הדפסה

לנקרי נ' בנק ירושלים בע"מ

בפני
כבוד ה שופט אריאל צימרמן

מבקשת

מסעודה לנקרי

נגד

משיב

בנק ירושלים בע"מ

בשם המבקשת: עו"ד ענת אסייאג (סיוע משפטי)
בשם המשיב: עו"ד ניר לחמן ועו"ד יוסי ויינגרטן

החלטה
בקשה לסעד זמני הקוראת לעיכוב פינוייה של המבקשת, אלמנה בת 84, מדירת המגורים שהיא מתגוררת בו, ולטענתה קנויה לה הזכות להמשיך ולהתגורר בה עד קץ חייה. החלטתי ניתנת בהמשך לדיון שהתקיים היום, ומשלא הגיעו הצדדים כדי הסכמה.

רקע

1. המבקשת מתארת עצמה, באמצעות באת כוחה מן הסיוע המשפטי, כחולה סיעודית המתקיימת מקצבאות הביטוח הלאומי, שאינה יודעת קרוא וכתוב. היא רכשה את זכויות החכירה בדירת מגורים ברח' הסנהדרין 15 חולון (גוש 7126, חלקה 76; להלן: הדירה) ממינהל מקרקעין ישראל לפני כשלושים שנים. בשנת 2004 העבירה המבקשת את הזכויות בדירה במתנה לאחד מ-14 ילדיה, משה לנקרי (להלן: משה), תוך שלטענתה תנאי נלווה למתנה היה כי תוקנה לה הזכות להמשיך ולהתגורר בדירה עד קץ חייה. תנאי נטען זה, שהמשיב גורס כי אינו אלא המצאה מאוחרת שנועדה למנוע את פינוי הנכס, לא מצא דרכו לתצהירים שעליהם חתמו המבקשת ומשה לשם העברת הזכויות בנכס, מטעמים שלא התחוורו.

2. משה עבד כפקיד בבנק המשיב (להלן: הבנק) בשנים 2010-2007. בשנת 2009 הוא נטל הלוואות מן הבנק בסכום כולל של 815,000 ₪, שהובטחו במשכנתא על הדירה. הבנק מאשר כי משה מסר לו שהמבקשת מתגוררת בדירה. עקב כך, הכין הבנק הסכמי הלוואה ומשכון שעליהם נתבקשו לחתום לא רק משה אלא גם אשתו וכן המבקשת, שבגדרם ויתרו על כל זכויותיהם, לרבות זכויות בהתאם לסעיפים 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] ו-38 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. המבקשת מכחישה כי חתמה על מסמכים אלה, שאין בהם עדות בפני מי חתמה, וטוענת כי מדובר בזיוף.

3. כבר מראשית ימי ההלוואה לא עמד משה בפרעונה. בחודש ספטמבר 2012 פתח הבנק תיק מימוש משכון, זאת נגד משה לבדו (כך עולה מטענות הבנק, שאינו מכיר בזכויות כלשהן של המבקשת בדירה). הבנק פעל בשלהי שנת 2013 פעמיים לפינוי הנכס, כאשר בשתי הפעמים מצא קבלן הפינוי את המבקשת בבית, אך היא לא העלתה לטענת הבנק טענה באשר לזכות בנכס. ההליכים לא הסתיימו בפינוי, כאשר משה הגיע להסדרים עם בנק, שניתן להבין כי לא קוימו. לפיכך המשיך הבנק לפעול למימוש המשכון.

4. בחודש דצמבר 2014 הגישה המבקשת בתיק מימוש המשכון בקשה להכריז עליה כבעלת זכויות בנכס. היא הופנתה לבית המשפט, ובחודש פברואר 2015 הגישה המרצת פתיחה, שמשה לא נכלל בה כמשיב, להכריז על זכותה להתגורר בנכס עד קץ ימיה. בגדרי התובענה עתרה אז לסעד זמני שימנע את פינויה, כאשר אותה עת לא נעתרתי לבקשה (הלאקונית והדלה במסמכים), כאשר לא עמד פינוי על הפרק, בצייני כי בכך נחסך גם הצורך של המבקשת להפקיד כספים כתנאי למתן צו שכזה, ותוך שזכויות הצדדים נשמרו להם.

