הדפסה

ליבוביץ ואח' נ' צור ואח'

בפני
כב' השופטת עידית וינברגר

התובע/הנתבע שכנגד

יוסף ליבוביץ ת.ז. XXXXXX235
ע"י עו"ד אושרי שלוש

נגד

הנתבע/התובע שכנגד

עו"ד שמעון צור ת.ז. XXXXX770
ע"י עו"ד שלמה כרוב

פסק דין

התובע עוסק במתן שירותי ייעוץ. בינו לבין הנתבע, אשר התמודד בבחירות לראשות המועצה האזורית מטה אשר, שהתקיימו בחודש נובמבר 2012, נחתם בתאריך 17.8.2011, הסכם למתן שירותי ייעוץ וניהול קמפיין הבחירות (להלן:"ההסכם") .

תקופת ההסכם, כפי שנקבעה בו, הינה ממועד כריתתו ועד מועד הבחירות.
התמורה המוסכמת, כפי שקבעוה הצדדים להסכם, הינה 144,000 ₪.
בסעיף ה' לפרק התמורה בהסכם נכתב:
"מובהר בזאת, כי סך כל ההתקשרות הנ"ל עומדת על 144,000 ₪ וכי יש לראות אותה כמקשה."

עוד הוסכם בין הצדדים בסעיף שכותרתו "שונות", כדלקמן:
"המבקש מצהיר כי הוא מודע לכך שהיועץ, בהתקשרות זו עם המבקש, באופן בלעדי, מוותר על האפשרות להתקשר עם גורמים נוספים או אחרים, הנוגעים למערכת הבחירות שייערכו במועצה האזורית מטה אשר, בנובמבר 2012, כאשר המבקש מצהיר ומאשר כי באם לאחר חתימת הסכם זה, יחליט המבקש להביא הסכם זה לסיומו לפני חודש נובמבר 2012, יהיה חייב המבקש בתשלום המלא של כל הסכומים שבהם התחייב המבקש על פי הסכם זה, ובכלל זה ה"בונוס" – במידה וייבחר לראשות המועצה האזורית, אף אם היבחרותו של המבקש לראשות המועצה תהיה לאחר שהפסיק את ההתקשרות עם היועץ, על פי הסכם זה ."

בתאריך 13.5.12 הודיע הנתבע לתובע על ביטול ההסכם, ובהמשך נתן הוראת ביטול ליתרת ההמחאות הדחויות שמסר לו, להבטחת תשלום שכרו, במועד כריתת ההסכם.
התובע עותר לפסיקת פיצויים בגין הפרת ההסכם.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה, אם הנתבע הוא שהפר את ההסכם בעצם ביטולו, כטענת התובע , או אם הודעת הביטול ניתנה כדין, בשל הפרת ההסכם על ידי התובע, כטענת הנתבע.

בתביעה שכנגד, עותר הנתבע להשבת התשלום שבוצע בחודש האחרון של ההסכם, טרם ביטולו, שכן באותו חודש לא העניק לו התובע שירותים, לטענתו . בנוסף, תובע הנתבע פיצוי בגין החריגה מעלות הקמפיין כפי שהעריכה התובע. סכום התביעה שכנגד הועמד, לצרכי האגרה, על 100,000 ₪.
לטענת הנתבע, נכרת ההסכם בעקבות הטעיה שהטעה אותו התובע, ביחס להערכת עלות הקמפיין. בנוסף, נטען כי התובע הפר את ההסכם, התרשל בניהול תקציב הקמפיין, ובכלל ניהל את הקמפיין בצורה רשלנית.
לטענת הנתבע, לא רק שהצדדים הסכימו, כבר במועד החתימה על ההסכם , כי התובע ינהל את התקציב, כי אם גם למעשה, תוך כדי קיום ההסכם, ניהל התובע את תקציב הקמפיין.

בתצהירי העדות הראשית מטעם הנתבע הועלתה טענה חדשה, נוספת, לפיה התובע הפר את ההסכם גם לאחר ביטולו, בכך שהתקשר עם יהודה שביט ז"ל, מי שכיהן באותה עת כראש המועצה והיה מתחרה של הנתבע, ומסר לו מידע סודי.
התובע התנגד להעלאת הטענה, בהיותה הרחבת חזית אסורה.

לטענת התובע, הנתבע שכנגד, הערכת עלות הקמפיין לא היתה חלק מהתחייבויותיו כלפי הנתבע בהסכם, והא ראיה, כי אינה נזכרת בהסכם. ניסיונו ומקצועיותו הינה בתחום ניהול הפרויקטים, ומעולם לא התיימר להיות כלכלן, אחראי תקציב או מנהל חשבונות. לטענתו, התחייבויותיו על פי ההסכם, כפי שהועלו על הכתב בפרק "התחייבויות היועץ" כללו את תחומי אחריותו לאורך ניהול הקמפיין כולו, ובמסגרתם לא נכלל ניהול התקציב. עוד טוען התובע, כי הנתבע היה אחראי בעצמו לכל הוצאה כספית שהוציא מתקציב הבחירות, וכי למעשה לא היתה כל חריגה מהתקציב, כפי שהעריך אותו, שכן הערכת עלות הקמפיין לא כללה את שכרו ואת שכרם של בעלי תפקידים נוספים שהחליט הנתבע לשכור במהלך ניהול הקמפיין.

למען הבהירות, ייקראו להלן בעלי הדין "התובע" ו"הנתבע" גם במהלך הדיון בתביעה שכנגד.

דיון והכרעה:
הסיבה לביטול ההסכם
לצורך התחקות אחר הסיבה לביטול ההסכם, אין לי אלא לפנות אל הודעת הביטול, כפי שנמסרה לתובע על ידי אשת הנתבע, עו"ד גלית צור (להלן:"גלית").
בתאריך 14.5.12 בפגישה בביתו של הנתבע, בישרו לו הנתבע וגלית, כי עקב קשיים כלכליים החליטו לבטל את ההסכם עמו. למחרת כתבה לו גלית הודעה כתובה בדואר האלקטרוני.
באותה הודעה כתובה, מיום 15.5.12 (נספח ג' לתצהיר התובע) כותבת גלית כי התובע הינו אדם "מדהים מיוחד ונדיר, מקצועי וישר, אך לצערנו, עקב קושי כלכלי אין באפשרותנו להמשיך במתכונת שנקבעה."
בהמשך, כותבת גלית כי הסיבה העיקרית לקושי הוא העובדה שעלות הקמפיין הוערכה על ידי התובע בכ- 400,000 ₪, אולם לאחר שפקפקה בכך לאחרונה, ולאחר שהוציאו כבר 250,000 ₪ ללא פיקוח ובקרה מסודרים של התובע, עלה הצפי להוצאות עד לכ- 800,000 ₪. לסיכום, כותבת גלית, כך:
"נשמח ויהיה לנו הכבוד, אם תסכים להמשיך לעבוד עמנו, בעלות של 5,000 ₪ ובצמצום העבודה שלך בהתאם. מקווה שתשקול ההצעה בחיוב מתוך אמונה בתהליך שהובלת אותנו אליו ומתוך התגייסות כנה."

הנתבע נשאל, בחקירתו הנגדית, כיצד זה במכתב שכתבה גלית לתובע, בתאריך 15.5.12 היא כותבת כי ישמחו להמשיך לעבוד עם התובע, ויהיה להם הכבוד אם יסכים, לעבוד איתם תמורת 5,000 ₪ לחודש (בשורה 50 עמ' 20-27) .
תשובתו של הנתבע, לפיה חשש מהזעזוע של פיטורי היועץ, או כי חשב שבתקופה שנותרה יתחיל להוציא הודעות לתקשורת, אין בה לשנות מהמסקנות הברורות העולות מהמכתב.

מהודעתה של גלית מיום 15.5.12 עולות מספר מסקנות ברורות:
הנתבע וגלית סברו כי התובע פעל עד אותו יום במקצועיות, וכי הוא אדם ישר "מדהים מיוחד ונדיר".
הנתבע וגלית החליטו לבטל את ההסכם בשל קושי כלכלי בלבד, ולא בשל טענות שלהם בדבר מידת מקצועיותו של התובע, או הדרך בה ניהל את הקמפיין.
למרות זאת, הנתבע וגלית היו שמחים מאוד, אם התובע היה ממשיך לתת להם את שירותיו תמורת סך של 5,000 ₪ בחודש.

