הדפסה

מדינת ישראל ואח' נ' וילר

בפני
כב' השופט יהושע צימרמן

בעניין:
מאשימה
1.מדינת ישראל
2.פרקליטות מחוז תל אביב פלילי
ע"י ב"כ עו"ד זלצברג אלון

נגד

נאשם
יוסף וילר
ע"י ב"כ עו"ד עמי אביעד

הכרעת דין

כתב אישום

הנאשם הואשם בכך שביום 19.1.11 בשעה 17:50 לערך נהג ברכבו ברח' הטייסים בתל- אביב לכיוון צומת הרחובות טייסים - עודד , ובהגיעו למעבר חציה בצומת פגע בהולך רגל מר לב רוזנבלום, שחצה את מעבר החציה מימין לשמאל בכיוון נסיעת הנאשם וכתוצאה מפגיעה זו גרם למותו של הולך הרגל .
על פי המתואר בכתב האישום הנאשם נהג בנתיב הנסיעה השמאלי מבין שלושת נתיבי הנסיעה שבכיוונו, כשהאור ברמזור בכיוונו ירוק, וכאשר הולך הרגל חצה את מעבר החציה כשהאור ברמזור בכיוון חצייתו אדום.

רשלנותו של הנאשם כמתואר בכתב האישום מתבטאת בכך שלא שם ליבו אל הדרך שלפניו, לא התאים ולא האט את מהירות נסיעתו בהתקרבו למעבר החציה , לא הבחין במנוח בעת שחצה את מעצר החציה אלא רק בהיותו כמטר אחד בלבד ממנו וכתוצאה מכך לא בלם את רכבו כנדרש. לאור כל האמור האשימה התביעה את הנאשם בגרימת מותו של הולך הרגל ברשלנות, עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין ביחד עם סעיף 64 ו 40 לפקודת התעבורה.

מהלך הדיון וטיעוני הצדדים ( בתמצית)

במסגרת פרשת התביעה העידו שתי עדות שנכחו במקום, אתי זינגמן שנסעה מימין לנאשם, לפניו ובכיוון נסיעתו, וראתה את המנוח בהליכתו על המדרכה, ודורין בן משה, הולכת רגל, שחצתה את הכביש בסמוך למקום ושמעה את פגיעת רכב הנאשם במנוח.
כמו כן העיד הבוחן המשטרתי צמח אלי, והוגשו באמצעותו שתי חוות דעת מומחה , ובנוסף העידו הבוחנים המשטרתיים ג'קי נמר ורועי שפיגלר.
במסגרת פרשת ההגנה העיד מומחה ההגנה והוגשה חוות דעתו וכן העיד הנאשם.

התביעה מבקשת מבית המשפט להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. התביעה סבורה כי על פי חומר הראיות הוכחה רשלנותו של הנאשם ואחריותו לגרימת תאונת הדרכים. לדעת התביעה יש לקבוע שתאונת הדרכים יכולה היתה להמנע אם הנאשם היה מגיב בזמן וזאת אף לפי חישובי מומחי ההגנה.
יתרה מזאת, התביעה בסיכומיה ,ובשונה מהאמור בכתב האישום , מבקשת מבית המשפט "להגיע למסקנה ברורה שהולך הרגל חצה את הכביש כשאור ירוק דולק ברמזור בכיוונו... המסקנה המתבקשת שבעת שפגע הנאשם במנוח דלק אור אדום ברמזור בכיוון נסיעתו".

ההגנה מנגד מבקשת לזכות את הנאשם.
ההגנה מבקשת מבית המשפט שלא להתייחס כלל לחוות הדעת הנוספת אשר הוגשה על ידי הבוחן המשטרתי אלי צמח. ההגנה סבורה כי אף בהסתמך על חישובי הבוחן המשטרתי יש לקבוע כי התאונה הינה בלתי נמנעת, ואף אם ניתן היה למנוע את התאונה ,מדובר בשברי שניות שלגביהן נקבע בפסיקה כי אין להטיל על נהג אחריות בגינם. ההגנה טוענת שעבודתו של הבוחן המשטרתי רצופה טעויות בכל הפרמטרים השונים , בקביעת שדה הראיה והסתרת המנוח מעיני הנאשם, בקביעת מהירות חציית המנוח, ומרחק חצייתו, בקביעת מקדם חיכוך, ועוד כהנה וכהנה. משכך, טוענת ההגנה ,אין להשית על הנאשם כל אחריות בגין תאונת דרכים זו.

ההגנה בסיכומיה מתנגדת נחרצות לבקשת התביעה לקבוע כי המנוח חצה את מעבר החציה כשאור ירוק ברמזור בכיוונו ובאותה עת דלק אור אדום ברמזור בכיוון נסיעת הנאשם,וזאת מהנימוקים המפורטים בסיכומיה בהרחבה (פסקאות 156 עד 179 ).

