הדפסה

לשכת עורכי הדין בישראל ואח' נ' הכספת שירותי עזר בגבייה חוקית בע"מ ואח'

התובעים:

  1. לשכת עורכי הדין בישראל
  2. שמעון מור-יוסף , עו"ד

שניהם ע"י ב"כ עוה"ד אתי ליבמן עפאים, אסף פוזנר

נגד

הנתבעים:

  1. הכספת שירותי עזר בגבייה חוקית בע"מ
  2. אלעד הדר

שניהם ע"י ב"כ עוה"ד פנינה פריצקי, ללי לוי

נגד

הצדדים השלישיים:

  1. עו"ד אירינה גרשטנבליט
  2. עו"ד לירז גונן אללוף

צ"ג 2 ע"י ב"כ עו"ד עמוס שניצקי
3. עו"ד גיורא דבל
ע"י ב"כ עוה"ד עזרא בריק, שי מרום
4. עו"ד גל שבתאי
5. עו"ד רונן מילרד
6. עו"ד חן שטיין
צ"ג 6 ע"י ב"כ עוה"ד יובל ראובינוף, יששכר וייס
7. לשכת עורכי הדין בישראל
ע"י ב"כ עוה"ד אתי ליבמן עפאים, אסף פוזנר

פסק דין חלקי והחלטה

א. ההליכים שהביאונו עד הלום
1. ראשיתם של ההליכים בתיק דנן בתביעה שהגישו לשכת עורכי הדין (התובעת 1; להלן: הלשכה) ועורך דין מסוים (התובע 2) נגד חברה (הנתבעת 1) ונגד אדם מסוים (הנתבע 2) שהוא בעל מניות ומנהל בפועל של החברה. בתביעה נטען כי הנתבעים נותנים שירותים משפטיים שלא כדין ותוך הסגת גבולותיו של מקצוע עריכת הדין.

2. הסעדים שנתבקשו בתביעה הם צו שיאסור על הנתבעים המשך פעילות כנ"ל, צו למתן חשבונות וסעד כספי.

3. הנתבעים הגישו כתב הגנה, אשר בגדרו כפרו בנטען כלפיהם. במקביל להגשתו הם הגישו גם הודעה לצדדים שלישיים נגד לשכת עורכי הדין ונגד ששה עורכי דין. לטענת הנתבעים, הנתבעת 1 שכרה את שירותיהם של עורכי הדין הנ"ל (צ"ג 6-1) והם יעצו לנתבעים כיצד להתנהל, אישרו להם כי פעילותם היא כדין וגם טענו כך כלפי לשכת עורכי הדין. כלפי האחרונה (שהיא צ"ג 7) טוענים הנתבעים כי היא נמנעה מכל פעילות נגדם במשך זמן רב ובכך נתנה להם להבין כי הם פועלים כדין.
בהמשך לטענות דלעיל, עותרים הנתבעים כלפי הצדדים השלישיים לסעד שעניינו בכך ש"היה ותוטל [על הנתבעים] חבות כלשהי ו/או ייפסק כי עליהם לשלם סכום כלשהו לתובעים או מי מהם הרי שעל צדדי ג' לשפותם בגין מלוא הסכום שיושת עליהם" (סעיף 62 להודעה. וראו גם סעיף 3 להודעה שם מובהר כי מדובר גם בהוצאות משפט בהן עלולים הנתבעים לחוב כלפי התובעים).

4. בעקבות קדם המשפט הראשון (מ-16.3.10) ומה שהוגש בעקבותיו נקבע (בהחלטה מ-9.5.10, אשר רובה בעקבות הסכמות) כדלקמן:
א. מן התביעה דנן נמחק הסעד הכספי, תוך ששמורה לתובעים הזכות לתביעה כספית נפרדת בעתיד.
ב. לנוכח תניית גישור בין הנתבעים לבין הצדדים השלישיים נקבע כי ככל שיתקיים דיון בהודעה לצדדים שלישיים הרי שהוא יתקיים בשלב מתאים לאחר סיום ההליכים בתביעה. בהמשך לכך הוסדר מעמדם של הצדדים השלישיים לעניין ההליכים הקשורים בתביעה.
ג. נדחו בקשות לסילוק התביעה על הסף.
ד. נקבע לוח זמנים להליכים מקדמיים ולהגשת ראיות הצדדים לגבי מה שעל הפרק.