באותו מועד נותרו עוד 6 חודשים עד לבחירות, במהלכם היה על הנתבע לשלם לתובע 63,000 ₪, כלומר, הנתבע הציע לתובע הצעה חדשה, לפיה שכר טרחתו החודשי יסתכם ב- 5,000 ש"ח ובסך הכל ל- 6 חודשים – 30,000 ₪ - זאת כאשר גלית כותבת כי ההוצאה הצפויה כעת של הקמפיין היא 800,000 ₪.
משמע, הנתבע וגלית ביקשו מהתובע "הנחה" של 33,000 ש"ח ואם היו מקבלים הנחה זו, היו ממשיכים בהתקשרות עם התובע, למרות שהעלות הכוללת של הפרויקט הוערכה על ידיהם באותה עת, כפי שכותבת גלית ב- 800,000 ₪. הודעתה של גלית מלמדת שגם בעלות צפויה של 800,000 ₪ היה הנתבע מחליט להיכנס לקמפיין.

הודעתה של גלית, מוכיחה באופן ברור את טענות התובע ומפריכה את טענות הנתבע. ההודעה מוכיחה כי לא היתה כל מגבלת תקציב, שכן הנתבע היה מוכן להמשיך בניהול הקמפיין אף שההוצאה הצפויה היתה 800,000 ₪ להערכתו, ולמרות זאת היה מוכן להמשיך להעסיק את התובע, אם רק יסכים התובע לתת לו הנחה.

בדיעבד, כשהתברר לנתבע לאחר הבחירות, כי התובע אינו מתכוון לותר על זכותו החוזית, וכי המתין עד תום תקופת הבחירות על מנת לא לפגוע בסיכויי הנתבע, רק אז החל להעלות נגדו טענות בדבר רשלנות והפרת הסכם.

הערכת עלות הקמפיין
הנתבע מבסס טענותיו על מכתב הערכת עלות הקמפיין, שנשלח אליו על ידי התובע, לבקשתו, בדואר אלקטרוני, בתאריך 15.8.11 ובו הערכה כי עלות הקמפיין המשוערת הינה כ- 400,000 ₪.
התובע הצהיר, בתצהיר עדותו הראשית, כי בפגישה שקדמה לחתימת ההסכם, בבית קפה ברגבה, בה נכחו גם גלית ואביה, הובהר לתובע כי תקציבו של הנתבע מוגבל ל- 400,000 ₪, אותם הוא לווה ממר ורדי, אביה של גלית, וכי מדובר בתנאי מהותי בהסכם. הטענה נכללת גם בתצהירה של גלית ובעדותו של מר יוסי ורדי.

בתצהירה של גלית, נכתב כי בפגישה שהתקיימה יומיים לפני חתימת ההסכם בבית קפה ברגבה, בה נפגשו גלית, אביה והנתבע עם התובע, הדגישו פעם אחר פעם כי התקציב כולל את כל ההוצאות כולל שכרו של יוסי וכל הוצאה נוספת אחרת אם יש. לטענתה, הדגישו בפני התובע כי אין ולא תהיה להם אפשרות להוציא כספים מעבר ל- 400,000 ₪.
לטענת הנתבע, מאחר שהתובע החליט לוותר על חקירתה של גלית, יש לראותו כמי שאינו משיג על גרסת העדה.

אין לקבל את הטענה. תמצית עדותה של גלית זהה לעדותו של הנתבע בנושא , ואין בעובדה שב"כ התובע ויתר על חקירתה, כשלעצמה, כדי להוכיח את טענת ההגנה של הנתבע. אין מדובר בעדה אובייקטיבית ועצמאית אלא בעדותה של אשת הנתבע, הזהה לעדותו.
יפים לעניין זה דבריו של ביהמ"ש העליון בע"א 761/79 חנוך פרנקל נ' "הדר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לה (2) 48:

"למעשה שתי עדויות נפרדות הן שלו ושלה, להלכה אין הן אלא עדות אחת הניזונה ממקור אחד, אף שהיא באה משני פיות; לא משום שהאיש ואשתו היו לבשר אחד, כי אם משום שסיפורם סיפור אחד הוא המשותף לשניהם והמתואם ביניהם (בדרך הטבע, לא בדרך הקנוניה)" (עמ' 55 לפסק הדין)ׂ".

לתמיכה בטענה, הוגש גם תצהירו של יוסי ורדי, אביה של גלית, אשר לטענת הנתבע הלווה לו את הסכום הדרוש לניהול הקמפיין. ורדי הצהיר כי באותה פגישה ברגבה, שקדמה לחתימה על ההסכם, הובהר לתובע כי התקציב המשפחתי הינו 400,000 ₪ ולדבריו אישר התובע שהסכום יספיק, וכי תקציב זה כולל את שכרו.
ורדי העיד , כי בפגישה שהתקיימה עובר לחתימת ההסכם, העריך התובע את עלות הקמפיין ב- 400,000 ₪ כולל שכרו שלו וכך תקצבו את תקציבם, לטענתו (בעמ' 66 ש' 17).

אם היה ממש בטענה לפיה התובע העריך את עלות הקמפיין בכ- 400,000 ₪ כולל שכרו, הרי שבניכוי שכרו, היה התקציב אמור להסתכם ב- 256,000 ₪ .
מאחר שורדי הצהיר כי היה מעביר כסף כל חודש, בהתאם לנדרש, על מנת ש"לא יתבזבז" (עמ' 65 ש' 1), ברור כי ידע בכל רגע נתון כמה כסף הוציא עד אותו רגע. לפיכך, לא מתקבל על הדעת כי המתין עד שההוצאות הסתכמו ב- 250,000 ₪ בטרם הביע דאגה בדבר חריגה מהתקציב, שכן לשיטתו, זה היה התקציב במלואו (400,000 ₪ בניכוי שכרו של התובע).
ורדי העיד עוד, כי היה לו קשר ישיר עם התובע, וכי הפיקוח על התקציב היה בינו לבין הנתבע, לכן כעס על הנתבע שהגיע למצב בו הוציא כל כך הרבה כסף.

בחקירתו, העיד ורדי גם על הפגישה שהיתה בביתם של הנתבע ורעייתו ביום בו הודיעו לתובע על ביטול ההתקשרות עמו. לדבריו:
"הבנתי שבאיזה שלב ובאיזה פגישה שהייתי נוכח בה, שביקשנו ממנו שיציג את התקציב להמשך, והבנו שלא נוכל לעמוד, וביקשנו להתכנס בהוצאות ולרדת בשכר הטרחה שלו, חיכינו לתשובה והוא לא נתן תשובה, והבנתי שאחרי שהוא לא ענה ולא התייחס להצעה הבנתי שפה התפוצצה העסקה של המשך העסקתו."

מעדותו זו עולה, כי הנתבע ובני משפחתו אכן ביקשו לצמצם בהוצאות הקמפיין, ולפיכך הציעו לתובע להמשיך לעבוד עמם תוך הפחתה משכרו, אלא שהצעה זו היתה מנוגדת להסכם, בו התחייב הנתבע לשלם את מלוא שכרו, גם אם יבקש לבטל את ההסכם טרם הבחירות.

עדותו של ורדי אינה מהימנה בעיני. ורדי הינו מי שמימן את הקמפיין, וככזה ברור כי הינו עד המעוניין בתוצאות ההליך. מעדותו ניתן להתרשם כי בחודש מאי אכן החל לדאוג כי עלות הקמפיין תחרוג מ- 400,000 ₪ ולפיכך ביקש "לצמצם עלויות" אלא שאין בעדותו להוכיח כי הערכת העלות היתה חלק מהותי מהסכמות הצדדים לפני ההתקשרות בהסכם, או כי ההערכה כללה את שכרו של התובע.

הנתבע מפנה לכך שהתובע אינו מכחיש את טענתו לפיה , באותו פגישה בבית הקפה ברגבה , הציג את דו"ח מבקר המדינה ביחס לעלות תקציבי בחירות. לטענת הנתבע, ההסבר שנתן התובע לדבר, לפיו יתכן כי אמר שעלות הקמפיין תסתכם בכ- 400,000 ₪ אך לא התכוון לכך שעלות זו כוללת את שכרו, אינ ו ראוי להישמע. לטענת הנתבע הצגת הדו"ח על ידי התובע מוכיחה כי נתן חוות דעתו המקצועית לפיה ניתן לעמוד ביעד.

לטענת התובע, הערכת העלויות, שנערכה במסמך ביום 15.8.11 אינה מסמך מחייב, ועל כך תלמד העובדה כי לא מצאה ביטויה בהסכם, שנחתם כמה ימים לאחר מכן .

