הדפסה

לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב נ' חולודנקו

בפני:
כבוד ה שופט הבכיר, צבי סגל

המערערת:

לשכת עורכי הדין – ועדת האתיקה המחוזית של לשכבת עורכי הדין במחוז תל אביב והמרכז
ע"י ב"כ עו"ד מייק יורק ריד ו/או חיה רונדניצקי - דרורי

נגד

המשיב:

מרדכי חולודנקו
ע"י ב"כ עו"ד גדעון ויסמן

פסק דין

לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד אריה רוטר – אב"ד, עו"ד עדית זמר ועו"ד אהוד שטמר), בתיק בד"א 93/14, מיום 7.1.15, בגדרו זוכה המשיב מכל העבירות בהן הורשע על ידי בית הדין המחוזי (עו"ד משה רוזנבלום – אב"ד, עו"ד אביעד אמיתי ועו"ד שאול דבח), בתיק בד"מ 29/08.
תמצית הקובלנה
על פי האמור בקובלנה המתוקנת שהוגשה נגד המשיב, הסמיך המתלונן, מר משה בשירי (להלן: "המתלונן"), את המשיב לייצגו ולנקוט בשמו הליכי הוצאה לפועל בגין חובות שונים המבוססים על מסמכים ושטרות. לאחר יום 6.1.03 דרש המתלונן מה משיב לקבל את מסמכיו, אולם חרף הדרישה המסמכים לא הושבו לו. לזכותו של המשיב ניתן פסק דין בהליכים אזרחיים בהם נקט נגד המתלונן, אולם למרות שפסק הדין בוטל מאוחר יותר עדיין עמד המשיב בסירובו להשיב את המסמכים למתלונן. תביעת המש יב כנגד המתלונן נותרה בחוסר מעש. לאחר שננקטו נגדו הליכים משמעתיים בתיק דנא – החל המשיב לפעול לקידום הדיון בתביעתו נגד המתלונן. בין לבין הושעתה חברות המשיב מהלשכה ועל כן היה מנוע מלטפל במסמכי המתלונן. לפיכך, לא עמדה לזכות המשיב זכות עיכבון, ואם כן – נעשה בה שימוש בחוסר תום לב.
בשל המכלול האמור הואשם המשיב בביצוע העבירות הבאות: הפר ת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, לפי סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו-1986 (להלן: "כללי לשכת עורכי הדין") וסעיפים 54, 61(1) ו-61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין"); עיכוב מסמכים שלא כדין, לפי סעיפים 88 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין; מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע עריכת דין, לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין; וכן, התנהגות שאינה הולמת את מקצו ע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין.
עד כאן תמצית הקובלנה.

הכרעת הדין וגזר הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי
המשיב כפר בפני בית הדין המשמעתי המחוזי בכל המיוחס לו בכתב הקובלנה תוך שטען כי עמדה לו זכות עיכבון. הראיות בתיק נשמעו בשני מועדים (ביום 28.11.11 העיד המתלונן וביום 4.9.12 העיד המשיב). הדעות בבית הדין נחלקו: עמדת חב"ד, עו"ד שאו ל דבח, הייתה לזכות את המשיב, ואילו עמד ת אב"ד עו"ד משה רוזנבלום וחב"ד עו"ד אביעד אמיתי הייתה להרשיע את המשיב בכל העבירות שיוחסו לו.
לאחר סקירת עיקרי ההליכים וניתוח ראשוני של יסודות העבירות שיוחסו למשיב קבע חב"ד עו"ד דבח, בין היתר, כי "חזקת 'נאה דורש – נאה מקיים' הינה אבן יסוד בהתנהלות מערכת כלפי חבריה... לא יעלה על הדעת, כי טענה כנגד הנאשם על שעיכב במשך כשנתיים מסמכים שלא כדין, תתעלם כליל מעובדה שאין עליה כלל מחלוקת, לפיה תיק משפטי רלוונטי נמצא למעלה משנה במשרדי ועדת האתיקה שלא עשתה בו דבר, אף לא בין כותלי בית המשפט. בכך יש כדי להקים תחושה של פגיעה בהגינות כלפי הנאשם... אין מנוס מלזכות את הנאשם, ולו בשל 'הגנה מן הצדק'".
