הדפסה

מאיר נ' גולדקנופף ואח'

21 יוני 2015
בפני כב' השופטת אביטל רימון-קפלן
נציגת ציבור (עובדים): גב' לימור גולדשמיט - ארון
נציג ציבור (מעבידים):מר יוסף הלפרין

התובע:
מאיר יוסף, ת.ז. XXXXXX500
ע"י ב"כ עו"ד שלמה (נוני) עבאדי
עפ"י מינוי מהלשכה לסיוע משפטי

נגד

הנתבעים:
1. חיים גולדקנופף, ת.ז.XXXXXX058
ע"י ב"כ עו"ד רוחמה ורצברגר (זק"ש)

2. אריה רובינשטיין, ת.ז. XXXXXX922
ע"י עו"ד דוד ברקוביץ

3. אגודת עזרת חיים חיפה, עמותה רשומה מס' 58-000-025-5.

פסק דין

לפנינו תביעתו של התובע מר יוסף מאיר (להלן- התובע), לחיוב הנתבעים 1-3 ביחד ולחוד לשלם לו את זכויותיו בגין תקופת עבודתו בצרכניה שברחוב גאולה 28 בחיפה (להלן – הצרכניה) וסיומה.

יצוין בפתח הדברים, כי למרבה הצער, נציגת הציבור (מעסיקים) הגב' כרמלה גרודסקי ז"ל, אשר ישבה במותב בתיק זה, נפטרה. על כן ובהסכמת הצדדים, צורף למותב נציג ציבור (מעסיקים) אחר במקום נציגת הציבור שנפטרה.

העובדות
ואלו העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו:
1. הנתבעת 1 – עמותת "עזרה לחיים" (להלן תקרא – העמותה) היא עמותה רשומה שנרשמה ביום 4/6/81 ברשם העמותות.
כעולה מתעודת הרישום שהוצגה בפנינו מטרות העמותה הן: "להקים צרכניות עבור משפחות ברוכות ילדים ונזקקים. להקים קרנות וקופות גמ"ח עבור משפחות ברוכות ילדים ונזקקים. לקדם כל מטרה המכוונת להקלת המצוקה במשפחות ברוכות ילדים".

2. לא הוצגו בפנינו ראיות לגבי פעילויות בהן עסקה העמותה מתוך המטרות הנ"ל או צרכניות נוספות שהפעילה מעבר לצרכניה נשוא המחלוקת.
מכל מקום אין חולק כי במועדים הרלוונטיים לתביעה ובמועדים שקדמו לכך, הפעילות היחידה בה עסקה העמותה היתה הפעלת הצרכניה.

3. הנתבע 1 – חיים גולדקנופף (להלן יקרא – חיים), הינו חבר בעמותה והיה בין מייסדיה, וכך גם דודו של חיים, הנתבע 2 – אריה רובינשטיין (להלן יקרא – אריה) הינו חבר בעמותה והיה בין מייסדיה, כאשר במועדים הרלוונטיים לתביעה ואף קודם לכך שימש כיו"ר העמותה.
אין חולק כי בכל המועדים הרלוונטיים לתביעה זו, אריה היה בעל זכות החתימה בעמותה וכי קודם למועדים אלו גם חיים היה בעל זכות חתימה בעמותה. וכך גם אין חולק כי במועדים הרלוונטיים לתביעה ועוד קודם לכן חיים ניהל והפעיל בפועל את הצרכניה על כל הכרוך בכך, ובשלב מסוים אף קיבל שכר מהעמותה עבור פעילותו זו.

4. התובע הועסק בצרכניה כעובד כללי החל מיום 1/10/05 ועד ליום 1/10/07 מועד בו פוטר מעבודתו, ואין חולק כי התקבל לעבודה על ידי חיים ואף פוטר מעבודתו על ידי חיים (ראה מכתב פיטורים מיום 1/10/07 – נספח ב' לכתב התביעה המתוקן).

5. במועד קבלתו של התובע לעבודה, שכנה הצרכניה ברח' ברזילי בחיפה, אך בסמוך לאחר מכן (בתחילת שנת 2006) עברה למשכנה ברח' גאולה 28 בחיפה.
כך גם אין חולק כי הנכס בו שכנה הצרכניה ברח' גאולה 28, הורכב משלוש חנויות שנרכשו על ידי חיים בתחילת שנת 2006 בסיוע דודו אריה , והיו בבעלות חיים.
מכל מקום, כתובתה הרשומה של העמותה היתה ברח' גאולה 28 בחיפה.

6. לטענת חיים ואריה (שלהלן ביחד ייקראו – הנתבעים) העמותה חדלה מפעילות בחודש אוקטובר 2007 וזאת עקב קשיים כספיים אליהם נקלעה עוד קודם לכן.
לשיטת השניים כל עובדי הצרכניה, ובכלל זה התובע, פוטרו מעבודתם בעקבות הקשיים הכספיים אליהם נקלעה העמותה.
ודוק, הגם שלשיטת הנתבעים העמותה חדלה מפעילות, לא נטען ולא כל שכן שלא הוכח כי, היא פורקה, ואיש מהנתבעים לא טען כי עשה דבר כדי להביא לפירוקה.

7. לא זו אף זו, אין חולק כי ביום 2/12/07 נחתם חוזה בין העמותה, באמצעות אריה לבין חברה בשם פת גל בע"מ להפעלת הצרכניה, וכי בהמשך הועברה הפעלת הצרכניה מחברת פת גל בע"מ, לעמותה אחרת.

8. לטענת התובע בקצירת האומר, במשך מרבית תקופת עבודתו לא שולם לו שכר עבודתו ואף לאחר פיטוריו לא שולם לו שכר זה ולא שולמו לו פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה או דמי הבראה, ומכאן תביעתו שבנדון כנגד שלושת הנתבעים.

ההליכים בתיק
9. ביום 1/1/08 ועוד בטרם היה מיוצג הגיש התובע לראשונה את כתב תביעתו לבית הדין בהליך של דיון מהיר (תיק דמ 15/09) לתשלום שכרו, וזאת כנגד חיים בלבד.
בהמשך (ועוד בטרם היה מיוצג) הותר לתובע לתקן את כתב התביעה על ידי הוספת העמותה כנתבעת נוספת ועל ידי הוספת אריה כנתבע נוסף.
לציין, כי למרות שכתב התביעה הומצא לעמותה בכתובתה הרשומה, לא הוגש כתב הגנה מטעמה. יתרה מכך, גם בהמשך, העמותה לא התייצבה לדיונים ולא התגוננה כנגד התביעה, במסגרת הליך זה.

10. ביום 4/5/09 הוגשה בקשה מטעם באי הכח שמונו לתובע ע"י הלשכה לסיוע משפטי, לתיקון כתב התביעה על ידי הבהרתו והוספת סעדים.

11. בהמשך להחלטת הרשמת דרוקר הותר לתובע לתקן את כתב התביעה כמבוקש וביום 26/5/09 הוגש כתב התביעה המתוקן על ידי התובע באמצעות באי כוחו.
במסגרת כתב תביעה זה, הובהרו עילות תביעתו של התובע כנגד חיים ואריה ובית הדין התבקש לחייב את הנתבעים 1-3 ביחד ולחוד בתשלום הרכיבים הבאים:
א. הפרשי שכר עבודה בסכום כולל של 78,905 ₪.
ב. פדיון חופשה בסך 4,803 ₪.
ג. דמי הבראה בסך 1,655 ₪.
ד. פיצויי פיטורים בסך 7,863 ₪.
ה. פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך 4,117 ₪.
ו. פיצוי בגין הפרת חובת השימוע לפני פיטורים בסך 4,117 ₪.

12. בהמשך הוגשו כתבי הגנה מטעם חיים ואריה וביום 25/11/09 התקיים דיון מוקדם נוסף בפני הרשמת דרוקר במעמד התובע, חיים, אריה ובאי כח הצדדים, במסגרתו ניתנו הוראות לגבי הגשת תצהירי גילוי מסמכים ותצהירי עדות ראשית.
כמו כן במסגרת דיון זה ציינה הרשמת כי לאור העובדה שלכתב התביעה המתוקן נוספו רכיבים שאינם בסמכות רשם ובין היתר פיצויי פיטורים, הבראה וחופשה, יש לסווג התיק כתיק תביעה רגיל בסמכות שופט.

13. לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם התובע ניתנה החלטת הרשמת דרוקר מיום 3/3/10 המורה למזכירות לסגור את תיק דמ 15/08 ולפתוח תיק חדש לדיון רגיל בסמכות שופט.
בהמשך לכך נפתח תיק ס"ע 21205-03-10 שבכותרת והועבר לשמיעה בפני מותב זה.

14. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע ושל המצהיר מר אוסטרי יוסף שהועסק בצרכניה בתפקיד ממונה על התובע ואף היה זה שהביא את התובע לעבודה.

מטעם חיים הוגש תצהיר עדות ראשית של חיים ומטעם אריה הוגש תצהיר עדות ראשית של אריה.

15. בישיבת ההוכחות מיום 1/5/11 נשמעה חקירתו הנגדית של העד אוסטר מטעם התובע. במסגרת חקירתו הנגדית על ידי באת כוחו של חיים, נשאל עד זה על ספרי החשבונות של הצרכניה והעיד, להפתעת כל הנוכחים יש לומר, כי מסמכים אלו (10-12 קלסרים) נמצאים אצלו. כאשר נשאל כיצד אלו הגיעו לידיו השיב כי פנה לאדם בשם נחום שמנהל כיום את צרכניה כדי לברר לגבי מסמכים של הצרכניה לצורך תביעה שהוא עצמו התכוון להגיש כנגד חיים, וכי אותו אדם אמר לו שיש במחסן הצרכניה 10-12 קלסרים והוא יכול לקחתם, וכך עשה (ראה עדותו: בעמ' 6 לפרוטוקול ש' 22 עד עמ' 7 ש': 4).

16. לנוכח הגילוי המפתיע עתרה באת כוחו של חיים לעצור את הדיון ולאפשר לה לעיין במסמכים ולהגישם לתיק בית הדין.
הצדדים האחרים הסכימו לעיון משותף במסמכים ואשר לעצירת הדיון השאירו את ההכרעה לשיקול דעת בית הדין.
אי לכך במעמד הדיון הנ"ל ניתנה החלטת בית הדין אשר חייבה את העד מר אוסטרי לאפשר לשלושת באי כוח הצדדים גם יחד לעיין בקלסרים המתייחסים לתקופת עבודתו של התובע בנתבעת וכן ניתנו הוראות לגבי חובת ב"כ התובע לצלם את המסמכים שבאי כח הצדדים יבקשו לעיין בהם.
אשר לעצירת הדיון, נקבע כי אין מקום לעצור את הדיון, אך המשך החקירות יתייחס רק לשאלת עצם הזכויות עצמן ולא לשאלת חבות הנתבעים 1 ו-2.