סוף דבר – סבורה ההגנה שמהראיות שהוצגו בפני ביהמ"ש, עולה כי נתונים שגויים וטבלאות לא רלוונטיות עמדו בבסיס כתב האישום, ומשלא עלה בידי המאשימה להוכיח את עובדות כתב האישום מן הדין לזכות את הנאשם.

דיון והכרעה

על מנת להכריע בשאלה האם רשלנותו של הנאשם גרמה למותו של המנוח ,אם לאו, יש להניח את התשתית העובדתית הנדרשת להכרעה זו. לשם כך יש לקבוע תחילה את הנתונים הבאים אשר בחלקם שנויים במחלוקת.
א. מהירות נסיעת הנאשם, זמן תגובתו, ומקדם החיכוך.
משלושת נתונים אלו יגזר מרחק העצירה (מרחק בלימה +מרחק תגובה) .
ב. מהירות חציית הולך הרגל, מיקום הפגיעה בהולך הרגל, ושדה הראיה .
מנתונים אלו יגזר המרחק אותו חצה הולך הרגל בהיותו חשוף לעיני הנאשם, וזמן חשיפתו לעיני הנאשם.

לאחר קביעת נתונים אלו ניתן יהיה לחשב את המיקום בו היה הנאשם בזמן שהולך הרגל נחשף או יכול היה להחשף לראשונה לעיניו , ובהמשך לכך ניתן יהיה לקבוע האם הנאשם איחר בתגובה אם לאו ואם התאונה היתה נמנעת אם לאו.

מהירות נסיעת הנאשם

בהעדר סימני בלימה או ממצאים אחרים הסתמכה התביעה על גירסת הנאשם.
הנאשם מסר בחקירתו במשטרה (ת/13) כי נסע במהירות של 55 או 60 קמ"ש לערך, והנאשם חזר על כך אף בהודעתו הנוספת (ת/4). הבוחן המשטרתי בחישוביו התייחס למהירות נסיעה של 60 קמ"ש, שהוא נתון המיטיב עם הנאשם, ואף מומחה ההגנה התייחס בחישוביו למהירות הנסיעה של 60 קמ"ש.מאחר ונתון זה איננו במחלוקת הרי לצורך החישובים שיבוצעו לקמן מהירות נסיעתו של הנאשם היתה 16.66 מטר בשניה.

זמן תגובה

הבוחן המשטרתי קבע זמן תגובת נהג 1.5 שניות. מומחה ההגנה סבר שיש להוסיף 0.1 שניה מאחר ומדובר בלילה ולכן זמן התגובה אמור להיות 1.6 שניות.
מומחה ההגנה ציין בחוות דעתו ( נ/1-עמ' 10 ) שקביעתו היא "על פי ההנחיות" אולם הוא לא מצא לנכון לצרף, או לצטט מהנחיות המדוברות והסתפק בקביעה לקונית. בחקירתו הנגדית ציין שמדובר בחוזה הדרכה 35/91 של משטרת ישראל ועל פיו יש להוסיף לזמן תגובת נהג בתאונות לילה 0.1 שניות.
הבוחן המשטרתי ציין בחקירתו הנגדית כי קבע זמן תגובה של 1.5 שניות על פי ההנחיות המקצ ועיות, ואולם אף הוא לא צירף לביהמ"ש את הנחיות המקצועיות שבבסיס קביעתו. הבוחן המשטרתי היה ער לכך שמדובר בשעת לילה ולטעמו זמן תגובה של 1.5 שניות כולל את תוספת זמן התגובה בגין נהיגת לילה.

במקרה זה כאשר שני הצדדים לא תמכו חישוביהם באסמכתאות, אשר אינן בידיעתו השיפוטית של בימ"ש, אניח לטובתו של הנאשם כי מדובר בזמן תגובה של 1.6 שניות וזאת למרות שגם קביעת זמן תגובה של 1.5 שניות הינה קביעה סבירה .

מקדם חיכוך

הבוחן המשטרתי קבע מקדם חיכוך של 0.7 . גם בנקודה זו סבר מומחה ההגנה שהבוחן המשטרתי טעה. מומחה ההגנה ציין בחוות דעתו ( נ/1- עמ' 11 ) "מדידת מקדם חיכוך לא ביום התאונה. לדעתי סביר כי לו היה נמדד ביום התאונה היינו מקבלים ערך אחר וסביר כי ערך נמוך יותר..." . מניין מסיק המומחה כי סביר שהיה מתגלה ערך נמוך יותר ולא גבוה יותר, זאת לא ציין בחוות דעתו, ואולם בחקירתו הנגדית ( עמ' 44 לפרוט' מיום 28.6.12 ש' 1-4 ) תיקן והסביר כי שתי האפשרויות (מקדם חיכוך גבוה יותר או נמוך יותר) סבירות באותה המידה ואולם כאשר יש ספק יש לקחת בחשבון נתונים שהינם לטובת הנאשם.