5. משנתברר כי הצדדים אינם מגיעים לפשרה, הוגשו ראיות לגבי מה שעומד להכרעה עתה. מטעם התובעים הוגשו מסמכים שונים ומטעם הנתבעים הוגש תצהיר של הנתבע 2.

6. בדיון שהתקיים ב-26.2.12 נחקר הנתבע 2 על תצהירו. בהמשך לכך נקבע לוח זמנים להגשת סיכומים בכתב ומועד להשלמה בעל פה של הסיכומים (במתווה השמיעה הרצופה). לאחר שב-25.3.12 נשמעו סיכומים כנ"ל עלו רעיונות שונים שתכליתם להביא לסיום ההליכים ללא צורך בהכרעות שיפוטיות. למקרה שבכל זאת יישאר צורך בכך ניתנה הזדמנות לכל הצדדים (לרבות הצדדים השלישיים) להשלים טיעונים בכתב. לאחר ארכות שונות השלימו הצדדים טיעוניהם, ובכך הוכשרה הקרקע להכרעה במה שעומד על הפרק עתה.

ב. הכרעה בקליפת אגוז
7. לאחר שקילת המכלול הגעתי למסקנה כי יש לקבל התביעה בחלקה. המדובר בכך שיינתנו צווים שתכליתם מניעת פעילות שיש בה הסגת גבולו של מקצוע עריכת הדין (כפי שיפורטו להלן, בסעיף 24), אך לא יינתן צו למתן חשבונות.

8. אסביר להלן מה מוביל לתוצאה דלעיל. אתייחס בתחילה לטענות מקדמיות שדינן להידחות. אעבור לאחר מכן למה שמבסס את הסעד שהתובעים זוכים לו, ולמטה מכך יבואו הנימוקים לכך שהתובעים לא זכאים לסעד הנוסף שהם עותרים לו.

ג. טענות מקדמיות שדינן להידחות
9. הנתבעים העלו טענות מקדמיות אשר נוח להן שלא נטענו משנטענו.

10. טענה מקדמית ראשונה מהסוג האמור היא כי יש לסלק את תביעת הלשכה בשל חוסר סמכות להגשתה. בקשר לכך נטען כי הלשכה לא הוכיחה כי הגוף המוסמך מבין מוסדותיה החליט כי יש להגיש תביעה זו. לא רק שהנתבעים מעלים טענה זו לראשונה בסיכומיהם ולכן מדובר בהרחבת חזית אסורה, אלא שגם לו העלו טענה זו כראוי, לא היו נושעים מכוחה. זאת משום שיש לצאת מנקודת הנחה שכאשר מוגשת תביעה בשם הלשכה, ובמיוחד כשהדבר נעשה באמצעות עו"ד "חיצוני", הרי שלא קיימת בעיית סמכות בהגשתה.

11. טענה נוספת עניינה שיהוי. בקשר לכך טוענים הנתבעים כי לאחר מחאה מצד הלשכה באה שתיקה ממושכת מצידה, שיש בה כשלעצמה להוות מחסום מפני הגשת התביעה דנן. לטענה זו ניתן מענה בסיכומי התובעים (פרוטוקול, ע' 15, ש' 29 - ע' 16, ש' 10). אכן, די היה במחאה שהביעה הלשכה במכתבים שצורפו כנספחים ח ' ו -י' במסגרת התכתבותה עם הנתבעת 1 כדי שעמדתה תהיה גלויה וידועה. מחאה ספציפית ומפורשת זו גם מלמדת כי לא היה מקום להסיק כי הלשכה שינתה עמדתה מתוך מהלך ספציפי בהקשר אחר (המכתב ממרכז ההשמה) . משהייתה בכל זאת פעילות מנוגדת לאותה עמדה (כמצוין שם ובכלל) הרי שלא ניתן להיבנות מטענת שיהוי ויש לבחון את שנחוץ לגופו של עניין.