17. בהתאם להחלטה, ביקרו שלושת באי כח הצדדים במחסנו של העד אוסטרי ומאוחר יותר ברשות בית הדין הגישו התובע וחיים הודעה ותצהירים משלימים מטעמם אליהם צורפו המסמכים שביקשו להגיש. אריה בחר שלא להוסיף מסמכים או תצהיר מטעמו.

18. כפועל יוצא מכך העיד התובע ונחקר פעם נוספת על התצהיר המשלים והמסמכים שהגיש ובהמשך לכך העידו חיים ואריה ונחקרו על תצהיריהם.

דיון והכרעה
19. מטבע הדברים, עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה על שאלת חבותם של חיים ואריה ביחד עם העמותה לתשלום זכויותיו של התובע. יחד עם זאת, גם לגבי חלק מרכיבי התביעה קיימת מחלוקת בין הצדדים.

משכך, נפנה להלן לדון תחילה ברכיבי התביעה לגופם. לאחר קביעת הזכויות המגיעות לתובע, נפנה לדון בשאלת אחריותם של חיים ואריה לחובות אלו.

התביעה לתשלום שכר עבודה
20. ברכיב זה לכתב התביעה המתוקן, עתר התובע לחיוב הנתבעים ביחד ולחוד בתשלום הפרשי שכר עבודתו בגין מלוא תקופת עבודתו בעמותה בסכום כולל של 78,905 ₪. לטענתו בגין תקופת עבודתו הכוללת היה זכאי לסך של 85,346 ₪ מתוכו שולם לו הסך של 6,441 ₪, ועל כן עתר לתשלום היתרה.

במסגרת תצהיר עדותו הראשית, צמצם התובע רכיב זה לכתב התביעה והעמיד את התביעה על הסך של 66,482 ₪.
לטענת התובע בתצהירו, עד לחודש פברואר 2006 (כולל), הוא קיבל את שכרו באופן מסודר ובמלואו, אלא שהחל מחודש מרץ 2006 ועד לתום תקופת עבודתו, הפסיקו הנתבעים לשלם את שכרו ולמעט תשלום במזומן בסך 1,600 ₪ ששילם לו חיים בחודש יוני 2006 ותשלומים נוספים במזומן בסכום כולל של 1,000 ₪ שנתן לו חיים, הוא לא קיבל שכר בגין עבודתו בנתבעת.
לכתב תביעתו ותצהירו צירף התובע את כלל תלושי השכר לתקופת עבודתו בנתבעת.

21. מנגד, הנתבעים 1 ו-2 לא חלקו במסגרת כתבי הגנתם על סכומי השכר שהגיעו לתובע, כפי שפורטו בתלושי השכר שצורפו.
יתרה מכך, הואיל ונתבעים אלו התמקדו במסגרת כתבי הגנתם בחוסר היריבות שבינם לבין התובע, הם אף לא טרחו להכחיש במפורש את גובה החוב הנטען, ובכל מקרה איש מהם לא טען פוזיטיבית כי סכום החוב שולם לתובע.
כך גם במסגרת תצהיר עדותו הראשית טען חיים באופן כללי כי לשיטתו שולם לתובע שכרו במזומן ולשיעורין, אך אישר כי אינו זוכר מתי, וכי אין לו אסמכתאות להוכיח זאת.
אריה מנגד, לא התייחס כלל לסוגיה זו בתצהירו, בהינתן כי לשיטתו הוא כלל לא ידע מה מתרחש בעמותה.

דא עקא, שבמסגרת סיכומיו של חיים טענה באת כוחו כי התובע כלל לא הוכיח את תביעתו ברכיב זה והפנתה לסתירות שנפלו לשיטתה בעדותו של התובע לעניין זה.

אין בידינו לקבל את טענתו זו של חיים בסיכומיו, ונבאר טעמינו להלן.

22. כאמור, התובע צירף לכתב תביעתו ותצהירו את תלושי שכרו לכל תקופת עבודתו.
אשר לתלושי השכר לתקופה נשוא המחלוקת (החל מחודש מרץ 2006 ועד לחודש ספטמבר 2007 ועד בכלל) צורפו תלושי השכר שלהלן, הנושאים את שם העמותה:

חודש סכום כולל ברוטו (יסוד + נסיעות) סכום נטו (לאחר ניכויי חובה)
3/06 4,176 ₪. 4,030 ₪.
4/06 4,124 ₪. 3,980 ₪.
5/06 4,791 ₪. 4,593 ₪.
6/06 1,666 ₪. 1,608 ₪.
7/06 3,620 ₪. 3,494 ₪.
8/06 3,291 ₪. 3,176 ₪.
9/06 4,422 ₪. 4,267 ₪.
10/06 4,319 ₪. 4,168 ₪.
11/06 4,644 ₪. 4,464 ₪.
12/06 4,107 ₪. 3,963 ₪.
1/07 4,537 ₪. 4,294 ₪.
2/07 3,729 ₪. 3,656 ₪.
3/07 4,610 ₪. 4,373 ₪.
4/07 3,563 ₪. 3,489 ₪.
5/07 4,424 ₪. 4,228 ₪.
6/07 3,929 ₪. 3,800 ₪.
7/07 4,013 ₪. 3,870 ₪.
8/07 3,812 ₪. 3,699 ₪.
9/07 7,463 ₪. 6,425 ₪.
סה"כ: 79,240 ₪. 75,577 ₪.

לציין, כי בתלוש השכר לחודש 9/07 נכלל תשלום בסך 3,155 ₪ ברוטו בגין 160 שעות חופשה, וכן תשלום בסך 2,306 ₪ ברוטו בגין דמי הבראה (לפי 7.25 ימים X 318 ₪).

23. כאמור, לא היה חולק בין הצדדים, כי הסכומים הנקובים בתלושי השכר הגיעו לתובע בגין עבודתו בתקופה זו.
יתרה מכך, למצער ובכל הנוגע לסכומים שהחל מחודש 10/06 ואילך, סכומים אלו תואמים את דו"ח "אישור מעסיק על תקופות העסקה ושכר" מיום 1/11/07 שהופק ע"י העמותה עבור המוסד לביטוח לאומי, בגין התקופה של 12 החודשים שקדמו לדו"ח (ראה: נספח ג' לכתב התביעה המתוקן).

מנגד, התובע לא עתר לתשלום סכומים נוספים מעבר לאלו שנקובים בתלושי השכר (הגם שלשיטתו הגיעו לו סכומים נוספים) וצמצם את תביעתו להפרשי שכר עבודה אך ורק לסכומים הנקובים בתלושי השכר.

משאלו הם פני הדברים, אין זאת אלא שעניין לנו בטענת "הודאה והדחה", במסגרתה אין חולק על זכאותו של התובע לסכומים הנקובים בתלושי השכר, כך שהנטל הוא על הנתבעים להראות כי סכומים אלו או חלקם אכן נפרעו ושולמו לתובע.

אי לכך, נפנה להלן לבחון האם עמדו הנתבעים בנטל זה.

24. אריה כאמור לא התיימר מלכתחילה לדעת מה שולם, אם שולם לתובע. חיים לעומת זאת, טען באופן כללי בתצהירו כי שולם לתובע במזומן ולשיעורין שכרו, הגם שלא זכר מתי והגם שאישר כי אין לו אסמכתאות להוכיח זאת.
בעדותו בפנינו חזר חיים על טענתו כי עובדי העמותה ובכלל זה התובע קיבלו את שכרם כשלעמותה היה כסף "ובתקופה הקשה" לא קיבלו את השכר במלואו בפעם אחת אלא בחלקים, אך חזר וטען כי כי אינו יכול לזכור כמה קיבל התובע ומתי (ראה: בע' 33 לפרוטוקול ש': 24-25; בע' 34 לפרוטוקול ש': 10-14).

זאת ועוד, בעקבות הביקור במחסן של העד מר אוסטרי, התאפשר לבאי כח הצדדים לעיין בקלסרים של העמותה, לרבות קלסרי הנהלת החשבונות שלה, ומעבר למסמכים שיידונו להלן בסעיף הבא, לא צורף כל מסמך שמצביע על כך שאיזה מבין הסכומים הנקובים לעיל, שולם לתובע.

25. יחד עם זאת, בעקבות אותו ביקור, צורפו על ידי התובע, מסמכים רבים שאותרו במסגרת הביקור ובכלל זה; נספח 76 – אישור הנהלת חשבונות על תשלומי השכר לעובדים לחודש 10/06 ונספח 75 – דו"ח הנהלת חשבונות על תשלומי השכר לעובדים בגין חודש 10/06, תשלומי חובה שהועברו לרשויות לחודש זה וכן תשלומים לקופות גמל; נספח 123 – אישור הנהלת חשבונות על תשלומי השכר לעובדים לחודש 2/06 ונספח 122 – דו"ח הנהלת חשבונות על תשלומי השכר לעובדים בגין חודש 2/06, תשלומי חובה שהועברו לרשויות לחודש זה וכן תשלומים לקופות גמל; נספח 38 – אישור הנהלת חשבונות על תשלומי השכר לעובדים לחודש 6/07 ונספח 39 – דו"ח הנהלת חשבונות על תשלומי השכר לעובדים בגין חודש 6/07, תשלומי חובה שהועברו לרשויות לחודש זה וכן תשלומים לקופות גמל.

על פי נספח 76 – עולה כי שולם לתובע בגין חודש 10/06 הסך של 4,168 ₪ נטו; על פי נספח 123 – עולה כי שולם לתובע בגין חודש 2/06 הסך של 2,844 ₪ נטו; ועל פי נספח 38 – עולה כי שולם לתובע בגין חודש 6/07 הסך של 3,800 ₪ נטו.

במסגרת חקירתו הנגדית בפנינו, הופנה התובע לנספח 122 לעיל ואישר כי לכאורה עולה ממנו שקיבל את הסך של 2,844 ₪ הנקוב בו (ראה: בעמ' 27 לפרוטוקול ש': 29 עד עמ' 28 ש': 2), וכאשר הופנה למסמכים 76, 75, 38 ו-39 לעיל, אישר כי אף מהם עולה לכאורה שקיבל 3,800 ₪ בגין חודש 10/06 ו-4,168 ₪ בגין חודש 10/06 (ראה עדותו: בעמ' 28 לפרוטוקול ש': 3-11), הגם שנמנע מלאשר במפורש שקיבל איזה מבין הסכומים כאמור לעיל.
להזכיר, בכל הנוגע לתשלום בגין חודש 2/06, לא היה חולק אף לשיטת התובע מלכתחילה, כי קיבל את משכורתו בגין חודש, ועל כן אין בידינו לשעות לתשובתו המתחמקת של התובע בעניין זה.
בנסיבות אלו אף אין בידינו לשעות לתשובתו המתחמקת של התובע בכל הנוגע לתשלומים בגין החודשים 10/06 ו-6/07.
ודוק, במובחן מתלושי השכר שאין בהם משום ראיה לעצם תשלום הסכום הנקוב בהם, הרי שהפירוט הנקוב בנספחים לעיל, מלמד על פעולה פוזיטיבית של הנהלת החשבונות לתשלום השכר שנקוב בערכי נטו, והוא מהווה למצער ראשית ראיה כי הסכומים הנקובים בתלושי השכר לחודשים אלו, אכן שולמו לתובע.
הואיל וכאמור לא נתנו אמון בתשובתו המתחמקת של התובע כאמור לעיל, די לנו באמור לעיל, כדי לקבוע שלמצער ובכל הנוגע לחודשים 10/06 ו-6/07 הרימו הנתבעים את הנטל המוטל עליהם להראות ששולם לתובע שכרו.

