הדפסה

מגידיש ואח' נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ ואח'

המערערים:

  1. דינה מגידיש
  2. ניסים מגידיש

ע"י ב"כ עו"ד ש. בן עמי
נגד
המשיבים:
1. בנק מזרחי טפחות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ח. גליקו
2. לוי חיים
3. עמק פארם בע"מ
4. שחר גת השכרת רכב וליסינג בע"מ
שלושתם ע"י ב"כ עו"ד י. סגל

פסק דין

השופט א. ואגו:
זהו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום באשדוד (כב' השופט א. ברגנר), שניתן ביום 13/4/14, בתיק ת.א 103/10, ובו נדחתה תביעת המערערים למתן סעד הצהרתי בדבר בטלותו של משכון , לרבות שטר משכנתא (להלן: "המשכון"), שנרשם לטובת המשיב 1 ( להלן: "הבנק"), על זכויותיהם בבית מגורים באשדוד.

התביעה ביחס למשיב 3 נדחתה על הסף, מנימוקים שאינם רלוונטיים לערעור כעת.

למערערים, שהם בני זוג, זכויות בבית ברח' אטלי באשדוד, גוש 2004 חלקה 52 ( להלן: "הבית"). הזכויות רשומות ע"ש המערערת 1 (להלן: "דינה" . בעלה, המערער 2, יכונה להלן " ניסים").

הבנק פתח בהליכי מימוש המשכון שעל הבית, מאחר שהוא היווה בטוחה להחזרת הלוואה ע"ס 1,000,000 ₪ ( להלן: "ההלוואה"), שהעמיד הבנק, בסמוך ליום 3/8/08, לזכות המשיב 2 (להלן: "לוי"), ושתשלומי הפרעון העיתיים בגינה לא הוזרמו לבנק כסדרם. דינה ערבה להלוואה זו, וכאמור, חתמה על מסמכי מישכון הבית כבטוחה להחזר. נ יסים חתם על כתבי הסכמה וויתור כנדרש על ידי הבנק למקרה שיהיה צורך לממש המשכון. במקביל להלוואה שניתנה מהבנק ללוי, נטלו המערערים הלוואה, בסכום זהה , מהמשיב 4, חברה בשליטת בנו של לוי , לאחר, שבו ביום, נערך הסכם הלוואה נוסף, על אותו סכום, בין המשיב 4 ללוי ולפיו הלווה לוי לחברה את הסכום הנדון.

היעד הסופי של כספי ההלוואה היה שנוי במחלוקת בין הצדדים, וקביעתו השליכה על ההכרעה בעתירת המערערים לבטל המשכון.

לוי טען, גרסה שאומצה, לימים, גם על ידי הבנק, כמשקפת את המציאות לאשורה, ולבסוף אף נקבעה כנכונה עובדתית, בפסק הדין, שמדובר היה בהלוואה "סיבובית", למימון השלמת בניית הבית בידי המערערים, והזרמתה דרכו נעשתה רק משום שהמערערים לא היו יכולים לקבל הלוואה ישירה על שמם. לשיטה זו, הסך מיליון ₪ הגיע בפועל למערערים, הם אלה שדאגו להחזרים החודשיים, כל עוד בוצעו, ומשחדלה ההלוואה להיפרע, הרי, בדין מבקש הבנק לממש המשכון, שדינה נתנה לטובתו. מ ניעי לוי להיחלץ לעזרת המערערים, בדרך זו, ולקדם קבלת ההלוואה עבורם, תוך הסתייעות בקשריו הטובים עם מנהל סניף הבנק בנתיבות, היו על רקע היכרות בין הצדדים, ציפייה לתמורה כספית מהמערערים על מאמציו, ואפשר גם לצורך יצירת קשרים עסקיים עם בניהם של המערערים.