ד. התנהגות המהווה הסגת גבול המקצוע
12. סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 – הנמצא בפרק "תחום המקצוע וייחודו" וכותרתו "ייחוד פעולות" – קובע כי
"הפעולות המנויות להלן, לא יעשה אותן דרך עיסוק, או בתמורה אף שלא דרך עיסוק, אלא עורך דין; ואלה הפעולות:
(1) ייצוג אדם אחר וכל טיעון ופעולה אחרת בשמו לפני בתי משפט, בתי דין, בוררים וגופים ואנשים בעלי סמכות שיפוטית, או מעין שיפוטית;
(2) ייצוג אדם אחר וכל פעולה אחרת בשמו לפני משרד ההוצאה לפועל;
(3) עריכת מסמכים בעלי אופי משפטי בשביל אדם אחר, לרבות ייצוג אדם אחר במשא ומתן משפטי לקראת עריכת מסמך כזה;
(4) ייעוץ וחיווי דעת משפטיים".

13. לצד סעיף 20 הנ"ל קיים כלל 11ב לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986, שכותרתו "איסור מתן שירותים משפטיים במקרים מיוחדים", הקובע כי:
"(א) עורך דין לא ייתן שירות משפטי ללקוח, שהפנה אליו גוף – שאינו עורד דין, שותפות של עורכי דין או חברת עורכי דין – הפועל למטרת רווח ולמטרה זו מפרסם ברבים מתן שירותים משפטיים.
(ב) עורך דין המועסק על ידי מי שאינו עורך דין, שותפות של עורכי דין או חברת עורכי דין (להלן – המעסיק), לא ייתן שירות משפטי למי שאינו מעסיקו אם המעסיק פועל למטרת רווח וגובה תמורה בעד אותו שירות משפטי.
(ג) ה וועד המרכזי, בהתייעצות עם ועד מחוז, רשאי להתיר, מטעמים מיוחדים שבטובת הציבור, חריגה מהוראות אלה, בתנאים ולתקופה שיקבע".

14. סעיף 20 קובע הוראות ברורות המונעות הסג ת גבולו של מקצוע עריכת הדין. כלל 11ב הנ"ל מעניק כלים המיועדים לאותה תכלית. גם ללא קביעה אם כלל 11ב הנ"ל כשלעצמו חל גם על מי שאינם עורכי דין אם לאו, שאינה חיונית במקרה שלנו, הרי שמה שעולה מסעיף 20 כשלעצמו מלמדנו אלו פעולות אסורות על כלל אלה שאינם עורכי דין. כלל 11ב בא לכל הפחות למנוע התחכמות לסעיף 20 ע"י שימוש בעורכי דין בדרכים שונות.

15. מחומר הראיות עולה בבירור כי הנתבעים היו מעורבים לפחות במה שקשור לייצוג ולפעולות לפני משרדי ההוצאה לפועל וכן לעריכת מסמכים בעלי אופי משפטי ולייצוג במו"מ בקשר לעניינים אלה. הדברים עולים בבירור מן המסמכים שהגישו התובעים כראיותיהם. דומה כי הנתבעים אינם מתכחשים לכך שאכן עליהם כשלעצמם נאסר לבצע את הפעולות העולות משם. לכן הם בצעו מראש מהלכים שונים אשר סברו כי יכשירו אותן פעולות, וגם עתה במסגרת הגנת ם הם מתבססים על אותם מהלכים. המ דובר בעיקר בטענה כי הנתבעים פעלו על יסוד יעוץ של עורכי דין כי הכל לגיטימי, ולכן הם מחוסנים מפני התביעה ובטענה כי, מכל מקום, המהלכים שננקטו – שעיקרם המחאת זכויות מן הלקוחות אל הנתבעת 1 ופניית הנתבעת 1 אל עורכי דין מורשים – היא פעילות לגיטימית לגופה.

