הדפסה

ליבשיץ נ' מעוף משאבי אנוש (מקבוצת מעוף) בע"מ ואח'

בפני
כב' השופטת חנה לפין הראל

תובע
אלכסנדר ליבשיץ, ת.ז. XXXXXX191
ע"י ב"כ עוה"ד י. ריינפלד ואח'

נגד

נתבעות

  1. מעוף משאבי אנוש (מקבוצת מעוף) בע"מ
  2. מנורה חברה לביטוח
  3. גדות תעשיות ביוכימיה בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד וסים אבו חאטום ואח'

פסק דין

1. תביעה בגין נזקי גוף לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] , אשר עניינה בתאונת עבודה שנגרמה לתובע במהלך עבודתו אצל הנתבעות 1 ו-3.

רקע עובדתי

2. התובע, מר אלכסנדר ליבשיץ (להלן: "התובע"), יליד 27.4.59, נשוי ואב לשניים, עלה ארצה ממדינות חבר העמים בשנת 1991.

3. הנתבעת 1, מעוף משאבי אנוש (מקבוצת מעוף) בע"מ (להלן: "הנתבעת 1"), הינה חברה המספקת שירותי כח אדם, אשר התקשרה בחוזה העסקה עם הנתבעת 3, גדות תעשיות ביוכימיה בע"מ (להלן: "הנתבעת 3").
הנתבעת 2, מנורה חברה לביטוח (להלן: "הנתבעת 2") הייתה מבטחת הנתבעת 1 על-פי פוליסת ביטוח מס' 04-04-XXX514-09-9, הרלוונטית לתאונה נשוא תביעה זו.

4. התובע התקבל לעבודה אצל הנתבעת 1 ביום 25.5.09, כאיש אחזקה ומסגר.

5. ביום 10.6.09 התובע נשלח ע"י הנתבעת 1 לעבוד אצל הנתבעת 3. באותו היום, בשעה 10:30 לערך , עת התובע עסק בהחלפת גוף הברז הראשי בקו ייצור חומצת הלימון, פועל אחר פתח בשגגה את ברז הסודה הקאוסטית (במקום לפתוח את ברז לחץ האוויר), וזרם של סודה קאוסטית פרץ וניתז ישירות על פניו וגופו של התובע (להלן: "התאונה").

כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובע כוויות בדרגה 2-3 בגופו ובפניו, אשר גרמו לו לטענתו לסבל רב והותירו בגופו צלקות מכערות.

במועד התאונה היה התובע בן 50.
6. התאונה הוכרה ע"י מל"ל כתאונת עבודה ולתובע נקבעו נכויות כדלקמן:
- נכות זמנית בשיעור של 10% מיום 1.9.09 ועד ליום 31.5.10.
- נכות צמיתה בשיעור של 10% החל מיום 1.6.10 בגין צלקות מכערות לפי סעיף 75(1)ב' לתקנות המל"ל.

המל"ל קבע לתובע תקופת אי כושר עד ליום 31.8.09.

7. התובע הגיש חוות דעת רפואית של מומחה מטעמו, ד"ר קליגמן מרדכי, מומחה בתחום כירורגיה אורטופדית, אשר קבע כי לתובע נותרה נכות אסתטית בשיעור 15% לפי סעיף 75(1) ב' ו- ג' לתקנות .

הנתבעות הגישו חוות דעת רפואית נגדית של ד"ר קטרין קאופמן-פרידמן, מומחית בתחום הכירורגיה הפלסטית, אשר קבעה כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% על-פי סעיף 75(1) ב' לתקנות.

8. הנתבעות, בכתב ההגנה (סעיף 9), הכחישו את כל טענות התובע, לרבות עצם ודרך קרות התאונה. בסיכומיהן (סעיף 6) חזרו בהן הנתבעות מהכחשתן, ו ציינו כי אינן חולקות על כך שהתובע נפגע במהלך עבודתו.

המחלוקת בין הצדדים הינה, אם כן, לגבי שאלת האחריות והנזק .

התובע טען כי יש להחיל את הכלל של "הדבר מדבר בעדו" על-פי סעיף 38 לפקודת הנזיקין, שכן נסיבות התאונה מצביעות על רשלנות הנתבעות 1 ו-3, ועל אי מילוי חובת הזהירות המוטלת עליהן. בנוסף, הנתבעות 1 ו-3 הפרו חובות חקוקות שכן לא הזהירו את התובע ולא סיפקו לו אמצעי הגנה .

הנתבעות טענו מנגד, כי פציעתו של התובע אירעה בשל חוסר תשומת לב רגעי ובלתי צפוי בעליל של חברו לעבודה, ולא בשל רשלנותן, ואין כל הפרת חובה חקוקה טמונה בהתנהגותן, מה עוד שהתובע לא פירט אילו חובות הופרו על ידן.

המשפט
א. גרסת התביעה

9. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית (ת/1) במסגרתו טען כדלקמן:

לעניין אחריות הנתבעות: התובע היה עובד חדש יחסית שכן החל לעבוד אצל הנתבע ת 1 ביום 25.5.09, ואצל הנתבעת 3 ביום התאונה.
ביום התאונה הנתבעות 1 ו-3 לא הדריכו את התובע, ולא יידעו אותו כי במקום בו הוא עובד ישנם חומרים מסוכנים. הנתבעות 1 ו-3 לא הזהירו את התובע מפני הסכנה, ולא העבירו הדרכות כראוי לו ולעובדים.

הנתבעות 1 ו-3 לא פיקחו על עבודתו של התובע. בנוסף, הנתבעות 1 ו-3 לא דאגו לבטיחותו ולבטיחות העובדים, לא דאגו ליידע אותו או להזהיר אותו, או לספק לו ציוד מגן או בגדים מתאימים, לצורך עבודה עם חומרים מסוכנים. לאחר שנשפך על התובע החומר המסוכן, אף אחד לא יידע אותו או הזהיר אותו כי נשפך עליו חומר מסוכן ולא נתן לו הוראות בהתאם.

הנתבעות 1 ו-3 לא דאגו להציב ממונה בטיחות או מפקח על ביצוע העבודה. הנתבעות 1 ו-3 לא הציבו שלטי אזהרה המזהירים מפני הסכנה הנשקפת לעובדים בקו ייצור חומצת הלימון ו/או שלטים המזהירים מפני חומרים מסוכנים.

התובע פירט בתצהירו את כל הממצאים הרפואיים, את סבלו כתוצאה מהכוויות והטיפולים להם נזקק. כמו כן ציין כי הוא פוטר מעבודתו בגלל התאונה ורק כעבור כמחצית השנה הצליח להשתלב במעגל העבודה.