מנגד, חב"ד, עו"ד אביעד אמיתי, סבר כי מכלול הראיות שהובאו הצביעו על "האופן הלקוי שבו בחר הנאשם לנהל ענייניו בהתייחס לעיכוב מסמכים, בהם המחאות ותיקי הוצל"פ שניתנו לו מאת לקוחו – המתלונן...". לאחר ניתוח הוראות סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין והפרשנות שניתנה לו על ידי בתי המשפט ובתי הדין, קבע עו"ד אמיתי כי " התנהגות הנאשם דנן, אינה עולה בקנה אחד עם תכלית הסעיף. על הנאשם היה לפעול במקצועיות המצופה מעורך דין ולהגיש את התביעה לערכאה המתאימה. היה עליו, לשיטתו, כבר בשנת 2001 להגיש תביעה לערכאה המתאימה, תוך סיום הסכסוך בהקדם. ברי, כי הנאשם לא יצא ידי חובתו בעצם הגשת התביעה לבית המשפט לתביעות קטנות תוך "גלגולה" משך 9 שנים לפרקים בערכאות. על הנאשם היה לנהל ביעילות הליך מלא [ההדגשה במקור – צ' ס'] מול המתלונן על מנת לגבות, מחד, את שכר הטרחה, ומאידך, להשיב במהרה את השיקים ו/או המסמכים לידי המתלונן". עו"ד אמיתי אף התייחס לטענה לפיה תיק בית המשפט היה מונח תקופה ממושכת בלשכת עורכי הדין וקבע כי "אין בו להוות משום 'שבירת לשון המאזניים' במאזן השנים הרבות בהן גולגל התיק על ידי הנאשם באופן בלתי סביר ומתקבל על הדעת. לכל היותר יהיה הדבר משום סיבה להתחשב בעת מתן גזר הדין. הא ותו לא".
אב"ד, עו"ד רוזנבלום , ייחד מילים קצרות לעניין טענת ההגנה מן הצדק ודרך יישומה הנכון להליך המשמעתי. בהתייחסו להתנהלות הלשכה בהח זקת תיק בית המשפט במשך כשנה, קבע עו"ד רוזנבלום כי " לא הייתה לכך כל זיקה מעשית לעיכוב מסמכיו של המתלונן, ולחוסר המעש הדיוני, אשר בעטיים הועמד הנאשם לדין. לפיכך, היתלות ב'אילן גבוה' כ'הגנה מן הצדק', הינה מרחיקת-לכת בנסיבות העניין ואין בה כדי לאזן בין התקלה הנקודתית, מעשה-ידיה של המאשימה, לבין מכלול התנהלותו הלקויה וארוכת-השנים של הנאשם". כאמור, אב"ד הצטרף במסקנתו לעמדת עו"ד אמיתי לפיה יש להרשיע המשיב בכל העבירות שיוחסו לו. כך, ברוב דעות, הוכרע הדין.
גזר הדין, שניתן ביום 15.9.14, סקר את נסיבות ההרשעה, את דברי העדים שהעידו לטובת המשיב וכן את טענות הצדדים לעונש. ב"כ המערערת ביקש להוציא המשיב משורות הלשכה לצמיתות, בעוד ש ב"כ המשיב טען לקולא. העונש שנגזר הועמד על השעיה בפועל למשך 4 שנים ו לשנה אחת על תנאי.
על כל אלה הגיש המשיב ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי.
פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי
בית הדין המשמעתי הארצי קיבל את הערעור וזיכה את המשיב מכל העבירות בהן הורשע. בפתח הדברים צוין בפסק הדין , כי רחוקה התנהלות המשיב מלשמש דוגמא ומופת למקצוע עריכת הדין , וכי חוסר מקצועיות והתנהלות בעייתית מצדו מזדקרים מהחומרים שהונחו בפני בית הדין. עם זאת נקבע, כי יש לזכות את המשיב , ולו מחמת הספק, בשל שניים אלה : האחד, העדר ראיות ברורות ומוצקות לאשמה שיוחסו לו בראשית הדרך; השני, נוכח השאלה שהועלתה שמא עבר המשיב למצער 'עבירות סל' של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדי ן או מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע, לא יהיה זה מן הראוי להרשיע המשיב כעת ב'עבירות סל', שהיו אך נלוות לאישום העיקרי, זאת מאחר שחלפו כמעט 7 שנים מאז הגשת הקובלנה, וכי הוכחת קו התביעה העיקרי, אשר נסב והתמקד בטענת העיכוב הבלתי סביר של מסמכי המתלונן, לא צלחה.