16. לנתבעים לא עומדת הגנת יעוץ משפטי. דיי לעניין זה במה שנפסק ע"י בית המשפט העליון בע"פ 845/02 מדי נת ישראל נ' תנובה (מיום 10.10.07) כי אין ליהנות מהגנה זו ככל שלא באה פנייה לקבלת חוות דעת של רשות מוסמכת כשקיימת רשות כזו . במקרה שלנו קיימת לעניין זה הלשכה ומדובר במצב שבו פנייה פשוטה וזולה אל גוף אחד בלבד (הלשכה) מובילה לקבלת מענה מוסמך ומחייב. מהלך פשוט וזול. הנתבעים לא השתמשו באפשרות קלה זו ודי בכך כדי שלא יוכלו לחסות ת חת ההגנה שעניינה פעולה בעקבות יעוץ.
על האמור לעיל יש להוסיף כי העובדה שהנתבעים פנו לקבלת חוות דעת של מספר עורכי דין שונים נותנת חיזוק לסברה כי היו מודע ים לבעייתיות אפשרית באופן פעילות ם. הנתבעים היו אמור ים לדעת כי קיים חשש ממשי לחוקיות פעולותיה ם גם מכך שבמספר מקרים רשמי ההוצל"פ לא קיבלו את הסכמי המחאת הזכויות, והדברים קיבלו ביטוי גם במה שמסרו לנתבעים עורכי הדין שהנתבעת 1 העסיקה.

17. הנתבעים גם לא יוכלו להיבנות מטענתם כי אופן פעילותם כשלעצמו היה לגיטימי. זאת בשל כך שבחינה מקרוב של מה שנעשה מצביעה על כך שאין מדובר בהמחאת חיוב אמיתית ומלאה ההופכת את הנתבעת 1 לנושה (במקום הלקוחות שפנו אליה) הפועלת באמצעות עורכי דין, אלא במהלך מלאכותי אשר לא משנה את העובדה שהנתבעת 1 פועלת באופן שאינו לגיטימי.

