הדפסה

מאיר נ' שוהם

בפני
כב' השופטת עינב גולומב

תובע

אסי מאיר

נגד

נתבעת

שרה שוהם

פסק דין

לפני תביעת התובע לסילוק ידה של הנתבעת ממקרקעין הנכללים, לטענתו, בשטח נחלה שהוא בעל הזכויות בה. במוקד התביעה ניצב סכסוך ביחס לגבול בין שתי נחלות גובלות במושב כפר ברוך.

רקע:

1. ביום 6.12.05 רכש התובע את הזכויות בנחלה מס' 78 בכפר ברוך (להלן – נחלה 78). הרכישה נעשתה במסגרת הליך פשיטת רגל של בעלי הזכויות הקודמים בנחלה, בני-הזוג משה (ז"ל) ומלכה סגלוביץ (להלן – סגלוביץ), ובאמצעות הנאמן על נכסיהם בהליך הפש"ר. עפ"י ההסכם, בני הזוג סגלוביץ היו באותה עת המחזיקים וזכאים להירשם כבעלי זכויות חכירה בנחלה 78 הידועה ורשומה במרשם המקרקעין כחלקה 27 בגוש 17275. זכויותיהם בנחלה נמכרו לתובע בתמורה לסך 255,000$. הסכם הרכישה אושר על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה בהליך פשיטת הרגל של סגלוביץ (פש"ר 85/93).

2. המקרקעין הנ"ל רשומים במרשם המקרקעין בבעלות הקרן הקיימת לישראל. אין חולק כי התובע איננו רשום במרשם המקרקעין כבעל זכות כלשהי במקרקעין האמורים, ומעמדו בהם הוא של בר-רשות אל מול בעלי המקרקעין (אישור מנהל מקרקעי ישראל בדבר רישום התובע ואשתו ברישומי המנהל כברי -רשות בנחלה 78 בכפר ברוך, צורף כנספח א' לתצהיר התובע).

3. הנתבעת היא המחזיקה בנחלה מס' 79 בכפר ברוך, המצויה בחלקה 28 בגוש 17275 (להלן – נחלה 79). זכויות החכירה בחלקה 28 רשומות במרשם המקרקעין על שמו של בעלה המנוח של הנתבעת, מר מרדכי שהם (להן – שהם). עפ"י הראיות שצורפו, שהם רכש את הזכויות במקרקעין מבעליהם הקודם, אליעזר רחמן (להלן – רחמן), אשר היה בעל זכות חכירה בהם מכוח הסכם חכירה בינו לבין הקרן הקיימת לישראל מיום 22.10.1941. הסכם הרכישה בין רחמן לשהם לא צורף, והתמונה באשר למועד בו רכש שהם את הנחלה איננה לחלוטין ברורה; לטענת הנתבעת שהם רכש את הנחלה בשנת 1947, ואילו מהעתק שטר העברת זכויות החכירה מרחמן לשהם (צורף כנספח ד' לנספחי הנתבעת) עולה ששטר העברת הזכויות נחתם בשנת 1965.

4. נחלה 78 ונחלה 79 הן נחלות גובלות. בין הצדדים מחלוקת באשר לגבול בין שתי הנחלות. המחלוקת מתמקדת בשני אזורים. האזור האחד מצוי בחלק המערבי של נחלה 79 (נחלת שהם/הנתבעת), הוא משתרע על שטח של כדונם שצורתו צורת מלבן וכיום נטועים בו זיתים (להלן – השטח המערבי). האזור השני הוא שטח המצוי בחלק הדרומי של הנחלות, באזור הסמוך לבתי המגורים המצויים בהן ולדרך הגובלת בהן, והוא ריק בעיקרו למעט מספר עצים צעירים וערימת ברזלים/גרוטאות (להלן – השטח הדרומי). כל אחד מהצדדים טוען כי השטחים האמורים שייכים לנחלתו הוא.

5. לטענת התובע, במהלך שנת 2008 שתלה הנתבעת או מי מטעמה עצי זית לאורך השטח המערבי, ובכך פלשה לשטח נחלתו. כן נטען כי בהמשך לכך הקימה הנתבעת או מי מטעמה גדר לאורך השטח הדרומי, תוך פלישה לתחום נחלתו. מעשים אלה היוו את הרקע להגשת התביעה דנן. כפי שיפורט בהמשך, הנתבעת איננה כופרת בשתילת העצים והקמת הגדר, אך לטענתה מדובר בשטחים המצויים בשטח נחלה 79 ובחזקתה במשך שנים ארוכות, ובהקשר זה טוענת הנתבעת הן טענת התיישנות והן טענות לגוף העניין בדבר זכויותיה בשטחים הנ"ל.

6. בטרם אפנה לדון במחלוקות בין הצדדים, אציין, כי כפי שעולה מהמפורט לעיל, אף אחד מהצדדים שבפני איננו בעל הזכויות הרשום במקרקעין, שהינם מקרקעין מוסדרים. בעניין זה הגישה הנתבעת בתחילת ההליך בקשה לסילוק התביעה על הסף, בטענה בין היתר כי לתובע אין מעמד לתבוע סילוק יד מהמקרקעין. הבקשה נדחתה בהחלטת כב' סגן נשיא יוסף בן-חמו, נוכח האישור שצירף התובע מממ"י לפיו התובע רשום במנהל כבר רשות במקרקעין, ומשהטענה בדבר היעדר זכויות רשומות במקרקעין נכונה אף לגבי הנתבעת. מאחר שבסיכומי הנתבעת שבה ונזכרת בין השיטין הטענה בדבר היעדר זכויות רשומות לתובע, אציין כי אין בעובדה זו כשלעצמה להוות מחסום להגשה תביעה מהסוג שבפני, שעילתה עומדת גם למי שמחזיק במקרקעין כבר רשות של בעליהם (לעניין זה ראו: ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד לא(3), 433, 436).

טענת ההתיישנות:

7. הנתבעת טוענת כי תביעת התובע התיישנה ולפיכך יש לדחותה. הטענה בעניין זה הועלתה בתחילת ההליך במסגרת בקשה נפרדת, ונדחתה לאותו שלב בשל הצורך לשמוע לגביה ראיות.

