הדפסה

ליבנסון נ' הראל תעשיות רהיטים בע"מ

לפני: כב' השופטת אורלי סלע - נשיאה
התובעת:
סבטלנה ליבנסון, ( ת.ז.-XXXXXX853)
ע"י ב"כ: עו"ד אורי ישראל פז
-
הנתבעת:
הראל תעשיות רהיטים בע"מ, ( ח.פ. 512058181)
ע"י ב"כ: עו"ד דורון אדרי

החלטה
1. לפני בקשה שהגישה הראל תעשיות רהיטים בע"מ (להלן – הנתבעת) למחיקת כתבי טענות, המהווה הלכה למעשה מספר בקשות נפרדות, הן חלופיות והן מצטברות, ובזאת הלשון:

א. למחוק את כתב התביעה ו/או להורות לתובעת על המצאת התרשומת שביצעה.
ב. למחוק את הטענות המהוות הרחבת חזית.
ג. להורות לתובעת לתקן את תביעתה בכל הקשור להתיישנות.

בקשת התובעת למחיקת כתב התביעה

2. הנתבעת מבקשת למחוק את כתב התביעה שבכותרת, לאור סירובה של התובעת לאפשר עיון בתרשומת שערכה, לטענתה, בזמן אמת ובה תיעדה את שעות הגעתה ויציאתה מהעבודה (להלן – התרשומת), תרשומת עליה מסתמכת התובעת בתביעתה . לחילופין, מבקשת הנתבעת לאפשר לה עיון בתרשומת .

לטענת הנתבעת, התובעת מאזכרת ומסתמכת על התרשומת בכתב תביעתה ומכאן ששומה עליה לאפשר לה לעיין בה.

3. במסגרת הודעת העדכון שהגישה התובעת (הראשונה במספר) נטען לעניין זה, כי בהתאם להוראות סעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, החובה לנהל פנקס שעות מוטלת על המעסיק, וכך גם נטל ההוכחה בעניין שעות העבודה של העובד.

אי לכך, לדידה של התובעת, הרי שלא קמה לה החובה למסור לידי הנתבעת את התרשומת שערכה, וזאת שעה שחרף הוראות החוק ולמרות שהנטל ההוכחה לעניין שעות העבודה, מוטל על כתפיה, נמנעה הנתבעת מלערוך תיעוד כאמור.

יחד עם זאת, במסגרת תגובתה מיום 29.9.2015 שינתה התובעת את עמדתה וציינה כי היא מוכנה להעביר באופן חלקי את הנתונים המצויים בידיה, קרי הנתונים המתייחסים עד ליום 1.2.2009 בלבד. התובעת הסבירה את עמדתה בכך שעליה לספק נתונים לגבי שעות עבודתה רק עד למועד בו נכנס לתוקף תיקון 24 לחוק הגנת השכר.

כמו כן ציינה התובעת כי העבירה זה מכבר את כל התרשומת במלואה לידי הנתבעת, וזאת במסגרת המשא ומתן שניהלה עימה ערב הגשת התובענה.

4. סעיף 46(א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 קובע כי לבית הדין סמכות שבשיקול דעת בכל הנוגע להליכי גילוי ועיון במסמכים:

"בית הדין או הרשם רשאי ליתן צו למסירת פרטים נוספים, ולבקשת בעל דין אף לגילוי או לעיון במסמכים, אם היה סבור שיש צורך בכך כדי לאפשר דיון יעיל או כדי לחסוך בהוצאות ".

הלכה ידועה היא כי הליך אזרחי יתנהל, עד כמה שהדבר מתאפשר, ב"קלפים גלויים". גישה זו מבכרת את חקר האמת על פני מתן אפשרות לבעלי הדין לשפר עמדותיהם תוך הפתעת הצד שכנגד. בהתאם נפסק, כי יש לאפשר הליך גילוי מסמכים רחב ככל הניתן וזאת בכפוף לטענות חסיון כפי שהוכרו בפסיקה.

5. ומן הכלל אל הפרט – שעה שהתובעת בחרה לאזכר בכתב תביעתה את התרשומת, והיות והתובעת לא הציגה כל עילה לחיסיון, הרי ששומה עליה לאפשר לנתבעת לעיין בה. דברים אלה מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שמדובר במסמך רלוונטי ביותר לחלק ניכר מראשי הנזק הנתבעים.

אין לקבל את עמדת התובעת לפיה אין עליה חובה לספק ראיות לנתבעת. אכן, אין על התובעת חובה כאמור, אולם שעה שהתובעת עצמה בחרה להסתמך על התרשומת ולאזכר אותה בכתב תביעה, קמה לנתבעת הזכות לעיין בה וזאת במנותק מחובתה לפי סעיף 26ב(א) לחוק הגנת השכר.