לטעמי יש לקבל בשאלה זו את קביעת הבוחן המשטרתי. בפני הבוחן היו מונחות תוצאות מדידת מכשיר וריקום (ת/6) שהגבוהה בהן הרא תה תוצא ת מקדם חיכוך של 0.855 והנמוכה שבהן הראתה מקדם חיכוך של 0.7 . הבוחן המשטרתי התייחס לנתון אשר מיטיב עם הנאשם קרי מקדם חיכוך 0.7.
לסניגור טענות רבות באשר להסתמכות על המכשיר בנסיבות שתוארו בעדותו של הבוחן המשטרתי ( סיכומי הגנה פיסקאות 17-31 ). גם אם אקבל טענות אלו במלואן אין בכך כדי לשל ול את מסקנת הבוחן המשטרתי שהרי גם הבדיקה האומדנית שנערכה בסמוך לשעת התאונה ה צביעה על מקדם חיכוך זה. הבוחן המשטרתי ציין בסעיף 4 לדוח הבוחן (ת/15) "כביש אספלסט תקין ויבש מקדם חיכוך אומדני 0.7". תוצאה שמשתלבת עם תוצאות מכשיר הוריקום. מכאן עולה שוודאי אין מקום לקבוע מקדם חיכוך הנמוך מ 0.7.

אם נסכם את הנתונים עד כאן ,קרי: מהירות נסיעה של 16. 66 מטר בשניה, זמן תגובה של 1.6 שניות ומקדם חיכוך של 0.7, יתקבל מרחק עצירה כולל של 46.89 מטר (מרחק בלימה 20.24 מטר [שחזורים ב ת/15 ו- ת/16 ] + מרחק תגובה 26.65 מטר).

מהירות חציית הולך הרגל.

שני הצדדים מסתמכים על הנחיית מת"ן 19/96 של משטרת ישראל ואולם חולקים על פרשנות והתאמת הנתונים שם למקרה שבפנינו .
בהמשך למחלוקת הצדדים יש להכריע האם חצייתו של המנוח את מעבר החציה היתה בריצה שוטפת או שמא ממצב עמידה, והאם היתה ריצה קלה אם לאו. בנוסף לכך ההנחיה האמורה מתייחסת לגילאי 6-60 ולגילאי 70 ומעלה .מסיבה שאינה ברורה ההנחייה אינה מתייחסת לגילאי 61-69 ועל כן יש צורך בהתאמת הנ תונים לגילו של המנוח שהיה בן 69 . יש לקבוע אם כן האם להשוותו לנתונים של גילאי 70 ומעלה כסברת התביעה, לנתונים של גילאי 6-60 כסברת ההגנה ,או כל אפשרות אחרת.

אופן הריצה: שוטפת או ממצב עמידה?

בחינת עדותה של העדה זינגמן, מובילה למסקנה ברורה שאין מדובר בחציית מעבר חציה בריצה שוטפת. העדה ראתה את המנוח הולך על המדרכה שלצידה, "הוא הלך בקצב בינוני. הלך להנאתו." (עמ' 12 לפרוט ' מיום 5.10.11 ש ' 10), ובהמשך כשנשאלה "קצב ההליכה היה בינוני. דומה לריצה?" השיבה "לא, הליכה בינונית... הצעדים היו די גדולים, הייתי בטוחה שהוא ממשיך ללכת על המדרכה. דווקא בגלל צורת ההליכה חשבתי שהוא לא עומד לעצור ולא לרדת לכביש" (עמוד 13 שורות 4-7).

מכאן עולה שגם אם נקבל את גירסת הנאשם לפיה המנוח חצה את מעבר החציה בריצה, וודאי שאין לומר כי מדובר בריצה שוטפת שהרי העדה זינגמן ראתה אותו זמן קצר ביותר לפני חצייתו את מעבר החציה, כשהוא הולך בקצב בינוני.
מכאן שלכל היותר ניתן לייחס לו ריצה ממצב עמידה.
אומר אני לכל היותר משום שעצם הקביעה שהמנוח רץ הינה אך בשל גירסתו של הנאשם, ואולם מניין לנו שהמנוח חצה את כל מעבר החציה בריצה ? בהודעתו הראשונית במשטרה שנמסרה במקום התאונה ,שעתיים לאחר התרחשותה,אמר הנאשם שראה את המנוח לראשונה "כשהיה מטר לערך מצד ימין", ( ת/13), ובחקירתו הנוספת הוא נשאל מתי הבח ין בהולך הרגל ? ותשובתו היתה "כשהוא היה מטר מהרכב שלי מצד ימין" ( ת/4).
עולה עם כן מהודעותיו של הנאשם ,שהנאשם אינו יכול לומר מה היה אופן ומהירו ת חצית המנוח לפני ה'מטר' המדובר ולכן ההנחה ולפיה המנוח חצה בריצה את כל רוחב מעבר החציה הינה הנחה שאיננה הכרחית מחומר הראיות, ובהחלט מטיבה בהרבה עם הנאשם.