18. באופן כללי יש לומר כי הסכמי המחאת הזכויות (מסמכים 8-1 לראיות הלשכה) מלמדים כי תכליתה היחידה של העסקה שהוגדרה כ "המחאה" היא גביית חוב של לקוח ע"י הנתבעת 1 ולא המחאת חוב של הלקוח אל הנתבעת 1. לכך יש כמה וכמה אינדיקציות. אילו היה מדובר בהמחאת חוב "שלמה" הרי ש לאחר השלמתה הלקוח יוצא מהתמונה, ולא היה כלל צורך לדון בשכ ר טרחה כלשהו של הנתבעת 1 לשם גביית החוב, ובוודאי לא שכר טרחה מתוך החוב שייגבה.
בחינה פרטנית של ההסכמים מבססת מסקנה זו, כפי שניווכח להלן. נוסח ההסכם שסומן 1 לא מלמד כלל על המחאת חיוב אלא על מינוי הנתבעת 1 להיות זוכה במקום הלקוח. בנוסח ההסכמים שסומנו 4-2 אמנם נאמר כי "החברה כבעלת החוב רשאית להיעזר בש ירותי עו"ד" וכי "החברה כבעלת החוב תהיה רשאית לבצע כל פעולה חוקית וסבירה", אך אין בהסכמים אלה סעיף שעניינו המחאת חיוב ותנאי המחא ת הבעלות בחוב. כל שנאמר בהם הוא קיומה לכאורה של בעלות הנתבעת 1 בחוב אך לא נזכר מניין שאובה העברת הבעלות. ככל שהנתבעת 1 מבקשת להיתלות על האמור בסעיף 1 להסכם, לפיו הלקוח מאשר לה להיות הזוכה בתיקי הוצל"פ במקומו , הרי שאין בכך המחאת הזכות בחוב אלא בכח לגבותו. גם בהסכמים אלה ניתן ללמוד ממנגנוני גביית שכ"ט של הנתבעת 1 כי החוב לא הומחה לה הלכה למעשה אלא האפשרות לגבותו תוך פירוט מצבים שונים בהם הנתבעת 1 תזכה לשכ"ט מסכום החוב שתגבה בפועל. בנוסף לכך נקבע כי הלקוח אחראי לתשלום האגרות וכי הנתבעת 1 מתחייבת להעביר ללקוח מידע אודות "תיקיו". מנוסח זה נלמד כי הלקוח לא התנתק מהחוב (מהקניין), ו כי העברת הבעלות (שכאמור לא ברור מנין היא נובעת) אינה אלא כסות לעסקה אחרת. נוסח 5 אמנם קורא ללקוח "ממחה" אך לא ניכרת בו כלל המחאת זכות כלשהי והוא מגלה עסקה אחת – מתן שירותי גבייה. יותר מכך , נוסח זה פועל בעוצמה רבה כנגד טענות הנתבעים ומחזק באורח ממש י את טענות הלשכה בכך שנקבע בו כי הלקוח " ממנה את ... הכספת... להיות באת כוחי בגביית חובות" . בדברים אלה יש הסגה מפורשת של גבול המקצוע. גם בנוסח זה הלקוח ממשיך להיות "בעל החוב", מתחייב להופיע לפני כל ערכאה, יקבל כל מידע אודות תיקיו ומנגנון שכ"ט הנתבעת 1 נגזר מגבייה בפועל. נוסחים 8-6 מתוחכמים מקודמיהם, ובסעיף 1 שלהם נאמר כי הממחה (הלקוח) ממחה לנתבעת 1 "את כל זכויותיו לקבלת כספים". גם עניינו של הסכם זה בהמחאת הזכות לקבלת הכספים ולא של החוב כשלעצמו (כעולה מכל המפורט לעיל). להסכם זה מצורף נספח המתיר לנתבעת 1 להיעזר בשירותי עו"ד לשם גב ייה, להיות הזוכה בהוצל"פ במקום הלקוח לשם הקלת הגבייה. הסדר התשלומים בהסכם זה גם הוא מלמד כי הוא לא עוסק בהמחאת חיוב אמיתית אלא במתן רשות לכספת לגבות חוב של הלקוח.

19. אין ממש בטענה כי יש להכיר בהמחאת הזכות גם אם היא חלקית וכי קיימת בכלל המחאת זכות שעניינה חילופי נושים ותו לא. גם הפניית הנתבעים לע' 28 בפרק "המחאת חיובים" שכתב פרופ' ש' לרנר בספר דיני חיובים – חלק כללי (בעריכת ד' פרידמן; 1994) אינה מבססת את טענתם, אלא נאמר שם רק שקיימת אפשרות שהעברת הקניין לא תהיה סימולטאנית לעצם ההמחאה. אדרבה, במה שנכתב שם וגם ע"י בית המשפט העליון בע"א 2138/10 מועצה מקומית דלית אל כרמל נ' סונול ישראל בע"מ (מיום 16.2.12) ובע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (מיום 9.5.11) נאמר שעניינה של המחאה מושלמת הוא בשניים: חילוף נושים והעברת קניין. נמצא, שאין לקבל את טענתם הנ"ל של הנתבעים.

20. על האמור לעיל אוסיף כי אילו הייתי מקבל את טענות הנתבעים לעניין ההמחאה, הרי שהיה בהן דווקא לחזק את טענות הלשכה להפרת האמור בסעיף 20 לחוק הלשכה. זאת בשל כך שמטרתו של סעיף זה למנוע ייצוג שאינו חוסה תחת כללי הלשכה, במגמה לשמור על האינטרס של הציבור. במצב דברים שבו רק הנושים הוחלפו, מתוך מטרה לגבות חוב , ברור שאין לנמחה ( הנתבעת 1) אינטרסים זהים ואפילו לא דומים לאלה של הממחה (הלקוח) בקניין שהוא החוב.