בשולי הדברים יצויין כי לא ברורה התעקשות התובעת שלא להעביר את התרשומת במלואה, אלא רק את הנתונים עד למועד כניסתו לתוקף של תיקון 24 לחוק הגנת השכר, שכן היא עצמה מציינת כי העבירה זה מכבר לתובעת את התרשומת במלואה, במסגרת המשא ומתן שניהלה עמה ערב הגשת התובענה.

לאור האמור, דין הבקשה להמצאת התרשומת להתקבל.

טענת התיישנות

6. הנתבעת טוענת כי על רכיבי התביעה אשר התגבשו לפני יום 9.12.2007 חלה התיישנות.

מנגד, התובעת טוענת בהרחבה כי רכיבי התביעה לא התיישנו ואלה טעמיה –

א. העיכוב בהגשת התובענה נבע מניסיון כן של התובעת להגיע עם הנתבעת להבנות, זאת בעוד האחרונה גררה רגליים. כך, לדידה של התובעת, קבלת טענת ההתיישנות תהא בגדר מתן פרס לנתבעת על התנהלותה הקלוקלת.
ב. יש במשא ומתן שהתנהל בין צדדים בכדי לעצור את מרוץ ההתיישנות, וזאת בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן – החוק).
ג. על ענייננו חל סעיף 7 לחוק, וזאת בנוסחו המתוקן מחודש אוגוסט 2015, וזאת היות ומדובר בהוראה דיונית אשר לה תחולה רטרוספקטיבית.
ד. לאור ייחודיות המטריה של יחסי עבודה, המאופיינים בפערי כוחות אינהרנטיים, הרי שהתובעת לא יכלה להגיש את תובענה כל עוד הייתה מועסקת אצל הנתבעת היות וחששה לאבד את מקום עבודה, ומכאן שמרוץ ההתיישנות התחיל רק עם פיטורי התובעת בשנת 2012.

7. בבואנו לבחון את טענת ההתיישנות, יש לאז ן בין אינטרס התובעת לקבל את יומה בבית הדין אל מול האינטרס של נתבעת לוודאות ואי חשיפה לתביעות לאורך זמן.

באשר לזכות הנתבעת לוודאות, כמו גם זכות הציבור שבתי המשפט יטפלו בבעיות ההווה, אשר הביאו להתפתחות דיני ההתיישנות נקבע – "ארבעה טעמים מרכזיים עומדים בבסיס מועד ההתיישנות: הראשון, עניינו בשיקולים ראייתיים הקשורים בקושי של הנתבע לשמור על ראיותיו לאורך זמן. השני, עניינו בצורך להקנות ודאות לנתבע בדבר זכויותיו וחובותיו להבטיח כי יוכל לכלכל צעדיו ולהיערך כלכלית לסיכוני תביעות צפויות ולא להיות חשוף לסיכון להיתבע לפרק זמן בלתי מוגבל. השלישי, נעוץ בהנחה לפיה תובע אשר "ישן על זכויותיו" ונמנע מהגשת תביעה במשך תקופה ארוכה, ויתר ומחל על זכותו. והרביעית, האינטרס הציבורי שהמערכת המשפטית תקדיש זמנה לטיפול בבעיות ההווה ולא תעסוק בבירור זכויות שהורתן בעבר הרחוק. אל מול טעמים אלו, עומדת זכותו המהותית של התובע, הדורשת סעד ומרפא, אף שיש טעם רב באינטרסים עליהם באה ההתיישנות להגן" (ע"א 1254/99 מאיר נ' הכשרת הישוב, פ"ד נד(2) 535).

במקרה מושא ההחלטה שבכותרת – שעה שהתובענה הוגשה בחודש דצמבר 2014, הרי שכל עילה שנוצרה לפני דצמבר 2007 התיישנה. לאור כל האמור לעיל, ובהתחשב באיזון שיש לעשות בין האינטרסים של תובעת לקבל את יומה בבית הדין אל מול האינטרס של נתבעת לוודאות, אי חשיפה לתביעות והקושי שלה לשמור ראיותיה לאורך זמן – הרי שיש לתקן את התובענה כך שלא תכלול רכיבים שהתיישנו. ובמה דברים אמורים?

ב"כ התובעת, במסגרת הדיון ביום 19.7.2015 , אישר כי רכיבי התובענה שנוצרו לפני חודש דצמבר 2007 התיישנו. "אני מודה שהתביעות ככל שמתייחסות לתקופה שלפני 9.12.07 התיישנו ואני אגיש הודעה בתוך 10 ימים עם הסכומים בהתאם לתקופת ההתיישנות". תחת הגשת הודעה עם סכומים מתוקנים טוען כעת ב"כ התובעת כנגד טענת ההתיישנות. אי לכך, יש לבחון האם יש ממש בטענות התובעת לעניין עצירת מרוץ ההתיישנות.