התובע צירף לתצהירו את המסמכים הבאים:
"1" – טופס בל/250, בו אישרה הנתבעת 3 את קרות התאונה.
"2" – טופס תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה, וטופס תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום גמלת נכות מעבודה.
"3" – תשובת הנתבעת 3 לשאלה 4.1 לשאלון מטעם התובע, ובו תיאור נסיבות התאונה: "המפעיל היה אמור לפתוח ברז מים, אך פתח בטעות ברז של סודה קאוסטית שנשפכה על התובע ".
"4" – תמונות צלקות התובע.
"5" – תעודת חדר מיון ביה"ח רמב"ם מיום 10.6.09, מדובר בכוויות מדרגות 1 ו- 2, כתמי אודם באזורי גוף שונים.
"6" – טופס ביקור רופא מיום 13.6.09.
"7" – סיכום ביקור, ד"ר מלקביץ פבל, מיום 14.6.09, בו התייחס לכוויות ברגל שמאל שם הייתה כוויה מדרגה 3 עם נמק של העור, וכן סיכום ביקור של האחות עפרה רז, לפיו יש שיפור ניכר אך עדיין יש קטעים בהם יש לטפל.
"8" – סיכום ביקור, ד"ר דביר אפרים , מיום 14.6.09.
"9" – סיכום ביקור, ד"ר דביר אפרים, מיום 14.7.09.
"10" – סיכום ביקור, ד"ר דביר אפרים, מיום 28.7.09.
"11" – הפניה מד"ר וסר גיטה לכירורגיה פלסטית, מיום 7.8.09.
"12" – סיכום ביקור, ד"ר דביר אפרים, מיום 16.8.09.
"13" – תעודות רפואיות אודות אי כושר מיום 11.6.09 ועד ליום 31.8.09.
"14" – מכתב סיום עבודה מהנתבעת 1 מיום 30.9.09.
"15" – חוות דעתו של ד"ר קליגמן , כירורג אורטופד, מיום 20.9.11: לתובע נותרו 2 צלקות ברגלו – בירך באורך של 4 ס"מ וברוחב 4.5 ס"מ צלקת בהירה , ובשוק – צלקת באורך 8 ס"מ וברוחב 4.5 ס"מ אף היא בהירה. אין הגבלה בתנועות. בצוואר נמצאה צלקת בהירה עם כתמים קטנים בעורף.
"16" – מכתב מאת המל"ל מיום 4.2.10, אודות קביעת נכות זמנית לתובע בשיעור 10%, ודו"ח ועדה רפואית.
"17" – מכתב מאת המל"ל מיום 23.5.10, אודות קביעת נכות צמיתה לתובע בשיעור 10%, ודו"ח ועדה רפואית.
"18" – אישור על תשלום גמלת דמי פגיעה לתובע מאת המל"ל, בו צוין כי הגמלה חושבה לפי בסיס למבוטח בסך 16,680 ₪.
"19"- תצהיר תשובות לשאלון מטעם התובע.

חקירה נגדית של התובע

10. התובע בחקירתו הנגדית אישר כי קיבל לפני התאונה הדרכה על נהלי עבודה במפע ל, בטיחות וחומרים מסוכנים (פרוטוקול ישיבה מיום 9.6.13, עמ' 2, ש' 13), ואולם במעבדה לא אמרו לו שהוא הולך לעבוד עם חומרים מסוכנים אלא אמרו לו שהוא צריך להחליף ברז בקו חומצה לימון בלבד (שם, עמ' 2, ש' 17-18).

התובע העיד באשר לנסיבות התאונה:
"כשהחלפנו את הברז, הכינו ברז חדש, הוציאו את הישן ורצינו להכניס את הראש של הברז החדש, אבל הם נתנו אוויר שהגומיה של הברז היתה קדימה ולא נתנה להשכיב את הברז במקום. היה צריך ללחוץ איזה כפתור שמוריד את האויר והגומיה הולכת אחורה. אם הגומיה היתה הולכת אחורה יכולתי להשכיב את הברז במקום. במקום זה שהוא לחץ להוציא את הברז מאויר, בטעות לחץ על כפתור אחר." (שם, עמ' 2, ש' 20-24).

התובע העיד כי היה בחופשת מחלה 3 חודשים עקב התאונה (שם, עמ' 4, ש' 2) וכי בגלל התאונה אינו יכול לעבוד אותו היקף שעות נוספות כמו בעבר כי הוא לא עובד יותר בשבתות (שם, עמ' 5 , ש' 3).

התובע העיד כי הוא עובד כיום כמפעיל מכונה לכיפוף פח, גליוטינה, ניקוב וערגול (שם, עמ' 5, ש' 32), וכי הוא עובד כיום במשרה מלאה וגם שעות נוספות (שם, עמ' 6, ש' 4). התובע העיד כי שכרו היום הוא כשכרו בשנת 2009 (שם, עמ' 6, ש' 6).

בחקירה החוזרת חזר התובע וטען כי מר ציון מלכה (אשר גם היה עד לתאונה – על פי טופס בל /250), המסגר, לא אמר לו שמדובר במקום שיש בו חומרים מסוכנים, אחרת היה לובש בגדים אחרים - היה קיץ והוא לבש קצר, וכי אמרו לו רק שיש ברז וצריך להחליף אותו (שם, עמ' 6, ש' 31-32). התובע העיד כי גם אחרי התאונה, לא המסגר - מר ציון מלכה, ולא המפעיל - מר מיכאל כץ, אמרו לו כי מדובר בסודה קאוסטית (שם, עמ' 7, ש' 2-4).

בחקירה הנגדית הוגשו המסמכים הבאים:
"נ/1" – אישור על תשלום גמלת דמי פגיעה ועל תשלומים בגין נכות מעבודה.
"נ/2" – טופס מעקב השתתפות בהדרכת בטיחות לעובדי קבלן, עליו חתום התובע (כפי שאישר בחקירתו הנגדית, פרוטוקול מיום 9.6.13, עמ' 6, ש' 20).
"נ/3" – מכתב סיום העסקה מהנתבעת 1 לתובע.

בהתאם לצו אשר ניתן על ידי ביום 10.6.13, הומצא לעיוני תיקו הרפואי של התובע.

ב. גרסת ההגנה

10. ההגנה לא הביאה כל ראיות מטעמה.

סיכומי התובע

11. התובע בסיכומיו חזר, ככלל, על טענותיו.

התובע טען כי יש לאמץ את גרסתו ולקבוע כי התאונה ארעה עקב טעות של אחד העובדים אך פגיעתו ארעה כתוצאה מרשלנותם של מעסיקיו וחבריו לעבודה, שהם עובדי הנתבעת 3 ועל כן היא אחראית להתנהגותם, אשר לא הזהירו אותו מפני החומר המסוכן הזורם בברזים במחלקה בה הוא נדרש לתקן ברז.