הנתבע נשאל בחקירתו, מדוע לא מצא נושא הערכת עלות הקמפיין ביטויו בהסכם. בא חת הפעמים השיב כי עלות הקמפיין לא מופיעה בהסכם לבקשת התובע, על מנת שלא יגיע לידיעת אחרים (בעמ' 30 ש' 17) ובהמשך השיב "אין לי מה להכניס את זה להסכם" (בעמ' 31 ש' 2).
שתי התשובות עומדות בסתירה אחת לשניה, ושתיהן אינן מספקות. הטענה לפיה התובע ביקש להימנע מציון עלות הקמפיין בהסכם פן יגיע לידיעתם של צדדים שלישיים אינה מתקבלת על הדעת, הן משום שמסמך העלויות הנפרד עלול היה להגיע לידיעת אחרים באותה מידה, והן משום ששיקול זה אינו יכול לעמוד מול ה אינטרס הראשון במעלה, לעגן את התחייבויותיו של התובע כלפי הנתבע , בהסכם. התשובה השניה, לפיה הנתבע לא מצא לנכון לכלול התחייבות זו של התובע כלפיו בהסכם, מעידה יותר מכל כי לא היתה כל התחייבות מצד התובע ביחס לעלות הקמפיין.

העובדה שהנתבע נתן חוות דעתו המקצועית ביחס לעלות הקמפיין הצפויה, אינה מהווה טענת הגנה , שכן אין בה כדי להוכיח שהערכתו ביחס לעלות הקמפיין היתה חלק מהתחייבויותיו החוזיות. ואם לא היתה הערכה זו התחייבות חוזית של התובע כלפי הנתבע, ברי כי חריגה צפויה מעלות זו אינה מהווה הפרה של ההסכם על ידי התובע .
בהערת אגב, אציין כי הנתבע הודיע לתובע על ביטול ההסכם עוד בטרם חרגה עלות הקמפיין מ- 400,000 ₪ אך אין מקום לדון בשאלת קיומה של הפרה צפויה .

אין חולק כי הנתבע ביקש לקבל מהתובע הערכה ביחס לעלות הקמפיין. עם זאת, אין ב הערכה זו משום התחייבות מצד הנתבע לפיה עלות הקמפיין לא תעלה על הסכום המוערך, כאשר הוא עצמו אינו ממונה על התקציב. משניהול התקציב לא נכלל מפורשות בין תפקידיו, המנויים בהסכם, ברי כי אין זה חלק מתפקידו.

טענת הנתבע לפיה הערכת עלות הקמפיין היתה חלק מההסכם בין בעלי הדין, הינה טענה בעל פה הנוגדת תוכנו של מסמך בכתב.
הלכה פסוקה היא כי כל מה שדובר במשא ומתן ולא נכלל בהסכם, ממילא אינו מוסכם.
ראו לעניין זה: ע"א 303/62 מגדל נ' מפעלי טקסטיל נצרת, פ"ד טז 1977, 1979-1980 שם נכתבו הדברים הבאים, שהם בבחינת מושכלות יסוד:
"חזקה על הצדדים שהעלו את תנאי הקשר ביניהם על הכתב, שרשמו במסמך נכונה כל אשר הוסכם ביניהם, ושאין הסכם זולתו. כל אשר דובר במשך המשא ומתן שקדם לעריכת ההסכם, והוא לא הועלה על הכתב, אינו מעלה ואינו מוריד, שאילו היה רלוונטי היה נרשם במסמך. לשון אחר: מה שאינו רשום במסמך, ממילא אינו מוסכם בין הצדדים, ומטעם זה, בהיותו דבר שאינו נמנה עם תנאי ההסכם, אינו ניתן להוכחה."

ראו גם: ע"א 685/88 קוטרמן נ' קרן תורה ועבודה, פ"ד מז(2) 598, 603; פרידמן וכהן חוזים, כרך א', 12.91.
ניסיונו של ה נתבע לייחס לצדדים הסכמות שאינן מוצאות ביטוין בהסכם, עומד בניגוד להלכה הפסוקה ולהיגיון. הלכה היא כי חוזה מגלם את כוונת הצדדים ולפיכך אין להתיר הבאת ראיות חיצוניות שמטרתן לסתור, להוסיף או לשנות מהתנאים שהוסכמו בכתב.
מסמך הערכת העלויות הוא אמנם מסמך בכתב, אך אינו מכיל כל התחייבות מצד התובע ביחס לעלות הקמפיין או לחלקו בניהול התקציב. מסמך זה הוחלף בין הצדדים לפני החתימה על ההסכם ולא נכלל בו, בכך יש להעיד יותר מכל על כך שלא היה חלק מהמוסכם ביניהם.

דיני הראיות מורים אותנו, אף הם, כי האמינות והתוקף שיש ליחס למסמך בכתב רבה מן האמינות שיש ליחס לטענה בעל פה, זאת עקב החשש לסכנה של עדות כוזבת הנובעת בתום לב מתוך חולשת זכרונו של המעיד.
ראו לעניין זה : ע"א 22/63 בן ציון נ' אזולאי, פ"ד יז 1416 ; ע"א 100/87 נאיף אחמד ואח' נ' רשיד בשיר, פ"ד מ"ו (2) 409, 418-419.
גם טעם זה יש בו כדי לחזק את ערכו של החוזה בכתב והמסקנה שחוזה כזה הינו ביטוי סופי ובלעדי למה שהסכימו הצדדים ביניהם.

כאמור, במקרה הנדון, אין מדובר בהסכם שנכרת בין הדיוטות. הנתבע, המעלה את הטענה, הינו עורך דין, וככזה חזקה עליו שהוא מודע לכך שכל התחייבות של התובע שאינה מועלית על הכתב בהסכם ביניהם לא תחייב אותו. המסקנה הנלמדת מכך היא שכטענת התובע, נושא התקציב לא היה נושא מרכזי במשא ומתן לקראת כריתתו של ההסכם. התובע מעולם לא התחייב כי עלות הקמפיין לא תעלה על סכום מסוים, ולא התחייב לנהל את תקציב הקמפיין.

לטענת הנתבע , בסיכומים מטעמו, הסיבה לכך שאין בהסכם סעיף מיוחד ל"ניהול התקציב" נעוצה בעובדה שמרבית הסעיפים הנכללים בפרק "התחייבויות היועץ" בהסכם, כרוכים, באופן בלתי נפרד, בקבלת החלטות כספיות, ולפיכך ניהול התקציב הינו, למעשה, חלק בלתי נפרד מכל אחד מהסעיפים הללו.
אין לקבל את הטענה. מתן שירותי יעוץ אינו כולל קבלת החלטה בדבר גובה ההוצאות. יועץ יכול להמליץ על כל אחת מהפעילויות אותן הוא ממליץ לבצע, בטווח נרחב של עלויות ובהיקפים שונים, המשליכים באופן ישיר על העלות. חזקה על מקבל ייעוץ אחראי, שתקציבו מוגבל ועיניו בראשו, שיבחר מבין המלצות היועץ את אלה המתאימות לתקציבו.

בנוסף, מתן פרשנות כזו להסכם הינה מרחיקת לכת, ומנוגדת לכללי הפרשנות המקובלים, שכן לשון ההסכם ברורה וחד משמעית, ויש ליתן לה את המשמעות הרגילה של הדברים. יפים לעניין זה גם דבריו של כבוד השופט ריבלין בדנ"א 2045/05 בסוקרו את דבריו של הנשיא ברק בעניין אפרופים:
"'החזקה הינה, כי תכלית החוזה תוגשם, אם תינתן ללשון החוזה המשמעות הרגילה, הנודעת לו בלשון בה נקטו הצדדים. הנטל מוטל על הצד הטוען למשמעות מיוחדת' (פסק-דיני בד"נ 32/84 הנ"ל, בעמ' 274); 'חזקה היא, כי משמעותם הרגילה של הלשון בה בחרו הצדדים בחוזה באה לשקף את המוסכם ביניהם, וכן הגשמת המוסכם בין הצדדים היא גם תכליתו של החוזה' (השופט אור בע"א 779/89 הנ"ל).

דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל

כן ראו דבריו של כב' השופט דנציגר בע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ (28.1.08) בעמוד 11 לפסק הדין:
"יתר על כן, אני סבור כי על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי ירקות, מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, כגון המקרה שבפני, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. "

משלא נכתב בהסכם, במפורש, כי התובע מתחייב שעלות הקמפיין לא תעלה על 400,000 ₪ ומשניהול התקציב לא הוגדר בהסכם כאחת ממטרותיו, אין זאת אלא כי הדבר לא הוסכם בין הצדדים להסכם, ואין לקרוא אל תוך ההסכם דברים שלא נכתבו בו.

