הדפסה

מדינת ישראל ואח' נ' גסאר

בפני
סגן הנשיא השופט אילן שיף

בעניין:

מדינת ישראל

ע"י פמ"ח – עו"ד שגב אדלר
המאשימה

נגד

אשרף ג'סאר ת"ז XXXXXX823

ע"י ב"כ עו"ד אביגדור פלדמן
ועו"ד ימימה אברמוביץ

הנאשם
הכרעת דין

א. בכתב האישום המתוקן נטען כדלקמן:

אישום ראשון- בנק אלעקארי

  1. הנאשם עורך דין.
  2. בנק אלעקארי אלמצרי אלערבי (להלן: "בנק אלעקארי") הנו בנק שמקום מושבו בקהיר והוא ב בעלות ממשלת מצרים.

3. עו"ד אמיר מואסי, עבד עד לשנת 2004 כעו"ד שכיר במשרדו של הנאשם (להלן: "עו"ד מואסי"). במספר הזדמנויות שונות, לאחר שסיים את עבודתו אצל הנאשם, נתן עו"ד מואסי לנאשם, לבקשתו, המחאות מחשבון הבנק שלו כשהן חתומות על-ידו ומבלי שצוין בהן הסכום למשיכה, כל זאת לצורך תשלום אגרות משפט, בסכומים של עד מאות ₪ בלבד, בגין תביעות שהוגשו ע"י הנאשם.
4. בשנת 2006 החל הנאשם לייצג את בנק אלעקארי בהליכים שונים כנגד חייבים של הבנק.
5. בשנת 2007 פנו נציגי בנק אלעקארי אל הנאשם וביקשו את עזרתו המקצועית בבדיקת זכויותיו של הבנק על פי שטרי מניות של חברת מלונות ארץ ישראל בע"מ, אשר הוחזקו, לכאורה, ע"י הבנק.
6. בהמשך לכך החליט הנאשם להונות את בנק אלעקארי ולקבל ממנו כספים במרמה.
7. הנאשם החליט להציג לבנק אלעקארי מצג שווא ולפיו יגיש בשם הבנק תביעה כספית על סך 78,000,000$ שתשלום אגרת משפט בגינה הוא בסך של 2.5% משווי התביעה . הנאשם התכוון לקבל במרמה את כספי האגרה בסך של כ- 8,000,000 ₪, זאת בעוד שבפועל התכוון להגיש בשם הבנק בקשה למתן פסק דין הצהרתי בלבד, שהאגרה בגינה היא בסך של 943 ₪ בלבד, ולשלשל את כספי הבנק שנועדו לתשלום האגרה, במרמה לכיסו.
8. בהמשך לאמור לעיל, בחודש מאי 2007 הוסכם בין בנק אלעקארי לבין הנאשם כי הנאשם ייצג את הבנק בהליכים למימוש הזכויות האמורות. עוד הוסכם, כי שכר הטרחה של הנאשם יעמוד על 3% מהסכום שיקבל הבנק בסיום ההליך, ולכל הפחות על עשרים אלף דולר.
9. ב- 29/5/2007, טען הנאשם בכזב, בפני נציגי הבנק , כי בכוונתו להגיש תביעה כספית כנגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים על סך 78,000,000$. הנאשם דרש מנציגי הבנק סך של 8,255,000 ₪, עבור תשלום האגרה, אותם התכוון כאמור לשלשל לכיסו במרמה (להלן: "מצג השווא").
10. ב- 13/6/2007 ובהסתמך על מצג השווא אותו הציג הנאשם לבנק אלעקארי, מסר הבנק לנאשם, באמצעות עובד הבנק, מוחמד סלמאן, המחאה ע"ס 8,255,000 ₪ משוכה לפקודת הנאשם, וזאת על מנת שתשמש את הנאשם לצורך תשלום האגרה (להלן: " ההמחאה").
11. ב- 17/6/2007 הפקיד הנאשם את ההמחאה בחשבון הבנק שלו ובהתאם זוכה חשבונו של הנאשם בסכום זה (להלן: " הרכוש האסור").
12. ב- 19/6/2007 הגיש הנאשם, בבית המשפט המחוזי בירושלים , תביעה בשם בנק אלעקארי למתן פסק דין הצהרתי כנגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים ושילם סך של 954 ₪ בלבד כאגרת משפט.
13. ב- 21/6/2007 משך הנאשם סך של 7,000,000 ₪ מהסכום שקיבל במרמה מבנק אלעקארי באמצעות רכישת 4 המחאות בנקאיות.
14. בהמשך לאמור לעיל, פנו אל הנאשם נציגי בנק אלעקארי וביקשו אסמכתא ש-8,255,000 ₪ אכן הופקדו ע"י הנאשם כאגרה בבית המשפט, עבור התביעה אשר הוגשה ע"י הנאשם בשם הבנק.
15. ב- 25/6/2007 ובהמשך למצג השווא אותו הציג הנאשם לבנק אלעקארי, ועל מנת להסתיר מהבנק את המרמה וגניבת הכסף על ידו, הגיש הנאשם תביעה כספית, לביהמ"ש המחוזי בתל אביב , כנגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים וחברת מלונות דן בע"מ. הנאשם, או אחר מטעמו, חתמו על כתב התביעה בחתימה הנחזית להיות חתימתו של עו"ד מואסי וזאת ללא ידיעתו וללא הסכמתו של עו"ד מואסי.
16. ב- 25/6/2007 הפקידו הנאשם, או אחר מטעמו, בגזברות בית המשפט, המחאה מחשבון הבנק של עו"ד מואסי על סך של 3,457,000 ₪ וזאת מבלי שעו"ד מואסי ידע על המרמה ועל כוונותיו של הנאשם. מזכירות בית המשפט הוציאה כנגד ההמחאה קבלה של בית המשפט על סכום זה. בהמשך לכך באותו היום, עקב פגם שנתגלה בהמחאה, הוחזרה ההמחאה מגזברות בית המשפט לידי הנאשם או אחר מטעמו והקבלה בוטלה.
17. בחודש יוני 2007 ועל מנת לרמות את בנק עלאקארי, זייף הנאשם את הקבלה, כך ששינה בה את הסכום מ- 3,457,000 ₪ ל- 8,255,000 ₪, את תאריך התשלום מ- 25/6/2007 ל- 15/6/2007 ואת שם המשלם מעו"ד מואסי לעו"ד אשרף ג'סאר (להלן: " הקבלה המזויפת"). הנאשם זייף את הקבלה על מנת להציג מצג שווא לבנק ולפיו סכום האגרה שולם לבית המשפט.
18. ימים ספורים לאחר מכן, מסר הנאשם את הקבלה המזויפת, למוחמד סלמאן, נציג הבנק, כאסמכתא, כביכול, לכך ששילם את הכסף כאגרת משפט.
19. בחודש דצמבר 2010 שלח הנאשם בקשה לביהמ"ש המחוזי בתל אביב למחיקת התביעה וביקש את ביטול החיוב באגרת בית משפט. ב- 6/12/2010 התקבלה בקשתו של הנאשם על ידי ביהמ"ש והתביעה נמחקה.

נוכח האמור לעיל הואשם הנאשם בעבירות הבאות: איסור הלבנת הון , לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס- 2000, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"), זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 סיפא+ 420 לחוק העונשין.

אישום שני - בנק מצר
1. בנק מצר הנו בנק שמקום מושבו בקהיר והוא בבעלות ממשלת מצרים.
2. במועד שלאחר האמור באישום הראשון, החליט הנאשם להונות גם את בנק מצר.
3. ב- 10/1/2008 פנה הנאשם לנציגי בנק מצר, בהצעה כי ייצג את הבנק בהליכים למימוש זכויות הבנק בהתאם לשטרות מניות של חברת מלונות ארץ ישראל בע"מ אשר הוחזקו, לכאורה, בידי הבנק.
4. הנאשם הציג לבנק מצר מצג שווא ולפיו יגיש בשם הבנק תביעה כספית על סך של 406,000,000 ₪ שתשלום אגרת משפט בגינה הוא בסך של 2.5% מסכום התביעה (להלן: " האגרה").
5. ב- 11/2/2008 הוסכם, בין הנאשם לבין בנק מצר , כי הנאשם ייצג את הבנק בתביעה למימוש הזכויות האמורות, וכי הנאשם יהיה זכאי לשכר טרחה בשיעור של 2% מהסכום שיקבל הבנק בסיום ההליך ושכר טרחה זה ישולם ע"י הנתבעים.
6. ב- 25/2/2008 הגיש הנאשם תביעה בביהמ"ש המחוזי בירושלים למתן פסק דין הצהרתי כנגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים ושילם סך של 975 ₪ בלבד כאגרת משפט.
7. ב- 26/2/2008 טען הנאשם בכזב, בפני נציגי בנק מצר , כי הגיש בשם הבנק תביעה כספית כנגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים בסכום של 406,769,400 ₪. הנאשם הציג בפני הבנק מצג שווא ולפיו סכום אגרת המשפט הוא 10,169,910 ₪. ה וא דרש מהבנק סכום שכזה עבור תשלום האגרה, אף שהתכוון לשלשל את הכסף לכיסו.
8. בהמשך לכך ובהסתמך על מצג השווא, אותו הציג הנאשם לבנק מצר, מסר הבנק באמצעות בנק אלעקארי , המחאה בנקאית ע"ס 10,169,910 ₪ לפקודת "עו"ד אשרף ג'סאר עבור בית משפט", וזאת על מנת שתשמש את הנאשם לצורך תשלום האגרה.
9. הנאשם ניסה להפקיד את ההמחאה בחשבון הבנק שלו, כדי לפדות את הכסף ולשלשלו לכיסו, אך משלא הצליח להפקידה בחשבון הבנק שלו, החזירה לידי נציג הבנק וביקש כי יעביר לו המחאה חדשה לפקודת בית המשפט.
10. ב- 3/3/2008 פתח הנאשם תיק בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים (להלן: " לשכת ההוצל"פ") ובו טען כי חאמד יוסף בהלול (להלן: " חאמד"), אשר לא ידע על המרמה, חייב כ- 16 מיליון ₪ לבנק אלעקארי.
11. הנאשם זייף תצהיר של אחמד אלערוסי, מנהל בבנק אלעקארי, לפיו חאמד חייב כספים לבנק אלעקארי וקיים חשש שיבריח את נכסיו. הנאשם חתם על התצהיר בחתימה הנחזית להיות חתימתו של אחמד אלערוסי, שלא כדין וללא הסכמתו וכן חתם בעצמו על התצהיר כמי שמאשר, כביכול, שאלערוסי חתם על התצהיר בפניו.
12. ב- 5/3/2008 הגיש הנאשם ללשכת ההוצל"פ הודעה מוסכמת, כביכול, בין בנק אלעקארי לבין חאמד ובה טען הנאשם בכזב, בפני ראש לשכת ההוצל"פ, כי חאמד רכש המחאה בנקאית בסך של 10,169,910 ₪ לפקודת בית המשפט וכי הוסכם כי המחאה זו תופקד בקופת בית המשפט , לכיסוי חובותיו של חאמד לבנק אלעקארי.
13. ב- 7/3/2008 ובהסתמך על מצג השווא אותו הציג הנאשם לבנק מצר, מסר הבנק באמצעות בנק אלעקארי, המחאה בנקאית חדשה ע"ס 10,169,910 ₪ לפקודת "בית משפט ירושלים" וזאת על מנת שתשמש את הנאשם לצורך תשלום האגרה.
14. ב- 10/3/2008, הפקיד הנאשם את ההמחאה , בלשכת ההוצל"פ , במסגרת התיק שנוהל נגד חאמד, תוך שהוא טוען בכזב כי ההמחאה שייכת לחאמד, או לחברה שבבעלותו, וזאת ללא יד יעתו של חאמד.
15. ב- 25/3/2008 ובהאמינה למצג השווא, אותו הציג הנאשם ולפיו הוא מייצג את בנק אלעקארי בהליכי הוצאה לפועל נגד חאמד וכי מדובר בכספים שהעביר חאמד כדי לפרוע את חובו לאלעקארי, העבירה לשכת ההוצל"פ , לחשבו ן הבנק של הנאשם , סך של 9,971,734 ₪ (להלן : " הרכוש האסור").
16. החל מ- 3/4/2008 רכש הנאשם ניירות ערך בסך של כ- 3.6 מיליון ₪ מכספי המרמה.
17. בתאריכים 6/4/2008 ו- 10/4/2008 משך הנאשם כמיליון וחצי ₪ בשלוש המחאות בנקאיות וכן משך במזומן 700,000 ₪, כל זאת מהכספים שקיבל במרמה מהבנק.
18. ב- 6/4/2008 רכש הנאשם בכספי המרמה, בין היתר, רכב אאודי מסוג Q7 בשווי של כ- 400,000 ₪. הנאשם רשם את הרכב על שמה של אשתו- אכלאס ג'סאר.
19. ב- 21/4/2008 ביצע הנאשם העברה בנקאית בסך 3,000,000 ₪ לחשבון בנק המשמש עסק בשם יורו צ'נג' וקיבל בתמורה 865,801 דולר במזומן כנגד ההעברה כאמור.

נוכח האמור לעיל הואשם הנאשם בעבירות הבאות: איסור הלבנת הון , לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס- 2000, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 סיפא+ 420 לחוק העונשין.

אישום שלישי - פרופ' מעוז

  1. במועדים הרלוונטיים לאישום, עבד פרופסור אשר מעוז בפקולטה למשפטים באוניברסיטת ת"א (להלן: "פרופ' מעוז").
  2. בשנת 2010 יצר הנאשם קשר עם פרופ' מעוז, אשר לא ידע על מעשיו של הנאשם וביקש כי יסייע בליווי אקדמי של תביעות בנק מצר ובנק אלעקארי (להלן: "הבנקים") נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים וחברת מלונות דן בע"מ. פרופ' מעוז אשר לא היה מודע למעשי המרמה של הנאשם, הסכים לסייע בידו.
  3. עובר ל- 2/2/2010, טען הנאשם בפני נציגי הבנקים כי הוא זקוק למיליון דולר לצורך תשלום שכר טרחתו של פרופ' מעוז ואחרים, על-מנת שיסייעו בידו בתביעות אותן הגיש נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים וחברת מלונות דן בע"מ.
  4. ב- 2/2/2010 העביר בנק אלעקארי לנאשם סך של 940,000$ באמצעות חשבון הבנק של הנאשם בבנק אלעקארי, לצורך תשלום שכר טרחתו של פרופ' מעוז.
  5. הנאשם גנב את שכר המומחה, שהופקד אצלו, בכך ששלח יד במרמה, לשימושו שלו או לשימוש של אחר , בכספים שהופקדו אצלו מכוח היותו בא כוחו של בנק אלעקארי, לאחר שטען בפני פרופ' מעוז כי הכספים לא התקבלו מהבנקים וכי הבנקים לא מעוניינים בשירותיו. בד בבד טען הנאשם בפני נציגי הבנקים כי העביר את הכספים לידי פרופ' מעוז.

בגין האמור לעיל הואשם הנאשם בעבירה של גניבה בידי מורשה לפי סעיף 393(2) לחוק העונשין.

אישום רביעי - מרמה עקב אי דיווח על ההכנסות מבנק אלעקארי

  1. בתקופה הרלוונטית לאישום, במסגרת עיסוקו של הנאשם כעו"ד עצמאי, ייצג הנאשם את בנק אלעקארי בעניינים שונים. במסגרת עיסוקו, הפקיד בנק אלעקארי כספים בידיו הנאמנות של הנאשם (להלן: " כספי הנאמנות").
  2. מתוך כספי הנאמנות שהופקדו אצל הנאשם בשנת 2007, שילשל הנאשם לכיסו, ללא יד יעת בנק אלעקארי וללא אישורו, לכל הפחות, 8,255,000 ₪, שבעצם גניבתם הפכו להכנסות של הנאשם לשנת המס 2007 (להלן : " כספי המעילה").
  3. על מנת להתחמק מתשלום מס, הנאשם רשם בכזב, בחשבונית מס , את הסכום שהתקבל כפיקדון. הנאשם לא כלל את כספי המעילה במסגרת דו "ח רווח והפסד לשנת 2007 וגם לא בדוח על הכנסותיו.

נוכח האמור לעיל הואשם הנאשם בעבירת מרמה, לפי סעיף 220(1)+(2)+(4)+(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: " פקודת מס הכנסה").

אישום חמישי - מרמה עקב אי דיווח על ההכנסות מבנק מצר

  1. בתקופה הרלוונטית לאישום, במסגרת עיסוקו של הנאשם כעו"ד עצמאי, ייצג הנאשם את בנק מצר בעניינים שונים.
  2. במסגרת עיסוקו, הפקיד בנק מצר כספים בידיו הנאמנות של הנאשם (להלן: " כספי הנאמנות").
  3. מתוך כספי הנאמנות שהופקדו אצל הנאשם בשנת 2008, שלשל הנאשם לכיסו, ללא ידיעת בנק מצר וללא אישורו, לכל הפחות, 9,971,734 ₪, שבעצם גניבתם הפכו להכנסות של הנאשם לשנת המס 2008 (להלן: " כספי המעילה").
  4. על-מנת להתחמק מתשלום מס, הנאשם רשם בחשבונית המס בכזב סך של 9,000,000 ₪ מכספי המעילה, כסכום שהתקבל כפיקדון.
  5. הנאשם לא כלל את כספי המעילה במסגרת דו"ח רווח והפסד לשנת 2008 וגם לא בדין וחשבון על הכנסותיו.

נוכח האמור לעיל הואשם הנאשם בעבירת מרמה, לפי סעיף 220(1)+(2)+(4)+(5) לפקודת מס הכנסה.

ב. תשובת הנאשם לאישום

1. בתשובתו לאישום בישיבה מ- 6/5/2012, השיב ב"כ הנאשם כדלקמן (עמ' 7-6 לפרו'):

באשר לאישום הראשון, הודה הנאשם בסעיפים 5-1 לכתב האישום. לגבי יתר הסעיפים, השיב באופן כללי כי: "אינו מכחיש את הסכומים האמורים באישום זה שהתקבלו ע"י הנאשם. הנאשם יטען כי סכומים אלה שולמו כשכ"ט בגין מלאכתו עבור הבנק אלעקארי המוזכר באישום. מובהר, כי הסכומים התקבלו כשכ"ט ולא כאגרה ולא היה מעשה הונאה או מרמה כלפי הבנק". כן הוסיף כי תגובה מפורטת יותר תינתן בהמשך.

באשר לאישום השני השיב הנאשם כי "התגובה דומה. הנאשם מודה בסכומים שהתקבלו על ידו מבנק 'מצר'. הנאשם יטען כי אלה סכומים שהתקבלו כשכ"ט ולא כאגרה ולא בוצע שום מעשה מרמה כלפי הבנק".

לגבי האישום השלישי הודה הנאשם כי הסכום האמור באישום זה התקבל על ידו והופקד על ידו, "אך מאחר ופרופ' מעוז לא נתן כל שירות שהתבקש ממנו, הסכומים הללו היו ועדיין מופקדים בידו... משלא שולמו הכספים לאשר מעוז ומשום שלא נתן את השירותים שהתבקשו ממנו, קיזז הנאשם סכום זה על חשבון שכר טרחתו מהבנק...". עוד נטען, כי מדובר בשני הבנקים- אלעקארי ומצר וכי פרופ' מעוז היה אמור ליתן חוות דעת בשני המקרים, העוסקים באותו נושא. "הקיזוז נעשה על חשבון שכה"ט שהיה מגיע לנאשם על חשבון טיפול בתיקים נשוא כתב האישום. גם סכום זה לא דווח למס הכנסה, אך לא מתוך כוונת מרמה".

בישיבה מיום 29/11/12 הוסיף ב"כ הנאשם וטען, כי חלקו של בנק מצר בתשלום שיועד לפרופ' מעוז, שולם כהלוואה ע"י בנק אלעקארי לנאשם (עמ' 256 ש' 29-27).

באשר לאישומים הרביעי והחמישי השיב ב"כ הנאשם כי הנאשם מודה שהסכומים הנטענים אכן התקבלו על ידו וטרם דווחו לשלטונות המס וכי הנאשם מודה בביצוע עבירה של אי דיווח למס הכנסה ללא כוונת מרמה.

2. בתגובתו הכתובה והמפורטת מ- 14/6/2012, אותה אביא כמעט ככתבה וכלשונה, השיב ב"כ הנאשם לאישומים כדלקמן:

אישום ראשון- בנק אלעקארי

  1. הנאשם הודה באמור בסעיפים 5-1 לכתב האישום המתוקן.
  2. לגבי הסעיפים הנ"ל מסר כי:

בשנת 2006 החל לייצג את בנק עלאקארי כיועץ משפטי וכעו"ד חיצוני. תחילה טיפל בענייניו האישיים של מנהל הבנק בשטחים, ששמו אחמד אלערוסי .
כמו-כן חתם עם הבנק על הסכם שכ"ט והוסכם כי ייצג את הבנק בתביעותיו נגד חייבים שונים מהרשות הפלסטינית ומישראל, כאשר סכום שכ"ט הנו סה"כ 10% (3% ישולמו עם קבלת התיק ו-7% עם סיומו).
סכומי התביעה בתיקים הגיעו עד ל- 10 מיליון דולר .
לאחר כל תקופת זמן מסוימת, נעשתה התחשבנות עם הבנק ותיקים, שהנאשם לא המשיך לטפל בהם, הוחזרו לבנק בהסדר שסוכם לגביו.
3. הנאשם כפר במיוחס לו בסעיף 6 לכתב האישום המתוקן (כי במועד מסוים החליט להונות את בנק אלעקארי ולקבל ממנו כספים במרמה).

4. בעניין סעיפים 20-7 לאישום הראשון השיב ב"כ הנאשם כדלקמן:
בשנת 2007 התבקש הנאשם על-ידי אלערוסי, לבדוק עבור הבנק בקהיר את זכויותיהם בחברת מלונות ארץ ישראל (המלך דוד). הנאשם הכין חוות דעת לפיה הם זכאים לתבוע את קבלת זכויותיהם בסך 78 מיליון דולר.
בפגישה הראשונה, אשר התקיימה בקהיר , נכח הנאשם ונכחו גם אלערוסי וחאלד אלשאזלי (חבר דירקטוריון ויועץ יו"ר הדירקטוריון לענייני השקעות) (להלן: " אלשאזלי"). בפגישה זו דנו בעניין שכ"ט, כאשר לפני הפגישה הועברה אליהם דרישה בכתב, לפיה, הנאשם דורש שכ"ט בגובה של 3% מסכום התביעה.
אלשאזלי ציין בפני הנאשם במעמד הפגישה כי הבנקים בקהיר אינם משלמים שכ"ט כה גבוה בתחילת הטיפול בתיק. למרות זאת, אלערוסי התעקש מצידו שיאושר לנאשם שכ"ט של 3%, אך אלשאזלי ציין כי הביקורת של משרד האוצר לא תאשר זאת וכי יש לחפש פתרון אחר. אלערוסי אמר לנאשם את המשפט הבא: "אתה מבין במשפטים אנחנו מבינים בבנקאות, תן לנו להסדיר את העניין כפי שאנחנו יודעים".
באותו יום עברו ללשכתו של מוחמד סאלח סאלם (סגן יו"ר הדירקטוריון של בנק אלעקארי, והציגו בפניו את עניין התביעה (לזכויותיהם במלון המלך דוד) ו"שכ"ט אשר ישולם תחת הסעיף של אגרות". יודגש כי נוכח האמור הסכים הנאשם כי שכ"ט יופחת מ- 3% ל- 2.5%, בהתאם לדרישה של שווי האגרות.
הנאשם נפגש עם יו"ר הדירקטוריון של בנק אלעקארי, מר מוחמד אלסבאעי, שחתם על התצהיר בעניין המניות (התצהיר הוגש לביהמ"ש המחוזי בירושלים וגם ייפוי הכוח- 13/5/2007). יו"ר הדירקטוריון של הבנק ידע כי הנאשם קיבל את הכסף כשכ"ט.
בהמשך נחתם הסכם עקרונות בין הנאשם לבין הבנק בהתאם לסיכום הנ"ל.
בהסכם זה נקבע שהיה והבנק יעביר את הטיפול בתיק לעו"ד אחר או יחזור בו מן התביעה, יהיה הנאשם זכאי לקבל את הסכומים ששולמו כאגרות וכל ההוצאות בהן נשא ולא יהיה זכאי לשכ"ט.
בפועל, אכן הועבר הטיפול בתיק מטיפול הנאשם לעו"ד אחר (משרד עו"ד שיבולת) ומכאן נוצרה חבות הבנק לשלם לנאשם כאמור לעיל.
לאחר הגשת התביעה, התקיימו מספר פגישות עם אלשאזלי בקהיר ועם מוחמד סאלח סאלם בעמאן ובקהיר.
כמו-כן, אלשאזלי נכח במרבית הדיונים בביהמ"ש המחוזי בירושלים ולא נשמעה מעולם טענה כנגד ניהול התיק בירושלים ולא בתל -אביב.
הפרוטוקולים של הדיונים אשר התקיימו, תורגמו ונשלחו למצרים, כולל טענות בעניין אי תשלום האגרות ולא נשמעה טענה בעניין זה.
כ- 3 חודשים לאחר קבלת הכספים [שכה"ט] , אלערוסי ביקש מהנאשם לחתום על מסמך לפיו הכסף מיועד לאגרות. מששאל הנאשם מה הטעם לכך, השיב כי הוא רוצה שמסמך שכזה יהיה ברשותו בבנק, למקרה שגורם כלשהו בבנק המרכזי ישאל על עניין זה .
כמו כן התביעה הוגשה תחילה בתל אביב בשל טעות וחוסר בקיאות בעניין הסמכות המקומית לדון בתביעה זו.
בין הנאשם לבין אלערוסי התקיימו קשרים עסקיים אישיים והם השקיעו יחד סכומי כסף גבוהים. בין היתר, בחווה חקלאית במצרים. אלערוסי ביקש מהנאשם כי ימנע מלספר על השותפות ביניהם.

יוער כבר עתה, כי בהתייחסותו המפורטת של הנאשם, אין כל התייחסות לטענת התביעה כי הנאשם זייף קבלה "המעידה" על תשלום האגרה בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב. רק במענה לשאלת התובע, הגיב ב"כ הנאשם באומרו כי מה שלא אושר בתגובת הנאשם, מוכחש (עמ' 10 ש' 19-17).

אישום שני - בנק מצר

  1. בשנת 2008, נודע לנאשם ולאלערוסי כי לבנק מצר בקהיר יש זכויות במלון המלך דוד, ולפיכך נקבעה לו פגישה עם מר אסחאק עיפאת, יועץ בבנק מצר וחבר קרוב של אלערוסי. בפגישה נכחו הנאשם ואלערוסי. במהלך הפגישה אלערוסי הסביר למר אסחאק את ההסדר שעשה בנק אלעקארי בעניין תשלום שכ"ט לנאשם.
  2. בשלב מאוחר יותר, ביקש אלערוסי ממר סאלח סאלם, מבנק אלעקארי, לתאם את עניין הייצוג ושכ"ט עם מר מוחמד אוזלב, שהנו סגן יו"ר בנק מצר. הנאשם עצמו נכח בפגישה עם מר אוזלב, אשר נתן את ברכתו לייצוג ולהסדר שכ"ט.
  3. גם מנהל בנק אלעקארי (יו"ר הדירקטוריון) דיבר עם יו"ר דירקטוריון בנק מצר- מוחמד ברכאת בעניין תשלום שכ"ט.
  4. מטעם בנק מצר ובעניינים המשפטיים בלבד, היתה [מעורבת] אשת הקשר גב' פולה חאפז, היועצת המשפטית של הבנק והיא אף נכחה באחד הדיונים בביהמ"ש בירושלים.
  5. בהסכם שנערך עם הבנק ב- 11/2/2008, סוכם כי שכ"ט יהיה בגובה של 2%.
  6. בהסכם זה נקבע עוד, שהיה והבנק יעביר את הטיפול בתיק לעו"ד אחר, או יחזור בו מהתביעה, יהיה הנאשם זכאי לקבל את הסכומים ששולמו כאגרות וכל ההוצאות בהן נשא ולא יהיה זכאי לשכ"ט.
  7. באשר לסעיפים 15-10 לכתב האישום השיב ב"כ הנאשם כי:

חאמד בהלול הנו חייב של הבנק. הבנק החזיר שיקים שלא כובדו בסכומים הללו ולפיכך נפתח תיק הוצאה לפועל בהוראת אלערוסי והסכם הפשרה נחתם על ידי החייבים באמצעות אלערוסי. בגין טיפול בתיק זה הבנק שילם לנאשם שכ"ט עו"ד.
התצהיר עליו חתום אלערוסי, הנו תצהיר מקורי, בחתימתו של אלערוסי, שלא זויף.
8. באשר לסעיפים 19-16 השיב ב"כ הנאשם:
א. הנאשם מודה כי משך את הכספים, שכן אלו הם כספים השייכים לו ושולמו לו כשכ"ט.
ב. הנאשם מכחיש כי רכש, את אשר רכש בכספים , במטרה להסוות ולהסתיר את מקור הכספים.