התאונה אירעה עקב רשלנותן של הנתבעת 1 ו-3. לו הייתה הנתבעת 1 נוקטת בפעולה של פיקוח קרוב לוודאי שהייתה נוקטת באמצעים ומתריעה בפני הגורמים הרלוונטיים אצל הנתבעת 3 בדבר השמירה על נושאי הבטיחות בכל הקשור להדרכת עובדים ואזהרתם מפני חומרים מסוכנים.

הנתבעת 3 הנהיגה שיטת עבודה לא בטוחה. על הנתבעת 3 הייתה אחריות ויכולת גבוהה יותר לנקוט בצעדים מעשיים בשטח העבודה על מנת למנוע נזק.

הפרת כללי הזהירות אותן הפרה הנתבעת 3 בפועל הינן חמורות ביותר, לדעת ב"כ התובע:

הכללים לבחינת האחריות האזרחית בעוולת הרשלנות נקבעו זה מכבר בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113, ביחס לנתבעת 3.
יש להטיל אחריות לתאונה על כתפי הנתבעות 1 ו-3 ביחד ולחוד כמעבידותיו של התובע וכמי שנתנו לו הוראות עבודה והיו אחראיות לסביבת העבודה בה עבד ולתנאיה.

חובת הזהירות המושגית בין עובד למעביד הוכרה זה מכבר בפסיקה. חובה זו הופרה ע"י שתי הנתבעות.
הנתבעות 1 ו-3 גם הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית. התובע נפצע ביומו ה-17 בלבד לעבודתו, כלומר התובע היה כעובד חדש. יש להטיל אשמה מלאה על כתפי הנתבעת 3 משלא יידעה את התובע אודות החומר המסוכן באזור בו עבד.

הנתבעת 3 התרשלה באי שמירה על הוראות הבטיחות הנדרשות בקובץ שהוצא על ידה אשר כותרתו "מעקב השתתפות בהדרכת בטיחות לעובדי קבלן". תשובותיו של נציג הנתבעת 3 לשאלון מעלות כי בניגוד לנהלים (סעיפים 3.7, 5, 5.2, 5.2.4, 5.8, 5.9), לא היו מורכבים חסמים בקווים המובילים חומרים מסוכנים, לא היה פיקוח על העבודה המתבצעת, לא היה שילוט מאיר עיניים המזהיר מפני העבודה עם חומר מסוכן ולא ניתן ציוד מגן .

ראיה נוספת למחדלה של הנתבעת 3 ניתן למצוא בכך כי לאחר התאונה, וכחלק ממסקנות התאונה, הוחלט על ריענון נוהלי והוראות עבודה בביצוע עבודות מסוכנות הקשורות לחומרים מסוכנים. כמו כן התקינו ברז כדי למנוע הישנות מקרים מעין אלה בעתיד.

לאור נסיבות התאונה ברי כי אין לייחס לתובע אשם תורם כלשהו.

הנטל להוכחת אשם תורם מוטל על הנתבעות, כאשר כידוע ועל פי ההלכה בית המשפט אינו ממהר להטיל על עובד אשם תורם. נטיית בית המשפט היא לא לקבל טענה המייחסת לעובד רשלנות תורמת, כאשר הוכח שהמעביד מצידו לא נקט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הסכנה מהעובד. עוד נקבע כי בית המשפט יטיל על עובד אשם תורם רק מקום בו הפעיל העובד שיקול דעת עצמאי, ויצר את הסיכון על ידי החלטתו החופשית, עד כי פגיעתו נבעה מן הסיכון שהוא עצמו יצר.

התובע עבד במועד התאונה מטעם הנתבעות ובהתאם להוראותיהן, לתובע לא היה כל שיקול דעת עצמאי באשר לאופן ביצוע העבודה ועל כן הוא לא תרם בשום צורה שהיא לסיכון שנוצר. הנתבעות יצרו במחדליה ן את הסיכון.

המדובר במקרה זה בפגיעה כתוצאה מחומר שהוא בבחינת "דבר מסוכן", ולכן בנסיבות העניין יש להעביר את נטל הראייה לכתפי הנתבעות להוכיח שלא התרשלו כלפי התובע, וזאת בהתאם לסעיף 38 לפקודת הנזיקין .

הנתבעות לא עמדו בנטל זה ולא הוכיחו כי לא התרשלו, על כן יש לקבל את התביעה ולפסוק לתובע פיצויים על-פי החישוב כדלקמן:

הפסד השתכרות לעבר:
התובע שהה בחופשת מחלה במשך 3 חודשים. שכרו הרבע שנתי של התובע הינו 16,680 ₪, היינו לחודש 5,560 ₪, בשערוך ליום הגשת הסיכומים: 6,100 ₪. על כן, עבור תקופה זו מגיע לתובע פיצוי מלא בסך: 3 X 6,100 ₪ = 18,300 ₪.

אובדן כושר השתכרות לעתיד:

לצרכי הסיכומים מסתפק התובע בקביעת הפסד כושר השתכרות בשיעור 10% בלבד.

התובע עבד כפועל שכיר, בעבודה פיזית כאיש אחזקה ומסגר. כתוצאה ממצבו הרפואי פוטר התובע מעבודתו ורק כעבור מספר חודשי ם הצליח לחזור למעגל העבודה בתפקיד מפעיל מכונה.

התובע סובל מעקצוצים ומתקשה ללבוש בגדים אשר גורמים לו לגירודים איומים, ולכן אין לדעת האם יוכל להמשיך לעבוד. התובע בן 54 ונדרש לעבודת כפיים בעבודתו. התובע עלה מברה"מ ומתקשה לדבר עברית.

כיום התובע משתכר במומו, אך אין לדעת מה טומן בחובו העתיד, ובאם מעבידתו תמשיך לבקש את שירותי התובע או שמא תאלץ להפסיק עבודתו. כושרו הפיזי נפגע וסיכוייו למצוא עבודה אחרת קלושים.

משכורתו של התובע כיום עומדת בממוצע על 5,353 ₪ לחודש.

על כן, לאור פגיעתו יש לפצות את התובע עבור העתיד בסך גלובאלי של 80,000 ₪.

הפגיעה בזכויות סוציאליות לעבר ולעתיד:

לתובע לא הופרשו זכויות סוציאליות, דבר הסוטה מהוראות צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957, אשר הטיל, החל מינואר 2008 חובה על המעסיק להפריש כספים לקרן פנסיה או קופת גמל. אי מילוי חובה זאת כשלעמה מנוגדת לחוק, ועל כן יש לפצות את התובע גם בגין פגיעה בזכויותיו הסוציאליות הנגרמות בשל הפגיעה בכושר עבודתו. מבוקש סכום על סך של 8,000 ₪.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:

לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 15% בהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעמו, ד"ר מרדכי קליגמן, ועודנו סובל מהגבלות וכאבים. כיום התובע מתקשה בביצוע עבודו ת הבית בעצמו.