הוסכם על הצדדים, כי פרק הזמן בו עוסקת הקובלנה הינו לכל המוקדם החל מיום 23.3.06 (המועד בו ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופטת מ' נד"ב, כתוארה אז)), ולכל המאוחר ביום 30.3.08, היינו – מועד הגשת הקובלנה בנוסחה המקורי בטרם תוקנה (להלן: " התקופה המתוחמת"). נוכח התקופה המתוחמת, נראה כי אין חשיבות ישירה לעניין השריפה שפרצה בביתו של המשיב בחודש יולי 2008 (שב עקבותיה נשרפו תיקים בהם טיפל), עליה אין מחלוקת.
בנוסף צוין, כי פרק הזמן בו שהה תיק בית משפט השלום בחזקת המערערת לצורך בחינת החומר לשם הכנת הקובלנה, עמד על כשנה וחודש ימים – החל מחודש מאי 2007 ועד חודש יוני 2008. מחד גיסא, דרך התנהלות זו של המערערת עשויה להשליך על מידת הסטייה הנס בלת מן הסטנדרט המצופה מעורך דין; ומאידך גיסא, לא הוכח כדבעי הקשר בין מקום הימצאו הפיזי של התיק במשרדי הלשכה לבין מניעתו של המשיב מלפעול בו לקידום תביעתו .
בית הדין הארצי אף התייחס לכך שהקובלנה המתוקנת הוגשה ביום 17.10.10, כ-4 חודשים לאחר שבית משפט השלום בפתח תקוה (תא"מ 4926/08, כבוד השופטת ש' רפאלי) נתן פסק דין לטובת המשיב, אלא שנתון זה כלל לא הוזכר בגוף הקובלנה.
אב"ד, עו"ד רוטר, צמצם הדיון לשאלה אחת: האם התנהלות המשיב בחוסר מעש במשך התקופה המתוחמת מהווה , כשלעצמה , עבירת משמעת. לאחר שניתח את הוראות סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, דן עו"ד רוטר בראיות בתיק כדי לקבוע האם יש בהן כדי להכליל את התנהלות המשיב בגדרה של עבירת משמעת. נקבע, כי לא נמצאה ראיה מובהקת לחוסר תום לב או לדרך ש'אינה מקובלת' בהתנהלות המשיב, למעט עניין השיהוי המופרז וחוסר המעש, נושאים שלגביהם קיימת הסכמה כי הקובלנה אינה משקפת נכונה את מצב הדברים, מה גם שלא מיוחסת למשיב בהתנהלותו הקלוקלת כוונה רעה או זדון. בית הדין הארצי אף העיר, כ י ניסוח נכון של כתב הקובלנה יכול היה לאפשר למשיב לדעת באופן חד וברור מפני מה עליו להתגונן.
בית הדין הארצי מצא לנכון לציין גם את היחסים הבעייתיים המתמשכים ששררו בין המשיב למתלונן, אשר "מעלים אכן תחושה קשה של אווירה לא נקייה ולא מקצועית מצד המערער. אי אפשר להתעלם מהרקע המשמעתי המכביד הקודם של המערער, כמו גם מזה של המתלונן (שהובא לבית הדין מבית הסוהר)...". עם זאת, בית הדין התקשה למצוא תמיכה ראייתית ברורה למחדלי המשיב ולפעולה מצדו שלא בתום לב, כפי שנטען על ידי המערערת, מאחר שנדרשות אינדיקציות מובהקות בהרבה מאל ו שהוצגו לפניו " כדי להפוך את ה'נרפות' או ה'בטלות' הזו לעבירת משמעת". עוד צוין, כי נותרה אי בהירות ועמימות ראייתית רבה לגבי פרטים חיוניים לשם הבנת תמונה המציאות המדויקת, לרבות סוג ומיהות המסמכים שלגביהם נטען כי עוכבו מעבר לנדרש בנסיבות העניין, כך שקשה לקבוע ממצאים ברורים שיש בהם כדי לקבוע הרשעה בהליך המשמעתי.