אישום שלישי - פרופ' מעוז

  1. בשלב מאוחר ולאחר הגשת עתירה לביהמ"ש העליון, הציע הנאשם לשני בנקים לחזק את טיעוניו בתביעה, על-ידי צירוף מומחים בנושא. שני הבנקים הסכימו כי הנאשם יבחר במומחה שילווה את התיק על-פי שיקול דעתו וכי שכר המומחה ישולם על-ידי הנאשם, משכ"ט שיקבל מהבנקים.
  2. לאחר בירור ופניות לגורמים שונים, בחר הנאשם בפרופ' אשר מעוז, אליו העביר את החומר . לאחר ש הלה קרא אותו, התקיימה פגישה עם הנאשם וכן עם עו"ד נזאר וותד. לאחר הפגישה זימן הנאשם את אלשאזלי לפגישה עם פרופ' מעוז , ואף אלערוסי נכח בפגישה.
  3. במהלך הפגישה פרופ' מעוז הסביר להם את הסיכונים והסיכויים בתיק וסוכם כי ישלח אל הנאשם דרישת שכ"ט בעבור עבודתו.
  4. בהמשך נחתם בין הנאשם לבין פרופ' מעוז (מבלי מעורבות הבנק) הסכם שכ"ט לפיו הוא יקבל עבור עבודתו סך של 6 מליון ₪ בתוספת מע"מ.
  5. בנק אלעקארי העביר לנאשם, על-פי דרישתו , סך של 940 אלף דולר (המהווים כמחצית משכרו הכולל של המומחה), כתוספת לשכר טרחתו , לצורך מימון המומחה.
  6. יודגש, כי הנאשם קיבל את הכסף מהבנק כשכ"ט אותו השקיע בחוות דעת מומחים. כמו-כן, בתדפיס הבנק של חשבון הבנק של הנאשם צוין, כי ההעברה לידי הנאשם, הנה בעבור "שכ"ט עו"ד".
  7. לעומת בנק אלעקארי, בנק מצר לא רצה להשתתף בתשלום שכ"ט נוסף לנאשם, כדי שזה יוכל לממן, בין היתר, את חוות הדעת והליווי המשפטי של פרופ' מעוז, וזאת למרות פניות הנאשם אליו.
  8. הנאשם פנה אל הבנק בדרישה וציין בפניהם כי אם לא ישלמו לו תוספת בשכ"ט, אותה תכנן להעביר לפרופ' מעוז, לצורך ליווי משפטי בתיק, לא ימשיך לייצג ם ויחזיר להם את האגרות (שכ"ט). הבנק סרב למחיקת התביעה והנאשם התבקש להמשיך לייצג בתיק.
  9. בעקבות אי רצונו של בנק מצר, לשלם שכ"ט לנאשם לצורך תשלום למומחה, הציע בנק אלעקארי לנאשם הלוואה בסך 940,000$ , כאשר הבטוחה להלוואה ה יא שכ"ט עו"ד עבור תיקים של סניפי הבנק ברשות הפלסטינית ו יתרת שכה"ט בגין ניהול התיק בתביעה הנוכחית.
  10. פרופ' מעוז לא התחיל לעבוד על התיק ומנגד הציג דרישות נוספות ומופרזות.
  11. למרות שהנאשם נעתר לדרישותיו, פרופ' מעוז לא עבד כלל על התיק ולפיכך לא שילם לו הנאשם מאומה.
  12. הסכום האמור שולם לנאשם כשכר טרחה, על-מנת שישתמש בו ל פי שיקול דעתו, כתשלום למומחה לפי ראות עיניו. כמו-כן הבנק ידע היטב כי סכום זה לא שולם למומחה והוא מוחזק על-ידי הנאשם כשכר טרחה שעתיד לשמש אותו לתשלום למומחה בו יבחר.
  13. בין הנאשם לבין הבנק נחתם הסכם, לאחר משא ומתן ממושך, לפיו הנאשם יחזיר לבנק סך של 1,097,000 ₪. במסגרת ההסכם לא עלה כלל עניין החזר ה"אגרות"/שכ"ט ששילמו לנאשם.

אישום רביעי וחמישי - מרמה עקב אי דיווח על ההכנסות מבנק אלעקארי
הנאשם כופר במיוחס לו באישומים אלו, למעט אי דיווח למס הכנסה .

ג. סקירת הראיות וניתוחן

אקדים ואומר, כי במהלך המשפט הביא כל צד את ראיותיו. מסמכים רבים הוגשו בהסכמה. חלק מהמסמכים הוגשו בכפילות, גם כמוצגי תביעה וגם כמוצגי הגנה. אסקור הראיות ואתייחס אליהן תוך כדי ניתוחן.

גרסתו של הנאשם, בכל הקשור להסכמים עם בנק אלעקארי ובנק מצר (להלן: " הבנקים"), לפיה סוכם על הסכם שכר טרחה שיוסווה כאגרה, מעוררת תמיהות , כך שלפחות במשקלן המצטבר, אינן מאפשרות לקבלן. הסבר יו של הנאשם לתמיהות אלו היו פתלתלים ופגעו באמינותו. הראיות האובייקטיביות מפריכות את גרסת הנאשם ומבססות את טיעוני התביעה.

כדי להצביע על חוסר אמינותו של הנאשם ועל אי האמת שבגרסתו , אין צורך להצביע על מלוא הראיות שהוגשו ועל כל התמיהות שמתעוררות בתיק. אפנה אפוא לעיקריות שבהן .

בנתחי את הראיות, תעמוד לנגד עיני העובדה כי הנאשם ניסה לזמן עדי הגנה ממצרים. המדובר בבעלי תפקידים בכירים בבנק ים. עדים אלו סירבו להעיד בישראל או מחוץ לישראל. ב"כ הנאשם אמנם אמר בהגינותו, כי אין הוא מצפה שהעדים יעידו , נגד האינטרסים של הבנקים , אך בשל חוסר האפשרות להעיד העדים, שגרמה לנאשם לחזור בו מבקשתו להעידם, אבחן בזהירות יתר את שאר הראיות בתיק זה.

אישום ראשון – קבלת דבר במרמה מ בנק אלעקארי
1. גרסאות הנאשם במשטרה ובביהמ"ש
הנאשם הוא עורך דין. כפי שהסביר במהלך הדיון, הוא אף בקיא בתחומי המשפט הפלילי. ניתן היה לצפות כי בחקירתו במשטרה יבין את משמעויות אי מסירת "גרסת האמת" בתחילת חקירתו ואת משמעות השמירה על זכות השתיקה. הנאשם שמר, בחקירתו הראשונה, על זכות השתיקה ובהמשך מסר גרסה חלקית , הסותרת את גרסתו המאוחרת , בדבר הסכם שכר הטרחה עם הבנקים.

בחקירתו מיום 10/1/12 (ת/12), שמר הנאשם על זכות השתיקה. באותו יום, לאחר פגישה עם עו"ד, מסר הנאשם את גרסתו הראשונה, לפיה הכספים שקיבל מבנק אלעקארי בסכום של 4 מיליון דולר "אם על ידי תשלומם כסכום אגרות או על ידי מתן הלוואה עוכבו אצלי להבטחת שכר טרח ה עו"ד" (ת/13, ש' 6- 5) [ההדגשות שלי – א.ש.] .

גרסה זו ב-ת/13 סותרת את גרסתו המאוחרת של הנאשם בשני נושאים חשובים:
א. לדבריו הכסף הועבר אליו או לצרכי תשלום אגרות או למטרת הלוואה.
ב. הנאשם השתמש בסכום זה (4 מיליון דולר!) לצורך עכבון.

הנאשם הודה אפוא, כי סכום הכסף שהועבר אליו ע"י הבנק, יועד, לפחות חלקית, ל תשלום אגרת ביהמ"ש.

יצוין כבר עתה, כי בציינו במשטרה את מתן ההלוואה, התייחס הנאשם ככל הנראה, לחלק מסכום שהיה מיועד לתשלום שכר המומחה, פרופ' מעוז. לגבי סכום זה אין התביעה מייחסת לנאשם כל עבירה. אתייחס לנושא זה בפרק הדן בגניבת שכר הטרחה שיועד לתשלום המומחה.

הנאשם יודע, מן הסתם, להבחין בין שכר טרחה, שהועבר אליו מראש, כגרסתו המאוחרת, לבין סכומים שהועברו אליו לצורך אגרות או הלוואה ועוכבו על ידו להבטחת תשלום שכ"ט.

גרסתו המוקדמת (לאחר ניצול זכות השתיקה) מטילה צל כבד על גרסתו המאוחרת. הסברו לסתירה דלעיל אינו מניח את הדעת בלשון המעטה: "זו תשובה אזרחית. אם הייתי נתבע ע"י הלאא חמדאן [עו"ד שיצגה את הבנק - א.ש. ] כמו שעשתה התביעה יכולתי להתמודד עם הטענה הזו בפן האזרחי בלבד. ז"א שאני זכאי לכסף הזה גם רטרואקטיבית ולא בפן הפלילי. עובדה השבתי כתשובה אזרחית נטו" (עמ' 372, ש' 14-12). תשובה זו הנה פתלתלה ובלתי מובנת. הנאשם נחשד בפלילים, מה לו כי יתן "תשובה אזרחית" שאינה נכונה ואינה מתיישבת עם גרסתו לעניין האישומים הפליליים.

ודוק, הנאשם לא הופתע מהחקירה המשטרתית. בגין טעות משטרתית, ידע מבעוד מועד על חקירתו הצפויה בכל הקשור למלון המלך דוד (עמ' 340, 339). עד למעצרו יכול היה לרענן זכרונו ולהיערך לחקירה.

לאחר שמסר את גרסתו דלעיל והחוקרים החלו לעמתו עם שאלות, המשיך הנאשם בשמירה על זכות השתיקה (ת/17, ת/20, ת/23). הסבריו של הנאשם לשאלות מדוע לא מסר גרסתו מלכתחילה ומדוע שמר על זכות השתיקה, סתרו זה את זה (ראו ת/36 ש' 7, עמ' 371 ש' 29, עמ' 371 ש' 32, עמ' 373 ש' 24, עמ' 374 ש' 30, עמ' 375 ש' 26).

שמירה על זכות השתיקה במשטרה, היא זכות יסוד של חשוד, אך יש לה מחיר ראייתי. היא מחזקת את ה"יש" הראייתי (ראו י. קדמי, על הראיות, חלק ראשון, מהדורה משולבת ומעודכנת התש" ע-2009, עמ' 306, 308). מסירת גרסה סותרת בתחילת החקירה ושתיקה מוקדמת ומאוחרת לאותה גרסה, יש לה מחיר ראייתי גבוה יותר. אשר ל"יש הראייתי" הנוסף להודייה דלעיל, אתייחס בהמשך.

גרסת הנאשם הנה כי מלכתחילה התכוונו הוא והבנקים להגיש תביעה לפס"ד הצהרתי שסכום האגרות עבורה הוא נמוך (מאות שקלים). "סכומי האגרות" עבור התביעה הכספית יועדו , לפי גרסתו, לכסות את שכר טרחתו. שכר הטרחה הוסווה כאגרה ע"י שני הבנקים, שכן הרשויות במצרים לא היו מאשרות שכ"ט כה גבוה, בתחילת ההליך.
גרסה זו הוכחשה, כפי שיפורט בהמשך ע"י עדים, והיא אינה מתיישבת גם עם הראיות ומעשי הנאשם עצמו.

ב-25/6/07 הוגשה מטעם הנאשם תביעה כספית ע"ס 156,000,000 דולר ארה"ב (661,440,000 ₪ כשווים דאז) (עמ' 400 ש' 7-2). התביעה הוגשה לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב. מיד לאחר הגשת התביעה, נמשכה התביעה. הנאשם הסביר בחקירתו במשטרה כי התביעה הכספית, שהוגשה כאמור לביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, הוגשה בטעות גם מבחינת הסמכות המקומית ולכן נמ שכה. לדבריו, לא היתה כלל כוונה להגיש תביעה כספית ולאחר הגשת התביעה סבר כי מן הדין להגיש התביעה לביהמ"ש המחוזי בירושלים ולפיכך הגיש, מאוחר יותר, לביהמ"ש המחוזי בירושלים תביעה לפס"ד הצהרתי (ת/36 ש' 60-55). אלא שדברי הנאשם מופרכים חד משמעית . התביעה בירושלים לפס"ד הצהרתי הוגשה ב-19/6/07 (נספח ד' ת/36) ואילו התביעה לביהמ"ש בתל-אביב הוגשה כאמור מאוחר יותר ב-25/6/07.

הגשת התביעה בירושלים לא היתה אפוא לצורך תיקון טעות. נהפוך הוא. התביעה בירושלים הוגשה לפני הגשת התביעה בתל-אביב.

בניגוד לגרסתו במשטרה, הפך הנאשם בעדותו בביהמ"ש את היוצרות וטען כי התביעה הוגשה בירושלים, ואז: " היתה בזמנו התלבטות איפה הסמכות, איפה צריך להגיש את התביעה כי היה דיבור על תושבי השטחים שיש סמכות ייחודית לביהמ"ש המחוזי בת"א ואז ב-25/6 שבוע אחרי זה , שלחתי עו"ד מהמשרד שלי להגיש תביעה בת"א, את אותה תביעה" (עמ' 282 ש' 9-5) (ההדגשות שלי – א.ש.) .

גם גרסת הנאשם כי שלח עו"ד ממשרדו להגיש את אותה תביעה (לפס"ד הצהרתי) , מתנפצת אל מול גרסתו שלו במשטרה (ת/36 ש' 44, ת/36 ש' 125 ואילך), כי הוא (הנאשם) זה שהכין וניסח את התביעה (הכספית) שהוגשה בתל-אביב, לרבות את סכום התביעה (אם כי לא חתם על התביעה).

אין מחלוקת, כי על התביעה הכספית בתל-אביב, מופיעים שמו של עו"ד מואסי וחתימתו , כשסכום האגרה שולם בשיק, חתום ע"י עו"ד מואסי, אף שהאחרון לא ניסח התביעה. שיקים של עו"ד מואסי הופקדו בידי הנאשם, ע"י האחרון, כדי שיעשה בהם שימוש בתשלום סכומים שאינם גבוהים, שכן חשבונו של הנאשם, אותה עת, היה מוגבל. עו"ד מואסי לא הסכים למשיכת שיקים בסכומים כה גבוהים.

בחקירתו הנגדית בביהמ"ש העיד הנאשם, בניגוד להודייתו הנ"ל במשטרה, כי עו"ד פיראס עאזם הוא זה שניסח את כתב התביעה, שכן הוא זה שניסח את כתבי התביעות, כתבי ההגנה והסיכומים בתיק הנדון (עמ' 401 ש' 14, עמ' 406 ש' 7). אולם משנשאל קודם לכן כיצד עו"ד פיראס עאזם קשור לתביעה שהוגשה בת"א, השיב כי הוא לא קשור לתיק, אבל עבד באותה תקופה במשרדו עם עורכי דין אחרים (עמ' 382 ש' 12). בהמשך נשאל ע"י התובע מדוע סתר את עצמו ואמר שעו"ד פיראס עאזם אינו קשור לתביעה שהוגשה בת"א, ענה כי הוא התכוון שפיראס עאזם ניסח את התביעה, אך הוא אינו קשור להגשתה הפיזית בביהמ"ש בת"א, שכן עו"ד ענבוסי הגיש אותה (עמ' 406 ש' 32-31).

כאשר נשאל בחקירתו הנגדית כיצד דבריו בביהמ"ש, לעניין הגשת התביעה בת"א מתיישבים עם דבריו במשטרה (כי הוא זה שניסח את כתב התביעה הכספית שהוגשה בתל-אביב) , השיב הנאשם: "היא מתיישבת 100%. אני הבעלים של המשרד, האחריות היא אחריות שלי בכל המובנים ואין כל התנגשות בין מה שאני אומר היום לבין מה שאמרתי במשטרה" (עמ' 405 ש' 25-24).

עינינו הרואות, כיצד זה מתפתל הנאשם בגרסאותיו בביהמ"ש , הכל על מנת "להוכיח" שלא הוא שניסח התביעה הכספית שהוגשה בתל-אביב ושהיתה אמורה להיות "אותה תביעה" לפס"ד הצהרתי שהוגשה בירושלים.

גרסתו של הנאשם בביהמ"ש, כי לא הוא ניסח התביעה הכספית, אינה סבירה ואינה אמת.

ברור, כפי שהנאשם העיד במשטרה, כי הוא שניסח התביעה הכספית שהוגשה בתל-אביב או שלפחות היה שותף לניסוחה . ברור כי אילו סוכם עם הבנק על הגשת תביעה לפס"ד הצהרתי, או שבכוונת הנאשם היתה להגיש תביעה לפס"ד הצהרתי, לא היה מנסח תביעה כספית. בתביעה ששוויה הכספי כה גבוה, וכשהלקוח הוא בנק, שסניפיו מספקים לנאשם עבודה שרווח כה גדול בצידה, סביר להניח שהנאשם שלט בכל הנעשה בתיק. אין זה הגיוני להניח כי עורכי דין ממשרדו של הנאשם יגישו תביעה כספית כה גבוהה , כשסכום האגרה כה גבוה, ביוזמתם, ללא ידיעת הנאשם, תוך שימוש בשיק של עו"ד אחר, שאינו מודע כלל להגשה ולחיוב הגבוה מחשבונו.

ברור גם כי בחקירתו במשטרה לא היה הנאשם יכול לטעות ולסבור , אילו לא היה הדבר נכון ואילו חשב מלכתחילה להגיש "רק" תביעה לפס"ד הצהרתי, כי הוא זה שניסח את כתב התביעה הכספית .

קביעתי דלעיל, מתיישבת עם ראיות רבות אחרות, כפי שיובהר בהמשך.

לא היה בפי הנאשם הסבר מדוע זה התהפכו היוצרות בגרסתו ומדוע זה, אם שלח עו"ד ממשרדו להגיש את "אותה תביעה" בתל-אביב, הוגשה לפתע תביעה כספית בסכום הכפול משווי המניות של בנק אלעקארי. הסבר הגיוני ל"טעות" זו היא, כי הנאשם חפץ ב השגת קבלה על מלוא סכום האגרה ולא על מחציתה המשולמת בעת הגשת תביעה כספית.
לא זאת אף זאת, לאחר שכאמור הודה הנאשם בחקירתו במשטרה, כי התביעה בתל אביב אכן הוגשה (אך בטעות), ניסה הנאשם לשנות גרסתו וטען בביהמ"ש (בין השאר), כי כשדיווח לו, עו"ד ממשרדו, כי הוא מגיש תביעה וכותב שיק עבור האגרה "על סך 3 ומשהו מיליון, ושאני צעקתי עליו למה הוא כותב שיק בסכום כזה ושלא יגיש את התביעה ושיחזור למשרד" (עמ' 395 ש' 6), וכן הוסיף: "הוא חזר עם החומר, עם כתבי התביעה שלא מוגשים ועם הקבלה המבוטלת ועם השיק. אני אמרתי לאמיר מואסי שככה וככה קרה ואנחנו קורעים את השיקים" (עמ' 395 ש' 10).

על פי גרסתו "המשופצת" של הנאשם, הוזכר לו, ע"י עו"ד ממשרדו (עו"ד פיראס ענבוסי), כי התביעה בתל -אביב כלל לא הוגשה. עו"ד ענבוסי לא זומן , ע"י הנאשם , לעדות. לנאשם לא היה הסבר לכך שבמשרדו נמצא עותק של תביעה כספית ע"ס 78,000,000 דולר (מחצית מסכום התביעה המצו יין ב-ת/60), שעפ"י גרסת הנאשם במשטרה לא הוגש לביהמ"ש המחוזי בת"א. עותק זה נושא מדבקה של ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, ממנו עולה לכאורה כי התביעה הכספית , הוגשה גם הוגשה , לביהמ"ש.

לא זאת אף זאת, על פי גרסת הנאשם, התביעה לא הוגשה לבסוף בתל-אביב והשיק הוחזר לעוה"ד שבטעות ניסה להגיש התביעה. גרסה זו נסתרה ע"י הנאשם עצמו כשהעיד כי לעוה"ד ממשרדו, שהיה חתום על השיק שיועד לאגרה (עו"ד מואסי) , הגיעה דרישה מביהמ"ש לתשלום האגרה. בתגובה שלח הנאשם לביהמ"ש בקשה לביטול החיוב שכן התביעה הוגשה בטעות (עמ' 283 ש' 7-1).

גרסת הנאשם, כי הורה לעו"ד ענבוסי להגיש תביעה לפס"ד הצהרתי בתל-אביב, ומסיבה בלתי מובנת לחלוטין, נ הפכה התביעה לכספית על סך 661,440,000 ₪, אינה מתקבלת על הדעת. הסתירה בדבר הסיבה להגשת התביעה בתל-אביב מדברת בעד עצמה. טענת הנאשם כי הובהר לו שהתביעה בתל אביב לא הוגשה, בעוד במשרדו קיים עותק מהתביעה הכספית על סכום שונה (מחצית מסכום התביעה שהוגשה) הנושא מדבקת ביהמ"ש המעידה על הגשת התביעה, אומרת דרשני.

ודוק, על עותק כתב התביעה הכספית ע"ס 78,000,000 דולר, הנושא את מדבקת ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב נרשם שמו של הנאשם כמי שחתום על התביעה, בעוד שעל כתב התביעה הכספית ע"ס 156,000,000 דולר מופיע שמו של עו"ד מואסי. הנאשם הודה בביהמ"ש כי הוא זה שחתם על התביעה הכספית ע"ס 78,000,000 דולר. לא היה לו כל הסבר מדוע חתם על תביעה כספית , שכלל לא התכוון לגרסתו להגיש ומדוע כתב תביע ה זה נושא מדבקה כאילו הוגשה לביהמ"ש בתל-אביב (עמ' 401 ש' 11-2).

כעולה מעדות הנאשם הוא נהג לתרגם לערבית מסמכים שהוגשו לביהמ"ש, על מנת לעדכן את שולחיו. כך גם לדבריו, תורגם לערבית ונשלח לשולחיו כתב התביעה לפס"ד הצהרתי. לא היה לנאשם הסבר מדוע תורגם לערבית במשרדו כתב התביעה הכספית על סך 78,000,000 דולר (ת/93 ו-ת/93א'). תרגום זה נמצא בקלסרים שנתפסו במשרדו של הנאשם. הנאשם הסביר בעדותו כי החזיק במשרדו אדם שתפקידו היה לתרגם המסמכים, אך הוא לא אמר לאותו אדם לתרגם את כתב התביעה הכספית (עמ' 402 ש' 16-12).

לא יעלה על הדעת "שטעויות" כה בסיסיות, חמורות ומצטברות יקרו במשרדו של הנאשם בתביעה כה גדולה, של לקוח כה חשוב, מבלי שהנאשם יהיה מודע להן ולא יוכל להסבירן בהסברים סבירים .

2. זיוף הקבלה ת/2
אין חולק על כך שהנאשם הציג בפני הנוגעים בדבר, בסניף בנק אלעקארי ברמאללה , קבלה מזויפת המעידה על תשלום אגרה בסך 8,255,000 ₪ (ת/2). ברור גם כי הקבלה לא הונפקה ע"י ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב. משהוצגה הקבלה בפני הנאשם בחקירתו במשטרה (ת/33 ש' 128), הכחיש כי זייף הקבלה ואף הביע תמיהה על הטחת אשמה זו. הוא אף טען, כי אם יתברר כי החתימה על גבי הקבלה המזויפת היא חתימתו, אזי הסברו לכך הוא כי אלערוסי שירבב את הקבלה בין המסמכים עליהם נהג הנאשם לחתום (ת/36, ש' 26-23).

בביהמ"ש, בתגובותיו המפורטות לכתב האישום, לא הגיב כלל לטענת הזיוף. לשאלת התובע, הכחיש כי זייף הקבלה (עמ' 10 ש' 19-17). בהמשך המשפט , התחמק מליתן תשובה לשאלה האם זייף הקבלה.

בחקירתו הראשית בביהמ"ש, שינה לפתע גרסתו והודה לראשונה כי אכן זייף הקבלה . לטענתו , עשה זאת יחד עם אלערוסי ( עמ' 283 ש' 29-28). הוא הסביר כי הכחשתו , עד לשלב עדותו בביהמ"ש , נבעה מחמת הבושה וכי לא סיפר אודות הזיוף אף לסנגורו. אשר לסיבת הזיוף "המשותף" לטענתו לו ולאלערוסי, הסביר הנאשם כי עשה זאת לפי דרישתו של אלערוסי , שרצה להבטיח עצמו מפני ביקורת של גורמי הפיקוח בקהיר וכי סמך על אלערוסי שלא יעשה שימוש בקבלה.
איני מאמין לגרסת הנאשם. גרסה זו כבושה ומו פרכת על פניה. בניגוד לגרסת הנאשם, לא אלערוסי הוא שביקש הקבלה, אלא מוחמד סאלח סאלם מדירקטוריון הבנק במצרים. הלה רשם ההוראה לבקש אסמכתאות לתשלומים שהוצאו בגין התביעה (ראו ת/64 ותרגומו ת/64א'). מסקנה זו עולה אף מעדותו של מוחמד סלמאן ששימש כמנהל הכספים של סניף בנק אלעקארי ברמאללה, שהעיד כי מוחמד סאלח סאלם הוא שביקש הקבלה.

הנאשם מסר לסלמאן עותק מהקבלה "המקורית". האחרון שאל לדבריו את הנאשם כיצד ידע "שזה העתק נאמן למקור". או אז, הטביע הנאשם חותמתו על ההעתק, רשם שההעתק נאמן למקור וחתם על ההעתק (עדות סלמאן, ע מ' 150 ש' 22-17). הנאשם אמנם העיד כי סיפר לסלמאן שהקבלה מזויפת (עמ' 287 ש' 23-21), אך איני מאמין לו. טענה זו כלל לא הוטחה בסלמאן בחקירה נגדית.

יתר על כן, הטענה בדבר שיתוף סלמאן, בידיעה על אודות זיוף הקבלה, אינה הגיונית בעליל. מדוע זה ישתף עו"ד (הנאשם) גורם נוסף בפעילותו העבריינית? הסברו של הנאשם, כי רצה לוודא שהקבלה המזויפת תשאר בכספת ברמאללה, אינו סביר.

נראה, כי הנאשם במתכוון לא מסר לבנק את הקבלה "המקורית" ועד שנשאל ע"י סלמאן לא אישר בחתימתו כי ההעתק זהה למקור. מן הסתם השתדל שלא לספק ראיות נו ספות למעשיו.

יצוין, כי לנאשם היו "הסברים" מוזרים שלגרסתו מעידים כי זייף הקבלה יחדיו עם אלערוסי. לגרסתו, הוא שתל בקבלה המזויפת פרטים בלתי מדוייקים, כגון שתשלו ם האגרה בוצע בתאריך הנופל על יום שישי, עת אין ניתן לשלם אגרות במזכירויות בתי המשפט. פרטים בלתי מדויקים אלו מעידים, לדבריו, ברמז על זיופה של הקבלה. לדבריו, הוא עשה זאת על מנת להבטיח שאלערוסי לא יעשה שימוש בקבלה. גרסה זו מופרכת על פניה. אם אכן הקבלה מיועדת למקרה שבו ידרשו גורמי הפיקוח במצרים אישור לתשלום, מדוע לשתול בקבלה רמזים המעידים על אי האותנטיות שלה ובכך להגביר את הסיכוי שדבר הזיוף יתגלה?!