בגין ראש נזק זה נדרש פיצוי גלובאלי של 30,000 ₪.

כאב וסבל:

התובע נפגע פגיעה קשה בתאונה, נותרה לו נכות אסתטית בשיעור 15% בגין צלקות מכערות. התובע סובל מצלקות מכאיבות, מתקשה ללבוד בגדים קצרים בקיץ ובחורף, הבגדים מגרדים על העור, והוא מרגיש גירודים ועקצוצים ואף שריפה באזור הצלקות.

לאור כך יש לפצות את התובע בסכום גלובאלי של 70,000 ₪.

הוצאות רפואיות:

בגין התאונה נגרמו לתובע הוצאות רפואיות, לרבות רכישת משחות ותרופות מעבר למכסת קופת חולים, יעוצים והתחייבויות שונות לטיפולים רפואיים. התובע יזדקק אולי בעתיד לעבור ניתוחים פלסטיים אשר עלותם גבוהה. בגין ראש נזק זה נדרש סכום גלובאלי בסך 50,000 ₪.

הוצאות נסיעה:

לתובע נגרמו ויגרמו הוצאות רבות בגין נסיעות. בגין ראש נזק זה נדרש סכום גלובאלי בסך 10,000 ₪.

סה"כ נזקיו של התובע בגין התאונה: 256,300 ₪.

מסכום זה יש לנכות תגמולי מל"ל ולהוסיף הוצאות משפט לרבות אגרה וחוו"ד ד"ר קליגמן בסך כולל של 4,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד + מע"מ.

סיכומי הנתבעות

12. בית המשפט תיקן הצעתו לפשרה בתיק, עוד טרם שמיעת הראיות, והעמידה על סכום של כ-22,000 ₪ נטו (לאחר ניכויים מתאימים), אולם התובע העדיף לדחות הצעה זו ולהמשיך להיאחז בטענותיו המופרכות לנזקים דמיוניים ובלתי ריאליים.

כעת, על התיק להיות מוכרע לפי שורת הדין ולא עוד בפשרה, ולכן גם הצעת הפשרה העדכנית של בית המשפט איננה "מובטחת" עוד ויש לבחון האם לא ניתנה על הצד הגבוה, ושמא דין התביעה כולה להידחות ולהיבלע בתגמולי המל"ל בתיק, ולחילופין – נותרה יתרת פיצוי שולית ונמוכה בהרבה.

פציעת התובע, לפי גרסתו הוא, אירעה בשל חוסר תשומת לב רגעי ובלתי צפי בעליל של חברו לעבודה, מר ציון מלכה, ולא בשל רשלנות הנתבעות 1 ו-3 או מיגון לוקה בחסר או הוראות עבודה ובטיחות לקויות.

גם במקום עבודה הבטוח והמסודר ביותר תמיד תתכן תאונה פתאומית שתארע בשל כשל נקודתי של מי מהעובדים, ולאו דווקא על רקע רשלנות או דופי מצידו של המעביד.

התובע, כמו כל יתר חבריו לעבודה, זכו גם זכו לקבל הדרכות, הנחיות והסברים לעילא ולעילא בכל הנוגע לעבודתם, ובין היתר גם התחום החומרים המסוכנים, וגם התובע הסכים לכך בעדותו.

הנתבעות 1 ו-3 לא התרשלו מאום כלפי התובע, ועשו ככל שביכולתן ומעל ומעבר לחובתן, על מנת לספק לו תנאי עבודה נאותים, תקינים ובטוחים.

הנתבעות 1 ו-3 פעלו לריענון הנהלים לאחר התאונה ואף התקינו ברז ניקוז כאמצעי מנע נוסף לבל יתרחשו מקרים דומים בעתיד, אולם אין בכך כדי "להפליל" את הנתבעות 1 ו-3 וכדי להביא למסקנה כי בלעדי אותו ברז נוסף, תנאי העבודה במפעל הנדון מסוכנים ובלתי נאותים.

התובע ניסה להיתמם בעדותו ולטעון כי לא ידע בעת שניגש לביצוע מלאכתו ביום התאונה כי מדובר בקו ובו חומר מסוכן.

התובע נמנע לחלוטין מלהביא עדויות כלשהן לתמיכה בטענותיו, ובראשן עדותם החשובה והמרכזית של אותם עובדים נוספים, מר ציון מלכה ומר מיכאל כץ. יש להחיל את הכלל הראייתי הידוע לפיו אם נמנע בעל דין מלהביא ראיה רלוונטית ניתן להסיק כי הייתה פועלת נגדו.

גרסת התובע מבוססת על עדותו היחידה כבעל דין. סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"ה-1971, קובע כי אין לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין עצמו או של בעל עניין בתוצאות המשפט לטובת בעל דין שקרא אותו להעיד, כשאין סיוע לעדות זו, אלא אם כן קיימים נימוקים מיוחדים, אשר יפורטו על ידי בית המשפט.

במקרה דנן לא מדובר במקרה בו כורח הנסיבות והמציאות מאלצים את התובע לשמש כעד יחיד מטעמו, אלא במקרה שהיו לו לפחות 2 עדים חשובים ומרכזיים, ולמרות זאת העדיף שלא להביאם לעדות.

התובע התרשל בכך שלמרות שידע שבמפעל הנדון קיימים חומרים מסוכנים והוא אף עבר הדרכות מפורטות ביחס לכך, לא טרח לברר באופן רציני וראוי מול הממונים או המפעילים איזה חומר בדיוק זורם בצנרת והאם מדובר בחומר מסוכן.

התובע איננו קטין או צעיר נטול היגיון בריא ושכל בסיסיים, אלא אדם מנוסה ובוגר, אשר מצופה ממנו לנהוג במינימום הזהירות הנדרשת, ובפרט כאשר הוא יודע כי במפעל חומרים מסוכנים. התובע אכן היה עובד חדש יחסית אולם דווקא משום כך היה עליו לנקוט במשנה זהירות.

יש להשית על התובע לא פחות מ-50% רשלנות תורמת, בגין אשמו המוסרי וחלקו באחריות לקרות התאונה, וזאת גם אם תתקבל גרסתו לתאונה.

לחילופין – שאלת הנזק

לתובע נקבעה נכות פלסטית הנעה בין 10% על פי מומחית הנתבעות, לבין 15% על פי המומחה מטעמו. המל"ל, אשר הינו גוף מקצועי ואובייקטיבי, קבע אף הוא לתובע 10% נכות צמיתה, בגין צלקות מכערות ולא מכאיבות/רגישות, וללא הצדקה להפעלת תקנה 15. הסתמכות התובע על חוות הדעת מטעמו נועדה לשוות לפגיעת התובע חומרה והיקף אשר אינם תואמים את המציאות.