מנגד, היעדרן של אסמכתאות דומות לגבי שאר החודשים נשוא המחלוקת, אך מחזק את המסקנה כי לא שולם לתובע שכרו בגין שאר החודשים נשוא המחלוקת.

26. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אנו קובעים, כי מתוך הסכום הכולל של 75,577 ₪ נטו, אשר לא היה חולק כי הגיע לתובע, עלה בידי הנתבעים להרים את הנטל להראות כי הסך של 7,968 ₪ נטו (3,800 ₪ + 4,168 ₪) שולם לתובע. בנוסף, הודה התובע כאמור, כי במהלך תקופה זו קיבל את הסך של 1,600 ₪ במזומן וכן את הסך של 1,000 ₪ במזומן, כך שנחה דעתנו כי מתוך הסכום הכולל כאמור לעיל, שולם לתובע הסכום הכולל של 10,568 ₪ נטו (7,968 ₪ + 2600 ₪).

אשר ליתרה בסך 65,009 ₪ נטו אין בידינו לקבוע כי הנתבעים עמדו בנטל להראות כי סכום זה או כל חלק ממנו שולם לתובע.
אין זה המקום לתהות באשר לסבירות האפשרות שהתובע לא קיבל שכר במשך תקופה כה ממושכת ולמרות זאת המשיך לעבוד, כפי שמציע חיים בסיכומיו.
ראשית, מידיעה שיפוטית נתקלנו במקרים בהם הוכח ומקרים בהם אף לא היה חולק כי עובדים המשיכו לעבוד תקופות ממושכות דוגמת זו שבפנינו, מבלי לקבל שכר.
שנית, בסופו של יום, אין לו לדיין אלא שאת עיניו רואות, ובענייננו, אין לנו כל ראיה או אף ראשית ראיה לכך שסכום מסוים מתוך יתרת הסכומים, שולם בפועל לתובע.
כך גם ה"סתירות" בגרסת התובע, כנטען על ידי חיים בסיכומיו, מעבר לכך שחלקן לאו סתירות הן, הרי שיתרתן אינן מהותיות, ובכל מקרה אין בהן בפני עצמן כדי לסייע לנתבעים להרים את הנטל המוטל עליהם.

27. לאור כל המבואר לעיל, אנו קובעים כי בגין תקופת עבודתו שהחל מחודש מרץ 2006 ועד לחודש ספטמבר 2007, התובע זכאי להפרשי שכר עבודה בסכום כולל של 65,009 ₪ נטו.
הסכום נפסק בערכי נטו בהינתן שאין חולק כי הופקו בגינו תלושי שכר ודווח על תשלומי חובה לרשויות.

זאת ועוד, כמבואר לעיל, בסכום הנ"ל נכלל גם התשלום בסך 3,155 ₪ ברוטו בגין פדיון חופשה והסך של 2,306 ₪ ברוטו בגין דמי הבראה, ואלו יילקחו בחשבון להלן במסגרת הדיון בתביעה לפדיון חופשה ודמי הבראה.

28. משלא היה חולק בין כל הצדדים, כי למצער העמותה היתה מעסיקתו של התובע – אנו מחייבים את העמותה לשלם לתובע את הסכום הכולל של 65,009 ₪ נטו, בגין הפרשי שכר עבודה לחודשים מרץ 2006 ועד לחודש ספטמבר 2007.

אשר לעתירת התובע לתשלום פיצויי הלנת שכר יצוין כי במסגרת כתב התביעה שהגיש התובע ביום 1/1/08 להפרשי שכר בגין תקופה זו, הוא לא עתר במפורש לפיצויי הלנה.
לעומת זאת, במועד הגשת כתב התביעה המתוקן מחודש 5/09 במסגרתו נכללה עתירה מפורשת לפיצויי הלנת שכר, הזכות להלנת שכר בגין השכר כאמור לעיל, התיישנה מבחינה מהותית.
אי לכך, אנו קובעים כי הסכום שפסקנו כאמור לעיל, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מאמצע התקופה נשוא החוב, היינו החל מיום 15/11/06 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לתשלום פדיון חופשה
29. ברכיב זה לכתב התביעה המתוקן ובתצהירו, עתר התובע לחיוב הנתבעים ביחד ולחוד בתשלום פדיון חופשה עבור מלוא תקופת עבודתו בסך 4,803 ₪ מחושב לפי 28 ימי חופשה בשווי 8.6 X 19.95 ₪ ליום.
לטענת התובע במשך כל תקופת עבודתו הוא לא יצא כלל לחופשה בתשלום.

30. מנגד, הנתבעים 1 ו-2 לא דקו פורתא במסגרת כתבי הגנתם, האם התובע קיבל פדיון חופשה או האם ניצל חופשה שנתית במהלך תקופת עבודתו.
לא יהא זה למותר לציין, כי לא הוצג בפנינו פנקס חופשה על שם התובע.

31. אשר לזכאותו של התובע לחופשה שנתית בתשלום, הרי שלא היה חולק כי התובע הועסק בצרכניה החל מחודש 10/05 ועד לחודש 9/07 ועד בכלל, ובסה"כ שנתיים.
זאת ועוד, גרסת התובע כי הועסק בהיקף של 6 ימים לשבוע, לא נסתרה.

משכך, ולאור הוראות סעיף 3 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-, 1951 זכאי היה התובע בגין תקופת עבודתו זו לחופשה שנתית בהיקף של 28 ימים קלנדאריים, שהם 24 ימי חופשה בפועל לעובד המועסק בהיקף משרה של 6 ימים לשבוע.

32. בחקירתו הנגדית בפנינו, העיד התובע כי היו יום או יומיים בהם נעדר מעבודתו, מבלי שהופחת משכרו החודשי (ראה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 19-21). מעבר לכך לא הוצגה בפנינו כל ראיה נוספת לניצול חופשה על ידי התובע.

הלכה פסוקה היא שהמעביד הוא אשר חייב לתת את החופשה, ומכוח חובתו לפי סעיף 26 לחוק חופשה שנתית לנהל פנקס חופשה, הוא אשר חייב לדעת ולהוכיח אם וכמה ימי חופשה קיבל העובד בפועל. כאשר מוכיח העובד את תקופת עבודתו, עובר נטל ההוכחה על המעביד להראות שאמנם נתן לעובד את ימי החופשה המגיעים לו לפי הדין [ראה: דב"ע לד/17-3 רפאל אברג'יל - קורט אנסבך, פד"ע ה', עמ' 253 והאסמכתאות שם].

משכך הם פני הדברים, ומשלא עלה בידי הנתבעים להרים את הנטל להראות כי מעבר להודאתו כאמור לעיל, התובע ניצל ימי חופשה נוספים, אנו קובעים (ואף זאת לאור הודאת התובע) כי במהלך כל תקופת עבודתו ניצל התובע לכל היותר שני ימי חופשה בתשלום.

אי לכך, במועד סיום עבודתו היה התובע זכאי לפדיון יתרת 22 ימי החופשה בפועל שעמדו לזכותו.
על פי תלושי השכר עליהם הסתמכו כל הצדדים, משכורתו החודשית הממוצעת של התובע (לא כולל החזר הוצאות נסיעה ותשלומי פדיון חופשה והבראה) ב-12 החודשים האחרונים שקדמו לחודש שבו היה זכאי לפדיון החופשה, עמדה על 3,697 ₪ ברוטו.
מכאן שבמועד סיום עבודתו זכאי היה התובע לפדיון חופשה בסך 3,128 ₪ ברוטו על פי החישוב:
3,697 ₪ ברוטו X 22 ימי חופשה בפועל = 3,128 ₪ ברוטו.
26 ימי עבודה בפועל בחודש

הואיל וכאמור לעיל פסקנו לתובע את הסך של 3,155 ₪ ברוטו בגין פדיון חופשה, הרי שאין התובע זכאי לתשלום נוסף מעבר לסכום שפסקנו לעיל.

התביעה לדמי הבראה
33. ברכיב זה לכתב התביעה המתוקן, עתר התובע לחיוב הנתבעים ביחד ולחוד בתשלום יתרת דמי הבראה בגין שנת עבודה אחת בסך כולל של 1,655 ₪ עבור 5 ימי הבראה לפי 331 ₪ ליום הבראה. על עתירה זו חזר במסגרת תצהירו.

34. הנתבעים 1 ו-2 לא התייחסו לעתירה זו, ולא כל שכן שלא הוכיחו כי התובע קיבל את מלוא דמי ההבראה המגיעים לו.

35. אשר לזכאותו של התובע לדמי הבראה, הרי שמכח צו ההרחבה הכללי במשק בדבר תשלום דמי הבראה לעובדים היה התובע זכאי בגין שתי שנות עבודתו בעמותה ל-11 ימי הבראה.

שווי יום הבראה נכון למועד סיום עבודתו של התובע עמד על 318 ₪, כך שבגין מלוא תקופת עבודתו זכאי היה התובע לדמי הבראה בסכום כולל של 3,498 ₪ ברוטו, על פי החישוב:
11 ימי הבראה X 318 ₪ = 3,498 ₪ ברוטו.

כאמור לעיל, בתלוש השכר לחודש 9/07 נכלל תשלום בסך 2,306 ₪ ברוטו בגין דמי הבראה מחושב לפי 7.25 ימים X 318 ₪, אותו כבר פסקנו לעיל, ומכאן שהתובע זכאי ליתרת דמי הבראה בסך 1,192 ₪ ברוטו.

36. משלא היה חולק בין כל הצדדים, כי למצער העמותה היתה מעסיקתו של התובע – אנו מחייבים את העמותה לשלם לתובע את הסך של 1,192 ₪ ברוטו, בגין יתרת דמי הבראה לתקופת עבודתו.
סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/10/107 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת
37. בכתב התביעה המתוקן ותצהירו, עתר התובע לחיוב הנתבעים ביחד ולחוד בתשלום פיצויי פיטורים בסכום כולל של 7,683 ₪ עבור תקופת עבודתו בעמותה.
יתרה מכך, לטענת התובע הוא פוטר לאלתר, ועל כן עתר בנוסף לתשלום דמי הודעה מוקדמת בסך 4,117 ₪ בגין חודש הודעה מוקדמת.