מנגד, טענת המערערים וגרסתם היתה, שהם, בתמימותם, נפלו קורבן לנכונותם לסייע ללוי ולערוב לו להלוואה שיקבל מהבנק, שאותה לא החזיר כסדרה, ושאושרה לו מתוך רשלנות הבנק כלפיהם, ועל רקע מערכת יחסים אישית – חברתית, בין לוי למנהל הסניף. הם טענו, שנאותו לסייע במתן ערבות להלוואה שלוי נוטל, בין היתר , משום שסכום של 350,000 ₪ מתוכה, יועד ממילא להחזיר הלוואה שלוי נטל מבנם. עוד טענו, שכאשר הוחתמו על המסמכים בבנק, לא הוסבר להם דבר על ידי הפקידה, ורק נאמר להם היכן לחתום, תוך הפרת חובות זהירות כלפיהם. הם סברו, ולא הוסבר להם אחרת, שביתם שמושכן, בעצם אינו בסכנה, שכן, אף אם ההלוואה לא תוחזר על ידי לוי, תחילה ימצה הבנק נגדו את כל ההליכים, כולל מימוש נכסיו הרבים. שכנועה של דינה לחתום על מישכון הבית כבטוחה להלוואת לוי, היה, לשיטה זו, פרי של קנוניה משותפת למנהל הסניף וללוי, במקרה הגרוע, ולפחות – תוצר של רשלנות והפרת אמון מצד הבנק כלפיה.

אקדים ואטעים, כדי להקל על הבנת הכרעת בימ"ש השלום ועל ליבון הערעור כעת, שאלמלא הטענות הקשות שהועלו גם כלפי הבנק, והתנהלותו בפרשה, ספק אם יעודה של ההלוואה ו"עסקת היסוד" שבין המערערים ללוי ולחברה, המשיב 4, היו רלוונטיים לשאלת תוקפו של המשכון ואפשרות מימושו. גם אם דינה נ יאותה, משיקוליה, להעמיד בטוחה לטובת הבנק, בעבור הלוואה שהועמדה לזכות צד ג', במקרה שלנו – לוי, אין בכך כל פגם חוקי או פסול במישור אחר, ולכאורה, זכותו של הבנק לפעול למימוש הבטוחה, נגזרת רק מהמערך החוזי המסדיר את מתן ההלוואה, הבטחת פרעונה, וסדרי מימוש הבטוחות, ככל שהוסכם על "דירוג" מחייב לכך, כגון התחייבות למיצוי כל ההליכים האפשריים כלפי מקבל ההלוואה הישיר תחילה. ברם, בה במידה, ככל שבית המשפט היה משתכנע, שהסכמת דינה למישכון הבית נעשתה מתוך העלמת עובדות, או הטעייה, או הפרת חובות זהירות כלפיה, מצד הבנק ועובדיו, ושאין מדובר בגמירות דעת אמיתית ומודעת מצידה, לעשות כן, תוך הבנת ההשלכות והסיכונים, אזי, אפשר שהדבר היה יורד לשורשה של עסקת המשכון והיתכנות מימוש הבית והיפרעות הבנק מתמורתו את יתרת חוב ההלוואה.
מנגד – ככל שמדובר, אכן, ב"הלוואה סיבובית", ובגדרה דינה וניסים קיבלו מיליון ₪ מכספי הבנק, סכום שלא הוחזר כסדרו, גם אם ההלוואה הוזרמה דרך "צינור", שהוא לוי, אזי, יקשה עליהם לשכנע, ולעתור לסעד מדיני היושר, להצהרה , שלפיה הבטוחה המרכזית להחזר החוב, מישכון הבית, בטלה ומבוטלת, ומותירה את המלווה – בעל המשכון, בידיים ריקות.

על רקע האמור לעיל, נקל להבין, שליבת הכרעתו של בימ"ש השלום, והרציונל מאחורי דחיית תביעת המערערים, היו בקביעה עובדתית, נחרצת ומנומקת , שלפיה גרסת דינה קרסה "כמגדל קלפים", ואין בה אמת, וכי מדובר, חד וחלק, בבני זוג שקיבלו סכום גדול לרשותם, חדלו, בשלב מסויים להחזירו, או, נכון יותר, לדאוג להחזרתו דרך לוי, וחפצו, בחוסר תום לב, ובדרך סבוכה ומפותלת, להתחמק ממימוש הבטוחה שנתנו בשעתו , מדעת ובהסכמה, להבטחת ההחזר.