יצוין, כי אף שכעולה מהראיות ידעו מנהלי הבנק, לרבות אלערוסי, כי התביעה מתנהלת בירושלים, הוצגה כאמור קבלה מבית המשפט בתל-אביב. עובדה זו מתיישבת היטב עם עדותו של מי שקיבל הקבלה ה מזויפת לידיו – מוחמד סלמאן. הלה העיד כי רק מאוחר יותר נודע לו שהתביעה מתנהלת בירושלים (עמ' 157 ש' 6-4 ) וכי נודע לו מאלערוסי כי התביעה הועברה מתל-אביב לירושלים (עמ' 157 ש' 16-13).

הקבלה הנושאת את הכותרת "מדינת ישראל – בתי המשפט ", מעידה כאמור כי התשלום בוצע בגזברות בית המשפט המחוזי בתל-אביב.

ודוק, גם כתב "התביעה הכספית" שנתפס במשרדו של הנאשם ותורגם לערבית, מעיד כי התביעה מיועדת להגשה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

יצויין, כי הקבלה המזויפת (ת/2) מעידה לכאורה כי שולמה מחצית האגרה בסך 8,255,000 ש" ח, בהמחאה אישית וכי המשלם הוא הנאשם. בעת זיוף הקבלה, נעשה שימוש בקבלה מקורית של ביהמ"ש, עליה כאמור, שונו הפרטים הרלוונטיים ובכללם סכום האגרה. בקבלה המזויפת שונה גם שם הקופאית וכן הושמט מספר הטלפון של גזברות בית המשפט. לנאשם לא היה הסבר לשינוי ולהשמטה פרי מעשיו . לדבריו, רק משהוצגה לו בביהמ"ש הקבלה המזויפת (ת/2), הוא שם לב לשינוי ולהשמטה (עמ' 409 ש' 16, 22, 25). בקבלה המקורית שבה נעשה שימוש לצורך הזיוף (ת/4) מופיע השם האמיתי של הקופאית וכן מספר הטלפון של הגזברות (עמ' 284).
ההשמטה של מספר הטלפון ושינוי שם הקופאית, מעלים חשד כבד כי הנאשם חשש שמא ינסה מאן דהוא לברר ולוודא את דבר תשלום האגרה.

זיוף הקבלה בנסיבות דלעיל, מקשה מאד, בלשון המעטה , לאמץ את גרסת הנאשם אודות מטרת הכספים שקיבל ואודת מטרת זיוף הקבלה. שקריו הבולטים אודות זהות המזייף הן במשטרה והן בתחילת משפטו ונכונותו לזייף מסמך , מעידים על אי מהימנותו. גם נכונותו לשקר במשטרה ולטעון כי אם אכן חתימתו מופיעה ע"ג הקבלה המזויפת אזי אלערוסי שירבב את הקבלה בין המסמכים עליהם נהג הנאשם לחתום, מעידה על כך שהנאשם אינו מהסס להעליל ביודעין על אלערוסי האשמות שווא.

אין זה גם סביר להניח כי בנק, המסווה שכר טרחה כאגרה, ידרוש מעו"ד ל המציא קבלה על תשלום אגרה, שמן הסתם היא מזויפת.

3. האישור (ת/3) שנמסר ע"י הנאשם לאלערוסי

ב-13/9/07 חתם הנאשם על הצהרה בערבית , שמסרה לאלערוסי, כהאי לישנא:

"אני החתום מטה אשרף ג'סאר... מאשר בזאת כי קיבלתי לידי סך של 8,255,555 בצ'ק שמספרו 32201625 בתאריך 13/6/07 סכום זה הינו עבור אגרת תביעה משפטית המוזכרת למעלה, ואני העברתי את סכום האגרה לטובת בית המשפט המחוזי בת"א וזאת עפ"י קבלת תשלום מס' 15 בתאריך 15/6/07.
אני מצהיר בזאת כי אין לי זכות למשיכה ו/או קבלה בחזרה ו/או שימוש בסכום האגרה המשולם חלקית או הסך הכללי ללא היתר קודם ובכתב שינתן ע"י בנק הנדל"ן המצרי ערבי / סניף ראשי קהיר הינו רק באחריותי האישית והחוקית.
אני גם מצהיר כי אין בסמכותי להעביר את תיק התביעה המשפטית מבית משפט מסוים לאחר ללא יידוע בנק הנדל"ן המצרי ערבי / סניף ראשי קהיר ובהסכמתו לכך וקבלת אישורו בכתב לפני ביצוע ההעברה המבוקשת.
וראיה לאמיתות ההצהרה חתימתי ביום חמישי 13/9/07.
חותמת וחתימה של עו"ד אשרף ג'סאר" (ת/3א', תרגום של ת/3) (ההדגשות שלי – א.ש.) .

משנשאל הנאשם מדוע היה צורך בהצהרה זו השיב כי, כחודשיים לאחר שהפקיד בסניף הבנק ברמאללה את הקבלה המזויפת (ת/2), ביקש ממנו אלערוסי מסמך בערבית, שכן הקבלה (ת/2) היא בעברית ולפיכך אם ישאל ביום מן הימים, יוכל להציג המסמך בערבית בפני אנשי הבנק המרכזי בקהיר.

גרסת הנאשם תמוהה. מדוע זה התעורר צורך במסמך נפרד (ת/3) בערבית, כאשר הראיה "הטובה ביותר" הקבלה (ת/2) מצוייה זה מכבר אצל אלערוסי וניתן לתרגמה לערבית. לא זאת אף זאת, אם אמנם כל כוונתו של אלערוסי היתה כי יופקד בידיו, למקרה הצורך, מסמך בערבית על מנת שיוכל להציגו, אם בכלל, בפני השלטונות בקהיר, מדוע זה היה צורך בהתחייבות הנאשם כי לא ימשוך את סכום האגרה ששול ם לביהמ"ש, כולו או חלקו. הרי לגרסת הנאשם, כל מטרת המסמך היא אישור (למראית עין) כי הכסף שקיבל הנאשם יועד לאגרה (ולא כשכר טרחה). יתר על כן, הרי אישור על יעוד הכסף מצוי גם בהסכם שכר הטרחה בין הצדדים, לפיו אמור הבנק לשלם לנאשם 2.5% מסכום התביעה כאגרה לביהמ"ש.

לא זאת אף זאת, מדוע זה היה אלערוסי זקוק לכמה אישורים אודות "יעודו" של הכסף שהועבר לנאשם. הרי גם במקרה של "ביקורת השלטונות", ברור כי הסכם שכה"ט נכרת בין הבנק המרכזי בקהיר לבין הנאשם ואלערוסי הנו "רק" הגורם המעביר את הכסף. מי שזקוק אפוא לאישור (ולא לכמה אישורים) בדבר יעוד הכסף הוא הבנק המרכזי ולא אלערוסי. אם אמנם היה חשש לביקורת של השלטונות במצרים באשר ליעודו של הכסף, מי שהיה אמור לחשוש, אם בכלל, מביקורת כזו, הם אנשי הנהלת הסניף בקהיר ולא אלערוסי.

נראה אפוא, כי הקבלה והאישור ת/3 לא נועדו כדי להצביע על יעודו של הכסף, אלא כדי להבטיח שהנאשם אכן שילם הכסף שהופקד בידיו כאגרה. יעודו של הכסף עולה בבירור מהסכם שכר הטרחה. אשר לעצם השימוש בכסף, יש צורך באישור או אישורים נפרדים.

בנסיבות דלעיל, הגיונית הרבה יותר גרסתו של אלערוסי שאני מאמצה כי דרש את ת/3 כתחליף לכך שהנאשם לא המציא להם, חרף דרישתם, את הקבלה המקורית (עמ' 15 ש' 15-11) שהיתה אמורה להוכיח את השימוש בכסף ולא את יעודו.

הבנק רצה אפוא לוודא באסמכתאות כי הנאשם עשה שימוש לצרכי אגרה בסכום שהופקד בידיו.

4. השמטת סעיפים מתגובת האפוטרופוס לנכסי נפקדים, באשר לבקשתו לסילוק על הסף של התביעה לפס"ד הצהרתי
כאמור, בטרם הוגשה התביעה הכספית לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, הגיש הנאשם תביעה לפס"ד הצהרתי לבית המשפט המחוזי בירושלים.

בתגובה לתביעה זו, הגיש האפוטרופוס לנכסי נפקדים (הנתבע) (להלן: "האפוטרופוס") בקשה לסילוק התביעה על הסף, שכן לטענתו, מן הדין היה להגישה כתביעה כספית. הנאשם הגיב על בקשה זו ובתגובת האפוטרופוס לתגובת הנאשם (נ/28) נאמר , בין השאר , כי התביעה לפס"ד הצהרתי הוגשה " באופן המעלה חשש כי הגשתה בדרך זו נועדה להתחמק מתשלום אגרה" (סעיף 20). עוד נאמר בתגובת האפוטרופוס (בסעיף 27), כי טענות הנאשם "נועדו למעשה לחמוק מתשלום חובת האגרה המוטלת עליו בדין".

תגובת האפוטרופוס (נ/28), תורגמה במשרדו של הנאשם לערבית, לצורך שיגורה לשולחיו של הנאשם, אך הציטוטים דלעיל, לפיהם התובע (בנק אלעקארי) מבקש להתחמק מתשלום האגרה, הושמטו מהתרגום לערבית (נ/28 א').

הנאשם בתגובתו להשמטות דלעיל (מסמך A) וכן בגרסתו בביהמ"ש (עמ' 604) טען כי אינו אחראי (למעט "אחריות מיניסטריאלית") על התרגומים במשרד ואם היה שם לב לטעות בתרגום "היה מתייחס לכך באופן נקודתי".

עוד טען כי חלקו הראשון של סעיף 20 ל-נ/28 שלשונו: "מקום בו התביעה לסעד הצהרתי נועדה לכסות על התביעה שהיא כספית במהותה, על אף שאין כל מניעה לכמתה", אכן תורגם לערבית ב-נ/28א'. לדבריו, הדבר מצביע על כך שלא היתה לו כוונה להסתיר כי הוגשה תביעה לפס"ד הצהרתי.

כמו כן הפנה הנאשם (במסמך A) ל-נ/31, ששוגר לבנק במצרים , ממנו עולה לדב ריו כי הנאשם קיבל את שכר טרחתו כאגרות. עוד טען כי העובדה שלא הוגשה תביעה כספית עולה גם מסעיף 26 המתורגם ב-נ/28א'.

אינני מאמין לנאשם כי השמטת שני חלקי הסעיף דלעיל היא טעות של המתרגם (שלא הובא כלל לעדות, שכן לטענת הנאשם איבד את שפיותו ואושפז). אין כל סיבה הגיו נית, לפיה תורגם לערבית, במשרדו של הנאשם, כתב תביעה כספית, הוגשה "בטעות" תביעה כספית ונמשכה ו בנוסף שני סעיפים המעידים על אי תשלום האגרה ועל התחמקות מתשלומה, מושמטים מ תרגום לערבית של תגובת האפוטרופוס (ת/28א'). הייתכן שכל "הטעויות" דלעיל הנן מקריות, ללא יד מכוונת?!

טענתו של הנאשם, כי המדובר בטעות וכי חלקו הראשון של סעיף 20 שתורגם לערבית וסעיף 26 ל-נ/28 שתורגם במלואו, מעידים כי לא היתה כוונה להטעות, מופרכת על פני ה. חלקו הראשון של סעיף 20 המצוטט לעיל, המנותק מהמשכו שהושמט, אינו מעיד על אי תשלום האגרה.

לא זאת אף זאת, אפשר שמסעיף 26 שתורגם לערבית והנאשם מפנה אליו, כתומך בגרסתו, משתמע כי התובע (הבנק) דרש כי שווי המניות הנקוב בכתב התביעה, יועבר אליו. לפיכך, מדובר בתביעה כספית. משום מה התייחס ב"כ הנאשם בסיכומיו רק לסיפא של סעיף 26 ולא לרישא החשובה.

לא זאת אף זאת, האבחנה בין תביעה לפס"ד הצהרתי לבין תביעה כספית, בכל הקשור לאגרות, ידועה רק למשפטנים. הדין במצרים באשר לתשלום האגרות, לא בהכרח זהה לדין בישראל. לפיכך, יש משמעות ניכרת להשמטת הסעיפים המעידים מפורשות על כך שהנאשם לא שילם אגרת התביעה.

יודגש שוב, איני מאמין לנאשם, כי היתה זו טעותו של המתורגמן שפעמיים השמיט חלקי סעיפים המעידים על אי תשלום האגרה.

אשר לנ/31 – אתייחס למסמל זה בהמשך.

נראה אפוא כי גם בהשמטת חלקי הסעיפים דלעיל, התכוון הנאשם להטעות את בנק אלעקארי, כאילו שילם אגרה.

5. מכתבו של הנאשם לבנק אלעקראי מ-29/5/07 - נ/1
במכתב זה הנאשם הציג את זכויות בנק אלעקארי, בהתאם לדו"ח רואה החשבון. כמו כן, הנאשם דרש מהבנק שיעביר לו את סכום אגרת בית המשפט (סך של 2.5% מסכום התביעה) על מנת שתתאפשר הגשת התביעה בבית המשפט המחוזי בירושלים. עוד מציין הנאשם: " בנוגע לשכר טרחת עורך דין, הרי שבית המשפט יפסוק עם גמר ההליך סכום השווה ל10% מסכום התביעה ולזה יתווסף מע"מ בהתאם לחוק, יחד עם זאת, אנו מבקשים מכבודכם להעביר חלק מסכום שכר טרחת עורך הדין כראות עיניכם בהתחשב בעובדה שסכום זה יתקזז בסוף ההליך" (נ/1 עמ' 2).

בחקירה נגדית נשאל הנאשם מדוע לא כתב במכתב "אני מחכה לשכר הטרחה" ובחר לדרוש תשלום האגרות והשיב: "אמרתי שהמכתב הזה נעשה בהזמנתו של מוחמד סלאח סאלם, סגן יו"ר הבנק, ומהיום שהסכמנו אני וסאלם אלשאזלי ואלערוסי ששכר הטרחה יוסווה באגרות, התכתבתי בהסוואה הזאת" (עמ' 389 ש' 25-23).

גרסת הנאשם כי המדובר בהסוואה וכי המכתב נכתב לבקשת סגן יו"ר הבנק – מוחמד סאלח סאלם, אינה אמינה מכמה סיבות :

א. אם אמנם סוכם כי הנאשם יקבל בשלב הראשון שכ"ט מוסווה כאגרה, מדוע זה דרש כי יועברו אליו הן סכום "האגרה" (שהנה לגרסתו שכ"ט בגובה 2.5% מסכום התביעה ) והן חלק מסכום שכר טרחת עורך -דין כ"ראות עיניכם בהתחשב בעובדה שסכום זה יתקזז בסוף ההליך".
האם בניגוד "להסכם" חשב שעליו לקבל, בשלב זה , שכ"ט "כמסוכם" וכן שכ"ט כראות עיניהם של מנהלי הבנק ?!

ב. במכתב נ/1 ציין הנאשם כי הזכיר כבר את עלות האגרה (2.5% משווי סכום התביעה) במכתבו מ-24/5/07. מדוע זה יזמין סגן יו"ר הדירקטוריון מכתב נוסף אודות שכר הטרחה "המוסווה כאגרה"?

ג. כזכור, גרס הנאשם כי גם הקבלה המזויפת וגם המכתב ת/3 היו מוזמנים ע"י הבנק. נ/1 נשלח בהעתק לאלערוסי. יוצא אפ וא, שאנשי הב נק הזמינו מהנאשם 3 אישורים שונים כי הכסף מיועד לתשלום אגרה, וזאת בנוסף להסכם שכה"ט ממנו עולה גם כי 2.5% משווי התביעה מיועדים לאגרה.

גרסה מוזרה זו, לפיה ד רושים לאנשי הבנק ארבעה אישורים באשר ליעוד שכה"ט מוסווה כאגרה, הנה תמוהה בלשון המעטה.

ד. כעולה ממכתבו של הנאשם נ/1, יש קשר הדוק בין הדרישה לסכום האגרה הנדרש לשווי המניות של הבנק, כמפורט ע"י הנאשם במכתבו. משתמע מהמכתב כי בכוונת הנאשם להגיש תביעה כספית על סך כ-78 מיליון דולר ו" בנוגע לשכר טרחת עורך דין הרי שבית המשפט יפסוק עם גמר ההליך סכום השווה ל-10% מסכום התביעה. יחד עם זאת אנו מבקשים מכבודכם להעביר חלק מסכום שכר טרחת עורך דין כראות עיניכם".

אם אמנם היתה לנאשם כוונה להגיש תביעה לפס"ד הצהרתי, מדוע זה ראה לנכון לציין באותו מכתב, את הנהוג בביהמ"ש באשר לפסיקת שכ"ט עו"ד באחוזים מסכום התביעה?

6. הסכם שכר הטרחה נ/3
ההסכם קובע בהאי לישנא, בסעיף 2:
"צד ב' מגיש תביעה באמצעות צד א' לבית משפט המחוזי בירושלים נגד האפוטרופוס על נכסי נפקדים וחברת דן לגבית הזכויות של הצד ב' בשווי 78,251,713$".

ובסעיף 7:
"א) צד ב' מתחייב לשלם אגרות תביעה בבית המשפט המחוזי בהשתתפות 2.5% מערך התביעה.
ב) צד ב' מתחייב לשלם שכר טרחה עורכי דין באחוז 3% + מס ערך מוסף (לפי 15.5%).
מהסכומים שייגבו ולכל הפחות 20,000$ ושכר טרחה לרואה החשבון בסכום של 30,000$ ומס ערך מוסף לפי (15.5%) אשר משולמים מראש.
ג) שכר הטרחה לעורכי דין שבסעיף (ב) כולל כל ההוצאות הכרוכות בהתנהלות התביעה (חוץ מהאגרה של בית המשפט המוזכר בסעיף (א)) כולל שכר טרחה של החשב החוקי, שכר עדים ומומחים ואחרים.
ד) שכר טרחת עורכי דין יפדה לצד א' מהבית משפט בערך 10% ומס הערך המוסף אחרי סיום התביעה תהיה לזכותו של צד א' אחרי ניכוי שכר הטרחה אשר שולמו על ידי צד ב'.
ה) במקרה וצד ב' החליט לנסיגה מהתביעה מכל סיבה שהיא (שאלוהים לא ירשה) מתחייב צד ב' לשלם דמי האגרה והוצאות התביעה לצד א' בלי שכר טרחה עריכת הדין".

על אף ניסוחו הלקוי של ההסכם, ברור כי בניגוד לגרסת הנאשם, הוא התחייב, כאמור בסעיף 2 להסכם, להגיש תביעה כספית ולא לפס"ד הצהרתי. קשה להניח שעורך דין יתחייב מפורשות להגיש תביעה כספית כשהכוונה היא לתביעה לפס"ד הצהרתי.

ברור גם מסעיף 3 להסכם כי בנק אלעקארי התחייב לשלם לנאשם שכ"ט בגובה של 3% מהסכום שייגבה + מס ערך מוסף וכן התחייב לשלם אגרת בימ"ש בסך של 2.5%. כמו כן התחייב לשלם שכ"ט מינימאלי בסך 20,000 דולר.

גרסת הנאשם היא כאמור, כי סכום האגרה הוא בעצם שכ"ט (בגובה של 2.5%) ששולם לו מראש. כך היה נהוג כשייצג את סניף הבנק ברמאללה, שם קיבל מראש 3% מסכום התביעה. לדבריו, הוא ויתר הפעם על חצי אחוז משכר טרחתו, שכן הסתכל על חצי הכוס המלאה (עמ' 388 ש' 26).

גרסת הנאשם עומדת בסתירה תהומית להסכם שכר הטרחה. אין זה סביר שעורך דין יחתום על הסכם פיקטיבי ויחשוף עצמו לטענות במישור הפלילי והאזרחי . אם בכל זאת יעשה זאת, סביר שידרוש מסמך כתוב מפורשות שיהא בידו לעת צרה. תמיהה זו בולטת עוד יותר בגרסת הנאשם , כי הבנק דרש ממנו מספר מסמכי "הסוואה" כדי לכסות עצמו במקרה של בדיקת השלטונות במצרים. טענת הנאשם כי סעיף 7( ה) הוא האסמכתא שלו ל"הסוואת" שכר הטרחה כאגרה, דינה להידחות, שכן מדובר בסעיף שאינו מעיד כלל על "ההסוואה". לא זאת אף זאת, אין זה סביר כי הסעיף המעיד על ההסוואה יכלל בהסכם שכר הטרחה הגלוי לעיני השלטונות המפקחים במצרים.

יצויין, כי לגרסת הנאשם, הוא זה שערך ההסכם עם אלשאזלי, ללא נוכחות עו"ד. כבר ציינתי כי בהסכם שכה"ט קיימות אי בהירויות ולפיכך יש לייחס משקל לגרסתו של אלשאזלי לפיה הוא מבין את סעיף 7(ה) כקובע שתשלום אגרת ביהמ"ש הוא באחריות הבנק ולא באחריות הנאשם, שכן ההסכם נחתם לפני שסכום האגרה שולם.
גם אם יש לפרש הסעיף כפשוטו, לפיו ביטול התביעה יגרור אחריו תשלום האגרה או חלקה, שניתן יהא לקבלה מביהמ"ש בחזרה לנאשם, עדיין אין בכך כדי לתמוך בגרסת הנאשם, לפיה מראש הוא לא היה צריך לשלם האגרה, אלא לגבותה כשכר טרחה. ביטול התביעה, עלול היה לגרום לכך שהנאשם שטרח ועמל בהכנתה, לא היה מקבל שכר טרחה ראוי עבור עבודתו. לפיכך, רצה הנאשם, מן הסתם, להבטיח עצמו מפני מצב שבו תבוטל התביעה והוא לא יקבל שכרו כראוי.

יתר על כן, אם אמנם הנאשם קיבל על פי "המוסכם" 2.5% מסכום התביעה כשכר טרחה (8,255,000 ₪) , מדוע זה היה צריך הבנק להתחייב לשכר טרחה מינימאלי של 20,000 דולר?
אם אמנם הכוונה היא להגיש תביעה לפס"ד הצהרתי, כיצד זה י חשבו לטובת הבנק , הוצאות בסך 10% ?! 10% מאיזה סכום ?!

הנאשם טען אמנם כי מקובל לפסוק , גם בתביעה לפס"ד הצהרתי , שכ"ט עו"ד בגובה של 10% משווי התביעה, אך נראה כי גרסה זו אינה נכונה, שהרי בתביעה שכזו אין ביהמ"ש נדרש ככלל לשווי התביעה, אלא לעצם זכויות התובע.

לא זאת אף זאת, אליבא דהנאשם, הוא היה אמור לקבל לכל היותר 10% מהסכום שיפסק ע"י ביהמ"ש (כאמור, כיצד זה ייפסק סכום בתביעה לפס"ד הצהרתי?!). בסופו של יום, ייתכן גם ייתכן , ש-10% מהסכום שהיה נפסק, היה נמוך בערכו מסכום של 2.5% מ הסכום הנקוב בכתב התביעה. במקרה כזה היה לכאורה על הנאשם להחזיר כסף לבנק. הייתכן שהבנק, החרד מהפיקוח, יסבך עצמו בהסכם שכזה, מבלי להתייחס לזכויותיו במקרה כזה?

יצוין, כי ניסיונו הפתלתל של הנאשם (עמ' 419 ש' 26-17), לפרש את סעיף 7(ה) בהרחבה יתרה, כאילו הוא חל גם על מקרה שבו הבנק מעביר היצוג בתביעה לעו"ד אחר ואו אז זכאי הנאשם לקבל את סכום האגרה, הנו בלתי קביל שכן אין לו כל אחיזה בניסוח הסעיף. נהפוך הוא, הסעיף מדבר רק על ביטול התביעה (ולא על העברה לטיפול עו"ד אחר) .

פרשנות מרחיבה זו של הנאשם הנה חסרת בסיס ונועדה לנצל את העובדה שהתיק הועבר, עם גילוי המעילה, לטיפולו של משרד עו"ד שיבולת, על מנת להסביר, ש"בהתאם להסכם" שכה"ט, זכאי הנאשם לקבל לידיו כשכ"ט, את סכום האגרה. זו היתה דרכו הבלתי אמינה של הנאשם להסביר, מדוע הוא זכאי לשכר הטרחה ומדוע לא החזיר את "שכר הטרחה", חרף העובדה שהפסיק לטפל בתיק.

המסקנה החד משמעית המתבקשת מניתוח הראיות הכתובות דלעיל, מהודיית הנאשם בחקירתו במשטרה, מגרסתו הסותרת הבלתי סבירה, הבלתי עקבית והפתלתלה היא, כי אין ליתן אמון בגרסתו שסכום האגרה הגבוה שהופקד בידיו נועד לתשלום שכר הטרחה שלו וכי סיכם עם הנהלת הבנק שתוגש תביעה לפס"ד הצהרתי.

גם עצם זיוף הקבלה והשימוש בה, פוגעים קשות באמינות הנאשם וגרסתו. נראה אפוא, שהנאשם היה אמור להגיש תביעה כספית ולקבל לידיו את סכום האגרה על מנת שישלם סכום זה לביהמ"ש.

בחרתי להתייחס תחילה לניתוח הראיות דלעיל, שכן מדובר בראיות אובייקטיביות המדברות בעד עצמן, בפרט במשקלן המצטבר.

כפי שאראה להלן, מסקנתי דלעיל מתיישבת ומקבלת חיזוק של ממש מפי אחד ממנהלי הבנק, העד אלשאזלי שהעיד בפניי, עדות מהימנה, הנתמכת, כאמור, בראיות דלעיל.

7. עדותו של חאלד אלשאזלי (להלן: "אלשאזלי")
גרסת הנאשם, בכתב התביעה היא כאמור, כי שכר הטרחה הוסווה כאגרה בהתאם לסיכום שהושג, בין השאר, עם יו"ר הדירקטוריון לענייני השקעות בבנק אלעקארי – חאלד אלשאזלי . סיבת ההסוואה היתה חששם , של מנהלי הבנק , כי השלטונות במצרים לא יאשרו שכ"ט כה גבוה.

אלשאזלי העיד מטעם התביעה ועמד נחרצות על עמדתו כי הבנק שילם לנאשם סך של 8,255,000 ₪ תמורת אגרה ולא תמורת שכר טרחה. אשר לשכר הטרחה, נערך הסכם בכתב עם הנאשם ולפיו הנאשם יקבל אחוז מסויים " על פי ההצלחה של התביעה" (עמ' 237).

העד הכחיש כי נטל חלק במשא ומתן לגבי שכה"ט. לדבריו, כלל לא היה בקשר ישיר עם הנאשם (עמ' 242 ש' 8-6; עמ' 241 ש' 20-10) . הוא אישר ההסכם במסגרת חברותו בדירקטוריון, או ליתר דיוק את ה" קונצפסיה של ההסכם" (עמ' 244 ש' 29). העד הודה בכך שבטעות המליץ ב-ת/64 , לסגן יו"ר הדירקטוריון , להעביר לחשבון מיוחד, בסניף הבנק ברמאללה, בין השאר, סכום של 78 מיליון דולר אמריקאי ע"ח שכר הטרחה המגיע לנאשם " שיחוייב בהם הצד האחר ברגע זכייתנו בתיק" (ת/64 ס' 2) . לפני כן גרס, כי העביר הסכום לחשבון מיוחד בסניף ברמאללה מטעמי נוחות. העד העיד, כי הסכם שכה"ט נוסח ע"י הנאשם ועורך דין של הבנק. הוא עצמו פעל לביצוע ההסכם.

העד נשאל ארוכות, בחקירתו הנגדית , אודות פרשנות ההסכם, אך כיוון שלא נטל חלק בניסוחו, לא אייחס חשיבות לפרשנותו אודות הסכם שכה"ט , המנוגדת לפרשנות הנאשם ולא אפרט תשובותיו, מעבר לאמור לעיל.