מהירות הריצה: קלה או מהירה?

איננו יכולים לקבוע מסמרות בשאלה האם ריצתו של המנוח ממצב עמידה היתה ריצה קלה או מהירה מזו, וזאת לאור הפער בין הודעותיו של הנאשם כאשר שעתיים לאחר התאונה מסר שראה אדם רץ ולמחרת מסר שהוא רץ מהר מאוד. בנוסף יש לזכור שבשאלות אלו אנו חיים מפי הנאשם בלבד אשר גם מסר (כפי שהובהר לעיל ) שראה את המנוח רק בהיותו במרחק של כמטר ממנו,ולכן בהחלט יתכן שלפני ה'מטר' המדובר המנוח כלל לא רץ. לפיכך אני סבור שקביעת ממוצע בין שני נתונים אלו המתייחסים לריצה לכל רוחב מעבר החצייה הינה קביעה סבירה, ומקלה עם הנאשם במידה הראויה.

גילו של המנוח

כפי שהוזכר קודם באשר לגילו של המנוח ,ישנה לקונה בהנחיית מת"ן 19/96 בשל העדר התייחסות לגילאים 61 עד 69, שהרי ההנחיות מתייחסות לגילאי 6-60 ולגילאי 70 ומעלה. בנסיבות אלו כאשר הנאשם היה בן 69, קביעת נתונים הקרובים יותר לגילאי 70 מאשר לגילאי 60 , או לכל הפחות ממוצע בין הערכים ,סבירה בהחלט. יחד עם זאת, גם בסוגיה זו, אניח לטובתו של הנאשם כי מהירות חציית המנוח היתה כשל אדם בגיל 60 למרות שהמנוח היה כאמור בגיל 69.

סיכום נתוני מהירות חציית הולך הרגל

לפי הנחיית מת"ן אדם בגיל 60 אשר רץ ריצה קלה ממצב עמידה ,מהירות ריצתו הינה 1.8 מטר בשניה,ואם ר ץ ריצה מהירה מזו , מהירות ריצתו הינה 2.5 מטר בשניה.
בשקלול כל הנתונים שהובאו, קביעת מהירות חצייתו של המנוח כממוצע בין שני הערכים שצויינו לעיל, המתייחסים לגילאי 60, ולריצה בכל רוחב מעבר החציה הינה קביעה אשר הולכת כברת דרך רבה לטובתו של הנאשם, ואין צורך להפליג מעבר לכך. לפיכך אני קובע כי מהירות חצייתו של המנוח לא עלתה על 2.15 מטר בשניה.

מיקום הפגיעה בהולך הרגל – מרחק החציה

הבוחן המשטרתי ערך הצבעה לנאשם במקום התאונה ,ובסמיכות זמנים לתאונה , ובהתאם להצבעת הנאשם קבע שמיקום הפגיעה הוא 7.7 מטר מתחילת חציית מעבר החציה. הנאשם אף אישר נכונות הצבעה זו בעדותו בבימ"ש (פרוטוקול מיום 7.5.12 עמוד 32 שורות 8-9).
ההגנה מבקשת לטעון שגם קביעת 7 מטר כמרחק חציה של המנוח הינה קביעה אפשרית וסבירה שהרי "הצבעתו של נהג שהיה מעורב בתאונה קטלנית לא יכולה להיות מדויקת במאת האחוזים ולו מחמת התרגשות..." (סיכומי הגנה פיסקה 100).
הבוחן המשטרתי נשאל בסוגיה זו והסביר שהצבעתו של הנהג תואמת לממצאיו במקום התאונה ולמיקום רכב הנאשם (פרוטוקול מיום 18.12.11 עמוד 20 שורות 1-10).

אינני חולק על הטענה העקרונית ולפיה תיתכן טעות כלשהי בהצבעת הנהג (וכניסוחו של הנאשם "אני לא יכול בסמנטימטרים", עמוד 32 שורה 8). אולם, טענה זו אינה יכולה לעמוד, או לחרוג מטווח טעות של סנט ימטרים בודדים וזניחים כאשר הצבעת הנאשם מתיישבת היטב עם ממצאים נוספים בשטח כגון אלו שעליהם עמד הבוחן המשטרתי.
לפיכך אני קובע שמרחק החציה של המנוח היה 7.7 מטרים.