העדפת גרסת המשיבים באשר לנסיבות ההלוואה ויעודה, והדחייה הנחרצת של גרסת המערערים, תוך הגדרתה למעשה כמסכת כזבים, התבססה, ראש וראשונה, על אמרות שנתנה דינה בפני חוקרי המשטרה, ביום 13.10.09, במסגרת חקירתה באזהרה שהתנהלה, כנגדה וכנגד אחרים, לרבות מבני משפחתה, בחשד לעבירות של הלבנת הון, עבירות מס וקשירת קשר. אותה עת, אומנם כבר הוגשה בקשת הבנק למימוש הבית ללשכת ההוצל"פ (התיק נפתח ביום 19.7.09), אולם, תביעת המערערים בפני בימ"ש השלום, שבמסגרתה הועלה שלל הטיעונים כנגד תקפות המשכון, טרם באה לעולם (זו הוגשה רק ב-2010).

בפני חוקרי המשטרה, נתנה דינה גרסה הסותרת חזיתית את כל שנטען, לימים, בפני בימ"ש השלום. היא הודתה ואישרה , שהבנק הלווה לה ולניסים סכום של מיליון ₪ לקניית הבית, שלוי הציע את עזרתו בקבלת ההלוואה, משום שהמערערים היו לחוצים ושקועים בחובות, ולכן ההלוואה נלקחה על שמו, וכן , שבתחילה הקפידו לפרוע את התשלומים להחזר ההלוואה, דרך לוי.

בית המשפט קמא, ראה בדברים אלה הודאה ברורה של דינה בנכונות גרסת המשיבים, כפי שהועלתה לימים בהליך שנפתח בפניו, ודחה את גרסתה המאוחרת, שלפיה ניסתה להסביר, ש למעשה, כספי ההלוואה שבו והוחזרו על ידה ללוי ולשימושו. עוד נדחתה הטענה, כי הוטעתה על ידי פקידי הבנק, ולא ידעה על מה היא חותמת. נפסק, שהנטל להוכיח זאת, וכאשר עסקינן במסמכים החתומים על ידה, ועל כך אין חולק, מוטל עליה, והוא לא הורם כלשהו, מה גם שאין דינה ועדותה ראויים לאמון בשל הגרסאות הסותרות שנתנה, ובשל "אותות אי אמת" אחרים שבית המשפט מצא בדבריה ושאותם פירט בהרחבה (ר' למשל עמ' 13 בפסה"ד קמא).

אומנם, ביהמ"ש ראה מחדל, מצד הבנק, בכך שהפקידה שהחתימה את דינה על המסמכים והיתה אמורה להסביר לה את מהותם, לא הובאה להעיד, ולסתור את עדות דינה לנדון, אולם, לא היה בכך לשנות התוצאה, משביהמ"ש קבע , שנטל ההוכחה הראשוני, שתמיד מוטל על התובע, לא הורם כלל על ידי המערערים, ומשגרסתם נמצאה לא נכונה ולא מהימנה, בפני עצמה. ברם, בשל התנהלות זו, נמנע ביהמ"ש מפסיקת הוצאות לטובת הבנק, ואף לטובת יתר המשיבים לא נפסקו הוצאות משמעורבותם בפרשה נמצאה "לא תמימה" כלל ועיקר (התמיהות שהועלו במישור זה, אינן רלוונטיות לטענות שבערעור ונוגעות לטיב האינטרסים העסקיים או האישיים שהניע מי מהמשיבים 2 ו-4 לגלות נדיבות ולהיחלץ לעזרת המערערים).

מהנימוקים הללו, וכאמור, דחה בימ"ש השלום את תובענת המערערים, וביטל צו זמני לעיכוב הליכי מימוש הבית.

טענות המערערים בפנינו, כמשתקף מכתב הערעור, מעיקרי הטיעון מטעמם, ומטיעוני בא - כוחם, עו"ד בן עמי, בפנינו, ממוקדות בניסיון לקעקע את הקביעה העובדתית הבסיסית שנעשתה במישור מהות ההלוואה ויעודה. התבקש להחזיר הדיון לבימ"ש השלום, עם הנחיות להעמיק בבדיקת מערכת היחסים בין מנהל סניף הבנק לבין מי מהמשיבים, שדרכם הועברה ההלוואה, ולקבוע בדבר השלכת יחסים מיוחדים אלה על תוקף המסמכים שהמערערים הוחתמו עליהם. נטען, שהתנהלות הבנק היתה בעייתית ולא תקינה, וכי השפעת הדבר על תוקף המשכון לא נבחנה די הצורך. עוד טען ב"כ המערערים, שלא ניתן משקל מספיק להמחאה שמשכה החברה, המשיב 4, על סך 1,092,000 ₪, לפקודת דינה ביום 30.1.09. נטען, שזה היה שיק בטחון שנוע ד להבטיח את הסיכום שבין לוי למערערים ולפיו ההלוואה שלמעשה תשמש אותו, ותוחזר מקץ חצי שנה, באופן שישחרר את הבית מהמשכון.