מה שחשוב לענייננו, היא גרסת העד כי כלל לא היה שותף למגעי שכר הטרחה עם הנאשם ולפיכך , מן הסתם , לא יכול היה לסכם עמו, כגרסת הנאשם, על שכר טרחה מוסווה כאגרה.

עוד העיד העד כי אין כלל איסור במצרים לשלם שכר טרחה גבוה (עמ' 246 ש' 5, 6). הלה גרס, כי כלל לא היה מודע לכך שהקבלה ה מזויפת מעידה על תשלום האגרה בתל-אביב.
רק כשהחלו לברר ההליכים, נגד הנאשם התוודע לכל המסמכים הרלוונטיים: " אנחנו הקמנו ועדה וקיבלנו את המסמכים" (עמ' 246 ש' 1). לאחר שהוטח בעד, ע"י הסנגור, כי הוא מעביר האחריות לכתפי סניף הבנק ברמאללה , השיב: " אני לא מסיר מעצמי אחריות. יש לי אחריות לאנשים כאן ויש אחריות להנהלה הראשית..." (עמ' 248 ש' 12-10) .

העד אישר כי נכח בישיבה או שתיים בביהמ"ש בירושלים, אך טען כי לא תורגם לו , ע"י עו"ד ממשרדו של הנאשם, שנטען באותה ישיבה שהנאשם היה צריך לשלם אגרה. לראשונה נודע לו על טענה זו, ע"י אלערוסי , לאחר שהאחרון ביקש מעו"ד ישראלית, ה'אלה חמדן, להיות נוכחת בישיבת ביהמ"ש בירושלים. האחרונה הודיעה על טענה זו לאלערוסי והאחרון הודיע על כך לעד. או אז, פנה הבנק לשגרירות מצרים בישראל וזו מינתה את עו"ד שיבולת, כמי שימשיך לייצג את הבנק בתיק הנדון. במקביל, למדו בשגרירות את "התיק מכל ההיבטים" והגישו לבנק בקהיר דו"ח "ואז התתחילו את ההליכים המשפטיים נגד הנאשם" (עמ' 250 ש' 4-2).

עו"ד שעבד במשרדו של הנאשם, אמג'ד עתאמנה, העיד כי נהג לתרגם לנוכחים המצריים, בביהמ"ש בירושלים, את תוכן הישיבות. מעדותו עולה, כי תרגם לאלשאזלי פעם או פעמיים, ונושאי הדיון היו: נפקדות והתיישנות, וכן "העלו טענה של תשלום אגרות לביהמ"ש כתביעה כספית ולא כפי שהוגשה כתביעה למתן פס"ד הצהרתי" (עמ' 534 ש' 27-25).

יצוין כבר עתה, כי העד תרגם לדבריו ב-3-4 דיונים ורק ב-1-2 מתוכם, נכח אלשאזלי. נראה לי, כי כיוון שנושאי הדיון היו נפקדות, התיישנות ואגרות, לא בהכרח יכול העד לזכור באיזו ישיבה עלה נושא האגרות והאם היה זה עת נכח אלשאזלי. לפיכך יש להתייחס לעדותו בספקנות. ייתכן גם ייתכן, שבישיבה או בישיבות, בהן נוכח אלשאזלי, לא עלה כלל לדיון נושא האגרה או שעלה באופן שולי. לא זאת אף זאת, כעולה מעדות אלשאזלי (שתפורט בהמשך ), אין ידוע לו כלל ההבדל בין תביעה לפס"ד הצהרתי, לבין תביעה כספית.

אלשאזלי הודה, כי קיבל מהנאשם טיוטת תצהיר , עליו היה עליו לחתום. משהופנה לכך שבטיוטת התצהיר (נ/24) שהועברה אליו, כתוב כי הבקשה לביהמ"ש הנה ליתן פס"ד הצהרתי, השיב כי אינו יודע " את ההבדל בין פסקי הדין" (עמ' 250 ש' 15-13). כמו כן הפנה העד לכך שבסעיף 38 לתצהיר כתוב שביהמ"ש מתבקש להורות לנתבע: "למסור לידי הבנק את תמורת המניות לרבות הרווחים אשר הצטברו..." (עמ' 250, ש' 21-19).

העד אישר כי בסופו של דבר לא חתם על התצהיר, אך לא זכר מדוע. הוא העיד, כי שלח התצהיר להערות המחלקה המשפטית של הבנק.

העד לא זכר, כטענת ההגנה, כי קיבל לעיונו מסמך או מסמכים המעידים על כך שהבנק לא שילם אגרה. כמו כן, טען כי לא את כל המסמכים שקיבל העביר למחלקה המשפטית של הבנק.

העד הודה כי, גם לאחר שנודע להנהלת הבנק כי הנאשם הונה אותם, שלח לנאשם מייל ובו ביקש לקבל מידע על " האסטרטגיה" המתוכננת של הנאשם לישיבה הקבועה ל-31/10/11. הוא הסביר כי באותו שלב היה הנאשם עדיין אחראי על התיק. הבנק היה בשלבי העברת היצוג למשרד שיבולת, שביקש דחייה בת 6 חודשים עד לקבלת ניהול התיק ועד אז רצו בבנק " לשים את הנאשם כמטפל בתיק" (עמ' 259 ש' 11-7 ו-ש' 21-19).

העד אלשאזלי עשה עלי רושם אמין. הוא ניסה לדייק בתשובותיו. הוא הודה כי יש לו אחריות לאנשים והודה בסופו של דבר כי בטעות המליץ להעביר לחשבון מיוחד ברמאללה , כבר בתחילת הטיפול, שכ"ט בשיעור 10% משווי התביעה. בתחילה השיב כי עשה זאת מטעמי נוחות, אך בהמשך הודה בטעותו. אין כל סתירה בין שתי הגרסאות, שכן אפשר שבהחלט התכוון לכך שבטעות המליץ להעביר מטעמי נוחות לחשבון המיוחד את סכום שכה"ט. ודוק, העד לא הורה להעביר הסכום הנ"ל לנאשם, אלא לחשבון סניף בנק אלעקארי ברמאללה.

גרסתו של אלשאזלי כי הכספים ששולמו לנאשם יועדו לאגרה, מקבלת חיזוק גם מכך שבעימות ביניהם (ת/49), לא הטיח הנאשם באלשאזלי את גרסתו אודות יעוד הכספים. הוא הסתפק באמירות לקוניות כי דברי אלשאזלי אינם נכונים (עמ' 4 ש' 9) וכי יש לו תחושה לקנוניה (עמ' 5 ש' 12). ודוק, גרסת הנאשם היתה כי אלשאזלי הוא שהציע והיה שותף לסכום ההסוואה של שכה"ט.

טענת ב"כ הנאשם, המבוססת על עדות הנאשם, כי נודע לו שכוונת אלשאזלי היתה כי הסכום הנ"ל שאלשאזלי המליץ להעבירו, לחשבון מיוחד, יחולק בין הנאשם, אלערוסי ואלשאזלי (עמ' 28 לסיכומים), הנה מופרכת מכמה סיבות:
א. העד אלשאזלי כלל לא עומת בחקירתו הנגדית עם טענה זו וחזקה על ב"כ הנאשם שידע מדוע לא הטיח טענה זו בעד.
ב. גם אלערוסי לא עומת עם טענה זו.
ג. על פי המלצת אלשאזלי, היה הבנק בקהיר אמור להעביר הסכום לחשבון מיוחד ברמאללה ולא לנאשם. מהעברת הכסף ועד לתשלומו, בניגוד להסכם, לנאשם, הדרך ארוכה.
ד. תשלום לנאשם ע"ס 7.8 מיליון דולר, מנוגד להסכם שכה"ט לכל הדעות. הטעות היא כה ברורה וגלויה, שסביר מאד להניח כי היתה מתגל ית במוקדם או במאוחר. לפיכך, אין זה סביר שהנוגעים בדבר, שהנם אנשים רציניים, היו מסתבכים בעבירה פלילית חמורה שגילויה כה פשוט וברור.
ה. הטעות אכן נתגלתה מיידית והממונה של אלשאזלי, לא אישר העברת הכסף.

לעומת זאת, טעותו של אלשאזלי , בהמלצתו להעביר 7.8 מיליון דולר , שיועדו לתשלום שכר טרחה בבוא היום, מעידה כי , אליבא דחשיבתו של העד, הסכום ששולם בפועל לנאשם יועד לאגרה ולא לשכר טרחה. אין כל היגיון כי אלשאזלי יסבור שעליו לשלם לעד שכ"ט גבוה מוסווה כאגרה ובנוסף שכ"ט גבוה מאד כשכר טרחה.

אני מאמין לאלשאזלי כי כלל לא היה שותף למגעי שכר הטרחה בין הבנק לנאשם. ב"כ הנאשם לא ניסה כלל להתמודד, בחקירה נגדית, עם טענה זו של העד. כאמור לעיל, גרסת הנאשם, בתחילת משפטו , היתה כי אלשאזלי הוא שהביא לידיעתו כי הבנקים בקהיר אינם רשאים לשלם שכ"ט כה גבוה בתחילת ההליך וכי הביקורת בקהיר לא תאשר שכ"ט, כדרישת הנאשם. עוד גרס הנאשם כי אלשאזלי נכח בפגישתו עם סגן יו"ר דירקטוריון הבנק – מוחמד סאלח סאלם, בה דובר על הסוואת שכר הטרחה בסך 2.5% מגובה התביעה, כאגרות.

גם על סמך עדותו המהימנה של אלשאזלי אני קובע אפוא, כי אין זה נכון שהנאשם סיכם עמו או עם מאן דהוא אחר, כי שכר טרחתו יוסווה כאגרה.

יתר על כן, מעדותו של אלשאזלי עולה כאמור, כי אין כלל הגבלה במצרים על גובה שכר הטרחה. גרסת אלשאזלי בנקודה זו מקבלת תמיכה מתשלום שכ"ט גבוה בסך מיליון דולר עבור סיועו של פרופ' מעוז בטיפול בתיק , כפי שיובהר בהמשך.

גרסתו המהימנה של אלשאזלי בנקודה זו, אף היא מפריכה את טענת הנאשם. ודוק, לגרסת הנאשם, האיסור על תשלום שכ"ט גבוה, בתחילת הטיפול בתיק, הוא שהביא ל"סיכום בע"פ" לפיו שכר הטרחה יוסווה כאגרה.

8. עדות מוחמד אלערוסי ז"ל (להלן: "אלערוסי")
אלערוסי שימש בתקופות הרלוונטיות כמנהל סניף בנק אלעקארי ברמאללה ושאר הסניפים ברש ות הפלסתינאית. מגעיו עם הנאשם היו שוטפים והוא היה מעורב מאד בכל הקשור להתנהלות התביעה הנדונה ובמגעים שקדמו לה. עדותו היתה נחרצת לאמור, הסכום שהועבר לנאשם היה עבור אגרה ולא עבור שכ"ט. עדותו של העד השתרעה על פני 3 ישיבות ונקטעה במהלכן, בשל מחלתו. למרבה הצער, זמן מה לאחר סיום עדותו, נפטר.

לא אפרט את עדותו הארוכה של אלערוסי, שכן לעדותו המפלילה נגד הנאשם אתייחס בקב של חומטין. במהלך המשפט הוכח, כי העד קיבל מספר פעמים סכומי כסף גדולים מהנאשם (נ/7, שה נו סרטון, שצולם ע"י הנאשם ובו נראה אלערוסי מקבל דולרים רבים מהנאשם; עדות אבו פול עבדל קאדר - עמ' 526 ש' 20-16, 24-22 ; עדות רא יד סיורי - עמ' 507 ש' 6-1). העד ניסה ליתן הסבר תמוה לקבלת הכספים, נשוא נ/7, והכחיש שותפות עסקית , במשתלה במצרים , עם הנאשם. על שותפות עסקית זו הובאו ע"י ההגנה עדים רבים (ראאד סורי, מוחמד גרה, עבד אבו פול, גרשון רומיש, עמאד אבו מוך, עאסם מוסא שתייה ואמג'ד עתאמנה). גם בשיחה מוקלטת בין עו"ד ממשרדו של הנאשם לבין אלערוסי (נ/9), נמצאים תימוכין לעיסקה משותפת בין אלערוסי לנאשם. איני רואה סיבה לפקפק בגרסת מספר כה גדול של עדים שלמדו, במישרין או בעקיפין, על קשריהם העסקיים של הנאשם ואלערוסי. לא זאת אף זאת, העד הכחיש ידיעתו כי התביעה שהוגשה מתנהלת בירושלים והוכח כי נכח באחת הישיבות בירושלים. ודוק, הקבלה המזויפת התיימרה להוכיח כי שולמה אגרה בביהמ"ש בתל-אביב.

אליבא דהנאשם, הוא הסתכסך עם אלערוסי על רקע עסקם המשותף במצרים ו סירובו של האחרון להכיר בהשקעותיו הגבוהות בעסקם המשותף. על רקע זה, כך לגרסת הנאשם, האשימו אלערוסי בהאשמת שווא, נשוא משפט זה, הן בכתב והן בעל פה.

חרף הטיעון דלעיל, נמנע הנאשם מלהטיח באלערוסי את האשמותיו הכבדות במהלך העימות שנערך ביניהם במשטרה. גם בחקירתו הנגדית של אלערוסי לא ניתנה לאלערוסי הז דמנות להתייחס ספציפית ל חלק מהאשמות הנאשם בקשר לקבלת תשלומים שונים ע"י אלערוסי (ראו עמ' 127 ש' 18-16) ובקשר לטענות נוספות מפי הנאשם .

נסיונו של הנאשם להסביר כי בעימות במשטרה נמנע מלהטיח באלערוסי את כל טענותיו, לרבות הטענה כי אלערוסי קיבל ממנו כספים בשל טיפולו של הנאשם בתיק בנק אלעקארי, שכן נמנעה ממנו האפשרות להעלות טענות בפני אלערוסי, אינו אמין. עיון בתמליל העימות (ת/46) מעלה כי הנאשם העלה גם העלה טענות כלפי אלערוסי: השקעה של 600,000 דולר אצל אלערוסי וכן טענה על איומים נגד עו"ד ממשרדו (ת/46, עמ' 5, ש' 10 וכן עמ' 8, ש' 11).

גם בחקירתו במשטרה נמנע הנאשם מלהעלות טענות נגד אלערוסי.

די לעיין בשיחה המוקלטת נ/9, בין עו"ד ממשרדו של הנאשם לאלערוסי, שנערכה מטעמו של הנאשם, על מנת להיווכח שהשניים טוענים על מידע מפליל שיש לכל אחד מהם על השני.

נראה אפוא שביחסים הסבוכים של הנאשם ואלערוסי, היה לשניהם מה להסתיר.

חרף האמור לעיל באשר להתנהלות הנאשם ולמרות עדותו הכבושה של הנאשם, אתייחס כאמור , בקב של חומטין , לעדותו של אלערוסי בשל אי אמירת האמת, לפחות בכל הקשור לעסקם המשותף , של הנאשם ואלערוסי , במצרים והשקעת סכומי כסף גבוהים מצד הנאשם בעסקה זו. כמו כן, תעמוד לנגד עיני הכחשתו שהופרכה, כי לא ידע שהתביעה מתנהלת בירושלים.

אני ער לעובדה שלא ניתן היה להביא את אלערוסי פעם נוספת לדוכן העדים, כעד הזמה, שכן הוא נפטר, אך נראה כי לפחות לצרכי משפט זה , שומה עלי כאמור , לצאת מנקודת הנחה כי יש להתייחס לדברי העד בזהירות ולייחס לעדותו משקל מועט, אם בכלל . במקרה שייחסתי לעדותו משקל, ציינתי זאת מפורשות ונימקתי עמדתי .

לא אוכל לאמץ את טענת התביעה כי, אם אמנם שילם אלערוסי לנאשם כסף (כנצפה ב-נ/7), היה זה כשנתיים לאחר שהאחרון נטל במרמה את סכומי האגרה וכי אלערוסי גילה התרמית ולפיכך קיבל " דמי לא יחרץ". המדובר בהשערה גרידא שאין לה תימוכין.

כיוון שאלערוסי אינו בין החיים וכאמור לא יכול היה להגיב לחלק מטענות הנאשם ועדיו, לא אקבע מסמרות באשר לטענת הנאשם כי אלערוסי קיבל נתח "משכר הטרחה" המוסווה ששולם לנאשם. גם אם נכונה טענה זו, אין בה כדי להשפיע על קביעותי העובדתיות והמשפטיות בתיק זה.

לא זאת אף זאת, גם אם הייתי קובע שאלערוסי היה שותף למעשי המרמה של הנאשם, בנטילת כספי האגרה, לא היה בכך כדי להביאני למסקנה, אף לא מחמת הספק, כי מנהלי הבנק במצרים היו שותפים להסוואת שכר הטרחה כאגרה. אחרי, ככלות הכל, פעולות המרמה של הנאשם בוצעו כלפי הנהלת הבנק במצרים. אלערוסי היה מנהל סניפי הבנק בשטחים ולא עמו נחתם הסכם שכה"ט.

9. עדותו של צלאח אל קאדי
העד הוא מחליפו של אלערוסי, משנת 2012 ואילך. לדבריו, הנאשם התקשר עמו לפני מעצרו והוא החזיר לו טלפון. או אז: " הנאשם ביקש שאתווך בינו לבין ההנהלה הראשית על מנת לפתור את הבעיות שקשורות במלון המלך דוד וכי הוא מודה שאת הכסף הזה הוא אכן לקח והיתה לו כוונה להחזיר את הכסף, אבל הוא רצה לנהל מו"מ על מנת להגיע לפתרון אמצע בין מה שהוא לקח לבין מה שהוא יכול להחזיר. אני הבטחתי לנאשם שזה אפשרי..." (עמ' 212 ש' 21-10). לדבריו, הנאשם לא הסביר לו כמה כסף ביכולתו להחזיר, אך הזכיר במהלך השיחה את ההלוואה בסך מיליון דולר שלקח מהתיק בקהיר ואותה התכוון להחזיר (עמ' 213 ש' 3-1; וראו גם עמ' 218 ש' 7-4).

הנאשם הודה בקיומה של שיחת הטלפון בין השניים ב-9/1/12, אך כפר בתוכנה. במענה לשאלת הסנגור, שהטיח בעד כי הנאשם אמר לו שהכספים שקיבל יועדו לשכ"ט ושעליהם הוא מוכן לנהל משא ומתן, עמד העד על דעתו כי הנאשם לא טען בפניו שמדובר בשכ ר טרחה (עמ' 225 ש' 25-18).

כיוון שהעד לא העיד במשטרה אודות השיחה המפלילה עם הנאשם, לא אייחס, מחמת הספק, משקל לעדות כבושה זו. אין בכך כדי לקבוע שהעד לא העיד אמת. מסקנתי דלעיל נובעת אך מחמת הזהירות.

10. עדותו של מוחמד סלמאן
בתקופות הרלוונטיות, שימש העד כמנהל הכספים של סניף בנק אלעקארי ברמ אללה. לדבריו, השיק שקיבל הנאשם ביוני 2007, ניתן לו בנוכחותו, עבור אגרת ביהמ"ש (עמ' 149). העד הוא זה שקיבל מהנאשם את צילום הקבלה ה מזויפת ולבקשתו הטביע הנאשם את חותמתו והצהיר כי ההעתק נאמן למקור.

לעדותו של עד זה התייחסתי לעיל, בפרק אודות הקבלה המזויפת.

ד. ראיות וטענות ההגנה

לא נעלמו מעיני הראיות שלכאורה המחזקות את גרסתו של הנאשם. לחלקן התייחסתי לעיל ועתה אתייחס לראיות נוספות. יצוין כבר עתה, כי אין בראיות אלו , גם לא בהצטברותן, כדי לסייע לנאשם.

(א). פגישות ההתחשבנות עם הבנק (נ/13 – נ/16)
בחודשים יוני, ספטמבר ודצמבר 2011 (כשכבר היה ידוע לראשי הבנק במצריים על דבר נטילת הכספים במרמה ע"י הנאשם), התקיימו בין הנאשם ל בין מנהל סניף בנק אלעקארי ברמאללה, פגישות לצורך הסדרת סיום הטיפול והייצוג בתיקים שבהם ייצג הנאשם את הבנק. פגישות אלו תועדו בפרוטוקולים (נ/13 – נ/16).

מטעם הבנק השתתף בפגישות, בין השאר, צלאח אל קאדי – מחליפו של אלערוסי. בפגישות אלו, לא דרש אל קאדי מהנאשם את סכום האגרה , שלטענת הבנק נטל הנאשם במרמה. הנאשם התחייב להחזיר לבנק סכום של 1,883,783 ₪, שבפגישה האחרונה צומצם ל-1,097,000 ₪. לטענת הנאשם, אי דרישת "כספי האגרה" , משמעותה כי הבנק ידע שמדובר בשכר טרחה המגיע ל ו.
טענה זו יש לדחות, שכן אל קאדי שעדותו מהימנה, התייחס אליה מפורשות בהעידו, כי כמנהל הסניף ברמאללה (ובשטחים) , לא היתה לו כלל סמכות לדון בנושאי מלון המלך דוד, שהיו בטיפול הנהלת הבנק בקהיר (אלשאזלי). בניגוד לטענת הנאשם , עדותו של מוחמד סלמאן, אינה סותרת את עדות אל קאדי, אלא תומכת בה (ראו עמ' 162 ש' 1, 2).

גם ההפניה של ב"כ הנאשם לפרוטוקול הישיבה האחרונה (נ/16), מתוכה משתמע, לטענת הנאשם, כי לבנק לא יהיו תביעות נוספות נגד הנאשם, אין בה כדי לסייע לגרסת הנאשם. נהפוך הוא. הסיכום שהושג בין הצדדים, שמשמעותו העדר תביעות מצד הבנק, מתייחס ל"בנק בפלסטין" ולא לבנק בקהיר. פסקה זו על העדר תביעות מצד "הבנק בפלסטין", מחזקת גם את אמינות גרסתו של אל קאדי, כי דן עם הנאשם רק בנושאי הבנק בשטחים ולא בחובות לבנק בקהיר .

(ב). דיווח של פואד ג'אבר לשלטונות בקהיר ואי ניהול חקירה נגד אלערוסי
קודמו של אלערוסי בתפקיד מנהל הסניף ברמאללה – פואד ג'אבר, העיד כי שמע שמועות כי הנאשם ושותפו אלערוסי קיבלו שכ"ט גבוה, 8 – 12 מיליון דולר , ואף סכומים גבוהים מאלו. הוא דיווח על כך ליו"ר הבנק בקהיר – אלסיבאי, וכן לרשויות נוספות במצריים.

חרף הדיווח דלעיל, לא נחקר אלערוסי, כך לפי עדותו של אלערוסי , בחשד לפלילים.

ב"כ הנאשם רואה בעצם הדיווח על שכה"ט הגבוה, הוכחה לכך שמדובר היה בשכ"ט המנוגד להוראות במצרים. לפיכך, היה צורך בהסוואת שכה"ט כאגרה.

גם בטיעון דלעיל אין כדי לסייע לנאשם.
ראשית, עצם הדיווח לרשויות נוספות במצרים, אינו מוכיח דבר לגבי האיסור שבתשלום שכר טרחה גבוה. העד העיד כי אמנם התייחס בפנייתו לשכר הטרחה הגבוה (ולחלוקה בשכה"ט בין הנאשם לאלערוסי), אך לא ציין גובה שכה"ט, שכן היה מדובר בשמועות. העד גם הסביר, במענה לשאלתי, כי לא ידוע לו האם יש במצריים הגבלות על תשלום שכ"ט של בנקים לעו"ד.
שנית, העובדה שאלערוסי לא נחקר לפי עדותו בחקירה פלילית, גם אם היא נכונה, אין בה כדי לתמוך בכך ששולם שכ"ט בלתי חוקי. נהפוך הוא, הרי הדיווח על שכה"ט הגבוה, הועבר ע"י העד פואד ג'אבר גם לממונים על הבנק בקהיר וגם אלו לא פתחו בחקירה.

(ג). עדי הגנה אשר לטענת הנאשם העידו על קבלת שכר טרחה גבוה ע"י הנאשם ועל ידיעת בכירים בבנק בנוגע לקבלת שכר הטרחה בן המיליונים
(1) העד סיורי ראאד, שימש כנהג וכמלווה של אלערוסי. הוא העיד, כי הנאשם קיבל מיליון או שני מיליון דולר שכ"ט עבור טיפולו בתיק מלון המלך דוד . עדותו היא עדות שמועה (עמ' 508, ש' 8-4). שמועות אלו הגיעו לדבריו "מהממונים על הכספים אצלנו, מהמפקח הראשי ברמאללה וגם מפשוטי העם ". הוא גם ידע לציין, בהמשך, כי שמע זאת מאלערוסי וממוחמד סלמאן, אך איני מאמין כי הללו, שלא עומתו עם גרסה זו, היו משתפים את הנהג והמלווה בסוד כמוס זה. יחד עם זאת, איני מוציא מכלל אפשרות כי העד שמע את אלערוסי מתבטא כאמור, בפני אחרים, מסיבה שאעמוד עליה בהמשך.

(2) העד עאסם שתייה – חברו של הנאשם, תושב קהיר, העיד כי רקם יחסי חברות ועסקים גם עם אלערוסי. " אלערוסי היה תמיד שמח כאשר הוא הודיע שהם שילמו לאשרף מיליונים כשכר טרחה וכי הם בטוחים שהם יזכו בתיק... זה הוזכר בהרבה פגישות" (עמ' 579 ש' 9-7). לדבריו, סעד ארוחת ערב משותפת עם אלשאזלי, אלערוסי והנאשם בקהיר. כשהנאשם הלך לשירותים, דיברו אלשאזלי ואלערוסי "שיחה אישית": "אנחנו שילמנו מיליונים כשכר טרחה ואנחנו צריכים להפיק תועלת" (עמ' 579, ש' 16-15) . לדבריו, כוונת השניים היתה לתועלת אישית של אלשאזלי ואלערוסי. העד דיווח על שיחה זו לנאשם ואמר לו שכך מקובל במצרים.
בהמשך עדותו העיד, כי אלערוסי ביקש כי כל השקעת הנאשם בחווה המשותפת להם במצרים, תיזקף לזכות אלערוסי כמתנה. עוד העיד, כי כששמע מאלערוסי כי הנאשם קיבל שכ"ט של מיליונים: "אני ידעתי שהמצרים מדברים הרבה, זה מעין תעמולה (התפארות), המצרים אוהבים את זה. הם אוהבים 'להשוויץ' שהם משלמים הרבה. מצרי יקנה חולצה ב-100 פאונד ויתפאר בכך שקנה את אותה חולצה ב-1,000 פאונד ". לדבריו "אלערוסי היה מאד גאה... הם היו שמחים בשל חלק מההישגים שאשרף הביא להם בתביעתו נגד ממשלת ישראל בנושא המלך דוד" (עמ' 582 ש' 6-1). הוא הסביר שהכוונה להישגים שהושגו בביהמ"ש.
עדותו של עד זה נראית תמוהה ובלתי אמינה . אני מתקשה לאמץ גרסתו כי אנשים, המתכוונים ליטול "חלק מהעוגה" שלא כדין, ישתפו בכך אדם נוסף. במיוחד אמורים הדברים לגבי אלשאזלי, שהיה זר לעד ושיחה מעין זו עלולה היתה לסבכו ולהפלילו . לא זאת אף זאת, אלשאזלי ואלערוסי כלל לא עומתו עם גרסתו של עד זה, למרות שהעד, לדבריו, פנה לנאשם והציע להעיד לטובתו, כבר עם מעצרו של הנאשם (עמ' 584 ש' 6-1).
עדותו של העד על אודות שמחת אלערוסי ואחרים, אלמונים, בשל הישגיו של הנאשם בביהמ"ש, בכל הקשור לתביעה הקשורה למלון המלך דוד , מ ופרכת על פניה שכן לא היו לנאשם כל הישגים בתיק זה ואין זה סביר שאלערוסי ואחרים התגאו בהישגים אלו .
אם לא די באמור לעיל, אזי במענה לשאלות הבהרה השיב העד כי הדיבור על שכ"ט במיליונים, יצא מפיו של אלערוסי והשיחה היתה על אודות שכ"ט "באופן כללי איך העניינים מתנהלים בירושלים" (עמ' 584 ש' 16) . גם אם הייתי קובע שהעד העיד אמת, חרף התמיהות המעוררות אי אמון, אזי אפשר שהשיחה התנהלה על שכ"ט כללי גבוה ששולם לכל הדעות, ע"י אלערוסי לנאשם , בגין תיקים אחרים.

