (ע"פ 344/81, 359 מ"י נ' סגל, פ"ד לה(4) 313, 318, מפי כב' הנשיא שמגר; וכן ראו רע"פ 8787/03 מנסור נ' מ"י (11/1/04), מפי כב' הש' טירקל; ע"פ 4383/07 אבו פנה נ' מ"י (25/9/07), מפי כב' הש' ארבל; בש"פ 7835/09 אגבאריה נ' מ"י (18/10/09), מפי כב' הש' חיות).

חוששתני כי לא אוכל להיעתר להמלצתה של קצינת המבחן ולבקשת הנאשם להטיל עליו עונש שאינו כרוך במאסר בין כתלי הכלא, נוכח חומרת מעשיו, תוצאותיהם ומסוכנותו המוכחת.

בנסיבות העניין סבורתני כי מן הראוי שנסיבותיו האישיות יסוגו מפני חומרת העבירות שביצע, מסוכנותו המוכחת, ובעיקר הצורך להעביר מסר נטול פשרות ביחס לחומרתם של מעשיו. אכן קיים חשש כי למאסר ראשון עלולות להיות תוצאות בלתי רצויות, אך מנגד עומד הצורך בהגנה על בטחון הציבור ושלומו, באמצעות ענישה הולמת ובגמול ממשי בגין מעשיו. ועוד, מהתסקיר עצמו עולה נטילת אחריות חלקית בלבד על המעשים החמורים, על אף החרטה שהביע הנאשם.

לא זו אף זו, בדבריו של הנאשם בבית המשפט, התרכז הנאשם בנזק שנגרם לו ולמשפחתו, בפגיעה בתדמית המשפחה בכפר, בקושי שסבל בעת מעצרו, בצערו על הפגיעה בעתידו, וברצונו להמשיך את חייו, תוך הבעת הסכמה לשבת עם קצין המבחן. מילת חרטה אחת לא נשמעה מפיו על דריסתה של אישה חפה מפשע, אמו של המתלונן הקטין , על הכאבים שנגרמו לה, על הנכות הצמיתה שנותרה לה, משקוצרה אחת מרגליה, על הסבל שנגרם לה משנזקקה לניתוח בגין מעשיו הנלוזים, על האיומים והפגיעה במתלונן הקטין, ועל הנהיגה שנהג ללא רשיון, עת ביצע כל אלה. לעומת זאת, הסביר כי "עשה טעות, כל אחד עושה טעות. למדתי מה זה חוקים... רוצה להתקדם בחיים שלי...". לא ניתן שלא להתרשם כי הנאשם נעדר אמפטיה לקורבנות העבירה, וחרטתו נובעת אך ורק ממניעים אנוכיים.

ו. עם זאת, נוכח מכלול השיקולים לקולא שפורטו לעיל - לרבות גילו הצעיר, עברו הנקי, הודייתו, נסיבותיו האישיות, הסולחה שנערכה בין הצדדים, ובהתחשב גם באינטרס השיקום – אני רואה לחרוג במידה מסויימת ממתחם הענישה לקולא.

12. נוכח המקובץ לעיל, לאחר ששקלתי את מכלול הנסיבות לחומרא לקולא, אני רואה לגזור על הנאשם עונשים כדלקמן:

א. 30 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו בתיק זה בין התאריכים 23/10/14- 10/12/14.

ב. מאסר על תנאי למשך 15 חודשים שהנאשם לא ישא בו זולת אם יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו עבירת אלימות מסוג פשע או נהיגה בזמן פסילה או עבירת הפקרה, ויורשע בה בתוך תקופת התנאי או לאחריה.

ג. מאסר על תנאי למשך 8 חודשים שהנאשם לא ישא בו זולת אם יעבור במשך 3 שנים מיום שחרורו עבירת אלימות או רכוש מסוג עוון, עבירת איומים או נהיגה ללא רשיון, ויורשע בה בתוך תקופת התנאי או לאחריה.

ד. אני פוסלת את הנאשם מלהחזיק רשיון נהיגה למשך 18 חודשים מיום שחרורו.

13. אני מחייבת את הנאשם לפצות את המתלוננים בגין הנזק שגרם להם במעשיו.

א. הנאשם ישלם למתלוננת סך של 50,000 ₪, ב- 30 תשלומים חודשיים שווים ורצופים מיום 1/12/15, ובכל אחד לחודש שלאחריו. לא ישולם תשלום כלשהוא במועדו, תעמוד כל יתרת הפיצוי לפרעון מיידי ותשא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ב. סך של 8,000 ש"ח למתלונן. הפיצוי ישולם ב – 10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים מיום 1/12/15 ובכל אחד לחודש שלאחריו. לא ישולם תשלום כלשהוא במועדו, תעמוד כל יתרת הפיצוי לפרעון מיידי ותשא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

14. בנסיבות העניין, לא מצאתי לנכון לפסוק קנס.

15. שירות בתי הסוהר מתבקש לשלב את הנאשם במסגרת טיפולית בין כתלי הכלא במהלך מאסרו, בתקווה כי הנאשם יאזור כוחות להרתם להליך הטיפולי ולערוך שינוי בחייו, הן עבור עצמו, והן בשל האינטרס הציבורי.