8. לטענת הנתבעת, היא חליפתם של בעלה המנוח ושל רחמן אשר רכש את הזכויות בחלקה 28 עוד בשנת 1941, ויש למנות את תקופת ההתיישנות באופן מצטבר לתקופות בהן החזיקו קודמיה בנחלה כך שתחילת החזקה הינה בשנת 1941 (עת רכש רחמן את זכויותיו) או לכל הפחות ב-28.12.1943 (מועד עריכת ההסדר ורישום זכויותיו של רחמן במרשם המקרקעין). בנסיבות אלה, טוענת הנתבעת, חלפו יותר מ- 26 שנים מאז תחילת החזקה ועד כניסת חוק המקרקעין לתוקף. לטענתה, עומדת לה בנסיבות אלה טענת התיישנות בהתאם לסעיף 159(ב) סייפא לחוק המקרקעין, אף שמדובר במקרקעין מוסדרים, שכן ההתיישנות התגבשה עובר למועד כניסת חוק המקרקעין לתוקף.

9. בטרם אדרש לטענות הנתבעת לעניין ההתיישנות, יש להעיר כי ספק רב אם הבסיס הנורמטיבי הרלוונטי לטענת התיישנות בענייננו הוא סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין. זאת, מאחר שזכותו הנטענת של התובע במקרקעין נשוא התביעה איננה זכות רשומה במקרקעין מוסדרים, אלא כאמור מדובר במעמד של בר רשות, דבר המשליך על סיווג התביעה לצרכי התיישנות (ראו: רע"א 7052/01 אפרתי נ' ברנשטיין (פורסם במאגרים); ע"א 11422/04 עז' המנוח זועבי נ' ממ"י (פורסם במאגרים)). אולם, משטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת התבססה על סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין ועל חלוף תקופת ההתיישנות עד למועד כניסת חוק המקרקעין לתוקף, אינני רואה להידרש לעניין זה ביוזמתי, ואבחן את טענות הנתבעת כפי שנטענו לגופן. אוסיף כי מכל מקום, נוכח מסקנתי להלן באשר לאי-הוכחת יסוד החזקה הנוגדת, אין בעניין זה של מניין השנים הרלוונטיות לטענת ההתיישנות, כדי לשנות מהמסקנה הסופית.

10. לגופן של טענות הנתבעת, סבורני כי יש לדחות את טענת ההתיישנות שהועלתה משלא הוכחו יסודתיה.

11. ראשית, אף אם אצא מנקודת הנחה כי הנתבעת רשאית להסתמך לצורך טענת ההתיישנות על החזקה של קודמיה לרבות רחמן, לא חלפה בענייננו תקופת ההתיישנות לפי המסלול הסטטוטורי עליו מסתמכת הנתבעת בטענותיה. בכל הקשור לתקופה שלפני הסדר המקרקעין (שלפי העולה מנסח הטאבו נרשם ביום 28.12.1943), הרי שתקופה זו איננה נמנית לצורך התיישנות, אלא ההתיישנות נמנית מיום הרישום בלבד (ראו: ע"א 65/64 שבלי ואח' נ' מ"י, פ"ד יח(4) 766; ע"א 547/74 חטיב נ' מ"י, פ"ד ל(2) 440). באשר לתקופה מאז רישום ההסדר ועד למועד כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, הרי שנוכח מועד רישום ההסדר בענייננו, ולאור הוראת סעיף 22 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, זו עומדת בענייננו על 30 שנים (לרבות 5 השנים אשר אינן נמנות לגבי חזקה במקרקעין שתחילתה לאחר 1.3.1943), ותקופה זו לא חלפה עד ליום כניסת חוק המקרקעין לתוקף (ראו: ע"א 162/87 אמארה ואח' נ' יוסף ואח', פ"ד מה(5) 533, עמ' 550; ע"א (נצ') 2/81 קונס בע"מ נ' שושני, פ"מ תשמ"ג, חלק ראשון, עמ' 361).

12. שנית, הנתבעת לא הוכיחה כי היא וקודמיה החזיקו במקרקעין הספציפיים שבמחלוקת במשך התקופה הנטענת על-ידה. עצם הטענה כי רחמן, ולאחריו שהם והנתבעת עצמה, החזיקו בפועל בנחלה אין בה די, שהרי קיימת מחלוקת בדבר הגבולות של הנחלה בנקודות העומדות לדיון. יש לבחון, איפוא, האם הוצגו ראיות המלמדות על חזקה בפועל בשטחים הספציפיים שבמחלוקת במשך התקופה הנטענת ע"י הנתבעת. התשובה לשאלה זו היא בשלילה.

אשר לשטח המערבי; בעניין זה לא הובאו כל ראיות של ממש. העדות היחידה שנשמעה מטעם הנתבעת היא עדותו של בנה, דרור שהם (להלן – דרור), וזאת לאחר שתצהיר שהוגש מטעם הנתבעת הוצא מהתיק מהסכמה (תוך הותרת הנספחים בלבד כראיות), משהסתבר כי אין ביכולתה של הנתבעת להשיב לשאלות כלשהן שהופנו אליה בחקירה נגדית בעניין המידע הכלול בתצהיר. תצהיר של גב' סגלוביץ שהוגש תחילה מטעם הנתבעת הוצא אף הוא מהתיק לאחר שזו לא התייצבה לדיון ההוכחות. עפ"י האמור בתצהירו של דרור, הגבול בין שתי הנחלות לא השתנה מאז 1943 ועד היום, באופן ששני השטחים שבמחלוקת הינם בשטח נחלה 79, ומשך כל השנים היתה גדר בין שתי הנחלות. לא ניתן לקבל עדות זו כבסיס עובדתי לטענה בדבר חזקה של הנתבעת או קודמיה בשטח המערבי בתקופה שלגביה נטענה ההתיישנות בענייננו. ראשית, ברי כי דרור לא יכול להעיד מידע אישי על התרחשויות שאירועו במרבית התקופה לגביה נטענת ההתיישנות; לפי עדותו, הוא היה כבן 16 בשנת 1973 (עמ' 20, ש' 17), ונוכח גילו הרי שעדותו באשר לגבולות והחזקה בשטח במרבית השנים לגביהן נטענה טענת ההתיישנות בתצהירו איננה יכולה לעמוד. שנית, לא הוצגו ראיות אובייקטיביות כלשהן באשר למצב וחזקה בשטח המערבי בתקופה הנטענת, כגון צילומים משנים עברו, ואף לא עדויות של גורמים כלשהם, כגון של חברי המושב, באשר למצב השימוש בפועל בשטח במהלך השנים. שלישית, הטענה לפיה לא חל כל שינוי בגבולות החזקה משנת 1943 ועד היום, נסתרת מתוך טענות ההגנה עצמן (כפי שהועלו ביחס לגוף המחלוקת בדבר הגבולות), לפיהן בשנת 1973 נערך הסכם בין שהם לבין סגלוביץ, שעיקרו "תיקון גבולות" בין החלקות בשטח המערבי (העתק חלקי של ההסכם צורף כנספח ה' לנספחי הנתבעת, ונתייחס אליו לגופו בהמשך הדברים). עפ"י הוראות ההסכם הנ"ל, סגלוביץ העביר במסגרתו את הזכויות ואת החזקה בשטח המערבי לידי בעלה המנוח של הנתבעת (סעיף 1א' להסכם). נוסח ההסכ ם, וטענות הנתבעת בקשר אליו, אינם מתיישבים עם הטענה כי משפחת הנתבעת החזיקה בשטח האמור משך שנים ארוכות עוד לפני עריכת ההסכם, וכי לא חל כל שינוי בשטח הנחלה מאז 1943, ולמעשה סותרים אותה.