5. עתה עומד פינוי על הפרק, הקבוע ליום 4.8.15, שעה שצו זמני לא ניתן. ביני לביני, נציין, התקיים ביום 13.5.15 דיון בהליך העיקרי, שבגדרו התחוור כי המבקשת תידרש לתקן את כתב תביעתה, שדומה כי אין חולק כי הוא לוקה, ולו בדרך של הוספת הבן משה (שהוגדר בידי המבקשת בדיון כ"רמאי") כמשיב. הבקשה הובאה לפני כב' השופט אילן דפדי ביום 26.7.15 והוא הורה על קיום דיון בפגרה. אף בקשה זו הועברה לטיפולי והוריתי על קיום דיון היום ועל קבלת התגובה. הבנק הגיב, והמבקשת מיהרה להשיב, כל זאת קודם לדיון. הבנק מצדו גורס, בתמצית, כי מדובר בתובענה לוקה וחסרת סיכוי, כי ברור שהמבקשת חתומה על מסמכי ההלוואה והמשכון, כי בכל מקרה אין במסמכי ההלוואה והכרת הבנק בטענת המבקשת לישיבתה בנכס כדי להקים לה זכות להמשיך ולשבת בנכס חרף הסכם מתנה שאינו מאזכר זכות זו, וכי המבקשת השתהתה משך כל הליכי הפינוי נגד בנה עד שהעלתה את טענת הזכות לשבת בנכס. המבקשת, מצדה, עומדת על בקשתה.

6. בדיון שהתקיים היום פעלתי אצל הצדדים להגיע להסכמה שתבטיח את המשך שהייתה של המבקשת תחת קורת גג, הקיימת או חלופית, תוך שהבנק יוכל לזכות בכספו, הכל בשים לב לגישתם של שני הצדדים כי שווי הנכס גבוה מגובה החוב העדכני. נוכח גישה נחושה של שני הצדדים לא הגיעו הם להסכמה, וזו זכותם כמובן, ובכך מתחייבת ההכרעה בבקשה לסעד זמני, שנדיר כי היא מסייעת למי מן הצדדים. אציין עוד כי בגדרי הדיון התחוור שאף שמונה כונס נכסים למכירת הדירה, הרי שהבן משה – שבינתיים חבר לאמו ואף הגיש תצהיר (תמוה משהו) לתמיכה בבקשתה – פעל למכור את הדירה דרך האינטרנט, לטענתו ללא יידוע אמו ומתוך תקווה שמתוך התמורה יעלה בידו לסלק את החוב לבנק ולאחרים ואף לקנות דירה קטנה לאמו.

דיון

7. דין הבקשה להתקבל, אך בנתון להפקדת בטוחות, אף אם כאלה הרחוקות מלהיות הולמות, וזאת באופן שיבטיח במידת הניתן את אפשרות המבקשת להמשיך ולחיות תחת קורת גג. מובן שלא אידרש כאן לכל טענה וטענה

8. רצף שיקולים מקשים על עמדת המבקשת, והם אלה הקשורים בסיכויי התביעה, שיהוי, וחוסר תום לב. נעמוד על הדברים בקיצור נמרץ.

אשר לסיכויי התביעה: קשה להרחיב בתביעה שהתובעת עצמה ערה לכך שהיא צריכה לתקנה, ובצדק. לגוף הדברים, על המבקשת ממילא יהיה לצלוח (בין היתר) שתי משוכות גבוהות על מנת לזכות בהצהרה המיוחלת לזכותה להמשיך ולהתגורר בדירה עד סוף ימיה: ראשית, שמסמכי המשכון, שבגדרם ויתרה על זכויותיה בדירה במקרה של מימוש המשכון, אכן מזויפים (ואיני נדרש כאן לשאלות של נטל אלא לעצם טיב הטענה). אם ויתרה על זכותה בדירה, יש להתקדם עם הפינוי (בנתון לשאלות של סידור חלוף והגנת הדייר כמובן). שנית, זכותה הבסיסית שעליה היא מבקשת להגן מקורה בהסכם ה"מתנה" בינה לבנה משה, שאין בו זכר לקיום זכות כאמור. תצהירה, כמו גם התצהיר של משה שהוגש עתה, רחוקים לכאורה מלהניח הסבר מספק לחוסר ברישומה של זכות בסיסית זו. תהיות לא מעטות קיימות אמנם גם ביחס להתנהלות הבנק, אולם קשה לומר בשלב זה שסיכויי התביעה (הצפויה עוד להשתנות) נחזים גבוהים במיוחד.

אשר לשיהוי: קשה למצוא הסבר מניח את הדעת בשלב זה מדוע הגישה המבקשת בקשתה הראשונית להוצל"פ רק בסוף שנת 2014, אף שידעה על הליכי הפינוי משך כשנה.