שדה הראיה

סוגיה זו נחלקת לשניים, האחד: שדה הראיה לפנים מכיוון נסיעת הנאשם לכיוון מעבר החציה, קרי, מאיזה מרחק ניתן להבחין בהולך הרגל במעבר החציה, ללא התייחסות לרכבים נוספים שנסעו בכיוון נסיעת הנאשם. והשני: האם הולך הרגל הוסתר ע"י רכבים שנסעו מימינו.

באשר לשדה הראיה לפנים קבע הבוחן המשטרתי בחוות דעתו כי "שדה הראיה אחרי העקומה פתוח לפנים 100 מטר באין מפריע" (ת/15). הבוחן תיאר בחקירתו את ניסוי שדה הראיה שערך ונחקר על כך בחקירה הנגדית. לסנגור טענות רבות על אופן עריכת הניסוי (סיכומי ההגנה פיסקאות 32 ואילך). הסניגור אף טען שגם אם נקבל את תוצאות ניסוי שדה הראיה במלואן הרי שבעקבות פסק הדין בענין אשמוז (ע.פ. 742/97 בימ"ש מחוזי נצרת) יש להפחית את שדה הראיה ב 50% ולקבוע שהיה שדה ראיה של 50 מטר בלבד.

מסכים אני עם הסניגור שניסוי שדה ראיה בנסיעה לפנים – בתנועת התקרבות, משקף טוב יותר את שדה הראיה מכיוון הנאשם מאשר ניסוי שנערך בנסיעה לאחור – בתנועת התרחקות. כמו כן מסכים אני שהניסוי לא נערך תוך הקפדה מלאה על הנחיות המשטרה בנדון. אבל יחד עם זאת, אני דוחה את התוצאה אליה הגיע הסניגור ולפיה יש להפחית את שדה הראיה לחמישים מטר בלבד.
מחומר הראיות אשר בפני ( ובשקלול השגותיו הנכונות של הסנגור )לא ניתן לקבוע את שדה הראיה המדויק במקום, אולם גם מומחה הגנה שהצביע על הליקויים בניסויו של הבוחן המשטרתי לא מצא לנכון לבדוק את שדה הראיה, אליבא דשיטתו, ולפיכך אין לו לביהמ"ש אלא את שעיניו רואות , ומעיון בתמונות שהוגשו (ת/10,תמונות 1-4 ו- ת/18,תמונות 13-18) ניתן להתרשם משדה הראיה הפתוח בכיוון נסיעת הנאשם.
גם הסתמכותו של הסניגור על פסק הדין בענין אשמוז אינה במקומה שהרי במקרה האמור דובר על שדה ראיה בחשכה מוחלטת, ואילו כאן גם , בשעת החשכה ,ניתן להתרשם מהתמונות כי במקום תאורת רחוב מלאה וטובה.

מעבר לכל האמור, נקודת הזמן הרלוונטית בה נדרש הנאשם להבחין במנוח ולבלום הינה ירידת המנוח לכביש ותחילת חציית מעבר החציה. בנקודת זמן זו הנאשם מצוי כ 60 מ' לפני הגיעו למעבר החציה (כפי שיובהר לקמן) מכאן שדי בשדה ראיה פתוח של 60 מ' כדי ל קבוע שהנאשם יכול וצריך היה לראות את המנוח מייד בירידתו לכביש ותחילת חצייתו. ממכלול הממצאים, הניסוי והתמונות לא ניתן לומר שאין במקום שדה ראיה של 60 מ ' לפנים.

באשר להסתרת הולך הרגל על ידי מכוניות שנסעו מימין לנאשם אף טענה זו דינה להדחות.
הנאשם מסר מפורשות בהודעתו הראשונית במשטרה (ת/13) "הרכב שנסע במקביל אלי היה כמטר לערך אחרי" ובהמשך מסר "לפני לא נסעו כלי רכב" ובסיום הודעתו הבהיר "אין לי סיבה מדוע לא ראיתי את הבחור שנפגע לפני התאונה". בהודעה שמסר למחרת היום (ת/4) נשאל הנאשם מפורשות האם יש לו דבר מה להוסיף והנאשם לא אמר דבר וחצי דבר על כך שהולך הרגל הוסתר על ידי רכבים. גם בבית המשפט בתחילת חקירתו הראשית ציין "היה רכב אבל הוא נסע במהירות קצת פחות ממני ואני נסעתי יותר מהר. מה שאני ראיתי שלפני לא היה אף אחד דרך ריקה" (פרוט' מיום 7.5.12 עמ ' 30 ש ' 14-15). אמנם בהמשך לשאלה מדריכה של סנגורו ( בחקירה הראשית ! ! ) ביקש הנאשם לתקן ולהבהיר ,וזאת גם עשה בחקירה הנגדית , ואולם דבריו הברורים בתחילת חקירתו הראשית בביהמ"ש מתיישבים היטב עם דבריו בהודעתו הראשונה במשטרה, ושתיקתו הרועמת בשניה (מיום המחרת) .