אשר לשטח הדרומי; אף כאן לא הובאו ראיות מספיקות להוכחת החזקה בפועל בשטח האמור מצד משפחת הנתבעת או בעל הזכויות הקודם משך התקופה לגביה נטענה התיישנות. האמור לעיל בדבר דלות הראיות שהוצגו לחזקה בשטח במהלך השנים הרלוונטיות נכון אף ביחס לשטח זה. הראיה הנוספת שהוצגה בעניין זה הינה תמונות של עמודי ברזל, הנחזים להיות ישנים, אשר מצויים באזור השטח הדרומי לצד הגדר שהוקמה ע"י הנתבעת בשנת 2008 (נספחים C1, ו- C2 לתצהיר דרור). התובע העיד כי ראה את עמודי הברזל בעת שהגיע לראשונה לראות את הנחלה (עמ' 17, ש' 1-4). דרור העיד כי מדובר בעמודים שתמכו בגדר שהיתה במקום בעבר וכי הוא זוכר אותם מאז ילדותו (סעיפים 11 ו-12 לתצהיר דרור; עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 9). בנסיבות אלה ניתן לקבוע, כי בשלב כלשהו בעבר הוצבה גדר בשטח הדרומי, ברם אין בעדותו של דרור כדי להוות בסיס ראייתי לקביעת מצב החזקה בשטח זה בשנים לגביהן אין הוא יכול להעיד (נוכח גילו), שהן מרבית השנים הרלוונטיות לתקופת ההתיישנות כפי שנטענה ע"י הנתבעת.

13. שלישית, ומכל מקום, אף אם היתה מוכחת חזקה בפועל משך כל התקופה הנטענת, לא הוכח התנאי הנוסף הנדרש להעמדת טענת התיישנות במקרקעין, והוא כי מדובר היה בחזקה נוגדת. כידוע, חזקה רבת שנים איננה מצמיחה כשלעצמה טענת התיישנות במקרקעין, אלא יש להוכיח את טיב החזקה מבחינת היותה חזקה נוגדת. משמעות התנאי הוא כי החזקה בשטח נעשתה באופן הנוגד את אינטרס הבעלים, תוך התרסה של המחזיק נגד זכויות הבעלים ולא מכוח זכויותיו והסכמתו של האחרון. כן יש להראות כי החזקה בשטח נעשתה בשל טענה לזכות בעלות של המחזיק - הנתבע. בענייננו, אף אם אניח כי היתה חזקה בשטח מצד משפחת הנתבעת וקודמה בשטחים שבמחלוקת, לא הוכח כלל ועיקר מהותה וטיבה של אותה חזקה, שהינה שאלה שיש להביא לגביה ראיות באופן שיאפשר לקבוע את מהות החזקה על רקע מכלול הנסיבות הרלוונטיות ובכלל זה היחסים בין המחזיק לבעלים (ע"א 2510/98 למד שין בע"מ נ' חסיד ואח', פ"ד נג(5) 721). בענייננו, לא הובאו ראיות התומכות בטענות הנתבעת בהקשר זה, ואילו הראיות שהוצגו תומכות לכאורה במסקנה הפוכה לזו הנטענת ע"י הנתבעת. כך, בכל הקשור לשטח המערבי, הרי שמתוך ההסכם שנערך בין הצדדים בשנת 1973 (נספח ה' לעיל) ניתן ללמוד כי שהם הכיר בזכויות סגלוביץ בשטח האמור ובהיותו חלק מנחלה 78, כי עד לעריכת ההסכם היתה החזקה בשטח זה בידי סגלוביץ וכי השינוי בחזקה היה בהסכמת סגלוביץ. לעניין זה צויין בהסכם כי "שוהם מבקש לקבל דונם אחד מחלקת סגלוביץ..."; "סגלוביץ מתחייב בזה למכור לשהם ולמסור את החזקה בדונם אחד של קרקע חקלאית ושוהם מחוייב לקנות מסגלוביץ ולקבל את החזקה בדונם זה..." ו- "הדונם יתווסף לחלק שהם על-ידי הזזת קו הגבול ...". האמור בהסכם איננו מתיישב עם הטענה לפיה שהם החזיק בשטח המערבי משך כל התקופה הנטענת בחזקה נוגדת לסגלוביץ.