(3) העד גרשון רומיש העיד, כי הכיר את הנאשם דרך אלערוסי שקנה ממנו שתילים. לדבריו, אלערוסי התבטא בפניו, באחת מפגישותיהם עם הנאשם, כי הנאשם שקיבל שכ"ט " הרבה מיליונים מהבנק" הוא שיממן העסקה (עמ' 531 ש' 8-4). העד הבהיר כי לא נאמר עבור איזה תיק קיבל הנאשם את שכה"ט (עמ' 531 ש' 18, 19).

(4) העד עמאד אבו מוך, בעל חברה להקמת פרוייקטים חקלאיים, ניהל מו"מ עם אלערוסי והנאשם. לדבריו התבטא אלערוסי בפניו שלאשרף לא תהיה בעיה לשלם לו , שכן קיבל שכ"ט גבוה. העד פירט כי דובר על שכ"ט בשל הטיפול בתיק מלון המלך דוד. לדברי העד, נכח בישיבה גם עורך דינו (שעבד גם במשרדו של הנאשם) - עו"ד וותד.
יצוין, כי עו"ד וותד, העיד במשפט ואישר את ההתבטאות של אלערוסי כאמור לעיל . ניסיונו של התובע לחקור את עו"ד וותד על אודות העסקה, שבמהלכה התבטא אלערוסי כמיוחס לו, נתקל בטענת חיסיון עו"ד לקוח שנטענה ע"י ב"כ עו"ד וותד (עמ' 256 ש' 22-12).

(5) עו"ד עתאמנה, שעבד אצל הנאשם העיד אף הוא כי שמע מאלערוסי, סמוך למרץ 2011, כי הנאשם קיבל מיליונים כשכ"ט עבור הטיפול בתיק המלך דוד. כיוון שהדברים נאמרו במרץ 2011, לאחר שלפי גרסת אלערוסי כבר נתגלתה המרמה בנוגע לזיוף הקבלה, אין לעדות זו כל משמעות שכן הנאשם אכן קיבל (במרמה) מיליונים עבור תיק זה.

אין מחלוקת שהנאשם אכן קיבל מסניף הבנק ברמאללה סכומי שכ"ט גבוהים מאד, אך תמוהה ובלתי סבירה העובדה שלפי הנטען אלערוסי התבטא בחופשיות כה רבה על שכה"ט "המוסווה כאגרה" שעה שניסה להסתירו במסמכים מטעם הנאשם.

כאמור, אינני מוציא מכלל אפשרות כי במפגשים אחדים, אכן התבטא אלערוסי כמיוחס לו. יחד עם זאת, גם אם אלערוסי אכן סיפר לאחר או אחרים על אודות "שכ"ט" גבוה, שהנאשם קיבל עבור טיפולו בתיק מלון המלך דוד, אזי היה זה במהלך משא ומתן שבמהלכו אמור היה הנאשם להוכיח יכולתו לעמוד בתשלומים שלאלערוסי היה עניין בביצועם. הנאשם הרי מימן השקעות בהקמת החווה החקלאית המשותפת לו ולאלערוסי במצרים. המדובר היה בהשקעה בסכום גבוה. אפשר גם אפשר, שלאלערוסי היה עניין להצביע על יכולותיו הכספיות, הגבוהות, של הנאשם ולפיכך התבטא כפי שהתבטא.

(ד). המכתב לאלערוסי – נ/31
הנאשם הגיש מכתב שלדבריו כתב לאלערוסי ביולי 2007 (נ/31), ממנו עולה לטענתו, כי שכר טרחתו הו סווה כאגרת ביהמ"ש. אלערוסי בתגובתו למכתב לא התייחס כלל לטענה זו.

טענת הנאשם כלל לא הוטחה באלערוסי, לא בעימות בינו לבין הנאשם ולא בחקירתו הנגדית של העד בביהמ"ש. לדברי הנאשם, הוא מצא המסמך רק לאחר תום חקירתו של אלערוסי, לאחר שביקש (בהיותו ב"מעצר בית") מפקידה במשרדו, לחפש במשרד תיקים של בנק אלעקארי והיא מצאה קלסר בארכיון משרדו. כך גילה המסמך (עמ' 501 ש' 22-16). לדבריו, מעת מעצרו ועד לדצמבר 2012, לא היתה פקידה במשרדו ורק אז חזרה הפקידה וכאמור , מצאה הקלסר. היה זה לאחר שאחיו ועו"ד נוסף במשרדו חיפשו , לפני כן, קלסרים של בנק אלעקארי, אך לא מצאו. דבר המכתב נשכח מזכרונו עד שנמצא ע"י הפקידה.

הפקידה מנעם מג'ד, אישרה כי אכן מצאה הקלסר, שלא פתחה אותו והעבירה אותו לנאשם (עמ' 548). לדברי העדה, הנאשם כלל לא ביקש ממנה לחפש דווקא תיקים הקשורים לבנק אלעקארי אלא היא מצאה תיקים ושאלה את הנאשם מה לעשות בהם (עמ' 550).

בחקירה נגדית העיד הנאשם כי לאחר שהמסמך נמצא, לא ייחס לו "כל כך הרבה חשיבות עד שעו"ד ימימה [שייצגה אף היא את הנאשם – א.ש.] אמרה לי שזה מסמך חשוב..." (עמ' 503 ש' 1, 2).

עוד בחקירה הנגדית הציג התובע לנאשם מסמך שנתפס במשרדו, הזהה ל-נ/31 , אלא שבני גוד ל-נ/31, חסר בו עמוד שני, שבו מטיח הנאשם באלערוסי , לטענתו , כי הכספים שולמו לו (לנאשם) כשכ"ט. לנאשם לא היה הסבר לחסרונו של העמוד השני מהמסמך שנתפס, ע"י המשטרה , במשרדו. הוא העלה השערה שהמשטרה העלימה את העמוד השני (עמ' 503, 504).

בפסקה האחרונה בעמ' השני מצויים הדברים עליהם מסתמך הנאשם בזו הלשון:

"על כן ולפני הכל אנחנו עומדים לתאם פגישה בהנהלה הראשית בקהיר אשר ייפו את כוחנו להגיש את התביעה ולעקוב אחריה, במהלך פגרת בתי המשפט הקרובה, ע"מ שיתאפשר לנו להחזיר את התיק עם כתב התביעה יחד עם קבלת זכויותינו כשכ"ט עו"ד וכו, המתבטאות באגרות ששולמו למשרדנו עפ"י ההסכם החתום בינינו"

בפסקה זו, אף אם לא הוספה ע"י הנאשם, כטענת התביעה, המתבססת על התמיהות דלעיל, אין כדי לתמוך בגרסת הנאשם. הפסקה מבוססת על כך שנודע לנאשם כי הבנק מעוניין לשתף משרד עו"ד אחר בתיק. אליבא דהנאשם, בפרשנותו המ רחיבה, בלשון המעטה, לסעיף 7(ה) להסכם שכה"ט, הוא זכאי לסכום האגרות כשכ"ט אם התיק מועבר לעו"ד אחר (עמ' 280). פרשנות תמוהה זו מבוססת על האמור בסעיף 7(ה) כי אם הבנק יבטל התביעה, אזי הוא חייב לשלם לנאשם שכ"ט בגובה דמי האגרה. לנאשם היה נוח לפרש את סעיף 7(ה) בפרשנות תמוהה זו. לפיכך, הרהיב עוז לדרוש את שכר הטרחה "המתבטאת באגרות". הוא אף הגדיל עשות וטען כי התרגום לערבית של המילים (מת/31 – פסקה אחרונה) " המבטאות באגרות" שאולות מעולם התיאטרון והתרגום הנכון שלהם מערבית , הוא: " בא בדמות אגרות ", "השחקן הרי עושה דמויות ולכן השתמשתי במילה הזאת, כשהכוונה היא למסווה של אגרה..." (עמ' 280 ש' 13) .

דא עקא, שהנאשם הוא שהגיש את התרגום ל-נ/31 (נ/31א) ואיני מאמין לו שהתרגום אינו מדוייק וכי יש להתבסס על תרגום, נוסח הנאשם , השאוב מעולם התיאטרון .
ודוק, הפסקה דלעיל הוגשה בשלבים מאוחרים של המשפט, לאחר שלטענת הנאשם, מצאה פקידתו את נ/31 "האבוד" או ליתר דיוק, את הדף, שמשום מה היה חסר בקלסרים שנתפסו ע"י המשטרה.

גם אם אכן נשלח נ/31 במלואו לאלערוסי וגם אילו הייתי מקבל הטיעון בדבר "הפרשנות התיאטרלית", הרי שיגור המכתב היה בשלב שבו חשש הנאשם כי התיק יועבר לטיפול עו"ד אחר. או אז, אמורה היתה להתגלות המרמה. הנאשם היה צריך ליצור לעצמו קו הגנה. ייתכן גם ייתכן, שהחל בקו זה בנסחו את הפסקה המצוטטת לעיל, המדברת, לפי טיעון הנאשם עצמו , ברמיזות אך לא במפורש , כי מגיע לו שכ"ט בגובה האגרה.

אלערוסי כאמור לא נשאל כלל על הפסקה דלעיל ולפיכך לא ניתנה לו הזדמנות להתייחס לשאלה מדוע בתשובתו ב-נ/32 לא התייחס לטענה בדבר זכאותו של הנאשם לשכ"ט "המתבטאות באגרות ששולמו". קיימות לכך אפשרויות שונות. אחת מהן היא כאמור, שלא קיבל כלל את "העמוד השני" של נ/31, הכולל את סעיף 7(ה), אלא "עמוד שני" אחר.

אפשר גם שלא היה צורך כלל להתייחס לנושא שכר הטרחה הנדרש, שכן בתשובת אלערוסי, נטען, כי אין כוונה להעביר התיק לעו"ד אחר. העילה (המופרכת) לדרישת שכה"ט היתה העברת התיק. משהוסרה עילה זו, ברור שלנאשם, אף לפי פרשנותו, לא מגיע שכ"ט " המתבטאות באגרות".

נראה, כי אף הנאשם, הרואה בניסוח הפסקה האחרונה ל-נ/31 ראיה חשובה לביסוס טיעונו העובדתי , לא הבין כך משום מה מלכתחילה , אף כאשר נ/31 היה בידיו. רק באת כוחו היא שהסבירה לו לדבריו, שהמדובר במסמך חשוב. הוא גם לא זכר את דבר קיומו של המסמך נ/31 עד שנמצא במשרדו. היעלה על הדעת שעו"ד במקצועו, לא יבין חשיבותו של מסמך שנוסח לטענתו במתכוון, כך שהמבין יבין וברמז את "יעודה" של האגרה? לא זאת אף זאת, מדוע זה בכלל יש להזכיר את "קבלת זכויותינו כשכ"ט וכו'", שהרי כבר התקבל לגרסת הנאשם שכר הטרחה.

המסקנה המתבקשת היא שאין ב-נ/31 וב-נ/32 כדי לתמוך בגרסת הנאשם.

גם במשקלן המצטבר של ראיות ההגנה אין כדי לעורר ספק סביר בדבר חפותו. הראיות המוצקות של התביעה, אלו שבכתב ואלו שהובאו באמצעות עדים, מוכיחות מעל לכל ספק סביר את ביצוע העבירות המיוחסות לו בקשר לקבלת הכספים במרמה מבנק אלעקארי.

ה. סיכום ביניים

מהודעתו הראשונה של הנאשם, לגופו של עניין במשטרה, מהמסמכים שנסקרו לעיל, מעצם זיוף הקבלה ואי אמירת אמת בנדון ע"י הנאשם, מגרסתו הפתלתלה ומעדותו האמינה של אלשאזלי ובוודאי מהמשקל המצטבר של הראיות דלעיל, שחוזקו בשל שתיקתו של הנאשם במהלך חקירותיו במשטרה, אני מסיק בוודאות של למעלה מכל ספק סביר, כי הנאשם אכן קיבל לרשותו במרמה כספים שנועדו לאגרת בית משפט והשתמש בהם לצרכיו שלו, הכל כמפורט בכתב האישום. הוא גם הגיש בניגוד למסוכם עם הנהלת הבנק, תביעה לפס"ד הצהרתי, שסכום האגרה עבורה הוא מאות שקלים, כדי לאפשר לו לקבל במרמה את סכום האגרה הגבוה, שהופקד בידיו.

כפי שיפורט בהמשך, בדרך דומה נהג לגבי כספי אגרה ששולמו לו ע"י בנק מצר וגם בכך יש חיזוק של עדות שיטה ומעשים דומים למסקנתי דלעיל.

הנאשם גם הודה, אם כי בשלבים מתקדמים של המשפט, בזיוף הקבלה.

אישום שני – קבלת הכספים במרמה מ בנק מצר

כפי שיתואר להלן, נהג הנאשם , בהתנהלותו עם בנק מצר , בשיטה דומה מאד לזו שנקט עם בנק אלעקארי. הוא קיבל שיק עבור אגרת תביעה , כשלטענתו היה מסוכם כי השיק מיועד לכיסוי שכר טרחתו. הוא הגיש לביהמ"ש המחוזי בירושלים תביעה לפס"ד הצהרתי, שהאגרה בגינה נמוכה. לדבריו, סוכם עם הנהלת בנק מצר כי התביעה שתוגש הנה לפס"ד הצהרתי וכי "סכום האגרה" שימש כיסוי לשכר טרחה, שכן הבנקים אינם רשאים לשלם שכ"ט גבוה בתחילת ההליך.

ו. הגרסאות, הראיות וניתוחן

1. המגעים בין בנק מצר לנאשם
א. בחקירה במשטרה מ-18/1/12 מסר הנאשם כי הבנק שילם לו שכ"ט בסך 10 מליון שקל תחת סעיף ההוצאות (ת/33 ש' 105). עוד לדבריו, גב' פאולה חאפז, היועצת המשפטית של בנק מצר, ידעה שהכסף הינו עבור שכר טרחה (ת/33 ש' 110-108).

ב. יצוין כבר כעת, כי פאולה חאפז הובאה כעדת תביעה והכחישה טענת הנאשם. היא טענה כי כל ששולם לנאשם יועד עבור אגרת בימ"ש (למשל עמ' 149 ש' 2-1; וכן עמ' 195 ש' 22-20; עמ' 199 ש' 1, 2).

ג. כפי שאבהיר בהמשך, עדותה של פאולה חאפז מתיישבת עם ראיות כתובות אוביקטיביות ולעומת זאת עדות הנאשם בלתי סבירה ופתלתלה. לא נעלם מעיניי כי פאולה חאפז לא העידה במשטרה וזומנה להעיר לאחר ששגרה מכתב בו סקרה הנסיבות הרלוונטיות. חרף זאת, בשל התמיכה הממשית בתוכן עדותה, כפי שפירטתי להלן, החלטתי לייחס לעדותה משקל.

ד. בעדותו בביהמ"ש העיד הנאשם , כי בסוף חודש דצמבר 2007, גילה כי גם לבנק מ צר יש מניות וזכויות בדומה לבנק עלאקארי. הוא שיתף בכך את: אלערוסי, אלשאזלי וסלאח סאלם. בהמשך, אלערוסי המליץ על הנאשם בפני עיפאת איסחאק, שהינו יו"ר דירקטוריון בנק מצר (עמ' 342 ש' 18-13), כמי שיטפל בנושא.
הנאשם העיד כי נסע עם אלערוסי לקהיר על מנת לפגוש את עיפאת איסחאק. במהלך הפגישה סיפר אלערוסי לאיסחאק על שיטת שכ ה"ט המוסווה כאגרות (כפי שננקט ה עם בנק אלעקארי) . עיפאת איסחאק הסכים לשיטת ההסוואה ומשם המשיכו למשרדו של מוחמד אוזלב (עמ' 342 ש' 26-20).

ה. יאמר כבר עכשיו, לנוכח ספקותי באשר לאמינותו של אלערוסי, לא אייחס משקל לעדותו המפלילה את הנאשם גם בפרשת בנק מצר.

ו. לאחר הפגישה, הנאשם שלח מכתב לעיפאת אסחאק, מנהל הכספים של בנק מ צר, מיום 10/1/2008 ובו הציע את שירותיו המשפטיים (ת/75). במכתב זה כתב בין השאר:
"כמו שהודענו לכבודכם, גבוה [צ"ל גובה – א.ש. ] אגרת בית המשפט בישראל עומדת על 2.5% מערך התביעה שישולמו באמצעות התובע שיקבלם בחזרה במידה והנתבע יפסיד את התיק, בנוסף לשכר טרחת עורך דין המוערך ב-10% מאחוז התביעה שישולמו ע"י הנתבע" (ת/75א').

ז. לאחר מכן שלח הנאשם מכתב למוחמד אוזלב (סגן יו"ר דירקטוריון בנק מצר) מיום 21/1/2008 (נ/21). בסעיף 3 למכתב פרט הנאשם את שכר הטרחה המגיע לו:
"באשר לשיעור שכר הטרחה אשר בקשתם לברר על אודותיו אנו מדגישים כי שכר הטרחה המוזכר נופל על שכמו של הנתבע בכל מקרה בו יגיעו הצדדים להסדר, ובסופו של דבר הבנק לא יישא בהוצאות כלשהן או דמי טרחה מלבד אלה הקשורים לאגרת התביעה" (נ/21א).

כאשר נשאל הנאשם על כוונתו בסעיף זה, השיב:
"על הסיכום שלנו ובתיאום עם בנק אלעקארי שהכספים של שכה"ט הם אלו יהיו המוסוות באגרות ביהמ"ש. כלומר, התכוונתי לאותו הסדר שהיה לי עם בנק אלעקארי ושהסברתי אותו בע"פ לאוזלב ולעיפאת איסחאק והם שמעו גם את אותה גרסה מבנק אלעקארי" (עמ' 343 ש' 19-17).

ח. לאחר המכתבים ששלח לעיפאת איסחאק (ת/75) ולמוחמד אוזלב (נ/21) , שלח הנאשם מכתב ב-31/1/08 (ת/76) לגב' פאולה חאפז (היועצת המשפטית של בנק מצר). כאשר נשאל אם פאולה חאפז ידעה על הסוואת שכ"ט תחת סעיף האגרות, השיב כי הוא כל הזמן ידע שהיא יודעת, אך אינו זוכר אם ידעה זאת ממנו או מאוזלב (עמ' 344 ש' 12-10). בהמשך העיד, כי הוא דיבר עם פאולה חאפז על שכ"ט המוסווה כאגרות (עמ' 344 ש' 27-26). כאשר נשאל אם דיבר איתה על כך במפורש, ענה כי הוא "יידע" אותה בסיכום בעניין זה מול הנהלת הבנק (עמ' 344 ש' 31, עמ' 345 ש' 30).

בהמשך העיד כי אוזלב עדכן את פאולה חאפז טלפונית בעניין שכר הטרחה המוסווה כאגרות ואילו הנאשם חזר על עניין זה בפניה (עמ' 345 ש' 30-26).

פאולה חאפז העידה כי המשא והמתן, על אודות שכר הטרחה, נוהל רק בין המחלקה המשפטית בבנק מצר לבין הנאשם (עמ' 197 ש' 32-18). עדות אמינה זו נתמכה ע"י העד עיפאת עיסחאק שהעיד, כי אין זה מסמכותו לדבר עם הנאשם על שכ"ט (עמ' 593, ש' 19-12). לדבריו, דיבר עם הנאשם רק על אגרות ביהמ"ש.

לעומת זאת, כאשר נשאל הנאשם בחקירתו הנגדית כיצד נוצר הקשר עם בנק מצר, העיד כי הרעיון של שכר הטרחה המוסווה כאגרות עלה בשיחה הטלפונית בין אלערוסי ועיפאת איסחאק ובעקבות כך נכתב המכתב ת/75 (עמ' 439 ש' 20-18). אולם, משנשאל בשנית מדוע העיד כי אלערוסי המליץ עליו בטלפון ורק בפגישה עלה רעיון שכ"ט המוסווה באגרות, השיב "שפרטי ההתרחשויות וההתקשרויות אינם בזיכרוני כאילו זה היה אתמול" (עמ' 440 ש' 4).

כאשר נשאל מה היו ההסכמות בעל-פה, בינו לבין בנק מ צר, השיב כי שכר הטרחה יוסווה כאגרות וכי קיבל את שכ"ט מראש, שאחרת לא היה חותם על הסכם איתם (עמ' 441 ש' 12-10).

ט. בתמיכה לטיעונו לפיו התשלום יועד כאגרה ל ביהמ"ש, הפנה עיפאת איסחאק למכתב , ש הוצא על ידו נ/75, שמכוחו הוצא השיק לתשלו ם אגרות ביהמ"ש. במכתב, הוראה להעביר סכום האגרה , לסניף בנק אלעקארי ברמאללה , על מנת שסניף הבנק ינפיק " המחאה בשווי דמי האגרה כפי שהובהר לעיל, וזאת לטובת הנהנה שלהלן – 'בית המשפט בירושלים ' על חשבון אגרת תביעת בנק מצר נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים בעניין זכויותיו במניות מלונות פלסטין לימיתד " (ההדגשות שלי – א.ש.) . לדברי העד, ההנחייה, לכתוב את שם המוטב הנ"ל, ניתנה לו ע"י המחלקה המשפטית של הבנק.

העד עיפאת אף הפנה להחלטת הבנק שהיתה בידו וציטט ממנה את החלטת הדירקטוריון, להוציא שיק עבור אגרת ביהמ"ש ובלבד שהמוטב יהיה " ביהמ"ש בירושלים לטובת אגרת תביעה" (עמ' 600 ש' 21-16). לדבריו, לא דרש קבלה עבור התשלום לביהמ"ש, שכן הבנק ברמאללה אישר את קבלת הכסף והוא הורה להוציא השיק לפקודת ביהמ"ש (עמ' 596, ש' 12-9).

לטענת הנאשם הוא שביקש כי השיק (ת/41) ע"ס 10,169,000 ₪ יימשך, ע"י בנק מצר, לפקודת ביהמ"ש (ולא לפקודתו כפי שנמשך לראשונה), וזאת כדי ל דחות את מועד תשלום מס ההכנסה . הסבר זה נוגד לא רק את גרסתו המהימנה של עיפאת איסחאק כמפורט לעיל, אלא גם את גרסת הנאשם במשטרה כפי שתפורט להלן ואת הדרך שנקט הנאשם בכל הקשור לנטילה במרמה של סכום האגרה שקיבל מבנק אלעקארי. גרסתו של הנאשם בביהמ"ש אינה אמת ואינה סבירה משני טעמים:
ראשית, גם באשר לסכום האגרה שקיבל הנאשם מבנק אלעקארי ושלשל במרמה לכיסו, "הצליח" לדחות את התשלום למס הכנסה משרשם סכום זה כפיקדון. לא היתה אפוא כל סיבה שלא לנהוג באופן זהה במקרה של בנק מצר.

הסבריו מדוע לא נקט באותה דרך לגבי סכום הכסף שקיבל מבנק מצר, אינם ברורים ופתלתלים (עמ' 546).

שנית, במשטרה מסר כי ביקש לקבל המחאה לפקודת ביהמ"ש, מפני שלא יכול היה להפקיד את ההמחאה הראשונה שקיבל, שכן " הבנק לא רצה לקבל אותו במתכונת כשכתוב עליו 'עו"ד אשרף ג'סאר עבור בית משפט'" (ת/36 ש' 321-315). כשנשאל בחקירתו הנגדית לפשר הסתירה בין גרסתו במשטרה לבין גרסתו בביהמ"ש, הודה כי לא דייק במשטרה (עמ' 446 ש' 27). "אי הדיוק" במשטרה במקרה זה, זועק, שכן הנאשם לא היה יכול לטעות בגרסתו במשטרה, שכן גם בשיק שנמשך לפקודתו, עבור אגרת התביעה של בנק אלעקארי, נרשם כי הנמשך הוא אשרף ג'סאר עבור בית המשפט. לגבי שיק זה לא היתה כל בעיה להפקידו.

י. הנאשם העיד אפוא גרסת אי אמת הן במשטרה והן בביהמ"ש . איני מאמין לגרסאותיו. ההחלטה על פרטי הנמשך התקבלה ע"י הדירקטוריון של בנק מצר ולא ע"י הנאשם. דירקטוריון הבנק רצה להבטיח כי יעשה שימוש בכספי האגרה על מנת לשלם האגרה. לנאשם לא היתה כל סיבה לבקש כי פרטי הנמשך ירשמו באופן שיסבך אותו בדרכו לשלשול כספי האגרה במרמה לכיסו. לא זאת אף זאת, גם מהודעת הנאשם במשטרה ת/36 ש' 294 עולה, כי אלערוסי מסר לו כי פרטי המוטב שב -ת/41 הנם על פי החלטת בנק מצר ואין ניתן לשנות פרטים אלו.

הבנק רשם את פרטי הנמשך באופן שניתן היה להפקיד השיק רק בביהמ"ש והדבר מעיד כי כוונת הבנק היתה לשלם את סכום האגרה ולא שכר טרחה. עבור הנאשם נוצרה בעייה שכן, לנוכח פרטי הנמשך, לא יכול היה להשתמש בשיק במרמה ולשלשל הכסף לכיסו.

כפי שיובהר להלן, עבירה גוררת עבירה ובשל רישום פרטי הנמשך, כפי שנרשמו ב-ת/41, נאלץ הנאשם להשתמש בדרך עבריינית יצירתית, כדי לפדות השיק.

י"א. העד עיפאת הכחיש כי שוחח עם אלערוסי על אודות הסוואת שכה"ט כאגרה.
במענה לשאלה השיב העד, כי הגורם המוסמך לאשר שכר טרחה או תשלום אגרה בגובה של 2.8 מיליון דולר, הוא דירקטוריון הבנק ולא כל גורם שמעליו.

יצויין, כי עדות אמינה זו מתיישבת עם עדותו האמינה של אלשאזלי, ממנהלי בנק אלעקארי, לפיה הבנק אינו מוגבל באישור שכ"ט התחלתי. עדות זו, כמו גם עדות אלשאזלי, מפריכה את הרציונאל העומד מאחורי קו ההגנה של הנאשם, לאמור: לא היתה לבנקים כל סיבה להסוות את שכה"ט באגרה, שכן הם היו רשאים לאשר את שכר הטרחה.

ברור אפוא, גם מהנימווק דלעיל, שהסכום שעולה כדי 2.5%, שולם עבור אגרה, כפי שעולה גם מפרטי המוטב בשיק.

2. ההסכם בין בנק מצר לנאשם (ת/77)
כפי שיתואר להלן, הסכם שכה"ט (ת/77) שתרגומו לעברית ת/77א1, מדבר בעד עצמו ומקשה גם הוא , בלשון המעטה, לקבל טיעונו של הנאשם כי בדומה להסכם שחתם עם בנק אלעקארי, גם במקרה זה היתה כוונה להגיש תביעה לפס"ד הצהרתי ולהסוות שכה"ט כאגרה. ההסכם נוסח ע"י הנאשם ופאולה חאפז, היועמ"ש של הבנק (עמ' 433 ש' 8).

אשר למהות התביעה, נאמר מפורשות בפתיח להסכם, בניגוד לטענת הנאשם, כי התביעה שתוגש תהא כספית, כלשונו של ההסכם:
"הואיל וצד ב' [הנאשם – א.ש.] פנה לצד א' [הבנק – א.ש.] בהצעה לעקוב אחרי המניות האלה ולהגיש תביעה בדבר קבלת הערכים שלה והרווחים המגיעים עליה, מאז שנת 1929, ועד תאריך זה, צד א' הגיש לצד ב' דו"חות שמאשרים מה שנאמר לעיל" (ההדגשות שלי – א.ש.).