התובע צירף לכתב תביעתו המתוקן (ראה: נספח ב' לכתב התביעה) ולתצהירו את מכתב הפיטורים שנמסר לו על ידי חיים, מיום 1/10/07 בו נאמר:
"הרינו להודיעך כי עקב המצב הקשה בעסק הנך מר יוסף מאיר ת.ז. XXXXXX500 כי עקב המצב הקשה בעסק (כך במקור – א.ר.ק.) הנך מפוטר מעבודה בצרכנית עזרת אחים חיפה מרח' גאולה 20 עמותה 58000055 תיק ניכויים 910250158 החל 29.9.07".

38. לעניין רכיב זה לכתב התביעה, לא היה חולק כי התובע פוטר מעבודתו, לא נטען כי פוטר בנסיבות השוללות פיצויי פיטורים או הודעה מוקדמת, ואף לא נטען כי שולמו לו פיצויי פיטורים.

יתרה מכך, לא היה חולק כי לתובע לא נמסרה הודעה מוקדמת לפני פיטוריו, וכך גם עולה ממכתב הפיטורים עצמו, המתיימר להודיע על פיטוריו של התובע רטרואקטיבית מיום 29/9/97. בכל מקרה, לא נטען כי שולם לתובע חלף הודעה מוקדמת או תמורתה.

39. משאלו הם פני הדברים, אין זאת אלא שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים ולפיצוי בגובה שכר חודש אחד בגין הודעה מוקדמת שלא נמסרה לו בניגוד לדין.

אשר לשיעורם של אלה, הרי שכפי שקבענו לעיל, משכורתו החודשית הממוצעת של התובע (לא כולל החזר הוצאות נסיעה ותשלומי פדיון חופשה והבראה), ב-12 החודשים האחרונים שקדמו לפיטוריו, עמדה סך 3,697 ₪ ברוטו.
אי לכך, בגין תקופת עבודתו בעמותה זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך 7,394 ₪ ברוטו, על פי החישוב:
3,697 ₪ ברוטו X שנתיים = 7,394 ₪ ברוטו.

כמו כן, לנוכח פיטוריו לאלתר ללא הודעה מוקדמת, זכאי התובע לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך 3,697 ₪ ברוטו.

40. משלא היה חולק בין כל הצדדים, כי למצער העמותה היתה מעסיקתו של התובע – אנו מחייבים את העמותה לשלם לתובע את הסך של 7,394 ₪ ברוטו בגין פיצויי פיטורים ואת הסך של 3,697 ₪ ברוטו כפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

אשר לעתירת התובע לתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, הרי שבמסגרת כתב התביעה המקורי שהגיש התובע , הוא לא עתר לתשלום פיצויי פיטורים, לא כל שכן שלא עתר במפורש לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
לעומת זאת, במועד הגשת כתב התביעה המתוקן מחודש 5/09 במסגרתו נכללה עתירה לתשלום פיצויי פיטורים ועתירה מפורשת לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, הזכות להלנת פיצויי פיטורים, התיישנה מבחינה מהותית.
אי לכך, אנו קובעים כי הסכומים שפסקנו כאמור לעיל, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/10/07 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה לפיצוי בגין אי עריכת שימוע
41. ברכיב זה לכתב התביעה המתוקן ותצהירו עתר התובע לחיוב הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לו פיצוי בגין אי עריכת שימוע לפני פיטוריו בסך משכורת אחת שחושבה על ידו בסך של 4,117 ₪.

42. אריה לא התייחס לרכיב זה לכתב התביעה. חיים לא הכחיש שלא נערך לתובע שימוע לפני פיטוריו, אך טען בתצהירו כי אף אם היה על העמותה לערוך שימוע לעובדיה, הרי שהתובע פוטר על ידי העמותה ללא שימוע עקב קריסתה הכלכלית של הצרכניה, כך שלא נראה שעריכת השימוע במקרה זה, היתה מסייעת, שכן אף אם היה התובע מצליח לשכנע את העמותה שלא לפטרו, לא היה בכוחה להמשיך ולהעסיקו.

43. על כך שחובת השימוע לפני פיטורים, מוטלת גם על המעסיק הפרטי, כבר אין עוררין [ראה: ע"ע 415/06 דני מלכה נ' שופרסל בע"מ (פסה"ד מיום 15/7/07); ע"ע 300353/98 יוסף הרמן – סונול ישראל בע"מ (פסה"ד מיום 29/12/02); ע"ע 93/07 גיורא ארבל - נ.א.ס.ס (פסה"ד מיום 19/11/08)]. חובת השימוע המוטלת על המעסיק הפרטי בהליכי פיטורים, נגזרת מחובות תום הלב הכלליות החלות על הצדדים ליחסי העבודה, במשך קיומו של הסכם העבודה ובסיומו.

גם אם ניתן להניח שעצם סיום עבודתו של התובע לא היה נמנע, אפילו היתה מוענקת לו זכות השימוע, הרי שהצבת עובדה מוגמרת בפני התובע לפיה הוא מפוטר לאלתר ללא נימוקים, מבלי שהובהר לו מדוע הוא מפוטר ומבלי לאפשר לו להעלות את טענותיו , יש משום הפרת חובת השימוע ובעיקר הפרת חובת תום הלב החלה על המעסיק, ועל כן לטעמנו בנסיבות המקרה שבנדון, עליהן לא היה חולק, ראוי התובע לפיצוי גם אם בסכום סמלי, בשל הפרה זו.
התובע העמיד את סכום הפיצוי ברכיב זה על סכום צנוע של 4,117 ₪ (שווי משכורת אחת, לפי חישובי התובע), והוא בהחלט סכום סביר בעינינו.
אי לכך, אנו קובעים כי בנסיבות סיום עבודתו זכאי התובע לפיצוי בגין הפרת זכות השימוע בסך 4,117 ₪ ברוטו.

44. משלא היה חולק בין כל הצדדים, כי למצער העמותה היתה מעסיקתו של התובע – אנו מחייבים את העמותה לשלם לתובע פיצוי בסך 4,117 ₪ ברוטו בגין הפרת חובת השימוע לפני פיטוריו.
סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/10/07 ועד לתשלום המלא בפועל.

סיכום ביניים

45. עד כאן ולאור כל המבואר לעיל, אנו מחייבים את העמותה לשלם לתובע את הסכומים כדלקמן:
א. הפרשי שכר עבודה לחודשים 3/06 עד 9/07 ועד בכלל בסכום כולל של 65,009 ₪ נטו.
ב. פדיון חופשה (נכלל בסכום כאמור בס"ק א')
ג. יתרת דמי הבראה בסך 1,192 ₪ ברוטו.
ד. פיצויי פיטורים בסך 7,394 ₪ ברוטו.
ה. פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך 3,697 ₪ ברוטו.
ו. פיצוי בגין הפרת חובת השימוע לפני פיטורים בסך 4,117 ₪ ברוטו.

הסכום כאמור בסעיף קטן א' לעיל, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 15/11/06 ועד לתשלום המלא בפועל. שאר הסכומים שנפסקו לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/10/07 ועד לתשלום המלא בפועל.

46. אלא שבאמור לעיל לא סגי, שכן כמבואר לעיל בפתח דברינו, בנוסף לשאלת זכאותו של התובע לזכויות שנתבעו לגופן, חלוקים הצדדים ביניהם בשאלה, האם כטענת התובע בנסיבות המקרה שבנדון, יש לחייב את הנתבעים 1 ו-2 ביחד ולחוד עם העמותה, בחובותיה של העמותה כלפי התובע כפי שנקבעו לעיל, אם לאו.

אי לכך נפנה להלן לדון במחלוקת זו שבין הצדדים.

שאלת חבותם של הנתבעים 1 ו-2 ביחד ולחוד עם העמותה

47. וכך, במסגרת כתב התביעה ותצהירו, טען התובע בכל הנוגע לחיובם של הנתבעים 1 ו-2 באופן אישי, כי חרף העובדה שהעמותה הוצגה כמעסיקתו, הרי שמי שהעסיק אותו בפועל היה חיים וכי אריה שילם את שכרו ועל כן ועל אף הדרך שבה הוצגה העסקתו יש לראות גם את חיים ואריה כמעסיקיו.
במסגרת סיכומיו לא זנח התובע טענה זו אך הוסיף עליה את טענת "הרמת מסך" העמותה, כלפי חבריה חיים ואריה.

וכך, לטענת התובע בסיכומיו, הנתבעים לא סתרו את עדותו של התובע והעד מטעמו ועל כן יש לקבוע כי הוכחו כל סכומי התביעה.
עוד טען התובע כי יש לחייב את שלושת הנתבעים ביחד ולחוד בתשלום מלוא סכומי התביעה לתובע, וזאת מכח אחריותם האישית בין אם מכח הרמת מסך העמותה וחיוב הגורמים הכלכליים האמיתיים שעמדו מאחורי העמותה במועדים הרלוונטיים לתביעה, הם הנתבעים 1 ו-2, והן מכח ההלכות החלות על זיהוי המעביד האמיתי בהתקשרות מורכבת.
לטענתו בקצירת האומר, הוכח שלמרות שהתובע קיבל תלושי שכר מהעמותה, הוכח כי מעבידיו האמיתיים, בתקופה נשוא התביעה, היו הנתבעים 1 ו-2, אשר ניהלו את העמותה כעסק פרטי בתקופה נשוא התביעה.
כך גם לטענתו, הוכחו במקרה זה הנסיבות, כפי שנקבעו בפסיקת בית הדין לעבודה, המצדיקות להרים את מסך ההתאגדות בעמותה כלפי חבריה ומייסדיה, הם הנתבעים 1 ו-2, נוכח התנהלותם כלפי התובע וזכויותיו.

אי לכך עתר התובע לחיוב הנתבעים 1 עד 3 ביחד ולחוד במלוא סכומי התביעה.

48. מנגד, לטענת חיים בסיכומיו, התובע כלל לא הרים את הנטל להוכיח איזה מבין רכיבי התביעה שהגיש כך שכבר מטעם זה דין תביעתו להדחות לגופה.

מבלי לגרוע מטענתו כאמור, הוסיף חיים וטען כי בכל מקרה דין תביעתו של התובע כנגד חיים להדחות.
בהקשר לכך נטען בקצירת האומר, כי מלכתחילה הטענה להרמת מסך, כלל לא נטענה בכתב התביעה, אלא כל שנטען בכתב התביעה הוא שהנתבעים 1 ו-2 אחראים כלפי התובע בהיותם מעבידיו האמיתיים מכח ההלכה החלה בסוגית זיהוי המעביד.