עו"ד גליקו, באת-כח הבנק, הטעימה, שמבחינת הבנק לא היה שום דבר יוצא דופן, גם אם מדובר בהלוואה שנלקחה על ידי לוי, בין שעל מנת לשמש את המערערים, שהתקשו לקבל אשראי, ובין לצרכיו הוא, כאשר דינה היא הנותנת את הבטוחה הקניינית - משכון להבטחת ההלוואה. זהו מכשיר לגיטימי ומקובל בעולם המסחרי ואין התרחיש הזה מצביע על מערכת יחסים מיוחדת בין הבנק ללוי או על קנוניה כלשהי. הבנק הצביע על הקביעות העובדתיות שנעשו על ידי בימ"ש השלום ושיש להותירן על כנן. בסופו של יום, לשיטת הבנק, העובדות הבסיסיות אינן במחלוקת כלל; ניתנה הלוואה, היא לא הוחזרה, והבית מושכן להבטחתה. ככל שבממשק "הפנימי" בין המערערים ללוי יש טענות הדדיות הטעונות בירור - אין לכך השלכה על זכויות הבנק ועל מימוש ה משכון.

ב"כ לוי והמשיב 4, עו"ד סגל, הפנה לקביעות בימ"ש השלום אשר דחה הטענה בדבר יחסים מיוחדים שהיו בין לוי למנהל הסניף, מעבר למה שמקובל בין בנקאי ללקוח רציני ומכובד. מכל מקום, כיום, ציין עו"ד סגל, שבניגוד לתמיהה שהועלתה על ידי המערערים מדוע הבנק אינו פועל כנגד לוי, שהוא הלווה הישיר שאליו הוזרמה ההלוואה, דווקא מתנהלים הליכים משפטיים בין צדדים אלה, נפתח תיק הוצל"פ גם נגדו ומתנהלות תביעות הדדיות בינו לבין הבנק. בעיקרי הטיעון מטעם המשיבים 2 ו- 4, התבקש, בנוסף, לדחות הערעור מטעמי מה שנפסק בבימ"ש השלום ומנימוקיו.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובחינת החומר העומד בפנינו, דעתי היא, וכך אמליץ לחברי הנכבדים, שיש לדחות הערעור ולקיים את פסק דינו של בית משפט השלום, מטעמיו ומנימוקיו, ומנימוקים שאפרט כעת, בקצרה.

ראשית לכל, הלכה פסוקה וידועה היא, שאין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות העובדתיות שנעשו בערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים, שזה שלפנינו בוודאי אינו נמנה עליהם. ההכרעה בדבר ייעודה "הסופי" של ההלוואה והגעתה אל המערערים בוססה ונומקה היטב. הודאת בעל דין ברורה, לנדון, נמצאה בדברי דינה בחקירת המשטרה, כאשר אותה עת לא עמד לפניה השיקול הטקטי של ניהול המשפט האזרחי העתידי, ונפקות דבריה לעניין תוקף המשכון והיתכנות מימושו. בנוסף לכך, בית המשפט הטעים את התרשמותו השלילית מעדותה של דינה בפניו, את אותות ה"אי-אמת" שבהתנהלותה, ואת הסתירות בגרסותיה. בכל אלה - אין מקום להתערבותנו ולא היה בכוחם של המערערים להראות כי נפלה שגגה בקביעות שנעשו . ההכרעה בייעוד ההלוואה משליכה גם על ההצדק ל דחיית טענות דינה וניסים בהקשר לחתימתם על המסמכים השונים בסניף הבנק. אמנם, הפקידה לא העידה, ובכך נמצא מחדל ראייתי מצד הבנק, אולם, כאשר עסקינן בשעבוד נכס של מי שקיבל בפועל את האשראי, ולהבטחתו שועבד הנכס, הנטל הראשוני שעל הטוען כי חתם על המסמכים שלא מדעת וללא הבנת הנפקויות, בוודאי כבד מזה שנדרש ממי שלכאורה הסכים להבטיח חובו של צד ג', ושאין לו אינטרס ישיר ומיידי בכספים המובטחים. כך מורנו השכל הישר. בנטל ראשוני זה לא עמדו המערערים ובית המשפט לא השתכנע בכך שנעדרו הבנה או גמירות דעת באשר למהות המסמכים ולנפקותם. כך נקבע, גם בהינתן המחדל האמור להעיד את הפקידה.