הסנגור הרחיב בעניין הסתרה זו בסיכומיו ואף הפנה את ביהמ"ש (פיסקה 68) ל"בקשת הנאשם לביטול פסילה מנהלית" ולגירסת הנאשם אשר ניתנה במסמך האמור . מסמך זה איננו בפני ביהמ"ש שהרי הדיון בבקשה התקיים (מטבע הדברים )בפני מותב אחר ,ולא נתבקשה הגשת המסמך לתיק העיקרי אשר בפני . יתרה מזאת תמיהותיו של התובע כפי שמשתקפות בחקירה הנגדית בעניין זה (עמ' 33 ש' 29 ו- עמ' 34 ש' 1 ואילך )יש בהן ממש.

ובאשר לרכב העדה זינגמן שנסעה מימין לנאשם, עדה זו הקדימה בהרבה את הנאשם ולכן לא יכלה להסתיר לו את המנוח. העדה מעידה שראתה את הולך הרגל צועד על המדרכה וזאת כאשר היתה בנסיעה לקראת פניה ימינה בצומת. מאחר והמנוח החל לחצות את מעבר החציה רק לאחר שהעדה פנתה ימינה בצומת ,בשלב זה ,בתחילת חציית הכביש , שהוא הרגע הקובע , רכב העדה לא יכול היה להסתיר את המנוח מעיני הנאשם. יתכן והמנוח הוסתר קודם לכן בהליכתו על המדרכה, ואולם להסתר זה אי ן רלוונטיות לקביעת אשמתו שהרי הרשלנות מיוחסת לנאשם מרגע שהמנוח החל ב חציית הכביש ולא קודם לכן.
סיכום הנתונים שנקבעו עד כה

מהירות חציית המנוח 2.15 מטר בשניה.
מרחק חציית המנוח מירידתו לכביש ועד למקום הפגיעה – 7.7 מטרים.
מכאן עולה שהזמן בו המנוח היה חשוף לעיני הנאשם 3.58 שניות.
מהירות נסיעת הנאשם 16.66 מטר בשניה.
מכאן שהנאשם היה במרחק של 59.64 מ', לאחור, כאשר המנוח החל בחציית מעבר החציה.
מרחק עצירה של רכב הנאשם 46.89 מטר.
מכאן עולה שאם הנאשם היה בולם במועד, היה נעצר במרחק של 12.75 מטר לפני המנוח ומונע את התאונה.
הנאשם על פי גירסתו הבחין במנוח רק כאשר המנוח היה במרחק של כמטר ממנו וזאת כאשר יכול היה לראות אותו כ 60 מטר קודם לכן , בכל זמן חצייתו את מעבר החציה, קרי 3.58 שניות, הנאשם אם כן לא הגיב כלל ומכאן שהאיחור בפועל בתגובתו של הנאשם היה 1.98 שניות ויותר (בהינתן זמן תגובת נהג 1.6 שניות כמוסבר לעיל).

ההגנה חולקת על אופן חישוב זה (כפי שיוסבר לקמן בסע' 35 להכרעת הדין ) ואולם ביהמ"ש בקובעו את אופן החישוב האמור שם לנגד עיניו את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א בעניין סמיונוב ( ע"פ 33273-09-11 ) . ההגנה בסיכומיה ( פיסקאות 124-145) ביקשה להראות שאף לפי אופן החישוב שנקבע בעניין סמיונוב אין להשית על הנאשם אחריות, ואולם לאור החישובים המפורטים שנסקרו עד כה ועל פי הנתונים שנקבעו ע"י ביהמ"ש התאונה יכולה היתה להמנע אם הנאשם היה מגיב במועד ,כפי שיכול וצריך היה להגיב.

מפנה ב"כ הנאשם לע.פ. 70608/04 בימ"ש המחוזי בתל אביב שם נאמר מפי כבוד השופט המר כדלקמן: "אומר כבר עתה כי אני מסכים עם המסקנה לפיה התרשל המערער משלא הבחין במנוחה כשהיא יורדת מן המדרכה אל הכביש. הוא יכול וצריך היה להבחין בה ובכך לא יכול להיות, לדעתי, שום ספק. עדיין יש לבדוק את הטענה – שלא נבדקה על ידי בימ"ש קמא – אם התאונה היתה בלתי נמנעת" (שם פסקה 8).
בענייננו, ובשונה מהמקרה המדובר ,הטענה נבדקה ונמצא שהתאונה היתה נמנעת, ואם הנאשם היה בולם במועד היה נעצר במרחק של 12.75 מטר לפני המנוח ומונע את התוצאה הקטלנית, וזאת בשונה מהמנעות תאונה ממרחק של 18 ס"מ במקרה הנדון בפסק דינו של כבוד השופט המר.
אופן חישוב "נמנעות" התאונה לשיטת ההגנה