לחלופין ומטעמי זהירות נטען כי לא הוכחו במקרה זה הנסיבות המצדיקות את הסעד החריף של הרמת מסך ההתאגדות כלפי חיים, כפי שנקבע בחוק החברות, ואף לא הוכח כי חיים היה מעבידו של התובע באופן אישי, מה גם שאין רלוונטיות להפניית התובע לכללים שנקבעו בפסיקה בכל הנוגע לזיהוי מעביד, שהם רלוונטיים רק לנסיבות של התקשרות "משולשת" להעסקת עובד, ולא לענייננו.

אי לכך, לטענת חיים, יש לדחות על הסף את התביעה כנגדו ואין להטיל עליו כל אחריות, והכל תוך חיוב התובע בהוצאות התביעה.

49. אריה טען בסיכומיו כי התובע כלל לא הרים נטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו, כך שדין התביעה להידחות לגופה.
כך גם הוסיף אריה וטען כי הוכח שהוא מעולם לא העסיק את התובע ולא היה לו כל קשר עם התובע, ולדבריו הוא שורבב לכתב התביעה באופן אישי, בטעות ותוך הטעייה מצד התובע.
מבלי לגרוע מטענותיו אלו חזר אריה על טענותיו של חיים כי בכל הנוגע לטענה להרמת מסך ההתאגדות המדובר בהרחבת חזית אסורה, והוסיף כי אם בכלל, הרי שמי שהעסיק את התובע ושילם את שכרו היו הנתבעים 1 ו-3.

אי לכך עתר אריה לדחיית התביעה כנגדו תוך חיוב התובע בהוצאות התביעה.

50. נקדים ונבהיר כי אין בידינו לשעות לטענות חיים ואריה בסיכומיהם לפיה יש להתעלם מטענות התובע בכל הנוגע לעילת הרמת מסך ההתאגדות כלפי הם, בשל היותה הרחבת חזית, אסורה.

אכן, כפי שבואר לעיל במסגרת כתב התביעה ותצהירו הראשון, לא נטענה טענת "הרמת המסך" במפורש, ובמובן זה יש בהעלתה בסיכומים משום הרחבת חזית ביחס לכתב התביעה.
יחד עם זאת, תוך כדי ניהול פרשת ההוכחות הועלתה טענה זו, הובאו ראיות להוכחתה והתאפשר לנתבעים להתגונן מפני טענה זו לגופה, והם אכן התגוננו מפניה, העידו והביאו ראיות בקשר אליה, ואף סיכמו טענותיהם בקשר אליה.

בנסיבות אלו, ובפרט לאור התשתית העובדתית שהתבררה לפנינו תוך כדי ניהול ההליך (אשר לגביה התאפשר לנתבעים להתגונן) - איננו רואים לנכון להורות על מחיקתה של טענה זו, ונדון בה להלן בהמשך במסגרת הדיון בטענות הצדדים.

51. אשר לטענת התובע לגבי הרמת מסך ההתאגדות, הרי שהנתבעת 3 – העמותה, היא עמותה רשומה ובתור שכזו חל עליה חוק העמותות, התש"ם-1980 (להלן – חוק העמותות), אשר סעיף 8 שבו קובע כי: "מהיום שצוין בתעודת הרישום כיום הרישום תהיה העמותה תאגיד, כשר לכל זכות, חובה ופעולה משפטית". משכך העמותה היא בבחינת אישיות משפטית עצמאית ונפרדת מחבריה, שאינם חבים בחובה באופן אוטומטי.
עם זאת, וחרף העדרה של הוראה מפורשת בחוק העמותות דוגמת ההוראה שבסעיף 6 לפקודת החברות, הפסיקה אימצה ויישמה את הדוקטרינה בדבר הרמת מסך העמותה כלפי חבריה, גם לגבי עמותות [ראה: בג"ץ 823/90 סיעת בת-ים 1 נ' מבקר המדינה, פ"ד מד(2) 692; ע"א (עליון) 616/04 עמותת מורים בונים בלוד – עמב"ל עמותה רשומה נ' דובר (1983) חברה לעבודות בניה בע"מ (מיום 13/12/06)].

בהקשר לכך נפסק ע"י בית המשפט העליון בע"א 4395/06 עמותת ז.פ. ואח' נ' לוי רמות עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ ואח' (מיום 6/5/09 ), כי:
"...דרך נוספת לחייב את חברי העמותה בחובותיה הינה באמצעות הרמת מסך, אך זו תיעשה רק במקרים חריגים, בעיקר כאשר נעשה שימוש לרעה במושג האישיות המשפטית (ראו עניין פרי העמק, בעמ' 540; ע"א 616/04 עמותת מורים בונים בלוד – עמב"ל עמותה רשומה נ' דובר (1983) חברה לעבודות בניה בע"מ..."

בית הדין הארצי לעבודה אימץ אף הוא את הדוקטרינה בדבר הרמת מסך ההתאגדות של העמותה כלפי חבריה, תוך שיישם לעניין זה את העקרונות הרלוונטיים לדיני העבודה, מדוקטרינת הרמת המסך בדיני החברות [ראה: ע"ע (ארצי) 304-09 העמותה לקידום הספורט הנשי, הנוער והמגזר הערבי בהפועל תל-אביב - ישראל שיינפלד ואח' (מיום 16/2/12); בר"ע (ארצי) 693/09 אורלי אריאל - ער"ן אגודה ישראלית לעזרה ראשונה נפשית בטלפון ע"ש ד"ר אריה ומריה ברטה זסלני (ע"ר) (מיום 25/2/10) ].

52. בענייננו, על פי אישור רשם העמותות מיום 18/8/08 (אשר צורף להודעת התובע לבית הדין מיום 2/9/08) הן חיים והן אריה רשומים כחברי (מייסדי) העמותה.
טענותיהם של חיים ואריה כי בינתיים התפטרו מחברותם בעמותה, אין בהן כדי לסייע להם, הן מן הטעם שנכון ליום 18/8/08 (כשנה לאחר סיום עבודתו של התובע), אין כל ביטוי ברישומי רשם העמותות לכך שהשניים או מי מהם התפטר מחברותו בעמותה, ולא הוצג על ידם רישום אחר של רשם העמותות המלמד על כך שאכן התפטרו מחברותם בעמותה, והן מן הטעם שגם אם היינו מקבלים את טענתם כי התפטרו מחברותם בעמותה (ולא כך קבענו), הרי שלשיטת שניהם, היה זה לאחר שכבר הסתיימה עבודתו של התובע בעמותה, כך שבכל הנוגע לתביעתו של התובע, אף לשיטתם הם עצמם, הם היו חברים בעמותה בכל המועדים הרלוונטיים לתביעה.

לא זו אף זו, טענת חיים לפיה הוא אינו יכול להיות חבר בעמותה, הואיל ושימש החל ממועד מסוים גם כשכיר שקיבל שכר מהעמותה, אף היא אינה יכולה לעמוד, לנוכח הרישום ברשם העמותות, מה גם שאם לשיטתו הוא עצמו, הוא לא היה חבר עמותה בתקופה הרלוונטית להעסקתו של התובע, הרי לא ברור מדוע לשיטתו היה צריך להתפטר מחברותו בעמותה לאחר מועד זה.

53. משאלו הם פני הדברים, והואיל כאמור נקבע זה מכבר שניתן ליישם את הדוקטרינה של "הרמת מסך" העמותה כלפי חבריה, תוך היקש מסוגית "הרמת מסך" כלפי בעלי מניות בחברה , נפנה להלן לדון בשאלה, האם התקיימו בענייננו הנסיבות המצדיקות להרים את מסך ההתאגדות של העמותה ולחייב את חיים ואריה בחובותיה.

בטרם נדרש לנסיבות המקרה שבנדון, נפנה להלן לבחון תחילה את אופן יישום סוגית הרמת מסך ההתאגדות בדיני העבודה.

54. אשר למיוחד למערכת יחסי העבודה, נשוא דיוננו - הרי שבדונו בסוגיית הרמת מסך במסגרת יחסי עבודה, איבחן בית הדין הארצי לעבודה בין מעמדם של כלל הבאים במגע עם החברה, לבין עובדיה, וקבע כי מבין מגוון המתקשרים עם החברה, יש לעובדים בה מעמד מיוחד, וכי מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד [ראה: ע"ע 1170/00 מרים פרידמן – יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג [88], 34; ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין - ערב חדש (עיתונות) אילת בע"מ ואח' (פסה"ד מיום 17.12.2002)].
עמד על כך בית הדין הארצי לעבודה, בעניין יהודית זילברשטיין לעיל, באלו המילים:
"בכלל בעלי דברה של חברה קיימת קטגוריה מיוחדת של מתקשרים ונושים, שהם עובדי החברה. מתקשרים אלה אינם "מתקשרים" רגילים בשוק המסחרי. ... העובד אינו "נושה וולונטארי" אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת.
...
לא ניתן להתייחס להעסקת עובדים כאל רכישת ציוד או התקשרות עם ספק או קבלן חיצוני. העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קירבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קירבה זו מקורה גם - ואולי בעיקר - ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אימון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם. אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו. הקלות שבעלי עסקים מקימים מיזם עסקי ולימים סוגרים את עסקיהם תוך שהם מעמידים את עובדיהם - לעתים במפתיע - אל מול שוקת שבורה, היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה. אחריות זו לא מן הראוי שתעצר למרגלות מסך ההתאגדות ובנסיבות המתאימות יצא בית הדין להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי המסתתר מאחורי המסך. אכן, סבור אני שבכל הנוגע לזכויות של עובדים, עקרונות תום הלב ותקנת הציבור מחייבים להגמיש את הדרכים להגיע אל המעסיק האמיתי, אל בעל השליטה, אל אותו גורם - כמו בענייננו - שבמהלך העסקים מפעיל למעשה את החברה, תוך שימוש לא מתאים ולא מסודר בחברת האם או בגופים כלכליים אחרים שלו." [ראה: פסקאות 15 ו-23 לפסה"ד; וכן ע"ע 150/07 ח.א. בוני חיפה – עאמר חורי (מיום 26/8/08) ].

על הלכה זו חזר בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1192/02 חב' סברס שירותי קייטרינג בע"מ – ריאד עבדל רחמן, עבודה ארצי, כרך לג [63], 38 וכן בע"ע 1137/02 יולס אדיר – החברה לפתוח ולמלונאות רחביה בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג [94], 35, ויפים לעניינו דברים שנפסקו בע"ע 1192/02 חב' סברס לעיל, כדלקמן:
"המערערים 2 - 3 הפעילו עסק של מסעדה באמצעות חברה. החברה לא שילמה את מלוא הזכויות המגיעות לעובדים. לימים מחליט היזם ובעל המניות להפסיק את פעילות החברה והעובד נותר מול שוקת שבורה, בלא יכולת להיפרע מן החברה. בנסיבות בהן בעלי השליטה בחברה פועלים תוך התעלמות מזכויות העובדים, הם פועלים בחוסר תום לב, ומסך ההתאגדות לא יעמוד להם כמגן".