למעלה מן הנדרש, העיר בית הדין קמא, כי גם העונש שהושת על המשיב על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי מופרז ובלתי מידתי.
על פסק דין זה הגישה המערערת את הערעור דנא.

נימוקי הערעור
בפתח הודעת הערעור ביקשה המערערת לבטל את פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי ולהשיב על כנו את פסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי.
לטענת ב"כ המערערת, שגה בית הדין הארצי עת הפך את הכרעת דינו המנומקת של בית הדין המחוזי, אשר התבססה על פסיקה ענפה, וביסס את זיכוי המשיב על התרשמותו ודעתו בלבד, ללא כל הפניה לפסיקה, זאת לאחר שקבע כי התנהלות המשיב מקימה תחושה של אווירה לא נקייה ולא מקצועית.
עוד נטען, כי המשיב עיכב את מסמכיו של המתלונן מבלי שפעל לקידום תביעתו , לפי סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, זאת החל מיום 23.3.06 ועד יוני 2008, ונוכח הנסיבות , היינו – בשל השריפה שפרצה בדירתו , לצמיתות. פסק הדין שניתן בבית משפ ט השלום בפתח תקווה לטובת המשיב בוטל בהחלטת כבוד השופטת נד"ב ביום 23.3.06 , כך שמיום הביטול ועד ליום 15.5.08 זנח המשיב את תביעתו, לא פעל לקדמה ולא השיב למתלונן את מסמכיו עד למועד הגשת הקובלנה. עיכוב מסמכים צריך שי עשה בסבירות ובאופן שלא יפגע פגיעה חסרת תקנה בלקוח.
לא זו אף זו, המשיב כשל להצביע על ראיות ומסמכים המעידים על פעילות כלשהי בה נקט כדי לקדם את ענייניו או כדי להצביע כי לא זנח תביעתו נוכח חוסר מעש במשך למעלה משנתיים.
אשר לטענה לפיה תיק בית המשפט היה מצוי בידי המערערת, סברה ב"כ המערערת, עו"ד הגב' רודניצקי-דרורי, כי אין בכך כדי להשפיע על ההליך או על הגשת מסמכים לתיק מטעם המשיב – לו רק חפץ בכך.
עיקרי הטיעון בכתב ובעל פה
בעיקרי הטיעון שהוגשו לבית המשפט ביום 22.3.15 פירטה ב"כ המערערת את כל השתלשלות העניינים בתיק, עמדה על הוראות ותכלית סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, וטענה כי המשיב לא עמד בתנאי הגשת תביעה לשכ"ט תוך 3 חודשים , מן הטעמי ם הבאים: המשיב השתהה תקופה ארוכה, לפחות שנתיים, מיום שנדרש להחזי ר למתלונן את מסמכיו ועד שהגיש את כתב התביעה; התביעה הוגשה יום לאחר שנודע לו שהלקוח התלונן נגדו בלשכת עורכי הדין; התביעה שהוגשה הייתה בעילה של לשון הרע, הוצאת דיבה והטרדה , ולא תביעה כספית נפרדת על שכר טרחה; המשיב זנח את התביעה במשך שנים, אך שב ועורר אותה רק בעקבות הגשת הקובלנה. לא זו אף זו, רכיב שכר הטרחה הוא סכום זניח בהשוואה לסכום התביעה כולה. עוד נטען, כי המ שיב הסכים לעבוד לפי אחוזים בתיק; על כן , כל זמן שלא נגבו כספים בהוצאה לפועל בתיקים בהם טיפל, לא מגיע לו שכר טרחה ואף לא החזר הוצאות. בשאלת חוסר תום הלב נטען , כי העבירה אינה דורשת יסוד נפשי של זדון או כוונה תחילה , אלא מסתפקת ביסוד נפשי של רשלנות, וזו הוכחה לאורך כל מהלך הדיונים בקובלנה. בנוסף, המשיב החזיק בידו למעלה מ-100 שיקים, כאשר הוא עצמו הודה בכתב התביעה מיום 24.9.08 , שהסכום המגיע לו נמוך בהרבה ; לכן , בכל מקרה היה עליו להחזיר את רוב השיקים למתלונן.