אשר לחוסר תום הלב: כאן יש קושי של ממש. פרט לחוסר מסוים במסמכים, הרי שבנה של המבקשת, משה, הוא גורם דינמי מאד בהליך. בתחילה היה "רמאי", כהגדרת אמו, עתה הוא בא לתמוך בבקשתה לסעד זמני. קשה לאתר בתצהירו הסבר משכנע כיצד ארע שזכויות אמו להתגורר בדירה לא מצאו ביטוי בתצהירי המתנה שעליהם חתמו השניים, אף שהוא – בניגוד לאמו – אינו טוען לקשיים בקריאה וכתיבה. חוסר תום הלב רק התעצם שעה שהתברר כי משה פועל למכירת הדירה, חרף קיומו של כונס, באופן עצמאי, ניסיון מכירה המלמד לכאורה על כך שמבחינת המבקשת היא נכונה לעזוב את הדירה ולמצוא סידור אחר, ניסיון שלא זכה לכל ביטוי בתצהירו של משה ונחשף רק עקב גילוי מקרי מצדו של הבנק. לא כך יש לנהוג שעה שמתבקש סעד מן היושר מבית המשפט, והניסיון של המבקשת להרחיק עצמה ממהלך זה של בנה חייב הסברים, שלא באו.

9. ועם זאת, יש הצדקה למתן צו. הדבר נובע משני טעמים, אחד הקשור ביכולת של הבנק להמשיך ולפעול לפינוי המבקשת בלא מתן דיור חלוף, והעיקרי במאזן הנוחות.

10. בניגוד למצב רגיל שבו צד שלישי צץ ברגע האחרון וטוען כי יש לחדול מכל הליך פינוי בשל זכויותיו בנכס, במקרה דנן הבנק היה ער מלכתחילה לטענה שהמבקשת מתגוררת בנכס. הוא הרחיק (לטענתו) עד כדי החתמתה על המסמכים שבהם היא מוותרת על זכויותיה, ככל שיש כאלה. גם אם עשה זאת למען הזהירות, יש לתהות מדוע בתיק מימוש המשכון הייתה המבקשת בבחינת נפקדת. הבנק פעל נגד משה לבדו, לא התריע בפני המבקשת, ואינו מכיר בזכויות כלשהן שלה. כפועל יוצא מכך, הוא אף אינו מכיר בזכויות שלה לסידור חלוף. לדידו של הבנק, כך ניתן להבין, הרי שזכותו לפעול להשלמת הפינוי מחרתיים, יום 4.8.15, תוך שקיימת אפשרות שהמבקשת תמצא עצמה ללא קורת גג. ספק אם גישה זו מתיישבת עם גישת הפסיקה בכל הנוגע להגנות שלהן זכאים חייבים, גם בהינתן "ויתור" שלהם על הגנות אלה, קל וחומר מי שאינו חייב אך מוגדר בידי המלווה עצמו כממשכן הזכויות בדירה (עיינו: להרחבה בענייני דיור חלוף והאסמכתאות בעניין ראו החלטתו של כב' השופט ע' מאור ברע"צ 47250-12-14 אמיתי נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (7.1.2015)). במקרה דנן, אם יבקש הבנק להיאחז במסמכי המשכון כמלמדים על ויתור המבקשת על זכות להגנת בית המגורים, יתקשה עליו לשכנע מי החתים את המבקשת ומי הסביר לה את טיב ויתורה על זכויותיה. במצב הדברים האמור, מוצאת עצמה המבקשת בלימבו משפטי: אצל רשם ההוצל"פ היא מתקשה לקבל סעד בעניין הדיור החלוף, שכן הדבר כרוך בהצהרה באשר לזכותה להתגורר בנכס. הבנק אינו מכיר בזכותה להתגורר בנכס, אך כבר מכוח הסכמי המשכון שעליהם היא חתומה (לטענת הבנק) הוא גורס כי ממילא אינה זכאית להגנה כלשהי. כל עוד לא יושלם ההליך בבית המשפט המוסמך (ונוכח תקיפת הסכמי המשכנתה, איני נוטע מסמרות בשאלה האם בית משפט זה הוא המוסמך), אותו מצב של חוסר ודאות ייוותר בעינו. בתקופת הביניים נכון שהמבקשת תישאר בדירתה.