נראה, כי המשמעות היחידה שיש להקנות לתביעה, לקבלת ערכי המניות והרווחים , היא המשמעות של תביעה כספית ולא הצהרתית.

אם לא די באמור לעיל, אזי גם ב"סעיף השני" להסכם ת/77, התחייב הנאשם לדרוש את "ערך המניות... בנוסף לרווחים...". התחייבות הנאשם מפורשת וטענתו כי היה ברור שתוגש תביעה לפס"ד הצהרתי, מופרכת אף מהאמור ב-ת/77.

קשה מאד לקבל את גרסת הנאשם כאילו הסכים להתחייב מפורשות להגשת תביעה כספית והסתמך על "סיכום בע"פ", החושף אותו לתביעות במישורים שונים.

אשר לטענה כי שכה"ט הוסווה כאגרה, עולה אף מההסכם ומהתנהלות הצדדים, כי טענת הנאשם מופרכת.
ראשית, בהסכם זה (שלא כמו בהסכם עם בנק אלעקארי) התחייב הבנק לשלם לנאשם שכ"ט בגובה של 2% " מערך התביעה המבוקשת", אם התביעה תבוטל ע"י הבנק " מבלי להגיש סיבות", או אם הצדדים יגיעו לפשרה. במקרה של קבלת התביעה, ישא האפוטרופוס לנכסי נפקדים בהוצאות לרבות שכ"ט, כפי שיקבעו ע"י ביהמ"ש.

המשותף לסעיף שכה"ט הנדון ולסעיף שכה"ט בהסכם עם בנק אלעקארי, הוא חוסר הבהירות שבניסוחם.

בחקירתו בביהמ"ש, ובניגוד ללשונו של הסכם שכה"ט, טען הנאשם כי סיכם עם פאולה חאפז על שכ"ט בשיעור 2% שישולם לו מראש (עמ' 443 ש' 13-11). בהקשר זה, ראוי לצטט את חקירת הנאשם. משנשאל בחקירה נגדית, הכיצד זה, ישמש תשלום מראש של 2% כהסוואה לתשלום אגרה ששיעורה 2.5%:
"ש. אתה טוען ששכר הטרחה הזה סוכם שהוא ישולם לך כאגרת משפט כסוג של הסוואה. איך אתה מסביר את הפער באחוזים בין אגרת משפט שצריך להיות 2 וחצי אחוז וכך עולה גם מהמכתב ששלחת לפאולה, היית צריך להסביר לה שמדובר ב-2 וחצי אחוז לפי התקנות לבין ההסכמה המחייבת שאתם מסכימים ביניכם על 2%.
ת. זאת היתה בעיה של בנק מסר, לא בעיה שלי".

ברור על פני הדברים, כי אגרה בגובה 2.5% אינה יכולה לשמש מסווה לשכ"ט בסך 2%. אם אמנם אמור סכום האגרה (שהנו 2.5%) לשמש מסווה לשכ"ט, מדוע זה הסכימו ב"כ הצדדים על שכ"ט בשווי של 2% מסכום התביעה ? אם אמנם הוסכם בין הצדדים על הסוואת שכה"ט כאגרה, מדוע לא נוסחה ההסוואה כפי ש"נוסחה" בהסכם שכה"ט עם בנק אלעקארי? אם אמנם סוכם על שכה"ט בשווי של 2% מסכום התביעה שישולם מראש, מדוע זה שילם הבנק לנאשם (ועל כך אין מחלוקת) מראש 2.5% מערך התביעה ?
בהתייחסו לתמיהה זו, השיב הנאשם, בתשובה תמוהה:
"אמרתי שקיבלתי 2 וחצי אחוז, לא הערתי להם והם לא שאלו ולא הייתי חותם על הסכם כזה אם לא הייתי מקבל שכר טרחתי מראש. אני עו"ד ולא עובד חינם ולא עבדתי בשום תיק חינם ועל פי ההסכם הכתוב לא מגיע לי שכ"ט כלל וכלל גם אם הייתי זוכה בתיק, האם זה יתכן?
...
אני משיב שעיפאת איסחאק הוא שביצע את ההעברה כי הוסכם אתו על 2 וחצי אחוז ואני שתקתי למרות שהסכם מדבר על 2% ואם הבנק היה דורש ממני בזמנו להחזיר, הייתי שוקל להחזיר. לא הייתי מיד כותב להם שיק, אלא הייתי שוקל להחזיר".

יתר על כן, אם אמנם סוכם התשלום מראש של שכ"ט בגובה 2% מסכום התביעה, מדוע לא נקבע כי הסכום ששולם מראש יקוזז מהוצאות שכה"ט שייקבעו ע"י ביהמ"ש ?

נראה אפוא, כי כל התמיהות דלעיל מדברות בעד עצמן. חוסר הסבירות בגרסת הנאשם זועקת. לא סוכם עמו על קבלת שכ"ט מראש, בשעור של 2%. טענה זו מנוגדת מפורשות להסכם שכה"ט. לא יתכן שהבנק יפעל בצורה כה שלומיאלית ויסווה שכ"ט כאגרה, ועוד בשיעור שאינו זהה לגובה האגרה. לא סביר שבנק יסכם בע"פ(!) על שכ"ט שישולם מראש בגובה של 2%, אך יעביר בטעות 2.5%, מבלי שאיש יבחין בכך.

הנאשם הבהיר היטב במכתבו להנהלת בנק מצר כי סכום האגרה הוא 2.5% מערך התביעה (ס' 11, ת/75א' ו-נ/21 ). עוד הבהיר להם, בסעיף 11 ל-ת/75א' הנ"ל, כי גם את סכום האגרה יקבלו בחזרה אם הנתבע " יפסיד את התיק". לפיכך, העביר הבנק לנאשם 2.5% מערך התביעה, לצורך תשלום האגרה.
הסכם שכה"ט (ת/77א') כשמו כן הוא, והוא התייחס לשכר הטרחה בלבד. העברת סכום האגרה נעשתה על סמך ת/75א' ו-נ/21.

כאמור, גם במכתבו לסגן יו"ר מועצת המנהלים של בנק מצר, כתב הנאשם ב-נ/21א' כי הבנק לא ישא בהוצאות כלשהן, למעט אגרת בימ"ש.

עינינו הרואות, כי שכ"ט לחוד ואגרות לחוד.

המסקנה המתבקשת היא כי, כעולה מהסכם שכה"ט, שכה"ט לא הוסווה באגרה.

3. תרגום כתב התביעה של בנק מצר לערבית
על פי גרסת הנאשם, הוגשה התביעה לפס"ד הצהרתי על דעת בנק מצר.
הנאשם תירגם לערבית את כתב התביעה (ת/78), שתרגומו לעברית הוא ת/78א'.
עיון ב-ת/78א' מעלה כי בתרגום כתב התביעה לערבית, נכתב מפורשות כי התביעה היא כספית ע"ס 4 06,796,400 ₪ (113 מיליון דולר). בהדרשו לתרגום התביעה שהוגשה, לערבית, ניסה הנאשם להתחמק מהסברי אמת. וכך באו הדברים לידי ביטוי בחקירתו:
"ת. כשתרגמנו את כתב התביעה וכתבנו סכום התביעה ואגרות התביעה, זו היתה בקשה של אלערוסי שנשלח לבנק מצר שיהיה להם אסמכתא ברגע שישאלו בגין האגרות, כי בזמנו לא הסכמתי לתת לו קבלה כמו שעשיתי עם בנק אלעקרי. בתרגום ל ערבית לכתב התביעה בסוף, רואים בסעיף 47א, שתרגומו בעברית בעמ' 14 שורה 13, שהסעד המבוקש הוא שבית המשפט יכריז כי התובע זכאי ל-1000 המניות, שבנק זילכה... בנק זילכה היה בעל המניות המקורי.
ש. ... בתרגום לערבית בכותרת כתוב "תביעה כספית" נכון?
ת. לא כספית. כתוב תביעה אזרחית.
ש. אבל בכל זאת מופיעים בתביעה סכומי כסף שמגיעים. כתוב סכום התביעה וסכום אגרת התביעה.
ת. כן.
ש. למה כך שינית.
ת. בשביל שלבנק מסר יהיה כיסוי למכתב ששלחתי לפאולה חאפז ביום 31.1.08.
ש. לבית המשפט – במילים פשוטות אתה אומר שהתרגום בערבית לא היה נכון?
ת. רק הוספנו את סכום התביעה הכספית וסכום האגרות כדי שיהיה לה כיסוי לעובדה ששולמה אגרה לי ככיסוי של שכ"ט.
ש. ... אבל אתה אומר גם שבגוף התביעה, או יותר נכון בסיומו של התביעה, שהתרגום הוא תרגום נאמן ולכן נאמר בו שהתביעה היא לפסק דין הצהרתי.
ת. נכון.
ש. לבית המשפט – איפה בדיוק נאמר שזה לפסק דין הצהרתי?
ת. אני מפנה לתרגום לעבירת ת/78א1 בסעיף 47 כתוב 'על כן אנו מבקשים מצפים מבית המשפט הנכבד הוצאות פסק דין כדלקמן' ואז יש סעדים הצהרתיים.
ש. ... אבל כתוב שאתם מבקשים פיצוי בסך 406,796,400 ₪. אז לכאורה זה לא פסק דין הצהרתי.
ת. זה המחלוקת ביניו לבין הפרקליטות ובנק מצר בעניין האם התביעה הזו היא תביעה כספית או הצהרתית" (עמ' 350, 351 לפרוטוקול ביהמ"ש).

עינינו הרואות, כי הנאשם גרס תחילה שהבנק היה אמור להבין כי מדובר בתביעה לפס"ד הצהרתי, שכן התביעה תורגמה לערבית ונשלחה לו. רק משהופנתה תשומת לבו לתוספות, שהוספו לתרגום לערבית, התפתל והסביר כי הדבר נעשה לבקשת אלערוסי, ע"מ שלבנק יהיה "כיסוי". הנאשם גם ניסה נואשות להסביר כי מגוף התביעה ס' 47 ניתן ללמוד כי הסעדים שנתבקשו הם הצהרתיים. דא עקא, שנאלץ להודות כי גם בסעיף 47 בגוף התביעה לרשימת הסעדים, נתבקש ביהמ"ש לפסוק סעד כספי בסך 406,796,400 ₪.

גם דרכו הפתלתלה של הנאשם, כמצוטט לעיל, מעידה על חוסר האמינות שבגרסתו.

4. עדות ניזאר ותד
ניזאר ותד עבד כעו"ד עצמאי וסיפק שירותים משפטיים לנאשם. הוא עבד עבור הנאשם בכל הקשור לתביעה של בנק מצר. לדבריו, בעדותו בביהמ"ש, באחד הימים הראה לו הנאשם את השיק שקיבל מבנק מצר והעד שאל הנאשם לפשרו של שיק זה. הנאשם השיב כי מלכתחילה חש ב להגיש תביעה כספית ולפיכך קיבל השיק עבור דמי האגרה. כעבור מספר ימים שאל העד, לדב ריו, את הנאשם " מה קרה עם השיק הזה והוא אמר לי שהוא מצא לזה פתרון ופרע אותו ובבוא העת הוא יסתדר עם המצרים לגבי הכסף הזה" (עמ' 72 ש' 19-14). בהקשר של פרעון השיק התבטא הנאשם בפני העד באומרו שיש לו (לנאשם) ראש קרימינאלי (עמ' 73 ש' 21-15, עמ' 93 ש' 22-18).

יצוין, כי העד כתב לנאשם מכתב, בטרם חקירת המשטרה, ובו ציטט את דברי הנאשם כפי שמסרם בעדותו. הנאשם אמנם הכחיש התבטאויותיו בפני העד, אך נראה כי העד וותד העיד אמת ביחסו לנאשם ההתבטאויות דלעיל. לותד לא היתה סיבה להעליל על הנאשם שסיפק לו עבודה ורווחים למכביר. הוא אף העיד לטובתו, כמפורט לעיל, בכל הקשור לעסקיו של הנאשם עם אלערוסי. עדות העד מתיישבת עם תוכנם של המסמכים שפורטו לעיל ועם העדויות האמינות של עיפאת איסחאק ופאולה חאפז.
התבטאויות הנאשם בפני העד, מפלילות אותו בכל הקשור לנטילת כספי האגרה במרמה.

ז. ראיות וטענות ההגנה

לא נעלמו מעיניי טענות ב"כ הנאשם המתבסס על ראיות שלדעתו תומכות בגרסתו. אומר מייד, אין בראיות אלה, אף לא במשקלן המצטבר, כדי לערער את הראיות החזקות של התביעה כמפורט לעיל. אדון בראיות אלה כסדרן.
1. לטענת ב"כ הנאשם, כי הסכם שכה"ט (ת/77) בכתב יוצר לכאורה מצב אבסורדי, לפיו במקרה של זכייה בתיק, אין הנאשם זכאי לשכר טרחה בסך 2% עליו סוכם. ב"כ הנאשם מתבסס על דברי פאולה חאפז (בעמ' 198 ש' 27, 28), לפיהם הנאשם זכאי לקבלת 2% רק במקרה של משיכת התביעה ע"י הבנק ללא סיבה, או אם הצדדים יגיעו לפשרה.

לדעתי, אין מדובר כלל במצב אבסורדי שכן ברור, על פי הסכם שכה"ט, שבמקרה של זכייה, יקבל הנאשם שכ"ט שייפסק ע"י ביהמ"ש לחובת הנתבע.

לא זאת אף זאת, גם אם היתה, בהסכם שכר הטרחה , פגיעה בשכרו הסביר של הנאשם, אין בכך כדי להצביע על תמיכה בגרסתו. הנאשם, ניהל משא ומתן עם הבנק על שכר טרחתו, אך תכנן לשלשל את סכום האגרה לכיסו, כפי שעשה בדמי האגרה של בנק אלעקארי. מבחינתו, היה בכך רווח כספי גבוה מאד.

2. ב"כ הנאשם מצביע על סתירה בין הסכם שכר הטרחה, לבין נ/ 21. בעוד שלפי ההסכם, במקרה של פשרה , ישלם הבנק לנאשם שכ"ט בסך 2% , הרי שלפי נ/21, במקרה כזה, ישולם שכר הטרחה ע"י הנתבע. אין ב"סתירה" זו כדי לתמוך בגרסתו. נ/21 הוא מכתב, ששיגר הנאשם להנהלת הבנק והוא קדם להסכם. בסופו של דבר, נחתם הסכם שונה. כך גם ב-ת/75א שגם הוא מכתב ששיגר הנאשם, להנהלת הבנק, בטרם נחתם הסכם שכה"ט, מופיע פרט שונה מזה שסוכם לבסוף. ב-ת/75 דרש הנאשם כי במקרה של זכייה בתיק, ישולם לו שכ"ט עו"ד " המוערך ב-10% מאחוז התביעה שישולמו ע"י הנתבע". בהסכם שנחתם משתמעת הסכמה לשכ"ט, כפי שיקבע ע"י ביהמ"ש (ושישולם ע"י הנתבע). הסכם שכה"ט נחתם, לאחר משא ומתן, ואין כל פלא שפרטיו "סותרים" את הצעות הנאשם במכתביו.

3. בניסיון לתמוך בגרסתו, כי הנוגעים בדבר בבנק מצר היו מודעים לכך שמדובר בתביעה לפס"ד הצהרתי, מצביע ב"כ הנאשם על נ/61, פרוטוקול ישיבת ביהמ"ש מיום 6/11/11, שתורגם לערבית ונשלח לבנק. בפרוטוקול נאמר, תוך ציטוט ב"כ האפוטרופוס:
"התביעה הזו בסופו של דבר תצטרך להתנהל כתביעה כספית, או שכתב התביעה יתוקן, יגישו בקשה מסודרת, יגישו תצהיר, נחקור... אבל כיום התביעה כפי שהיא מופיעה היא תאורטית לחלוטין. לעניין הסכומים אנחנו מסכימים להעביר את הנתונים לחברי. השאלה של גובה האגרה היא לא רלבנטית לשאלה אם צריך לשלם אותם. אם הבנק רוצה יכול להגיש בקשה לפטור וכנראה שלא יקבל משום שהוא בנק" – עמ' 3 לפרוטוקול.

בכל הכבוד, עיון בציטוט הנ"ל אינו מגלה כי המדובר בתביעה לפס"ד הצהרתי, אלא ליודעי דבר הגשת התביעה לפס"ד הצהרתי. יתר על כן, בעמ' 2 לאותו פרוטוקול ש' 25, טוענת ב"כ הנתבע, כי: "לעניין שווי התביעה, חברי נתן סכום אסטרונומי... הסכומים שחברי מדברים כאן רחוקים מאד לפי מה שאני זוכרת סכום כל הדיווידנדים זה כמה מאות אלף שקלים, או כמה מיליונים ".
מהטענה דלעיל , ניתן אולי להבין שמדובר בתביעה כספית.

4. ב"כ הנאשם מעלה תמיהה, הכיצד זה ידע אלערוסי על נטילת כספי האגרה בתחילת שנת 2011 ולעומת זאת ידעה פאולה חאפז, היועמ"ש של בנק מצר, על כך רק לאחר מעצרו של הנאשם, דהיינו בתחילת 2012. אליבא דהסנגור, לא ייתכן שלא היתה העברת מידע בין הבנקים בנושא כה חשוב המשותף לשניהם. משתמעת מתמיהה זו, לפי הנטען, הטענה כי בנק מצר ידע על כל המתרחש והדבר היה על דעתו.
אכן, התמיהה דלעיל, תמיהה היא, אך אין בה כדי להפריך את מסכת הראיות המוצקה, שפורטה לעיל. יחסים בין בנקים, כמו גם בין בני אדם, הם לעתים מורכבים וכך גם הדיווחים מהאחד לשני. אפשר שהפסדים גבוהים של בנקים, כתוצאה ממעילות, נשמרים בסוד, מסיבות של מוניטין. אפשר גם שהבנק שאף להסדיר הנושא בהדברות עם הנאשם.

5. גם העובדה שהחקירה הנדונה נפתחה ביוזמת המשטרה ולא בשל תלונת הבנקים, אין בה כדי להצביע על כך שהבנקים סברו שהנאשם פעל כדין. בנקים אינם ממהרים להתלונן במשטרה בשל הפגיעה במוניטין שלהם ובשל השלכות הרוחב. לא זאת אף זאת, ייתכן שהבנקים שאפו להגיע להסדר, ללא התערבות המשטרה וכן אפשר שאי הגשת התלונה בישראל, נבעה בשל יחסי ישראל-מצרים.

ח. סיכום ביניים

שלושה עדים אמינים העידו אפוא, כי הנאשם נטל לכיסו סכום כסף ששולם לו לצרכי אגרה.

מהמקובץ לעיל עולה מסכת ראיות ארוגה שתי וערב, המסבכת את הנאשם בכל המיוחס לו באשר לקבלת כספי האגרה במרמה. גם הסתבכויותיו של הנאשם בגרסאותיו הסותרות והבלתי אמינות, בשאלות מהותיות כמפורט לעיל, מחזקת את ראיות התביעה.

כאמור, מעשי הנאשם בשתי פרשיות הבנקים, מעידים על עדות שיטה ומעשים דומים.

לא זאת אף זאת, תמיהות שציינתי, בקשר לגרסת הנאשם בכל הקשור לבנק אלעקארי, יפות אף לעניין בנק מצר.
המסקנה המתבקשת היא כי הוכחה העבירה של קבלת דבר במרמה המיוחסת לנאשם, בכל הקשור לנטילה במרמה של סכום האגרה שהופקד בידיו.
ט. זיוף המסמך (חתימה על תצהיר) ופתיחת תיק בלשכת ההוצל"פ בירושלים

באישום השני, מייחסת התביעה לנאשם, גם זיוף מסמך. הכוונה כאמור היא לזיוף חתימתו של אלערוסי על גבי תצהיר שהוגש להוצל"פ, על מנת לאפשר פרעון השיק שהופקד בידי הנאשם, ע"י בנק מצר, לפקודת ביהמ"ש, על מנת שבאמצעותו תשולם האגרה.

אין מחלוקת כי הנאשם הפקיד את השיק שקיבל מבנק מצר בלשכת ההוצל"פ, ע"ח חוב של חאמד יוסף בהלול (להלן: " חאמד"), שבגינו נפתח ע"י הנאשם תיק ההוצל"פ.

אליבא דהנאשם, בביהמ"ש, חאמד אכן היה חייב לבנק מיליוני ₪. נפתח לו תיק לצורך גביית חובו , בהתאם לשיקים שהבנק מ צר לו, שכן אלו לא נפרעו ואלערוסי הוא זה שחתם על תצהיר שצורף לבקשה לעיקול שהוגשה לתיק ההוצל"פ (נ/67) (להלן: "התצהיר").

ב-5/3/08, יומיים לאחר הגשת הבקשה נ/67, הגישו הצדדים הסדר דיוני (נ/65), לפיו המשיבים (חאמד והחברה שבניהולו) יכינו שיק בנקאי ע"ס 10,169,910 ש"ח ושיק זה יופקד בקופת ביהמ"ש והבנק יגיש בקשה לסגירת תיק ההוצל"פ נגד חאמד.

לדברי הנאשם, היה אלערוסי שותף להסדר הדיוני, והראיה שבאותו יום ביקש ממנו אלערוסי להחזיר לו את השיקים שנמשכו ע"י חאמד והנאשם השיב לו במכתב (נ/64) בו התייחס ל"הסכם" ( ההסדר הדיוני) ומאוחר יותר החזיר את השיקים (נ/66). לטענת הנאשם, התייחסותו של הנאשם ב-נ/64 (מכתב לאלערוסי) להסכם (שלדבריו הוא ההסדר הדיוני) מוכיחה כי אלערוסי היה מודע להליכי ההוצל"פ וחתם על התצהיר.

הנאשם הכחיש כי זייף את חתימתו של אלערוסי על גבי התצהיר שהוגש להוצל"פ . לדבריו, לאחר ההסדר הדיוני בין חאמד לבנק, ניתן היה לסגור את תיק ההוצל"פ (עמ' 357), אך הוא אכן השתמש בתיק ההוצל"פ על-מנת לקבל התמורה המשוכה לפקודתו בשיק שנמסר לו , ע"י בנק מצר. ההוצל"פ הניחה כי השיק, שנמשך ע"י בנק מצר והופקד בתיקו של חאמד בהוצל"פ, מכסה את חובו של חאמד. בהתאם לבקשת הנאשם, הועבר הסכום המשוך ע "ג השיק לחשבונו הפרטי, שכן הוא ייצג את הבנק בתיק ההוצל"פ.
אשר לסיבה לשימוש בתיק ההוצל"פ, העיד הנאשם כי אלערוסי רמז לו כי הוא רוצה חלק מ"התמורה" שהועברה אליו ע"י בנק מצר והוא (הנאשם) ידע שעליו לשלם גם 50% מס הכנסה. היה זה לאחר שכבר שילם סכומים גבוהים לאלערוסי, עם קבלת הכסף מבנק אלעקארי. הוא אמר אפוא לאלערוסי שלא ישאר לו כלום ובשיחה עם אלערוסי "עלה הרעיון... להחליף את השיק לפקודת בימ"ש ולהפקיד אותו במסגרת תיק הוצל"פ של חייב לבנק שקוראים לו יוסף בהלול [חאמד – א.ש.] ... איש שבפועל חייב לבנק סכומי מיליונים " (עמ' 355 ש' 24-21) . כאמור, בדרך זו ניסה לדחות, לדבריו, את תשלום המס.

הגרסה דלעיל סותרת לחלוטין את גרסת הנאשם במשטרה (ת/36).
בחקירה במשטרה מ-19/1/12 מסר הנאשם כי לא יכול היה להפקיד את השיק בחשבונו. הוא יצר קשר עם אלערוסי אשר מסר לו, כי לא יוכל לשנות את מה שרשום בשיק בהתאם להנחיות שקיבל מבנק מצר. על כן פתח תיק הוצל"פ בשם בנק אלעקארי והכסף הופקד בקופת ההוצל"פ, ואז הועבר לחשבון הנאשם (ת/36 ש' 292-288). הנאשם מסר עוד, כי אלערוסי הוא שביקש ממנו לפתוח תיק הוצל"פ (ת/36 ש' 294) ולאחר מכן הוסיף, שזו היתה החלטה משותפת שלו ושל אלערוסי (ת/36 ש' 296). בחקירתו במשטרה מיום 20/1/12 נשאל שוב בעניין זה והשיב, כי כבר ענה בהרחבה בעניין בחקירה הקודמת (ת/41).

הנאשם בעדותו שלל הטענה כי פעל כנ"ל על מנת להסתיר את מקור הכסף (עמ' 358 ש' 2).
אף שהנאשם טען כי חאמד אכן היה חייב מיליונים לבנק ולכן נפתח לו תיק הוצל"פ, הוא הודה בביהמ"ש כי תיק ההוצל"פ נפתח רק על מנת שיוכל לפדות את השיק שקיבל מבנק מצר (עמ' 447 ש' 29, עמ' 449 ש' 20, עמ' 450 ש' 20, 21). הנאשם אף התחמק תחילת מלהשיב האם ההסדר הדיוני דלעיל הוא שקרי (עמ' 450 ש' 16-4), אך הודה לבסוף כי בהסכם הדיוני רשם פרטים שאינם נכונים (עמ' 449 ש' 27-19).
כאמור, הנאשם טען כי אלערוסי היה שותף לכל מעשיו ואף חתם על התצהיר כמפורט לעיל.

אלערוסי הכחיש כי חתם על התצהיר ומכאן טענת התביעה, כי הנאשם זייף את מסמך התצהיר בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות (ס' 11 לאישום השני בכתב האישום המתוקן ). טענה זו מבוססת על עדותו של אלערוסי ועדותו המתחמקת, הבעייתית והסותרת של הנאשם בכל הקשור לתיק ההוצל"פ. עוד מצביעה התביעה על כך, כי אין מחלוקת שאלערוסי לא חתם על התצהיר בפני הנאשם, שכן התצהיר שוגר בפקס. כמו-כן, הפנתה התביעה לכך שהחתימה, ה נחזית להיות חתימתו של אלערוסי על התצהיר, מופיעה בדף נפרד, תוך "קפיצה" על מספור סעיף, בין הדף הראשון של התצהיר לבין הדף השני. עוד התבססה התביעה על כך שבמשרד של הנאשם נמצאה חתימה וחותמת של אלערוסי על נייר לבן (ת/6). הנאשם טען כי לא ידע על קיומו של מסמך זה עד לחקירת המשטרה ולא ידע ליתן הסבר לקיומו של ת/6 (עמ' 449 ש' 13-3).

אכן הראיות הנסיבתיות שהציגה התביעה והכחשתו הנמרצת של אלערוסי, כי חתם על התצהיר שהוגש להוצל"פ וכי היה שותף לפעולות המרמה שבוצעו בתיק ההוצל"פ והתנהלותו של הנאשם בכל הקשור לפרשיות הנדונות, לרבות זיוף הקבלה, מחשידות מאד את הנאשם כי אכן זייף את חתימתו של אלערוסי. לא זאת אף זאת, בפני אלערוסי לא הוצג כלל נ/64 התומך בגרסת הנאשם והוא לא נשאל על מסמך זה.

יחד עם זאת, בשל ספקותי בכל הקשור לאמינותו של אלערוסי, נותר אצלי ספק סביר שמא אלערוסי אכן חתם על התצהיר. ספקותי מתגברים גם בשל האמור ב-נ/64, ממנו עולה כי ב-5/3/08 דיווח הנאשם לאלערוסי כי הגיש ללשכת ההוצל"פ "את ההסכם אשר שלחתם לנו חתום בין הבנק לחאמד בהלול" (נ/64 ס' 2) . לא נעלם מעיני כאמור, כי המסמך לא הוצג, משום מה , לאלערוסי בחקירתו הנגדית וכי , בניגוד לאמור ב- נ/64, לא הבנק הוא ששלח ההסכם לנאשם , שכן הנאשם הוא שחתום על ההסכם.

יחד עם זאת, כאמור, נותרו עדיין בליבי ספקות בשל עדותו הבלתי אמינה של אלערוסי, כמפורט לעיל.