8. אין לקבל את טענת התובעת לתחולה של סעיף 9 לחוק על עניינינו באופן שיש בו כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.

סעיף 9 לחוק קובע בזו הלשון:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. בסעיף זה, "הודאה" – למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות".

עניינו הרואות, כי סעיף 9 לחוק קובע תנאי ברור לעצירת מרוץ ההתיישנות, לפיו על הנתבע להודות ב'רחל בתך הקטנה', בקיום זכותו של התובע.

הווה אומר, אין די בעצם קיומו של משא ומתן בכדי לעצור את מרוץ ההתיישנות, אלא יש צורך בהודאה (בכתב) מצד הנתבע לגבי זכותו של התובע. ברע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון (פורסם בנב 18.8.2005) נקבע –

"הדרישה העיקרית שמציב סעיף 9 לחוק ההתיישנות לשם חידוש מירוץ ההתיישנות היא כי הודאת הנתבע תכיר "בקיום זכות התובע". דרישה זו נדונה בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול בע"מ (לא פורסם, [פורסם בנבו], להלן: פרשת משה), מפי השופט זמיר. בין היתר, נקבע באותה פרשה כי ההודאה חייבת לבוא מצד הנתבע וכי צורת המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו של המסמך "הודאה". כמו כן, נקבע כי תוכן המסמך צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט. לכל הפחות, כך נקבע, על המסמך להעיד על כך שהנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות".

יתרה מכך, מתן פרשנות רחבה לסעיף 9 לחוק, לפיה כל אקט של משא ומתן (בכתב), יקפיא את מרוץ ההתיישנות חוטאת לאינטרס הציבורי של מיצוי הליכי המשא ומתן, ויעודד צדדים לרוץ לערכאות –

"אשר לאינטרס הציבורי, יש להביא בחשבון כי אינטרס זה מצדיק עידוד מגמה של ניהול משא ומתן בין צדדים. אם כל מסמך שמועבר בין צדדים במסגרת משא ומתן ייחשב כהודאה לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, יהיה בכך כדי לפגוע בנכונות צדדים יריבים ליצור תקשורת מכל סוג שהוא ובוודאי יפגע הדבר בנכונותם לנהל משא ומתן. השפעה "מצננת" זו על ניסיונות להגיע לפשרה אינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי לפתור מחלוקות בדרך של הסכמה ותוך התחשבות הדדית, מבלי לפנות לערכאות משפטיות.
ככלל, נוכח שיקולים אלו, אין לראות בניהול משא ומתן לצרכי פשרה הודאה המפסיקה את מרוץ ההתיישנות לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ומגמה זו מאפיינת את גישתם של בתי המשפט כמדיניות משפטית ראויה. עם זאת, נאמנים לגישה שאין לך כלל שאין לו יוצא מן הכלל, ניתן לומר כי לא כל מקרה בו היתה חליפת מכתבים בין צדדים תזכה לפטור אוטומטי מתחולתו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות רק בשל טענה כי מדובר היה במשא ומתן לצרכי פשרה. יש לבחון, איפוא, כל מקרה לפי נסיבותיו" (רעא 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל משרד הביטחון (פורסם בנבו, 18.08.2005) )

9. ומן הכלל אל הפרט – בעניינינו, אין בחלופת המכתבים בין הצדדים בכדי להוות הודאה, כאמור , מצידה של הנתבעת.

נהפוך הוא, הנתבעת דחתה מכל וכל את טענות התובעת. כך ציינה באת כוח הנתבעת דאז, עוה"ד בראל, במסגרת מכתבה מיום 6 לאוקטובר 2013 (צורף לכתב התביעה המקורי כנספח יא') , כי לא נמצא ממש ברישומים שהעבירה התובעת, ולכן הנתבעת דוחה את כל טענותיה על הסף.