21. אין לקבל את הטענה כי הפעולות הנדונות אינן בגדר הסגת גבול המקצוע משום שעורך דין הוא שביצע את הפעולות שבהן עסקינן. במשולש היחסים שבין הלקוח (הממחה לכאורה), הנתבעת 1 (הנמחית – ספקית השירות) ועורך הדין (עובד של הנתבעת 1 – על פי הסכמי התקשרות והעסקה ע"י הנתבעת 1) חב עורך הדין את חובותיו המקצועיות לנתבעת 1 שהיא ספקית השירות ללקוח. כך , הלכה למעשה , מספקת הנתבעת 1, שאינה חברת עורכי דין, את השירותים המשפטיים ללקוח ופנייתה לעורכי דין אינה משנה את הסטטוס שלה כספקית השירות (וראו לעניין זה מה שנאמר ברישא של סעיף 24 להחלטה מיום 10.4.02 בבש"א (מח', י-ם) 452/02 לשכת עורכי הדין בישראל נ' פיצוי נמרץ בע"מ ).

22. מכל האמור לעיל עולה כי הייתה במקרה דנן הסגת גבולו של מקצוע עריכת הדין, תוך שאין הגנה או נסיבות העשויות לחלץ מתוצאות התנהלות זו. מכיוון שכך עלינו לפנות עתה לתוצאות שיש לקבוע בעקבות ההסגה האמורה.

ה. התובעים זכאים לסעד של צו מניעה
23. כפועל יוצא מכל שנאמר עד כה ובכלל, התובעים זכאים לסעדים שימנע ו מן הנתבעים לפעול באופן שבו נטען כי פעלו. כך הוא לאחר שנתברר כי עד כה פעלו באורח אסור ופסול. כך היה גם אלמלא נקבע כך במפורש ביחס לעבר, שכן די במה שנאמר לגבי אותן פעילויות כדי להביא לאיסורן ולמניעתן מכאן ואילך.

24. בהמשך לקביעה העקרונית דלעיל וכדי לממשה וליישמה, ניתנים מתוך הצווים שהתובעים עותרים להם בסעיף 37 של כתב התביעה צווים כדלקמן:
"א. צו האוסר על הנתבעים, ביחד ולחוד, לייצג כל אדם (במסגרת הנתבעת 1) ו/או לטעון בשמו או עבורו ו/או לעשות כל פעולה אחרת בשמו לפני בתי משפט, בתי דין, בוררים וגופים ואנשים בעלי סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית.
ב. צו האוסר על הנתבעים, ביחד ולחוד, לייצג אדם אחר (במסגרת הנתבעת מס' 1) ו/או לעשות כל פעולה אחרת בשמו לפני משרד ההוצאה לפועל, לשכת רישום הקרקעות, רשם המקרקעין, רשם החברות, רשם השותפויות, רשם האגודות השיתופיות, רשם הפטנטים והמדגמים, רשם סימני המסחר, פקיד השומה ונציג מס ההכנסה לעניין פקודת מס הכנסה, ומנהל מס שבח ו/או מס עיזבון.
ג. צו האוסר על הנתבעים, ביחד ולחוד, לערוך (במסגרת הנתבעת מס' 1), מסמכים בעלי אופי משפטי עבור אדם אחר, לרבות הכנת כתבי ערעור, הסכמים וכתבי בי-דין בערכאות השונות, בלשכות ההוצאה לפועל וועדות הערעור השונות, ולרבות יצוג אדם אחר במשא ומתן ייעוץ משפטי לקראת עריכת מסמך כזה.
ד. צו האוסר על הנתבעים, ביחד ולחוד, לפעול למתן ייעוץ וחיווי-דעת משפטיים, במסגרת הנתבעת מס' 1.
ה. צו המחייב את הנתבעים לפנות למי שנרשמו אצלם כלקוחות בניגוד לאמור בס"ק א'-ב' לעיל, ולהודיע להם על אי מתן שירותים כאמור".
בנוסף לצווים הנ"ל אין מקום לצווים נוספים כפי שנתבקשו ויש מקום רק למתן צו הקובע כי הנתבעים רשאים להפנות לקוחות למתן שירות משפטי על ידי עורכי דין רק כל עוד הנתבעים יציינו במפורש כי הם עצמם גוף שאינו נותן שירותים משפטיים והם אך מייעצים היכן ניתן לקבלם (ראו סעיף 24 לפסק הדין החלקי בת.א. ( מח', י-ם) 4033/02 לשכת עורכי הדין נ' אלבז, שניתן ביום 13.11.05).