11. ואשר למאזן הנוחות: אין זה ביטוי קסם, אולם לרוב פינוי מדירת מגורים הוא כזה שבית המשפט לא ימהר לאשרו. מן העבר האחד, שווי הנכס (שאינו ידוע במדויק, אך ניתן להבין כי הוא קרוב כנראה לשני מיליון ₪) עולה משמעותית על גובה החוב (כ-880,000 ₪), ולעת הזו ניתן להעריך שיהיה בידי הבנק להפרע מן המבקשת, לכשיימכר הנכס בסופו של דבר, גם אם יינתן צו. מן העבר האחר, אם לא יינתן צו תמצא עצמה קשישה בת 84 מחוץ לביתה, בלא סידור חלוף (כך נוכח עמדת הבנק), נזק שעלול להיות בלתי הפיך. שקלול האמור משמעו שמאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובת המבקשת.

12. מן המקובץ עולה המסקנה הבאה: יש ליתן צו המורה על עיכוב הפינוי, לרבות זה הקבוע ליום 4.8.15, וזאת עד להכרעה אחרת בהליך העיקרי. עם זאת, נסיבותיו של המקרה הקונקרטי אינן מאפשרות את מתן הצו ללא בטוחות. יש לקובען במתינות: המבקשת מתקשה לטענתה בתשלום והיא נעזרת בסיוע המשפטי. ברם מן העבר האחר יש לזכור שלבנק נגרם נזק בעצם הפינוי שיתבטל וההיערכות אליו, ונזק אינהרנטי מן העיכוב בקבלת הכספים שהלווה; בטוחה כספית היא שתאפשר לבנק להפרע מן המבקשת באופן אפקטיבי במידת הצורך. לנתון זה מצטרפת התנהלותה הבעייתית של המבקשת, יחד עם בנה (שעתה עומד לצדה), לרבות אותו ניסיון פסול שנחשף רק בדיון למכירת הדירה בלא אישור של כונס הנכסים, שהיה מוביל לעזיבת המבקשת את דירתה – נתון שלא צוין בבקשה, לאחר שלא נמסר גם לב"כ המבקשת. בשילוב עם תביעה שטרם קיבלה צורה סופית, סיכויי תביעה (אשר תהא) שאינם נחזים גבוהים במיוחד לעת הזו, כמו גם השיהוי, הרי שמתן צו שאינו מובטח בערובה כספית כלשה י הוא בעייתי ומרחיק לכת, עם כל ההבנה לטענת המבקשת לקשיים בהעמדת בטוחות . יוער עוד שהמבקשת עמדה על כך שמניין ילדיה ונכדיה מגיע ללא פחות ממאה נפש; ספק אם לא יימצא מי מהם שיוכל לסייע בידי המבקשת בעת מצוקה. טענה סדורה בעניין (או כל טענה סדורה אחרת לעניין מצבה של המבקשת) לא באה.

סוף דבר

13. נוכח כל האמור ניתן בזאת צו האוסר על פינוי המבקשת מן הדירה כהגדרתה בראש בקשה זו, עד החלטה אחרת שתינתן בהליך העיקרי בהתאם להתפתחויות בו או בסופו, וזאת בנתון לכך שבנוסף להתחייבות העצמית, תפקיד המבקשת עד יום 4.8.15 (בוקר הפינוי) סכום של 5,000 ₪ בקופת בית המשפט, להבטחת כל נזק שייגרם למשיב כתוצאה ממתן הצו אם תפסק התובענה או יפקע הצו מכל סיבה אחרת; וסכום נוסף על האמור של 5,000 ₪ לצד התחייבות צד ג' שאינו תאגיד בסכום נוסף של 5,000 ₪, שיופקדו בקופת בית המשפט עד ליום 3.9.15, כתנאי להמשך עמידת הצו בתוקפו.

יוער כי הבטוחות האמורות (שנקבעו על הצד הנמוך) כמו גם דירוג הפקדתן נקבעים בשים לב לקשייה הנטענים של המבקשת מחד גיסא, וקשייה האמורים של תביעתה ובקשתה מאידך גיסא. עם ביצוע ההפקדות תמסור המבקשת מיידית הודעה למשיב, והיא אף תודיע למשיב עד יום 3.8.15 בשעה 15:00 אם בדעתה להפקיד את הבטוחות האמורות, על מנת שיוכל להיערך לפינוי (או לביטולו). לא הופקדו הבטוחות אגב מסירת הודעה, יפקע הצו מאליו. הצדדים יוכלו לטעון להוצאותיהם גם בקשר לבקשה זו בגדרי סיום ההליך העיקרי ובזיקה להתפתחויות בו.

ניתנה היום, י"ז אב תשע"ה, 02 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.