לעניין גזר הדין טענה, כי המשיב הורשע ב-10 עבירות משמעתיות, לרבות עבירות אלימות נגד אמו ורעייתו; וכי הנזק הכספי שנגרם למתלונן הוא עצום, שכן עילת התביעה שלו התיישנה בעקבות מחדלי המשיב.
בעיקרי הטיעון מטעם המשיב נטען על ידי בא-כוחו, עו"ד ויסמן, כי הסוגיה היחידה העומדת לדיון הינה האם המשיב השתמש בזכות העיכבון בחוסר תום לב; וכפי שנקבע על ידי בית ה דין הארצי, כזאת לא הוכחה. עוד נטען, כי לא היה ראוי שוועדת האתיקה תגיש ערעור שני במקרה זה, שהרי מדובר במקרה המתייחס לעובדות מתחילת העשור הקודם, עת ניתן פסק דין אזרחי לטובת המשיב. לא זו אף זו, המערערת מבצעת כעת "שינוי חזית" בכך שהיא מעלה טענות חדשות בעיקרי טיעוניה, שלא רק שלא נטענו בקובלנה, אלא אף לא הוכחו בהליך ולא הוזכרו בפסקי הדין של בתי הדין קמא. הרקע העובדתי בקשר להתרחשויות בשנת 1997, כפי שנטען בעיקרי הטיעון מטעם המערערת, אף הוא לא הוזכר בקובלנה , ואלו הן טענות שנטענו בהליך אחר (על"ע 9960/06), כך שלמעשה התיק דנא עונה על הגדרת "סיכון כפול".
לטענת ב"כ המשיב, בעבירה משמעתית נדרש יסוד של כוונ ה ולא ניתן להסתפק רק ב הוכחת יסוד של רשלנות, מה גם שהמערערת כלל לא הוכיחה זאת והטענה שהעלתה הינה חסרת היגיון , שכן כזכור המשיב קיבל פסק דין לטובתו.
אשר לעונש , נטען כי המערערת לא הציגה ולו פסק דין אחד היכול לבסס את העונש החמור שהושת על המשיב. מזה שנים רבות המשיב אינו ע ובר עבירות, דבר המלמד על "חזרתו בתשובה" ותיקון דרכיו. מעבר לכך, הנזק לו טוענת המערערת נטען ללא בסיס עובדתי, ונפסק בבית הדין הארצי כי "עוד מוסכם כי שאלת הנזק – האם נגרם בפועל למתלונן ממחדלי היקפו – איננה עוד בתחום הדיון...". בנוסף, אין כל מידתיות בין העונש שהשית בית המשפט ה עליון על המשיב בשנת 2008, בגדרו נפסקו לו 8 חודשי השעיה בפועל בגין חלקים חמורים ומאסיביים יותר של פרשה זו. המערערת מתעלמת מנסיבותיו האישיות הקשות של המשיב (גילו; הפגיעה בעיסוקו ובלקוחותיו; מצבו הרפואי הקשה; וכן מצבו המשפחתי), ומכך שניתן לטובתו פסק דין א זרחי המבסס את זכותו לקבלת הכספים, שהובילו לעיכוב המסמכים עוד מלכתחילה.
לסיום ציין ב"כ המשיב, כי במקרה דנא מדובר ב"סיכון כפול", שכן הטענה של עיכוב המסמכים הועלתה בקובלנה בבד"מ 7/03 שנדונה במסגרת על"ע 9960/06, וכן כי עומדת למשיב הגנה מן הצדק לאור התנהלות המערערת, החל מהגשת קובלנה בניסוח פוגע, עובר לאי גילוי פרטים מהותיים, וכלה בעובדה שהמע רערת עצמה עיכבה את תיק בית הדין במשך למעלה משנה.