הטענה לפיה הנתבע התקשר עם התובע בהסכם, על סמך הערכה זו, ולפיכך נכרת ההסכם עקב הטעיה מצד התובע, לא הוכחה ואני דוחה אותה.
טענה לפיה הנתבע יכול היה להתקשר עם יועץ אחר, שהעריך את עלות הקמפיין בסכום נמוך יותר, לא נטענה, וממילא לא הוכחה. מכל מקום, לא ניתן לראות בהליך ההתמודדות מוצר ש"מחירו" הינו חלק מהסכם ההתקשרות עם היועץ, בפרט כאשר "מחיר" ההתמודדות לא נקבע בהסכם.

אם כוונת הנתבע היא כי לא היה מתמודד כלל לראשות המועצה לו היה יודע מה תהיה עלות הקמפיין, דין הטענה להידחות אף היא.
אמנם, אך הגיוני הוא כי אדם הבוחר להתמודד בבחירות לראשות מועצה ינסה לקבל אומדן כללי בדבר ההוצאות הצפויות לו, על מנת שיוכל להיערך להן. אולם, יש להניח ואף לקוות, כי ההחלטה אם להתמודד בבחירות אם לאו, אינה נבחנת במונחים של כדאיות כלכלית.
אין חולק כי הנתבע הצליח לגייס בסופו של דבר 562,000 ₪, שהרי זו היתה, לטענתו, עלות הקמפיין. מכאן, שטענתו לפיה התקציב חרג מיכולתו הכלכלית אי ן בה ממש, אף אם נדרש לצורך כך ליטול הלוואה של סכום נוסף.
טענת הנתבע הינה, למעשה, כי היה כדאי לו להתמודד תמורת 400,000 ₪ אך לו היה יודע כי ההתמודדות תעלה לו 562,000 ₪ לא היה מתמודד. ברור כי טעות בכדאיות הכלכלית של ההתמודדות, אינה טעות על פי דיני החוזים, ואינה מקנה זכות לביטול ההסכם.

התובע הצהיר כי הובהר לו שאביה של גלית מממן את עלות הקמפיין, אך מעולם לא נאמר לו כי קיימת מגבלה תקציבית. נהפוך הוא, לטענת התובע, רוח הדברים היתה שצריך וניתן לעשות הכל על מנת לנצח (סעיף 18 לתצהיר עדותו הראשית). במהלך חקירתו הנגדית, העיד התובע כי היה ברור לנתבע שעלות הקמפיין תהיה גבוהה מ- 400,000 ₪ שכן הוא דיבר על כך לא פעם, ובכל מקרה עלות הקמפיין תלויה בהתנהלות המועמד עצמו (ע דותו בעמ' 13 ש' 26 ואילך).
עדותו של התובע לא נסתרה והיא מהימנה בעיני. עדותו היתה קולחת, עקבית והיא מתיישבת עם ההסכם ועם הראיות הנוספות מטעם בעלי הדין .

עדותו של הנתבע, לעומת זאת, אינה מהימנה בעיני. התרשמתי כי עשה כל שלאל ידו על מנת להרחיק עצמו ממעורבותו בקמפיין שלו עצמו, וליצור את הרושם כי לא קיבל החלטות ביחס להוצאות הקמפיין, למרות שהוכח כי הוא עצמו קיבל כל החלטה בנושא, בחר להעסיק עובדים וקבע את שכרם, ולמעשה חתם על כל המחאה שיצאה מהחשבון. גם טענותיו של הנתבע בדבר חוסר מקצועיותו של התובע, והתרשלותו, העומדות בסתירה לדברים שנכתבו בהודעת הביטול מטעמו, אינן מהימנות בעיני. הוכח כי הנתבע העלה טענות אלה רק על מנת להימנע מהתחייבותו החוזית כלפי התובע.

הטענה כי התובע ניהל את תקציב הקמפיין בפועל
לטענת הנתבע, התובע ניהל את התקציב בפועל. כאשר החליט להדפיס שלטי חוצות כדוגמת ת/1, ההחלטה בדבר כמות השלטים והמועדים שבהם יפורסמו היתה גם שאלה כספית, ולכן, למשל, החלטתו לתלות שלטי חוצות כשנה וחצי לפני מועד הבחירות גרמה לכך שלא נשאר מספיק כסף לתלות שלטי חוצות בסמוך למועד הבחירות. תכנון לקוי זה, הוא לטענת הנתבע, דוגמא לאינטגרליות של ניהול התקציב בתפקידו של התובע.

לטענתו, מכתב התובע מיום 9.5.12 הנושא את הכותרת "הוצאות הקמפיין" (נ/3) מהווה הודאה של התובע באחריותו לניהול התקציב ודוגמה המציגה כיצד תכנן את התקציב. התובע העריך את העלויות הצפויות בהמשך הקמפיין בכ- 296,000 ₪ לא כולל עלות שכירות מטה והפעלתו. לטענת הנתבע, מכתב זה נשלח על ידי התובע לאחר שהנתבע גילה כי סכום של כ- 250,000 ₪ כבר הוצא, וזאת חצי שנה טרם מועד הבחירות.

הטענה לפיה הנתבע "גילה" כי זהו סכום ההוצאות שהוצאו עד אותו מועד אינה יכולה להישמע. טענה זו מלמדת כי הנתבע הפקיר את ניהול התקציב בידי אחרים, ייתכן שסבר כי התובע אחראי לניהולו, אך בנושא זה לא היה מפגש רצונות ביניהם, והתובע כלל לא ראה עצמו כמנהל התקציב. מאחר שהקמפיין החל בשלב כה מוקדם, מוקדם מדי לטענת הנתבע בדיעבד, טענתו לפיה משך כשנה לא בחן כלל את הוצאות הקמפיין מעידה יותר מכל על ניהול לקוי שלו עצמו.

גם טענת הנתבע לפיה הקמפיין החל מוקדם מדי, אינה ראויה להישמע. מועד הבחירות לא הפתיע את הנתבע, והוא אשר בחר להתחיל את הקמפיין במועד בו החל. התובע העיד, כי אף הוא סבר שנכון להתחיל מוקדם, לאור העובדה שמדובר במועמד חדש ולא מוכר. ייתכן כי ניתן היה להתחיל את הקמפיין מאוחר יותר, וסביר להניח כי יימצאו מספר דעות של מומחים בנושא (אם כי לא הובאה חוות דעת בנושא), אך מדובר בחוכמה שבדיעבד, שאינה מצביעה על פגם בהתנהלותו של התובע או על התרשלות מצדו.

מכל מקום, מכתבו של התובע אל הנתבע מיום 9.5.12 (נ/3) וגם מכתבו מיום 12.5.12 בו מפורטות ההוצאות הדרושות ליום הבחירות עצמו, מחזקות דווקא את טענת התובע, שכן הן מלמדות כי התובע העביר אל הנתבע את הערכת העלויות הצפויה לכל פעילות של הקמפיין, והנתבע הוא זה שאישר אותן, וחתם על השיקים למימושן. אם הנתבע לא סיכם לעצמו את סכומי ההוצאות, אין לו להלין אלא על עצמו.

כאמור, התובע לא קיבל לידיו סמכויות כלשהן לניהול תקציב הקמפיין. כל החלטה שהתקבלה, גם אם היתה בהמלצת התובע, התקבלה על ידי הנתבע עצמו – כראוי לאדם המבקש להיבחר לראשות מועצה מקומית.
הנתבע אישר כי לתובע לא היתה זכות חתימה על שיקים וכי הוא עצמו חתם על כל הסכמי
ההעסקה ועל כל השיקים לכיסוי הוצאות הקמפיין (בעמ' 37 ש' 28-32).

הנתבע העיד, כי "התעורר" שמונה חודשים לפני הבחירות, וכי יתכן שהיה צריך להתעורר קודם לכן, לדבריו, אולם אז ביקש שמישהו יאמר לו איך מסיימים את הבחירות כשיש עוד 150,000 ₪ בקופה כשיש יועץ שאומר שחייבים מזכירה, משרדים, שילוט בנהריה, "חובה אחרת לא תצליח" לדבריו (בעמ' 38 לפרו' ש' 2-6).

טענה זו אינה ראויה להישמע. הנתבע היה אדון להוצאותיו, ויכול היה לחסוך בכל הוצאה שיבחר, אף אם קיבל המלצות חד משמעיות מהתובע כיועצו. נראה כי הנתבע העדיף לקצץ בשכרו של התובע, למרות התחייבויותיו החוזיות כלפיו, ולא לקצץ בהוצאות צפויות אחרות. לפיכך, משיקולי עלות בלבד, בחר להפר את ההסכם, ומסר לתובע הודעה על ביטולו.