כך גם נפסק בעניין ע"ע 1170/00 מרים פרידמן לעיל, כי:
"מצטיירת בפנינו תמונה של מעסיק שהיא חברה משפחתית המנהלת את עסקיה תוך התעלמות מהיותה גוף משפטי נפרד. רכוש החברה וכספיה עוברים לבעלי עניין, תשלומי החברה משולמים ממקורות חיצוניים לחברה, החברה מתפרקת אט אט מנכסיה ובעלי העניין מנהלים, במקביל, עסקים המתחרים בה. ומעבר לכל זה - וחמור במיוחד- קיים גילוי מובהק של חוסר תום לב בכך שהחברה חדלה מלפעול והיא נמחקת מרישומי רשם החברות בשל אי תשלום אגרה, כל זאת מבלי שנעשה נסיון- ולו למראית עין - לדאוג לזכויותיה של המערערת שהיתה העובדת שלה. יותר מכך, העובדה שהחברה נמחקה ולא פורקה מונעת מן המערערת לקבל מן המוסד לביטוח לאומי חלק מזכויותיה. טענותיהם של המשיבים 3 - 5 כי אין להם כסף לתשלום אגרות החברה נשמעו לנו מן הפה ולחוץ. אכן, בעניינה של המערערת פעלו המשיבים 3 - 5 תוך עצימת עיניים ואטימות לב מובהקים. כל אלה - קל וחומר בהצטברותם יחדיו - מצדיקים להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את המשיבים 3 5- באופן אישי בחובות המשיבה מס' 1 כלפי המערערת" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

כך גם בהתייחסו לפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, אשר אושר על ידו, קבע בית הדין הארצי בעניין ע"ע 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ נ' דליה ברגר (פסה"ד מיום 14/10/09) כדלקמן:
"בית הדין קבע כי יש להרים את מסך ההתאגדות נגד אלי ויעקב. על פי קביעת בית הדין, לא הוכח שהשניים פעלו לעירוב נכסי החברה או להברחתם למטרות תרמית והונאה. עם זאת, בית הדין מצא כי למרות שהם היו מודעים למצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה החברה בשנותיה האחרונות, הם המשיכו להפעילה תוך התעלמות מן הקושי בתשלום התחייבויותיהם לעובדי החברה. בכך שנמנעו מלפעול לפירוק החברה, מנעו מן העובדת אפשרות לקבל חלק מזכויותיה באמצעות המוסד לביטוח לאומי"

זאת ועוד, בע"ע 129/10 אופיר זוננשיין – G.S.S. ג'ניוס סאונד סיסטם בע"מ ואח' , (מיום 1/11/11) חזר בית הדין הארצי ועמד על עקרון תום הלב וחובת האמון המוגברת העומדים ביסוד יחסי המעסיק עם עובדיו, ועל השפעתם על פירוש הוראות החוק בדבר הרמת מסך ההתאגדות ואופן ישומן, לרבות לאחר תיקון סעיף 6 לחוק החברות. בית הדין קבע כי חובת תום הלב מחייבת את המעסיק, בין השאר, לבחון את מידת יכולתו הצפויה לעמוד בפירעון התחייבויותיו כלפי עובדיו. ככל שהפרט הפועל בשם התאגיד יודע כי קיים חשש משמעותי שהתאגיד לא יוכל לקיים את התחייבויותיו כלפי העובדים, עליו להימנע מלהעסיקם, וכך נקבע:
"משיקולי מדיניות משפטית ראויה, אין להשלים עם מצב בו חברה, ובמיוחד חברה משפחתית, אשר נקלעת לקשיים כלכליים ממשיכה להעסיק עובד בלי שמשולם לו שכר לאורך מספר חודשים, ובעלי המניות ונושאי התפקידים יסתתרו מאחורי מסך ההתאגדות ויכפרו בחבותם האישית לתשלום זכויותיו של העובד. כאשר מעביד יודע שאין ביכולתו לשלם לעובד את שכרו או זכויותיו הסוציאליות, אין מקום להמשיך את העסקתו. על פי רוח הפסיקה וההלכה כפי שצוטטה לעיל, חובת הנאמנות ותום הלב ביחסי העבודה מחייבת להתאים את העסקת העובדים ליכולת הכלכלית של החברה. במקרה כפי שנדון בפנינו, הגורם שעמד מאחורי החברה ידע שהחברה לא תוכל לשלם שכר למערער והמשיך לפעול בחברה ולהעסיק את המערער בלי ששולם לו שכר וזכויות סוציאליות. אין בידינו לתת הכשר להתנהלות מעין זו.
העובד אינו שותפו העסקי של המעסיק כמו שאינו משתתף ברווחיו, ואין הוא צריך לשאת על גבו את הפסדיו ולהסכים להמשיך לעבוד ללא שכר עד שמצבו של המעסיק ישתפר. ומשום כך אין לאפשר למעסיק, שיודע כי מצבו הכלכלי כה גרוע באופן שאינו יכול לשלם לעובד שכר לאורך זמן, להמשיך ולהעסיקו בידיעה כי החברה היא המעסיקה ובעלי המניות פטורים מכל אחריות. התנהלות כזו בנסיבות אלה מהווה ניצול של אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, באופן המצדיק – לפי החוק והפסיקה – את הרמת מסך ההתאגדות".

55. הנה כי כן, במובחן מהדין הכללי בסוגית הרמת מסך ההתאגדות, במסגרת משפט העבודה הושם הדגש על אחריותו המוגברת וחובות האמון המיוחדות שחב בעל החברה כלפי עובדיו, ועל התוצאה הנובעת מהפרתן, היינו הותרת העובד בפני "שוקת שבורה" עת החברה חדלה מכל פעילות ואינה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי העובד מבלי שהובטח כי העובד יוכל להיפרע את זכויותיו.

56. עד כאן הכלל, ומן הכלל לענייננו.
כעולה מן האסמכתאות שצירף חיים לתצהירו המשלים והודעתו מיום 25/7/11 (להלן – התצהיר המשלים), ניתן להיווכח כי עד לשנת 2003 ועד בכלל התנהלו אסיפות שנתיות של העמותה בנוכחות מי שנחזים להיות חבריה ובכלל זה חיים ואריה, כאשר אריה הופיע ברישומים כיו"ר העמותה ובעל זכות חתימה (ראה: פרוטוקולים של אסיפות שנתיות ואישורי ועדת הביקורת - נספחים ב'-טז' לתצהירו המשלים של חיים).
לגבי שנת 2005 לא הוגש פרוטוקול או אסמכתא אחרת להראות כי התקיימה אסיפה שנתית של חברי העמותה, אלא רק אישור של ועדת הביקורת (ראה: נספח יז לתצהירו המשלים של חיים), וכן אישור של ועדת הביקורת מיום 2/11/06 כי בדקה את הדו"ח הכספי של העמותה לשנת 2005 (ראה: נספח יח לתצהירו המשלים של חיים).

אף לגבי שנת 2006 לא הוגש פרוטוקול או אסמכתא אחרת להראות כי התקיימה אסיפה שנתית של חברי העמותה, אלא רק פרוטוקול אחד של ועד העמותה מיום 24/8/06 (ראה: נספח יט לתצהירו המשלים של חיים).
כעולה מפרוטוקול ישיבת ועד העמותה הנ"ל, נכחו בישיבה אריה וכן מר אברהם בנט ומר צבי דויטשר, כשעל הסדר היום נושא אחד: יפוי כח לבנק בפועלים, והתקבלה בה ההחלטה הבאה:
"עקב הגבלת חשבון העמותה בחשבון הבנק, אין באפשרות העמותה להוציא שיקים. מאידך, כספים נכנסים לחשבון הבנק שלה מחברות כרטיסי האשראי. על מנת לאפשר לעמותה להמשיך לפעול בצורה תקינה, הוחלט כי תשלומי ההוצאות ייעשו במזומן מתוך הכספים של המכירות ומהעברות מזומנים שנצברים בבנק, אל קופת העמותה".
כך גם צוין באותו פרוטוקול כי לצורך האמור לעיל, התקבלו ההחלטות הבאות:
- הוחלט להסמיך את אריה שכונה היו"ר לחתום על יפוי כוח בשם העמותה עבור חשבונות העמותה בבנק הפועלים ובנק פועלי אגודת ישראל.
- יפוי הכח יינתן לחיים שכונה המנכ"ל לצורך "הוצאת כספי מזומנים מחשבון העמותה בבנקים ובחשבונות שפורטו לעיל".
- חיים, המנכ"ל בעזרת מנהלת החשבונות ינהלו ספר קופה ובו יירשמו כל הכספים של הפדיון וכן ההעברות מבנק הפועלים ובנק פועלי אגודה.
- ההוצאות ייעשו תמורת מסמכים מלאים ומפורטים, מסמכים מקוריים ורק עבור סחורה, שרותים ושכר עבודה הקשורים לעמותה.
- ועדת הביקורת תבדוק ותאשר, ע"י עריכת פרוטוקול, אחת לחודש את תנועת הכספים לפי ספר הקופה וחבריה יחתמו בסוף חודש על פנקס הקופה.
- היתרה בעין תיספר בסוף כל יום ותושווה לרישום בספר הקופה.
- מנהלת החשבונות תדאג שהרישום בקופה ייעשה על פי הוראות ניהול ספרים של מס הכנסה.

57. לציין, כי למעט יפוי כח נוטריוני מיום 3/9/06 שבו מסמיך אריה את חיים לפעול בחשבונות העמותה בבנק הפועלים ובנק פועלי אגודת ישראל (ראה: נספח טו' לתצהירו הראשי של חיים), לא הוצגה בפנינו כל אסמכתא לביצוע האמור בשאר החלטות ועד העמותה מאותה ישיבה מיום 24/8/06.
זאת ועוד, להשלמת התמונה יצוין כי לתצהירו הראשי של חיים צורף פרוטוקול בכתב יד חתום על ידי אריה, המתיימר להוות פרוטוקול של אסיפה כללית של העמותה מיום 1/7/07 (ראה: נספח ט' לתצהירו הראשי של חיים), אך הוא אינו כולל פרטים של מי נכח בישיבה אין בו פירוט של סדר יום והוא עוסק בהחלטות שלכאורה התקבלו, למנות עורך דין לעמותה ולבקש הקצאת אשראי מבנק הפועלים.
מכל מקום, רואה החשבון של העמותה, משה פלג הבהיר בהודעתו לבית הדין מיום 25/1/09, בה ביקש לבטל את זימונו לדיון המוקדם שהתקיים בפני הרשמת, כי העמותה פרסמה דוחות כספיים מבוקרים בפעם האחרונה לשנת 2005 וכי אין לו כל מידע על הנעשה בעמותה החל מ-1/1/06.
על האמור לעיל נוסיף, כי לא חיים ולא אריה, לא טרחו להזמין מי מחברי העמותה האחרים או אף חברי ועד העמותה להעיד בבית הדין על פעילות או התנהלות העמותה במועדים הרלוונטיים לתביעה זו.

