הדפסה

מדינת ישראל נ' דוידוב

בפני: כב' הנשיאה דבורה ברלינר – אב"ד
כב' השופט ג'ורג' קרא
כב' השופטת מרים סוקולוב

המערערת:
מדינת ישראל

נגד

המשיבה:
שרה דוידוב

<#2#>
נוכחים:

עו"ד נאוה הורוביץ מפרקליטות מחוז ת"א (פלילי)
המשיבה וב"כ עו"ד בני כץ
פרוטוקול

עו"ד הורוביץ:
אני מזכירה לביהמ"ש שהיתה בקשה לאיחוד דיון בין תיק זה לבין תיק 18611-04-12. בשל הסוגייה המשפטית הקשורה לסעיף 72 לחוק העונשין.

<#5#>
החלטה

כיוון שהמערך העובדתי בשני התיקים שונה לחלוטין, נדון בכל אחד מהם בנפרד, הגם ששניהם ישמעו במהלך יום הדיונים היום.

<#3#>
ניתנה והודע ה היום ח' תשרי תשע"ג, 24/09/2012 במעמד הצדדים.

דבורה ברלינר, נשיאה
אב"ד

ג'ורג קרא, שופט

מרים סוקולוב, שופטת

עו"ד הורוביץ:
אנו סבורים שהשימוש שבימ"ש קמא עשה בסעיף 72, כשלא היו בפניו נתונים ממשיים המצדיקים אי הרשעה, היה שלא במקום. אינני אומרת שלא ניתן לעשות לעולם שימוש בסעיף, אך אנו מבקשים להתוות קווים ברורים אימתי ייעשה שימוש. כאשר בימ"ש יכול ללמוד על אותם קריטריונים שקבועים בהלכות מאותם גורמים ולאו דווקא שירות המבחן.
במקרה שלנו בימ"ש קיבל מסמכים שאיננו יודעים מהם, לא סומנו ולא הוכנסו לבימ"ש, שהעידו על מצב נפשי מסויים. איננו רואים את הקשר בין משבר נפשי, אולי רגעי אולי מתמשך, לבין העבירות שבוצעו לבין סיום הליך כזה באי הרשעה.
השופט בפס"ד קצר ולאקוני אינו מנמק מה היתה ההצדקה, האם משום שנתרמה תרומה לעמותות. התיק היה לצאת מחנות הסופר ולשלם, אם יש כסף לשלם ולא לקנות אי הרשעה בתרומות שונות.
לא ראינו נתונים מדוע הגיע בימ"ש קמא למסקנה של אי הרשעה ולכן אנו חושבים שבימ"ש מחוזי צריך להנחות את בימ"ש קמא באלו מקרים לעשות שימוש בסעיף זה. בדרך כלל נעשה שימוש בסעיף כשיש הסכמה של התביעה, במקרים קלים מאד מבחינת חומרת העבירה, כאשר מוצגים לתביעה נתונים שכאלה שהיא מבינה שתהיה פגיעה קונקרטית בנאשם, עפ"י הקריטריונים התביעה בעצמה מפעילה את שיקול דעתה.
איננו יודעים מה היו המסמכים וכל ההליך לדעתנו לא התנהל בדרך הנכונה, ובהתחשב בחומרת המעשים איננו סבורים שיש מקום לאי הרשעה, וכך נבקש לקבוע. מדובר בפעמיים של ביצוע עבירות ובסכומי עתק יחסית לסוג העבירה. אנו סבורים שיש מקום להרשיע את המשיבה ולהשית עונש של מאסר על תנאי.