טענות הנתבע, לפיה התובע התחייב כלפיו כי עלות הקמפיין לא תחרוג מ- 400,000 ₪ וכי התחייב לנהל עבורו את תקציב הקמפיין, או ניהל אותו בפועל, לא הוכחו. טענות עובדתיות אלה הן הבסיס לטענת הנתבע בדבר הטעיה מצד התובע, ואף לטענה בדבר הפרת ההסכם על ידי התובע, והתרשלות מצדו.

האם הוכחה חריגה מהתקציב ?
משקבעתי כי התובע לא התחייב לנהל את תקציב הקמפיין, ולא התחייב כי התקציב לא יעלה על 400,000 ₪, ממילא אין צורך להכריע בשאלה אם חרג התקציב מהערכה זו. עם זאת, אדון בטענה בהנחה שאמנם היתה התחייבות כזו מצד התובע, ובהנחה שניהול התקציב היה באחריותו.

מבלי לפגוע במסקנתי לעיל, לפיה התובע לא התחייב כלפי הנתבע כי עלות הקמפיין לא תעלה על 400,000 ₪ אני סבורה כי אף אם הייתי מקבלת את הטענה, לא היה בכך להועיל לנתבע שכן הנתבע לא הוכיח כי עלות הקמפיין חרגה מהעלות המשוערת של כ- 400,000 ₪ באופן משמעותי.

לטענת הנתבע, ברור כי עלות הקמפיין אותה העריך התובע במכתבו מיום 15.8.12 כ- 400,000 ₪ כוללת גם את שכרו, שכן מניין ישולם שכרו של התובע, אם לא מתוך התקציב?
אין לקבל את הטענה.

נכונה טענת התובע, לפיה הטענה כי עלות הקמפיין כולו תסתכם ב- 400,000 ₪ אינה מתקבלת על הדעת ולו לאור עלותן של המשכורות ששילם הנתבע לתובע, למר אור פרימור, רכז הצעירים, ולמזכירה. שכרו של התובע, בהתאם להסכם, הסתכם ב- 144,000 ₪ לכל התקופה. שכרו של אור, רכז הצעירים שהנתבע הוא שהחליט להעסיקו וזה שאישר את שכרו, מסתכם ב- 120,000 ₪ ושכרה של המזכירה אתי שער צפוי היה להסתכם ב- 60,000 ₪ לכל התקופה. יוצא, אם כן, כי רק עלות שכרם של שלושת בעלי התפקידים הנ"ל, שאת שכרם קבע הנתבע ואישר, מסתכמת ב- 300,000 ₪. אף אם היה הנתבע מוכיח כי התובע הוא שהציע להעסיק את אור ואת המזכירה, ברור כי היה על הנתבע להבין כי שכרם בצירוף שכרו של התובע מסתכמים בכ- 300,000 ₪.
ראו לעניין זה עדותו של הנתבע בדבר שכרו של רכז הצעירים אור (בעמ' 29) ושכרה של המזכירה אתי שער בעמ' 27 ש' 15-16).

במסמך הערכת העלויות מפרט התובע בפירוט רב אילו הוצאות נכללות בהערכתו זו, ושכרו אינו נכלל באותן הוצאות.
אין חולק כי שכרו של התובע משולם אף הוא מהסכום שעמד לרשותו של הנתבע, ואינו מגיע ממקור אחר. עם זאת, ברור היה לשני הצדדים, כי שכרו של התובע בהתאם להסכם, שהסתכם ב- 144,000 ₪ הינו הוצאה וודאית – כך לפחות היה צריך להיות ברור גם לנתבע, לאור ה הוראה ה מפורשת בסעיף ה' בפרק התמורה בהסכם לפיו: "מובהר בזאת כי סך כל ההתקשרות הנ"ל עומדת על 144,000 ₪ וכי יש לראותה כמקשה אחת."

מאחר ששכרו של התובע היה נתון ידוע, טענת התובע לפיה כאשר העריך את עלות הקמפיין לא לקח בחשבון את שכרו, מתקבלת יותר על הדעת, בפרט לאור העובדה שבמסמך פירוט העלויות מיום 15.8.12 פירט התובע מהן ההוצאות הנכללות בהערכה זו, ושכרו לא כלול בפירוט.
נראה כי אף הנתבע הבין כי שכרו של התובע לא כלול בהערכה זו, ואם אמנם סבר אחרת, הדעת נותנת כי היה מעלה שאלה מפורשת בנושא, על מנת להבהיר את הדברים באופן חד משמעי. העובדה שלא עשה כן, מחזקת אף היא את גרסת התובע לפיה נושא מגבלת התקציב מעולם לא הועלה בפניו.

בסיכומיו, טוען הנתבע כי להערכתו של התובע עצמו, בהתאם למכתב הוצאות הקמפיין מיום 9.5.12 נדרשו מתאריך זה לפחות עוד 296,000 ₪. סכום זה, בצירוף הסכום של 250,000 ₪ שכבר הוצא, מסתכמים לחריגה צפויה של כ- 209,000 ₪.
לטענת הנתבע, מאחר שבסופו של דבר לא שולמה יתרת שכרו של התובע, בסך 63,000 ₪ חרג התקציב בסכום של 162,198 ₪ ממסגרת התקציב. להוכחת הוצאות הקמפיין הגיש הנתבע דו"ח מאזן של העמותה (נספח 2 לכתב התביעה שכנגד).

משמעות הדבר היא, למעשה, כי אם אמנם לא נלקח שכרו של התובע במכלול העלויות, החריגה מהתקציב הסתכמה בכ- 80,000 ₪ שכן החריגה בסך 162,198 ₪ לה טוען הנתבע, כוללת את שכרו של התובע בסך 81,000 ₪. מדובר בחריגה שאינה משמעותית.

בנוסף, יש לזכור, כי החל ממאי 2012 נמשך הקמפיין ללא התובע, ולא הובאה כל ראיה ביחס לאופן קבלת ההחלטות מאז הפסקת ההתקשרות ביניהם. לשיטת הנתבע, התובע היה אחראי לניהול ההוצאות. גם לשיטתו זו, נשאלת השאלה מי מילא את תפקידו עם הפסקת ההתקשרות? אם, לשם הדוגמא, מי שהמליץ לנתבע על הוצאות נדרשות לצורך הקמפיין היה אור רכז הצעירים, וודאי לא יכולה להישמע כל טענה כלפי התובע, ולא ניתן להוכיח כי גם אם היה התובע ממשיך בניהול הקמפיין היו ההוצאות חורגות מהערכתו.

טענות הרשלנות והפרת ההסכם
לצורך הוכחת טענותיו בדבר רשלנות או תפקוד לקוי של התובע, זימן הנתבע לעדות מספר רב של עדים מטעמו, אשר, לבקשתו, העידו על ליקויים בתפקודו של התובע במהלך קיום ההסכם.
עדויותיהם של העדים היו בלתי מהימנות בעיני. התרשמתי כי נמסרו על מנת לנסות לסייע לנתבע להוכיח את טענותיו, בכל מחיר, תוך נסיון להשחיר את פניו של התובע, למרות שהנתבע בעצמו סבר, גם במועד ביטול ההסכם עמו, שהוא אדם מקצועי וישר.

כך למשל, העידה רותי שמש, כי הישיבות היו מתנהלות "בצורה חובבנית ובחוסר משמעת". לטענתה, פנתה אל הנתבע עוד בחודש דצמבר ועדכנה אותו שלצערה הקמפיין מתנהל בחובבניות. אם היה ממש בטענה, לפיה הנתבע עודכן כבר בדצמבר כי הקמפיין מנוהל על ידי התובע בחובבניות, יש להניח כי הנתבע היה פועל בנושא כבר אז, ולא ממתין 5 חודשים נוספים. יש להניח, עוד , כי היה מציין את חוסר שביעות רצונו מתפקודו של התובע בהודעתו על ביטול ההסכם, כך היה מבטיח כי במקרה של תביעה, כפי שהוגשה, תתקבל טענתו בדבר הפרת ההסכם על ידי התובע. ברור כי אם היה ממש בטענותיה של גב' שמש, לא היה הנתבע כותב בהודעת הביטול כי התובע אדם מדהים ומקצועי וכי ישמח להמשיך לעבוד עמו . העובדה שלא עשה כן, מעידה כי אין ממש בטענות בדבר תפקודו הלקוי כביכול של התובע, וכי כולן הועלו בדיעבד, רק על מנת לסייע לנתבע בהגנתו, ובתביעה שכנגד.