10. להשלמת התמונה יצויין כי אין בעובדה שחלופת המכתבים התנהלה בעצלתיים בכדי להצביע על חוסר תום לב מצידה של הנתבעת. דברים אלה מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שהתובעת הגישה את תביעתה רק בחלוף שנה מיום קבלת התשובה הסופית של הנתבעת לפיה היא דוחה את כל טענותיה –

"אשר לטענת הנאמן כי המבקשת ניהלה עימו משא ומתן בחוסר תום לב, וכי מדובר היה בניסיון למשוך זמן עד התיישנות התביעה, הרי שטענה זו לא הוכחה כלל. כפי שעולה מהפסיקה, אין לראות בניהול משא ומתן לצרכי פשרה הודאה המפסיקה את מירוץ ההתיישנות בהתאם לסעיף 9 לחוק ההתיישנות (ראו רע"א 9041/03 לעיל)... חלופת מכתבים זו בין הצדדים, שנעשתה בעצלתיים, אינה מעידה על קיומו של משא ומתן ממשי בין הצדדים, ובוודאי שאינה מצביעה על חוסר תום לב או נסיון למשוך זמן מצידה של המבקשת, על מנת שתחלוף תקופת ההתיישנות" (פשר (ת"א) 4389-12-09 ג'י פור אס פתרונות אבטחה (ישראל) בע"מ נ' עו"ד ארז חבר, נאמן לנכסי החייב אייל סלור (פורסם בנבו, 19.02.2015) )

11. באשר לטענת התובעת לתחולתו של סעיף 7 לחוק, וזאת בנוסחו המתוקן, הרי שאין לדון בסוגיית התחולה שיש לייחס לתיקון, שכן הנתבעת אינה עומדת בהוראות סעיף 7 לגופו של עניין, וזאת בין אם בנוסחו ערב התיקון ובין בנוסחו המתוקן.

כך, סעיף 7 לחוק בנוסחו המתוקן מחייב, לצורך הקפאת מרוץ ההתיישנות , להראות הטעייה מצד הנתבעת אשר הובילה לאי הגשת התובענה נגדה –

"מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, "הטעיה" – לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה".

הווה אומר, יש צורך להצביע על הטעיה ביודעין מצד הנתבעת, וכן על קשר סיבתי לאי הגשת התביעה המועד. התובעת לא טענה, וממילא לא הוכיחה , דברים כאמור.

לחלופין, גם לו היינו קובעים כי חל בעניינינו סעיף 7 בנוסחו הקודם, הרי שגם בכך אין בכדי לסייע לתובעת. כך, סעיף 7 בנוסחו הקודם קובע – "הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה".

הווה אומר, על התובעת להוכיח כי עילת תביעתה נעוצה בתרמית מצד הנתבעת וכי דבר התרמית התגלה לה רק בשלב מאוחר יותר. למותר לציין כי הדבר לא נטען וממילא לא הוכח.

12. לבסוף, לעניין טענת התובעת לפיה יש להתחיל את מרוץ ההתיישנות ממועד סיום העסקתה אצל הנתבעת וזאת לאור הייחודיות של יחסי העובדה על פערי הכוחות הגלומים בהם, הרי דין טענה זו להידחות.

קבלת עמדתה כאמור של התובעת, תטיל עול כבד מנשוא על ציבור המעסיקים ותוביל להכפלת ואף לשילוש תקופת ההתיישנות. יתרה מכך, המחוקק, כאשר מצא לנכון, הביע עמדתו לעניין הייחודיות של התיישנות תביעה בתחום דיני העבודה כגון התיישנות תביעה לפדיון ימי חופשה ותביעה להלנת שכר. אי לכך, שעה שהמחוקק נתן דעתו על ייחודיות תחום דיני העבודה גם בנושא ההתיישנות, הרי שאין מקום להרחיב את הדין.

סוף דבר

13. ניתן צו המורה לתובעת לגלות את התרשומת במלואה ולאפשר לנתבעת עיון בה, וזאת בתוך 14 י ום ממועד קבלת ההחלטה.

התובעת תגיש בתוך 14 יום כתב תביעה מתוקן שלא יכלול רכיבים שהתיישנו.
הנתבעת תוכל להגיש כתב הגנה מתוקן בתוך 14 יום מקבלת כתב התביעה המתוקן.
העתקים יועברו ישירות לצדדים.

14. לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן, וככל שהנתבעת תסבור שיש מקום לכך, תוכל לחזור על הבקשה לעניין הרחבת חזית.

15. התובעת תישא בהוצאות הבקשה לרבות הצורך בתיקון כתבי הטענות, בסך 350 ש"ח וסך נוסף של 1,9 00 ש"ח כשכר טרחת עו"ד.

אציין שבבואי לפסוק הוצאות לחובת התובעת נת תי דעתי לכך שבמועד קדם המשפט אישר ב"כ התובעת שאכן קיימת התיישנות והודיע שיתקן את הרכיבים בהתאם – דבר שלא נעשה. לו היה הדבר נעשה, יתכן וניתן היה לחסוך הגשת הבקשה מושא ההחלטה.

ניתנה היום, ל' חשוון תשע"ו, (12 נובמבר 2015), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.