מדובר בנכות אסתטית גרידא ולכן מתייתר הצורך לדון בעניין גובה הנכות במדויק.
נכות התובע בפועל, מבחינה תפקודית, עומדת על 0%, ועובדה היא שהתובע אינו מוגבל במאום, ועובד באורח מלא ורגיל ומשתכר כבעבר. התובע עובד עד היום בעבודה פיזית ומאומצת, ובכך יש להעיד כי אינו סובל ממגבלה תפקודית אמיתית.

הפסיקה מורה כי נכויות בתחום הפלסטי, בגין צלקות, אינן בעלות השפעה תפקודית כלשהי, אלא במקרים נדירים וקיצוניים, בהם מדובר בצלקות חמורות ומכאיבות במיוחד, הפוגעות ביכולתו הפיסית של הנפגע ובסדר יומו, או במקרים בהם מוכח בראיות כי הנפגע עסק למחייתו או היה צפוי לעסוק במקצועות כגון דוגמנות, בהם לצלקותיו צפויה להיות השלכה שלילית על יכולת השתכרותו.

נתוני שכרו של התובע תומכים בטענת הנתבעות להעדר כל פגיעה תפקודית או יקידה בשכרו של התובע, וגם אמירותיו ביחס לירידה בהיקף שעות עבודתו, לרבות שעות נוספות, התבררו ככוזבות.

התובע נמנע מלצרף תלושי שכר כלשהם מהשנים האחרונות. אי הצגת תלושי המשכורת מלמדת כי התובע לא סבל הפסדי שכר כלשהם בשנים אלה, שאם לא כן בוודאי היה מציגם על מנת להוכיח את הגריעה משכרו. לפי עדותו התובע משתכר היום שכר זהה לשכרו ערב התאונה, בסכום של כ-5,500 ₪ לחודש ואף למעלה מכך.

כאב וסבל:

הסכום המוצע ע"י הנתבעת הוא 10,000 ₪ בראש נזק זה, בשים לב לכך כי מדובר בנכות אסתטית בלבד, אשר אינה באזור הפנים, ואשר אינה כרוכה בסבל מתמשך או במוגבלות צמיתה.

הפסדי שכר לעבר (לרבות זכויות סוציאליות):

התובע הודה כי תקופת מחלתו ואי עבודתו לאחר התאונה הסתכמה ב- 3 חודשים בלבד, כפי שמוכח גם מתלושי שכרו. גם המל"ל אישר לתובע תקופת אי כושר עד ליום 31.8.09 ולא מעבר לכך.

בגין 3 חודשי אי כושר ובמעוגל, מציעות הנתבעות לפצות את התובע בסכום של 16,500 ₪, בהתאם לשכרו עובר לתאונה (כ-5,500 ₪ ברוטו לחודש).

התובע לא נהנה מהפרשות פנסיוניות בתקופת עבודתו אצל הנתבעות, מדובר היה בעובד חדש שטרם זכאי לכך, ולכן אין מקום להוסיף רכיב סוציאלי כלשהו לתקופת היעדרותו הקצרה לאחר התאונה.

התובע זנח בסיכומיו את טענתו לפיטוריו עקב תוצאות התאונה, וטען להפסדי שכר לעבר אך ורק לתקופה הראשונה של 3 חודשים לאחר התאונה.

אובדן כושר השתכרות לעתיד (לרבות זכויות סוציאליות):

לתובע לא נותרה נכות או פגיעה תפקודית כלשהי בעקבות התאונה, ומצבו התפקודי והתעסוקתי בשנים שחלפו מאז ועד היום מוכיח זאת היטב. אין מקום לפסוק לתובע פיצוי כלשהו בגין אבדן כושר השתכרות.

הוצאות ונסיעות – לעבר ולעתיד:

הלכה היא כי בית המשפט אינו פוסק פיצויים בגין נזקים מיוחדים מקום שאלה לא אומתו ע"י ראיות בכתב, כגון קבלות. התובע לא צירף אסמכתאות להוצאות כספיות כלשהן בעין, מלבד הוצאות משפט.

באשר לעתיד – מצבו של התובע קבוע ואינו מצריך עוד טיפולים או מעקבים, ועובדה כי אין בתיק כל תיעוד רפואי עדכני.

כל הוצאותיו הרפואיות של התובע מכוסות במסגרת הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי. כמו כן, בהיות התאונה תאונת עבודה, ומכוח הוראות תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול לנפגעי עבודה), התשכ"ח – 1968, הרי שהמוסד לביטוח לאומי הוא שמכסה את מלוא הוצאותיו הרפואיות ונסיעותיו של התובע.

עזרת הזולת – לעבר ולעתיד:

הפגיעה ממנה סבל התובע לא הצדיקה וממילא גם לא הצריכה עזרה מצד ג', ובוודאי שלא בשיעור ניכר וממשי המצריך התייחסות בדמות פיצוי כספי . התובע לא הביא מטעמו כל עדות לעניין עזרת צד ג' – של רעייתו, ילדיו או שכניו, ואין לפסוק פיצויים בגין עזרת הזולת אך על סמך עדותו היחידה והסתמית של התובע, בלא שמץ של ביסוס אובייקטיבי או חיצוני.

ביחס לתקופת ההחלמה בעבר, מדובר בעזרה רגילה שמעניקים קרובים לבני משפחה. ביחס לעתיד, לא הוכח כל צורך להיזקקות לעזרה בעתיד.

לסיכום, סכום הנזק הינו 26,500 ₪ (נטו, לפני ניכויי מל"ל). המל"ל שילם לתובע דמי פגיעה בשיעור של כ-11,398 ₪, וכן מענקי נכויות בסכום מצטבר של 27,993 ₪, וסה"כ יחד 41,110 ₪ בערכים נומינליים, ויש לנכות תגמולים אלה מכל סכום שייפסק לתובע, אם בכלל.

תגובת התובע לסיכומי הנתבעות

13. לטענת הנתבעות הצעת ביהמ"ש עמדה על סכום של כ-22,000 ₪ נטו לאחר ניכויים.

הצעת בית המשפט ניתנה במסגרת ניהול הליך של פשרה ובטרם התקיים דיון הוכחות.
מעבר לכך ב"כ הנתבעות הטעה את בית המשפט בציון סכום נטו שונה ממה שהוצע בפועל על ידי בית המשפט, ובכך שציין כי בית המשפט הציע לנכות 30% אשם תורם "עוד בטרם שמיעת ראיות" , וזאת בניגוד גמור להחלטת בית המשפט מיום 20.2.13.

במקרה דנן, אין לייחס לתובע אשם תורם, מן הטעמים אשר פורטו בסיכומיו.