14. אשר לשטח הדרומי, אף אם אניח כי היתה במקום גדר במשך התקופה לגביה נטענה התיישנות (דבר שלא הוכח), סבורני כי בהיעדר עדותם של הנוגעים בדבר, הנתבעת מצד אחד וגב' סגלוביץ מצד שני, ובהיעדר ראיות מספיקות אחרות, אין בפני די ראיות כדי להעריך את משמעות "שתיקת" סגלוביץ בהקשר זה. בהתאם לפסיקה, שתיקה כנגד חזקה במקרקעין עשויה להתפרש בדרכים שונות, לרבות כמתן רשות מכללא לשימוש ש חזקה מכוחה איננה מהווה חזקה נוגדת מצד המשתמש (ע"א 2510/98 לעיל). לעניין זה יש רלוונטיות למכלול נסיבות המקרה ובכלל זה נתונים אודות מערכת היחסים בין הצדדים, המשמעות הפרקטית שהיתה לשטח, קיום מודעות בדבר הזכויות בשטח המריבה (ובפרט נוכח המורכבות ביחס לגבולות הנחלות בענייננו, כפי שיפורט בהמשך), וכיוצ"ב. כאמור לעיל, לא הובאו ראיות מטעם הנתבעת בהקשר זה , ובנסיבות אלה לא הוכחה טענתה כי החזיקה בשטח חזקה נוגדת. יצוין כי הנתבעת טוענת כי במהלך הדיונים בתוכנית המתאר של כפר ברוך בסוף שנות ה-80, הודיע סגלוביץ לרשויות כי הוא מסכים שהשטח הדרומי ייכלל בנחלה 79. לעניין זה מסתמכת הנתבעת על מכתב בכתב יד, הנחזה להיות חתום ע"י סגלוביץ, מיום 20.9.89 (נספח יב לנספחי הנתבעת), בו מתייחס סגלוביץ להסכם שנערך בעבר בין הצדדים ולכך שהוסכם במסגרתו שמשפחת הנתבעת תקבל חלק מנחלה 78. כפי שיצויין בהמשך, מסקנתי היא כי מכתב זה מתייחס לחלק המערבי, ולא לחלק הדרומי. ברם לעניין טענת התיישנות יש להעיר, כי ספק אם טענתה העובדתית של הנתבעת בדבר הסכמות עם סגלוביץ, מתיישבת עם הטענה לחזקה נוגדת מצידה בשטח זה.

15. נוכח המפורט לעיל, מסקנתי היא כי דין טענת ההתיישנות שהועלתה להידחות.

המחלוקת לגופה – גבול הנחלות

16. כעת אפנה למחלוקת גופה בשאלת הגבול בין הנחלות בהתייחס לשני השטחים שבמחלוקת.

17. לעניין זה יצויין בתחילת הדברים, כי על-פי החומר הקיים, לרבות חוות דעת המומחה שמונה (כפי שיפורט להלן), בכפר ברוך חלה תוכנית מתאר מקומית – משצ/38, אשר פורסמה למתן תוקף ביום 18.4.1990 (ילקוט פרסומים 3759, עמ' 2472) (להלן – התכנית או – משצ/38). עפ"י חומר הראיות שהוצג, אליו נתייחס בהמשך, התוכנית אושרה לאחר שעברה תהליך של פרסום, התנגדויות ודיונים בועדות המוסמכות, תוך שמיעת הנוגעים בדבר, ובמסגרתה הוגדרו גבולות הנחלות הקיימות במושב. לפי תקנון התכנית, היא נועדה להוות תכנית לצרכי רישום, ואף שמעמדה הסטטוטורי בהקשר זה לא הובהר, נראה כי היא משקפת את החלוקה דה-פקטו של הנחלות במושב ואת גבולותיהן כפי שהוגדרו על-ידי הגורמים הנוגעים בדבר, ובכלל זה רשויות המושב וועדות התכנון, וכך גם מתייחסים אליה הצדדים בענייננו (אף כי הם חלוקים לגבי תוכנה). בנסיבות אלה, סביר לראות בתוכנית זו כמשקפת ותוחמת עקרונית את חלוקת וגבולות הנחלות במושב, ובכך שונה ענייננו ממקרים אחרים בהם לא ניתן לאתר מקור להסדרה וסימון של שטחי נחלות בתוך משבצת המושב, באופן שאף איננו מאפשר מתן סעד של סילוק יד בסכסוכי גבולות בין שכנים (השוו: רע"א 1722/10 לסקוב נ' מלר, פורסם במאגרים).

חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט:

18. נוכח המחלוקת בין הצדדים בדבר גבול הנחלות בשטחים נשוא התביעה, כפי שעלתה מכתבי הטענות, מונה – בהסכמת הצדדים – מומחה מטעם בית המשפט, אשר יחווה דעתו באשר למחלוקת ביחס לשטחים נשוא התביעה. כמומחה מטעם בית המשפט מונה המודד מר נביל חוראני (להלן – המומחה).

19. בחוות דעת המומחה ובתשריט שצורף לה, שורטטו גבולות הנחלות המדוברות על רקע החלקות המוסדרות - חלקה 28 (בה ממוקמת נחלה 79 – נחלת הנתבעת) וחלקה 27 (בה ממוקדמת נחלה 78 – נחלת התובע).

20. עפ"י העולה מחוות דעת המומחה, גבולות הנחלות במושב הוגדרו בתוכנית מתאר מקומית של כפר ברוך שצויינה לעיל (משצ/38). תקנון ותשריט התוכנית הוגשו במהלך חקירת המומחה וסומנו "ד". המומחה ציין כי התוכנית הוכנה בקנה מידה קטן של 1:10,000, שורטטה ידנית והיא ברמת דיוק נמוכה מאוד. על רקע זה סבר המומחה בחוות דעתו, כי יש ללמוד את גבולות הנחלות בהתאם לתוכנית תוך ראייתה כתוכנית מנחה, אשר יש לפרש ולהבין אותה על רקע הנתונים הרלוונטיים העומדים בבסיסה.

21. לעניין גבולות הנחלות עפ"י התכנית ציין המומחה, כי השוואת התוכנית עם מפת ההסדר (אשר הוגשה במהלך חקירת המומחה וסומנה "א"), מעלה כי גבולות הנחלות נקבעו בעיקרם בהתאם לגבולות החלקות המוסדרות. לאור זאת סבר המומחה, כי גבולות החלקות המוסדרות צריכים לשמש נקודת ציון והתייחסות בסיסית לצורך קביעת גבולות הנחלות לפי התכנית על מגבלותיה כפי שצויינו על-ידו.

22. לפי העולה מחוות הדעת והתשריט שצורף לה, בו סומנו גבולות החלקות המוסדרות, הן השטח המערבי והן השטח הדרומי מצויים בחלקה 27 (בה נחלה 78 – נחלת התובע).

23. על יסוד השוואת הגבולות המוסדרים עפ"י מפת ההסדר, אל מול תשריט התוכנית משצ/38, כפי שהודגמה בתשריט שצורף לחוות הדעת, הגיע המומחה למסקנות שלהלן:

24. ביחס לחלק המערבי סבר המומחה, כי מתוך תשריט התוכנית עולה בבירור כי בנקודה זו קיים שבר בגבול המערבי של חלקה 28 (חלקת שהם ) אל תוך הגבול המוסדר של חלקה 27.