16. חילוט רכבו של הנאשם
א. המאשימה ביקשה לחלט את רכבו של הנאשם מסוג פיג'ו 206 מ"ר 4507123, בטענה כי שימש לביצוע עבירות האלימות המפורטות בכתב האישום המתוקן, כמפורט לעיל. הסנגור התנגד לבקשה בטענה כי אין כל ערך בחילוטו של הרכב, וכי מדובר אך באקט ענישתי שיש להימנע ממנו במקרה הנדון.

ב. סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] , תשכ"ט 1969, מסמיך את בית המשפט להורות על חילוט חפץ שנתפס לאחר שנעברה בו עבירה:

"39. (א) על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם".

בית המשפט רשאי להורות, בנוסף לכל עונש אחר, על חילוט חפץ שנתפס, בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: 1) הנאשם, שהינו בעל החפץ, הורשע בדינו. 2) החפץ נתפס על יד המשטרה. 3) החפץ סייע לנאשם בביצוע העבירות בהן הורשע.

סמכות החילוט הינה סמכות שברשות, ובטרם יעשה בה בית המשפט שימוש, הוא מצווה לבחון כיצד היא משתלבת במערך רכיבי העונש הכולל (ראו 6234/03 מ"י נ' זיתאווי (24/1/05), מפי כב' הש' לוי). נפסק כי אמת המידה בהפעלת שיקול הדעת השיפוטי בנוגע להחלטה בדבר חילוט של חפץ היא " במהותה ובעוצמתה של הזיקה בין החפץ לבין העבירה ובחומרתה של העבירה"(ע"פ 4148/92 מועד נ' מ"י (22/9/94), מפי כב' הנשיא שמגר).

על המשמעות החינוכית של החילוט עמד כב' הש' טירקל ברע"פ 1161/04 חאג' נ' מ"י (21/4/05):

"ידע העבריין ויזכור מה היה סופו של הכלי ששימש למעשה העבירה. משמעות חינוכית זאת היתה, כנראה, גם לעיני חכמינו, שייחסו חשיבות לביעור כלים ששימשו לעבירה".
וכן ראו לעניין זה דברי כב' הש' מצא בע"פ 1982/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מ"י, פ"ד מח(3) 238:
"...לכך שהחילוט הוא אמצעי עונשי מצויה עדות ברורה בלשון סעיף 39(א) לפקודה (לאמור: "רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל"...ובעיקר: "דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם"...אופיו העונשי של צו החילוט הוא המחייב להגביל את תחולתו לפגיעה בזכות חפצית של מבצע העבירה, של שותפיו לעבירה המסוימת (ראה סעיף 40רישא), וכן של אחרים אשר היו מעורבים ביודעין בהקדשת חפץ, אם לביצוע העבירה המסוימת ואם לביצועה של עבירה אחרת הקשורה בעבירה המסוימת, בין שמסרו את החפץ כשכר בעד ביצוע העבירה ובין שמסרוהו כדי שישמש כאמצעי לביצועה, בין ש"הנידון" ביצע את העבירה ובין שלא ביצעה ואף אם לא נתכוון לבצעה (סעיף 39(ב)). עינינו הרואות, שאמצעי החילוט נועד לפגוע - פגיעה עונשית מובהקת - במעורבים בעשייה פלילית, שבינם לבינה התקיימה אחת משתי זיקות אפשריות: זיקה לעבירה, או זיקה לחפץ שביודעין הוקדש לצורך ביצועה של עבירה. צו לחילוט חפץ של מי מהמעורבים מן הסוג הראשון עשוי, כמובן, להינתן רק אם בוצעה העבירה המסוימת (או, למצער, נעשה ניסיון לביצועה). לא כן צו לחילוט חפץ של מי מהמעורבים מן הסוג השני. כאן עשוי הצו להינתן גם אם לא בוצעה העבירה שלביצועה הוקדש החפץ, ואף אם מי שקיבל את החפץ (כשכר בעד ביצועה או כאמצעי לביצועה) כלל לא התכוון לבצעה. בכגון דא מיועד צו החילוט להעניש את בעליו (או את מחזיקו החוקי) של החפץ, לא על זיקתו לביצועה של העבירה, אלא על הקדשת החפץ למטרה הקשורה בביצועה של עבירה".

ג. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני רואה להורות על חילוט רכבו של הנאשם, אשר שימש לביצוע העבירות כאמור. הרכב הועמד על ידו הן כאמצעי והן כנשק לביצוע העבירות מהטעמים שפורטו לעיל. הנאשם עשה ברכב שימוש כנשק מסוכן, עת נהג בו ללא רשיון, הגיע עמו לביתו של המתלונן, פגע באמצעותו במתלונן בנסותו לגרום לו חבלה חמורה, דרס באמצעותו את אם המתלונן בגרמו לה חבלה חמורה, והפקירה כאמור במקום, בהימלטו עם הרכב. בנתונים אלו סבורתני כי הזיקה בין הרכב לבין ביצוע העבירות הינה ממשית, וההגנה לא הצביעה על טעם ממשי המצדיק להמנע מחילוטו.

לפיכך, אני מורה על חילוט רכבו של הנאשם מסוג פיג'ו 206 מ"ר 4507123, הנמצא בבעלותו על פי הרישום במשרד הרישוי.

זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, ט"ו חשוון תשע"ו, 28 אוקטובר 2015.