משנפסק, ובדין, שההלוואה נלקחה בפועל ע"י המערערים ולצרכיהם, יוצא, שמערכת היחסים, שנותרה עמומה במידה לא מעטה , בין לוי והחברה שבשליטת בנו לבין המערערים ובניהם, אינה משליכה על זכות הבנק המלווה להיפרע את החוב באמצעות הבטוחה הקניינית שהועמדה לרשותו לשם כך. כפי שהערתי, כבר בתחילת הדברים, ככל שנמצא שלא הוכחה התנהלות לקויה מצד הבנק, כזו היורדת לשורש תוקפו של המשכון, שוב אין חשיבות לטעת מסמרות ביחסים העסקיים או האחרים שבין המערערים ללוי. ככל שבין צדדים אלה נעשו עסקאות "סיבוביות", מורכבות יותר אף מכפי שהוצף בפני בימ"ש השלום, ואפשר שאותו "שיק בטחון" שהמערערים טוענים לגביו משקף חלק ממורכבות זו, הרי, יכול הדבר להצמיח עילות תביעה כספיות או אחרות למי מהם כלפי רעהו. ההליך שניזום בבימ"ש השלום עסק בתוקפו של שטר המשכון ובעתירה לאיונו ולביטולו. בהקשר זה, אין נפקות להסכמות ולעסקאות אפשריות בין המערערים ללוי, וצדק בימ"ש קמא משנמנע לעסוק בכך לעומק, ובוודאי אין הצדק להחזרת הדיון אליו לשם כך.

זאת ועוד - כשמדובר על תוקפו של המשכון, גם אין חשיבות רבה להתעמקות בשיקוליו של הבנק כשנ יאות ליתן ההלוואה ללוי, כשהיא מובטחת במישכון הבית על ידי דינה. אף אם נכונה ה ייתה טענת המערערים, שמתן ההלוואה בדרך זו הושפע מהיכרות אישית ומיחסים קרובים בין לוי למנהל הסניף, יוצא, לאור הקביעות העובדתיות שנעשו, שהנהנה מאותו "טוב לב" , או שמא חוסר זהירות מספקת והקפדה מצד הבנק, היה לא אחר מאשר דינה ובעלה ניסים - המערערים. שימוש בקו טיעון זה כדי לנסות ולאיין את תוקפה של הבטוחה שנתנו להלוואה שהם עצמם קיבלו והשתמשו בכספיה, יהא שימוש ציני ופתלתל, שאין לתת לו גושפנקא, בוודאי לא כשעסקינן בסעד הצהרתי המבוקש מכ וח דיני היושר.

מהטעמים הללו, ומשלא נפלה שגגה מלפני בימ"ש השלום, בקביעותיו העובדתיות ובמסקנות שנגזרו מכך, אמליץ לחבריי כי נדחה הערעור ונחייב המערערים בהוצאות המשיבה 1, ובהוצאות המשיבים 2 ו-4, יחד, בסכום של 10,000 ₪, לכל אחד.

אריאל ואגו, שופט

כב' האב"ד ש. דברת:
אני מסכימה.

שרה דברת, שופטת,
ס.נשיא- אב"ד

כב' השופט ג. גדעון:
אני מסכים.

גד גדעון, שופט
אשר על כן הוחלט כאמור בחוות דעתו של כב' השופט א. ואגו.

המזכירות תעביר למשיבה 1, באמצעות בא כוחה, ולמשיבים 2 ו- 4 באמצעות בא כוחם, סכום של 7,500 ₪ לכל אחד, מתוך הערבון שהפקידו המערערים, על חשבון ההוצאות שנפסקו לטובתם.

מבוטל כל סעד זמני, ככל שניתן בהליך זה, במישור עיכוב הליכי מימוש המשכון על ידי הבנק.

ניתן היום, כ"ד אייר תשע"ה, 13 במאי 2015, בהיעדר הצדדים.

שרה דברת, ס.נשיא
אב"ד

אריאל ואגו, שופט

גד גדעון, שופט