המומחה ציין כי חלק זה בתוכנית עולה בקנה אחד עם החלטות ועדות התכנון שדנו בהתנגדויות שהוגשו בשעתו לתוכנית, ובכלל זה התנגדות שהוגשה על-ידי שהם, במסגרתם הוחלט להרחיב את נחלה 79 בגבול המערבי "בפס ברוחב 5.80 מ' ובאורך 172.50 מ' החל מגבולו הצפוני כלפי דרום". התיקון האמור מתיישב אף עם העולה מההסכם שבין סגלוביץ לבעלה המנוח של הנתבעת (נספח ה' לעיל), בו צויין כי סגלוביץ מתחייב למכור למנוח ולמסור לו חזקה בדונם של קרקע חקלאית מתוך נחלתו, תוך הזזת קו הגבול בין הנחלות.

לאור האמור, מסקנת המומחה הינה כי עפ"י משצ/38 השטח המערבי נכלל בנחלה 79.

25. אשר לחלק הדרומי; כאמור לעיל, על-פי גבולות החלקות המוסדרות, גם שטח זה נמצא בחלקה 27 (בה ממוקמת נחלה 78). המומחה ציין בחוות דעתו, כי עפ"י תשריט התוכנית מש"צ/38, עולה לכאורה המסקנה כי קו הגבול בין הנחלות באזור זה, עובר בתוך שטח המחלוקת, באופן שחלקו שייך לנחלה 78, ועיקרו לנחלה 79. המומחה הסביר כי קריאה זו של התוכנית הינה בעייתית, בשל מגבלותיה של התוכנית עליה עמד בחוות דעתו (קנה-מידה קטן מאוד ורמת דיוק נמוכה). בחקירתו הנגדית הרחיב המומחה בנקודה זו והסביר, כי מש"צ/38 נערכה כאמור על רקע הגבולות המוסדרים של החלקות (רקע הגבולות של משצ/38 הוגש במהלך החקירה וסומן "ב"). השוואת תשריט התכנית עם מפת ההסדר עצמה מעלה, לדעת המומחה, כי בתשריט התכנית קיים עיוות/טעות שרטוטית, הגורם לחריגה נקודתית בשטח הדרומי מהגבולות המוסדרים כפי שהם ואשר שימשו רקע להכנת התכנית. המומחה הסביר כי השרטוט בתכנית בנקודה זו איננו עולה בקנה אחד עם גבולות ונתוני הדרך הגובלת בחלקות, ולפיכך הוא סבור כאמור כי מדובר בעיוות (עמ' 10, ש' 23-30; עמ' 11, ש' 16-18, 23-26)). מסקנת המומחה הינה, כי יש לקרוא את התוכנית על רקע גבולות המוסדרים של החלקות, אשר שימשו באופן ברור בסיס להכנתה, ובהתאם לכך יש לקבוע כי השטח הדרומי, שנכלל בגבול חלקה 27, הוא חלק מנחלה 78 (של התובע).

26. שני הצדדים חולקים על חוות דעת המומחה, ושניהם עמדו על חקירתו, כל אחד ביחס לחלק בחוות הדעת שאיננו הולם את טענותיו.

27. להלן אבחן את המחלוקת בין הצדדים ביחס לכל אחד מהשטחים נשוא התביעה.

השטח המערבי:

28. לטענת התובע, השטח המערבי כלול בנחלה 78, בה רכש זכויות. לטענתו, שגה המומחה בחוות דעתו כשקבע כי שטח זה נכלל עפ"י משצ/38 בנחלה 79, תוך שהוא מסתמך על טענת הנתבעת בדבר הסכם מכר בין שהם לבין סגלוביץ, אף שהסכם כזה לא הוכח אלא הוצגו רק שני עמודים ממנו ומבלי שהוצג התשריט שאמור היה להיות מצורף לו. כן טוען התובע כי מבקשות להיתרי בניה שהגישו הצדדים במהלך השנים (אשר צורפו לתצהירים מטעם הנתבעת) עולה כי השטח המערבי נכלל בנחלה 78.

29. אינני מוצאת ממש בטענות התובע. חוות דעתו של המומחה בנקודה זו הינה מפורטת ומשכנעת, היא עולה בקנה אחד עם מכלול הראיות שהוצגו ומסקנתו מקובלת עלי.

30. המסקנה לפיה השטח המערבי נכלל בנחלה 79 עולה בבירור מעיון בתשריט התכנית, בו נראית בליטה בחלק המערבי של נחלה 79 לכיוון נחלה 78. על הרקע לשינוי שנערך במשצ/38 בנקודה זו בהשוואה לגבול החלקות המוסדרות, ניתן ללמוד מתוך המסמכים שצורפו כמפורט להלן:

ראשית, עפ"י המסמכים שצורפו, ועדות התכנון קיבלו את התנגדות שהם והורו על הרחבת גבול נחלתו בקטע המערבי הגובל בנחלת סגלוביץ. כך עולה מהחלטת הועדה המקומית מיום 1.5.89, אשר המליצה לקבל את ההתנגדות ולהרחיב את נחלה 79 בגבולה המערבי - "בפס ברוחב 5.80 מ' ובאורך 172.50 מ' החל בגבולו הצפוני כלפי דרום". המלצה זו – באותה הלשון – התקבלה על-ידי הועדה המחוזית, כעולה ממכתב מזכיר הועדה לשהם מיום 22.5.90 (נספח B לתצהיר דרור).

שנית, כעולה מעדות המומחה בחקירתו, גודלו של השטח המערבי הוא של כדונם, ונתוניו הולמים בעיקרם את נתוני גודל השטח שהוחלט לצרפו לנחלת שהם (עמ' 10, ש' 3-11).