בדיון שהתקיים לפניי ביום 26.4.15 , טענה ב"כ המערערת כי אין בטיעוניה שינוי חזית , הואיל וכל הטענות שנטענו בעיקרי הטיעון מתייחסות לאי עמידה בתנאים ובהגבלות של סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין; כי שתי הטענות הנוספות, הן לעניין הסיכון הכפול והן לעניין הגנה מן הצדק , נדו נו בפני שתי הערכאות קמא ונדחו ; וכי האינטרס המוגן במקרה זה הינו הלקוחות של המשיב, שידם אינה משגת עורך דין מהשורה הראשונה, ו לכן – "להשאיר בשטח עורך דין שמטעה את הלקוחות שלו וגורם להם נזק זאת תהיה שגיאה. זה הדבר הבלתי רצוי...".
ב"כ המשיב שלל את הטענה לפיה המשיב החזיק בכ-100 שיקים, וטען כי מד ובר בסך הכול בכ-5-4 שיקים בסך של אלפי שקלים בודדים, מה גם שאין קביעה עובדתית לגבי כמות השיקים ולא הוכח סכומם. לטענתו, עד שנת 2006 התנהל המשיב בחריצות, ובפרק הזמן שבין השנים 200 8-2006, טרם תקופת 'נט המשפט', נהג המשיב לפנות מפעם לפעם למזכירות בית המשפט בבקשה לברר היכן עומד התיק שפתח נגד המתלונן . מכל מקום, העובדה שלא התקיימה פעילות פוזיטיבית בתיק בתקופה המתוחמת לא נעשתה כדי לפגוע אלא נבעה מסיבות אחרות , כגון החזקת התיק בידי הלשכה. לסיכום טען, כי יהא זה נכון להשאיר את הזיכוי על כנו מאחר שמדובר " בהתנהגות רשלנית לא מוצלחת אך לא עם כוונה לפגוע בבשירי" (פרוט' עמ' 13 ש' 5-4).

דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון מטעם הצדדים; לאחר שבחנתי את החלטות בית הדין המשמעתי המחוזי ובית הדין המשמעתי הארצי; לאחר שהאזנתי רוב קשב לטענות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי ביום 26.4.15, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן יפורטו נימוקיי.
בפתח הדברים אומר, כי בדומה למסקנה אליה הגיעו בתי הדין המשמעתיים קמא, אף אני סבור כי הרושם העולה מאופן התנהלותו הכללית של המשיב כעורך-דין בתיק דנא הינו ק שה ועגום. אינני רואה צורך להכביר מילים מדוע אין התנהלותו של המשיב, לאורך השנים, עולה בקנה אחד עם כבוד המקצוע או עם ההתנהלות ההולמת עור ך-דין. הדברים ברורים מאליהם, ואף ב"כ המשיב אינו חולק על כך.
עם זאת, לאור המוסכם על הצדדים בבתי הדין המשמעתיים קמא, נותרה שאלה אחת ויחידה העומדת כיום ל הכרעה: האם התנהלות המשיב בחוסר מעש במשך התקופה המתוחמת, מהווה , כשלעצמה , עבירת משמעת.
ראש לכל, ראוי לשוב ולהזכיר מושכלות יסוד הנוגעות למעמדו הייחודי של בית משפט זה בהליך דנא ולמידת התערבותה המצומצמת של ערכאה זו בשבתה כערכאת ערעור על בית הדין המשמעתי הארצי ; בקביעותיהן של ערכאות המשמעת המופקדות מטיבן ומטבען על התוויתן ואכיפתן של הנורמות האתיות החלות על ציבור עורכי הדין, כפי שבא לכלל ניסוח ממצה בפסק דינו של בית המשפט העליון בתיק על"ע 6251/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ' עו"ד שרה דוידויביץ [פורסם בנבו] (8.7.10) (להלן: " פרשת דוידויביץ"), באלה המילים:
"יש לזכור כי בית משפט זה פועל כערכאה שלישית, ודן בערעור שני על קביעות בתי דין למשמעת של לשכת עורכי הדין, המופקדים מכוח מומחיותם על השפיטה המשמעתית, ועל יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין. אף שהפנייה בערעור לבית משפט זה נתונה לבעלי הדין כזכות, אין מדובר בהליך ערעורי רגיל, המופעל על פי אמות מידה ערעוריות מקובלות הנקוטות ביחס להחלטות שנתקבלו בערכאות השפיטה האזרחית. מעמדם של בתי הדין למשמעת מכוח מומחיותם וסמכותם המקצועית מציב את תפקידה העיקרי של ערכאת הערעור במערכת השפיטה הרגילה כערכאת ביקורת שיפוטית הנוקטת מידת ריסון רבה בהתערבותה בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאת המשמעת המקצועית, ומגבילה התערבות זו למקרים בהם קביעות בית הדין למשמעת סוטות סטייה קיצונית מתכליות הענישה המשמעתית, ומרף הענישה הראוי לצורך הגשמת תכליות אלה".