ההגנה כאמור רואה את אופן חישוב נמנעות התאונה באופן אחר משרואה זאת ביהמ"ש, (סיכומי ההגנה פיסקה 104 ואילך) ואתרגם את טענתה לנתונים שנקבעו על ידי ביהמ"ש .
נקבע לעיל שאם הנאשם היה בולם את רכבו בהזדמנות הראשונה ללא כל איחור היה נעצר במרחק של 12.75 מ ' לפני המנוח, אולם מאחר והנאשם גומע 16.66 מ' בש ניה, גם אם היה מספיק לבלום זמן מה קודם לפגיעה אבל היה משתהה ומגיב רק לאחר 0.76 ש ניה מנקודת התגובה האופטימלית לא היה מצליח למנוע את התאונה (הנתון 0.76 ש' מתקבל ממרחק העצירה לפני המנוח מחולק במהירות נסיעה) ,ומאחר ומדובר באחור הקטן משניה אין לבוא איתו בחשבון באחור קטן זה.

אני דוחה טענה זו מהטעמים הבאים:

א. ראשית יש להבחין בין שני מושגים שאינם מובחנים זה מזה כל צרכם והכוונה לנמנעות תאונה ואחור בתגובה. המושג הראשון מתייחס לשאלה האם נהג בהגיבו כנדרש היה יכול למנוע את התאונה ולהעצר לפני פגיעה בהולך הרגל. המושג השני מתייחס לשאלה האם הנהג הגיב מייד כשצריך היה להגיב , או הגיב מאוחר יותר או שמא לא הגיב כלל. הפער בין רגע התגובה האופטימלי לרגע התגובה בפועל קובע את האחור בתגובה. במקרה שבפנינו אין ספק שהתאונה נמנ עת שהרי אם הנאשם היה מגיב ברגע בו המנוח נחשף לעיניו הנאשם היה נעצר כאמור 12.75 מ' לפניו . המורכבות הינה באשר לאחור בתגובה שהרי אין מחלוקת שהפסיקה קבעה לא אחת שאין לחייב נאשם ,בפלילים,על אחור בתגובה המסתכם בשברי שניות ,אולם על איזה אחור בתגובה מדובר? לטעמי קיימות ,עקרונית ,3 אפשרויות שיתורגמו לנתוני תאונה זו ( נתון המשמעותי כאן הינו העובדה שאם הנאשם היה מגיב אפילו באחור אבל מגיב תוך 0.75 שניה מרגע התגובה האופטימלית [לקמן-נק' הזמן הקריטית שלאחריה מתרחשת תאונה] היה נעצר לפני המנוח)
1. אם הנאשם היה מגיב תוך שניה מנקודת הזמן הראשונית –האופטימלית בה יכול היה להבחין המנוח ,או במילים אחרות ,אם היה מגיב באחור של 0.25 שניה מנקודת הזמן הקריטית ( 0.75 שניות ) ,שלאחריה מתרחשת תאונה ,היה נפטר מאחריות .

2. אם הנאשם היה מגיב תוך שניה מנקודת הזמן הקריטית (0.75 שניות) ,דהיינו היה מגיב תוך 1.75 שניות ,היה נפטר מאחריות .
3. תגובתו באחור ( ואורכו של האחור ) או אי תגובתו בפועל של נהג – נאשם , לא רלוונטי ים. השאלה היחידה שיש לשאול הינה מהי נקודת הזמן הקריטית ,דהיינו באיזה אחור בתגובה עדיין יכולה היתה התאונה להמנע ומהו האחור בתגובה שממנו ואילך תהיה פגיעה בהולך הרגל. ו בניסוח אחר , גם אם הנאשם במקרה שבפנינו אחר בפועל בתגובה 2 שניות ויותר (שהרי הוא לא הגיב כלל) אין להשית עליו אחריות , שהרי גם נהג אחר, אילו היה מאחר בתגובה ,אלא שפחות משניה, והיה פוגע במנוח ( בגלל שאחר בתגובה ) היה נפטר מאחריות בשל האחור בתגובה המועט. לפי פרשנות זו ה"הנחה" שאמור לקבל הנהג ההיפוטטי שאחר בפועל בתגובה, אחור הפחות משניה ,אמור ה לחול גם על נהג שלא הגיב כלל.