דיון והכרעה
א. אחריות:

14. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בעדות התובע, ובסיכומים, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעות 1 ו- 3 (להלן: " הנתבעות") עוולו את עוולת הרשלנות כלפי התובע והן חייבות בפיצויו בגין נזקיו, כפי שיפורט להלן:

15. חובת הזהירות המושגית של הנתבעות, בהיותן המעבידות של התובע (הנתבעת 1 - חברת כוח האדם אשר שלחה את התובע לעבוד אצל הנתבעת 3, והנתבעת 3 - מעבידתו הישירה של התובע), היא בבחינת מושכלות ראשונים ואין צורך להכביר על כך מילים, ולא יכולה להיות על כך מחלוקת.

16. הנתבעות חבו גם בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובע – בנסיבות העניין הייתה מוטלת עליהן האחריות ליידע את התובע מבעוד מועד כי הוא נשלח לעבוד עם חומר מסוכן וזאת על מנת שייערך בהתאם, יצטייד בציוד מתאים וילבש ביגוד אשר יגן עליו. הדברים נכונים ביתר שאת מקום בו התובע היה עובד חדש – יום ראשון בעבודה אצל הנתבעת 3 - ולא היה לו ניסיון בעבודה עם חומרים מסוכנים. בנסיבות אלו, הנתבעות יכלו והיו צריכות לצפות את התרחשות הנזק אשר עלול להיגרם לתובע, אם לא ניתנו לו בגדים ראויים, ציוד מגן, הדרכה ולא היה פיקוח.
טעות בביצוע אינה פוטרת מאחריות גם אם היא של פועל אחר. בדיוק לשם כך נועדו אמצעי הגנה ונדרש פיקוח .

17. התובע הודה אמנם כי לפני התאונה קיבל הדרכה על נהלי העבודה במפעל, לרבות אודות חומרים מסוכנים (פרוטוקול ישיבה מיום 9.6.13, עמ' 2, ש' 13), והוא אף חתום על טופס אודות קבלת ההדרכה (נ/2). יחד עם זאת, הדרכה כללית מעין זו אינה פוטרת את הנתבעות, ובייחוד את הנתבעת 3, מאחריותן ליידע את התובע כי העבודה הספציפית אותה נשלח לבצע ביום התאונה כרוכה בהתעסקות עם חומר מסוכן, במיוחד כאשר היה זה יומו הראשון בעבודה.

18. עדותו של התובע, לפיה הנתבעות לא אמרו לו שיש חומר מסוכן בברז, הייתה עקבית ומהימנה, ולא נסתרה על ידי הנתבעות.
התובע בחקירתו הנגדית העיד כדלקמן: "לא אמרו שמשחררים אויר, אמרו שצריך להחליף ברז. להוציא ישן ולהחליף לחדש. אני יודע שפותחים ברגים, מחליפים וסוגרים בחזרה. לא אמרו שיש חומר מסוכן ושיש עוד ברזים, כשנשפך החומר לא אמרו לי שזה חומר מסוכן. ידעתי שחומצת לימון קצת שורפת. אח"כ אמרו שנשפך עליי חומר מסוכן." (פרוטוקול ישיבה מיום 9.6.13, עמ' 3, ש' 6-9).

כן העיד כי: "מר ציון מלכה. אם היה אומר לי שמדובר במקום שיש חומרים מסוכנים, הייתי לובש בגדים אחרים. היה קיץ ולבשתי קצר. אמרו לי שיש ברז וצריך להחליף אותו. זהו." (שם, עמ' 6, ש' 31-32).

19. התובע לא הזמין לעדות את העובדים הנוספים אשר נכחו בעת התאונה, המסגר מר ציון מלכה, והמפעיל מר מיכאל כץ, אך הדבר אינו עומד לו לרועץ. אדרבא, הנתבעות הן אלו אשר היו צריכות לזמנם לעדות על מנת להפריך את גרסת התובע. מדובר בעובדים של הנתבעת 3 המצויים בשליטתה, ואי זימונם לעדות עומד לרועץ דווקא כנגד הנתבעות.

20. לעניין זה הלכה מושרשת היא כי הימנעות בעל דין מהבאת עד האמור לתמוך בגרסתו משמעותה כי הבאת העד הייתה גורעת מגרסתו (ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736 (1980); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651 (1991); י' קדמי, על הראיות, חלק רביעי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009, בעמ' 1891).

21. יתר על כן, הנתבעות הן אלו שהיו אמורות להוכיח כי לא התרשלו שכן בנסיבות העניין יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעדו".

סעיף 38 לפקודת הנזיקין אשר עוסק בנזק הנגרם על ידי דבר מסוכן, קובע כדלקמן:
חובת
חובת
"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה."

הנזק נגרם לתובע עקב חומר מסוכן, סודה קאוסטית, אשר הנתבעות היו הבעלים והממונים עליו, ועל כן הנטל מועבר לכתפי הנתבעות להוכיח כי לא התרשלו. הנתבעות לא הרימו את הנטל להוכיח כי לא התרשלו בנסיבות העניין. למעשה, הנתבעות לא הביאו כל ראיה וכל תימוכין לכל הנאמר בסיכומיהן לגבי אמצעי הזהירות שבהן נקטה כביכול הנתבעת 3.

22. איני מקבלת את טענת הנתבעות כי מאחר ופציעת התובע נגרמה בשל חוסר תשומת לב רגעי ובלתי צפוי של חברו לעבודה, הדבר פוטר אותן מאחריותן. הנתבעות כמעבידות היו יכולות לצפות התרחשותן של תאונות מסוג זה ומחובתן היה לנקוט באמצעי זהירות סבירים על מנת למנוע אותן .

23. התובע הפנה לקובץ המפרט את הנהלים בביצוע עבודות מסוכנות אצל נתבעת 3 (צורף לתצהיר תשובות לשאלון של הנתבעת 3). בסעיף 5 נקבע כי טרם ביצוע עבודות מסוכנות במפעל תבוצע הער כת סיכונים, מתן המלצות והנחיות בדבר נקיטת אמצעים והדרכה לצמצום הסיכונים, תוך מילוי טופס היתר עבודה והחתמתו על ידי מנהל המתקן, מנהל משמרת וממונה בטיחות. העובד המבצע והממונה עליו מחויבים בקריאת ההנחיות שנכתבו בהיתר וחתימתם על כך.

בסעיף 5.3 מפורטות העבודות הנדרשות הית ר עבודה, ובסעיף 5.2.4 נכתב עבודות אחזקה עם מערכות וציוד בהן קיימת סכנה במגע ישיר עם חומרים מסוכנים, ובין היתר סודה קאוסטית.

בסעיף 5.8 נקבע כי על מזמין עבודה מסוכנת לדאוג לביצוע עבודות מסוימות טרם תחילת העבודה, ובין היתר, הרכבת חסמים בקווים המובילים חומרים מסוכנים.

בסעיף 5.9 נקבע כי על מבצע עבודה מסוכנת לבצע פעולות מסוימות טרם תחילת העבודה, ובין היתר להצטייד בציוד מגן אישי מתאים, לדאוג לגידור ושילוט אזור העבודה המסוכנת.