בדומה, נקבע בפרשה אחרת:
"בבתי הדין המשמעתיים יושבים עורכי דין מנוסים, שכבוד המקצוע ואמון הציבור בו יקר להם – הוא הענף שעליו הם יושבים, הוא מקור פרנסתם, הוא מקור גאוותם המקצועית, הוא מקור כוחם ומעמדם. על כן ככלל יש לצאת מן ההנחה כי שקלו היטב, בשתי הערכאות, את הנושא שבדיון על כל היבטיו. אכן, הערעור בזכות בגלגול שלישי לבית משפט זה, שאף בעניינים פליליים בתחום המהותי (להבדיל ממעצרים וכדומה) אינו בנמצא, הוא רצון המחוקק, אך פשיטא שיש לשוות משקל נכבד לפסיקתם של בתי הדין המשמעתיים, ולא כל שכן כששתי הערכאות התנבאו בסגנון אחד" (על"ע 6868/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד גדעון חיים (8.7.07)).
והנה, שתי ערכאות שהתמחותן בדין המשמעתי דנו ב שאלת ההצדקה להחיל את סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין על המקרה דנא; הראשונה, סברה שאכן כך ראו י; השנייה , הגבוהה הימנה בהיררכיה , סברה אחרת. כערכאת ערעור במערכת השפיטה "הרגילה"; כערכאת ביקורת שיפוטית, שומה על בית משפט זה לנקוט מידת ריסון בהתערבותו בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאת המשמעת המקצועית (עמל"ע 37392-03-10 עו"ד אליהו מאור נ' הועד המחוזי לשכת עורכי הדין חיפה (13.1.11)). בהתבסס על הרציונל האמור, חזרה הפסיקה לא אחת על ההלכה לפיה , בשל אופיים המקצועי של בתי הדין לא בנקל יתערב בית המשפט בקביעותיהם, בייחוד עת נוגעות הן ל"גרעין הקשה" של האתיקה המקצועית . בתי הדין המשמעתיים הם המופקדים על שמירת כללי האתיקה ההולמים עורכי דין, הם היוצקים תוכן וקביעת נורמות בדבר ההתנהגות הראויה והם המתווים את גבולות המותר והאסור בהתנהגותו של עורך הדין (עמל"ע (י-ם) 48233-08-11 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין, מחוז תל-אביב והמרכז נ' אליעד שרגא עו"ד (15.2.12)).
סבורני, כי יש מידה רבה של צדק בקביעות אליהן הגיע בית הדין המשמעתי הארצי, ובנותני את הדעת גם למושכלות יסוד אלו המצוינ ות לעיל , לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו המשפטיות והעובדתיות במקרה דנא, ואף לא מצאתי לנכון לדון בפעם השלישית בהוראות סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין ובתכליתו, לאחר שאלו נסקרו בהרחבה בערכאות קמא.
מוסכם על הצדדים שלא מיוחסת להתנהלות ו הקלוקלת של המשיב כוונת זדון אלא רק רשלנות וחוסר מקצועיות גרידא. על פניו, היחסים המקצועיים בין המשיב למתלונן החלו בשנת 1998 בהעברת תיקים ושיקים לגבייה בהוצאה לפועל. כנטען, ביום 15.5.01 פנה המתלונן לראשונה למשיב בבקשה לקבל לידיו חזרה את תיקיו ונענה למחרת בטענת עיכבון. ביום 12.6.01, בתוך התקופה הקצובה לכך בחוק, הגיש המשיב את תביעתו כנגד המתלונן לבית המשפט לתביעות קטנות, כשנושא שכר הטרחה כרוך בין עילות נוספות שנטענו . תביעה זו התגלגלה לה בהליכים רבים ושונים. רק בחלוף כ- 9 שנים, היינו - ביום 21.6.10, ניתן בבית משפט השלום בפתח תקווה (תא"מ 4926/08) פסק דין אשר חייב את המתלונן לשלם למשיב סך של 20,000 ₪ בתוספת הפרשי ה צמדה וריבית מיום 16.7.02 ועד התשלום בפועל , וכן הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ (בדומה לבית הדין המשמעתי הארצי, אף אני מוצא לנכון לציין כי בקובלנה המתוקנת שהוגשה ביום 17.10.10, כארבעה חודשים לאחר מכן, נתון זה כלל לא הוזכר אף שמן הראוי היה לציינו, ולו רק לשם השלמת התמונה).