בעדותו של סמי אסרף לא מצאתי דבר הרלוונטי לצורך הכרעה בתביעה, אולם יש בה להעיד על נטיה לבזבזנות מצד הנתבע. העד הבהיר, בחקירתו, כי הנתבע הוא זה שפנה אליו על מנת שיכין תכנית עבודה יישובית ולא הנתבע והתובע יחדיו, כפי שנכתב בסעיף 3 לתצהירו. העובדה שהעד הצהיר כי עבור עבודתו היה גובה 80,000 ₪ וכי הודיע לנתבע שעבודתו מיותרת לאור העבודה שעושה התובע, מלמדת כי לנתבע היתה נטייה ליטול על עצמו הוצאות לא הכרחיות.

טענת הנתבע לפיה התובע הטענה אותו לחשוב כי אם יזכה ל- 20% מהקולות יקבל החזר הוצאות מהמדינה, אף היא ראויה להידחות. ברור כי כאשר מציין התובע 20% מהקולות הוא מתכוון לקולות הכשרים ולא למספר בעלי זכות ההצבעה. העובדה שקיימת מגבלה, אף אם היתה מוכחת, אי ן בה כדי לבסס טענת הטעיה.

טענת הנתבע לפיה התובע לא הקדיש את כל זמנו לקמפיין אינה מעידה על רשלנות או על הפרת ההסכם על ידי התובע. העובדה שלתובע היו לקוחות נוספים באותה תקופה, אינה מנוגדת להסכם ואין בה כדי להעיד כי התובע לא ביצע את כל התחייבויותיו בהתאם להסכם. העובדה שבאותה עת ייצג גם שני ועדי עובדים והיה יועץ אסטרטגי למנהלת העסקים הקטנים והבינוניים בכרמיאל, אינה מונעת ממנו לקיים את ההסכם עם הנתבע.

תכתובת המיילים שצורפה כנספח 6 לכתב התביעה שכנגד, אף היא אינה מעידה על רשלנות כלשהי. במסגרת קמפיין שבו עשרות פעילים, בעלי דעות והשקפות שונות על הדרך הנכונה לבצע כל פעילות, יש לצפות מדי פעם להתכתבויות המביעות חילוקי דעות, ואין בהתכתבויות אלה כדי להוכיח כי התובע לא מילא תפקידו כראוי.

בסעיף 52 לסיכומיו, טוען הנתבע כי התובע הפר את התחייבויותיו על פי ההסכם, זאת על סמך שאלות בחקירתו הנגדית, בהן התבקש להראות בכתובים כיצד פעל למימוש התחייבויותיו השונות בהסכם.
איני מוצאת צורך להידרש לכל אחת מהטענות, שכן כפי שקבעתי לעיל, הוכח שהתובע תפקד לשביעות רצונם המלאה של הנתבע ואשתו, וכי כל הטענות ביחס להפרת ההסכם על ידיו הועלו רק לאחר שהנתבע ביטל את ההסכם, על מנת לחסוך בעלויות.
מכל מקום, טענות אלה כלל לא עלו בכתב ההגנה, הן מהוות הרחבת חזית, ואין בהן מאום שכן התובע וודאי לא נערך להן מבעוד מועד. כך , למשל , לא ניתן היה לצפות ממנו להראות, במהלך החקירה הנגדית את "החומרים שאסף על המועצה האזורית" כבקשת ב"כ הנתבע, או להראות את החומרים שאסף על מתמודדים אחרים. לחלק גדול מהשאלות, השיב התובע כי המועד לביצוע אותן התחייבויות טרם הגיע, ותשובותיו מתקבלות על הדעת, לאור העובדה שהעסקתו הופסקה 7 חודשים לפני מועד הבחירות.

לטענת הנתבע, התובע לא הביא אף ראיה להפרכת טענותיו של הנתבע עצמו בדבר רשלנותו, למעט שבחים עצמיים.
לטענתו, מבסס התובע את טענתו לפיה לא נדרש להביא עדים מטעמו על מנת להוכיח כי קיים את חלקו בהסכם וכי לא התרשל במילוי התחייבויותיו, על משפט אחד שכתבה גלית באותו מייל מיום 15.5.12. עם זאת, טוען הנתבע בסיכומיו, בתצהירה הבהירה גלית כי כתבה את הדברים רק על מנת להרגיע את הרוחות ולנסות לקבל מהתובע תשובה (סעיפים 18-19 לתצהירה). לטענת הנתבע, משלא נחקרה גלית על תצהירה, יש לראות את התובע כמי שאינו משיג על גרסתה אף מקום שזו סותרת את גרסתו.
לטענת הנתבע, ההצעה להמשיך להעסיק את התובע בתמורה נמוכה יותר ניתנה כדי להימנע מזעזוע של המערכת כחצי שנה לפני מועד הבחירות, אך גם ובעיקר משום שהנתבע וגלית חששו מתגובתו של התובע. הנתבע העיד כי הדברים נכתבו כדי להפיס את דעתו של התובע כי הוא קם ועזב את הבית (בעמ' 48 ש' 31 ובעמ' 49 ש' 1).
אין לקבל את הטענה. לו היו הנתבע ורעייתו סבורים כי התובע התרשל בתפקידו, לא היו מציעים לו להמשיך את ההתקשרות בתמורה נמוכה יותר, כשם שלא הססו לבטל את ההסכם עמו, ובכך להפר אותו. הטענה לפיה חששו ממאבק ציבורי אינה מקובלת עלי אף היא, שכן יש לשער שהנתבע ורעייתו הביאו בחשבון גם את האפשרות שהתובע יענ ה בחיוב להצעתם, משמע, היו מוכנים להמשיך לעבוד עמו בשמחה – ובלבד שישלמו לו פחות, אם אפשר.

אופן התשלום המוסכם היה ב- 15 המחאות דחויות. אולם התמורה המוסכמת היתה בסך של 144,000 ₪ לכל ההתקשרות, והפרישה לתשלומים היתה רק אופן התשלום, ולא הצביעה על הסכמה לתמורה חודשית, בהתאם לתקופת ההתקשרות. ברור, כי אם היתה התמורה משולמת למפרע, לא יכול היה הנתבע לבטל שיקים דחויים שנמסרו לתובע, כפי שעשה בהמשך.

מלשונו הברורה של ההסכם עולה, כי הנתבע התחייב לשאת במלוא שכרו של התובע, גם במקרה שיבחר לבטל את ההתקשרות עמו לפני מועד הבחירות. הנתבע קיבל על עצמו תנאי זה בהסכם, ללא סייג. לפיכך, כשהחליט התובע לסיים את ההתקשרות עם הנתבע, לא היה בכך לפטור אותו מחובתו לשלם את מלוא התמורה החוזית.

לטענת הנתבע, סעיף ה"שונות" בהסכם מתייחס למצב שבו יחליט המבקש להביא את ההסכם לידי סיומו לפני חודש נובמבר 2012, ובכך התכוונו הצדדים למקרה של ביטול, מטעמיו של המבקש, ללא הצדקה. אולם, לטענת הנתבע, לא אלה הם פני הדברים בענייננו, שכן במקרה הנדון בוטל ההסכם עקב הפרתו היסודית של ההסכם על ידי התובע, ולא בשל רצונו של הנתבע.
דין הטענה להידחות.
הנתבע בחר לסיים את ההתקשרות עם התובע מטעמיו שלו, ולא בשל הפרת ההסכם על ידי התובע. אם היתה הפרת הסכם, כלום היו הנתבע ורעייתו, ששניהם עורכי דין ותיקים, נמנעים מלציין את ההפרה בהודעת הביטול?
בהודעת הביטול ציינו הנתבע ורעייתו במפורש את סיבת הביטול, וזו לא היתה הפרה מצד התובע, או התרשלות מצדו. על פי הודאתם שלהם, שהינה הודאת בעל דין, הסיבה להפסקת ההתקשרות היתה קושי כלכלי. סיבת ביטול זו, שאין לה מאום עם טענת הפרה, לא פטרה את הנתבע מההתחייבות החוזית לשלם את מלוא התמורה, ולפיכך ביטול ההמחאות הדחויות שנמסרו לתובע, והסירוב לשלם את יתרת התמורה המוסכמת, מהווים הפרה יסודית של ההסכם מצד הנתבע.

אני קובעת, אם כן, כי התובע לא הפר את ההסכם וכי פעל במקצועיות וביושר רב, בהתאם לצפייתם של הנתבע ורעייתו. בנסיבות אלה, מסירת הודעת הביטול היוותה הפרה יסודית וברורה של ההסכם.