58. ניתן לסכם עד כה כי לאור אשר הוצג בפנינו, ובעיקר לאור אשר לא הוצג ולא נטען בפנינו, עולה כי עד שנת 2005 ועד בכלל התנהלה פעילות לכאורה של העמותה, אך מתחילת שנת שנת 2006 ואילך (למעט ישיבה אחת של ועד העמותה, שבה ממילא הוסמכו אריה וחיים לפעול בשם העמותה), הגורמים היחידים שפעלו לכאורה בשם העמותה הם חיים ואריה.

להזכיר עוד כי כאמור, לא היה חולק שהחל מתחילת שנת 2006 פעלה הצרכניה מהנכס שבבעלותו הפרטית של חיים.

הנסיבות כמבואר לעיל באשר לאופן התנהלות העמותה בתקופה שהחל משנת 2006 מתיישבות עם גרסתם של חיים ושל אריה, שלא היתה במחלוקת, ולפיה העמותה/הצרכניה נכנסה לקשיים כלכליים לקראת תחילת שנת 2006 וכי לאחר מלחמת לבנון (חודש אוגוסט 2006) כבר הוגבלה בבנקים.

59. אלא שבאמור לעיל לא סגי, שכן התנהלותם של חיים ואריה במועדים שלאחר פרוטוקול ישיבת ועד העמותה מיום 24/8/06, שהוא למעשה המסמך האופרטיבי האחרון של העמותה, מעוררת אף היא תהיות בלשון המעטה, כפי שהתברר מעדויות השניים, עת כל אחד ניסה להעביר את האחריות למשנהו.

כך, נמצאנו למדים מעדותו של חיים בפנינו כי נכון לאותה תקופה וכדי שניתן יהיה להמשיך לעבוד עם הספקים הגדולים הוא פתח חשבון פרטי שלו בבנק דיסקונט על מנת שניתן יהיה לתת לספקים הגדולים שיקים דחויים (ראה: בעמ' 32 לפרוטוקול ש': 2-12). כך גם העיד חיים כשהוצג לו שיק מחשבונם הפרטי של אריה ואשתו בבנק דיסקונט, אשר אותר במסמכי הצרכניה, כי מדובר בדוגמא לשיקים שנתן אריה כדי לעזור לצרכניה בהלוואה, אך אישר כי השיק שהיה שיק דחוי בוטל כשהתברר שלעמותה לא היה כסף לשלם לאריה עבור השיק הזה (ראה: בעמ' 34 לפרוטוקול ש': 17-24). לדבריו, על סמך השיקים הדחויים מסוג זה, הבנק איפשר למשוך כסף כדי לתת לספקים (ראה: בעמ' 34 לפרוטוקול ש': 26-28).
עוד העיד חיים בחקירתו הנגדית כי בשל המצוקה הכספית נכון לאותו מועד, הוא היה מוסר בין היתר שיקים דחויים של לקוחות העמותה לניכיון אצל עמותת גנים שבה אחיו שימש כמנהל העמותה (ראה: בעמ' 35 לפרוטוקול ש': 1-9).

כאשר עומת חיים בחקירתו הנגדית בפנינו, עם גרסתו של אריה בתצהירו, לפיה:
"הנתבע 2 טוען שאתה זה שעשית ככל העולה על רוחך בניהול הצרכניה, מה תגובתך?"
השיב באלו המילים:
"זה לא נכון. הכל היה בהתייעצות איתו מידי יום ביום ואפילו כמה פעמים ביום" (ראה: בעמ' 42 לפרוטוקול ש': 22-23) (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

חיים הוסיף והעיד כי הוא שיעבד את ביתו במסגרת הלוואה "שלקחנו על ידי העמותה" וכי גם אריה שיעבד את הנכס הפרטי שלו לטובת הלוואה לעמותה (ראה: בעמ' 35 לפרוטוקול ש': 14-24), ובנוסף אישר כי הוא ואריה ערבו באופן אישי לחברות הגדולות שסיפקו לעמותה מוצרי מזון כגון אוסם, סנו, קוקה קולה, או במילותיו "החברות הגדולות שדורשות ערבות אישית" (ראה: בעמ' 38 לפרוטוקול ש': 11-13)

מכל מקום באשר לפיטורי התובע, העיד חיים שכאשר העמותה נסגרה לדבריו, הוא מסר לעובדים מכתבי פיטורים וזאת משום שהעמותה ביקשה ממנו להוציא להם מכתבי פיטורים (ראה בעמ' 37 לפרוטוקול ש': 1-3).
עוד טען חיים בעדותו בפנינו, כי:
"כשאני עזבתי נשאר בצרכניה מלאי וכספים שלקוחות היו חייבים לעמותה ודובר שמהכסף הזה ישולם לעובדים וזה לא נעשה. לכך התכוונתי כשאמרתי שהעמותה ניסתה ואף הצליחה להבריח נכסיה".(ראה בעמ' 38 לפרוטוקול ש': 5-7), וכאשר נשאל לטובת מי הוברחו הנכסים לשיטתו, השיב שלטובת חברת פת גל (ראה בעמ' 38 לפרוטוקול ש': 9).

עוד העיד חיים כי כאשר עזב את הצרכניה "נאמר לי שזה שלוקח את המקום יכסה את כל החובות של הספקים והעובדים" (ראה : בעמ' 36 לפרוטוקול ש': 24-25).

60. עד כאן בכל הנוגע לעדותו של חיים, אלא שעדותו של אריה בפנינו, היתה מפתיעה לא פחות. כך אישר אריה כי חיים אמנם הפעיל את הצרכניה מחשבונותיו הפרטיים רק לאחר מלחמת לבנון, וכי עד אז "הכל פעל במסגרת חשבונות העמותה" (ראה: בעמ' 49 לפרוטוקול ש': 11-12).
אלא שגם בכל הנוגע לאופן שבו התנהלה העמותה עד לאותו מועד, העיד אריה כי:
"לשאלת בית הדין, האם אני טוען שלא התקיימו אסיפות שנתיות של העמותה או מפגשים של חברי העמותה בכלל אני משיב: אף ישיבה אחת במשך 25 שנה, לא התקיימה מלבד הישיבות אצל רואה החשבון ופרט לפרוטוקול אחד שאני כתבתי בכתב ידי, לא היתה ישיבה אחת שהתקיימה"(ראה: בעמ' 49 לפרוטוקול ש': 24-27).

ואשר לפיטורי התובע ושאר העובדים העיד אריה בהמשך לטענתו של חיים בעדותו בפנינו לפיה העמותה הורתה לו לפטר את העובדים, כי:
"כשחיים לא היה יכול להמשיך לתפעל את העסק והרים ידיים, זה היה ערב יום כיפור, אמר לי תדע אריה, מחר אני סוגר את העסק. זה היה ב-9/06. מכתבי הפיטורים האלה הודפסו על ידו, לא אני ואף לא מישהו אחר מחברי העמותה אינם חתומים עליהם. אגב בשנה וחצי שהתובע עבד, הוא בכלל לא עבד בעמותה אלא אצל חיים בצרכניה והוא שילם לו מחשבונותיו הפרטיים, לא הייתי מעורב בזה ואני לא יודע כמה" ראה: בעמ' 50 לפרוטוקול ש': 20-24).

ואם באמור לעיל לא סגי, הוסיף אריה והעיד בהמשך באלו המילים:
"בסיכומו של דבר חיים נהג בעסק כבעל בית פרטי לכל דבר. 3 מחברי העמותה בכלל שכחו שהם נרשמו פעם" ראה: בעמ' 51 לפרוטוקול ש': 1-2).

כך או כך, אריה העיד כי ידע שחיים "מקבל הלוואות ומגלגל שיקים" עם אחיו יצחק בעמותה של אחיו וכי ידע שעשה זאת בשם העמותה (ראה: בעמ' 51 לפרוטוקול ש': 15-19) וכאשר נשאל מדוע למרות שידע שהעמותה הוגבלה בבנקים הוא המשיך להיות חבר ועד העמותה ו"התיר" לחיים להמשיך להפעיל את העמותה לשיטתו, העיד באלו המילים:
"מה זאת אומרת "אני מתיר"? הוא היה המנהל, המפעיל והכל. הוא לא שאל אותי מה לעשות, הוא עשה מה שהוא רצה..."(ראה: בעמ' 51 לפרוטוקול ש': 23-26).

כך גם אישר אריה כי נהג לחתום לחיים על פנקסי שיקים של העמותה "בלנקו", אם כי לטענתו הוא לא ידע מה חיים עושה בשיקים הללו ולמי הוא משלם (ראה: בעמ' 52 לפרוטוקול ש': 25-27).

עוד אישר אריה כי אף הוא עצמו נטל הלוואה אישית לטובת הצרכניה ושיעבד דירה שלו לטובת הצרכניה, אם כי לשיטתו את ההלוואה הזו הוא נתן לחיים כהלוואה אישית והפקיד בחשבונו האישי של חיים, כאשר לדבריו לאחר שחיים לא עמד בתשלומי ההלוואה, חיים שיעבד לטובתו את החנויות בהן שכנה הצרכניה (ראה: בעמ' 53 לפרוטוקול ש': 6-13).
מכל מקום, כאשר נשאל אריה על ידי באת כוחו של חיים בחקירתו הנגדית, מדוע על המסמך מיום 29/12/05 – בקשת הלוואה של העמותה מגמ"ח חסדי מנשה, צוין כי יש להעביר את הכסף לחשבונו הפרטי בבנק דיסקונט, השיב כי כך נעשה משום שבאותה עת חשבון העמותה היה במינוס גדול וחיים ביקש ממנו להעביר את הכסף לחשבונו, ולדבריו הוא הוציא את הסכום ונתן אותו לחיים במזומן (ראה: בעמ' 64 לפרוטוקול ש': 10-20).

עוד אישר אריה בעדותו שהוא ידע שחיים משתמש בחשבונות פרטיים שלו ובכספים פרטיים שלו בעמותה שהוא חבר בה אך לדבריו: "זה לא היה אכפת לי, כי העסק היה שלו והוא ניסה להציל את העסק בכוחות עצמו" (ראה : בעמ' 51 לפרוטוקול ש': 6-8), ולשיטתו כאשר העמותה נקלעה לקשיים וחיים החל לפעול לבדו, הוא לא חשב לנכון לנקוט בהליך לפירוק העמותה, שכן לדבריו: "לא היתה לי סיבה לכך. בסך הכל אני הייתי מתנדב בעמותה" (ראה : בעמ' 52 לפרוטוקול ש': 14-16).