שלישית, מהראיות עולה כי העברת השטח המערבי לנחלה 79 (על חשבון נחלה 78) נעשה על יסוד הסכמה שהושגה בעניין זה בין הנוגעים בדבר, קרי סגלוביץ ושהם. בעניין זה סבורני כי יש לתת משקל ראייתי להסכם מיום 9.3.1973 (נספח ה' לנספחי הנתבעת), אף שצורפו רק שניים מעמודיו, ולא צורף התשריט המוזכר בו. דרור העיד כי אלה המסמכים של אביו שהשתיירו ואותרו על-ידו, וטענה זו לא נסתרה והינה סבירה לגופה נוכח חלוף השנים. בחינת העמודים שצורפו מעלה כי מדובר בחלק מהותי של ההסכם המגדיר את הרקע לעריכתו ואת השטח נשוא ההסכם, ונושא חתימות של הצדדים וחותמת המושב. מבחינת המשקל הראייתי של המסמך, הרי שאין מדובר בראיה העומדת לבדה, שאז אפשר שהיה מקום לדקדק בעניין שלמות המסמך, אלא היא מצטרפת למכלול ראיות קיימות. אלה כוללות אף מכתב מאוחר של סגלוביץ, מיום 20.9.89 (דהינו – בסמוך לדיון בוועדה המחוזית שנערך ביום 21.12.89), בו מצוינת מחלוקת שהיתה בין השכנים בזמן עריכת הפרצלציה במושב ומצויין קיומו של הסכם בין הצדדים ("בזמנו בהסכם של שני הצדדים הדבר תוקן והח' שהם קבל חלק מהחצר שלי ...", נספח יב' לנספחי הנתבעת). בהחלטת הועדה המחוזית צויין כי היא מקבלת את ההתנגדות שהם וזאת "לאחר שהתקבלה בועדה בכתב הסכמת השכן לתיקון הגבול". נזכיר כי גודלו של השטח המערבי הוא כדונם אחד, וזהו גם גודל השטח הנזכר הסכם מיום 9.3.1973.

התמונה המצטיירת מהמקובץ לעיל , הינה, כי במסגרת הליך אישור משצ/38 התקבלה התנגדות שוהם אשר התבססה על הסכמה בינו לבין סגלוביץ לפיה השטח המערבי יעבור מנחלה 78 לנחלה 79, ושינוי זה עוגן בתוכנית כפי שאושרה.

31. אשר לטענה כי לפי הבקשות להיתרי בניה שהוגשו במהלך השנים על-ידי הצדדים (נספחים ו' ו-ז' לנספחי הנתבעת), השטח המערבי איננו נכלל בנחלה 79, הרי שאין בבקשות אלה כדי לשנות לענייננו. ראשית, הבקשות הן משנים שקדמו למשצ/38 ואף להסכם בין סגלוביץ לשהם, ואין הן יכולות ללמד על שינויים שבוצעו לאחר מועד עריכתן. שנית, הבקשות להיתרים מתייחסות לחלק הקדמי – הדרומי של הנחלות, ולא לאזור המערבי. שלישית, הנחלות מוצגות בהן במסגרת תרשים סביבה, שהמומחה ציין לגביו הוא כי הוא ערוך באופן סכמתי בלבד ובלתי מדויק (תשובה 3 י'-יב' לשאלות הבהרה מטעם הנתבעת, נספח ט' לנספחי הנתבעת).

32. המסקנה הסבירה העולה מכל האמור לעיל, הינה , כי השטח המערבי מצוי בתחום נחלה 79 ולא בתחום נחלה 78. התובע, אשר רכש את זכויות סגלוביץ בנחלה 78 לאחר אישור משצ/38, תוך שבהסכם נקבע כי הוא בדק את הנחלה ומצא אותה מתאימה לצרכיו, לא רכש זכויות בשטח זה. לפיכך, דין התביעה להורות על סילוק ידה של הנתבעת מהשטח המערבי – להידחות.

השטח הדרומי:

33. אף ביחס לשטח הדרומי אני רואה לאמץ את עמדת המומחה, ולפיה שטח זה נכלל בנחלה 78. זאת, לאחר עיון בחוות הדעת ובתשובות לשאלות הבהרה ששלחו הצדדים והוגשו על-ידם, ולאחר שהמומחה הרחיב ופירט בחקירתו את מסקנתו הנ"ל.

34. כפי שכבר צויין, עפ"י מפת ההסדר כפי שהוצגה במהלך חקירת המומחה (סומנה "א"), השטח הדרומי הוא חלק מחלקה 27, בה ממוקמת נחלת התובע. השאלה היא האם משצ/38, אשר שרטטה את גבולות הנחלות במושב, באה לשנות את הגבול בנקודה זו תוך הכללת השטח האמור בנחלת הנתבעת. כאמור לעיל, המומחה הסביר כי עפ"י קריאת תשריט התכנית כשלעצמו, קו הגבול בין שתי הנחלות עובר לכאורה בתוך השטח הדרומי שבמחלוקת, כך שחלקו העיקרי נכלל בנחלת הנתבעת וחלקו הנוסף בנחלת התובע. המומחה סבר כי קריאה זו אינה נכונה, שכן בתשריט קיים עיוות שרטוטי בנקודה זו, באופן שאיננו מתיישב עם הנתונים בשטח לרבות הדרך הקיימת הגובלת בנחלות. על רקע זה, ובהתחשב ברמת הדיוק הנמוכה מאוד של תשריט התכנית וקנה-המידה הקטן בו נערך, ולאור העובדה כי גבולות הנחלות לפי התכנית נקבעו בבסיס ם עפ"י גבולות החלקות המוסדרות, סבר המומחה כי יש לקרוא את התכנית באופן שגבול נחלה 78 בנקודה זו חופף את גבול חלקה 27, דהינו באופן שהשטח הדרומי נכלל בנחלה 78.

עדותו של המומחה היתה מפורטת וסדורה, תוך שהמומחה הציג בפני את דרך עבודתו והסקת מסקנותיו ואת המסמכים ששימשו אותו לצורך כך, ואני מוצאת את מסקנתו הגיונית ומשכנעת. אינני מוצאת להתערב בהערכתו המקצועית כי קיים עיוות שרטוטי בתשריט התכנית ביחס לחלק הדרומי , אשר הוסברה והודגמה במהלך חקירתו. לאור זאת, ונוכח מגבלות היסוד של תשריט התכנית אשר הוסברו בעדות המומחה, כמו גם העובדה הברורה לעין כי התשריט נערך על בסיס החלקות המוסדרות, המסקנה כי השטח הדרומי נכלל בנחלה 78 הינה המסקנה הסבירה יותר העולה מהנתונים. בשונה מהשטח המערבי, בו עולה בבירור מהתכנית, כמו גם מתוך הרקע שקדם לאישורה, כי התכנית נועדה לשנות בנקודה זו את גבול החלקות המוסדרות הקיימות, הרי שביחס לחלק הדרומי לא קיימים נתונים דומים, כפי שיפורט להלן.