אין צורך להדרש לאפשרויות 1,2 שנסקרו לעיל ולהכריע בינהן שהרי אפשרויות אלו דנות ב נהג שהגיב אם כי באחור, ובמקרה שבפנינו הנאשם ראה את המנוח רק בהיותו מטר ממנו , ולכן וודאי שלא הספיק להגיב כלל. ובאשר לאפשרות בשלישית דינה להדחות כפי שפסק ביהמ"ש המחוזי בת"א בעניין סמיונוב (ע"פ 33273-09-11 ) ,הגיון רב בדחיה זו ואסביר: כשאנו אומרים שנהג אחר בתגובה אנו קובעים קביעה תעבורתית שהנהג לא פעל באופן האופטימלי , ואילו היה פועל באופן האופטימלי כפי שיכול היה לפעול ,היה מונע את התאונה ותוצאותיה הקטלניות , אלא שבתוך עמינו אנו יושבים ,ועל כן לא משיתים על נהג אחריות בפלילים אם רמת ' אי התקינות ' התעבורתית (אחור בתגובה) היא נמוכה . יש מקום ללכת לקראת נהג שהגיב ,אם כי באחור ,ולבחון את רמת האחור ,אולם מדוע ללכת לקראת נהג שלא הגיב כלל לאורכם ש ל 60 מטרים ? מדוע נהג זה זכאי שנעשה עבורו את חשבונותיו של נהג היפוטטי ,שבנתונים דומים יכול היה למנוע את התאונה ,אלא שרמת רשלנותו היתה כזו שהפסיקה בחרה שלא לחייבו בפלילים ? כיצד ניתן ללכת לקראת נאשם ולומר שהאחור בתגובה היה פחות משניה כאשר לא היתה תגובה כלל?

בשולי הדברים אוסיף שמותב זה ,בשבתו כערכאה קמא בעניין סמיונוב ,ראה בעבר סוגיה זו באופן שונה מהמנותח כאן ,וזאת טרם שהתקבל הערעור על פסק דינו של מותב זה .

ב. ככל שהנאשם היה בולם את רכבו מוקדם יותר ומגיע לנקודת האימפקט במהירות נמוכה יותר ,הסיכוי למזעור הנזק היה גבוה יותר. אינה דומה פגיעה במנוח במהירות של 60 קמ"ש כפי שארע , לפגיעה במהירות פחותה בהרבה מזו. ולכן אם הנאשם היה קצת יותר ערני ובולם ,אף אם באיחור, ופוגע למרות ה בלימה (ובשל האחור) במנוח, הסיכוי שהיתה נמנעת תוצאה קטלנית הינו מסתבר ביותר, גם על סוגיה זו עמד בהרחבה ביהמ"ש המחוזי בת"א בעניין סמיונוב .
רשלנות תורמת של המנוח
כתב האישום ייחס למנוח חציית מעבר החצייה ב אור אדום. התביעה התבססה בענין זה על הודעתה של עדת התביעה אתי זינגמן (ת/9). במהלך המשפט ובסיכומים ביקשה התביעה לסטות מהנחתה הראשונית וסברה שניתן להסיק מעדותה של העדה דורין בן משה, שהמנוח חצה את הכביש באור ירוק ואילו הנאשם חצה את הצומת באור אדום.
אינני מקבל טענה זו. כפי שציין הסניגור בסיכומיו (פסקאות 176 ואילך) אין כל סיבה להעדיף את עדותה של העדה בן משה, על פני עדותה של העדה זינגמן. להפך הדעת נותנת שיש להעדיף דווקא את עדותה של העדה זינגמן שראתה את המנוח לפני הפגיעה, ותיארה את מיקומו והליכתו טרם חציית הכביש, זאת בשונה מעדותה של בן משה שהיתה ערה לקיומו של המנוח רק לאחר התאונה. עוד יצוין כפי שהעיר הסניגור כי העדה בן משה היתה קטינה בת 14 שנים ביום הארוע ויש משקל רב יותר לעדותה של העדה זינגמן בהיותה בגירה ונוהגת ברכב, וממילא ערנית יותר לפרטים תעבורתיים שנגלים לנגד עיניה. בכל מקרה אף לשיטתה של התביעה, לכל היותר קיים ספק בנקודה זו, ומספק זה זכאי הנאשם להנות.
לפיכך משמאמץ אני את עמדת התביעה המקורית, כמצויין בכתב האישום ,מסתבר שקיימת רשלנות תורמת משמעותית לחובת המנוח ,רשלנות שאינה מנתקת את הקשר הסיבתי ואי נה מאיינת את אחריותו של הנאשם לקרות התאונה.

לאור כל האמור אני מרשיע את הנאשם בגרם מוות ברשלנות, עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין ביחד עם סעיפים 64 ו 40 לפקודת התעבורה.

ניתנה היום, ד' אייר תשע"ג , 14 אפריל 2013 , במעמד הצדדים