אין בכך משום קביעה כי אלערוסי המנוח אכן חתם על התצהיר וכי ביקש להיות שותף ברווחיו של הנאשם, אך יש בקביעתי כדי להביא לזיכויו, מחמת הספק , של הנאשם מאשמת זיוף המסמך.

ודוק, ייתכן שאלערוסי כלל לא היה אמור להיות שותף לרווחי הנאשם בגין פידיון השיק במרמה, אך היה שותף לרווחים אלו בעקיפין, בשל השקעת הנאשם בעסק המשותף לו ולאלערוסי בקהיר.
המדובר בסברה בלבד , ש כן לאלערוסי המנוח לא הוצג המסמך דלעיל ולא ניתן היה להביאו כעד הזמה, משום שנפטר.

אף שאני מזכה הנאשם, מחמת הספק, מזיוף חתימתו של אלערוסי ע"ג התצהיר, נראה שבהתנהלותו של הנאשם, בכל הקשור לפידיון השיק, תוך פתיחת תיק ההוצל"פ לצורך פדייתו של השיק והטעיית ההוצל"פ , יש כדי להצביע על חוסר אמינותו של הנאשם, שלא בוחל ב אמצעים כדי להשיג מבוקשו. אף אם הדבר נעשה בשיתוף פעולה עם אלערוסי, אין בכך כדי להפחית מאחריותו של הנאשם באשר לנקיטת הדרך הפתלתלה בה נקט.

אישום שלישי - נטילת סכום הכסף שיועד לפרופ' אשר מעוז

אין מחלוקת כי בנק אלעקארי העביר לנאשם 940,000 דולר, על מנת לממן את הליווי האקדמי של תביעתו , כפי שסוכם בין הנאשם לפרופ' מעוז.

הסכום הנ"ל הנו חלקו של בנק אלעקארי בשכר הטרחה, שהובטח לפרופ' מעוז ע"י הנאשם, עבור סיועו בכל הקשור לתביעות. סה"כ סוכם עם פרופ' מעוז על קבלת שכ"ט של 6,000,000 ₪, שישולמו בחלקים שווים הן ע"י בנק אלעקארי והן ע"י בנק מצר.

בנק מצר סירב להעביר את חלקו , במימון שכר טרחתו של פרופ' מעוז, ואו אז, הסכים בנק אלעקארי להלוות לנאשם 940,000 דולר עבור מימון שכר המומחה פרופ' מעוז. היה זה לאחר שהנאשם איים כי יפסיק הטיפול בתיקים אם לא יועבר הסכום במלואו.

אין מחלוקת כי הסכומים דלעיל לא הועברו כלל לפרופ' מעוז והם נשארו ברשותו של הנאשם. התביעה מייחסת לנאשם "רק" את גניבת 940,000 הדולר (שאינם ההלוואה), שהועברו לו ע"י בנק אלעקארי ושיועדו לתשלום שכ"ט פרופ' מעוז.

1. גרסאות הנאשם
גרסת ב"כ הנאשם בתגובתו בע"פ לכתב האישום היתה, כי אכן קיבל הסכום הנ"ל של 940,000 דולר, שהועבר אליו והופקד על ידו ועדיין מופקד אצלו, אך מאחר שפרופ' מעוז לא נתן לו כל שירות, לא העביר לו את התשלום. בהמשך ביקשו ב"כ הנאשם להוסיף כי הנאשם קיזז סכום זה על חשבון שכר הטרחה שהגיע לו בגין טיפול בתיקים נשוא כתב האישום. לדבריו, לא דיווח למס הכנסה על "הכנסה" זו. גרסתו הכתובה של הנאשם הוגשה מאוחר יותר והיתה שונה. לדבריו, הכסף שהועבר אליו הנו תוספת לשכר טרחתו לצורך מימון מומחה לפי שיקול דעתו. סכום שכר טרחה זה הושקע ע"י הנאשם בחוות דעת מומחים. גם בתדפיס הבנק של הנאשם נרשם כי סכום הכסף הועבר אליו כשכ"ט. מנהלי הבנק ידעו כי הנאשם לא שילם הכסף למומחה והכסף מוחזק על ידי הנאשם כשכר טרחה שעתיד לשמש אותו לתשלום למומחה בו יבחר.

בגרסת הנאשם בביהמ"ש יש למעשה כמה גרסאות שונות:
א. סכום הכסף הופקד ועדיין מופקד בבנק על מנת שישולם למומחה.
ב. סכום הכסף הושקע למימון חוות דעת מומחים.
ג. סכום הכסף קוזז ע"ח שכר טרחתו של הנאשם מהתיקים נשוא המשפט.

בעדותו בביהמ"ש מסר הנאשם גרסה נוספת, כי פנה לאלשאזלי בבקשה לשאת בהוצאות שכ"ט פרופ' מעוז. אלשאזלי השיב לו כי עפ"י ההסכם עם הנאשם, האחרון הוא שצריך לשאת בשכ"ט המומחים. "הוא אמר שאם הבנק יתן את החלק שלנו למומחים, זה יקוזז משכה"ט שלי שישולם בסוף. אמרתי לו בסדר. הכוונה לאחר שנזכה בתביעה ואקבל את ה-7% המגיעים לי עפ"י ההסכם".

יושם אל לב, זוהי בעצם גרסה רביעית. בעוד שבאחת מהגרסאות דלעיל טען הנאשם כי קיזז (בעבר) את הסכום הנ"ל משכר הטרחה שהגיע לו, הרי שגרסתו בעדותו היא כי הכסף נמסר לו על מנת שבבוא היום (בעתיד) יקזז סכום זה משכה"ט המגיע לו.

אם לא די בכך, אזי בחקירתו במשטרה, מסר גרסה חמישית. לדבריו, לא העביר הכסף שקיבל לפרופ' מעוז, שכן הלה לא עשה דבר (ת/50 ש' 70-68). כאשר נשאל מה עשה עם הכסף השיב כי הכסף נמצא "בשליטתי" וכי הוא עיכב אותו על חשבון שכר הטרחה (ת/50, ש' 73).

בחקירתו הנגדית בביהמ"ש נתבקש הנאשם להסביר את פשר הסתירה, לאמור, מצד אחד טען בביהמ"ש כי הכסף הועבר אליו כשכר טרחתו, מצד שני טען (במשטרה) כי הכסף עדיין אצלו וכי עיכב הכסף על חשבון שכ"ט, והשיב:
"אני מתכוון ל-940,000 דולר בתדפיס הבנק בשכם. אני מתכוון בזה לסכום שהועבר מבנק אלעקרי ולא להלוואה שהועברה מבנק אלעקרי. במשטרה בת/50 התכוונתי לפן האזרחי, כלומר בזמן שהעדתי במשטרה והייתי עצור הבנק הגיש נגדי תביעה על ההלוואה של מיליון הדולר ואז בבקשת רשות להתגונן טענתי שהכסף שלקחתי בגין ההלוואה, הייתי אמור לשלם עבור סיוע משפטי לפרופ' מעוז ופרופסורים אחרים, ואז היות ולא שילמתי את הכסף הזה, הכסף הזה אני זכאי לו כשכ"ט אפילו בגלל ההפרה של הבנק".

בהמשך העיד כי כאשר אמר במשטרה "עכבתי אותם", "הכוונה היתה שכל מכלול הכספים שקיבלתי עיכבתי אותם ע"ח שכ"ט עו"ד. במשפט הזה, עיכבתי אותם הכוונה שזה שכר טרחתי" (עמ' 467 ש' 20).

יאמר כבר עתה, תשובת הנאשם לגרסתו הסותרת אינה מובנת ואינה נכונה. ראשית, בחקירתו במשטרה הוא נחשד בפלילים ומה לו כי ייתן "תשובה אזרחית". שנית, תשובתו במשטרה ניתנה לגבי כל ה כסף שקיבל מבנק אלעקארי (גם תשלום עבור פרופ' מעוז וגם ההלוואה) ולא רק לגבי חלק מהסכום (ראו ת/50, ש' 76-68). גם הניסיון הכושל של הנאשם להסביר כי כאשר התבטא במשטרה במילים "עכבתי אותם", "הכוונה שזה שכר טרחתי" - דינו להידחות.
לנאשם אין קשיי התבטאות בעברית. כמי שעוסק בעריכת דין, הוא יודע גם יודע, את ההבדל בין סכום כסף שהועבר אליו כשכר טרחה, לבין סכום כסף שהוא מעכב ע"ח שכ"ט עו"ד.

תשובותיו הסותרות של הנאשם וניסיונו הכושל להסביר את פשר הסתירה מעידים על אי מהימנותו, גם בכל הקשור לקבלת שכר הטרחה שיועד לפרופ' מעוז ומעשיו של הנאשם בסכום זה.

2. גרסאות העדים והמסקנות העולות מהן
מעדותו של אלשאזלי, שהותיר בי, כאמור לעיל, רושם אמין עולה, כי סכום הכסף שהעביר לנאשם עבור פרופ' מעוז "היה [הנאשם – א.ש.] אמור לשלם את זה לפרופ' מעוז... ע"מ שישמש יועץ בתיק זה" (עמ' 237 ש' 30; וכן ראו עמ' 255 ש' 16-12).

גרסתו המהימנה של אלשאזלי בדבר יעוד הכסף בצירוף גרסתו הבלתי מהימנה של הנאשם, מביאה אותי לידי קביעה כי סכום הכסף (940,000 דולר) שהועבר לנאשם, יועד לתשלום מיידי לפרופ' מעוז, שלא ע"ח שכר הטרחה של הנאשם.

גם טיוטת ההסכם (שלא נחתמה) בין הנאשם לפרופ' מעוז (ת/10, נספח לאסופת מסמכים ל'), מעלה כי הנאשם "קיבל תקציב מהבנקים הנ"ל למימון שכר טרחתו של פרופ' מעוז". מן הסתם נוסחה טיוטת הסכם זה על סמך דברים שהוחלפו בין פרופ' מעוז לנאשם.

הכסף שהועבר לנאשם לא היה אפוא שכר טרחתו, שהוא רשאי לשלמו כראות עיניו, אלא תקציב למימון הליווי האקדמי של פרופ' מעוז.

אני מאמין לפרופ' מעוז שהנאשם כלל לא סיפר לו על העברת המחצית השניה של שכה"ט שיועד לו (ההלוואה בסך 940,000 דולר שנמסרה לנאשם ע"י בנק אלעקארי). על העברת סכום זה נודע לו לראשונה מאלשאזלי (וראו תכתובת פנימית של פרופ' מעוז, מסמך ל"א ב-ת/10; וכן ראו התכתובת של פרופ' מעוז עם אלשאזלי ועם הנאשם (ת/10 מסמכים ל"א, ל"ב, ל"ג)), מהן עולה מפורשות, הפתעת פרופ' מעוז, עת נודע לו לראשונה מאלשאזלי, כי הבנק העביר לנאשם את מלוא סכום הכסף עבורו וכי הנאשם הוליך אותו שולל.

המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל, כי בנק אלעקארי העביר לנאשם 940,000 דולר על מנת שישלמם לפרופ' מעוז, עבור ליווי אקדמי של התביעה. במהלך המשפט הסתבר, כי קיימת מחלוקת עובדתית ומשפטית בין הנאשם לפרופ' מעוז על אודות חובת הנאשם לשלם את שכר טרחתו של פרופ' מעוז. הנאשם טען כי בהתאם למסוכם בינו לבין פרופ' מעוז, היה עליו לשלם לנאשם, בשלבים, לפי התקדמות עבודתו של פרופ' מעוז. כיוון שהלה לא פעל בהתאם למסוכם ולא עשה מאומה, לא שילם לו. פרופ' מעוז טען לפרשנות שונה של המסוכם והצביע על כך שבנושאים מסויימים פעל וחיווה דעתו בפני הנאשם.

לצרכי המשפט שבפניי, אין צורך שאכריע במחלוקת העובדתית משפטית הנ"ל.
די לי בקביעה שבנק אלעקארי שילם לנאשם 940,000 דולר על מנת שיועברו כשכ"ט לפרופ' מעוז והנאשם החזיק סכום זה בשליטתו ולא דיווח לבנק על כך שלא נעשה שימוש בכסף.
הנאשם מסר כאמור מספר גרסאות על יעודו של הכסף שהועבר אליו. ברור ממכלול הראיות כי הכסף הועבר, כאמור, על מנת שיהווה "תקציב" ממנו ישולם שכרו של פרופ' מעוז.

אני מאמין לאלשאזלי כי סבר שהכסף שולם לפרופ' מעוז. הדבר אף עולה מהתכתובת בינו לבין פרופ' מעוז, כמובא לעיל.

נראה, כי גם לאחר שלנאשם הועברה ב-31/3/10 כהלוואה, המחצית השנייה של סכום שכה"ט שיועד לפרופ' מעוז, המשיך הנאשם להעלים עובדה זו מפרופ' מעוז ואף הודיע לו, כי: "הבנקים (לקוחות) אינם מעוניינים בליווי אקדמאי" (מסמך כ"ז, ת/10 מ-4/1/01). מכתב זה נכתב ע"י הנאשם, לאחר שפרופ' מעוז כתב לו מכתב נזעם. מעדותו של אלשאזלי לא עלה כלל כי לא היה מעוניין בליווי האקדמי של פרופ' מעוז. נהפוך הוא.

יתר על כן, כאמור ב-31/3/10 קיבל הנאשם (כהלוואה) על חשבון חלקו של בנק מצר בהוצאה, את המחצית השניה של הסכום שיועד לפרופ' מעוז. הדבר לא הפריע לו לכתוב לפרופ' מעוז ב-15/4/10 (ת/10 אסופת מסמכים כ"א), כי: "אין כל התקדמות עם בנק מסר עד יום זה".
נראה, כי הנאשם ניסה להעלים מפרופ' מעוז כי הכסף ע"ח שכר טרחתו של מעוז הועבר אליו. פרופ' מעוז, בדבריו המהימנים, מסר כי סבר שהסכום שהועבר מבנק אלעקארי, נמצא בסניף הבנק ברמאללה ולא בידי הנאשם. הנאשם טען כי הודיע לפרופ' מעוז כי הוא (הנאשם) קיבל הכסף מבנק אלעקארי, אך אני מעדיף את עדותו המהימנה של פרופ' מעוז על פני עדותו הפתלתלה של הנאשם. ודוק, הנאשם מסתמך על מייל ששלח לפרופ' מעוז בפברואר 2010 והודיע שבנק אלעקארי שילם חלקו. מכך אין ניתן להבין בהכרח כי הכסף נמצא בידי הנאשם.

הנאשם אף העלים מהבנקים העובדה כי לא שילם לפרופ' מעוז (כאמור בעדותו של אלשאזלי המהימנה בעיני).

לא זאת אף זאת, חליפת המכתבים ת/10, בין פרופ' מעוז לבין הנאשם, תומכת בעדותו של פרופ' מעוז, כי מאז חתימת ההסכם ביניהם, התחמק הנאשם מלהשיב למכתביו ומלהפגש עמו. הוא קבע פגישות וביטלן. נראה, כי לנאשם לא היתה כל כוונה לשלם לפרופ' מעוז את חלקו. הוא לא הצביע על מכתב אחד ששוגר לאחר קבלת הסכומים דלעיל, שבו ביקש מפרופ' מעוז לסייע בידו ע"י הכנת תכנית עבודה ו/או חוות דעתי משפטית. נראה שניתק מגע במכוון על מנת שלא יצטרך לשלם. נראה גם, כי סכום שכר הטרחה עליו סוכם עם פרופ' מעוז (6 מיליון ₪!) בתוספת מע"מ, הנו גבוה מאד. קיימת מחלוקת בין פרופ' מעוז לנאשם מי הציע סכום זה. כל אחד מהם טוען שהשני נקב בסכום שכה"ט. אף אם הייתי מאמץ את גרסת הנאשם כי פרופ' מעוז הוא שדרש סכום זה, הרי שמפתיעה העובדה כי הנאשם, אף לגרסתו, לא ניסה כלל להתווכח על גובה שכר המומחה.
ודוק, אליבא דגרסת הנאשם בביהמ"ש אמור היה הסכום שמשולם לפרופ' מעוז, להיות מנוכה מסכום שכר הטרחה שייפסק לטובת הנאשם בסוף המשפט. היתה אפוא לנאשם סיבה טובה, להתמקח עם פרופ' מעוז על גובה שכר טרחת פרופ' מעוז.

גם ראייה נסיבתית זו, תומכת במסקנתי, כי היתה לנאשם "סיבה טובה" להסכים לתשלום סכום זה, להסתירו ולשלשלו מאוחר יותר לכיסו.
ודוק, הנאשם קיבל מבנק אלעקארי הסכום שיועד לפרופ' מעוז, בתחילת שנת 2010. בנק אלעקארי גילה את המעילה ב"כספי האגרה" בתחילת 2011. עד אז לא החזיר את הכסף לבנק ואף לא השאיר סכום זה, כפיקדון, עד שישלם למומחה או למומחים.

נראה אפוא, כי לנאשם לא היתה כלל כוונה לשלם לפרופ' מעוז את חלקו. כאמור בעדותו, הוא משך את הכספים במזומנים (עמ' 323 ש' 32 ועמ' 324 ש' 1) ולא התכוון להחזירם.

י. מסקנות משפטיות

1. אין חולק על כך, שאם אכן קיבל הנאשם, בנאמנות, בהיותו עורך דין, המייצג את הבנקים, את סכומי הכסף, מבנק אלעקארי ובנק מצר, על מנת שישמשו אותו בתשלום אגרות עבור תביעות כספיות והוא שלשל בעורמה ובתחבולה את סכומי הכסף הגבוהים מאד לכיסו ואף שינה מסמכים וזייף קבלה על מנת להעלים את מעשיו, אזי עבר את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, דהיינו שתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין.

2. כמו כן, הנאשם הודה בזיוף הקבלה, כמפורט לעיל ולפיכך אני מרשיע אותו בעבירת הזיוף המיוחסת לו בכתב האישום . אין ספק שהזיוף נעשה על מנת לאפשר לו לממש את קבלת סכום האגרה שהועבר לידיו. הנסיבות החמורות מתבטאות בעצם ביצוע העבירה ע"י עורך דין, שאמור להיות נאמן של לקוחותיו ובסכום הגבוה שהתקבל במרמה. לפיכך , עבר גם את עבירת הזיוף המיוחסת לו בפרט האישום הראשון.

3. קביעותי העובדתיות, כמפורט לעיל, מחייבות אפוא הרשעה בשלוש העבירות המיוחסות לו בפרט האישום הראשון והשני, וכך אני קובע.

4. כיוון, שמחמת הספק, קבעתי כי לא הוכח שהנאשם זייף את התצהיר שצורף לבקשה שהוגשה להוצל"פ, אני מזכה אותו מביצוע עבירה של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 סיפא + סעיף 420 לחוק העונשין , ככל שהדבר נוגע לחתימת אלערוסי על התצהיר שהוגש להוצאה לפועל.
5. שאלות משפטיות סבוכות יותר מתעוררות באשר לעבירות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה וסעיף 13(א) לחוק איסור הלבנת הון. אדון אפוא בסוגיות אלו.

אישומים רביעי וחמישי - לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה
1. הנאשם הואשם כאמור בשתי עבירות של מרמה , לפי סעיף 220(1)+(2)+(4)+(5) לפקודת מס הכנסה - לפי הנטען באישום הרביעי והחמישי, בנק עלאקארי ובנק מ צר הפקידו אצל הנאשם כספים בנאמנות בסכומים של מיליוני ש"ח, אותם שלשל הנאשם לכיסו, אך נמנע מלדווח על כך לרשויות המס.

2. בתשובתו לאישום הודה הנאשם כאמור, שהסכומים הנטענים באישומים הנ"ל, אכן התקבלו על ידו וטרם דווחו לשלטונות המס. הוא הודה בביצוע עבירה של אי דיווח למס הכנסה , אך ללא כוונת מרמה.
כמו כן, הודה הנאשם כי הכספים שקיבל מבנק אלעקארי ובנק מצר חייבים במס. לדבריו, התכוון רק לדחות את מועד תשלום המס, בשל הוצאות כבדות שהיו לו, בשל מימון חלק מהוצאות הקמת החווה בקהיר.

3. בסיכומיו טען הנאשם , כי התביעה לא הוכיחה את היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירות המס. עוד טען, כי בעדותו הודה בעבירת אי דיווח, בציינו כי "התכוון לדווח בעתיד לאחר שיקבל את כל ההשקעה שלו שהשקיע בפרויקט עם אלערוסי". כן טען כי לו רצה להתחמק מתשלום מס, לא היה מפקיד את הכספים בחשבונות הבנק שלו. ולראיה לכך שלא התכוון להסתיר את הדיווח מרשויות המס, הפנה הנאשם ל-ת/56, חשבונית בה דיווח על סכום של 841,328.14 ₪ כפקדון וסכום נוסף של 9,000,000 ₪ כפיקדון. כך גם ב- ת/55 דיווח כי התקבל אצלו סכום של 8,255,555 ₪ בעבור פיקדון. בהקשר זה נטען כי "נכון שהדיווח לא היה מדויק וצוין [לגבי סכומי האגרה – א.ש.] 'פיקדון' ולא שכ"ט, אך הנאשם בחקירתו סיפק הסברים וציין כי ביקש להמתין עם הדיווח עד אשר יתבררו כל הוצאותיו" . עוד נטען, כי אי הדיווח נבע מטעות בתום לב מצד הנאשם ולא הוכח זדון וכוונה להתחמק מתשלום מס, קרי, לא הוכח היסוד הנפשי של העבירה.

4. לטענת התביעה בסיכומיה, את היסוד הנפשי הנדרש בעבירה, קרי, את הכוונה להתחמק מתשלום המס באמצעות אי הדיווח , ניתן להוכיח בהסתמך על כלל הנסיבות. לפיכך, עצם העובדה שהנאשם נמנע מלדווח בדוחות השנתיים על הכנסה בשיעור של מיליוני ש"ח, העדרו של הסבר סביר לאי הדיווח (והסתירות שבהסברים), ההתנהלות הכרוכה במרמה מול ההוצאה לפועל, הרישום הכוזב בחשבוניות ועצם העובדה שהנאשם לא דיווח על הכספים עד להגשת כתב האישום נגדו (בחלוף כ-5 שנים מהמועד בו צמחה ההכנסה המתוארת באישום הראשון) - מעידות על כי הנאשם עשה את המעשים בכוונה להתחמק מתשלום מס. עוד נטען, כי גם אם תתקבל טענתו של הנאשם כי ביקש לדחות את מועד תשלום המס, הרי שעל-פי הפסיקה יש לראות בו כמי שעשה את המעשים בכוונה להתחמק מתשלום המס.

דיון
1. סעיף 220 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] קובע כך:

"220. אדם אשר במזיד, בכוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס, עבר אחת העבירות המנויות להלן, דינו...
(1) השמיט מתוך דו"ח על פי הפקודה כל הכנסה שיש לכללה בדו"ח;
(2) מסר בדו"ח על פי הפקודה אמרה או תרשומת כוזבות;
...
(4) הכין או קיים, או הרשה אדם להכין או לקיים פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות, או שזייף או הרשה לזייף פנקסי חשבונות או רשומות;
(5) השתמש בכל מרמה, ערמה או תחבולה, או הרשה להשתמש בהן;
...".

2. כאמור, המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב השאלה אם התקיים בנאשם היסוד הנפשי שבעבירה הנ"ל, שכן אין מחלוקת כי הנאשם שלשל לכיסו כהכנסה סכומים שהוא רשמם בדיווחיו לרשויות המס ובחשבוניות, כפיקדון ולא דיווח עליהם כהכנסה. ודוק, על -פי הפסיקה אף כאשר מדובר בהכנסה שנצברה ממקור בלתי חוקי, היא חייבת במס (ראו : ע" פ 6734/97 דב רבינק נ' מ"י (פורסם בנבו).

3. על היסוד הנפשי שבעבירה לפי ס' 220 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] ועל דרכי הוכחתו, קבע ביהמ"ש העליון ב-ע"פ 1182/99 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פד"י נד(4) 2000 את הדברים הבאים:

"כדי להרשיע את הנאשמים בעבירה לפי סעיף 220, צריך שבנוסף לקיום מודעות מצד הנאשם לטיב המעשה ולקיום הנסיבות, תתקיים אצלו כוונה להשיג את היעד של התחמקות ממס...
את המודעות לרכיב הנסיבתי – בענייננו, מודעות לקיום חבות במס – ואת הכוונה המיוחדת (להלן ייקראו שתי אלה – הכוונה הפלילית) ניתן להוכיח בהסתמך על כלל הנסיבות. כמו במקרים אחרים שבהם נדרשת הוכחה של כוונה פלילית מצד הנאשם, קיים קושי להוכיח יסוד זה כשאין הנאשם עצמו מודה בקיומו. לפיכך כוונה זו מוכחת בדרך-כלל בראיות נסיבותיות . בנסיבות מסוימות, עשיית מעשה ודרך התנהגות מסוימת ילמדו על קיומה של הכוונה הפלילית, ובמקרים אחרים, כלל נסיבות המקרה עשוי להצביע על כך. אם נחזור לענייננו, כשהנסיבות מצביעות בכיוון מסקנה חד-משמעית בדבר קיום כוונה פלילית, ואין הסבר סביר אחר לאותן נסיבות, המסקנה המתבקשת היא שהתקיימה הכוונה כאמור. לעתים, עצם השמטת הכנסה מדוחות על הכנסות שמגיש נישום תלמד על קיום כוונה להתחמק מתשלום מס, כשאין להשמטה זו כל הסבר סביר אחר. לדוגמה, אם אדם מצהיר על הכנסה בסך פלוני כשהכנסתו על פי ספ ריו גבוהה יותר, המסקנה של כוונה להתחמקות ממס נלמדת מעצם המעשה, באין לה כל הסבר סביר אחר (השווה: ע"פ 502/73 שוורצברג נ' מדינת ישראל, בעמ' 206 וכן ע"פ 143/73 מדינת ישראל נ' זיידל, בעמ' 26). לעומת זאת אי דיווח על הכנסה, אפילו אי הדיווח הוא על הכנסה בשיעור גבוה והוא נמשך לאורך זמן, לא יביא למסקנה כזו, אם נסיבות המקרה מלמדות שהנישום האמין בכנות שאין חלה עליו חובת דיווח על אותה הכנסה..." (ההדגשות שלי – א.ש.) .

4. נראה, כי מודעתו של הנאשם לחובתו לשלם מס על כספי האגרה ששלשל לכיסו, אינה שנויה במחלוקת.

איני מאמין לנאשם, כי התכוון לדחות את דיווחיו למס הכנסה. די לעיין בחלק מעדותו של הנאשם בנושא זה, כדי להתרשם עד כמה עדותו, בביהמ"ש, אינה מהימנה.

בעדותו בביהמ"ש הנאשם העיד כי התכוון לדווח למס הכנסה על הכנסותיו, לאחר שיחשב את ההשקעות שהיו לו אצל אלערוסי. לשאלת התובע: " מה הקשר בין ההכנסות מהבנקים "להשקעות כאלה ואחרות שביצעת עם אלערוסי לטענתך, למה צריך לחכות " (ההדגשות שלי – א.ש.), השיב הנאשם:
"אני עוסק מורשה, כל כסף שנכנס אלי, יש גם כסף שיוצא ממני. בחישובים כמה כסף נכנס אלי ומפחיתים ממנו כמה כסף הוצאתי וזה לא משנה אם התקבל הכסף מעסקים או משכירות או ממשכורת. זה לא משנה. מבחינת חישובי המס קיבלת בשנה מסוימת X הוצאת Y, אתה משלם על זה מס. נכון שיש ב-Y, בהוצאות, גם הגדרות, למשל אם קנית רכב אז לא מפחיתים את כל סכום הרכב, אם הרכב הוא לא רכב מסחרי וזה שונה מרכב פרטי. בעסקים כסף שקיבלתי מחו"ל והשקעתי חזרה בחו"ל, זה כסף שבהתחשבנות הסופית אני משלם עליו מס הכנסה.
ש. כל הטענה הזו שלך מבוססת על חוו"ד שקיבלת מרואה חשבון כלשהו?
ת. לא. אני עובד כעצמאי מאז שנת 96 וזה מספיק שנים שרכשתי את הניסיון הזה. גם פעם השכרתי נכס וגם דיווחתי למס הכנסה על תקבולים מהנכס וגם היה בחשבון של המשרד שלי למרות שהנכס לא קשור לעריכת דין".