התביעה שכנגד
בתביעה שכנגד, תובע הנתבע סעד של פיצויים בשני ראשי נזק. האחד – השבת סך של 9,000 ₪ בגין שיק שנפרע עבור החודש שבין יום 17.5.12 ליום 17.6.12 שכן לטענת הנתבע ההסכם בוטל על ידיו בתאריך 13.5.12 והתובע לא סיפק לו שירותי ייעוץ בחודש זה.
השני – פיצוי חלקי, בגין החריגה שנגרמה בפועל בתקציב הקמפיין, אותה נאלץ לממן ממקורות חיצוניים. לטענת הנתבע מדובר בנזק ישיר שנגרם כתוצאה מחריגה ממסגרת תקציב ניהול הקמפיין, בסך 162,198 ₪ - תוצאה ישירה של ניהול רשלני, בלתי מקצועי בעליל . לטענת הנתבע, ניהול רשלני זה היווה הפרה יסודית של ההסכם והפרת חובת האמון שהתובע חב לנתבע. משיקולי אגרה, העמיד הנתבע את סכום התביעה שכנגד על 100,000 ₪.
נוסף על כך, טוען הנתבע בסיכומיו, גרם לו התובע נזקים נוספים, שהיקפם נודע לו רק בשלב מאוחר יותר, כאשר שוחח עם עדיו לקראת הכנת תצהירי העדות הראשית, בכך שהתקשר עם מר שביט ז"ל ו מסר לו מידע סודי.

אומר כבר עתה, כי התביעה שכנגד משוללת כל יסוד, ודינה להידחות.
כפי שקבעתי לעיל, על פי ההסכם התחייב הנתבע לשלם לתובע סך של 144,000 ₪ בין אם יחליט להעסיקו עד מועד הבחירות, ובין אם יבחר לסיים את העסקתו קודם לכן. לפיכך, אף אם החליט הנתבע לסיים את ההתקשרות עם התובע בחודש מאי 2012, היה עליו להמשיך לפרוע את כל ההמחאות הדחויות שמסר לו בעת חתימת ההסכם, לשם תשלום התמורה, ובכלל זה את התמורה עבור חודש מאי – יוני 2012.

הטענה לפיה על התובע להשיב לנתבע את הוצאות הקמפיין החורגות מהערכתו הצפויה אינה ראויה להישמע. היעלה על הדעת שבית המשפט יחייב את התובע לפצות את הנתבע בגין הוצאות שהוציא הוא עצמו לשם ניהול קמפיין הבחירות שלו, משום שבסופו של דבר עלו ההוצאות על הערכתו של התובע?
כפי שקבעתי לעיל, הערכת התובע ביחס לעלות הצפויה של הקמפיין לא היתה חלק מהתחייבותו על פי ההסכם, ולפיכך חריגה ממנה אין בה לחייבו. יתרה מכך, אף לשיטת הנתבע מדובר בטענה חסרת שחר, שכן בשבעת החודשים האחרונים לקמפיין נוהל הקמפיין ללא מעורבותו של התובע, ולפיכך הוצאות שהוצאו בתקופה זו וודאי לא הוצאו "באשמתו".

לא הובאה כל ראיה ביחס להליך קבלת ההחלטות ביחס להוצאות הקמפיין החל ממאי 2012 – לנתבע לא היה כל אינטרס להביא ראיות בנדון, כפי הנראה לא בכדי, ואילו לתובע לא היתה כל אפשרות להביאן.
אם טענות הנתבע כוללות בחובן את הטענה המובלעת לפיה מאחר שעד מועד הפסקת ההתקשרות, בחודש מאי 2012 הוצאו כבר 250,000 ₪ החריגה מהתקציב היתה בלתי נמנעת בשלב זה, לאור התנהלות התובע, ברור כי לא ניתן לקבל את הטענה. לטענת הנתבע הסתכמו ה וצאות הקמפיין ב- 562,198 ₪ כלומר, יתרת ההוצאות בסך 312,000 ₪ הוצאה במשך שבעה חודשים, וזאת מבלי להביא בחשבון את יתרת שכרו של התובע!
ניתן להתרשם באופן ברור, כי הנתבע לא הצליח לצמצם בהוצאות הקמפיין, אלא להיפך, וכל חריגה כזו עליו לזקוף לחובתו בלבד.

הטענה בדבר התקשרות עם יהודה שביט ז"ל – הרחבת חזית
לטענת הנתבע, לאחר ביטול ההסכם ביניהם, התקשר התובע בהסכם ייצוג, בין במישרין ובין בעקיפין, עם מועמד אחר לראשות המועצה, מר יהודה שביט ז"ל, אשר אף נבחר לראשות המועצה ונפטר זמן קצר לאחר מכן.

לטענת התובע מהווה הטענה הרחבת חזית אסורה, שכן אינה נזכרת בכתב ההגנה של הנתבע. התובע ביקש להגיש בפתח ישיבת ההוכחות שני תצהירים נוספים מטעמו, לסתירת הטענה בחדשה לפיה התובע נתן שירותי ייעוץ לשביט. לשם כך ביקש התובע להגיש את תצהירו של עמית צוק, מנהל החברה שלכאורה היתה בקשר עם שביט המעיד כי לתובע לא היה כל קשר לחברה.
הנתבע התנגד להגשת התצהיר. אחד מנימוקי ההתנגדות של הנתבע היתה שטענה בדבר הרחבת חזית אין לרפא באמצעות הגשת תצהיר מטעם התובע שמטרתו לסתור את הטענה לגבי נטענת הרחבת החזית, ואם מבקש התובע לטעון להרחבת חזית טוב יעשה אם ישמור טענתו לסיכומיו.
טענה זו יש בה ממש, ומטעם זה קיבלתי את עמדת הנתבע, ודחיתי את בקשת התובע להגיש תצהירים נוספים מטעמו, בבוקר יום הדיון.

כעת, בסיכומים מטעמו, טוען הנתבע כי התובע לא התנגד להרחבת החזית, ולא ביקש
למחוק סעיפים מהתצהיר, אלא רק להגיש תצהיר מטעמו. לפיכך, מאחר שחקר את העדים מטעם הנתבע בנושא, ולא ביקש למחוק סעיפים מהתצהיר, לא ישמע כעת בטענה כי מדובר בהרחבת חזית.

הנתבע מנוע, מחמת השתק שיפוטי, להעלות כעת טענה הפוכה לזו שהעלה בהתנגדות מטעמו, ואשר התקבלה על ידי בית המשפט. בא כח התובע מחה על הרחבת החזית מיד בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה, והתנגד לה. בקשתו לאפשר לו הגשת תצהירים נוספים מטעמו נדחתה על ידי, הן משום שביקש להגישם, ללא כל התראה מוקדמת, ביום הדיון עצמו, והן משום שאם מדובר בהרחבת חזית אסורה, אין סיבה להכשירה באמצעות תצהירים נוספים. עם זאת, התנגדותו של ב"כ התובע להרחבת החזית נרשמה, ומהחלטתי, שאימצה את נימוקי תשובתו של ב"כ הנתבע, עולה בבירור כי התובע רשאי לשמור על טענתו בדבר הרחבת החזית, וכי יטען לה בסיכומיו.

גם העובדה שהתובע חקר את עדי הנתבע בנושא לגביו נטענת הרחבת החזית, אין בה וויתור על התנגדותו או הסכמה מכללא לדיון בטענה. בפתח ישיבת ההוכחות נרשמה בפרוטוקול הסכמה הדדית מטעם באי כח הצדדים, לפיה הם מתנגדים להרחבת חזית, וכי חקירה על עניינים לגביהם נטענת הרחבת החזית לא תחשב הסכמה להם. ברור כי ב"כ התובע לא ויתר על התנגדותו להרחבת החזית, שהיתה התנגדות ברורה לחלוטין, וחד משמעית, ועם דחיית הבקשה להגשת תצהירים נוספים, הותיר בית המשפט בידי התובע את האפשרות לטעון להרחבת חזית בסיכומים מטעמו.

אין חולק, כי הטענה לא נטענה בכתבי הטענות, ואף הנתבע טוען בסיכומיו כי רק בעת הכנת תצהירי העדות הראשית של העדים מטעמו, התבררה לו העובדה שהתובע התקשר עם יהודה שביט ז"ל, מועמד מתחרה, לאחר סיום ההתקשרות ביניהם. על מנת להכשיר את הטענה, באופן שיאפשר לו להעלותה, היה על הנתבע לעתור לתיקון כתבי טענותיו, ומשלא עשה כן, לא תישמע טענתו.