ו. התובעים אינם זכאים לסעד של מתן חשבונות
25. על אף כל שנאמר ושנקבע עד כה, התובעים אינם זכאים לסעד של מתן חשבונות. זאת בשל מה שייאמר לקמן.

26. לגבי התובע 2 יש לומר כי לא הוכח מה שנטען בכתב התביעה כי הוא אכן "עורך דין במקצועו... העוסק בין היתר בתחומי ההוצאה לפועל" ולא הוכח כל עניין ספציפי הקשור בו אשר בכוחו להביא את התובעים למצב משפטי נוח יותר מזה שהיה לו הייתה הלשכה התובעת היחידה.

27. בהמשך למה שנאמר לעיל ובכלל, אני סבור שחוק לשכת עורכי הדין לא מעניק ללשכה סמכות לתבוע תביעה כספית בעקבות הסגת תחום המקצוע , ובהעדר הסמכה כזו הלשכה גם אינה מוסמכת לתבוע סעד של מתן חשבונות שתכליתו להכשיר את הקרקע לתביעה כספית. לענין זה יש לזכור כי הלשכה פועלת כגוף ציבורי שהוקם מכח חוק, וסמכויותיה מוגבלות במה שמסמיך אותה החוק שמכוחו קמה. התפקידים והסמכויות של הלשכה מנויים בסעיפים 3-2 לחוק ולא עולה מהם קיומה של סמכות כנ"ל. בכלל זה גם סעיף 3(4) , המסמיך את הלשכה לפעול להגנת ענייניהם המקצועיים של חבריה, אשר גם בו אין למצוא הסמכה להגיש תובענה לסעד כספי כנגד צד שלישי שייתכן ופוגע בעניינים אלה. גם סעיף 98 (א) לחוק אינו מעניק סמכות כזו. סעיף זה קובע כי "לא יזדקק בית משפט לתביעת שכר בעד שירות שנתן מי שאינו עורך דין, במידה שהיה בו שירות שנתייחד לפי חוק זה לעורכי דין". סעיף זה מופנה אל בתי המשפט ותכליתו להורות להם שלא להזקק לתביעה המוזכרת בו ו כפועל יוצא מכך, להזהיר מי שאינו עורך דין שאם יעניק שירותים שנתייחדו לעורכי דין, לא יהיו בידיו כלים לאכיפת התשלומים שהוא מצפה להם בעקבות אותם שירותים.

28. בהעדר הסמכה לתבוע תביעות כספיות ומה שקשור בהן, הלשכה גם לא תוכל להיבנות מהוראות חוק ספציפיות כגון חוק עוולות מסחריות או חוק עשיית עושר ולא במשפט.

29. בהמשך לכל שנאמר עד כה ובכלל, הרי שגם באסמכתאות שאליהן מפנים התובעים אין ללמד על זכאות לסעד של מתן חשבונות . שניים מפסקי הדין הם תוצאה של פשרה שבאה לאחר הליך גישור ואילו בת.א. (מח', י-ם) 4033/02 הנ"ל (בסעיף 24) הייתה הסכמה לגבי האפשרות שיינתן סעד כזה (כמצויין שם, בסעיף 5) אשר אינה קיימת בענייננו.