35. הנתבעת טענה בעניין זה, כי ההסכמות בין שהם לסגלוביץ באשר לשינויים בגבולות הנחלות, כפי שהוצגו בפני הרשויות בהליך האישור של משצ/38, כללו לא רק את החלק המערבי אלא גם את החלק הדרומי. טענה זו איננה מתיישבת לטעמי עם הראיות שהוצגו. עפ"י ההסכם בין הצדדים משנת 1973, העברת השטח מנחלת סגלוביץ לנחלת שוהם נסבה על שטח של דונם שהוגדר שטח חקלאי (סעיף 1א' להסכם). כפי שצויין לעיל, נתונים אלה מתאימים לשטח המערבי שגודלו כדונם. הם אינם מתאימים ואינם כוללים את השטח הדרומי, באזור בתי המגורים של הנחלות. הנתבעת מפנה בהקשר זה למכתב סגלוביץ מיום 20.9.89 "לועדה המאשרת" בממ"י (נספח יב' לנספחי הנתבעת), כבסיס ראייתי לטענה בדבר הסכמה לשינוי גבולות גם בשטח הדרומי, ברם הדבר איננו עולה מנוסח המכתב. במכתב מתייחס סגלוביץ למחלוקת שהיתה בין השכנים בעת עריכת הפרצלציה במושב, ומציין כי "בזמנו בהסכם של שני הצדדים הדבר תוקן והחבר שהם קיבל חלק מהחצר שלי והמצב העכשוי בשטח הוא כפי שסוכם אז" (ההדגשה הוספה). ההסכם היחידי שהוצג הוא ההסכם משנת 1973, אשר כפי שצויין לעיל עוסק בשטח המערבי בלבד, ולפיכך סביר לפרש את המכתב האמור כמתייחס לאותו שטח. ואכן, לאחר קבלת המכתב האמור, החליטה הועדה המחוזית לקבל את ההתנגדות שהגיש שהם ביחס לחלק המערבי (מכתב מזכיר הועדה נספח B לתצהיר דרור, סעיף א').

36. הנתבעת טוענת עוד, כי בהחלטת הועדה המחוזית מיום 21.12.89, עליה נמסר במכתבו של מזכיר הועדה לשהם (נספח Bלעיל), התקבלו שני תיקונים לתכנית – האחד ביחס לחלק המערבי, והשני ביחס לחלק הדרומי. לפי הטענה, התיקון ביחס לשטח הדרומי נכלל בסעיף ב' למכתב מזכיר הועדה. בסעיף זה נאמר כי הועדה החליטה לקבל את התנגדות שהם גם ביחס "לגבול מגרשך – 79א' לבין 73א'". לטענת הנתבעת, מדובר בטעות סופר שנפלה במכתב, והכוונה היתה לתיקון גבולות בין חלקה 79א לחלקה 78א, כאשר לטענתה מדובר בחלקים הדרומיים של הנחלות, דהינו – השטח הדרומי שבמחלוקת.

אין לקבל טענה זו. ההתנגדות עצמה כפי שהוגשה על-ידי שהם לא הוגשה כראיה. מהחלטת הועדה כפי שהיא נלמדת ממכתב מזכיר הועדה לשהם, עולה כי היא נסבה על התנגדויות שהגיש שהם ביחס לשלוש נקודות שונות; גבול נחלה 79 ונחלה 78; גבול נחלה 79א ו- 73א; ביחס לנחלה 81. החלק המתייחס לגבול בין נחלה 79 ו- 78 מתייחס, כפי שכבר צויין, לשטח המערבי בלבד. האם יש להבין את האמור במכתב ביחס לגבול נחלות 79א ל- 73א כמתייחס לשטח הדרומי? סבורני כי התשובה לכך היא שלילית. לא הוצגו ראיות כלשהן התומכות בטזה בדבר טעות סופר שנפלה במסמך, ויתרה מכך – הראיות הקיימות תומכות במסקנה הפוכה. עיון בתקנון משצ/38 מעלה כי במסגרת התכנית פוצלו חלק מהנחלות במושב לשני חלקים פיזיים שונים. הנחלות המפוצלות סומנו בחלקן האחד על-ידי מספר, ובחלקן השני – על-ידי אותו מספר בצירוף האות "א". נחלות 78 ו- 79 הן חלק מהנחלות המפוצלות, וכך גם נחלה 73 (סעיף 20(א)(2) לתקנון משצ/38, נספח "ד"). מעיון בתשריט התוכנית ניתן לראות כי אותם חלקים בנחלות המפ וצלות המסומנים באות "א", ממוקמים צפונה לשטחים נשוא התביעה, באזור שונה ונפרד. צילום התשריט שהוגש איננו ברור לחלוטין ביחס למספרי הנחלות המסומנות באות "א" (המומחה ציין כי על חלק מהסימונים עבר בעצמו בהדגשה בעט), ברם עיון ב צילום התשריט שהוצג במסגרת הליך ההתנגדויות ל- משצ/38, אשר צורף כראיה על-ידי הנתבעת (נספח י' לנספחי הנתבעת), מעלה, כי מסומנות בו שתי נחלות סמוכות במספרים 73א ו- 79א. כאמור, מדובר בשטחים המצויים צפונה לשטח נשוא התביעה, ונפרדים ממנו מבחינה פיזית. נוכח האמור , ובשים לב אף לכך שלא הוצגו ראיות משכנעות בדבר הסכמה בין שהם לסגלוביץ לשינויי גבולות בחלק הדרומי (בניגוד לחלק מהערבי), אינני רואה לקבל את הטענה בדבר טעות סופר בהחלטת הועדה המחוזית.