61. יתרה מכך, אשר להעברת הצרכניה לחברת פת גל כאמור בהסכם מיום 2/12/07, העיד אריה כי הוא זה שחתם על ההסכם עם חברת פת גל בשם העמותה, וכי תכלית ההסכם היתה לפתוח עסק חדש במסגרת חברה בע"מ שתפעיל את הצרכניה ותשלם קודם כל את החובות של העמותה שהוא ועוד חברים היו ערבים לה (ראה: בעמ' 55 לפרוטוקול ש': 14-18).
דא עקא שעיון בהסכם שבין העמותה לבין פת גל, מעלה כי צוין בו במפורש שפת גל אינה נוטלת עליה איזה מן ההתחייבויות של העמותה. על כך השיב אריה בחקירתו הנגדית כי כתוב שפת גל "תשתדל" לה קטין את חובותיה של העמותה, שכן לדבריו: "המפעיל של פתל-גל לא רצה לקחת התחייבות אישית" (ראה: בעמ' 56 לפרוטוקול ש': 1).
מכל מקום בנוגע לחובות כלפי עובדי הצרכניה צוין במפורש בסעיף 5 להסכם כי לחברת פת גל לא תהיה כל מחויבות כלפי עובדי הצרכניה שפוטרו על ידי חיים.

בנסיבות אלו, מה רבה היתה התדהמה לגלות בהמשך עדותו של אריה, כי הוא עצמו היה בעל המניות בחברת פת גל (ראה: בעמ' 56 לפרוטוקול ש': 10-15), אם כי לטענתו הוא נכנס כבעל מניות בחברת פת גל, רק מספר חודשים לאחר שהצרכניה הועברה לפת גל (ראה: בעמ' 56 לפרוטוקול ש': 12-13).
לציין, כי לא רק שלא הובאה על ידי אריה כל ראיה להראות מתי בדיוק הוא הפך לבעל מניות בחברת פת גל, אלא שבהמשך חקירתו הנגדית ובמענה לשאלות באת כוחו של חיים אישר אריה כי הוא חתם על ההסכם שבין העמותה לבין פת גל בשם שני הצדדים (ראה: בעמ' 63 לפרוטוקול ש': 15-16), ללמדך כי כבר במעמד העברת הצרכניה לחברת פת גל אריה היה בעל מניות או למצער בעל תפקיד בחברת פת גל, אליה העביר בשם העמותה את הצרכניה.
אלא שגם בכך לא הסתיימו גלגוליה של הצרכניה, שכן כפי שניתן היה ללמוד מעדותו של אריה, לאחר שגם חברת פת גל כשלה בהפעלת הצרכניה, הוא העביר את הצרכניה לעמותה בשם "עזרה הדדית מקור ברוך" (ראה: בעמ' 56 לפרוטוקול ש': 16-21), כאשר לדבריו על פי זיכרון הדברים עם "עזרה הדדית מקור ברוך", העמותה היתה אמורה לקבל 650,000 ₪ בתשלומים לצורך פרעון חובותיה (ראה: בעמ' 56 לפרוטוקול ש': 25), להם לדבריו הוא היה ערב, אך כפי שהתברר מעדותו רק חלק קטן מאותו סכום שולם לעמותה (ראה: בעמ' 56 לפרוטוקול ש': 27-29).

ואשר למלאי שנותר בצרכניה כטענת חיים , השיב אריה במענה לשאלות באת כוחו של חיים כי המלאי שנשאר בצרכניה בחלקו הגדול התקלקל ופג תוקפו, ומה שמעבר לכך נשאר בחברת פת-גל, אשר שילמה חובות של הצרכניה לקונים פרטים שנשארו לטובתם יתרות זכות לאחר שהפקידו לדבריו כסף בחשבון ולא קיבלו את הקניות שלהם (ראה: בעמ' 65 לפרוטוקול ש': 3-5).

62. עד כאן מן המסמכים שהוצגו בפנינו ומעדותם של חיים ואריה עצמם (אשר עשו ככל יכולתם להטיל את האחריות האחד על כתפי משנהו), מצטיירת תמונה עגומה לפיה כבר מתחילת שנת 2006 נוהגים חיים ואריה בעמותה ובצרכניה (ששכנה כאמור בנכס שבבעלות חיים) כאילו היתה רכושם הפרטי, תוך התעלמות מהיותה גוף משפטי נפרד. רכוש העמותה וכספיה עוברים בינם לבין עצמם ותשלומי העמותה משולמים ממקורות חיצוניים לה, באופן המלמד על אינטרס אישי מובהק של שניהם בצרכניה אשר חורג מגדר העניין של חבר עמותה בהפעלת הצרכניה.

כך גם, כפי שניתן היה ללמוד מעדות השניים, למרות שחיים ניהל את הצרכניה בפועל, גייס עובדים, ניהל אותם ופיטר אותם - לכשקרסה העמותה, גילה חיים חוסר עניין וחוסר אחריות מופגן כלפי אותם עובדים, עת לשיטתו הוא עצמו, הוא פיטר את עובדי הצרכניה, מבלי שוידא כי יהיה להם מהיכן להפרע את זכויותיהם, עת נסמך הוא על סברות בעלמא לפיהן מהמלאי והכספים שחייבים לקוחות ישולמו זכויותיהם של העובדים, ומבלי שנקט כל פעולה לשלם לאותם עובדים, למצער את זכויותיהם בגין סיום עבודתם, ובלי שנקט בכל פעולה כדי להבטיח לכל הפחות שמתוך אותו מלאי וחובות של לקוחות, תשלם העמותה לעובדים את זכויותיהם. חיים אשר נכון לאותה עת עדיין היה חבר בעמותה, אף לא נקט בכל פעולה כדי למצער ליידע את חברי העמותה האחרים, או אף את דודו אריה שהיה יו"ר העמותה, מהם החובות שנותרו כלפי העובדים, שלשיטתו היו עובדי העמותה בה הוא חבר, עקב סיום עבודתם.
אריה מצידו, שאל חברת פת גל שבה היה בעלים, הועבר אותו מלאי שנטען על ידי חיים כי יכול היה לכסות את החובות לעובדים, לא רק שלא גילה כל עניין בחובות שנותרו כלפי העובדים, למצער עקב סיום עבודתם, לא רק שלא נקט בכל פעולה כדי לשלם לאותם עובדים את זכויותיהם, אלא שעל פי עדותו שלו עצמו, עשה כל שביכולתו על מנת לגלגל את חובותיה של העמותה/הצרכניה, הלאה כדי להבטיח קודם כל לעצמו את החזרת הכספים להם היה ערב באופן אישי, והכל תוך הפגנת חוסר אכפתיות וזלזול כלפי זכויות העובדים, שלשיטתו היו עובדי העמותה בה הוא שימש כחבר ויושב ראש, נכון לאותו מועד.

63. הנה כי כן, מהתנהלותם של חיים ואריה כפי התבררה בפנינו עולה כי מעת שנקלעה העמותה לקשיים, שניהם כל אחד בדרכו, ניהלו את ענייניה אך ורק מנקודת המבט של האינטרסים שלהם עצמם, תוך התעלמות מן העובדים התלויים בהם, ותוך שרמסו את חובת האימון מיוחדת ביחסיהם עם העובדים וכלפיהם, כשהם מעמידים את התובע אל מול "שוקת שבורה.

על התנהלות מסוג זה בדיוק קבע בית הדין הארצי לעבודה כי היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה, וכי בנסיבות דוגמת אלו אין זה מן הראוי שאחריותם של בעלי המניות (חברי העמותה בענייננו) תיעצר למרגלות מסך ההתאגדות של העמותה.
משהתברר כי חיים ואריה שניהם גם יחד פעלו תוך התעלמות מזכויות העובדים, מסך ההתאגדות לא יעמוד להם כמגן, וכפי שנפסק בית הדין יצא להגנת העובדים, ירים את מסך ההתאגדות ויחשוף את הגורם הכלכלי האמיתי - אריה וחיים - המסתתר מאחורי המסך.

64. סיכומם של דברים בסוגיה זו.
לאור כל המבואר לעיל בהרחבה, נחה דעתנו כי זהו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים להרים את מסך ההתאגדות מעל העמותה, תוך חיוב הנתבעים 1-2 בחובות העמותה שבנדון כלפי התובע, ביחד ולחוד עם העמותה.

אי לכך, אנו מורים על הרמת מסך ההתאגדות מעל העמותה, ומחייבים את הנתבעים 1 ו-2 בחובות העמותה כלפי התובע שנפסקו לעיל, ביחד ולחוד עם העמותה.

65. משזו קביעתנו, התייתר הצורך לדון בטענת התובע לפיה לנוכח התנהלותם של חיים ואריה יש לראות בהם כמעבידים של התובע, או למצער כמעבידים במשותף עם העמותה.
חרף זאת, מצאנו לנכון להוסיף כי לנוכח אשר התברר בפנינו כמבואר לעיל, בכל הנוגע לאופן שבו התנהלה הצרכניה החל מתחילת שנת 2006 - היא התקופה הרלוונטית לתביעה שבנדון - לא מן הנמנע כי חיים ואריה היו מעבידיו של התובע באופן אישי. אם נקבל את דבריו של אריה בעדותו בפנינו כפשוטתם, הרי שחיים ניהל את הצרכניה כעסקו הפרטי ואריה היה מושקע באותו עסק ונהג בו מנהג בעלים, עת מכר אותו לחברת פת גל (שכאמור אף היא היתה בבעלותו).
מכל מקום, מששוכנענו כי התקיימו בענייננו הנסיבות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות של העמותה, אין לנו צורך להידרש לחלופה זו, שאף היא מקימה חבות אישית ישירה של הנתבעים 1 ו-2 כלפי התובע.

סוף דבר -

66. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל בפסק דיננו, אנו מחייבים את הנתבעים 1 עד 3 כולם ביחד וכל אחד לחוד, לשלם לתובע את הסכומים כמפורט להלן:
א. הפרשי שכר עבודה לחודשים
3/06 עד 9/07 ועד בכלל בסכום כולל של 65,009 ₪ נטו.
ב. פדיון חופשה (נכלל בסכום כאמור בס"ק א')
ג. יתרת דמי הבראה בסך 1,192 ₪ ברוטו.
ד. פיצויי פיטורים בסך 7,394 ₪ ברוטו.
ה. פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך 3,697 ₪ ברוטו.
ו. פיצוי בגין הפרת חובת השימוע לפני פיטורים בסך 4,117 ₪ ברוטו.

הסכום כאמור בסעיף קטן א' לעיל, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 15/11/06 ועד לתשלום המלא בפועל. שאר הסכומים שנפסקו לעיל ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/10/07 ועד לתשלום המלא בפועל.
מאחר והתובע יוצג על ידי הלשכה לסיוע משפטי, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ד' תמוז תשע"ה, (21 יוני 2015), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

לימור גולדשמיט - ארון
נציגת ציבור (עובדים)

אביטל רימון-קפלן
שופטת

מר יוסף הלפרין
נציג ציבור (מעסיקים)