30. בשולי פרק זה ובהמשך למה שצוין לעיל, בסעיף 26, אוסיף כי אין זה בטוח שאילו היה מוכח לגבי התובע 2 מה שנחוץ, היה הוא זכאי לסעד של מתן חשבונות כלפי מי שהוא טוען נגדו שהסיג את גבול המקצוע. עם זאת, משנאמר בקשר לתובע זה מה שנאמר, אין צורך להיכנס לעובי הקורה בקשר לכך.

ז. הערות בטרם חיתום
31. לפני נעילה אני מוצא לנכון להעיר שתי הערות שתובאנה להלן.

32. הערה ראשונה עניינה בכך שלכל אורך הדרך עד כה לא ניתן דגש ספציפי ונפרד לעניינו של הנתבע 2. זאת בעיקר בשל כך שמשניתן סעד של צו מניעה בלבד, הרי שברור שיש להחילו גם על הנתבע 2, גם ללא צורך בבחינה ספציפית של אופן התנהלותו במהלכים שעל הפרק. עם זאת ולמען הסר ספק יצוין כי מחומר הראיות ומחקירתו של נתבע זה עולה ביסוס לכך שהוא היווה חלק ממערך הפעילויות שאינן לגיטימיות.

33. הערה שניה עניינה בכך שבסעיף 14 לסיכומיהם הראשונים של הנתבעים נאמר כי: "הנתבעים מסכימים לכך שכל התיקים הקיימים היום יועברו לטיפולו של התובע 2 – ללא הכרה באחריות כלשהי, ובכפוף לכך כי לא יחוייבו בשום תשלום נוסף". בקשר לכך יש לציין כי התוצאה הסופית שאליה הגעתי (מבחינת הסעד שכן ניתן וזה שלא ניתן) אינה שוללת עשיית שימוש באותה הצעה מתוך הסכמה (העשויה אף לכלול וריאציות מסוימות על שנקבע עתה, ככל שהצדדים יסכימו לכך).

ח. סוף דבר בשלב זה והוראות להמשך הדרך
34. התוצאה במה שקשור ליחסים שבין התובעים לבין הנתבעים היא כאמור לעיל, בסעי פים 7 24-1.

35. לנוכח מכלול השתלשלות העניינים עד כה והתוצאה דלעיל, ישלמו הנתבעים לתובעים – עבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד גם יחד – סכום כולל של 10,000 ש"ח.

36. לנוכח כל שנקבע לעיל הרי שבכל הקשור להודעה לצדדים השלישיים עומד על הפרק רק החיוב המינורי שנקבע לעיל בסעיף 35, וגם עניינו יידון בבית המשפט רק אם לא תהיה הסכמה שתייתר זאת ואם בעקבות העדר ההסכמה ימומש הליך הגישור המוסכם ואף בעקבותיו יישאר צורך כאמור. השקפה נכוחה על מצב העניינים מצביעה על כך שבשלב הנוכחי לא צפויים הליכים נוספים בבית משפט זה.
במצב עניינים זה מומלץ להודיע כבר בשלב זה על הסכמה לסיום ההליכים בתיק דנן, תוך שמירה על הזכויות לנקוט מהלכים עתידיים מתאימים, ככל שיישאר צורך בהם. בהמשך לכך נקבע עתה כי אם עד 3.12.12 לא תבוא בקשה למתן הוראות בדבר המשך ההליכים, תימחק ההודעה לצדדים השלישיים ללא צו להוצאות תוך שיחול מה שנקבע לעיל לעניין הליכים עתידיים.

37. התיק יובא לעיוני ב-4.12.12 להמשך טיפול בו על יסוד מה שיימצא בו במועד העיון .

ניתנה בהעדר הצדדים היום, ד' בכסלו תשע"ג, 18 בנובמבר 2012.