37. הנתבעת טוענת בנוסף, כי שגה המומחה בקביעתו בדבר עיוות בחלק הדרומי של תשריט משצ/38, שכן לטענתה מדובר בשינוי גבולות בין החלקות המוסדרות שבוצע עוד בשנת 1955 במסגרת תוכנית מפורטת מס' 225 של מושב כפר ברוך. גם טענה זו איני רואה לקבל. ראשית יצויין, כי התכנית האמורה לא הוגשה במלואה ואיננה בפני. הטענה בעניינה הועלתה למעשה בראשונה במהלך חקירת המומחה ובסיכומים. במהלך חקירת המומחה הוצג תשריט בלבד של תוכנית זו (סומן "ג"), ברם תקנון התכנית לא הוצג, וכן אין בפני נתונים ברורים אודות מעמדה הסטטוטורי של התכנית. מעבר לכך, המומחה העיד כי בתשריט התוכנית האמורה נכלל אותו עיוות שרטוטי באזור החלק הדרומי של הנחלות הגובל בדרך, כפי שסומן על-ידי המומחה במהלך חקירתו. מכאן, לסברת המומחה, "התגלגל" לאחר מכן אותו עיוות לתוך משצ/38. זאת ועוד, טענת הנתבעת בסיכומיה לפיה תכנית 225 שינתה את גבול חלקה 27 באופן שהוא נמתח בקו ישר עד לדרך הגובלת בחלקה מדרום, תוך ביטול כליל של השבר לכיוון מזרח בחלקה הדרומי כפי שהוא קיים במפת ההסדר (מוצג "א"), איננה סבירה לגופה; בתשריט משצ/38 שאושרה שנים לאחר מכן, מופיע שבר בחלק הדרומי של החלקה, וכן הוא נראה גם בבקשות להיתרי הבניה שצורפו על-ידי הנתבעת. לכך יש להוסיף, כי הטענה לפיה הגבול הדרומי של החלקות שונה עוד בשנת 1955 באופן שהשטח הדרומי נכלל בנחלת שהם, איננו מתיישב הגיונית עם טענות הנתבעת לפיהן שנים ארוכות לאחר מכן הוסכם בין סגלוביץ לשהם על העברת שטח זה לנחלת שהם.

38. אשר לטענת הנתבעת לפיה מבקשות להיתרי בניה שהוגשו במהלך השנים על-ידי שני הצדדים יש ללמוד על גבולות הנחלות בשטח הדרומי באופן ששטח זה נכלל בנחלה 79, אף בה אינני מוצאת ממש. המודד ציין בתשובתו לשאלות הבהרה מטעם הנתבעת בעניין זה, כי מדובר בבקשות שהוגשו לפני אישור משצ/38, הן לא נערכו על-ידי מודד מוסמך אלא הוכנו לצורך בקשות להיתרי בניה בלבד וברמת דיוק ומהימנות נמוכה, תוך תיאור סכמטי בלבד של החלקות , כך שלא ניתן ללמוד מהן מסקנה מהימנה בדבר גבול החלקות. עמדה זו לא נסתרה, ומעיון בבקשות להיתרי בניה היא נראית סבירה לגופה. בנסיבות אלה לא ניתן להסיק מהבקשות להיתרי בניה מסקנה אודות גבול הנחלות.

39. נוכח כל המפורט לעיל, מקובלת עלי מסקנת המומחה לפיה השטח הדרומי נכלל בנחלה 78.

סיכומם של דברים:

40. על יסוד כל המפורט לעיל, דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שהתביעה לסילוק ידה של הנתבעת מהשטח המערבי – נדחית, ואילו התביעה לסילוק מהשטח הדרומי – מתקבלת.

41. כפי שכבר צויין, הנתבעת טענה כי היא עושה שימוש בשטח הדרומי משך שנים ארוכות באופן שעומדת לה טענת התיישנות נגד התביעה לסילוק יד. טענה זו דחיתי לאחר שלא הוכחה טענת ההתיישנות כפי שנטענה. בנסיבות אלה, ונוכח הקביעה כי השטח הדרומי הוא חלק מנחלה 78, בה רכש התובע זכויות עפ"י הסכם הרכישה בינו לבין הנאמן על נכסי סגלובויץ, דין התביעה ביחס לשטח הדרומי להתקבל. יצויין כי הנתבעת לא טענה בהקשר זה טענות לשימוש מכוח רישיון בלתי הדיר או שאין להורות על ביטולו מטעמי צדק, ובנסיבות אלה אין להידרש לכך, מה-גם שלא הוצגו ראיות היכולות להצביע על נסיבות שיצדיקו מסקנה מעין זו, בשים לב בין היתר לנתוני השטח (העומד ריק בעיקרו).

42. בשולי הדברים אציין כי פסק הדין ניתן, מטבע הדברים, ביחס למצב הקיים בעת הזו. מחוות דעת המומחה, כמו גם מטיעוני הצדדים, עולה, כי כיום מתנהל בכפר ברוך הליך מחודש לקראת חלוקה ורישום של המקרקעין במושב, המבוסס ככל הנראה בעיקרו על משצ/38. הנתבעת צירפה בעניין זה לסיכומיה הודעה בדבר הפקדת התוכנית החדשה להתנגדויות ו העתק של מה שמהווה לטענתה תשריט התכנית המופקדת, הנושא חתימות של בעלי הנחלות אשר הסכימו לה, לרבות מה שנטען להיות חתימת התובע. כן צירפה מסמך התנגדות לתכנית הנ"ל מטעמה שהוגש לוועדה המקומית. מהתשריט האמור עולה לכאורה , כי השטח המערבי כלול בנחלה 79 (הנתבעת) והחלק הדרומי בנחלה 78 (התובע). התובע ביקש להוציא את המסמכים הנ"ל מהסיכומים, בטענה שמדובר בראיה חדשה שהוגשה ללא היתר. אכן, לא היה כל מקום לצירוף המסמכים האמורים לסיכומים, מבלי שאלה הוגשו כראיות, ומבלי שהוגשה בעניין זה בקשה מתאימה, והטענה כי מדובר ב"דין" שאיננו טעון הוכחה איננה טענה, ולו מחמת העובדה כי אין מדובר בתכנית מאושרת ותקפה. בכל מקרה, לא נדרשתי למסמכים אלה לצורך מסקנותי שלעיל, ואין בהם כדי לשנות לגופה של ההכרעה .

43. אשר על כן התביעה מתקבלת חלקית; אני מורה כי הנתבעת תסלק את ידה ותפנה את השטח הדרומי, המסומן בתשריט המצורף לחוו"ד המומחה באות "א" (משורטט בין נקודות 1-2-10-9 לתשריט), לרבות הסרת הגדר בשטח זה, וזאת בתוך 60 ימים ממועד המצאת פסק-הדין.

44. לבקשת התובע ניתן היתר לפיצול סעדים לתביעה בגין דמי שימוש. אציין עם זאת, כהערה, כי טוב ייעשה התובע אם ישקול צעדיו בעניין זה בהינתן נתוני המקרה.

45. בשים לב לתוצאות ההליך ומשרק חלק מהסעד שנתבע התקבל, אני מחייבת את הנתבעת בתשלום הוצאות ושכ"ט התובע בסכום כולל של 8,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסה"ד שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית עד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח תשרי תשע"ד, 02 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.