24. בתצהיר תשובות לשאלון של נציג הנתבעת 3, מר ריצנר מיכאל, ממונה בטיחות מפעלי אצל הנתבעת 3, הצהיר מר ריצנר כי לפני כל עבודה אמורים להיות מורכבים חסמים על הקווים ובמקרה זה הדבר לא נעשה (תשובות מס' 11.1 ו-11.2).

מר ריצנר הצהיר כי בעת התאונה לא היה פיקוח על העבודה המתבצעת (תשובה מס' 16).
מר ריצנר הצהיר כי בסמוך לברז הספציפי אשר נמצא בקרבת ברזים נוספים לא הוצב שילוט ספציפי אלא קיים שילוט כללי ברבי כל מתקני במפעל (תשובה מס' 23).

אם כן, הנתבעת 3 לא קיימה את חובת השילוט, הפיקוח ולא דאגה להרכבת חסמים כנדרש.

הנתבעת 3 גם לא טענה וממילא לא הוכיחה כי הוציאה היתר עבודה כנדרש על פי סעיף 5 לנהלים.

25. אכן, העובדה שהנתבעות פעלו לריענון הנהלים והתקינו ברז ניקוז כאמצעי מנע נוסף לאחר התאונה אינה בהכרח מעידה כי לפני כן תנאי העבודה במפעל היו מסוכנים ובלתי נאותים. יחד עם זאת, כאמור לעיל, הנתבעות ממילא לא מילאו אחר הנהלים ש היו קיימים במועד התאונה ולא נקטו באמצעי הזהירות הסבירים.

26. לאור כל האמור, מצאתי כי הנתבעות נהגו ברשלנות כלפי התובע . התובע הרים את הנטל והוכיח הן באמצעות עדותו והן באמצעות תצהירו של מר ריצנר מיכאל, כי הנתבעות הפרו את חובת הזהירות. משכך, יש גם לדחות את טענות הנתבעות בדבר עדות יחידה של בעל דין.

הנתבעות לעומת זאת לא הרימו לא את הנטל שהועבר אליהן ע"י התובע, ועל אחת כמה וכמה לא את הנטל אשר היה מוטל עליהן מלכתחילה להוכיח שלא התרשלו – לא הובאה כל ראיה מכל סוג שהוא לטובת הנתבעות.

27. הפרת חובת הזהירות על ידי הנתבעות גרמה לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה - לו היו הנתבעות נוקטות באמצעי הזהירות הסבירים ומיידעות את התובע בדבר קיומו של החומר המסוכן, התובע היה נערך בהתאם וסביר להניח כי הנזק היה נמנע או לא היה חמור כל כך .

יצוין כי אחריותה של הנתבעת 3 הייתה רחבה יותר מאחריותה של הנתבעת 1, בהיותה המעבידה הישירה של התובע, ומאחר והמפעל נמצא בשליטתה. על כן, התרשלותה של הנתבעת 3 חמורה יותר מהתרשלותה של הנתבעת 1, אשר התבטאה בעיקר בחוסר פיקוח. על כן, הדבר יבוא לידי ביטוי בחלוקת הנזק.

ב. אשם תורם:

28. בהחלטתי מיום 20.2.13 ציינתי כי ללא שמיעת ראיות, אשם תורם יכול להיות בשיעור של 10%-15% אחוז לכל היותר (ולא 30% כ טענת ב"כ הנתבעות בהודעתו מיום 3.3.13). לאחר שמיעת הראיות לא מצאתי כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור כלשהו.

29. נטל הראיה לגבי קיומו של אשם תורם מוטל על הנתבע, כאשר נטיית בתי המשפט היא שלא להטיל על העובד אשם תורם, אלא במקרים ברורים, בהם אשמו של העובד כגורם לתאונה בולט לעין (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון, פ"ד מז(3) 225, בעמ' 232, וכן ת.א 24508-09-09 פלונית נ' אגודת הכורמים מיום 30.4.14 והפסיקה שם).

הלכה פסוקה היא כי לא כל טעות של עובד משמעותה רשלנות תורמת (ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988) בעמ' 425; ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פד"י יט(3) 205 (1965) בעמ' 211-212). על המעביד להנהיג שיטת עבודה בטוחה, להדריך ולפקח על אופן העבודה של עובדיו ולהזהיר אותם מפני הסכנות בעבודתם, קל וחומר כשהעובד אינו מנוסה (ע.א. 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי – חיפה (23.12.09)).

30. איני מקבלת את טענת הנתבעות כי התובע התרשל בכך שלא טרח לברר איזה חומר זורם בצנרת והאם מדובר בחומר מסוכן. הנתבעות, כמעבידות של התובע, היו צריכות ליידע את התובע בדבר קיומו של החומר המסוכן, ולא ההיפך. במיוחד כך מקום שמדובר בעובד חדש יחסית, אשר חסר ניסיון וידע בהתעסקות עם חומרים מסוכנים. לו היו הנתבעות מוכיחות כי הן עצמן נקטו בכל אמצעי הזהירות, ההדרכה והפיקוח, היה אולי מקום לבוא בטענות אל התובע, אולם משלא הוכיחו זאת, אין מקום לקבוע כי יש אשם תורם של התובע.

ג. חישוב הנזק:

31. הצדדים כאמור לא קיבלו את הצעות בית המשפט. לאחר שמיעת הראיות אין להצעות אלה נפקות כלשהיא, וגם לא היה מקום להתייחס לכך בסיכומי הנתבעות .

לעניין הנכות הרפואית, מצאתי כי יש להעדיף את קביעת המל"ל אשר קבע לתובע 10% נכות בגין הצלקות, בהיותו גוף מקצועי ואובייקטיבי, על פני קביעתו של המומחה מטעמו של התובע, אשר קבע לתובע 15% נכות.

(א) כאב וסבל

בפסיקת הפיצוי בגין ראש נזק יש להתחשב באופי הפגיעה, בטיפולים אותם התובע נאלץ לעבור והכאבים מהם סבל, גילו של התובע במועד התאונה, ושיעור הנכות.

התובע היה כבן 50 במועד התאונה. מדובר בתאונת עבודה בעטיה נכווה בכוויות מדרגה שלישית בחלקים שונים בגופו ובפניו , ונותרו לו צלקות מכערות. כפי שציינתי בהחלטתי מיום 20.2.13, אין ספק כי צלקות מכערות גופו של אדם ופוגעות בשלמות גופו, ואולי גם בנפשו. הדברים נכונים גם אם מדובר בגבר ולא באישה, וגם אם מדובר באזורים כמו עורף ורגליים.