עו"ד כץ:
אני רוצה לרדת מהמקרו למיקרו. יש מספיק דיונים שמתעסקים בהלכות, ואם זה היה המקרה היינו מתעסקים בזה. אך אני רוצה לרדת למקרה גופו ולדבר על הסיטואציה האישית ולא להיתלות באילנות גבוהים.
המשיבה, שאין מחלוקת שהוגשו מסמכים לגביה שעברה משבר נפשי מאד קשה, המסמכים הוגשו לביהמ"ש והתביעה עיינה בהם, מן הסתם. ביהמ"ש ראה מסמכים שמדברים, וגם הוא כתב את זה, על בחורה נורמטיבית, מבית שלא חסר בו שום דבר. בעלה של המשיבה הוא מנהל בחברה וגם היא עובדת ומגיעה לנקודת שפל בחיים שבאה לידי ביטוי במסמכים שהוגשו. בימ"ש קרא את המסמכים, נכון שלא פירט את המסמכים ויכול להיות שנעשתה בזה טעות, אך אני מבקש להתמקד בדבר אחר, שגם אם נרד לערכאה דלמטה התוצאה תהיה אותה תוצאה. יש פה חוו"ד בסיסיות ומושרשות על קלפטומניה כתוצאה מנפילה מאד קשה שעברה בחיים. היא לא צריכה את ה- 600 שגנבה מהסופר, לא מהמקום בו גרה ומהמשפחה המפוארת. היא ליוותה את אמה, ניצולת שואה, תקופה ארוכה.
הבעייה היחידה שלי, המשיבה נמצאת בטיפול והמצב שלה משתפר. דיברתי עם הפסיכיאטרית ובידי חווה"ד. התמשכות ההליכים עושה לה נזק קשה מאד והיא לא יכולה להתקדם. הפסיכיאטרית אמרה שאנסה להקדים את התיק כי המצב קשה. יש התקדמות ונסיגה. החשש שהמשיבה, שמעולם לא היתה בבימ"ש או גנבה או עשתה משהו רע למישהו אחר, בשבילה זו טראומה וזה מאד קשה. המחשבה שהיא הולכת לבוא לבימ"ש הבקר מלווה אותה.
לכן אין לי בעייה שלא להחזיר את התיק לבימ"ש קמא. השאלה היא אחת, האם ערכאת הערעור צריכה להתערב במקום שבו בימ"ש קמא עבר על החומר וקרא אותו וקיבל את ההחלטה שקיבל על סמך מה שראה.
אני מבקש להציע, יש בידי חוו"ד פסיכיאטרית, שמתאר את כל המצב של המשיבה. היא עוברת טיפולים דו שבועיים אצל אחת מהפסיכיאטריות הכי יקרות בארץ. היא אינה צריכה את שירות המבחן, כהצעת ביהמ"ש, למעקב למשך שנה שנתיים. המשיבה משתמשת בכלי שירות המבחן ומקבלת את אותו טיפול אצל הפסיכיאטרית, אולי אפילו יותר טוב. אנחנו יודעים את התהליך של שירות המבחן ומה הכלים שלו, אך השאלה האם ההליך הזה צריכה המשיבה לעבור אותו כדי להגיד שהיא עברה את ההליך כמו כולם.

(לאחר שהות קלה)

עו"ד כץ:
חברתי הציעה שנסיים את הערעור בהרשעה. המשיבה אינה מסוגלת להמשיך את ההליך השיפוטי. ולכן אנו נסכים להרשעה.

<#6#>
פסק דין

לאחר דיון שהתקיים בפנינו, ובו שמעו הצדדים את הערות בית המשפט ביחס לליקויים שנפלו בפסק הדין, הודיע הסניגור כי המשיבה מסכימה לקבלת הערעור. ההסכמה מתבטאת בכך שהמשיבה תורשע ולאחר מכן תסתפק התביעה בענישה הצופה בעיקר פני עתיד.

כיוון שכך, ובנסיבות הענין אנו רואים לקבל את הסכמת הצדדים. אנו קובעים כדלקמן:

א. אנו מקבלים את הערעור ומורים על הרשעתה של המערערת בעבירה שיוחסה לה, קרי – עבירת גניבה, עבירה על סעיף 384 לחוק העונשין, וזאת בשני האישומים המצויים בכתב האישום.
ב. בהתאם להוראות סעיף 72(א) לחוק העונשין, אנו מטילים על המערערת קנס סמלי בסך 500 ₪ או יום אחד מאסר תמורתו. הקנס ישולם עד יום 1.11.12.

ג. בנוסף, אנו מותירים בעינה את החלטתו של בית-משפט קמא, ולפיה תחתום המשיבה על התחייבות בגובה 5,000 ₪, שלא לעבור את העבירה שהורשעה בה.
שמענו מפי הסניגור כי ההתחייבות כבר נחתמה, שעל-כן אין צורך בחתימה נוספת.

<#3#>
ניתן והודע היום ח' תשרי תשע"ג, 24/09/2012 במעמד הצדדים.

דבורה ברלינר, נשיאה
אב"ד

ג'ורג קרא, שופט

מרים סוקולוב, שופטת

<#7#>
ניתן והודע היום ח' תשרי תשע"ג, 24/09/2012 במעמד הנוכחים.

דבורה ברלינר, נשיאה
ג'ורג' קרא, שופט
מרים סוקולוב, שופטת