הנה כי כן, על אף האופן הלקוי שבו בחר המשיב לנהל את ענייניו בהתייחס לעיכוב המסמכים והדרך בה הגיש את תביעתו, אין חולק כי התביעה הוגשה במסגרת ה-3 חודשים, כנדרש על פי החוק, ואף אין חולק כ י בסופו של יום ניתן פסק דין לזכותו.
ב"כ המשיב העלה טענה של סיכון כפול. הכלל עליו מבוססת טענת הסיכון הכפול, שנג זר מהדין הפלילי, עניינו איסור העמדה לדין של אדם בגין מעשה בגינו כבר הורשע או זוכה בהליך קודם (עמל"ע (י-ם) 25772-08-11 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין, מחוז תל אביב והמרכז נ' עו"ד רוני גורסקי (26.12.12)). בעבר כבר הוגשה קובלנה כנגד המשיב, בגדרה עלתה הטענה של עיכוב המסמכים . אולם , עיון בפסק דינו של בית המשפט העל יון (על"א 9906/06) מיום 3.12.08 מלמד, כי הקובלנה דאז עסקה בעבירות אחרות , כך ש הטענה לפיה מדובר בסיכון כפול איננה נהירה דיה , שכן המשיב לא הואשם בעבר בגין עבירה זו.
אינני יכול להתעלם מהשיהוי המשמעותי בפתיחת ההליך המשמעתי דנא . כזכור, המתלונן פנה למשיב בבקשה להשבת מסמכיו ביום 15.5.01. טענת העיכבון נטענה בכתב ביום המחרת. בפועל, רק בחלוף כ-3 שנים וחצי , בעקבות פניית המתלונן למערערת ביום 19.10.04, החל ה הליך המשמעתי. לא זו אף זו, כתב הקובלנה בנוסחו הראשון הוגש רק ביום 30.3.08. אם לא די בכך, תיק בית הדין היה מצוי בחזקת המערערת במשך כשנה לשם בירור העובדות . אינני סבור כי יש בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להצדיק זיכוי הנסמך על טענת הגנה מן הצדק , אך אין ספק כי על המערערת להפיק לקח ים לבל יישנו מקרים דומים בעתיד.
בטרם סיום אתייחס לטענת ב"כ המערערת, לפיה רכיב שכר הטרחה הינו סכום זניח לעומת סכום השיקים שעיכב המשיב והנזק שנגרם למתלונן. אם אכן הדברי ם נכונים, גם התנהלות המתלונן תמוהה בעיני, שכן הוא היה יכול בנקל לשלם למשיב את שכר הטרחה "הזניח" עוד בשנת 2001 ולקבל לידיו את המסמכים. או אז, הייתה פתוחה בפניו הדרך להגיש תביעה נגד המשיב בגין שכר הטרחה, שלטענתו אינו מגיע לו.
נוכח המסקנה אליה הגעתי, אינני נדרש לדון בטענות נוספות שהועלו, ובכלל אלה: הרחבת חזית, נוסח הקובלנה והעונש שהושת על המשיב בבית הדין המחוזי.
מן המקובץ לעיל עולה, כי פסק די נו של בית הדין המשמעתי הארצי מבוסס, מנומק כדבעי ו אין מקום להתערב בו. הערעור נדחה אפוא.
המזכירות תמציא העתק פסק דין זה לידי ב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ט אייר תשע"ה, 18 מאי 2015, בהעדר הצדדים.

צבי סגל, שופט בכיר