התובע הצהיר כי נאלץ להגיע לטיפולים חוזרים ונשנים לניקוי וחבישת הכוויות ויש להביא בחשבון לעניין ראש נזק זה את הסבל והכאב בטיפולים עצמם. התובע הצהיר כי המקומות בהם נכווה הינם רגישים למגע וכואבים. הוא סובל מעקצוצים וגירודים ומתקשה ללבוש בגדים מסוימים, ובעונת הקיץ עליו להימנע מחשיפה לשמש ומלבישת מכנסיים קצרים. דהיינו התובע ממשיך לסבול מנזקי התאונה. עדות זו לא נסתרה.

הפסיקה הכירה בכך כי אין לתלות בהכרח את שיעור הפיצוי בתאונות מסוג זה בגין כאב וסבל בפיצוי אשר נקבע בתקנות הפלת"ד, אלא כל מקרה לנסיבותיו.

בנסיבות מקרה זה, נכון בעיני לקבוע כי הפיצוי ההולם הוא 50,000 ₪.

(ב) אובדן השתכרות לעבר

התובע שהה בחופשת מחלה במשך 3 חודשים.

שכרו הרבע שנתי של התובע הינו 16,680 ₪, היינו שכרו לחודש היה 5,560 ₪, ובשערוך להיום 6,165 ₪.

על כן, בגין הפסד השתכרות בעבר (אי כושר מלא) מגיע לתובע פיצוי בסך 3 X 6,1 65 = 18, 495 ₪.

(ג) אובדן השתכרות לעתיד

לא הוכח כי התובע פוטר ממקום עבודתו כתוצאה ממצבו הרפואי בעקבות התאונה.

התובע חזר כעבור מספר חודשים למעגל העבודה בתפקיד מפעיל מכונה – תפקיד אשר דורש מאמץ פיזי. לפיכך, איני מקבלת את הטענה כי כושרו הפיזי נפגע. כמו כן איני מקבלת את הטענה כי אינו יכול לעבוד שעות נוספות כמו בעבר כתוצאה מהתאונה, התובע העיד כי הוא עובד שעות נוספות (פרוטוקול ישיבה מיום 9.6.13, עמ' 6, ש' 4), אף אם אינו עובד גם בשבתות כמו בעבר.

יחד עם זאת, אני מקבלת את הטענה כי מפאת גילו והנזק האסתטי אשר נגרם לו, נפגעו סיכוייו למצוא עבודה אחרת, ככל ותגיע השעה לכך, ותיתכן על כן פגיעה בשכרו בעתיד.

התובע העיד כי הוא משתכר כיום כפי שהשתכר בשנת 2009 ( פרוטוקול ישיבה מיום 9.6.13, עמ' 6, ש' 6). התובע צירף לסיכומיו תלושי שכר לאחר התאונה, מהם עולה כי משכורתו לאחר התאונה עמדה בממוצע על כ- 5,400 ₪ לחודש, דהיינו הוא השתכר פחות 765 ₪ לחודש מהשכר שהשתכר לפני התאונה.

איני מתעלמת מכך כי התובע אמר ששכרו כיום הוא כפי שהיה בעבר למרות הנתונים דלעיל, וכי לא הציג תלושים מהתקופה האחרונה.

בהתחשב בכל האמור לעיל, לרבות בגילו, בשיעור נכותו, ובמשכורתו לאחר התאונה, אני קובעת כי יש לפצות את התובע בגין ראש נזק זה באופן גלובלי בסך של 65,000 ₪.

(ד) זכויות סוציאליות לעבר ולעתיד

לעבר - אני מקבלת את טענת הנתבעות כי התובע לא נהנה מהפרשות פנסיוניות בתקופת עבודתו אצל הנתבעות משום שהיה עובד חדש, ו לכן אין מקום להוסיף רכיב סוציאלי כלשהו לתקופת היעדרותו לאחר התאונה.

לעתיד – אני קובעת פיצוי לתובע בסך 6,500 ₪.

(ה) עזרת צד ג' לעבר ולעתיד

התובע לא הביא לעדות את רעייתו וילדיו על מנת לבסס טענתו כי נזקק לעזרת צד ג' .

יחד עם זאת, יש יסוד סביר להניח כי לאור אופי הפגיעה נזקק התובע לעזרת צד ג' בעבר, בסמוך לתקופת הפגיעה, החורגת מעבר לעזרה הרגילה הניתנת ע"י בן משפחה.

התובע לא הוכיח כל צורך להיזקקות לעזרה בעתיד.

לאור האמור אני קובעת כי יש לפצות את התובע עבור עזרת צד ג' לעבר בסכום של 5,000 ₪.

(ו) הוצאות רפואיות ונסיעות

התובע לא צירף אסמכתאות להוצאות רפואיות ונסיעות, כגון רכישת משחות וטיפולים רפואיים וקבלות.

אכן, התובע צירף תיק רפואי ואין ספק כי הוא היה זקוק לתרופות ומשחות ונגרמו לו הוצאות, אך בגין כל אלו הוא זכאי להחזר מן המל"ל, שהרי בהיות התאונה תאונת עבודה, המל"ל אמור לכסות את הוצאותיו הרפואיות .

ככל שהתובע יוכיח כי נזקק לתרופות אשר רכשן ולא קיבל החזר בגינן מאת המל"ל, יהיה רשאי לפנות אל הנתבעות בתביעה להחזרם.

לאור האמור, בשלב זה איני פוסקת ל תובע פיצוי בגין ראש נזק זה.

סיכום

32. הנני מקבלת את התביעה כך שהנתבעות תשלמנה לתובע, בתוך 30 יום, את הסכומים הבאים:

א. כאב וסבל – 50,000 ₪.

ב. אובדן השתכרות לעבר – 18,495 ₪.

ג. אובדן השתכרות לעתיד – 65,000 ₪.

ד. זכויות סוציאליות לעתיד – 6,500 ₪.

ה. עזרת צד ג' לעבר – 5,000 ₪.

סה"כ על דרך העיגול הפיצוי המגיע הוא 145,000 ₪.

מסכום זה יש לנכות את תגמולי המל"ל בשיעור 41,110 ₪ בשערוכם להיום.

בנוסף תישאנה הנתבעות 1 ו-3 בהחזר הוצאות ( לרבות עבור אגרת בית משפט, חוות דעתו של ד"ר קליגמן, איתור וצילום תיקו הרפואי של התובע, תשלום למתורגמן) בסך כולל של 5,300 ₪, ובנוסף בשכ"ט עו"ד בשיעור 20% (לפני ניכוי תגמולי המל"ל).

החלוקה בין הנתבעות תהיה בשיעור של 70% הנתבעת 3 ו-30% הנתבע ות 1 ו-2. כך ביחס לפיצוי עצמו וכך ביחס להוצאות ושכ"ט עו"ד.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים
ניתן היום, י"ג סיוון תשע"ד, 11 יוני 2014, בהעדר הצדדים.