תשובה מבולבלת זו, שאין בינה לבין דיני המס ולא כלום, כשהיא נשמעת מפי עו"ד, מעידה על כך שמדובר בתירוץ שבא לכסות על כוונתו שלא לשלם מס.

בהמשך, כאשר ב"כ המאשימה מפנה את הנאשם לכך שהוא רשם את "ההכנסות" מהבנקים כפקדון (ת/55, ת/56) כבר ביולי 2007, עוד בטרם השקיע בחווה של אלערוסי, שינה הנאשם לפתע את גרסתו והעיד על כך כי אין המדובר בניכוי הוצאות הכרוכות בהשקעתו בחווה של אלערוסי, אלא בהוצאות שהיו אמורות להגרם לו בשל רמזיו של אלערוסי כי הלה רוצה להתחלק עמו בשכר הטרחה (עמ' 492 שורה 8-1).

5. יתר על כן, הראיות שהוגשו במהלך המשפט, מצביעות בעליל על כך שלנאשם היתה גם כוונה להתחמק מתשלום המס, הן לגבי התשלום שקיבל מבנק אלעקארי והן לגבי התשלום שקיבל מבנק מצר. מסקנתי מתבססת, בין השאר, על הנימוקים הבאים:

א. סכומי האגרה נרשמו ברישומי הנאשם בפקדונות, אף ששולשלו לכיסו , והנאשם לא דיווח עליהם כהכנסות במשך 4-5 שנים לפחות (עד למועד הגשת כתב האישום). תקופה כה ארוכה של דיווח כוזב והשמטת הכנסות, מעידה כשלעצמה, ובוודאי בהצטברותה לנימוקים נוספים, על כוונה להשיג את יעד ההתחמקות ממיסים (ראו גם ת"פ (ת"א) 7753/06 מדינת ישראל נ' אנוש).
ב. אין המדובר בהתנהגות חריגה מקרית, אלא בשני מקרים, בה ם נהג הנאשם באופן דומה.
ג. פרעון השיק מבנק מצר, נעשה בדרך עבריינית, יצירתית ומתוחכמת, כאילו סכום השיק יועד לתשלום חובו של מאן דהוא אחר, באופן שהיה אמור להקשות גם על גילוי ההכנסה.
ד. זיוף הקבלה המעידה על תשלום הכסף שנתקבל מבנק אלעקארי עבור האגרה, מתיישב אף עם הדיווח הכוזב של רישום סכום האגרה כפקדון ולא כהכנסה.

נראה אפוא כי התביעה הוכיחה אף את יסודות העבירות, לפי פקודת מס הכנסה, שיוחסו לנאשם.

אישום ראשון ושני - לפי ס' 3 (א) לחוק איסור הלבנות הון, התש"ס-2000
1. התביעה מייחסת לנאשם כאמור, שתי עבירות של איסור הלבנות הון, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: " החוק"). לפי הנטען באישומים הראשון והשני, הנאשם עשה בכספים שקיבל מבנק אלעקארי ובנק מ צר, שהנם רכוש אסור, פעולות שונות (רכישת רכב, משיכת כספים, המרה למזומן וכיו"ב) שאליבא דהתביעה נועדו להסתיר או להסוות מקור הכספים.

2. לטענת הנאשם בסיכומיו, אין המדובר ברכוש אסור, אלא בכספים שהתקבלו כשכ"ט שהגיע לנאשם במסגרת ייצוגם של הבנקים בתביעות כנגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים.
לטענת התביעה בסיכומיה, העדרו של הסבר סביר לפעולות שביצע הנאשם בכספים, מעיד על קיומו של היסוד הנפשי, קרי, הכוונה להסתיר את מקור הכספים.

3. סעיף 3(א) לחוק כדלהלן:
"העושה פעולה ברכוש, שהוא רכוש כאמור בפסקאות (1) עד (4) (בחוק זה – רכוש אסור), במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו, דינו - ...
(1) רכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה;
(2)...
(3)...
(4)...".

על פי סעיף ההגדרות (סעיף 1) לחוק "עשיית פעולה ברכוש" משמעה:
"הקניה או קבלה של בעלות או של זכות אחרת ברכוש, בין בתמורה ובין שלא בתמורה, וכן פעולה ברכוש שהיא מסירה, קבלה, החזקה, המרה, פעולה בנקאית, השקעה, פעולה בניירות ערך או החזקה בהם, תיווך, מתן או קבלת אשראי, ייבוא, ייצוא ויצירת נאמנות, וכן ערבוב של רכוש אסור עם רכוש אחר, גם אם הוא אינו רכוש אסור".

מכאן, שעל מנת להרשיע נאשם בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק, על המאשימה להוכיח כי הנאשם עשה ברכוש , שמקורו בעבירה , את אחת הפעולות המנויות לעיל, וזאת " במטרה להסתיר או להסוות את מקורו, את זהות בעלי הזכויות בו, את מיקומו, את תנועותיו או עשיית פעולה בו".

סעיף 2 לחוק, קובע:
"(א) בפרק זה, "עבירה" – עבירה כמפורט בתוספת הראשונה...".

התוספת הראשונה שבחוק מפרטת את כל העבירות הרלוונטיות לעניין סעיף 3. וכך קובע סעיף 11 לתוספת הראשונה:
"(11) עבירות לפי סימן ו' לפרק י"א של חלק ב' לחוק העונשין, למעט עבירות לפי סעיפים 416, 417 ו-432".

עינינו הרואות, כי התוספת הראשונה לחוק מונה מגוון עבירות, ובהן מרבית העבירות לפי סימנים ו' ו-ז' לפרק י"א של חלק ב' לחוק העונשין, לרבות קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (סעיף 418 + 420 לחוק העונשין) (לעניין האישום הראשון והשני).

4. אין ספק כי הנאשם אכן עשה פעולה בסכומי הכסף שניטלו על ידו במרמה. הוא העבירם לבעלותו ורכש בהם את מה שיוחס לו בכתב האישום. המחלוקת הנה, האם אכן בפעולותיו בסכומי הכסף שנטל במרמה, התכוון להס תיר את מקור הכסף. בתשובתו הכתובה לכתב האישום, הודה כי רכש את הרכוש המפורט בכתב האישום, אך כפר במטרתו להסוות ולהסתיר את מקור הכספים. לעומת זאת, בסיכומים להכרעת הדין אפשר שזנח טיעון זה והתמקד בטע נה כי לא הוכח שנעשתה פעולה ברכוש אסור, שכן סכומי הכסף שולמו כשכר טרחה.
5. למרות שכאמור, הנאשם לא טען עוד בסיכומיו כי לא רכש את אשר רכש, במטרה להסוות ולהסתיר את מקור הכספים, אתייחס מחמת הזהירות, גם לטענה שנטענה בתשובה בכתב, בתחילת המשפט.

ב"כ המאשימה עותר להרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 3(א) לחוק ובסיכומיו טען כי עצם משיכת הכספים, שהורתם במרמה, מחשבון הבנק של הנאשם, המרתם לכסף מזומן והשימוש שהנאשם עשה בהם ובהמחאות בנקאיות המשוכות מחשבונו בלא שסיפק הסבר סביר לכך, מעידה על כוונתו "להסתיר את מקור הכסף, זהות בעלי הזכויות בו, מיקומו, תנועתיו ועשיית הפעולות בו". והוא הדין לגבי רכישת הרכב, אותו רשם הנאשם על שם אישתו, שאף היא "מעידה על הרצון להרחיק את הנאשם באופן מלאכותי מהרכוש שהתקבל במרמה", לשון הסיכומים.
לחלופין גורס ב"כ המאשימה, כי יש מקום להרשיע את הנאשם בעבירה המנויה בסעיף 4 לחוק, אשר איננה דורשת כל כוונה מיוחדת.

איסור הלבנת הון, היסוד הנפשי בעבירה לפי סעיף 3 (א) - דיון

1. כעולה מדברי ההסבר בחלק הכללי להצעת חוק איסור הלבנת הון, התשנ"ט-1999 [ה"ח 2809, עמ' 420], חוק איסור הלבנת הון נחקק בראש ובראשונה במטרה להילחם בתופעה זו, הנהוגה בקרב עברייני הפשע המאורגן וסוחרי הסמים, המשמשת כלי שרת בידי גורמים אלה לשימור רווחי הדמים של פעילותם העבריינית והשארתם בידם.

"הלבנת הון היא עשיית פעולה ברכוש, לעיתים באמצעות המערכת הפיננסית, במטרה להטמיע רכוש, שמקורו בפעילות עבריינית, בתוך רכוש הנושא אופי חוקי ותמים, תוך טשטוש מקורו הבלתי חוקי של הרכוש.
שיטות הלבנת ההון הן רבות ומגוונות, אך המכנה המשותף של רובן הוא ניצול היעילות, המחשוב והגלובליזציה של המערכות הפיננסיות העולמיות לתהליך מובנה של שימוש במערכות אלה. לשם הפקדת כספים והעברתם ממקום למקום תוך הסוואת זהותם של בעלי הזכויות בהם ומקורם של הכספים.
התהליך כולל, בין היתר, פעולות של "מיקום" כספים (לרוב מזומנים בסכומים גדולים) במערכת פיננסית לגיטימית באופן המטשטש טשטוש מירבי את מקורם האסור של הכספים ומקשה את איתורו. כן כולל התהליך פעולות פיננסיות לגיטימיות נוספות, כגון המרה, הפקדה, משיכה ועוד כאלה פעולות הנעשות בין גורמים הממוקמים במדינות שונות. הפעולות האמורות נעשות בדרך של "הטמעתו" של הרכוש במערכת הכלכלית הליגיטימית, כך שלא ניתן לשחזר את מקורו העברייני" (דברי ההסבר לה"ח, עמ' 420) (ההדגשות שלי – א.ש.).

2. ב"כ המאשימה טען בסיכומיו כאמור כי בהפקדת הכספים (שנתקבלו במרמה) ע"י הנאשם בחשבון הבנק שלו, במשיכתם ככסף מזומן וכהמחאות בנקאיות וברכישת הרכב שנרשם ע"ש אשתו, התמלא רכיב המטרה. אך האמנם כך? האם עמדה התביעה בחובת הוכחת המטרה שלשמה נעשו הפעולות כאמור? אודה כי שאלה זו הטרידה אותי לא מעט.

3. מחד גיסא, ברי כי מדובר בכספים שהם בבחינת "רכוש אסור". מדברי ההסבר של הצעת החוק עולה כי אף פעולה פיננסית לגיטימית לכאורה הנעשית ב"רכוש אסור" עשויה להיחשב לפעולה אסורה במסגרת החוק; ואכן ביהמ"ש אינו יכול ליתן יד למצב בו כסף נגוע, שהורתו בעבירה, מתערבב ונטמע בכסף כשר, שהוא בעצם המהות של הלבנת הון. כאימרתו הידועה של המשנה לנשיא (כתוארו אז) חשין "מטרתם של מלביני הון היא להפוך כסף שחור לכסף לבן, רכוש שהאדים להלבין כשלג, להעלות כספים מצינורות הביוב ולעדנם בניחוח של פרחי אביב" (ע"א 9796/03 חסיב שם טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 397).

מאידך גיסא, גם הקלות שבה אדם, לאו דווקא מי שביצע את עבירת המקור, עשוי למצוא עצמו מואשם בעבירה חמורה אך בשל כך שהפקיד כספים החשודים להיות ממקור לא כשר ועשה בהם שימוש , היא תוצאה קשה. בפרט, שאם באותה סיטואציה היה משאיר את הכספים בידו ולא מפקיד אותם ו/או מבצע בהם פעולה אחרת, כלל לא היה עובר עבירה של הלבנת הון.

4. הדברים הולכים ומתעצמים גם נוכח "הפיחות" שחל בדרישת הכוונה המיוחדת שבעבירה. כך למשל, בפסיקה נדונה השאלה האם ניתן ליישם את הלכת הצפיות בהקשרו של רכיב המטרה הדרוש לסעיף. בע"פ 8325/05 בלס נ' מדינת ישראל (ניתן ב- 10.1.07) החיל ביהמ"ש את הילכת הצפיות ונאמר שם:
"כפי שקבעה השופטת ד'  ביניש (בתוארה אז), הלכת הצפיות יכול שתחול גם בעבירות מטרה, שאינן תוצאתיות, כשהצפיות היא תחליף לשאיפה להשיג את המטרה (רע"פ 7153/99 אלגד אורי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 729, 749-750), ובלשונו של פרופ' פלר: 'המודעות להתממשות היעד הטמון במטרה המייחדת את המחשבה הפלילית בה תלויה התהוות עבירה פלונית כאפשרות קרובה לודאי שקולה כנגד השאיפה להגשמת היעד או להשגתו, ויש בה כדי לשמש תחליף למטרה בהעדרה של אותה מטרה' (ש.ז. פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך א', עמ' 607). (וכן ראה לעניין זה ע"פ 6269/99 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 496).

לענייננו – המערערים ודאי היו מודעים ל"התממשות היעד" קרי טשטוש עקבותיו של הכסף" (ההדגשה שלי-א.ש.).

לעניין החלת הלכת הצפיות, ראו גם אמרת אגב ב-ע"פ 8551/11 (ניתן ב-12/8/12) יצחק סלכגי נ' מדינת ישראל, (פורסם במאגרים).

5. המלומדים גרוסמן, בלקין וליכט, סבורים כי נטיית ביהמ"ש לאמץ את הלכת הצפיות להוכחת יסוד המטרה שבסעיף 3(א) לחוק "בעייתית. היא מביאה להפחתה בדרישה להוכחת היסוד הנפשי בעבירה שכל כולה נשענת על יסוד הכוונה דווקא. היקפו של היסוד העובדתי בעבירה לפי סעיף 3 (א) רחב ביותר. כל פעולה ברכוש שמקורו בעבירת מקור נכנסת להגדרת היסוד העובדתי של סעיף זה, ואף מהווה, כשלעצמה, עבירה לפי סעיף 4.
היסוד המבחין בין סעיף 3 (א) לסעיף 4 הוא היסוד הנפשי, דהיינו, הוכחת המטרה להסתיר ולהסוות את מקור הרכוש. ההפחתה בדרישת ההוכחה ביחס ליסוד הנפשי, מיסוד נפשי של כוונה ליסוד נפשי של מודעות להתממשות היעד כאפשרות קרובה לוודאי, מרחיבה מאוד את תחולת העבירה, שהינה בעלת תחולה רחבה ממילא" (ראו: גרוסמן, בלקין וליכט, איסור הלבנת הון להלכה ולמעשה, מהדורה שנייה מורחבת 2013, בעמ' 35).

חרף הביקורת לעיל, נראה כי על פי הפסיקה כי ניתן להחיל את כלל הצפיות על הוכחת הכוונה המיוחדת הנדונה.

6. בע"פ 2333/07 תענך נ' מדינת ישראל (ניתן ב- 12/7/10) (להלן: "פרשת תענך") נאמר (הגם שבאמרת אגב) כי לכאורה, "תכליתו של חוק איסור הלבנת הון אשר תוארה בהרחבה לעיל, מצדיקה את החלתה של הלכת הצפיות ומשכך מצא לנכון בית המשפט המחוזי להחיל הלכה זו על המקרה שלפנינו ולקבוע כפי שקבע. ואולם, נראה כי בכך נפלה שגגה מלפניו של בית המשפט המחוזי שכן, במקרה שלפנינו ממלאות פעולותיהם של המערערים את היסוד הנפשי של "כוונה מיוחדת" הדרוש לשם קיום יסודותיה של העבירה הקבועה בסעיף 3(א) ל חוק איסור הלבנת הון, באופן המייתר את הצורך בדיון בשאלת תחולתה של הלכת הצפיות על עבירה זו" (ההדגשות שלי – א.ש.) .

יש לציין כי בפרשת תענך העבירו הנאשמים בצורה גלויה למדי, דרך המערכת הבנקאית, את "הרכוש האסור" שקיבלו, לחשבונות ילדיהם וניסו, בין השאר, להיבנות מהטענה כי פעולות ההעברה ה"גלויות" שביצעו "אינן יכולות להוות ניסיון להסתיר את זהותם של בעלי הזכויות בכסף ומשכך, מעשיהם אינם מהווים הלבנת הון" (לשון פסה"ד).
אך עיקר הדגש בהנמקת ביהמ"ש העליון מושם על שאר הנסיבות, שמהן נלמדת לשיטתו המטרה - לרבות שאלת עיתוי העברת הכספים (בסמוך למועד חקירתם של הנאשמים במשטרה), ההסברים שסיפקו אודות הפעולות הפיננסיות שביצעו, הימנעותם מלהעיד מעורבים אחרים, אלה שייעצו להם על ביצוע ההעברות כביכול וכיוצא באלה. על כן, נקבע כי אין להחיל את הלכת הצפיות בנסיבות המקרה. ודוק, הרכוש האסור בפרשת תענך, לא הועבר לחשבונות הנאשמים, אלא לחשבונות ילדיהם.

עוד נקבע בפרשת תענך כי:

"חוק איסור הלבנת הון אינו מבחין בין פעולת הסתרה 'מתוחכמת' לבין פעולת הסתרה שהיא 'פשוטה' ואינו מבחין בין פעולות הסתרה קשות לגילוי לבין כאלה שניתן לגלותן באמצעות חקירה פשוטה. בהקשר זה, סבורים אנו כי מן הראוי ליישם את ההלכה הנוהגת בשיטת המשפט האמריקאית, ולפיה חוסר תחכום או כישלון בהסתרת הכסף אינם מקדימים טענת הגנה לפיה בוצעו הפעולות בתום לב [ראו למשל:United States v. Nattier 127 F.3d 655, 659 (8th Cir. 1997); United States v. Montoya, 945 F.2d 1068 (9th Cir. 1991); United States v. Jackson, 935 F. 2d 832 (7th Cir. 1991)]. עצם כישלונן של הפעולות שננקטו לשם הסוואת סכומי הכסף ועצם העובדה שפעולות אלה הינן פעולות פשוטות לכאורה, אשר התגלו בסופו של יום ללא קשיי חקירה מיוחדים, אינם מעלים או מורידים מן המסקנה כי הפעולות האמורות אכן ננקטו וכי יש בהן כדי להוות עבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון", (פיסקה 255 לפסה"ד).

7. לעניין ניתוח סעיף 3(א) לחוק, נקבע ע"י בית המשפט העליון ע"פ 8551/11 יצחק סלכגי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 12/8/12):

"היסוד העובדתי בסעיף 3 מורכב מרכיב התנהגותי בדבר 'עשיית פעולה' ומרכיב נסיבתי לפיו הפעולה נעשית ב 'רכוש אסור'. היסוד הנפשי בסעיף דורש כי עשיית הפעולה ברכוש האסור תעשה מתוך כוונה להסתיר או להסוות את מקורו, מיקומו וכיוצא בזה. אין מדובר בעבירת תוצאה, שכן אין דרישה כי התוצאה המיוחלת בדבר הסתרת או הסוואת הרכוש האסור אכן תתממש. במקביל, זוהי עבירה שמאופיינת בדרישה של 'כוונה מיוחדת' – על העושה לפעול מתוך 'כוונה להסתיר'. המחוקק ביקש שלא לשוות נופך פלילי אך לעשיית פעולה ברכוש אסור כשלעצמה, ודרש כי תהיה מלווה ביסוד נפשי מיוחד" (שם, בפסקה 31).

ובהמשך:

"סעיף 3(א) נוקט בנוסח של 'להסתיר את מקורו' ומכאן ניתן ללמוד כי הוא מיועד להגביל את תחום פריסתו למצבים שבהם כוונת העושה אינה מתייחסת לעצם הסתרת הכספים או הרכוש (כדי להסתיר עובדת ביצועה של עבירת המקור), אלא רק למצבים שבהם קיימת כוונה להסתיר את הכספים או הרכוש כך שיתאפשר שימוש עתידי בהם. כוונה מיוחדת זו מתיישבת היטב עם תכליתו של חוק איסור הלבנת הון. השלב הראשון בחתירה אל היעד של מלביני כספים – 'להפוך כסף שחור לכסף לבן' – הוא הסתרת מקורם של כספים או רכוש בעצם ביצוע עבירה. במלים אחרות, הסעיף מסתפק בהסתרה שהולכת מעבר להסתרת העבירה המקורית – אך אינו דורש כוונה המתייחסת לתהליך הלבנת ההון כולו – אלא רק לשלב הראשון שלו (שבלעדיו אין מבחינת מלביני ההון)", (פסקה 35) (ההדגשות שלי – א.ש.) .
י"א. סיכום ביניים

מהמקובץ לעיל עולה, כי פעולת הסתרת מקור הכספים ו/או זכות בעלי הזכויות בהם, אינה חייבת להיות מתוחכמת. כמובן, אין צורך בהוכחת הצלחת פעולת ההסתרה. יחד עם זאת, על התביעה להוכיח כי הסתרת מקור הכספים או זהות בעלי הזכויות היא על מנת לאפשר "שימוש עתידי בהם", על מנת שהכסף השחור יולבן, ולא על מנת להסתיר את עצם ביצוע הפעולה העבריינית, שהפכה את הרכוש ל"רכוש אסור".
חוזרת אפוא הקושיה למקומה. האם עצם הפקדת הכספים בחשבון בנק פרטי והשימוש בכספים היא פעולת הסתרה? ככלל, התשובה לשאלה זו אינה פשוטה. האמנם מי שמפקיד כספים בחשבון בנק שלו (להבדיל מחשבון לגיטימי אחר) מתכוון להעלים מקורם? האם ההפקדה והמשיכה לצורך שימוש בכספים מעידה על הכוונה הנ"ל? האם עצם הפקדה ישירה בחשבון אישי, אינה מקילה דווקא על גילוי מקור הכספים וזהות בעלי הזכויות? האם אין ניתן לומר כי דווקא השארת הכספים בידי המקבלם במרמה ( "מתחת לבלטות"), היא , היא המשבשת את האפשרות לגלות את מקור הכספים וזהות בעלי הזכויות בהם? מנגד, האם הטמעת כספים שמ קורם בעבירה, עם סכומי כסף "לבנים" בחשבון בנק פרטי ומשיכתם ועשיית שימוש בהם, אינה מקשה על גילוי מקור הכספים או לפחות על ז הות בעלי הזכויות?

נראה לי, לא בלי הסוס, כי הכף נוטה לכך שמן הדין לקבוע שככלל, בהעדר נסיבות אחרות, אין בהפקדת כספים בחשבון בנק פרטי של העבריין המפקיד ובמשיכתם לצרכי קניות גלויות , כדי לבסס כוונה להסתרת מקור הכספים או זכויות בעליהם.

נראה, כי לא לפעולת "הסתרה" קלת ערך, אם בכלל, כזו, התכוון המחוקק בחוקקו את סעיף העבירה החמור הנדון. כאמור, אפשר שעצם ההפקדה בחשבון פרטי בבנק (ומשיכת הכספים) אמורה להקל על גילוי בעלי הזכויות ומקור הכספים.

הנאשם החזיק בכספי האגרה בנאמנות. בעלי הזכויות בכספים אלו הם הבנקים שהפקידו הסכומים דלעיל, כפיקדון בידיו, על מנת שישלם את סכומי האג רה.

על פי סעיף 39 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה"): "עורך דין ינהל חשבון בנק נפרד לכספים שהופקדו בידיו בנאמנות".

כלל ידוע זה, שהנו מאושיות כללי האתיקה, היה ידוע מן הסתם, גם לנאשם. הוא לא הפקיד הכספים בחשבון נאמנות נפרד, אף לא עם קבלתם. ברור שעשה זאת , משום שהתכוון ליטול אותם במרמה, אך אפשר שגם על מנת להקשות על זיהוי מקורם וזהות בעלי הזכויות בהם. גם אם לא זאת היתה כוונתו, אפשר שצפה ברמה גבוהה מאד של הסתברות, כי אי ציות לכלל אתיקה בסיסי זה, יסתיר הזיהוי האמור. בכך ניתן אולי לייחס לו, על פי כלל הצפיות, את הכוונה הנדרשת לפי החוק. ודוק, הנאשם רשם סכום האגרה כפקדון, אך לא הפקידו בחשבון הנאמנות.

יחד עם זאת, התביעה לא ייחסה לנאשם הסתרת מקור הכספים, בכך שלא הפקידם בחשבון נאמנות. הוא כלל לא נחקר על כך. לנאשם לא ניתנה אפשרות להתגונן מפני טענה זו. אפשר שגם במקרים אחרים, נהג בניגוד לכללי האתיקה ולא הפקיד סכומי פקדון בחשבונות נאמנות, מבלי שהיתה לו כוונת הסתרה. אפשר גם שלא הפקיד הכספים בחשבון נאמנות, משום שרצה להקשות על גילוי נטילתם במרמה ולא משום שניסה להס תיר מקורם. אפשר שלא צפה, ברמה גבוהה של הסתברות, כי פעולתו תקשה גם על גילוי מקורם של הכספים או של בעלי הזכויות בהם.

בשל האמור לעיל, אני מזכה הנאשם מביצוע העבירה של איסור הלבנת הון, לפי סעיף 3(א) לחוק, ככל שהיא נוגעת לסכום האגרה, שהועבר לנאשם ע"י בנק אלעקארי.

יחד עם זאת, אין חולק שהוכחו, במקרה זה, יסודות העבירה, לפי סעיף 4 לחוק. לפיכך, אני נעתר לבקשתה החילופית של התביעה ומרשיע הנאשם בביצוע עבירה של עשיית פעולה, ברכוש אסור (סכום כסף שהנו מעל 500,000 ₪, כקבוע בתוספת השניה לחוק).

בכל הקשר לסכום האגרה של בנק מצר, נהג הנאשם בתחכום גדול, בהפקידו הכסף בהוצל"פ, תוך יצירת מצג שווא , כי בעל הזכויות בשיק הוא החייב חאמד. מפעולה זו ניתן להסיק כי הנאשם, התכוון גם התכוון, להסתיר מקור הכסף ומקור ב עלי הזכויות בו, או לפחות צפה, ברמה גבוהה מאד של הסתברות, כי הדבר אכן יסתיר את מקור הכסף וזהות בעלי הזכויות בו. מכאן שלפחות לאור הלכת הצפיות, הוכחה הכוונה המיוחדת הנדרשת.

המסקנה המתבקשת היא שיש להרשיע את הנאשם בעבירה של איסור הלבנת הון, לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 ובעבירה נוספת של איסור עשיית פעולה ברכוש אסור, לפי סעיף 4 לחוק .

אישום שלישי - גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393(2) לחוק העונשין
אין חולק על כך כי משנטל הנאשם את סכום הכסף שהופקד בידיו, על מנת שיעבירו לפרופ' מעוז ולא התכוון כלל להעבירו לפרופ' מעוז, אזי עבר העבירה המיוחסת לו שכן נתקיימו כל יסודותיה. גם אם נטל הכסף מלכתחילה, על מנת לשלמו לפרופ' מעוז, והחליט מאוחר יותר לגנבו, עבר העבירה הנדונה.

על פי קביעותיי דלעיל , אכן התקיימו כל יסוד ות העבירה ולפיכך אני מרשיע אותו בעבירה הנדונה.

י"ב. סוף דבר

אני מזכה הנאשם מעבירת זיוף מסמך (התצהיר), כמיוחס לו בכתב האישום.
אני מרשיע את הנאשם בשתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין וכן בעבירה של זיוף מסמך (הקבלה) בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 418 סיפא + 420 לחוק העונשין.
אני מרשיע את הנאשם בעבירה של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393(2) לחוק העונשין.
אני מרשיע הנאשם בשתי עבירות של מרמה לפי סעיפים 220(1) + (2) + (4) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש].
אני מרשיע הנאשם בעבירה לפי סעיף 3 (א) לחוק איסור הלבנת הון, ובעבירה נוספת לפי סעיף 4 לחוק.

ניתנה היום, כ' אלול הכ' אלול תשע"ג, 26 אוגוסט 2013, במעמד הצדדים.