התובע מפנה לדבריו של כב' השופט רובינשטיין ברע"א 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ (15.5.2008) לפיהם על בית המשפט לעמוד על המשמר על מנת למנוע מבעל דין להשיג לעצמו יתרונות בתרגילים פרוצדוראליים.
הנתבע מפנה לאותו פסק דין על מנת לתמוך בטענתו לפיה לא כל טענה שמופיעה לראשונה בתצהירים מהווה הרחבת חזית.
במקרה הנדון, אין מדובר בטענה מפורטת יותר של טענה שנטענה בכתבי הטענות. הטענה לפיה התובע גרם לנתבע נזקים עקב התקשרות מאוחרת יותר עם מתמודד אחר הינה טענה עצמאית שאינה יכולה להתפרש כהרחבה של הטענות המופיעות בכתבי הטענות של הנתבע.

למעשה, מדובר בעילת תביעה שכלל לא נכללה בכתב התביעה שכנגד, ואף לא כטענת הגנה בכתב ההגנה. בתביעה שכנגד עתר הנתבע לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לו עקב הערכה שגויה של עלות הפרויקט, אותם העמיד על 91,000 ₪ ולהשבת סך של 9,000 ₪ בגין שכר חודש מאי – יוני 2012.
אין בכתב התביעה שכנגד כל טענה בדבר הפרת התחייבות חוזית מצד התובע, לאחר סיום ההתקשרות בין הצדדים, וממילא לא פורט הנזק שנגרם בגינה, ולא נתבע.
ראו לעניין זה: ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ (8.11.2009).
המקרה שנדון בע"א 1184/04 קרויזר נ' שוורץ (15.4.07) אליו מפנה הנתבע, שונה מהמקרה שלפניי, בו הנושא אמנם עלה בחקירת עדי הנתבע, אך תוך שמירת התנגדותו של ב"כ התובע להרחבת החזית, שהיתה התנגדות ברורה וחד משמעית ועלתה מיד עם פתיחת שלב ההוכחות .

הנתבע אינו יכול להחזיק במקל משני קצותיו – מצד אחד לטעון כי התו בע הסכים להרחבת החזית, ומצד שני לבסס את טיעוניו על כך שהתובע לא הביא ראיות מטעמו לסתור את טענותיו של הנתבע, המהוות הרחבת חזית, לאחר שבית המשפט מנע ממנו הגשת תצהירים לסתור, מהטעם שאם אכן מדובר בהרחבת חזית, ממילא לא תותר.

על אף שאני קובעת כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, שאין להתירה, אציין כי גם לגופו של עניין, איני סבורה שהנתבע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את הטענה .

אפתח בכך שהטענה לפיה הנתבע עצמו כלל לא היה מודע לעובדה שהתובע נתן שירותי ייעוץ לשביט, עד לרגע הכנת התצהירים מטעמו, מעידה יותר מכל על כך שמדובר בטענה חסרת כל שחר, שכן אם פעיליו של הנתבע, שהעידו מטעמו, אכן היו יודעים על התקשרות כאמור, ברי כי היו מעדכנים את הנתבע מיד עם היוודע להם הדבר , עוד במהלך הבחירות.

על מנת להוכיח את הטענה, זומנה לעדות גב' רותי שמש, פעילה במטה בחירות של הנתבע. שמש הצהירה כי בחודש יולי נודע לה "מישיבות במועדונים ביישובים" כי התובע החל לעבוד עם יהודה שביט, ראש המועצה המכהן.
בחקירתה הנגדית נשאלה כיצד נודע לה הדבר, השיבה: "רק מרכילות ואנשים שהתקשרו ואמרו." כשנשאלה מי האנשים, השיבה כי אינה זוכרת (עמ' 71 ש' 17-19).
ברור כי מדובר, אם כן, לא רק בעדות מפי השמועה, שאינה קבילה, אלא ברכילות של ממש.

עדותו של מר איאד מגיס שזומן על מנת לתמוך בטענה לפיה התובע החל לעבוד עם שביט, אינה מהימנה בעיני, ואין בה להוכיח את הטענה. מגיס מבקש ללמוד על כך שהתובע עבד עם שביט, מהעובדה שהתובע היה עד לסיפור שהוא עצמו סיפר לנתבע – סיפור הנוגע לפרויקט מחשבים שהובילה אשת שביט ושזכה להתנגדות ביישובו - ומאוחר יותר נזף בו שביט על דעותיו בנושא וציין לפניו שהוא יודע כי הוא עוזר לנתבע. הטענה מרחיקת לכת, עד שאני תמהה כי הועלתה , ומכל מקום אין לקבלה. העד מגיס נחקר, ויכולתי להתרשם כי מדובר בעד שנוטה לפטפט ולהאריך בסיפוריו. למשמע עדותו, קל להניח כי את דעותיו חלק לא רק עם הנתבע באותו ביקור, אלא עם אנשים רבים נוספים. הטענה לפיה אם שמע שביט על ההתנגדות לפרויקט, וודאי היה זה מהתוב ע, אינה ראויה להישמע.

העד אורי נדיב, העיד כי בבית הקפה שבו הוא נוהג לשבת כל בוקר, התחיל לשמוע שיש "תנודה" לכיוון שביט. כשנשאל של מי היתה אותה תנודה, השיב כי הוא מתכוון לתובע, אך סירב לומר מיהם האנשים מהם שמע את השמועה (עמ' 77 ש' 8-17).
בהמשך העיד נדיב, כי ראה את התובע במסדרון בבנייני המועצה (בעמ' 76-77) בשעת בוקר.
התובע העיד כי מעולם לא היה במשרדי המועצה ומעולם לא עבד עם שביט. עדותו של התובע מהימנה בעיני מעדותו של נדיב, שייתכן כי היא מבוססת על טעות בזיהוי, אשר הצמיחה לה שמועה חסרת כל שחר.

ראיה נוספת שהגיש הנתבע היא הקלטת שיחה בין חוקר פרטי מטעמו לבין גב' גלית צוק, שותפה בחברת מדיה & מדיה קבוצת תקשורת, שלטענת הנתבע אף התובע שותף בה. מהקלטת השיחה עולה, לטענת הנתבע, כי החברה העניקה שירותים למר שביט בבחירות בשנת 2012.
הנתבע מפנה לחקירתו של התובע, בה הודה, כי באותה תקופה היתה שותפות בינו לבין גלית צוק (בעמ' 20 ש' 32 עד עמ' 21 ש' 1).
אכן, התובע מודה בקיומה של שותפות, אך מבהיר, באופן חד משמעי, כי מעולם לא דיבר עם שביט ז"ל, וכי לא התקשר עמו מעולם בהתקשרות חוזית כלשהי. התובע מעיד כי הטענה לפיה נתן שירותי ייעוץ לשביט או העביר לו חומר כלשהו הינה שקר וכזב (ראו עדותו בעמ' 20-21 לפרוטוקול).
עדותו של התובע מהימנה בעיני, והיא עומדת בסתירה לתוכנה של השיחה המוקלטת. יש לזכור כי השיחה נערכה במטרה לשכנע לקוח פוטנציאלי כביכול (החוקר שהציג עצמו ככזה), לשכור את שירותי החברה, ולפיכך יתכן כי היה נסיון להאדיר את פועלה של החברה. בנוסף, גב' צוק התייחסה באותה שיחה אליה ואל בעלה, ולא אל התובע באופן אישי. אמנם, צוק מציינת כי הם עובדים עם התובע, אך אין בכך כדי להוכיח כי התובע עבד עם שביט. טענת התובע לפיה פעילותו במסגרת החברה היתה נפרדת מהשירותים שניתנו על ידי גב' צוק לשביט מבהירה את הדברים, ואני מקבלת אותה.

התובע מבקש לפסוק לו פיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 25,000 ₪.
הלכה היא, כי כאשר הנזק הכלכלי נובע מהפרה בוטה של יחסי אמון ששררו בין הנפגע לבין המפר, כאשר הפרת ההסכם נעשתה בזדון או כאשר התלוותה אליה התנהגות מעליבה או פוגענית, יהיה הנזק הלא ממוני רציני וראוי לפיצוי (ראו: גבריאלה שלו, יהודה אדר דיני חוזים – התרופות (תשס"ט) עמוד 302 ).
במקרה הנדון, סבורתני כי הפרת ההסכם על ידי הנתבע נעשתה בזדון, ובחוסר תום לב. בנסיבות העניין, בהתחשב במכלול הנסיבות, אני מעמידה את הפיצוי בגין נזק לא ממוני, בשל הפרת ההסכם, על סך 7,000 ₪.

לסיכום, אני מקבלת את התביעה, ודוחה את התביעה שכנגד.
הנתבע ישלם לתובע סך של 70,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.
כמו כן יישא הנתבע בשכר טרחת בא כח התובע בסך 20,000 ₪ ובהוצאות התובע בגין האגרה, בסך 2,200 ₪ .
הסכום ישולם תוך 30 יום.

ניתן היום, ל' ניסן תשע"ה, 19 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.